Posts Tagged ‘אדם’
ד"ר רוביק רוזנטל / כבישת מלפפונים, כיבוש שטחים והבניין שביניהם
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אדם, אוכל, אכילה, אכל, בינה, בינוי, בנה, בניין, בניין קל, דובר, האדים, האכיל, האכלה, הזין, החוויר, החשיך, הילוכים, הפועל, הצטרד, הצריד, הקריא, הרזה, הרעיש, השמין, חוור, חונף, חשך, כביסה, כובס, כובסים, כיתב, לוקטים, םחד, מאוכלות, מהלך, מחניף, מכבס, מלקטים, מפחד, מקלפת תפוז, מקפצים, מרחפים, מרקדים, מתחנף, נאכל, נפעל, נצרד, נשקתי לאהובתי נישקתי אותה, סיפר, ספ"ר, פוחד, פועל, פיחד, פיעל, פרנס, צרד, צרוד, קולפת תפוז, קופצים, קרא, רוחפים, רוקדים, רזה, רעש, שמן on יולי 22, 2020| 2 Comments »
ד"ר רוביק רוזנטל / מחרתיים בצהריים אלבש ערדליים
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אדם, אהלן, אופניים, אללי, אלליים, בובותיים, ביניים, בנות שתיים, גוף האדם, גף, גפיים, גרב, גרביים, הכפלה, זוגי, זוגיות, זוגית, זכר, חלציים, חתוליים, יום, יומיים, יחיד, כפל, כפליים, לחמתיים, מכנס, מכנסיים, מספר, מספר זוגי, משקפיים, נעל, נעליים, נקבה, סחתיין, סנדוויץ', ערדליים, צהריים, צהריים טובים, צורת הזוגי, צורת יחיד, רבים, רגב, ריבוי זוגי, שבועיים, שלש, שלשום, שם עצם, שפות שמיות, שתיים on פברואר 21, 2019| 38 Comments »
הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.
צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.
הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.
'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.
מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".
לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.
צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.
הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.
השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.
תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.
בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.
תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.
אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".
ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / המרובע, המזגזג, רחב הלב וצר העין
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אדם, אדם מעמיק, איוב, אישיות, אף ארוך, ארץ ישראל, בנות, גאומטריה, גבול, גבולות, גויים, גוף הנדסי, גלולה, גליל, גלילית, דימוי, דימוי לשוני, דרך ישרה, המזגזג, המרובע, זגזג, חבל ארץ, חוג, טבליות, יישר את ההדורים, ישר, ישר כמו סרגל, כדור, כדורבנות, כדורגל, כדורית, כדורסל, כלי משחק, כלי נשק, כלים קטנים, כנסת ישראל, לרבע את הפינות, לשון חכמים, מגוללים, מגילה, מונח צבאי, מוסר, מוסרית, מטפורה, ממשלה, מנגנון, מקוצר, מרובע, מרחב ציבורי, מרחבים, משחקי ילדים, מתמטי, מתמטיקה, מתפתל, נדיב, נדיבות, סבלן, סיבובית, עיגול, עיגול פינות, עמוד, פוליטיקאי, פוליטיקה, פנים, פנים ארוכות, צדיק, צדיקים, צורה עגולה, צורות, צמיחה, צר אופק, צר עין, קו, קו מדידה, קווי יסוד, קמצנות, קנאי, קצר רוח, רחב דעת, רחב הלב, רחב יריעה, רחב לב, רשע, שטחי, שטחים, שפה, תחמושת, תכונה, תכונות אנוש, תלמודי, תנ"ך, תרופה on ינואר 10, 2019| 4 Comments »
לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.
הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.
הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.
'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.
'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.
הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.
הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.
הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.
אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.
דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.
'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.
ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.
יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.
לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.
עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.
אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר נגה פורת / מילים יקרות
Posted in נגה פורת, tagged אבן חן, אבן יקרה, אבני בניין, אבני גזית, אבנים יקרות, אדם, אהוב, אוקיר, אור, אור יקרות, בלשון המקרא, בעל ערך, הון יקר, הוקיר, הוקיר רגלו, וק"ר, זהב, זמן יקר, יוקר המחיה, יקיר, יקר, יקר ללב, יקר ערך, יקרה, יקרים, ישראל יקרה לנו, כבוד, כפל משמעות, מחאה חברתית, מחיר גבוה, מחיר יקר, מטען כבד, מילים יקרות, פנינים on מאי 10, 2018| 10 Comments »
אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.
כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').
התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא; נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל, וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף יְקַר הַמְּצִיאוּת. התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).
במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.
מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר, המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה). גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'. והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.
לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים. פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.
במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים), או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."
גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.
לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה.
ד"ר רוביק רוזנטל / אדם ואנוש, יהודה וישראל, חווה ולילית
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אֶפּונים, אדם, אדם פרטי, אופנים, אחרי המבול, איוב, איוביות, אלוהי, אמפתיה, אנ"ש, אנוש, אנושות, אנשה, בגן העדן, בית ישראל, בלבוש חווה, בן אדם, בנות חווה, בני ישראל, בני נח, בראשית, בריאת העולם, בשלנים, גברים, גלגולים, גן עדן, דורות קודמים, האדם הראשון, הומניזם, היסטוריה, העברית החדשה, השפה העברית, זהות, זהות יהודית, חווה, חוקרים, חם, חנוך לוין, יהודה, ייסורי איוב, ילדים, ימיי הביניים, יעקב, יפת, ישראל, ישראלית, לדינו, לילית, לשון חכמים, לשונות חמיות, מבול, מגילת אסתר, מדרש, מוסרי, מושג כללי, מושגים, מצרים, משנה, נשי, סופרים, עברי, עוף, פילוסופים, קדמונים, שבטים, שם כללי, שם פרטי, שמות, תנ"ך on אפריל 26, 2018| 14 Comments »
השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.
בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".
אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.
'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.
חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.
הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".
אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.
רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.
זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".
'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר נגה פורת / עולים כיתה
Posted in נגה פורת, tagged אדם, איכות, ביטוי, בית ספר, גן, דרגה, דרך, הורים, הצלחה, השתכלל, השתפר, התפתח, התפתחות, התקדם, חטיבת ביניים, חיים, חינוך, טיב, ילד, יסודי, ישראל, כיתה, לימודים, ללכת, מדרגה, מורים, מילה, מסע, מעמד, מקום, משמעות, מתחילים, סולם, עולה, עולים, פועל, פסיכולוגיה, פעוט, ציון, צעד, קדימה, קורס, רמה, שלב, שם עצם, תחנות, תיכון, תלמיד, תרגום on אוגוסט 24, 2017| 6 Comments »
בשבוע הבא יחזרו תלמידי ישראל ללימודים: ילדי הגן יעלו לכיתה א', ותלמידי כיתות ב'-י"א יעלו לכיתה הבאה. הביטוי 'עלה כיתה' מציין תפיסה מטפורית שלפיה הלימודים הם מסע במעלה מקום גבוה, כמו הר. החיים עצמם נתפסים כמסע, ועל כך מעידים גם מילים וביטויים כלליים העוסקים בהתפתחות הילד והאדם לאורך חייו, כגון: הִתְקַדֵּם, עשה כִּברת דרך.
לפועל 'התקדם' יש כמה משמעויות: המשמעות הבסיסית היא 'עבר קדימה', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת: 'התפתח, השתפר, השתכלל' (משמעות מופשטת נוספת היא 'עלה במעמד, בדרגה, בעמדה'). בשפה האנגלית אחד התרגומים של המילה 'להתקדם' הוא to progress. מקורו של הפועל הזה (וגם של שם העצם progress – התקדמות, קִדמה), בפועל הלטיני progredi , שפירושו 'הלך קדימה'. הפועל הלטיני הזה מורכב מהיסודות pro (קדימה) ו- gradi(ללכת). מאותו פועל לטיני נגזר גם שם העצם הלטיני gradus שפירושו 'צעד, מדרגה, שלב בסולם' וגם 'דרגה'. ממילים לטיניות אלה נתגלגלה באנגלית המילה grade, שיש לה בין היתר משמעויות חשובות בתחום החינוך – גם 'כיתה' (למשל: כיתה א' היא first grade) וגם 'ציון'.
הילד המתפתח מתקדם במסע זה ועובר ציוני דרך, מעין 'תחנות' במסלול ההתפתחותי. בפסיכולוגיה נהוג לתאר 'תחנות' אלה כשלבים. המעבר מהגן לכיתה א' ומבית הספר היסודי לחטיבת הביניים מתוארים כמעבר לשלב התפתחות מתקדם יותר. המשמעות הראשונית של המילה שָׁלָב היא 'מדרגה בסולם'. למילה 'שלב' יש משמעות מופשטת: 'דרגה בהתפתחות; פרק זמן מסוים בהתפתחות '. גם התפתחות הילד נתפסת אפוא כסולם שבו הילד הולך ועולה. המילה רָמָה קרובה למילה 'שלב' בחלק ממשמעויותיה. משמעותה הפיזית הראשונית היא 'אזור גבוה' (כמו רמת הגולן), ולכן גם היא מציינת את מושג העלייה לגובה.ויש לה כמה משמעויות מופשטות הרלוונטיות גם לתחום החינוך: 'דרגה של איכות, כמות או עוצמה, הנמדדת ביחס לסולם ערכים נתון' (לדוגמה: במבחני הבנת הנקרא נמדדת רמת ההישגים של תלמידי בתי הספר בארץ);וכן – 'שלב או דרגה בהתקדמות בתחום מסוים' (למשל: דני שובץ לרמת מתקדמים בקורס לאנגלית, ורוני – לרמת מתחילים(. בעקבות המשמעות המקורית, המציינת מקום גבוה במיוחד, למילה 'רמה' יש משמעות נוספת: 'דרגה גבוהה במיוחד של טיב או של איכות', ולכן אפשר לתאר בית ספר טוב כ"מוסד חינוכי בעל רמה"; ובלשון הדיבור –על רמה.
גם למילה 'מדרגה' יש שימוש מטפורי דומה בביטוי קפץ מדרגה. הפועל 'קפץ' מציין התקדמות מהירה במיוחד כלפי מעלה. מהשורש של המילה 'מדרגה' נגזרו גם המילים דַּרְגָּה, מִדְרָג (היררכיה) ועוד. בצבא במקום לעלות כיתה, עולים בסולם הַדְּרָגוֹת.
באנגלית אחת המילים המקבילות ל'שלב' היא step . מילה זו פירושה גם 'מדרגה' וגם 'צעד'. גם בעברית המילה 'צעד' משמשת במובן 'שלב משלבי פעולה או תהליך מסוים'. הביטוי צעדים ראשונים מתאר הן את צעדיו הראשונים של הפעוט והן את 'השלבים הראשונים בהשתלשלות אירועים כלשהי'. שימוש מטפורי זה במילה 'צעד' ניכר גם בביטויים צַעד אחר צעד (שלב אחר שלב), צעד גדול קדימה, בצעדי ענק, בצעדי צב ועוד.
אסיים בברכה לתלמידים, למורים ולהורים – עלו והצליחו!
ד"ר רוביק רוזנטל / שפוך חמתך על עצים ואבנים
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבנים, אדם, אישום, אקדמיה, ביטוי, בעלי, הטיל, הקשר, השחתה, השתין, ויכוח, חוטא, חיפש, חכם, טען, לשוני, מי שופכין, מים, מצא, מקורות, משמעות, ספרות, סקס, עבודה, עברית, עצים, פומבי, פועל, פקח, פתח תקוה, ציבורי, קורא, רוקן, שאלה, שפיכה, שפך, תלמוד on יוני 29, 2017| 20 Comments »
הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.
"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57) לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.
לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"
קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת, ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.
אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא: ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’ נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".
ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.
המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל, ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".
‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס, מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.
מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / זבוב על הקיר ויתוש בראש
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אדם, אימה, אנגלית, אריה, בני ברית, בעלי חיים, ברחש, ג'וק, גמל, גרמנית, דבורה, דוב, זבוב, חגב, חוקר, חיות, חיפושית, חרק, טבע, יידיש, יצור, יקום, יתוש, כלב, לפגוע, לשון, מעמד, מעצבן, מקור, מקק, מקרא, משמעות, נאמן, נשיא, סיכול, סלמון, סלנג, עברי, עברית, עכביש, עקשן, ערבית, פיל, פרעוש, פרת משה רבנו, פשפש, פתגם, צרפתית, קבינט, ראש, רוסית, שוחה, שוק, שיא, שפה, תולעת, תרגום on מאי 18, 2017| 15 Comments »
חוקרי טבע למיניהם מספרים לנו שוב ושוב שהשליטים האמיתיים של היקום הם החרקים, וכי הם היו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו. נקמת האדם בחרקים היא הצבתם בתחתית ההיררכיה של בעלי החיים. הזבוב, היתוש והג'וק נתפסים כיצורים מאוסים. לדבורה ולחיפושית יש מעמד טוב במקצת, אבל עדיין הם רחוקים ממעמד האריה והפיל, הכלב והסלמון השוחה במעלה הזרם.
מה מספרת השפה על החרקים? דומה שמי שזכה למירב הטיפול הלשוני הם הזבובים. הסיבה לכך היא כנראה שהם בני הבית הנאמנים ביותר. מעצבנים אך עקשנים. כבני בית הם עדים אילמים למתרחש בו, ומכאן המונח האנגלי שזכה לתרגומים רבים "זבוב על הקיר". הזבוב על הקיר הוא המתעד הנסתר, ומכאן הביטוי האמריקני "סרטי תעודה של זבוב על הקיר". גברים מזילי ריר מתים להיות זבוב על הקיר בחדר השינה של דוגמניות מפורסמות, ועיתונאים סקרניים משתוקקים להיות זבוב על הקיר בדיון צפוף בקבינט או בבית הלבן.
אחד משיאי כהונתו של ברק אובמה היה הצלחתו לבצע סיכול ממוקד בזבוב, וזאת על רקע הטענות שהוא נשיא פייסן ש"אינו מסוגל לפגוע בזבוב על הקיר". מטבע הלשון הזו מצויה בשפות רבות, ביניהן אנגלית, יידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית וערבית ומקורה ברומן "חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן", מאת הסופר האנגלי לוֹרנס סטרן מן המאה ה-18. הרומן מתאר אדם שקט, בעל מזג טוב, שאפילו אינו מסוגל לפגוע בזבוב. כאשר זבוב גדול הטריד אותו, הוא תפס אותו ושחרר אותו בחוץ, באומרו: "העולם בוודאי גדול מספיק כדי שיהיה בו מקום גם לך וגם לי". לעומת יפה הנפש הנ"ל הביטוי "נפלו כמו זבובים" מספר לנו על מצב שבו בני אדם נקטלים בהמוניהם במהלך מלחמה. הוא מופיע ביידיש: פֿאַלן ווי פֿליגן, ובשפות רבות נוספות.
ההיררכיה בין החרק והחיות הגדולות מגולמת בביטוי "עשה מזבוב פיל", כלומר הגזים, עורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. מקורו ביידיש: מאַכן פֿון אַ פֿליג אַ העלפֿאַנד. מסתבר שדוברי היידיש החליפו את היתוש בזבוב. בגרמנית אומרים 'לעשות מיתוש פיל' בעקבות אמרה מקורית בלטינית. ויש גירסאות נוספות|: לעשות מפרעוש גמל (לדינו). לעשות מזבוב גמל (יהודי עירק), לעשות מתל החפרפרת כיפה של מסגד (גרמנית), ועוד. ועל כך אמר מוטה גור: לא דובים ולא זבובים.
הזבוב מככב בפתגם חשוב בענייני דיבורים מלדינו: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום!
היתוש נאבק על מקומו בעולם הפתגמים. "יתוש בראש" מזכיר את הסיפור המדרשי על היתוש שהרג את טיטוס לאחר שהתיישב בתוככי קודקודו. הביטוי התלמודי הנפלא ממסכת שבת מספר: "חמשה אימות הן, אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת שממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן". על מי שמפעיל כוח רב ומיותר לצורך השגת מטרה פעוטה נאמר שהוא "הרג יתוש בתותח", אִמרה שיש לה גירסאות רבות, המיוחסת לקונפוציוס, ומזהירה בפני שימוש בכוח יתר בלתי נדרש. בתאילנד אומרים: "רכב על פיל כדי לתפוס חגב".
מהיכן הגיע אלינו הג'וק? מן החשוד המיידי: יידיש, ששאלה אותו מן השפות הסלאביות. שמו העברי החדש הוא 'תיקן', מפני שהחרק הנ"ל מטיל את ביציו לתוך מעטפת דמוית תיק, וככל הנראה גם בעקבות צליל המלה המקבילה ברוסית וביידיש 'טרקן'. באנגלית הוא נקרא בשם המרתק cockroach, שיבוש של השם הספרדי לאותו חרק, cucaracha. השם העברי הנפוץ יותר לג'וק הוא 'מקק'. בתלמוד נכתב על מקק הספרים ומקק התפילין. פרשנים רבים ראו כאן מילה נרדפת לריקבון (מק). רש"י סבר שמדובר בסוג של חרק: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". זהו גם מקורו של הביטוי "תולעת ספרים" שמקורו ביידיש, "ביכערוורמען".
ביידיש נקרא המקק בין היתר 'פרנצויז', כלומר, הצרפתי, והצרפתים לא לבד. באוצר לשון יידיש של נחום סטויצ'קוב סידרת שמות לאומיים נוספים שניתנו ביידיש לג'וקים: 'רוס', כלומר רוסים, 'פרוסק', דהיינו, פרוסים, ו'שוואב', גרמנים. רפול דיבר על "ג'וקים מסוממים בבקבוק" כשהוא מתכוון למחבלים. חרקים מבחילים במיוחד, המוציאים ריח רע כשהם נמחצים, נקראו בהווי הקיבוצי 'פשיסטים'. לאחר המהפכה האירנית ובזכות צבעם החום הוסב שמם ל'חומיינים'. היהודים זכו כידוע לדימויי חרקים בספרות האנטישמית.
דימוי החרקים ליצורים אנושיים בדויים מלווה אותנו מן המקרא. בספר שמואל א' נכתב: "אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?" לפי הפרשנים "פרעוש היא כינה שחורה הקופצת ממקום למקום". הרמב"ן טוען שהפרעוש הוא "מין רמש שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה". 'ברגוט' קרוב פונטית גם לשמו של יצור דוחה אחר שהטריף את דעת החלוצים בקיבוצים, הברחש. הפשפש הפך בזכות רביעיית מועדון התיאטרון שם נרדף לאיש קטן המטפס במעלות השלטון, כשכוונת המשורר הייתה לאדם מסוים מאוד. המקבילה הערבית ל'פשפש' היא 'פספאס', שפירושה גם קטן, ומכאן נולד 'פספוס' העברי לילד קטן. יש סברה שכך נולד הפועל התלמודי 'לפשפש': גירוד על מנת למצוא ולסלק פשפשים התרחב לחיפוש בכלל. "שוק הפשפשים" הוא תרגום שאילה מהמונח האנגלי flea market, אבל אינו מדויק, flea הוא פרעוש ולא פשפש. הטענה הרווחת היא שזו אינה אלא הגייה סינית של הביטוי האנגלי הסביר יותר free market.
החיפושית היא האזרח הנחמד בממלכת החרקים, לפחות על פי נוכחותה הלשונית. 'חיפושית' היא מלה תלמודית, אבל בתרגומי שאילה היתה שם למכונית גרמנית פופולרית וללהקת קצב אלמותית, ה-Beatles. הלהקה נקראה בראשיתה "חיפושיות הכסף", Silver Beetles, השיבוש beatles קשר את שם הלהקה לbeat. bug, השם הנוסף לחיפושית, זכה למשמעויות רבות בסלנג האמריקני: תקלת מחשבים, מכשיר ציתות, חולה נפש ועוד ועוד.
החרק הנקרא בעברית פרת משה רבנו נקרא בצרפתית 'קוקסינל'. איך הפך החרק הסימפטי הזה כינוי לטרנסוורטיסט? אמן/ית הדראג המפורסמ/ת ז'ק שארל דופרנסנוי קרא לעצמו/ה קוקסינל, ושם הבמה הזה היה לשם כללי לבן המין שלישי. השם פרת משה רבנו בא מן היידיש: 'משה רבנו קייעלע' (פרונת משה רבנו), אבל היא נקראה גם 'בהמונת משה רבנו' ו'משיחון משה רבנו'. ח"נ ביאליק כותב בשירו "זוהר": "זבוב הומה, 'בן סוסו של משה רבנו' – כולמו חמדתי ויהיו לי רֵעים". דוברי היידיש העניקו לחיפושית עם הנקודות האדומות את כבוד האלים לו זכתה לפניהם בשפות רבות. באנגלית היא קרויה 'חרק הגבירה הקדושה' (ladybug), ברוסית 'פרת אלוהים', בגרמנית 'חיפושית מרים' (Marienkafer) , ובצרפתית, לצד קוקסינל, bete a bon dieu, החרק של אלוהים הטוב.
ולסיום, שיר ילדים הזכור פה ושם לילדים מדורות שונים: "איציק ביציק עכביש הלך לו על הכביש/ פתאום ירד הגשם שטף אותו בוויש". ככה זה עם חרקים. כאשר יענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / ישר נתנה לי סטירה ובעיטה
Posted in רוביק רוזנטל, tagged fuck, אדם, אהבה, אכל, אלים, בוטות, ביטוי, גמר, הפיל, השחתה, חוטף, טחן, יידיש, ילדים, ישראלי, לדפוק, לשוני, מוביל, מילון, מילים, משמעות, נפילה, נתן, סלנג, פועל, פנים, צבא, צחוק, צירוף, קרע, רחוב, שבר, שימוש, שפה, תואר, תוקע, תנ"ך on פברואר 2, 2017| 27 Comments »