ד"ר נגה פורת / הגדה של לשון
מרץ 28, 2018 על-ידי ravmilimteam
קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').
מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.
בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".
בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.
גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'. הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף עַל שׁוּם (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.
בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'. "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא. מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל". מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו: "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".
וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!
פורסם בנגה פורת | מתויג אֲפִלּוּ, אִלּוּ, אבא, אחד מי יודע, אילו, ארמית, ארץ, אש, בכל דור ודור, בציטוט, דור ודור, דיינו, הא לחמא עניא, הגדה, הגדה של לשון, הגדה של פסח, זיקוקין די נור, זכרים, חֹטֶר, חד גדיא, חוּטְרָא, חז"ל, חכמי משנה, חכמים, חתול, טמאות, ימי ביניים, יעקב אבינו, יציאת מצרים, כָּל דִּצְרִיךְ, כְּאִלּוּ, כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל דִּכְפִין, כָּפָן, כל דכפין, כמו, ליל הסדר, לשון, לשון חכמים, מִנַּיִן, מה נשתנה, מזמורי תהילים, מילות קישור, מכות, מנורה, מניין, מצווה, מקל, משנה, נבונים, נר, פיוט, פסוקי מקרא, פרעה, צֵא וּלְמַד, צא ולמד, קדוש, קריאת ההגדה, רבי עקיבא, רעב, שֻׁנָּר, שוּנְרא, שום, שמות עצם, שנאמר, תְּרֵי, תְּרֵיסָר, תַּלְמוּד לוֹמַר, תורא, תורה, תריסר | 8 תגובות
אכן דיינו, נוגה. יישר כוחך!
אהבתיאהבתי
יפה. תודה.
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
אהבתיאהבתי
החג מגניב אפילו שברור שעד מלחמת סיני אף יהודי לא היה במצרים
אהבתיאהבתי
לא כל כך מהר: ההיסטוריון המצרי מנטו (Manetho) מהמאה ה-3 לפה"ס מזכיר שבטים של הבירו (Habiru) — בהחלט אפשרי שהם היו עבריים.
אהבתיאהבתי
– והפעם בלי הטיפשות של פרידלנד… כי מאין היגיעו ארצה כל יהודי מצרים ?! – /"31.3.18(C)אלגל
אהבתיאהבתי
"כנ"ל. הי- נוגה – וחג-שמח ! – /דליה גל אלגל
אהבתיאהבתי
בנוגע ל"צא ולמד": תמיד הפריע לי ההסבר של "ארמי אובד אבי" = הארמי (דהיינו לבן) בקש להאביד את אבי… "אובד" בבנין קל, ללא נשוא, בעוד ש"האביד" בבנין הפעיל, פועל יוצא עם נשוא "אבי"??
אהבתיאהבתי
שלום שלמה,
אכן יש פרשנויות רבות לביטוי זה, ראה למשל כאן: http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2018/03/blog-post_13.html
אהבתיאהבתי