לדינו | בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

Posts Tagged ‘לדינו’

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

ד"ר רוביק רוזנטל / אדם ואנוש, יהודה וישראל, חווה ולילית

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

ד"ר רוביק רוזנטל / פתח שולחן ועשה סלט

ברשימה הקודמת הוצגו מילים וביטויים מהווי הקהילות הדוברות לדינו, שחלקם זלגו לסלנג העברי. תרבות הלדינו יצרה במהלך הדורות אוצר בלום של פתגמי חוכמה. חלקם נשארו בהווי הקהילות, אחרים זלגו באמצעות תרגום אל דוברי העברית, גם אם לא ידעו מילה בלדינו.

כשהבת היפה של המשפחה אינה מצליחה למצוא חתן אומרים עליה: "אֶיל מַזָל דֶי לָה פֵ'יאָה, לָה אֶירְמוֹזָה לוֹ דֶיזֶיאָה", היפה מתאווה לגורלה של המכוערת. אחרי שהיפה או המכוערת הקימו משפחה, אומר הפתגם בלדינו: "אֶל מָארִידוֹ – קוֹמוֹ אוֹזָאטִיס, אִי אֶל אִיז'וֹ – קוֹמוֹ קְרֶיאָטִיס". תרגום: הבעל יתנהג כפי שהרגלת אותו, הבן – כפי שחינכת אותו.

פתגם חשוב בענייני דיבורים: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום! מלדינו בא גם 'בלע את הלשון': אֶינְגְלוּטִירְסֵי לָה אֶילוּאֶינְגָה.

עוד פתגם חוכמה: "לוֹס לוֹקוֹס אִי לוֹס נינְיוֹס דִיזֶן לָאס וֶרְדָאדֶס". ילדים ומשוגעים אומרים את האמת. פתגם לדינו אחר ממליץ על כוונות טובות: "בכפר ללא כלבים, האנשים הולכים בלי מקלות". על השלומיאל נאמר: "הוא הולך לים, ואומר שאין מים!"

לדינו אוהבת משלי חמורים, המתייחסים לטיפשים שהלדינו אוהבת להתעמר בהם. חמור נשאר חמור? בלדינו אומרים: "אַזְנוֹ נָאסְיוֹ, אַזְנוֹ קֶדוֹ", חמור נולד, חמור נשאר. אכלת קש? בלדינו אומרים: "אֶל אַזְנוֹ סֶה טְרָאיֶה לָה פָּאזָ'ה, אֶל סֶה לָה קוֹמֶה", החמור מביא את הקש וגם אוכל אותו.

הלדינו אוהבת מאוד את הגיבור העממי ג'וֹחָה, המוכר בכל רחבי המזרח והבלקן. בלדינו יש לומר ג'וֹחה במלרע, בניגוד לדרך הערבית, ג'וּחה במלעיל. ג'וחה, לפני שהתחתן – הזמין את העריסה. ג'וחה נזכר לנשק את אשתו, בהלוויה של אמא שלה, או לחילופין, בתשעה באב.

הלדינו מרבה בביטויי חוכמת חיים למגוון של מצבים מזדמנים. על עבודה רשלנית אומרים ש"הדביקו אותה בריר". מי שעבד ללא תמורה הולמת "עבד תמורת זנב מלפפון". על מי שיוצא למלחמה בלי ציוד ונשק אומרים שהוא "חמוש בגרגרי תורמוס" (אַרְמָאדוֹ דִי בִּילִיבִּיז). אדם המדבר בגסות הוא בעל "פה של בית כיסא", מקבילה של 'פה ג'ורה' וברמז ל'שפת ביבים'.

לא מעט ביטויים בלדינו לקוחים מן הטקסטים היהודיים ומחיי הדת, ומעניקים להם משמעות יומיומית. "שני יהודים בשלושה בתי כנסת" הוא גירסה של הביטוי "שני יהודים – שלוש דעות". "הבטיחו לו את רחל, נתנו לו את לאה" נאמר על המצב המוכר שבו הבטחות גדולות מתקיימות באופן צנוע ולעיתים כהונאה. "דיל דְיוֹ ברוך הוא", מילולית "מאלוהים ברוך הוא", הוא דבר שבח מופלג. "איסטאמוס אין מלכים אלף": עניין חשוב, גם במצב של מלכים, וגם סוג אלף. לעומת זאת "ולקח הכוהן" הוא כינוי לעג למי שחושב שהכול מגיע לו, ו"לב של עמלק" – קוֹראסוֹן דֶי עמלק – הוא כינוי לאדם אכזר.

חגים ומועדים מעניקים גם הם השראה לניבים ופתגמים. "משלוח מנות אחרי פורים" הוא גירסה של הביטוי "עבר זמנו, בטל קורבנו". 'לא כל יום פורים' בא גם הוא מלדינו: "קָאדָה דִיָא נוֹ אֶס פּוּרִים". ביידיש אומרים: "איין מאָל פּורים אין יאָר" – פורים בא רק פעם בשנה. 'פרצוף תשעה באב' הגיע אף הוא מלדינו: קָארָה דֶי תשעה באב. על מי שמרבה לגדף אומרים "מה שכתוב בפרשת כי תבוא", שבה קללות רבות.

אחת מדרכי ההשפעה והחדירה של שפה זרה לעברית (ולכל שפה אחרת) היא תרגומי הבבואה, ביטוי בשפה זרה העובר לשפה אחרת באמצעות תרגום. בעברית המדוברת לא מעט תרגומי בבואה של ביטויים בלדינו. חלק מהם קיימים גם בשפות אחרות, ובעיקר ביידיש. על כמה מהם ניתן לומר שלדינו היא המקור היחיד או העיקרי.

הדג מסריח מהראש: דֵי לָה קָאבֵ'יסָה פְ'יֵידֵי אָל פֵּישֵׁי.

עשה במכנסיים מרוב צחוק. דֶי פּישָאר דָי לה רִיזָה.

ביטוי התופס תאוצה ומופיע גם בפרסומות: "אם נותנים לך קח, אם מרביצים לך ברח", או בלדינו: "סִי טֶא דָאן – טוֹמָא, סִי טֶא אַחַ'ארְבָ'אן – פוּיֶה".

כמה וכמה ביטויים לקוחים משולחן האוכל, כולל 'פתח שולחן' (אַב'רִיר מֵיזָה). האכיל בכפית. כלומר, הסביר בפרטים רבים מדי מגיע מלדינו, וגם 'עשה סלט', בילבל את היוצרות: אָזֶיר טוֹדוֹ סָאלָאטָה. מכאן השימוש ב"סלט" במשמעות עניין מבולבל וחסר סדר. פרצוף חמוץ הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' (פני מלפפון). לאלה יש להוסיף את 'אכל אותה', כלומר, נפגע, איתרע מזלו, מקורו בערבית (אֵכַּלָהָא) וגם בלדינו: לָה קוֹמִיוֹ. ההסבר הוא שזהו חלק מביטוי שלם שמשמעותו "אכל את איבר המין", כלומר, עשו בו מעשה סדום. איבר המין הגברי בלדינו (לה פּאטָה) נתפס כמילה בנקבה.

יש גם ביטויי זלזול. 'שמחת זקנתי!' התגלגל מ'לָה גְרַסְיָיה דֶי טוּ מָאנָה' (מילולית: שמחת אמך). ביידיש נאמר 'דאגת הסבתא'. ביטוי בוטה יותר, ישראלי מאוד הוא 'עזוב אותו!', כלומר, אל תתייחס אליו, מי הוא בכלל. בלדינו: דֶישָׁאלוֹ. גם 'עזוב שטויות' – דֶישָׁה שָׁאקָאס.

אז שככה יהיה לי טוב (אָסִי טֶינְגָה בּוּאֶינוֹ), עיניים שלי (מִי אוֹז'וֹס), שתהיו לי בריאים (סָאלוּדוֹזוֹ קֶי מֶ'יסְטֶי), וביידיש: זיין מיר געזונט.

ד"ר רוביק רוזנטל / היידה מכבי יפו, הגיעה שנת תרפפ"ו

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים. יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס. מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים. חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

ד"ר רוביק רוזנטל / הנוכל עכברוש והכתובה המזויפת

ברשימה הקודמת הוצגו מילים בשפות העולם שמקורן העברי מגיע מהתנ"ך והתלמוד. לצד זה התנחלה העברית בשפות הדיבור ובסלנג של שפות שונות. תופעה זו אופיינית למאות ה-19 והעשרים, שבהן התרחשה הגירת יהודים מסיבית באירופה ובאמריקה, ואיתה נדדו מילים וביטויים שונים, אך יש לה גילויים מוקדמים יותר.

הספרות הספרדית של המאות האחרונות זרועה מילים עבריות שיש להן בסיס במקורות, אך הן זכו לא פעם למשמעות חדשה. כך מופיעה בספרות המילה mancer במשמעות בן הזונה, גלגול של 'ממזר' בלדינו העברית. מלשין, בספרדית malsín, הוא כמשמעותו העברית, ומכאן הפועל malsinar – להלשין או להוציא דיבה. desmazalado הוא חסר מזל, על בסיס המילה העברית מזל. מילים כמו כשר, טרֵפה וכוהן שמרו על משמעותן הדתית.

ההגירה היהודית הנרחבת לבריטניה ולארצות הברית במאה ה-19 הביאה איתה מילים עבריות רבות לאנגלית בתיווך יידיש. המילון האנגלי התעשר במילים חוצפה, דווקא, גנב, גוי, גולם, מבין, משוגע, כושר ועוד, כולם בהגייה האשכנזית. 'רבי' היה כינוי לראש המאפיה בעיקר כאשר הנ"ל היה בן דת משה. מן המילה 'תחת 'במובן הפיזיולוגי, שנשמעה ביידיש 'טוכעס', נולדה מילת הסלנג האנגלי tush. מלחמת העולם השנייה הותירה מילה מהדהדת באנגלית: Shoah.

השפה היהודית-האיטלקית הותירה את רישומה על המילון האיטלקי, וגם כאן בשינוי הגייה מסוים שהותאם לדיאלקטים שונים שרווחו באיטליה. המילה 'מרגל' שימשה בשפת אנשי טרייסט במשמעות דומה, ובעקבותיה נטבעה המילה marachella שפירושה תעלול או הונאה. 'טָרֵף' זכה בכמה דיאלקטים למשמעות חולני. לעתים הומרה האות ע' באות נ', וכך הפכה 'מעות' ל'מנות' במשמעות כסף, ו'פועֵל' ל'פונֵל'. כינוי הרמז 'זאת' זכה בסלנג האיטלקי למשמעות אדם כלשהו. sagatata פירושה בסלנג של חבל אמיליה שחט. cacèrro – כשר – פירושה בשפת טוסקנה טוב, gadollo – גדול. לעתים התערבה במעבר המילים משפה לשפה עמדה אנטישמית, וכך זכו מילים עבריות חיוביות למשמעות שלילית. מילים כמו badanái ודומות להן, שהתגלגלו מהשבועה 'באדוני', זכו למשמעות אדם חסר ערך או מהומה. בסלנג הצבאי האיטלקי של מלחמת העולם השנייה רווחה המילה fasullo במשמעות פסול או שגוי. מילים אלה לא שרדו בסלנג העכשווי באזורים השונים, או באיטליה בכלל.

העברית כיכבה שנים ארוכות בשפת הגנבים ברחבי אירופה. התופעה הבולטת ביותר היא שפת הגנבים הגרמנית, Rotwelsch – ששימשה ברחבי גרמניה וזכתה למילון עשיר בשנת 1960. ממנה גם התפתח ניב הלכודיש בבוואריה, שם הפכה שפת הגנבים לדיאלקט של אחד הכפרים. השפה שיצרו הגנבים נועדה להיות שפת סתרים שלא תהיה מובנת לסביבה ובעיקר לשוטרים. לשם כך נבחרו שתי שפות נסתרות – שפת הצוענים, והעברית, ולאו דווקא בתיווך יידיש. בשפת הגנבים נמצאו מילות הצלחה ואיחול כמו אוֹשֶׁר זַיין ו'אַשְרֵה' (אשרי), ולצידן מילים המייצגות פחד וצער כמו בֶּגִידֶה, וכן בִּיסֶה, מעצר בקלון, בעקבות המילה העברית בושה. בֶּסְקִיסֵא – בית כיסא – פירושו להיפטר ממשהו או ממישהו. בֶּקָאוּאֶך פירושו בשפת הגנבים באלימות, גלגול של המילה העברית 'בכוח'. אנשי המשטרה זכו לכינויים על פי אופיים. בָּאלְחוֹכֶם (בעל חכמה) הוא קצין או איש ממסד המכיר את שפת הגנבים. בּאלְחוֹלֶם (בעל חלום) הוא לעומתו קצין או איש ממסד שאינו מכיר את שפת הגנבים. גֶמוֹרֶה – גמרא – הוא כתב פקודה או אזהרה של ראשי הכנופיה. יֶלֶד הוא מטבע כסף שערכו נמוך. גרמניה קרויה בשפת הגנבים אִשְׁכֵּנָז.

שפת הגנבים הגרמנית רוויה בהומור דו-לשוני. 'בְּרֶסְלָאוּאֶר' הוא אדם בעל איבר מין רב ממדים. ברסלאואר הוא סוג של מטבע וקשור לעיר ברסלאו, אך הפירוש המיני מתקשר לעברית: 'ברית? לא!' מֶזוּזֶה היא אשה מופקרת, מפני ש"כולם מנשקים אותה". מָרֶאמוֹקוּם – מראה מקום – הוא אליבי שקרי. אִכְבְּרוֹשׁ – עכברוש – הוא נוכל. השוטרים נקראו צדיקים, המנהיג הנאצי גרינג טען בנאום ברייכסטאג בשנת 1933 ש"אנו חייבים 'שמירֶה שטֵיין' (לעמוד בשמירה) כנגד היהודים". מן הסתם לא ידע שהוא משתמש במילה עברית.

שפת הגנבים הרוסית אימצה לא מעט מילים עבריות בתיווך יידיש. ביניהן 'חֶבְרָה' במשמעות חבורה, 'כתובָּה' במשמעות מסמך מזויף, 'פרשה' במשמעות שמועה, 'מָלינה' – מלונה – מקום מסתור לנשק ושלל. סלנג הגנבים ההונגרי לא טמן את ידו בצלחת, וכך אפשר למצוא בו מילים כמו balhé – בַלָהָה, במשמעות שערורייה, jatt (יד) שפירושה לחיצת ידיים או הסכמה, מורא – פחד, שתיקה, ו- szajré בעקבות סחורה במשמעות סחורה גנובה.

לא רק הגנבים שרבבו מילים עבריות, ולא דווקא בסלנג. לסלנג הגרמני נכנסו מילים כמו טינֶף (טינופת), דַלוס (עוני), פְּלַייטֶה (פשיטת רגל בעקבות 'פליט') ורבות אחרות. שפה מפתיעה היא הארמנית, שלא ברור איך קלטה מילים רבות מעברית, ויש רואים כאן תיווך של הארמית לדורותיה. בשפה הארמנית אפשר למצוא מילים כמו גדיש, חרגול, צרור ופתרון, ובמשמעות העברית המקורית. המילה 'גלות' פירושה בארמנית מסע.

אחד הגלגולים המפתיעים של העברית הוא של שפות לא אירופיות הרחוקות מרחק גיאוגרפי ותרבותי רב מהחברה היהודית המוכרת לנו. בין אלה מצויות השפות הקריאוליות, שפות עבדים שנמלטו לארצות הברית מן האיים הקריביים ומאמריקה הלטינית. חלקם עבדו לפני שברחו אצל בעלי חווה יהודיים וקלטו מילים עבריות, שהפכו חלק משפתם. העבדים שברחו מסורינאם קראו ליום רביעי pikí sabá – שבת קטנה, וליום חמישי – gaán sabá, שבת גדולה. המילים 'כשר' ו'טרף', האופייניות לשפות רבות, התגלגלו גם הן באמצעות העבדים מן הקריבים לאנגלית האמריקנית. בשפת פאפיאמנטו של האיים האנטיליים מתועדות המילים 'בסימן טוב', 'בקי', 'זונה', 'גנב' ו'כבוד', בהגייה ובמשמעות דומה לעברית. 'גדול' פירושו בשפה זו בוס, בעלים.

מילים עבריות אפשר למצוא גם בשפות הפולינזיות, האופייניות לאיים בלב האוקיינוס השקט. בשפת אנשי סמואה נקראה מערכת הכוכבים אוריון קיסילה, בעקבות כסיל המקראית, לצד מילים עבריות נפוצות כמו שטן, תורה ועוד. מיסיונרים שהגיעו לסמואה הטמיעו בשפת אנשי האי שמות לצמחים וחיות, וביניהן ארז, נמר, קוף, תחש ושום. בצירוף מקרים קרוי כוהן הדת בשפת איי הווי kahuna, אך כאן ככל הנראה הקשר הוא מקרי.

מקבץ מילים שנקלטו בשפות העולם במאה העשרים הגיעו מן העברית הישראלית. כך אימצו הדוברים ואמצעי התקשורת בכמה שפות מונחי יסוד של המדינה העברית. במילוני האנגלית והצרפתית התאזרחו מילים כמו קיבוץ, מושב, כנסת, כיפה ומנורה, ולצידן מוסד ושין-בית. למילים אלה מצטרף השגריר הישראלי עוזי, תת-מקלע פופולרי. בספרדית נמצא את המילים ישראלי ועלייה. בהונגרית אפשר לשמוע את המילה סוכנות.

קשה לחזות את כושר ההישרדות של המילים העבריות בשפות העולם. מילות סלנג, בעיקר סלנג עבריינים, נעלמות כאשר השפה העבריינית כולה משתנה. למילים שנקלטו בפולחן הדתי כמו 'הללויה' ו'אמן' מזומנים, ככל הנראה, חיי נצח.

ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין

הנוכחות המרשימה של הארמית במילון שהוצגה ברשימה הקודמת אינה מתמצית במילים בודדות. יש לה נוכחות רחבה בעולם הצירופים. קחו למשל את המשפט הבא שנקלט משיחת אייפון ברחוב: "אמרתי לך מדֵיי וָואן: הוא טַבָּח ותו לא". 'מִדי וואן' הוא אנגלית: מן היום הראשון, 'ותו לא' – ארמית, מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף. ולהלן (!) משפט נדיר מעט יותר אבל מובן לדובר עברית סביר: "אחרי שקלא וטריא שילמתי לו טבין ותקילין". שקלא וטריא: משא ומתן; טבין ותקילין: [כספים] טובים ושקולים. וכך צצים בשפה ביטויים פשוטים גם אם נדירים יחסית כמו 'כל אימת' ש…', 'לא בכדי' (לא בחינם), וביטויי הפניקה 'רחמנא ליצלן' (הרחמן יציל אותנו), ו'בדחילו ורחימו' (בפחד ובאהבה).

אחת מיצרניות הצירופים הארמיות הפעילות היא המילה 'בר', שהוראתה 'בן'. היא התאזרחה בעברית רק כחלק מצירופים. חלקם חצי עבריים כמו 'בר-מצווה', 'בר-כיבוש', 'בר הסגרה' וכדומה. רבים מהם שמרו על הנוסח הארמי השלם: 'בר סמכא', מי שניתן לסמוך עליו; 'בר קיימא' – שיש לו קיום, ממשי; 'בר-אוריין' – בן תורה. 'אוריין' קרובה ל'אורייתא' הארמית שפירושה תורה, ומכאן 'אוריינות'. בר-נש הוא פשוט בן אנוש, והצירוף התאחד למילה אחת: ברנש.

'בר' פירושו גם חוץ, ומכאן הזוג "מלבר ומלגו". ואיך אומרים הגששים? "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה". 'בר מינן' פירושו המילולי: חוץ מאתנו, והמשמעות בפועל: חס וחלילה. ממנה התגלגלה מאוחר יותר 'בר מינן' במשמעות של מי שנפטר מן העולם. במסורת הטורקית של הלדינו היתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.

הביטוי 'בזעיר אנפין' משמש במשמעות קנה מידה מקטין. מקורו בלשון הקבלה, והוראתו המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הוא נחשב סמל לתפארת ולפרקים למלכות, חלק מהחמישייה אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא. ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה. 'לעילא ולעילא' למעלה ולמעלה, הוא סוף הדרך הארמי, דבר שבח מופלג הלקוח מלשון ימי הביניים, ויש לו מתחרה ארמי נוסף: 'משופרא דשופרא' (מהמיטב שבמיטב). צירופים כפולים נוספים בארמית הם 'קמעא קמעא' (לאט לאט, ומילולית: קטן קטן), וכן 'סחור סחור' (סביב סביב). על אדם שאינו מצליח להירדם אומרין במסכת פסחים שהוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר" [ישן ולא ישן, ער ולא ער].

'מאן דהוא' הוא מישהו, הפלוני-אלמוני הארמי. יתכן שהמאן דהוא שלנו מתפרנס מ'נכסי דלא ניידי', שראשי התיבות שלהם הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן. ממבחן לא מדעי מתברר שרוב האנשים חושבים שמדובר במילה באנגלית גלובלית. ועל מה הוא מדבר עם חבריו במשרד ובבית הקפה? על הא ועל דא, (על זאת ועל זאת). הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ, אנגלית: talk about this and that, גרמנית: erzählen dies und das, צרפתית: parler de ceci et cela.

ארמית היא שפת הפלפול התלמודי ומכאן כמה ביטויי התנצחות וסתירה. 'איפְּכא מִסתַבְּרא' (ההיפך מסתבר) מופיע למשל בטענה המתנצחת הבאה: "מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא! תשעה – נראין כעשרה, שניים אין נראין כשלושה!" 'תרתי דסתרי' (שניים נוגדים) מצביע על סתירה, 'תרתי משמע' על דו משמעות. 'דו' היא מילה ארמית, ועל כן שרשרת הצירופים נוסח דו-פרצופי, דו-חוגי וכו' הם דו-לשוניים. דו-סטרי כמעט ארמי לגמרי – סטרא פירושו בארמית צד, ומכאן הסטרא אחרא. הצד האחר, השטן.

הארמית תרמה לאוצר העברי גם ביטויי גנאי. 'אוכל קוּרצה' הוא מלשין, בעקבות ספר דניאל. 'בוקי סריקי' הם דברים טפלים, והפירוש המילולי בארמית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”. 'ביש גדא' הוא מילולית רע מזל, ומכאן הביטוי הדו-לשוני 'ביש מזל'. 'עורבא פרח' הוא דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף, שהוא במסכת ביצה דרכו של המתפלפל התלמודי להחליף נושא כשנגמרו לו הנימוקים: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח".

לחילונים הגמורים שאינם יודעים עדיין מהם ראשי התיבות בס"ד, נגלה שמדובר בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת שמיים. בהגדה של פסח הארמית מככבת: הא לחמא עניא (זה לחם העוני), כל דכפין (כל מי שרעב), וכמובן, האורח המאוחר בהגדה, חד גדיא. כל דכפין התגלגל למשמעות גנרית, "כל אחד", והרעב נשכח. הפונה לקהל מכובד בבית הכנסת לא ישכח את "מרנן ורבנן" (אדונינו ורבותינו), והמרן עליו השלום עובדיה יוסף היה פשוט "אדוננו".

ביטוי ארמי נדיר, וחבל שכך, הוא 'כתר לי זעיר', חכה לי עוד זמן מה, היה סבלני, מספר איוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לעומת זאת הגיע הזמן להדיר מהשפה את הביטוי המגושם "מחד גיסא ומאידך גיסא". ממילא הוא כבר שובש ל"מחד … ומאידך", ויש לו חלופה עברית פשוטה בתרגום ישיר: מצד אחד, ומצד שני.

כמו במילים הבודדות גם בתחום הצירופים השתלטה שפת המשפט על הארמית והיא צצה מכל פינה, צריך או לא צריך. 'אליבא דכולי עלמא', אומר עורך הדין, כלומר, כל העולם יודע. הרוצח רצח את אשתו "בעידנא דריתחא", תוך כדי כעס. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים. הדברים נאמרו 'בריש גלי', בפומבי. מילולית: בראש גלוי. ביטוי אהוב במיוחד על משפטנים הוא 'דא עקא' המופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים. 'הא בהא תליא', אומרים אנשי המשפט שוב ושוב, דבר תלוי בדבר. 'הא ראיה', מתעקש התובע, או הסנגור: זאת הראיה המרשיעה! ויש ביטויים במשפטית הזקוקים למתרגם צמוד, כמו 'כהאי לישנא' (בזו הלשון, כך נאמר), 'לָא דק פורתא' (עמיתי המלומד לא דייק בדבריו – לא דקדק מעט), ואפילו 'לולא דמיסתפינא' (אם לא הייתי חושש), שהם דברי היסוס לפני הצגת רעיון נועז. ומה קורה לטייקון שפשט את הרגל? לֵית מָאן דְּפָלִיג שהוא נפל מיניה וביה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או בגירסת רובן מ"כמעט שבת שלום", מאגרא רמא לבורקס עמיקם.

כמה וכמה ביטויים ארמיים נחתו בעברית בזכות תרגום. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי, אבל בעברית החדשה זכתה למשמעות 'בלי כוונה תחילה'. 'אגב אורחא' התלמודי זכה ללבוש העברי הנפוץ 'דרך אגב'. 'בין השיטין' התאזרח בעברית, לצד הביטוי העברי המקביל 'בין השורות'. מקור הביטוי מדיון על כתיבת ספרי תורה. הביטוי 'יחיד בדורו' הוא תרגום מן הצירוף הארמי תלמודי 'חד בדרא'. 'קוטל הקנים' הבזוי הוא תרגום של 'קטלא קניא'. 'עינא בישא' הפכה לעין הרע. אבל למה לחשוב מחשבות רעות? מה שהיה היה, או כדברי מסכת יומא: "מַאי דַהֲוָה, הֲוָה" ובעקבותיה ביידיש: וואָס געווען איז געווען. ואידך, זיל גמור.

ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין

ד"ר רוביק רוזנטל / קומבינה, דיל ומסחרה יחדיו

לאסקימוסים יש הרבה מילים על שלג, לנו יש הרבה מילים על שחיתות פוליטית, נושא חוצה מפלגות, נוחת ברשויות מקומיות, וגם המשטרה, שנועדה להגן עלינו מפני השחיתות, נגועה בה.

גֶשֶפט. תרומה ותיקה של היידיש, שבה משמעותה נייטרלית: עסק, עיסקה או חנות. בימי פריחת סלנג היידיש המילה שימשה ככינוי לעסקים לא כשרים, במסגרת הביטוי 'געמאכט א געשעפט", עושים עסקים. מילון בן-יהודה בן-אמוץ מזכיר את הביטוי טי.טי.ג'י., שהתייחס לפעילויות הרכש והעלייה הלא חוקית של ההגנה באירופה, ראשי תיבות של "טלחס-טיזי-גשפט" ("טלחס-טיזי" אף היא קללה עתיקה, בערבית).

דיל. בעיקר ברבים: "דילים". משמעותה במקור האנגלי נייטרלית: עיסקה (deal), אך גם בשימוש האנגלי היא משמשת מאז המאה ה-19 לציון עיסקאות סודיות בין פוליטיקאים וכן חדרה לעולמות מפוקפקים: הימורים וסמים, שם פורחים גם בעברית ה"דילרים". מופיעה בשימוש נרחב בעולם התיירות, במשמעות חבילת מכר: "דילים לוהטים לפראג".

מאכערים. המאכערים, ובעיקר אחד, ש.ד. המנוח, עמדו במרכז משפט הולילנד. המאכערים אינם רק אנשים של עיסקאות ענק, רובם מתרוצצים בלשכות מוסדות שונים תמורת כמה שקלים כדי לקדם השגת רישיון לפתיחת מרפסת או לחדש דרכון שתוקפו פג יומיים לפני נסיעה גורלית לחו"ל. מאכער היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי עושה או מבצע. בעבר, יש לומר, היא הייתה דווקא מילה חיובית. המאכער הוא האיש המעשי, היודע לדחוף ולהזיז עניינים.

מונקי ביזנס. ביטוי אנגלי ("עסקי קופים"), שהתפתח מכינוי לתעלולי ליצנים לתחום העסקים והפוליטיקה. מקור הביטוי בשפה האנגלית, מימי שלטון האימפריה. אינו בשימוש נרחב בעברית.

מסחרה. מלה ערבית שמשמעותה "עניין לא רציני". על-פי וילי אליאס הערבים שאלו אותה מן האיטלקית, והיא שיבוש של "מסקרדה", נשף מסיכות. בסלנג העברי נדבקה בה האסוציאציה התכנית-פונטית מהביטויים "סחר מכר" או "סחר סוסים", ומכל אלה התגבש השימוש הרווח: עסקי ציבור לא כשרים.

מפוקפק. שם תואר תלמודי שמשמעותו "שיש להטיל בו ספק". נדבק למילים רבות ומטיל בהן רבב על פי עקרון הקלישאה הזוגית: "טיפוס מפוקפק", "עבר מפוקפק" ועוד. שמענו רבות על "עסקאות מפוקפקות", "גורמים מפוקפקים", וח"כ פלוני העלה רעיון לפסול בעתיד "חברי כנסת מפוקפקים".

עיסקה. הדיל העברי, מילה תלמודית נייטרלית, הזוכה לקונוטציה שלילית או חיובית על פי ההקשר או התוספת בנוסח "עיסקאות מפוקפקות".

פוילע שטיק. ביטוי ביידיש שנעלם כמעט לגמרי, במשמעות עסקים לא כשרים או "טריקים". פוילער הוא גם עצלן וגם רקוב, ובמילה "שטיק" השתמשו גם בסלנג העברי במשמעות "מעשה נכלולי". משמעות הביטוי היא ככל הנראה "עניין רקוב".

פרשייה. הדרך המשטרתית-תקשורתית להציג אירוע שיש בו חשד לפלילים בלי לנקוט עמדה או לחרוץ דין.

פרשה. אירוע בעל השלכות רחבות, בדרך כלל שליליות. "הפרשה" בה"א הידיעה התרחשה בשנות השישים בין בן גוריון ולבון, אבל היא לא היתה האחרונה. לשימוש הזה הד מקראי-מסורתי, "פרשת השבוע".

קבלני קולות. הקבלן התלמודי שעסק בעיקר בחקלאות התפשט בימינו לתחומים רבים, כשעל סדר היום הציבורי דווקא "קבלני כוח אדם". עירוב הקונוטציה העסקית עם הפוליטיקה בשילוב "קבלני קולות" נחשב איום על הדמוקרטיה.

קומבינה. מילה בתפוצה מתגברת, סידור עניינים בערמומיות אך בהסכמה, קיצור של המילה הלועזית "קומבינציה", בהשפעת המילה הזהה בלדינו, והמילה היידית קומבינע. נפוצה בצה"ל, ויש טוענים שהיא נגזרה מהשורש קב"ן (קצין בריאות הנפש), הנקרא גם "קמב"ן" ומסייע לצעירי ישראל להימנע משירות צבאי. מילה נגזרת: קומבינטור. פועל: לקמבן.

קנוניה. מילה תלמודית טעונה מאוד, בשימוש לא רב היום. נכתבת בתלמוד כמעט תמיד בא': קנוניא, אבל קיבלה את ה' הנקבה בעברית החדשה. גם כאן המקור חף מכל עוון: קוינוניא ביוונית פירושו שותפות.

רשימות חיסול. עוד דוגמה לחדירת שפת עולם הפשע והמלחמה בטרור לפוליטיקה.

שחיתות. 'השחית' פירושו במקרא השמיד, אך בכמה הופעות הוא משמש במשמעות המוסרית ("השחיתו והתעיבו עוול"), וכן 'מושחת' ("ונודר וזובח מושחת לאדוני"). מושחת הוא מכאן "מת מבחינה מוסרית", או לפחות "מקולקל מידות באופן קיצוני". 'שחית' במשמעות המוסרית היא מילה ארמית מקראית, וכמוה 'שחיתה' בתלמוד. המילה 'שחיתות' נוצרה בימי הביניים במשמעות צרה ומצוקה, ובעברית החדשה קיבלה משמעות מוסרית.

תככים. מונח נפוץ לעסקים פוליטיים כשרים-אך-מסריחים, שמקורו במקרא במשמעות מעשי עושק וגזל, על פי הפסוק במשלי "רש ואיש תככים נפגשו". בעברית החדשה המילה יוחדה לעסקים פוליטיים אפלים, וממנה נגזרה צורת היחיד "תכך", למרות שבמקרא הצורה היא "תוך". יאיר לפיד כתב בשעתו על חיים רמון: "אין תכך ואין סכסוך שהוא לא היה מעורב בו".

תכמנות. עסקים לא כשרים אך מעין-לגיטימיים, על גבול השובבות. נגזרה מהמילה 'תחמון' (או תכמון), שנוצרה בחיל האוויר בשנות החמישים, כראשי תיבות של "תכנון מכמונת".

תרגיל. עוד מלה נייטרלית המשמשת לצבא, לספורט ולחינוך, שחדרה לתחום האפור במשמעות מהלך הונאה ערמומי, בביטויים כמו "עשה לו תרגיל". בפוליטיקה נודע לשמצה "התרגיל המסריח", שהוא מונח שטבע יצחק רבין כשזעם על מהלכו של פרס לפירוק ממשלת האחדות ב-1990, אבל מעטים זוכרים את המונח הסרקסטי "התרגיל המבריק", שנטבע כאשר פירק רבין את ממשלתו הראשונה, והביא למהפך 77'.

Good and Bad Business Man

Posts Tagged ‘לדינו’

הדג מסריח מהראש: דֵי לָה קָאבֵ'יסָה פְ'יֵידֵי אָל פֵּישֵׁי.

עשה במכנסיים מרוב צחוק. דֶי פּישָאר דָי לה רִיזָה.

ביטוי התופס תאוצה ומופיע גם בפרסומות: "אם נותנים לך קח, אם מרביצים לך ברח", או בלדינו: "סִי טֶא דָאן – טוֹמָא, סִי טֶא אַחַ'ארְבָ'אן – פוּיֶה".

אז שככה יהיה לי טוב (אָסִי טֶינְגָה בּוּאֶינוֹ), עיניים שלי (מִי אוֹז'וֹס), שתהיו לי בריאים (סָאלוּדוֹזוֹ קֶי מֶ'יסְטֶי), וביידיש: זיין מיר געזונט.

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

לאסקימוסים יש הרבה מילים על שלג, לנו יש הרבה מילים על שחיתות פוליטית, נושא חוצה מפלגות, נוחת ברשויות מקומיות, וגם המשטרה, שנועדה להגן עלינו מפני השחיתות, נגועה בה.

מונקי ביזנס. ביטוי אנגלי ("עסקי קופים"), שהתפתח מכינוי לתעלולי ליצנים לתחום העסקים והפוליטיקה. מקור הביטוי בשפה האנגלית, מימי שלטון האימפריה. אינו בשימוש נרחב בעברית.

עיסקה. הדיל העברי, מילה תלמודית נייטרלית, הזוכה לקונוטציה שלילית או חיובית על פי ההקשר או התוספת בנוסח "עיסקאות מפוקפקות".

פרשייה. הדרך המשטרתית-תקשורתית להציג אירוע שיש בו חשד לפלילים בלי לנקוט עמדה או לחרוץ דין.

רשימות חיסול. עוד דוגמה לחדירת שפת עולם הפשע והמלחמה בטרור לפוליטיקה.

תכמנות. עסקים לא כשרים אך מעין-לגיטימיים, על גבול השובבות. נגזרה מהמילה 'תחמון' (או תכמון), שנוצרה בחיל האוויר בשנות החמישים, כראשי תיבות של "תכנון מכמונת".

פוסטים אחרונים