בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

לקראת הבחירות המוניציפליות, מועמדים רבים לראשות המועצות המקומיות והעיריות מתחייבים לפתח ולטפח את מראה היישובים השונים. כמו כן, חזונם של בתי ספר רבים הוא לפתח ולטפח את כישוריהם של התלמידים. הדמיון בצליל ובמשמעות מקרב בין הפעלים  פִּ תֵּחַ וטִ פֵּחַ. האם יש קשר היסטורי ביניהם?

המשמעות המקראית של הפועל 'פיתח' היא 'התיר, פתח קשר; הסיר, שחרר', למשל: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּ תַּחְ תָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל יב). בספר מלכים א' (כ יא) נכתב: "וַיַעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיאֹמֶר [למלך ארם] דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר    כִּמְפַ תֵּחַ". פסוק זה הוא מקורו של הביטוי הידוע, שפירושו המילולי הוא 'אל יתפאר מי שחוגר את כלי נשקו כמי שכבר פותח את החגור כדי להסיר אותם לאחר שניצח בקרב'; כלומר: 'אל לו לאדם להתפאר במשהו לפני שביצע אותו'. הפועל 'פיתח' משמש במקרא גם כפועל סביל, כמו נִפְ תַּח, בין היתר בהקשר של צמיחה: "נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן  פִּ תַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שיר השירים ז יג). גם בעברית בת-זמננו משתמשים בפועל 'פיתח' במובן 'הצמיח': "עצים אלה הצליחו לפתח גזע עבה בגובה של 10 מטר ויותר".במקום אחד במקרא הפועל 'פיתח' מציין את עיבוד האדמה: "יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַ תַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ" (ישעיהו כח כד). עם זאת, הפועל 'פיתח' במובן 'חרת', המופיע אף הוא במקרא, אינו קשור מבחינה היסטורית לשורש פת"ח שעניינו ההפך מ'סגר'.

מהשורש פת"ח נגזר הפועל הִתְ פַּ תֵּחַ בבניין פיעל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא, במשמעות קרובה לזו של 'פיתח': "התפתחו (קרי: הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן" (ישעיהו נב ב). פירושו המילולי של פסוק זה הוא 'התירי את הכבלים מעל צווארך'. כלומר, משמעותו המקראית של הפועל 'התפתח' היא 'השתחררות, שחרור עצמי מכבלים'. בלשון חז"ל הפועל 'נתפתח' משמש גם במובן 'נפתח ונבקע', למשל: "ניתפתחו החביות" (משנה, ערלה ג, ח). פועל זה משמש גם במובן של פתיחת העיניים לראייה, ומתאר מצב שבו עיוור חוזר לראות: "סומא וניתפתח" (משנה, גיטין ב, ו).

בעברית החדשה קיבלו הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' משמעויות מופשטות יותר. הפועל 'פיתח' ושם הפעולה  פִּ תּוּחַ מציינים קידום, עיבוד, שיפור ושכלול (פיתוח אזור כלשהו) וכן המצאה (פיתוח מוצרים חדשים). הפועל 'התפתח' ושם הפעולה הִתְ פַּתְחוּת מציינים התקדמות ושיפור הדרגתי (בין היתר, בביטוי 'התפתחות הילד'). משמעויות מופשטות אלה נגזרו מהמשמעויות המקראיות: שחרור או השתחררות ממגבלות, פתיחת דרכי יציאה ממקום כלשהו כדי להתקדם, היפתחות והתרחבות (כמו פרח בצמיחתו).

המשמעות המופשטת של הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' מתרגמת את הפועל to develop. מקור הפועל הלועזי הוא בצרפתית עתיקה – desveloper. פועל עתיק זה מורכב מקידומת השלילה des- ומהפועל veloper שפירושו 'לעטוף' (וממנו נגזרה המילה האנגלית envelope במובן 'מעטפה'). פירושו של הפועל בצרפתית היה 'להסיר עטיפה', ומשם הוא נשאל לאנגלית במובן 'לפתוח, לפרוש, לגלול'. מאז השתנתה משמעות הפועל באנגלית למשמעויות המופשטות של התקדמות בהדרגה, שיפור ושכלול.

הפועל 'טיפח' מופיע פעם אחת במקרא בהקשר של גידול ילדים: "אֲשֶׁר-טִ פַּחְ תִּי וְרִבִּיתִי" (איכה ב כב). יש הרואים פועל זה כגזור משם העצם טֶפַח: מידת אורך קדומה השווה לרוחב כף ידו של אדם מבוגר(למשל: "וְעָבְיוֹ טֶפַח", מלכים א, ז כו). המשמעות הראשונית של הפועל היא נשיאת תינוק על כפות הידיים. שם הפעולה טִ פּוּחַ מופיע במקרא בצירוף "עֹלְלֵי טִפֻּחִים" (איכה ב כ) במובן 'תינוקות שהאימהות מטפלות בהם בחיבה'.

בעברית בת-זמננו פועל זה משמש הן לתיאור גידול ילדים והן לתיאור גידול צמחים, למשל: "שכנינו מטפחים עשבי תבלינים וצמחי מרפא באדניות שבמרפסתם." הפועל המקביל באנגלית הוא to nurture. מקורו בפועל הלטיני nutrire, שפירושו הוא גם 'להיניק' וגם 'לגדל, להזין'. מפועל לטיני זה נגזרו גם שם העצם nursery, שפירושו הוא גם 'חדר ילדים' או 'גן ילדים' וגם 'משתלה', והפועל to nurse, שהוראתו המקורית היא 'להיניק', ופירושו גם 'לטפל (בחולה), לסעוד' וגם 'לטפח'.

לסיכום, אין קשר היסטורי בין שני הפעלים – 'פיתח' ו'טיפח'. עם זאת, שניהם משמשים הן בתחום הבוטני (צמיחה טבעית או עיבוד אדמה ועידוד צמיחה) והן בתחום החינוך וגידול הילדים. הם מצויים בשימוש גם בתחומים נוספים, כגון: 'פיתוח מוצרים' בתעשייה, תקציב פיתוח המיועד לבניית תשתיות ועוד. גם בחברת מלינגו נמשיך לפתח את המוצרים שלנו ולטפח את הקשר עם הלקוחות.

Read Full Post »

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »