בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

Read Full Post »

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

 

Read Full Post »

לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.

הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.

הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.

'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.

'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.

הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.

הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.

הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.

אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.

דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.

'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.

ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.

יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.

לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.

עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.

אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »