Posts Tagged ‘צדיק’
ד"ר רוביק רוזנטל / הציר הצרפתי שימן את הצירים והכין ציר דגים
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אֻגְדָּה, אדיר, אכיל, אמיץ, בציר, בשיל, גדיד, גונבה, גמיש, דביק, דליק, חדיש, חומרה, חמרה, חצפה, חריש, יֻקְרָה, יבחוש, יחמור, ילד, ילקוט, ינבוא, ינשוף, יסעור, יציב, יתוש, כביר, כופרה, כושלה, לתחמש, לתמלל, לתספק, לתסרט, לתקצר, מַבְעֵר, מַבְרֵג, מַחְשֵב, מַסְמֵר, מַצְמֵד, מַקְדֵּחַ, מאכלת מקבת, מברג, מגהץ, מגרפה, מהיר, מזבלה, מזמרה, מזרקה, מחרשה, מכבסה, מלגזה, מנעל, מסדר, מסיק, מסקר, מצעד, מרפאה, משטרה, מתדרכים, מתחזקים, מתעדפים, מתפרה, נזיל, נעים, סורק, עֻצְבָּה, עשיר, עתיק, צדיק, קוצץ, שביר, תוכנה, תחקור, תכלית, תעדוף, תענית, תקיף on פברואר 7, 2021| 4 Comments »
ד"ר רוביק רוזנטל / משקלים על המשקל
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אֻגְדָּה, אדיר, אכיל, אמיץ, בציר, בשיל, גדיד, גונבה, גמיש, דביק, דליק, חדיש, חומרה, חמרה, חצפה, חריש, יֻקְרָה, יבחוש, יחמור, ילד, ילקוט, ינבוא, ינשוף, יסעור, יציב, יתוש, כביר, כופרה, כושלה, לתחמש, לתמלל, לתספק, לתסרט, לתקצר, מַבְעֵר, מַבְרֵג, מַחְשֵב, מַסְמֵר, מַצְמֵד, מַקְדֵּחַ, מאכלת מקבת, מברג, מגהץ, מגרפה, מהיר, מזבלה, מזמרה, מזרקה, מחרשה, מכבסה, מלגזה, מנעל, מסדר, מסיק, מסקר, מצעד, מרפאה, משטרה, מתדרכים, מתחזקים, מתעדפים, מתפרה, נזיל, נעים, סורק, עֻצְבָּה, עשיר, עתיק, צדיק, קוצץ, שביר, תוכנה, תחקור, תכלית, תעדוף, תענית, תקיף on ינואר 20, 2021| 3 Comments »
שיטת יצירת המילים בעברית נשענת על שני עמודים: הגזירה המסורגת והגזירה הקווית. הגזירה המסורגת היא יציקה של שורש עברי למשקל עברי. למשל, יֶלֶד: משקל קֶטֶל, שורש יל"ד. או תרגולת: משקל תִּקְטֹלֶת, שורש רג"ל. השיטה הקווית, הקרובה יותר לדרכי תצורה בשפות רבות אחרות, מחברת בסיס כלשהו לסיומת. למשל, פיל+ון: פילון. עיתון+ַאי: עיתונאי. בלא מעט מילים קשה להכריע איזה סוג גזירה הן מייצגות. המשקלים נקראים על פי שורש קט"ל, מאחר שהוא מורכב משלושה עיצורים שאינם משתנים בכל הנטיות שלהם.
המשקל והבניין הם בתחום הדקדוק מונחים קרובים. בניין הוא המשקל של מערכת הפועל. אך בעוד שבעברית שבעה בניינים, מספר המשקלים רב ומורכב, ויש דרכי מיון שונות. הממעיטים מונים 120 משקלים, המרבים מתקרבים ל-300. בתנ"ך כ-32 משקלים.
האם יש למשקל גרעין משמעות, כפי שיש לשורש? התמונה מורכבת. מילים רבות משויכות למשקל ללא קשר משמעות למילים אחרות באותו משקל. ואולם, סביב כמה משקלים מתקבצות קבוצות משמעות. בתנ"ך המשקלים קָטֵל וקָטוֹל משמשים בעיקר לשמות תואר: יפה, גדול וכדומה, אם כי אפשר למצוא גם איברים במשקל קָטֵל: כָּתֵף ויָרֵךְ. משקל קְטָלָה משמש להשמעת קולות: אנחה, אנקה, יללה, נאקה, צעקה ושאגה. משקל קִטֵּל משמש למומים: עיוור, חירש ופיסח.
משקל פורה ומעניין הוא קַטֶּלֶת. הוא מכונה 'משקל המחלות'. על משקל זה נכתב בהרחבה ברשימה קודמת באתר. משקל חשוב ונפוץ נוסף הוא משקל המקצועות קַטָּל, שגם בו עסקנו בעבר, ובו מקצועות תנכיים כמו חָרָש, אָמָּן, מַלָּח וסַבָּל ולהבדיל גַנָּב, מקצועות תלמודיים כמו נַגָּר, סַפָּר ונַפָּח, ומקצועות חדשים כמו חַיָּט, כַּנָּר, וכן שַפָּר (דקורטור) ופַקָּח שחידש ביאליק. השפה הצבאית הוסיפה את גַּשָּש שחידש שלונסקי, טֶעָן, נַוָּט ועוד. המקצועות כבאי, גבאי ושמאי מצטרפים למשקל הזה באמצעות גזרת נחי ל"ה. למקצועות אחרים מתאימה דווקא הגזירה הקווית: בוסתנַאי ופונדקַאי מן המקורות, עיתונַאי שכבר הוזכר, חשמלַאי, דבורַאי, וכן מגדנַאי ושוקולדַאי החדשים-חדשים.
משקל קַטְלָן, המשמש גם למקצועות, הוא משקל התכונות, רובן שליליות: קמצן, בררן, דאגן, שקדן, שקרן וגם פחדן. בעבר הבדילו בין מילים במשקל זה המבוססות על בניין פיעל כמו קַבְּלָן, דַבְּרן, וַכְּחן, לבין מילים במשקל זה המבוססות על בניין קל: קַבְרן, צַרְכָן, או על שם עצם כגון ‘צְלָב’ ומכאן צַלְבָן. לימים החליטה האקדמיה ללשון להאחיד את המשקל אבל השאירה את ההיגוי הדגוש של ע' הפועל בכמה מילים.
משקל המאגד מילים באותו תחום הוא משקל המכשירים מַקְטֵל. בין המכשירים נמצא את מַקְדֵּחַ, מַסְמֵר, מַבְרֵג, מַבְעֵר, מַצְמֵד, מַחְשֵב, מַגְהֵץ, מַבְרֵג ועוד. בלשון הצבא המשקל יוחד לחלקי כלי ירי כגון מַטְעֵן, מַשְבֵּת ומַשְגֵּר. שורשי המשקל בתנ"ך, שבו יש ממנו עשרות מילים. חלקן שמות מכשירים כמו מַזְלֵג, מַזְרֵק ומַכְתֵּש, אך רבים מהן בתחומים אחרים. יש גם שמות כלים בצורות הנקבה של המשקל: מַחְרֵשָה, מַזְמֵרָה, מַגְרֵפָה, מַלְגֵּזָה, מַאֲכֶלֶת ומַקֶּבֶת.
קבוצת משקלים שלמה נגזרת ממערכת הפועל, מצורות הבינוני. נוכל למצוא בקבוצה מקצועות כמו מורה, סופר, מנצח ושוטר מן המקרא, מאַפֶּרֶת, מאמן ומלחין בעברית החדשה. מְקָרֵר השתרשה לפני שהחלו ליצור מכשירים במשקל מַקְטֵל, והוחלט לא לשנות אותה. בשנים האחרונות גוברת המגמה להשתמש בצורות בינוני גם בתחום המכשירים, כמו מְעַבֵּד תמלילים, מְיַבֵּש שיער, מְרַכֵּך כביסה, וכן בבניין קל: סוֹרֵק, קוֹצֵץ ירקות ועוד. המשקל הקרוב מִקְטָל מכיל מילים רבות הקשורות לטקסים צבאיים כגון מסדָר, מסקָר ומצעָד, וכן לציוד ירי כגון מנעָל, מנשָא ומקבָע.
צורת הנקבה של מִקְטָל היא מִקְטָלָה, וכאן נקבע כלל ברור. כאשר מילה מייצגת מקום שבו נעשית פעילות כלשהי, היא תהיה במשקל הזה: מִרפָאה, מִתפָרה, מִזבָלה, מִכבָסה, מִשטָרה ומִזרָקה. יוצאים מהכלל הן מילים בהן פ' הפועל גרונית, ולכן יש לומר מַחצָבה או מַחלָבה (ולא מחצֵבה ומחלֵבה). הבלבול בין המשקלים האלה הוא דוגמה לפער בין הדרך המקובלת בדיבור לבין התקן הדקדוקי. רוב בני ישראל מעדיפים לדבוק במשקל אחד, מַקטֵלה, ואומרים מַכבֵסה, מַרפֵאה ומַחצֵבה.
משקלים נדירים אך מעניינים הם משקל קָטְלָה (kotla), ואחיו התאום קֻטְלָה. הם מייצגים מילים כלליות המייצגות תכונה, וביניהן חָכמה ועָרמה המקראיות, ובתלמוד, בהשפעה ארמית, חֻצְפָּה וחֻמְרָה. המילה החדשה יֻקְרָה, הנהגית גם יָקְרָה, זהה למקור הארמי המסתיים ב-א': יוקרא. בעברית החדשה נוצרו במשקלים אלה מילות תכונה כמו יוזמה ויושרה, וכן מילות מחשבים: חומרה, תוכנה, גונבה, כופרה, כושלה ועוד. משקל קֻטְלָה משמש בצבא ליחידות שדה גדולות, כגון עֻצְבָּה ואֻגְדָּה.
גורל מעניין יש למשקל קָטִיל. בתנ"ך יש לו כמה הופעות כמו פקיד, קצין, משיח, אביב ואמיר. במקרים רבים הוא מקושר לעולם החקלאות, העומד במרכז אורח החיים המקראי. העיבוד והאיסוף של התוצרת החקלאית מתייחדים למשקל קָטִיל, וביניהם אסיף, קציר, בציר, חריש, המילה המשנאית מָסיק (קטיף הזיתים), והמילה המחודשת גָדיד (קטיף התמרים). שלונסקי חידש את 'בָשיל', כשם לעונת ההבשלה של התבואה.
לצד תחום החקלאות יש בתנ”ך שמות תואר רבים במשקל קָטיל, וביניהם מהיר, נעים, עשיר, ועָתיד כשם תואר. בעברית החדשה זכה משקל קטיל לתפקיד נוסף, ייצוג של פוטנציאל או יכולת. הסנונית הראשונה הייתה 'גמיש' שחידש בן-יהודה. איתמר בן אב"י הוסיף את דליק, חדיש, רגיש ושביר. לאלה נוספו כשיר, אכיל, נזיל, דביק, שביר ועוד רבות. ועד הלשון הוסיף את כפיף (שניתן לכופפו), חדיר, נדיף ומסיס. בשפה המשפטית נוצרה שרשרת תוארי קטיל המוזרים לאוזן הלא משפטית: אָכיף, בָּגיץ (שניתן להגיש בעניינו בג"ץ), עָניש ואחרים. משקל קרוב, קַטִּיל, משמש בתנ"ך לשמות תואר המציינים כוח או תכונה מובהקת: אַדִּיר, אַמִּיץ, תַקִּיף, צַדִּיק, כַּבִּיר, עַתִּיק, ובלשון חכמים יַצִּיב. במשקל הזה לא נוצרו מילים בעברית החדשה.
כמה משקלים אופייניים לעברית החדשה, אף כי יש להם בסיס במקורות, וביניהם תקטיל, תִקטוּל, תִקטולת, אַקטלה, מִקטוֹל ומִקטוֹלת. במשקל תקטיל נמצא בתנ"ך את 'תלמיד': "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל, מֵבִין עִם־תַּלְמִיד". 'תכלית' ו'תענית' משתייכות בדוחק למשקל הזה. בעברית החדשה זוכה המשקל הנדיר לעדנה באמצעות עשרות מילים מחודשות, וגם נועד לו תפקיד בתחומי היצירה והעריכה של טקסטים ומידע: תמליל, תסריט, תעתיק, תקציר, תחשיב, תרשים, תדריך ועוד. מן המילים האלה נוצרו גם פעלים חדשים: לתַסרט, לתַמלל, לתַקצר.
משקל תִקטוּל נולד מתהליך הקרוי שורש תנייני. לשורש רגיל נוספת אות, במקרה זה ת', ונוצר שורש חדש. לשורשים האלה אופי אינסטרומנטלי, והם מתאימים לשפה הצבאית. בצבא מתַפְעלים את הנשק, מתַדְרְכים חיילים, מתַחְזְקים כלי רכב, והצעקה האחרונה: מתעדפים, ומכאן תשאול, תחקור, תעדוף ועוד. לאלה נוספו גם פעלים כמו 'לתַספק' בעקבות אספקה, 'לתַחמש' בעקבות תחמושת ועוד.
ונסיים במשקל חביב אך נדיר: משקל יַקְטוּל. במשקל זה כמה בעלי חיים כמו יחמור, ינשוף, יבחוש ויסעור, ואם תרצו גם יתוש, הצמח ינבוט, ולצידם המילה האהובה על ילדי בית הספר: ילקוט.
ד"ר רוביק רוזנטל / המרובע, המזגזג, רחב הלב וצר העין
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אדם, אדם מעמיק, איוב, אישיות, אף ארוך, ארץ ישראל, בנות, גאומטריה, גבול, גבולות, גויים, גוף הנדסי, גלולה, גליל, גלילית, דימוי, דימוי לשוני, דרך ישרה, המזגזג, המרובע, זגזג, חבל ארץ, חוג, טבליות, יישר את ההדורים, ישר, ישר כמו סרגל, כדור, כדורבנות, כדורגל, כדורית, כדורסל, כלי משחק, כלי נשק, כלים קטנים, כנסת ישראל, לרבע את הפינות, לשון חכמים, מגוללים, מגילה, מונח צבאי, מוסר, מוסרית, מטפורה, ממשלה, מנגנון, מקוצר, מרובע, מרחב ציבורי, מרחבים, משחקי ילדים, מתמטי, מתמטיקה, מתפתל, נדיב, נדיבות, סבלן, סיבובית, עיגול, עיגול פינות, עמוד, פוליטיקאי, פוליטיקה, פנים, פנים ארוכות, צדיק, צדיקים, צורה עגולה, צורות, צמיחה, צר אופק, צר עין, קו, קו מדידה, קווי יסוד, קמצנות, קנאי, קצר רוח, רחב דעת, רחב הלב, רחב יריעה, רחב לב, רשע, שטחי, שטחים, שפה, תחמושת, תכונה, תכונות אנוש, תלמודי, תנ"ך, תרופה on ינואר 10, 2019| 4 Comments »
לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.
הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.
הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.
'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.
'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.
הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.
הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.
הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.
אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.
דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.
'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.
ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.
יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.
לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.
עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.
אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / שלום כיתה אלף-בית
Posted in רוביק רוזנטל, tagged א, אולפן, אומנות, אותיות, אכילס, אלף, בגד כפת, בית, בית ספר, גימטריה, דגושה, דקדוק, ה הידיעה, וגו', וכו', זכר, חית, חסר, טיפוגרפיה, יוד, כיתה, כתב, ליטון, לימודים, למה, לשוני, מדוע, מורה, מילים, מם, מספר, מצקת, ניקוד, נקבה, סופית, ספ"ר, עברי, עברית, עין, עיצוב, עיצור, עיתון, עקב, פסוקים, פרשן, צדיק, קמץ, ריש, רפה, רש"י, שיטה, שין, שינון, שירה, שלום, שמות, שמיות, תלמיד, תנ"ך, תנועות, תרווד on ספטמבר 7, 2017| 12 Comments »
לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.
אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.
בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.
גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.
דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.
הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.
וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.
זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.
חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.
טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.
יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.
כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.
ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.
מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.
ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.
סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.
עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.
פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.
צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).
קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.
רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.
שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?
תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / כפרה עליך, אחי
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבאלה, אבויה, אוחץ, אח שלו, אח שלי, אחוכ, אחוקי, אחותי, איש יקר, אמאלה, בובלה, בייבי, גבר, גירלז, הרבנית קוק, חביבי, חבריקו, חברס, חמודי, ידידי, ילדודס, יקירתי, כפרה, להסתחבק, סחבק, סחבקייה, סיסטר, צדיק, קושקוש on מאי 28, 2015| 17 Comments »