בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על המילה קָשֶׁה. מאז לא תמו הקשיים הביטחוניים והלאומיים שלנו.  לאחרונה שרנו בליל הסדר את ארבע הַקֻּשְׁיוֹת, הפותחות במילים 'מה נשתנה'. שאלה זו קיבלה משמעויות נוספות בשנה הזאת. המילה קֻשְׁיָה נגזרה מאותו שורש כמו המילה 'קשֶה'. מהו הקשר בין שתי המילים האלה ומילים אחרות שנגזרו מאותו שורש?

מילים אלה נגזרו מהשורש קש"י, הקיים גם בעברית וגם בשפות שמיות אחרות. כזכור, לתואר 'קשה' יש שני מובנים: האחד פיזי – ההיפך של 'רך'; והאחר מטפורי – ההיפך של 'קל'.

משורש זה נגזרו כמה פעלים בלשון המקרא. בבניין קל נגזר ממנו הפועל קָשָׁה. לפועל זה יש שני מובנים במקרא, ושניהם קשורים למשמעות המטפורית של התואר. המובן הראשון הוא 'הכביד (על מישהו), לא היה קל לשאת אותו', בין היתר: "וְאָמְרוּ [הפלשתים]: לֹא יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ" (שמואל א ה, פס' ז). המובן השני הוא 'לא היה קל להבין אותו' והוא מופיע, בין היתר, כאשר משה מתאר באוזני העם את מערכת המשפט בהנהגתו: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים א יז).

הפועל הִקְשָׁה נגזר משורש זה בבניין הפעיל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא במובן המטפורי 'הכביד, גרם שיהיה קשה יותר': "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ" (מלכים א י"ב, פס' ד). לפני מכות מצרים האל אומר למשה ולאהרן: "וַאֲנִי אַקְשֶׁהאֶת לֵב פַּרְעֹה […] וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה" (שמות ז ג-ד), כלומר: האל יגרום לפרעה לא לשמוע לאזהרות ולהמשיך בחטאיו. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע כחלק מהביטוי הִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ/ עָרְפּוֹ במובן 'התעקש', לדוגמה: "וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ (כתיב: שומע) וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (ירמיהו יז כג); "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם" (תהלים צה ח). ביטוי זה קשור לביטויים המקראיים 'קשה עורף/לב' שדנתי בהם במאמר הקודם בנושא זה.

בלשון חז"ל הפועל הִקְשָׁה מופיע לראשונה במובן הפיזי, למשל במדרש על הכתוב בשירת הים "[חיילי פרעה] יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות טו ה): "אף אתה הקשית עליהן מים כאבנים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ט״ו). כלומר, האל הפך את מי הים לקשים כאבן וכך טבעו בהם חיילי פרעה.

בסיפור העברת הנבואה מאליהו לאלישע נכתב: "וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי; וַיֹּאמֶר [אליהו] הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" (מלכים ב, ב', פס' ט-י), כלומר: "ביקשת בקשה שקשה למלא". מפסוק זה נוצר הביטוי הִקְשָׁה לִשְׁאֹל, שפירושו גם 'שאל שאלה קשה'.

בלשון ימי הביניים נוספה לפועל 'הִקְשָׁה' המשמעות 'הציג שאלה ביחס לדברים שנאמרו קודם לכן, שיש בה משום ערעור או השגה על הדברים, או שנועדה לחדד אותם'. משמעות זו מופיעה בספרות הגאונים (כתביהם של ראשי הישיבות בבבל בעיקר בין השנים 800 ל־1050), בין היתר בתשובות הרב סעדיה גאון (בן המאה העשירית): "אף בקרקעות בודאי יש להקשות כאשר הקשית ואף קושיות אחרות" (סימן תקל). משמעות זו מופיעה גם בספרות הרבנית המאוחרת יותר של ימי הביניים, בין היתר בתרגומו של שמואל אבן תיבון (1230-1150) לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק א', פרק ב') : "הקשה לי איש חכם […] קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה". בדוגמאות אלה מופיעה גם המילה קֻשְׁיָה (בכתיב 'קושיא' ובצורת הריבוי 'קושיות'). מילה זו הופיעה בעברית של ימי הביניים החל מספרות הגאונים בעקבות המילה קֻשְׁיָא בארמית התלמודית (למשל סנהדרין עה ע"ב). זו המילה הארמית המקבילה למילה 'קושי' בעברית. היא משמשת במובן שאלה קשה הבאה לסתור טענה כלשהי.

יש כמה הסברים לשימוש בפועל 'הקשה' במובן 'שאל שאלה על הדברים שנאמרו קודם'. לפי האטימולוג ארנסט קליין, משמעות זו נוצרה כקיצור של הביטוי 'הקשה לשאול'. לחלופין, אפשר להניח כי משמעות זו מבוססת על השימוש בשורש קש"י בארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.

הפועל הארמי 'אַקְשֵׁי' (או 'אַקְשֵׁה') מקביל לפועל 'הִקְשָׁה'. הוא משמש בתלמודים גם במובן 'טען נגד (דעה אחרת), התנגד (לדעה אחרת)', לדוגמה: "עד דאת מַקְשֵׁי לה על דרבי יהודה" (ירושלמי, יומא א ב), כלומר: "טוען כנגד דבריו של רבי יהודה". גם המילה 'קֻשְׁיָא' שנזכרה לעיל נגזרה מהשורש קש"י בארמית.

מאותו שורש נגזרה גם המילה הארמית קַשְׁיָא שפירושה 'קשה'. מילה זו מופיעה בתלמוד לסיום דיון בקושיה שלא נמצא לה פתרון (כלומר: בסתירה שלא הצליחו ליישב אותה). הביטוי לָא קַשְיָא (מילולית: "לא קשה") מופיע כפתיחה לתשובה על קושיה, ופירושו הוא: אין סתירה בין הדברים, לדוגמה:"כתיב [=כתוב]: 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב: 'השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא: כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה" (ברכות לה ע"א).

בלשון חז"ל נגזר מהשורש קש"י הפועל הֻקְשָׁה, המשמש כצורת הסביל של 'הִקְשָׁה'. פועל זה מופיע בכתבי חז"ל הן במובן הפיזי, למשל: "קלח [=גבעול] של כרוב שהוקשה" (פסחים לט ע"ב) והן במובן מופשט, במשמעות 'הפך לדבר שקשה לסבול אותו', לדוגמה: "מיד הוקשה הדבר והורע לאביו" (במדבר רבה טז ז). בלשון ימי הביניים (בספרות הגאונים ובכתבי הפרשנים) החל פועל זה לשמש במשמעויות סבילות שונות של הפועל 'הִקְשָׁה' במובן 'הציג קושיה'. הצירוף 'הוקשה לו/עליו' משמש במובן 'נשאל שאלה קשה או קושיה': "ותלמיד טועה שהוקשה לו כְּתָבָהּ בגליון ספרו קשיא לי" (פירוש רש"י על מסכת שבועות ג ע"ב). צורת ההווה מֻקְשֶׁה מופיעה במובן מעלה קושיות, שיש בו קושי או סתירה, למשל: "מופרך ומוקשה הוא" (רבינו גרשום על בבא בתראקטו ע"ב). בימינו משמשת המילה 'מוקשה' הן במובן הפיזי והן במובן המטפורי, ואולם השימוש במובן הפיזי רווח יותר, לדוגמה בביטוי 'שומנים מוּקשים'.

קשה לכתוב בשתי רשימות על כל המילים מהשורש קש"י. אמשיך בפעם אחרת, ועד אז אסיים שוב באיחולי ימים קלים יותר.

Read Full Post »

לקראת פורים אוזני ההמן חוזרות למאפיות, ונשאלת השאלה על המילה 'אוזן' בכלל ועל מקור שמו של המאפה הזה בפרט. שמו של איבר השמיעה מופיע גם בביטויים רבים אחרים, ומעלה סוגיות לשוניות מעניינות.

ככל הנראה, המילה 'המן' בשם המאפה נגזרה ממילה דומה ביידיש ובגרמנית ('מאן' או mon) שפירושה 'פרג', שכן במקור היה המאפה הזה ממולא בפרג. ואילו המילה 'אוזן' קשורה לצורתו דמוית האוזן של המאפה. יש המקשרים את מקור השם הזה גם לסוג אחר של עוגיות דמויות אוזניים, שהיה מוכר בקהילות היהודיות בספרד ובאיטליה.

שם האיבר 'אוזן' נגזר מהשורש אז"ן. המילים המקבילות בשפות שמיות אחרות הן 'אֻדְ'ן' בערבית ו'אֻדְנָא' בארמית. מן ההשוואה לשפות אלה עולה כי השורש הזה אינו קשור מבחינה אטימולוגית לשורש המילה 'מאזניים' (ולמילים שמשמעותן קרובה, כגון 'איזון'), המקביל לשורש וז"ן בערבית.  

מהמילה 'אוזן' נגזר הפועל הֶאֱזִין. פועל זה משמש במקרא, כמו בימינו, במובן 'הקשיב, שמע בתשומת לב', למשל: "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ" (הושע ה א). בדומה לפועל 'שמע', כפי שכתבתי כאן בעבר, הפועל 'האזין' משמש אף הוא במקרא גם במובן 'ציית': "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו" (שמות טו כו‏). בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם הפעולה הַאֲזָנָה (מדרש ספרֵי על דברים לב א).

בעברית החדשה הפועל 'האזין' משמש בהקשר של שמיעת שידורי רדיו. מַאֲזִינִים ומאזינות הם אלה המרכיבים את הקהל של תוכניות רדיו, הרצאות והסכתים (פודקסטים). פועל זה ושם הפעולה 'האזנה' קיבלו משמעות נוספת של ציתות והקשבה בסתר. כיום, אם אנחנו לא שדרנים ברדיו, נעדיף שיקשיבו לנו, ולא שיאזינו לנו.

בלשון חז"ל החלו המילים 'אוזן' ו'אוזניים' לשמש גם במובן 'ידית מעוגלת דמוית אוזן של כלי, שבעזרתה אפשר לאחוז בו', לדוגמה: "כדי לעשות אוזן לסל" (שבת עח ע"ב). בלשון ימינו מדברים על 'אוזן' של כוס או ספל.

המילה 'אוזן' מופיעה בביטויים רבים, החל מלשון המקרא ועד ימינו. הביטוי הִטָּה אֹזֶן פירושו 'הקשיב', למשל בפנייה אל האל: "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, הַטֵּה אׇזְנְךָ לְרִנָּתִי" (תהלים פח ג). במקרא נטבע גם הביטוי כָּרָה אֹזֶן, בעקבות דבריו של דוד המלך לאל: "אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי" (תהלים מ ז), כלומר: 'כרית את אוזניי'. רש"י מפרש כך את הצירוף הזה: עשית את אוזניי "חלולות לשמוע". לפי פירוש זה, האל כרה (חפר) באוזניו של דוד ופתח אותן דוד כדי שישמע טוב יותר. כיום ביטוי זה משמש באותה משמעות כמו 'היטה אוזן'. בלשון ימינו משמש גם הביטוי אָזְנָיו כְּרוּיוֹת (או אוזנו כרויה).

ביטוי אחר נוצר מתפילה אחרת המופיעה במקרא: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ" (נחמיה א ו). כיום הביטוי אֹזֶן קַשֶּׁבֶת פירושו תשומת לב אוהדת. כל הביטויים הנזכרים לעיל מתארים את שיפור יכולת ההקשבה לזולת כדי לעזור לו או למלא אחר הוראותיו. במקרא נוצר גם ביטוי שמשמעותו הפוכה, והוא מציין חוסר נכונות להקשיב למצוקת הזולת: אָטַם (אֶת) אָזְנוֹ – לא רצה לשמוע, התעלם, לדוגמה: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (משלי כא יג). בעקבות הביטוי המטפורי הזה נוצר בעברית החדשה הצירוף אַטְמֵי אָזְנַיִם לציון הפקקים המשמשים ל'סגירת' האוזניים.

במקרא מופיע גם הביטוי הפועלי 'גָּלָה את אוזנו', למשל: "וַ-ה' גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא־שָׁאוּל לֵאמֹר" (שמואל א ט טו). בלשון ימינו ביטוי זה משמש בצורה גִּלָּה אֶת אָזְנוֹ – 'סיפר לו דבר שלא היה ידוע (ובייחוד דבר סוד)'.

הביטוי כָּבְדָה אָזְנוֹ מופיע במקרא במובןלקה בשמיעתו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיהו נט א). בעברית החדשה נגזר מביטוי זה הצירוף כְּבַד אֹזֶן, חלופה מליצית לביטוי 'כבד שמיעה'.

במקום אחר במקרא האל מוסר לשמואל נבואת פורענות על בית עלי הכהן במילים אלה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶר כָּל שֹמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְתֵּי אָזְנָיו" (שמואל א ג יא). הפירוש המילולי של ביטוי זה הוא 'אוזניו תצלצלנה, יישמע רעש גדול באוזניו'. ביטוי זה משמש בלשון ספרותית כדימוי לדבר קשה וחריג, אשר גורם לשומעים על אודותיו זעזוע ותדהמה.

בלשון ימינו נוצרו ביטויים נוספים המכילים את המילה 'אוזן'. האוזניים נחשבות לאחד הפתחים של הראש, שדרכם נכנסים אליו מסרים שמיעתיים. כמה ביטויים מדגימים זאת, כגון: קָלְטָה אָזְנוֹ וכן הִגִּיעַ לְאָזְנָיו  – שמע משהו במקרה. בלשון הדיבור הביטוי נִכְנַס לוֹ בְּאֹזֶן אַחַת וְיָצָא מִן הַשְּׁנִיָּה נאמר על מי ששומע אך אינו מקשיב, אינו מתייחס לנאמר או אינו זוכר את מה שנאמר. אם מישהו לא קלט את הדברים שנאמרו, אפשר להגיד שזה עָבַר לוֹ לְיַד הָאֹזֶן. אולי הוא הקשיב בַּחֲצִי אֹזֶן, כלומר ללא תשומת לב.

לעומת זאת, כדי להביע את הנכונות שלנו להקשבה מלאה, נשתמש בביטוי כֻּלִּי אֹזֶן.

אסיים בתקווה לבשורות טובות שיערבו לאוזנינו.

Read Full Post »

עם תחילתו של חודש אדר הגיע הזמן לעסוק שוב במילים שמקורן במגילת אסתר. כבר כתבתי כאן שהמילה הַצָּלָה מופיעה רק במגילה. המילה הזאת חוזרת ועולה לכותרות בהקשרים שונים, כגון משלחות הצלה לטורקיה, הצלת פליטים מהמלחמה באוקראינה והצלת כדור הארץ. מילה זו נגזרה מהשורש נצ"ל. כעת אוכל להרחיב את הדיון על המילים השונות שנגזרו משורש זה. מה הקשר בין המשמעויות של הפעלים הִצִּיל, נִצֵּל והִתְנַצֵּל?

הפועל 'הציל' מופיע כמה פעמים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר', למשל בדברי יעקב ללאה ורחל, אחרי שקיבל את צאנו של אביהן: "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא ט); וכן  במשל של הנביא הושע, שבו האל משול לגבר ועם ישראל משול לאשתו: "לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ [..] וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי" (הושע ב יא) – כלומר: אקח מִיָּדָהּ את בדי הצמר והפשתן שנתתי לה.

בכמה מקומות במקרא הפועל 'הציל' מתאר הוצאה פיזית של טֶרֶף מפיו של טורף. כאשר דוד הנער מספר לשאול המלך את קורות חייו כדי לשכנע אותו שהוא מתאים לקרב נגד גוליית, הוא מספר כיצד חילץ שה מפיו של אריה, וכך מילט אותו מהסכנה: "וּבָא הָאֲרִי [..] וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר; וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו [את הארי] וְהִצַּלְתִּי [את השה] מִפִּיו" (שמואל א יז, לד-לה). בהמשך הסיפור הפועל 'הציל' מופיע שוב במשמעות מופשטת יותר של חילוץ מסכנה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי [..] הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (פס' לז). הפועל 'הציל' מופיע במקרא פעמים רבות לפני ההשלמה 'מידו (של מישהו)' בהקשר של חילוץ והושעה מיד אויב. לעיתים הוא מופיע ללא השלמה, למשל: "הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים י טו). פועל זה מופיע במקרא גם בצירוף 'הציל את נפשו', כלומר את עצמו, לדוגמה: "לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" (ישעיהו מז יד‏).

הפועל נִצַּל בבניין נפעל משמש במובן 'נמלט או נחלץ מצרה', למשל: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז‏). בלשון חז"ל נוצרה לפועל זה הצורה המשנית נִצּוֹל, לדוגמה: "ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם – ניצוֹל, מי שהוא נתלה בהקב"ה, לא כל שכֵּן" (ירושלמי, ברכות ט א). צורת ההווה 'נִצּוֹל' משמשת בימינו כשם עצם במובן 'מי שיצא בשלום מצרה/מאסון'.

הפועל 'ניצֵל' מופיע בדברי האל למשה, בתיאור של מה שיקרה בעת היציאה העתידית ממצרים: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג כב‏). בתרגום אונקולוס (אחד מתרגומי התורה לארמית) הפועל "וְנִצַּלְתֶּם" מתורגם "וּתְרוֹקְנוּן". נהוג לפרש את הפועל הזה במובן 'לקח מהזולת את כל מה שיש לו'. הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, קישר בפירושו לפסוק זה בין הפועל 'ניצל' לפועל 'נישל'. במקום אחר במקרא מופיע פועל זה בהקשר של ביזת שלל אחרי מלחמה: "וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ [..] וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא" (דברי הימים ב, כ כה). פועל זה מופיע במקרא פעם אחת במובן 'הושיע', באותה משמעות כמו 'הציל': "הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד יד), כלומר: יצילו את עצמם. בעברית החדשה התרחבה המשמעות של הפועל 'ניצל', והוא מתאר לא רק לקיחת רכוש, אלא גם דרכים אחרות של פגיעה בזולת, כמו שימוש תועלתני באדם אחר לצורך השגת מטרה מסוימת מבלי לתת לו תמורה מתאימה. כמו כן, נוספה לפועל זה משמעות חיובית של שימוש מרבי ומועיל בדבר כלשהו, לדוגמה: "כדאי לנצל כל רגע".

הפועל 'התנצל' מופיע פעם אחת במקרא אחרי סיפור חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [..] וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךַָ [..] וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג ו), כלומר: הסירו מעל עצמם את תכשיטיהם. כפי שהפעלים 'הציל' ו'ניצֵל' משמשים במקרא במובן 'לקח משהו ממישהו אחר' ולעיתים אף 'הסיר משהו מעל ידו או גופו של מישהו אחר' (כמו בפסוק שצוטט לעיל על הנשים המצריות שייתנו את תכשיטיהן ובגדיהן לנשים העבריות), כך הפועל 'התנצל' משמש במובן 'הסיר משהו מעל עצמו'. ממשמעות זו זה נתקבלה המשמעות המוכרת לנו של הפועל 'התנצל': 'הסיר את האשמה מעל עצמו, הביע צער או חרטה'. משמעות זו החלה לשמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש הרמב"ן לתורה (על שמות לב כה): "אף על פי שהתנצל אהרן שלא פשע בהם, ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא".

הצורה הסבילה של 'הציל' היא הפועל הֻצַּל. פועל זה מופיע פעמיים במקרא, בצורת ההווה מֻצָּל בשני צירופים דומים: "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד יא); "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג ב), כלומר: חתיכת עץ שבערה והוצאה מן האש לפני שנשרפה לחלוטין. הנביא זכריה משתמש בצירוף זה כדי לתאר את יהושע הכהן הגדול, שחי בתקופת שיבת ציון (לאחר גלות בבל) ונחשב לפי המסורת לשריד משושלת הכהונה של ימי בית ראשון (על-פי הכתוב בירושלמי, תענית ד ה). בעקבות זאת הפך הביטוי 'אוד מוצל מאש' לכינוי לניצול מאסון.

בעברית החדשה נגזרו כמה מילים מן השורש נצ"ל הקשורות למשמעות החיובית של הפועל 'ניצֵל'. נְצֹלֶת היא חומר שאינו מנוצל בתהליך הייצור, אך אפשר להשתמש בו שוב ולא להשליכו. מילה זו משמשת גם בתחום הביטוח, במובן מה ששרד מרכוש לאחר נזק ששולם בעדו מלוא סכום הביטוח. מובן זה מתקשר גם למשמעות של הצלה. בפיזיקה נְצִילוּת היא היחס בין העבודה המופקת ממכונה לבין העבודה המושקעת בה, ויש למילה זו משמעות דומה בתחום הכלכלה.גם המילה נִצֹּלֶת משמשת במשמעויות קרובות, ויש לה גם משמעות מיוחדת בתחום הכימיה. מילה זו נוצרה במקור בלשון חז"ל (למשל: בראשית רבה סז ד) במובן 'פסולת, שאריות'.

בבניין הפעיל נוצר פועל נוסף מהשורש הזה, בדרך נטייה חלופית שבה האות נ' אינה נשמטת:

הִנְצִיל – ביצע פעולה כלשהי שנועדה להחזיר לשימוש מוצר שנפסל. פועל זה משמש גם ברפואה בהקשר של השתלת איברים, ונגזרו ממנו הפועל הסביל הֻנְצַל ושם העצם הַנְצָלָה.

אסיים באיחולי חודש אדר מלא שמחה וחג פורים שמח.

Read Full Post »

בעבר כתבתי כאן על השורש קל"ט, אך לא הספקתי לפרט על המשמעות המיוחדת של המילים הִקְלִיט והַקְלָטָה, משמעות שנגזרו ממנה עוד מילים רבות. כעת הגיע הזמן להשלים את החסר. שורש זה היה פורה מאוד ביצירת מילים עבריות לתיאור התפתחויות טכנולוגיות במאה השנים האחרונות. לא כולן נקלטו בשפה באותה מידה של הצלחה.

הפועל 'הקליט' שימש מעט בלשון הפיוט של ימי הביניים ואחר כך במובן 'הספיג, גרם למשהו להיקלט'. א"ד גורדון כתב: "הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול" (על המועצה החקלאית). בתקופת תחיית העברית החדשה פועל זה שימש גם במובן 'גרם לקליטה שכלית', כפי שאמר ביאליק בנאומו בוועידה הראשונה של "אגודת חובבי שפת עבר" ב-1916 : "כל זמן שלא נקליט את שפתנו בנשמת הילד – אין לנו תקווה לתחייה!" (על אומה ולשון), כלומר: נגרום לילד לקלוט את השפה העברית. בן-גוריון השתמש בפועל הזה בהקשר של קליטת עלייה: "רק עלייה בונה, יוצרת ומיישבת – מסוגלה להקליט ולהרחיב את כשרון הקליטה לעליה חדשה" (משמרות – עלייה, דבר; 1935).

עם הזמן קיבל הפועל 'הקליט' את המשמעות המודרנית של to record – לתעד צלילים ותמונות באמצעים טכנולוגיים, כלומר: לגרום לאמצעי אחסון כלשהו, כמו סרט הקלטה, לקלוט את הצלילים והתמונות. אז נוצרו גם צורת הסביל הֻקְלַט ושם הפעולה הַקְלָטָה. באנגלית הפועל to record שימש קודם לכן במובן 'לתעד, לרשום' ושם העצם record שימש במובן 'רשומה'. המשמעות ההיסטורית של הפועל הייתה 'לזכור' בעקבות הפועל הלטיני recordari. פועל זה מורכב מהתחילית re- במובן 'לשחזר, לשמור' ומהנטייה של המילה cor  במובן 'לב'; וביחד – 'לשמור בלב' במובן 'לשמור (משהו) בזיכרון'. בסוף שנת 1877 המציא תומאס אדיסון את מכשיר ההקלטה הראשון, הפונוגרף. מכשיר זה אפשֵר להקליט צלילים באמצעות חריטת קווים על גליל מסתובב. הגליל הזה כונה בשם record. כמה שנים אחרי המצאת הפונוגרף הומצא מכשיר הגרמופון. מכשיר זה השמיע צלילים שהוקלטו על גבי לוח עגול שטוח, שנקרא אף הוא record, ובעברית – תַּקְלִיט.

השורש קל"ט שימש ליצירת מילים עבור אמצעי אחסון נוספים של הקלטות. תקליטי מוזיקה קצרים שהוקלטו עליהם רק שני שירים כונו תַּקְלִיטוֹן. לימים הומצאה הקָסֶטָה, קופסת הפלסטיק המלבנית שהכילה סרטי הקלטה של אודיו או וידאו. האקדמיה ללשון קבעה למילה לועזית זו את החלופה קַלֶּטֶת. בפועל חלופה עברית זו שימשה בעיקר לקלטות וידאו, והדוברים המשיכו לקרוא לקלטות שמע (אודיו) בשמן הלועזי. בשנות ה-80 של המאה שעברה הומצא הקומפקט דיסק, מעין תקליט דיגיטלי קטן שאפשֵר 'לקרוא' את האותות השמורים עליו בשיטה אופטית בעזרת קרני לייזר. ב-1991 קבעה האקדמיה את המונח העברי תַּקְלִיטוֹר, הלחם של 'תקליט' ו'אור' לציון שיטת הקריאה האופטית. הציבור הרחב השתמש בעיקר במילה הלועזית 'דיסק'. מילה זו נגזרה באנגלית ובשפות אחרות מהמילה הלטינית discus, שנשאלה גם לעברית: דִּיסְקוּס (לוח שטוח עגול). המילה הלטינית הזאת נגזרה מהמילה היוונית diskos.

מהמילה 'תקליט' נגזרו מילים נוספות: תַּקְלִיטִיָּה היא ספריית תקליטים. המילה תַּקְלִיטָן נוצרה כחלופה למונח דִּי-גֵ'י, ראשי תיבות באנגלית של disc jockey, ביטוי ששימש במקור ככינוי לשדרני רדיו שהשמיעו תקליטים. ממילה זו נגזר הפועל תִּקְלֵט (מהשורש התנייני תקל"ט) במובן 'שימש כדי-ג'יי'. צורת הסביל מְתֻקְלָט נאמרת על מוזיקה המושמעת בידי תקליטן, למשל: "בחרנו ללוות את האירוע בשילוב של מוזיקה חיה ומוזיקה מתוקלטת". מפועל זה נגזר גם שם הפעולה תִּקְלוּט – השמעת מוזיקה בידי די-ג'יי. כיום המילה הלועזית 'די-ג'יי' משמשת בעיקר כדי לתאר את אנשי המקצוע המשמיעים מוזיקה במועדונים, ואילו החלופה 'תקליטן' מתארת את אלה שעובדים באירועים ובשמחות. גם הפועל 'תקלט' נמצא בתחרות עם הפועל 'דִּגָּ'ה', שנגזר מהמילה 'די-ג'יי' על דרך פעלים בגזרת ל"י/ה (כמו 'כִּסָּה'). צורת המקור של הפועל הסלנגי הזה היא הצורה הצפויה בגזרת הפעלים הזאת, 'לְדַגּ'וֹת', או הצורה הלא-תקנית 'לְדַגֵּ'ה' (כמו צורות מקור של פעלים בגזרת ל"א, כגון 'לְמַלֵּא').

מילים מהשורש קל"ט שימשו גם לציון אמצעי אחסון בתחום המחשבים. הדיסקט היה תקליט קטן מחומר פלסטי גמיש מצופה במשטח מגנטי מרובע. הוא שימש לאחסון תוכניות ונתונים למחשב, ואפשר היה להשתמש בו באמצעות כוננים מיוחדים. בעברית הוא כונה 'תַּקְלִיטוֹן', אם כי חלופה זו לא הצליחה להתחרות במילה הלועזית. המילה 'תַּקְלִיטוֹר' שימשה גם כחלופה עברית ל-CD-ROM, סוג נוסף של דיסק למחשבים, שהכיל יותר מידע ולכן התאים לאחסון מאגרי מידע גדולים ותוכנות מולטימדיה. גם מילון רב-מילים פורסם בשעתו על גבי תקליטור. בתחום המחשבים המילה 'תקליטור' שימשה באופן נרחב יותר מבתחום המוזיקה.

מהשורש קל"ט נגזר בבניין שִפְעֵל (בניין משני של בניין "פיעל" הפותח ב-ש) גם הפועל שִׁקְלֵט במובן ביצע רישום של חומר מוקלט. מפועל זה נגזר שם הפעולה שִׁקְלוּט. מילים אלה משמשות בעיקר בז'רגון הצבאי, ולצידן נהוגות המילים תִּמְלֵל ותִּמְלוּל, וכן המונחים הרשמיים של האקדמיה – תִּכְתֵּב ותִּכְתּוּב.

בשנות התשעים נגזרה מהשורש קל"ט מילה נוספת – קְלִיט, חלופה שקבעה האקדמיה ל'קליפ' (קיצור של 'וידאו קליפ', לפי video clip), סרטון וידאו המציג שיר. חלופה זו לא נקלטה כלל בקרב הדוברים.

בשני העשורים האחרונים חלה מהפכה בתחום, עם המעבר לקבצים דיגיטליים שאפשר להקליט אותם, להאזין להם ולצפות בהם במחשב או בטלפון החכם; וגם להקליט שידורי טלוויזיה באמצעות ממירים מתוחכמים. רוב אמצעי אחסון ההקלטות נזנחו, וכך גם המילים הלועזיות והעבריות ששימשו עבורם. דווקא התקליטים שרדו חלקית את המהפכה הזאת, וחובבי מוזיקה ממשיכים לשמוע אותם בפטפונים משוכללים.

Read Full Post »

בפעם הקודמת עסקתי במילה 'תשובה' ובפעלים שָׁב והֵשִׁיב. בסוף המאמר כתבתי שאשוב ואדון במשמעויות נוספות של השורש שו"ב. אציג גם את מקורותיהם של כמה ביטויים המכילים את הפעלים האלה.

במקרא הפועל שָׁב מופיע לעיתים לפני פעלים אחרים כדי לציין חזרה על פעולה כלשהי, למשל: "אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ" (בראשית ל לא), כלומר: אחזור לרעות את צאנך. לעיתים מופיעה ו' ההיפוך לפני הפועל השני: "וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר" (מלכים ב, א יא). כיום מוכר לנו השימוש הזה בפועל 'שב' רק לפני ו' החיבור, לדוגמה: "המשטרה שבה וקראה לציבור לגלות ערנות".

בלשון חז"ל החל לשמש השורש חז"ר כשורש נרדף לשורש שו"ב. במקביל הופיעה מילה נוספת שנגזרה בעקיפין משורש זה – תואר הפועל שׁוּב (כלומר עוד פעם), לדוגמה: "ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה" (ירושלמי, סוטה ט טז, הכתיב במקור). מילה זו מבוססת על המילה המקבילה בארמית – 'תּוּב'. השורש תו"ב בארמית ובשפות שמיות אחרות מקביל לשורש שו"ב בעברית. בערבית הפועל תַ'אבַּ מקביל לפועל 'שָב' בעברית.

כאשר תואר הפועל 'שוב' מופיע אחרי מילת שלילה, פירושו מכאן ואילך לא, מאותו רגע והלאה לא, כבר לא, למשל: "כֵּיוָן שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא" (יומא לח ע"ב).

בלשון המקרא מופיעים ביטויים נוספים המכילים את הפועל 'שָב' ונתגלגלו ללשון ימינו. הביטוי עוֹבֵר וָשָׁב, כלומר עובר אורח, מופיע פעם אחת בספר יחזקאל (לה, ז): "וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב" ופעמיים נוספות בספר זכריה (ז, יד; ט, ח). בימינו נהוג להשתמש בעיקר בצורת הריבוי 'עוברים ושבים'.

בסיפור המבול נכתב: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" (בראשית ח ג). נהוג לפרש את הצירוף הזה כ"מעט מעט" (לפי פירוש רד"ק), או כ'עוד ועוד'. בעברית החדשה קיבל צירוף זה משמעות של הליכה בשני כיוונים מנוגדים, לכאן ולשם או למקום היעד ובחזרה.

בחזון המרכבה בספר יחזקאל (א, יד) נכתב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הצורה "רָצוֹא" נגזרה מהפועל 'רץ', ופירוש הביטוי הזה הוא הלוך וחזור (בתנועת ריצה), אנה ואנה במהירות. בספר משלי נאמר: "אַל-תֹּאמַר לרעיך (קרי: לְרֵעֲךָ) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג כח), כלומר: אם רעך מבקש ממך משהו שיש לך לתת לו, אל תגיד לו שילך וישוב למחרת. בעקבות זאת נוצר הביטוי דָּחָה אוֹתוֹ בְּלֵךְ וָשׁוּב – התחמק והשתמט בתירוצים שונים ממתן תשובה, ממילוי התחייבות וכדומה.

המילה שְׁבוּת מופיעה במקרא תמיד לאחר הפעלים 'שב' או 'השיב', למשל: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל ג); "וַהֲשִׁבֹתִי אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו לג ז). פרשנים ומילונאים נחלקו ביניהם בשאלה אם מילה זו נגזרת מהשורש שו"ב לפי משמעותה, או מהשורש שב"י/ה לפי צורתה (כמו המילה 'פְּדוּת' מהשורש פד"י/ה). נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, גרס כי הצורה 'שבות' היא תוספת לשם הדגשה לפעלים 'שב/השיב', כמו 'הָלוֹךְ הָלַךְ'. כך או כך, המילה 'שבות' הפכה למילה נרדפת ל'שִיבה', וכיום היא מוכרת לנו גם משמו של חֹק הַשְּׁבוּת.

במקרא מופיע גם הצירוף מֵשִׁיב נֶפֶשׁ, בין היתר: "מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי" (איכה א טז); "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט ח). פירוש הצירוף הזה הוא 'מרענן, מְחַיֶּה, מעודד'. בדומה לכך, במקרא מצוי גם הצירוף שׁוֹבֵב אֶת נַפְשׁוֹ: "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהלים כג ג). לצירוף מקראי זה יש פרשנויות שונות, אך לפי חלקן הוא משמש באותה משמעות כמו 'השיב את נפשי'.  הפועל שׁוֹבֵב נגזר מהשורש שו"ב בבניין פיעל (במשקל המיוחד פּוֹלֵל), והוא מופיע במקרא, בין היתר, באותה משמעות כמו 'השיב' (למשל: ירמיהו נ יט). לא ברור אם יש קשר בין השורש שו"ב במשמעויות אלה לבין המילה 'שוֹבָב'.

בעקבות הכתוב "לֹא-יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי" (איוב ט יח) נוצר הביטוי הֵשִׁיב רוּחַ במובן 'התאושש, אסף כוח'. על שמשון הגיבור מסופר: "וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי" (שופטים טו יט). זה מקורו של הביטוי שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, שפירושו אף הוא 'התאושש'. בלשון חז"ל נוסף הביטוי הֵשִׁיב דַּעְתּוֹ (של מישהו) – גרם לו הנאה; הרגיע אותו, לדוגמה:"שלושה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח" (ברכות נז ע"ב).

בלשון חז"ל נגזר מהפועל 'השיב' שם הפעולה הֲשָׁבָה, בין היתר במונח הֲשָׁבַת אֲבֵדָה (למשל: בבא מציעא לא ע"א). המילה הִשָּׁבוֹן נוצרה בלשון חז"ל מאותו שורש במובן השבת דבר מה לבעליו, למשל: "זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון" (בבא מציעא נח ב). כיום יש לה משמעות מיוחדת בתחום המיסים.

המילה מָשׁוֹב מופיעה לראשונה במגילות מדבר יהודה, בין היתר: "ואחר יתקעו להם הכוהנים בחצוצרות המשוב" (מגילת מלחמת בני אור בבני חושך). מילה זו זכתה לעדנה בעברית החדשה, כאשר נקבעה כחלופה בתחומים שונים למונח הלועזי feedback.

בעברית החדשה נוצרה המילה שִׁיּוּב במובן תהליך של השבה למצב קודם, שימוש חוזר או התמלאות מחדש של משאבי טבע, אנרגיה וכדומה, לדוגמה: שיוב מי תהום.

Read Full Post »

הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים מכונים עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. המילה 'תשובה' משמשת בביטוי זה במובן הדתי-רוחני שלה, של היטהרות מחטאים וחזרה למוטב, ולא במובן היום-יומי של 'מענה לשאלה'. מהו הקשר בין שתי המשמעויות האלה? כדי להשיב על כך צריך לחזור למשמעותו הבסיסית של השורש שו"ב.  

מהשורש שו"ב נגזר בבניין קל הפועל שָׁב. המשמעות הבסיסית של פועל זה במקרא היא חזר, הגיע שוב למקום שהיה בו קודם, למשל בפסוקי נבואת הנחמה הידועים: "וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב […] וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טו-טז). פועל זה משמש גם במובן של חזרה למצב קודם, לדוגמה: "יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו" (איוב לג כה). הביטוי "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י) פירושו 'החלים, התאושש', כלומר: בריאותו חזרה למצבה התקין הקודם. במקרא הפועל 'שב' מופיע גם בהקשר של שיבה לאל ולדרכו, למשל בדברי הנביא הושע (יד, פס' ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ". דברים אלה נקראים בבתי הכנסת בשבת החָלה באמצע עשרת ימי התשובה, ומשום כך שבת זו מכונה שַׁבַּת שׁוּבָה. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע בהקשר של חזרה מהדרך הרעה אל דרך הישר, למשל בדברי האל: "אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה; שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים" (יחזקאל לג יא).

מאותו השורש נגזר בבניין הפעיל הפועל הֵשִׁיב. פועל זה משמש במשמעות בסיסית של החזיר (משהו או מישהו) למקום שבו היה, בין היתר בנבואות נחמה שהאל יחזיר את בני ישראל מהגלות: "חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו טז טו). הפועל הזה משמש גם במובן 'נתן משהו בחזרה לבעליו', לדוגמה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג ד). פועל זה מופיע במקרא גם במובן 'החזיר (מישהו) למוטב', למשל בדברי האל: "וְיַשְׁמִעוּ [הנביאים] דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם [=וישיבו אותם] מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם" (ירמיהו כג כב). במקום אחר הפועל מופיע בבקשה של בני העם, גולי בבל, שהאל יחזיר אותם אליו: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב (קרי: וְנָשׁוּבָה); חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

הפועל 'השיב' מופיע במקרא גם במשמעות 'ענה', לעיתים כחלק מהצירוף 'השיב דבר'. למשל, צירוף לשוני זה מתאר כיצד המרגלים חזרו ממשימתם ומסרו דיווח בעל פה למשה ולבני ישראל: "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […] וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כׇּל הָעֵדָה" (במדבר יג כו-כז). במקרים אחרים המילה 'דבר' בביטוי זה מציינת מענה מילולי לשאלה, לדוגמה: "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא כח). במקום אחר נכתב: "אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ" (איוב לה ד; "מִלִּין" היא צורה חלופית של 'מילים'). כלומר, מי שעונה לשאלה מוסר מידע בחזרה אל השואל. הפועל 'השיב' לבדו במובן 'ענה' (בין היתר: איוב יג כב) הוא אפוא קיצור של 'השיב דבר'.

שם העצם המופשט שִׁיבָה מופיע במקרא רק פעם אחת, בפסוק הידוע על החזרה מגלות בבל: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו א). שם העצם תְּשׁוּבָה מופיע במקרא בכמה משמעויות. משמעותו הראשונית היא חזרה למקום קודם, כמו 'שִׁיבה', כפי שנאמר על שמואל הנביא: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה; וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א ז, טז-יז); כלומר: אחרי ששמואל הלך למקומות אחרים, הוא שב לביתו במקום שנקרא 'רמה'. המילה "תְּשֻׁבֹת" מופיעה בספר איוב (לד, פס' לו) במובן 'דברי מענה לשאלות' (וכן – "וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם" בפרק כא, פס' לד).

בלשון חז"ל נוספה למילה 'תשובה' המשמעות הרוחנית של תיקון החטאים, עזיבת הדרך הרעה וחזרה לדרך הישר, לדוגמה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה, אבות ד יז). מילה זו מופיעה גם בצירוף חָזַר בִּתְשׁוּבָה – התחרט על מעשיו הרעים וחדל מהם, למשל: "מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה" (עירובין סט ע"ב). בביטוי זה יש כפילות סמנטית בין הפועל 'חזר' ובין המילה 'תשובה', שמשמעותה המקורית היא 'חזרה'. לביטוי עָשָׂה תְּשׁוּבָה יש משמעות דומה, למשל: "האומר, אחטא ואשוב [=אחזור בתשובה], אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה יומא ח, ט). מי שעשה תשובה מכונה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לדוגמה: "[ב]מקום שבעלי תשובה עומדים — צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד ע"ב). הביטוי שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה הוא כינוי לשערים סמליים בשמיים, שדרכם כביכול מתקבלת תשובתו של החוטא החוזר בתשובה: "שערי תְּפִלָּה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים" (דברים רבה ב יב). בתפילות הימים הנוראים נאמר: "אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלֵמה לפניך", וכאן פירוש הביטוי הֶחְזִיר בִּתְשׁוּבָה הוא השיב מישהו מדרכו הרעה.

בעלי התשובה מכונים בלשון חז"ל וההלכה גם 'שבים' (צורת ההווה של הפועל 'שָׁב' בריבוי). לדוגמה, תַּקָּנַת הַשָּׁבִים (משנה, גיטין ה ה) היא תקנה הלכתית שלפיה אדם שחטא ומבקש לתקן את דרכיו ראוי להתחשבות, ואין נוהגים עימו בכל חומרת הדין. המילה 'שבים' מופיעה במקרא פעמיים בהקשר של עשיית תשובה, ואולי זה הבסיס למשמעותה המיוחדת בלשון חז"ל. ראשית, נהוג לפרש את הביטוי "וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע" (ישעיהו נט כ) במובן 'האנשים ששבו [לדרך הישר] מן הפשע'. שנית, מילה זו מופיעה גם בפסוק הידוע: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א כז). פרשני המקרא חלוקים בינם האם מדובר בשבים מן הגלות או ב"עושי תשובה", כפי שכתב רש"י בפירושו לפסוק זה. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הביטוי 'שָבֵי ציון'.

למילה 'תשובה' ולביטויים שבהם היא מופיעה נוספה בימינו משמעות דתית-סוציולוגית של נטישת אורח החיים החילוני וקבלת אורח החיים הדתי-הִלכתי. בעקבות זאת נוצר הביטוי 'חזר בשאלה', ולימים גם 'יצא בשאלה', כדי לתאר את התהליך ההפוך של מעבר מאורח חיים דתי לחילוניות. אומנם המילה 'שאלה' היא היפוכה של המילה 'תשובה' במשמעותה הכללית ('מענה') ולא במשמעותה הדתית, ואולם ביטויים אלה נקלטו היטב בשפה. לא כאן המקום להרחיב על הסוגיות הדתיות והסוציולוגיות העולות מהשימוש בביטויים האלה.

בהזדמנות אחרת אשוב ואדון במשמעויות אחרות של השורש שו"ב ובמילים אחרות שנגזרו משורש זה. אסיים באיחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה, בציפייה לשובם של השבויים והנעדרים.

Read Full Post »

בערב תשעה באב קוראים במגילת איכה, הנפתחת במילים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם… רַבָּתִי בַגּוֹיִם". העיר המתוארת בדברים אלה היא ירושלים, שלפני החורבן הייתה עיר 'רַבַּת עם', שהיה בה עם רב, ונחשבה לגדולה בקרב העמים ('הגויים') האחרים. בימינו המילה 'רַבָּתִי' מופיעה בצירופים כמו 'תל אביב רבתי', כלומר: מטרופולין תל אביב. האקדמיה ללשון הציעה את הצירוף מַגֵּפָה רַבָּתִי כאחת החלופות למילה 'פַּנְדֶּמְיָה' (מגפה עולמית). למרבה הצער, בשנתיים וחצי האחרונות נאלצו רבים בארץ ובעולם לשבת בבידוד בעקבות מגפה רבתי שכזאת.

המילה בָּדָד מופיעה במשמעות שלילית בפסוק הפותח את מגילת איכה, וכן בהמשך המגילה: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (ג, כח). בדומה לכך, היא מופיעה בהקשר שלילי בתיאור ההנחיות להרחקת חולה בצרעת מהמחנה: "כׇּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ […] בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג מו); ובמילים של ימינו – ייכנס לבידוד לכל הימים שבהם הנֶגע נשאר בגופו. לעומת זאת, בחלק ממופעיה האחרים במקרא יש למילה זו משמעות חיובית דווקא, בין היתר: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג כח), כלומר: בשלווה ובביטחון. רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו, מפוזרים, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב". פרשנים אחרים פירשו את הפסוק הזה כנבואה שעם ישראל יחיה בלי מגע עם אויביו, בלי התקפות, וקישרו אותו לפסוק הידוע מתוך ברכתו של בלעם לעם ישראל: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג ט). הצורה 'לְבָדָד' מופיעה עוד פעמיים במקרא, וגם בהן יש לה משמעות חיובית, בין היתר: "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה ה' לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (תהלים ד ט).

לצד המילה בָּדָד מופיעה במקרא המילה לְבַד, והיא נפוצה הרבה יותר. למרות השוני באותיות בין שתי המילים, שתיהן נגזרו מהשורש בד"ד. המילה 'לבד' היא למעשה צירוף של ל' היחס עם המילה 'בַּד' במשמעות מיוחדת של 'חֵלק, מנה'. משמעות זו באה לידי ביטוי רק במילה 'לבד' ובצירוף "בַּד בְּבַד" (שמות ל לד), שפירושו במקרא הוא כנראה 'חֵלק כּחֵלק' (בחלקים שווים). המילה 'בַּד' נגזרה מהשורש הכפול בד"ד, כך שה-ד' השנייה אינה מופיעה בצורת היסוד שלה (כמו שם העצם 'גַּן' שנגזר מהשורש גנ"ן). ככל הנראה, מילה זו אינה קשורה למילה 'בַּד' במובן אריג, אך יש הקושרים בינה ובין המילה 'בַּד' במובן ענף, שהוא חלק נפרד מהעץ (למשל: "וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן… וַתַּעַשׂ בַּדִּים", יחזקאל יז ו). השורש בד"ד קיים גם בשפות שמיות אחרות במשמעויות קרובות לזו העברית. בערבית הפעלים בַּדַּ וכן בַּדַַּדַ פירושם 'פיזר, חילק, הפריד'. יש המקשרים בין היסוד הדו-עיצורי ב"ד בשורש זה לבין שורשים אחרים, כגון השורש בד"ר שממנו נגזר הפועל 'בידר', שפירושו המקורי הוא 'פיזר', והשורש בד"ל שממנו נגזר הפועל 'הבדיל'.

המילה 'לבד' מופיעה במקרא בעיקר בנטייה עם כינויים חבורים, בין היתר במשמעות המוכרת לנו כיום: 'בלי אף אחד'. המופע הראשון של מילה זו בתורה הוא כנראה גם הידוע ביותר: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח). צורת הנטייה 'לבדו' משמשת גם במובן 'רק הוא', למשל: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כׇּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג). המילה 'לבד' מופיעה במקרא גם בצירוף מ' היחס (או מילת היחס מִן) במובן 'חוץ מ', לדוגמה: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ… אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה" (אסתר ד יא). באמצעות הוספת מ' היחס לפני המילה 'לבד' נוצרה מילת היחס מִלְּבַד, באותה משמעות, למשל: "כׇּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כׇּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ" (בראשית מו כו); "ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד לה). בלשון חז"ל נוספה אות שימוש אחרת למילה 'לבד' וכך נוצרה המילה בִּלְבַד במובן 'רק', למשל: "אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד" (משנה, שבת ב ב).

התואר בּוֹדֵד נגזר מהשורש בד"ד במשקל ההווה של בניין קל. הוא מופיע במקרא שלוש פעמים, בין היתר: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהלים קב ח; בניגוד לנהוג במקרא שהמילה 'ציפור' היא בלשון נקבה). הפסוק הזה מצוטָט במדרש על מגילת איכה, ובמדרש זה מופיעה לראשונה מילה נוספת מהשורש בד"ד: "אמר הקב"ה: שקדתי להכניס בנַי לארץ ישראל מיד, ואהיה כצפור בודד על גג: מה הציפור מתבודד, מגג לגג ומגדר לגדר ומאילן לאילן וּמִשֹּׂוכָה לְשׂוֹכָה [=מענף לענף], כך כשיצאו ישראל ממצרים, היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת" (איכה רבה, פתיחתא כ). ככל הנראה, זו ההיקרות הראשונה של הפועל הִתְבּוֹדֵד (בבניין התפעל).

בימי הביניים נוצר שם העצם המופשט בְּדִידוּת, כחלק מחידושי המילים של המתרגם יהודה אבן תיבון (במאה ה-12), בין היתר בתרגומו לספר הכוזרי (מאמר ג, סימן א) מאת יהודה הלוי: "ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה".

בבניינים פיעל ופֻעַל נגזרו משורש זה כמה צורות לפי שתי דרכי נטייה: נטייה כמו שאר הפעלים (על דרך גזרת השלמים): בבניין פיעל – בִּדֵּד ובבניין פֻּעַל בֻּדַּד; לצד נטיות מיוחדות לגזרת השורשים הכפולים: בּוֹדֵד בבניין פיעל לצד בּוֹדַד בבניין פֻּעַל. ככל הנראה, ארבע הצורות האלה הופיעו מעט מאוד בלשון הפיוט של ימי הביניים, למשל: "להבדיל בין מים למים ולבודדם" (פיוט "אשרי העם" לשחרית שמחת תורה); "וּבוֹדַדְנוּ [=בודדו אותנו] אני ואתה" (אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב).

בעברית החדשה היה ניסיון ליצור בידול סמנטי בין שתי דרכי הנטייה. הפועל 'בּוֹדֵד' על דרך הכפולים, אמור לשמש רק במשמעות הקשורה למשמעות הכללית של השורש בד"ד – לתאר הפרדה של משהו או מישהו אחד מן היתר. צורת הסביל שלו נקבעה כצורה המקבילה בבניין פֻּעַל – 'בּוֹדַד'. ואילו הפועל 'בידד' (על דרך הנטייה הרגילה) התייחד במשמעותו לתחום המדע והטכנולוגיה, ובייחוד האלקטרוניקה, והוא מציין את מניעת המעבר של חשמל, חום, רעש, קרינה וכד' על-ידי ציפוי בחומר מסוים, לדוגמה: "לְבַדֵּד חוטי חשמל". צורת הסביל של הפועל הזה נקבעה כצורה המקבילה בבניין פֻּעַל – 'בֻּדַּד', למשל: "חוטי החשמל מְבֻדָּדִים". ואולם הבידול הסמנטי הזה לא נשמר בשימוש בפועל. התואר 'מְבוֹדֵד' משמש גם במשמעות הטכנולוגית הספציפית כדי לתאר חומרים שאינם מוליכים, והצורה הסבילה 'מְבֻדָּד' משמשת גם במשמעות הכללית של השורש.

הבידול הסמנטי הזה קיים גם בשני שמות הפעולה בבניין פיעל שנוצרו בעברית החדשה, ואין הבדל ביניהם בהגייה או בכתיב המלא, אלא רק בצורות המנוקדות: בִּידוּד בחיריק מלא, על דרך הכפולים (כמו 'עִידוּד' מהשורש עד"ד) במשמעות הכללית של השורש (כלומר, גם בהקשר של בידוד חולה במחלה מידבקת כמו הקורונה); לצד בִּדּוּד במשקל הרגיל (כמו משקלן של המילים 'סִפּוּר', 'לִמּוּד' וכיו"ב) בהקשר הטכנולוגי.

ולא זו בלבד, אלא שבעברית החדשה נגזרו גם עוד מילים מהשורש בד"ד, כגון: מִבְדָּד (מקום התבודדות), בָּדִיד (ההיפך מ'רציף' במתמטיקה) ומַבְדֵּד (חומר למטרות בִּדּוּד חשמלי).

Read Full Post »

בפעם הקודמת עסקתי כאן בשורש פל"ט, והבטחתי המשך על השורש המשלים אותו – קל"ט. כאמור, מילים שנגזרו מצמד השורשים הזה מציינות בדרך כלל פעולות המשלימות זו את זה. לדוגמה, פליטי מלחמה מבקשים מקלט מדיני בארצות אחרות; בתחום עיבוד המידע והמחשבים יש תהליכים של קֶלֶט ופֶּלֶט.

השורש קל"ט מופיע במקרא במשמעות הנוגעת לענייננו רק בשם העצם מִקְלָט, בעיקר כחלק מהצירוף עִיר מִקְלָט – עיר שאליה נמלט מי שהרג אדם בשגגה, כדי למצוא בה מחסה מפני גואל הדם. הדבר מפורט בחוקי התורה: "[…] עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה; לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה יד-טו). מכאן נוצרה המשמעות של המילה 'מקלט' לבדה כמקום מחסה, והיא משמשת אפוא כמילה נרדפת למילה מִפְלָט שנדונה במאמר הקודם. בעברית החדשה נוצרה המשמעות המודרנית של 'מקלט' כמבנה המשמש כמקום מחסה בעת מתקפה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש קל"ט הפועל קָלַט בבניין קל בכמה משמעויות, במקביל לפועל הארמי 'קְלַט'. בין היתר, פועל זה מופיע במובן 'שימש מחסה' בדיונים הלכתיים על ערי המקלט, למשל: "עד שלא נבחרו שלשׁ [ערי מקלט] שבארץ ישראל, לא היו שלשׁ שבעבר הירדן קולטות, שנאמר: 'שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה' (במדבר לה יג), עד שיהיו ששְתן קולטות כאחד" (משנה, מכות ב ד).

פועל זה מופיע בכתבי חז"ל גם במשמעותו הפיזית הראשונית – תפס והחזיק במשהו או הכיל אותו. משמעות זו מתארת גם כלי קיבול שקולטים לתוכם חומרים שונים, בין היתר במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה. […] מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת" (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם לַמשל הזה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים; ואילו המְשַׁמֶּרֶת מייצגת את המצב ההפוך – את מי שזוכר רק את הדברים השקריים ושוכח דווקא את דברי האמת.

בלשון חז"ל מופיע גם הפועל הסביל נִקְלַט (שבת פ א), וכן בלשון ימי הביניים. בין היתר, הרמב"ם השתמש בפועל זה בדיונו בהלכות עיר מקלט: "שֶעָרֵי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת. הואיל ונכנס בהן, נקלט" (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח, הלכה י).

הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, הביא הסבר מעמיק למשמעותו של שורש זה (בפירושו לביטוי "עָרֵי מִקְלָט", במדבר לה יא): "בלשון חז״ל, 'קלט' מורה על קבלת והטמעת חומר זר כדי ליצור חיבור [….]. נראה ש'קלט' קרוב ל'גלד', שממנו מתקבל 'גלֶד' במובן של עור ('עֲלֵי גִלְדִּי' [איוב טז טו]), הכיסוי האורגני המקיף את הגוף וסוגר עליו. […] מכל זה נראה ש'קלט' בתיבת 'מקלט' פירושו: לקבל דבר ולהחזיק בו דרך קבע. אולי זו גם משמעותו של 'ילד' הקרוב לו באופן הגייתו: להביא את הוולד לעולם כדי שיתקבל בו דרך קבע. לפי זה, הגליית הרוצח בשוגג לעיר מקלט היא כביכול לידה מחדש שמוסיפה הגבלות: עיר המקלט תהיה מכאן ואילך כל עולמו של הגולה אליה".

בתלמוד מתואר כיצד הארץ קולטת את בני האדם הכשרים, כלומר הראויים: "כְּשֵרין [=אנשים הגונים] שבבבל, ארץ ישראל קולטתן; כשרין שבשאר ארצות, בבל קולטתן" (כתובות קיא ע"א). בלשון חז"ל נוצר גם שם הפעולה קְלִיטָה. הצירוף "מחנות לקליטה" (זבחים קיז ע"א) מתאר מחנות במקום מסוים ששימשו כערי מקלט. בעקבות שימושים אלה המילה 'קליטה' קיבלה משמעות של קבלה של מישהו והכללתו (במקום או במסגרת), ומשמעות זו מוכרת כיום בעיקר בתחום קְלִיטַת עֲלִיָּה.

בעברית החדשה החל פועל זה לשמש גם במובן חושי –תפס בחושיו סימנים, אותות, צלילים, מראות, למשל בביטוי קָלְטָה אָזְנוֹ (שמע במקרה); וכן במובן שכלי –השיג או הבין בשכלו את מה שראה, שמע או קרא, לדוגמה: "הוא קולט מהר את כל מה שמלמדים אותו". בדומה לכך,גם שם הפעולה 'קליטה' מציין הן תפיסה חושית והן תפיסה או הבנה שכלית, וגם הפועל הסביל 'נקלט'. התואר קָלִיט מציין את מה שנתפס ונקלט במהירות ובקלות (בשכל או בחושים), בעיקר שיר קליט ש"אי-אפשר להוציא אותו מהראש".

בתחום התקשורת האלקטרונית נוספה למילים אלה מהשורש קל"ט משמעות של קבלת אותות ושידורים ברדיו או בטלוויזיה (באנגלית reception). בעבר היה זה בעיקר במכשירים האנלוגיים בעלי האנטנות, שכונו בשם מַקְלֵט, ובשני העשורים האחרונים התמקד השיח בעיקר בקליטה סלולרית או בטווח הקליטה של הוויי-פיי. ריבוי המשמעויות הזה השפיע על מילות 'שיר המכולת' שכתב דני סנדרסון, ובו נזכרות באותו משפט קליטה של גלי צה"ל ברדיו וקליטת עלייה.

בתחום המחשוב ועיבוד המידע שם העצם קֶלֶט משמש במובן הנתונים המוזנים למכשיר או למתקן שמעבדים מידע, ובייחוד למחשב (באנגליתinput). שם עצם זה שימש בעבר גם במובן של בסיס קליטה צבאי. המונח ההפוך והמשלים לכך קיבל את השם פֶּלֶט – המידע המעובד שמחשב מפיק כתוצאה משימוש בתוכנה מסוימת או מפעולה מסוימת (באנגלית output). תיאוריות בפסיכולוגיה קוגניטיבית, הרואות את המוח כמכשיר לעיבוד מידע, שאלו מתחום המחשוב את צמד המונחים הזה, והן מתארות תהליך הכולל שלושה שלבים: שלב הקֶלֶט – קליטת גירויים חושיים מהסביבה (למשל: מילה כתובה), שלב עיבוד המידע הזה (למשל: תהליך זיהוי המילה במוח) ושלב הפֶּלֶט – התגובה לגירוי (למשל: קריאת המילה בקול). בחקר המוח משמשת המילה קוֹלְטָן משורש זה במובן פיזי של איבר חישה או קצה עצב הקולט גירוי מסוג מסוים ומעביר בעקבותיו שדר עצַבּי (בלועזית: רֶצֶפּטוֹר).

השימוש בשורשים קל"ט ופל"ט בתחומים טכנולוגיים ופסיכולוגיים שונים מבוסס על התפיסה המטפורית של המוח האנושי או המחשב ככלי קיבול, שנכנסים ויוצאים ממנו דברים. היסוד המטפורי הזה ניכר גם במילים input ו- output באנגלית. הגירויים נכנסים לראשנו דרך איברי החישה (העיניים, האוזניים וכו'), עוברים תהליך עיבוד מידע, והתגובה יוצאת מהראש שלנו בתהליך הזה דרך הפה המדבר והיד הכותבת. תפיסה מטפורית זו מסבירה את השימוש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון' ואת השימוש במילה 'פלִיטה' בצירוף 'פליטת פה/קולמוס'.

השורש קל"ט שימש ליצירת מילים חדשות בתחומים טכניים נוספים. צורת ההווה בבניין קל קוֹלֵט משמשת בשמות מכשירים, כגון קולט אדים וקולט שמש – מכשיר להפקת אנרגיה סולארית שאולי יכול לשמש כאמצעי לצמצום פליטוֹת הפחמן שנזכרו במאמר הקודם.

ולסיום, קלטתי שעוד לא פירטתי על משמעות שימושית אחרת של השורש קל"ט, הבאה לידי ביטוי במילים שנגזרו משורש זה בבניין הפעיל – הִקְלִיט והַקְלָטָה; ועוד משפחה ענפה של מילים אחרות שנגזרו משורש זה באותו הקשר, חלקן תחדישים של האקדמיה למילים לועזיות, תחדישים שלא תמיד נקלטו בלשון בהצלחה. כל אלה יחכו להזדמנות אחרת.

Read Full Post »

אלה הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה פעל היישוב היהודי בארץ להצלת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה והעלה פליטי שואה רבים לארץ במבצע ההעפלה כדי לספק להם מִפְלָט מפני רודפיהם. עם קום המדינה החל מאמץ לאומי לקליטת העלייה ההמונית. בימים אלה ישראל ומדינות אחרות קולטות פליטים מהמלחמה באוקראינה. צמד השורשים פל"ט וקל"ט מציינים פעולות המשלימות זו את זה, וראוי להקדיש לו צמד מאמרים בבלוג. הפעם נתחיל בשורש פל"ט.

השורש פל"ט מצוי בשפות שמיות שונות, כגון בפועל 'פַלַתַ' בערבית (בחילופי ט' ו-ת') שפירושו 'ברח'. רבים מקשרים בין השורש הזה לבין השורש מל"ט, שממנו נגזרו הפעלים נִמְלַט (ברח) ומִלֵּט (הצליל, חילץ). האותיות מ ו-פ דגושה מסמנות עיצורים הנהגים דומה, ולכן סביר שבמקור היה זה שורש אחד שנתפצל לשני אופני הגייה. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, קישר בין שני השורשים הקרובים האלה ובין השורש בל"ט, הנהגה אף הוא בצורה קרובה (בחילופי ב' ו-פ'). לדבריו, המשמעות הראשונית של הפועל בָּלַט היא "יצא מעל פני השטח", וגם למילים מהשורש פל"ט יש משמעות בסיסית של הוצאה או יציאה.

הפועל פָּלַט מופיע במקרא פעם אחת לצד שם העצם 'פליט' במובן 'ברח, ניצל' (בדומה לפועל 'נמלט' מהשורש הקרוב מל"ט): "וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם" (יחזקאל ז טז). בלשון חז"ל החל פועל זה לשמש גם במובן 'הוציא (משהו מפיו)', למשל בדיון על בהמה: "היתה מהלכת ופולטת עשבים" (ירושלמי בבא קמא א א); וכן – במובן הפריש או הוציא מתוכו (משהו), כפי שנכתב בכלל ההלכתי על הגעלת כלים: "כבולעו כך פולטו" (בין היתר: פסחים ל ע"ב). לפי כלל זה, כל חמץ (או מאכל אסור אחר) שנבלע בכלי נפלט ממנו באותה דרך שהוא נבלע בו; לדוגמה, סיר שבושל בו חמץ אפשר להכשירו על-ידי הטבלתו במים רותחים. בימינו צירוף זה משמש כביטוי מליצי שמשמעותו 'נכנס לו באוזן אחת ויוצא באוזן השנייה'.

במקרא מופיע גם הפועל פִּלֵּט בבניין פיעל במובן 'הציל, הושיע', למשל: "מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי" (תהלים מג א). הפועל 'מִלֵּט' משמש באותה משמעות במקרא. הפועל הִפְלִיט בבניין הפעיל מופיע פעמיים במקרא בפסוקים קשים לפירוש בדברי הנביאים. באחת מהן פועל זה מופיע בנבואת זעם שבה נמשל הצבא האשורי לאריה מאיים: "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא […] וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל (ישעיהו ה כט; ראו גם מיכה ו יד). הפרשן שד"ל הציע את הפירוש הזה לפסוק הזה: "ישחק בו ויניחהו לברוח מידו (כדרך שעושות החיות הטורפות), ואף על פי כן לא יוכל הטרף להנצל מידו". ברבדים מאוחרים יותר הפועל 'הפליט' משמש במובן 'הוציא', למשל: בפירוש רש"י לתלמוד (עבודה זרה עו ע"ב): "כבולעו – כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור [=את המאכל האסור] יפליטהו ".

הפועל נִפְלַט אינו מופיע במקרא. הוא מופיע לראשונה במגילת ההודיות (אחת ממגילות מדבר יהודה): "וַיִּפָּלֵט גבר", ואחר כך – במדרש שמות רבה (כז, ו): "למקום יפה ברחת ונפלטת". פירוש הפועל במובאות אלה הוא 'נמלט'. בפירושי רש"י לתלמוד (וגם במשנֵה תורה לרמב"ם) פועל זה משמש גם כפועל הסביל של 'פָּלַט' שעניינו הוצאה, כלומר במובן יצא או הוצא מתוך משהו שהכיל אותו, לדוגמה: "שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין" (פירוש על פסחים מ ע"א).

במקרא מופיעים גם כמה שמות עצם שנגזרו מהשורש פל"ט, כגון המילה פָּלִיט, המופיעה בין היתר בצירופים המקראיים פְּלִיט חֶרֶב (למשל: "וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר", ירמיהו מד כח) וכן שָׂרִיד וּפָלִיט – שרידים מועטים שנותרו מאסון, לדוגמה: "וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם" (שם מב יז). במקרא מופיעה צורת ריבוי חלופית ל'פליט' – "פְּלֵטים מֵחֶרֶב" (שם נא נ). שם העצם פְּלֵטָה משמש במובן 'שארית, שריד (אחרי אסון או צרה)', גם לבני אדם ששרדו אסון וגם לשאריות תבואה בסיפור מכות מצרים: "וְאָכַל [הארבה] אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י ה). גם הביטוי שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה מקורו במקרא (דברי הימים א, ד מג). המילה פְּלֵטָה משמשת במקרא גם במובן 'הצלה', לדוגמה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה יז). המילה מִפְלָט מופיעה פעם אחת במקרא: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה [=סוערת] מִסָּעַר" (תהלים נה ט); משמעות המילה היא מחסה שאפשר להימלט אליו.

המילה "פֶּלֶט" משמשת במקרא כשם פרטי (דברי הימים א, ב מז), לצד שמות פרטיים נוספים הקשורים לשורש פל"ט, כגון: "פְּלַטְיָהוּ" (בין היתר: יחזקאל יא א) ו"אֱלִיפֶלֶט" (בין היתר: דברי הימים א, ג ח). נהוג לפרש שמות אלה כשילוב של שם האל עם הרכיב 'פֶּלֶט' הקשור בהצלה וישועה. וכך דרשו חז"ל את שם בעלה השני של מיכל בת שאול, המכונה גם "פַּלְטִי בֶן לַיִשׁ" (שמואל א, כה מד) וגם "פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ" (שמואל ב, ג  טו): "אמר ר' יוחנן: פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל? שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מן העבירה" (סנהדרין יט ע"ב), כלומר שהאל הציל אותו מדבר עבירה.

שם הפעולה פְּלִיטָה מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, בין היתר בכתבי רש"י, לדוגמה בפירושו לכתוב "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו יא), כך הסביר את הפועל 'תגעל': "לשון פלִיטַת דבר הבלוע בְדבר". הביטוי פְּלִיטַת קֻלְמוּס מופיע בספרו של הרב פנחס אליהו הורביץ 'ספר הברית', חיבור תורני שראה אור ב-1797 (במהדורתו הראשונה) וכלל גם מאמרים על מדע וטכנולוגיה. בתחילת הספר פנה המחבר לקורא בדברים אלה: "יהי נא חסדך לראות בלוח הטעות, המתקן השיבושים הנופלים בדפוס, אולי משגה הוא, וטעות סופר, […] פליטת הקולמוס, והשמטת הדפוס המבלבל את הענין ומשחית את הכונה" (דף ה, עמ' א). במאה ה-19, בתקופת תחיית העברית החדשה, הוחל להשתמש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון', בין היתר בהקדמתו של אחד העם לספרו על פרשת דרכים א' (1895): "התרתי לעצמי […] למחוק […] בטויים קשים שפלט עטי 'בעידן ריתחא'". הפועל 'נפלט' החל לשמש אף הוא במובן דומה, למשל: "ושגיאה נפלטה מקולמוסו" (מנדלי מוכר ספרים, תולדות הטבע ג', 1872, עמ' 37). גם הפועל 'הִפְליט' החל לשמש במובן אמר משהו ללא מחשבה תחילה או שלא במתכוון. לימים נוצר גם הביטוי פְּלִיטַת פֶּה, ובעידן הדיגיטלי יש גם 'פליטת מקלדת'.

למילה 'פלִיטה' יש עוד משמעויות בתחומים שונים, ואחת מהן מוכרת בעיקר בעקבות משבר האקלים והשאיפה העולמית להגיע לאפס פליטוֹת פחמן.

בעברית החדשה נוצרו עוד מילים מהשורש פל"ט, כגון מַפְלֵט והמונח הרפואי תַּפְלִיט. המילה הנדירה פֶּלֶט (שהופיעה כשם פרטי במקרא, כאמור לעיל, וגם מעט בלשון הפיוט והשירה במובן 'מפלט') קיבלה משמעות מיוחדת בתחום עיבוד המידע והמחשבים, במקביל למילה קֶלֶט. המשך יבוא על השורש קל"ט והקשר בין מילים משני השורשים.

Read Full Post »

בקרוב נקרא שוב את מגילת אסתר. בעבר נכתבו בבלוג זה מאמרים על מילים וביטויים ממגילת אסתר. ואולם המגילה עשירה כל כך במילים ובביטויים מיוחדים, שיש עוד במה לדון. כעת אמשיך ואבחן מילים וביטויים נוספים שתרמה לנו מגילה זו.

אחד הפסוקים במגילה (א, ו) מתאר את הפאר הרב בארמון המלך: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט–וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". המילים "חוּר", "כַּרְפַּס" ו"בוּץ" מתארות סוגי אריגים משובחים, כנראה בדים לבנים יוקרתיים, ואילו שמות הצבעים 'תכלת' ו'ארגמן' מציינים חוטים או אריגים הצבועים בצבעים אלה. המילה חוּר נגזרה כנראה מהשורש חו"ר במובן לובן, הקיים גם בארמית ובערבית ומופיע במקרא: "פָּנָיו יֶחֱוָרו" (ישעיהו כט כב). המילה כַּרְפַּס אינה קשורה לשם הירק המוכר לנו מקערת הפסח. זו כנראה מילה פרסית שפירושה אריג מכותנה לא צבועה, ומקורה בשפה ההודית העתיקה סנסקריט. המילה בּוּץ מופיעה גם בספרים אחרים במקרא, ויש המקשרים אותה למילה 'בֵּיצה' ולמילה הערבית أَبْيَض (אַבְּיַצ' או abyaḍ) שפירושה לבן. המילה שֵׁשׁ משמשת במקומות אחרים במקרא במובן אריג משובח (בין היתר: בראשית מא מב), אך בפסוק זה היא מופיעה במובן 'שַׁיִשׁ' (וכן בשיר השירים ה טו). המילים 'בהט', 'דר' ו'סֹחָרֶת' מופיעות רק במגילה ומציינות אבני ריצוף יקרות. המילה דַּר מציינת כיום את החומר המצוי בקונכיות של צדפות שונות ומכונה 'אם הפנינה' או 'צדפת הפנינים'. לפי רוב הפרשנויות, בלשון המקרא ציינה מילה זו סוג אחר של אבן חן, אך לפי פירושו של בן-יהודה במילונו, "אין מהנמנעות שבחצר המלכות של אחשוורוש היו פנינים קבועים גם ברצפה. ואולי הכוונה היא להצדף הדומה לעין הפנינים". בערבית המילים 'דֻר' או 'דֻרַּה' פירושן 'פנינה'. יש המייחסים את מקור המילה בַּהַט למילה קרובה בערבית, ואילו אחרים מקשרים אותה למילה במצרית קדומה. המילה 'סֹחָרֶת' שאולה מאכדית ומציינת סוג אחר של אבן טובה לריצוף, והיא כנראה אינה קשורה למשמעויות אחרות של השורש סח"ר.

המגילה תרמה לעברית גם שתי מילים הפוכות זו לזו, והניגוד ביניהן מייצג את המתח בסיפור המגילה בין האיום על גורל היהודים לבין הסוף הטוב עבורם. המילה הראשונה בצמד זה היא אָבְדָן, המשמשת במגילה במובן 'חורבן, הרס גמור, כליה, כיליון'. אסתר המלכה משתמשת בה בדבריה למלך אחשוורוש, בסמוך למילה אחרת מהשורש אב"ד: "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (פרק ח, פס' ה-ו). מילה זו מופיעה פעם נוספת במגילה בניקוד אחר "וְאַבְדָן" (פרק ט, פס' ה). מילים אלה מן השורש אב"ד משמשות במגילה בהקשר של השמדה, ולא במשמעות המוכרת כיום של היעלמות חפץ כלשהו. המילה השנייה, האופטימית, היא הַצָּלָה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד, יד). מילה זו היא שם הפעולה של הפועל המקראי 'הִצִּיל'. היא מופיעה גם בארמית המקראית (דניאל ג כט) במובן 'להציל'.

השורש אב"ד מופיע גם בביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי" (אסתר ד טז). אסתר השתמשה בביטוי זה בדבריה אל מרדכי לפני שהיא הלכה לדבר עם המלך אחשוורוש "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", כלומר בניגוד לחוקי המלך. היא התכוונה לסכנה שבה העמידה את עצמה במעשה נועז זה. גם בלשון ימינו ביטוי זה הוא ביטוי של ייאוש והשלמה עם הגורל הנאמר לפני שמישהו נאלץ לעשות מעשה מסוכן, ופירושו: יהיה מה שיהיה. מבנה דומה שבו הדובר חוזר על אותו פועל בגוף ראשון בעבר, מצוי בדבריו של יעקב אבינו בספר בראשית (מג, פס' יד): "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי".

ואולם חששותיה של אסתר התבדו ואחשוורוש קיבל את פניה בדברים האלה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ה, ג). רש"י פירש זאת כך: "אף אם תשאלי ממני חצי המלכות, אתן לך", כלומר: 'כל מה שתבקשי'. בהמשך הסיפור, לאחר שאסתר סיפרה לאחשוורוש על המזימה שנרקמה נגד בני עמה, הוא שאל אותה: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (ז, ה). פירושו של ביטוי זה הוא 'העז', ויש המפרשים אותו כאילו ליבו של האיש הזה התמלא במחשבות זדון. צירוף מילים דומה מצוי בספר קהלת (ח, פס' י"א): "עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע".

שני ביטויים במגילה מכילים את המילה 'נפש' בנטייה. הראשון, דִּמָּה בְּנַפְשׁוֹ, מבוסס על דברי מרדכי לאסתר: "וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכׇּל הַיְּהוּדִים" (ד, יג), כלומר: אל תעלי בדעתך את האפשרות הזאת. הביטוי השני הוא בִּקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ – התחנן על חייו, ביקש רחמים: "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" (ז, ז).

שני צירופים אחרים במגילה מכילים את המילה חֵמָה (כעס). הצירוף הראשון מופיע פעמיים במגילה ומתאר בשתיהן את כעסו של המן על כך שמרדכי אינו משתחווה לו: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (ג, ה; ראו גם ה,ט). זהו מקור הביטוי נִמְלָא חֵמָה (התרגז מאוד). בלשון חז"ל החליף הפועל 'נתמלא' את הפועל 'נמלא' בצירוף זה, בין היתר במדרש על מגילת אסתר: "וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה" (אסתר רבה ו, ב). במגילה מופיע גם צירוף במשמעות הפוכה, המציין הירגעות מכעס: "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, א); "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ז, י). המילה שֹׁךְ היא צורת המקור של הפועל שָׁכַךְ (נרגע, שקט, פסק, פחתה עוצמתו). בעקבות פסוקים אלה נוצר הביטוי שָכְכָה חֲמָתו  (נרגע מכעסו, פג רוגזו). הפועל 'שָׁכַךְ' מופיע רק פעם נוספת במקרא, בתיאור של היחלשות מי המבול: "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח א).

ואחרון חביב, הביטוי סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת מציין במגילה ספר שבו היו פקידי המלך מציינים מאורעות הראויים להיזכר: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ו, א). חג פורים שמח!

Read Full Post »