Posts Tagged ‘תלמוד’
ד"ר רוביק רוזנטל / דת משה, עקידת יצחק וקריעת ים סוף
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אילן, אנו, אנחנו, ארוחה, בטן, דרס, חמה, ילד, ירח, כיסא, כר, לבלוב, לבנה, לשון חכמים, מלפפון, מרד בר כוכבא, משנה, סעודה, עץ, פיחה, ציבור, קהל, קישוא, רגש, רמס, שמש, שפה מקראית, תינוק, תלמוד on אוגוסט 8, 2019| 7 Comments »
ד"ר רוביק רוזנטל / איך הפכו החליל והקישוא לאבוב ולמלפפון
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אילן, אנו, אנחנו, ארוחה, בטן, דרס, חמה, ילד, ירח, כיסא, כר, לבלוב, לבנה, לשון חכמים, מלפפון, מרד בר כוכבא, משנה, סעודה, עץ, פיחה, ציבור, קהל, קישוא, רגש, רמס, שמש, שפה מקראית, תינוק, תלמוד on יולי 11, 2019| 5 Comments »
המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.
איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.
ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.
מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.
בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.
דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".
כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.
קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.
לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.
המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.
ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה
ד"ר נגה פורת / לשון לימודים
Posted in נגה פורת, tagged אטימולוגי, אנגלית, בלשון המקרא, דרך, דרכי נועם, הדריך, הוראה, הורה, הוריה, הוריות, הוריתי, הכוונה, הראה, הרגל, השכלה גבוהה, יורה, להורות, לימד, לימוד, לימודים, ללמד, למד, למוד, לשון, לשון לימודים, מוסדות, מורגל, מורה, מורה דרך, מלומד, מלמד, מלמדה, משכיל, מתוך הרגל, סביל, סטודנטים, עברית, שפה, שפת ההוראה, תורה, תלמוד, תלמיד on דצמבר 27, 2018| 3 Comments »
לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.
לפועל הוֹרָה יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר, בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.
במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.
משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.
מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).
כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.
הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל: "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.
המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.
המילה תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).
ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אהבה, אירוסין, איש, אישה, אלוהים, אשכנזי, אתרוג, בחור יפה, בחורים, ביידיש, בן זוג, בן עשירים, בפולקלור היהודי, בר מצווה, בת, גבר, גבר חלומות, גיל, גיל המיועדים, גיל הנישואין, גימטרייה, גירושין, דתות, דתית, האישה, הבטחה, המיועדת, הפולקלור הפרסי, הצעת נישואין, זוגות, זיווג, זכה, זקן, חופה וקידושין, חיזור, חינה, חרדי, חרטה, חתונה, חתונה יהודית, חתן, טקס, טקס אירוסין, טקס נישואין, טקסים, יהדות, יהודי כורדיסטן, יהודי מרוקו, יהודית, יפה, כאבי ראש, כלבה, כלה, כנגדו, כסף, לא זכה, לדינו, לקח אישה, לתפוס חתן, מדרש, מכוער, מכוערת, מסורת, מסורתי, מסכת סנהדרין, מצא, מצא אישה מצא טוב, מתחתן, מתחתנת, מתכון לנישואים מאושרים, נוח הצדיק, נישואי אהבה, נישואין, נערה, עושר, עזר, עזר כנגדו, עצלנות, ערכים, פולקלור, פתגמים, צעיר מבוקש, קבורה, קח אישה, קרית מילה, רווק, רווקה, רננה, שדכן, שידוך, שידך, תאוותנות, תוניס, תימנים, תלמוד, תלמיד חכם on אוגוסט 23, 2018| 15 Comments »
המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".
היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".
במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".
הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".
יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.
במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.
היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".
מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.
מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.
בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".
מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"
הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".
בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"
יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.
סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.
הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / שתייה כדת עם פת מרדכי: משלוח מנות לפורים
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אונס, אוצר לשוני, אחשוורוש, אטימולוגיה, אימפריה, ארמית, ביזיון, ד"ר תמר גינדין, דאטא, דין, דת, הגשש החיוור, המן, הסיידים, וודקה, חפוי הראש, חצר המלך, יין, ישתה, כדת וכדין, ככתבו וכלשונו, לבוש פרסי, לשון המגילה, מגדול ועד קטן, מגילת אסתר, מדרש, מטבעות לשון, מלך, מצווה, מצוות המלך, מרדכי, מרדכי היהודי, מרציפן, משלוח מנות, משתה, מתורגמן, סאקי, פורים, פורים שמח, פרס, פרסית, שולן פורים, שמח וטוב לב, שתייה, תלמוד, תנ"ך on פברואר 28, 2018| 10 Comments »
מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.
אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.
אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.
את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.
בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".
ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".
וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.
ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.
כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".
ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית, שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.
מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם: פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.
פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.
שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / 'אם כל הלשונות', בין אמונה תמה למניפולציה
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבוריג'ינית, אוהדים, אוצר המלך, אירופית, אם השפות, אם כל הלשונות, אם כל השפות, אמונה, אמונה תמה, אנגלית, בכל העולם, בלשנות היסטורית, גזנך, גירסאות, גמל, דוגמאות, דורות רבים, דמיון, דמיון פורה, דתית, הארלם, הגאים, הודית, הודית עתיקה, היסטורי, המין האנושי, הפיצו, השפעה, התפתחות, זהות, חוצפה, חוקרים, חיות, טבעי, טוקיו, טקסט, ידע, יוונית, ילידי אוסטרליה, ימי קדם, יצחק מוסזון, כדור הארץ, כיבוש, כלב, להגים אינדיאניים, לטיני, מגדל בבל, מדע, מדע מדויק, מונחים, מושגים בסיסיים, מחקר, מיתוס, מניפולציה, משמעות, סופרי מקרא, סיפורי מקרא, ספ"ר, עברית, עמנואל גרנצ'ז, ערבית, צרפתית, קדום, רחבי העולם, שוחרי העברית, שיבושים של העברית, שמיות, שפה אמצעית, שפות, שפת ילידי הוואי, שפת כל הארץ, שפתם, תופעה, תיאוריה, תלמוד, תמה, תרגומי תנ"ך on דצמבר 5, 2017| 51 Comments »
מדי פעם צצה הטענה ש"העברית היא אם כל הלשונות". הטענה הזו נסמכת על האמונה התמה והנחושה שסיפורי המקרא, כולל קורות אדם הראשון, נוח וממשיכיו אינם מיתוסים אלא תיעוד היסטורי. במסגרת האמונה הזו גם סיפור מגדל בבל היה וגם נברא, ומכאן שבימי קדם שלטה שפה אחת בעולם, עברית כמובן, ולאחר מגדל בבל השפות 'נבללו', העברית התפזרה בגירסאות שונות ברחבי העולם, וכל השפות עלי אדמות הן צאצאיה החוקיים.
לאמונה הזו, למותר לציין, אין ידיים ורגליים לא במדע הלשון, לא בידע המצטבר שלנו על התפתחות השפות, לא בהיגיון הפשוט, וכמו שאומרת הפרסומת: לא. פשוט לא. אלא שלצד האמונה לקחו על עצמם כמה אנשים חרוצים להוכיח את תקפותה באמצעים שהם מגדירים מדעיים. ההוכחה לכאורה נשענת רובה ככולה על דמיון בין מילים עבריות למילים משפות שונות. דמיון בין מילים הוא תופעה מוכרת ונפוצה. מילים משפות שונות דומות זו לזו כמעט תמיד – במקרה. כדי להוכיח קשר של ממש בין מילים דומות ואפילו זהות יש להציג מסלול סביר של השפעה. ברור לכל שהדמיון ולמעשה הזהות בין 'סנדל' ו'בסיס', הקיימות גם בעברית וגם באנגלית, אינו מקרי, אלא נובע מההשפעה היוונית הישירה על העברית בתקופת הכיבוש היווני, ועל האנגלית כשפה הודו-אירופית. ברור לכל שהדמיון בין מילים בעברית ובערבית השמיות אינו מקרי. ידוע על פי המחקר שהמילה העברית קָנֶה והמילה האנגלית cane דומות כי מקור שתיהן באכדית. הגמל העברי והגמל האירופי מקורם בגמל השמי הקדום. 'יין' העברית לצד wine האנגלי ומילים דומות בשפות רבות מקורן בהודית עתיקה.
אף אחת מהדוגמאות האלה אינה מצביעה על השפעתה של העברית. על השפעה זו נכתב כאן לאחרונה, אך היא מאוחרת הרבה יותר ומוגבלת למדי. ובכל זאת נכתבו טקסטים שלמים כדי להוכיח שהעברית היא אם השפות. בשנת 1989 פירסם יצחק מוסזון עבודה מקיפה ובה הביא דוגמאות רבות של דמיון בין מילים עבריות רבות מן המקרא למילים בלשונות אחרות. המחקר זכה ללא מעט אוהדים, אף כי פחות מאלה המאמינים שכדור הארץ שטוח. אחת מהן כתבה לי: "העובדה שעשרות אלפי מילים בכל שפות העולם דומות יותר מדי לעברית מצריכה להתייחס לטענה הזאת ברצינות. לדוגמא: יגון ו-agony; לבן ו-albino; נושן ו-ancient; עתיק ו-antique. האות השמינית חי"ת והספרה eight; עין ו-eye; פירות ו-fruit; גרעין ו-grain; חלול ו-hollow; ידיעה ו-idea; ילד ו-lad, שומר העברי וסמוראי היפני, ועוד". אוהד נוסף נחרץ יותר: "היכול להיות ויכוח כי earth בא מהמילה ארץ? הדוגמאות ממש זועקות לשמים! theoria מהמילה תורה. chaise (בצרפתית כסא) מהמלה כס. table (שולחן) מהמלה טבלה, ועוד אלפי דוגמאות של מונחים ומושגים בסיסיים".
מאמין נוסף מרחיב את תחולת ממצאיו של מוסזון למקומות נידחים: "מוסזון מצא שחלק מהמילים העבריות חדרו לאנגלית דרך שפה אמצעית כגון להגים אינדיאניים, שפת ילידי הוואי, צרפתית ועוד. גינזה, רובע העסקים במרכז טוקיו, מקורו בגנזך, שפירושו אוצר המלך בעברית הקדומה. סקאנק הבואש מקורו במילה האינדיאנית צחנח, שיבוש של צחנה. לוייתן הוא leviathan. דורמיר הצרפתית, לישון, מקורה בשורש רד"ם העברי. ועוד: source הוא שורש, camel הוא גמל, aura היא אורה, side הוא צד, wine הוא יין ומקורו עברי, evilהוא אוויל (במובן רע, רוע), suffix הוא סוף". באבוריג'ינית, מוסיף המאמין הנלהב בעקבות מוסזון, שפת ילידי אוסטרליה, דורוכו פירושה דרך. "האבוריג'ינים היו מנותקים דורות רבים משאר המין האנושי, ואין הסבר מדעי טבעי כיצד חדרו לשפתם מילים בעברית אלא אם כן נקבל שהעברית היא אם הלשונות, ובשפה זו דיברו בזמן הקדום של העולם, אך בגלל חוצפתם של בוני מגדל בבל כלפי ה', ה' בלל את שפתם, והפיצם בכל העולם. שפות היסוד של בוני מגדל בבל היו כולן פשוט שיבושים של העברית".
מוסזון, מוסיף הכותב, "מסיק שהעברית היא מדע מדויק", וכל מילה מבטאת רעיון, ואינה אוסף מקרי של הגאים כמו שבשפות אחרות. למשל, 'כלב' שווה 'כולו לב'. על פני הכלב יותר מאשר חיות אחרות ניתן לראות באופן בולט האם הוא שמח, עצוב, רגוע או כועס".
ספר נוסף בכיוון דומה הוא "שפת כל הארץ", מאת עמנואל גרנצ'ז. שלא כמו ספרים קודמים בנושא שהצטיינו בדמיון פורה בלבד, גרנצ'ז מלווה את ממצאיו בעיון בספרי מחקר רבים, והוא נחרץ פחות. בכך מסתכמות המילים הטובות, וכל קשר בין עיוניו של גרנצ'ז לטקסט שהנפיק מקרי בהחלט. גרנצ'ז תוהה למשל על הקשר בין 'שורש' לבין source, או בין 'סגור' ל-secure. כך בין 'נוגה', שפירושה אור, לבין nox הלטינית שפירושה לילה.
הקוראים שנשבו בקסם התיאוריה, והחוקרים מטעם עצמם מוסזון, גרנצ'ז ואחרים, חייבים להחליט אם עמדתם נשענת על הבלשנות ההיסטורית, או שהם מתייחסים אליה רק אם היא נוחה לאמונה הדתית. ערבוב השתיים אינו אפשרי. הדוגמאות שמביא מוסזון הן ממש מגדל בבל של עניינים לשוניים בלתי קשורים. חלק מהמילים העבריות הן תלמודיות ומקורן ביוונית. 'טבלה' התלמודית ו-table האנגלית אכן באו מאותו מקור לטיני-יווני: tabula. גמל ויין אכן מקבילות כאמור למילים בעברית, אבל העברית אינה מקורן. לוייתן העברית הגיעה לשפות אירופה באמצעות תרגומי התנ"ך. fruit לעומת זאת התגלגלה מהפועל הלטיני frui, שפירושו ליהנות, בעוד 'פרי' קשור לשורש השמי הנפוץ פרה, הקשור להתרבות המינים בטבע, וממנו נגזרו גם 'פרו ורבו' ו'פריון'. idea פירושה מחשבה ומקורה מיוונית: idein, לראות, שום קשר ל'ידיעה', מן השורש השמי העתיק יד"ע או וד"ע.
מוסזון מתעלם מהמבנים השונים של השפות. כך נו"ן במילה "אלבינו" היא חלק מסופית –ִינו, בעוד ב'לבן' מופיעה נ' שורשית. suffix נולדה מחיבור לטיני של שתי מילים: sub+figere, תַת+להדק, שום קשר ל'סוף'. antique בנויה מ-ante (לפני)+הסיומת que, בעוד 'עתיק' נגזרת מהשורש השמי עת"ק וכאן ק' היא שורשית. והרשימה חלקית.
גם חיבורי המשמעות המובאים בשמו של מוסזון רופפים מאוד בדרך כלל. 'אוויל' איננו רשע, ו-evil איננו שוטה. המילה האנגלית agony (סבל) נולדה מהמילה היוונית agon שפירושה תחרות, בעוד 'יגון' העברית מתקשרת ל'וג'י' הערבית שפירושה כאב. על הקישור בין רובע גינזה שבטוקיו ל'גנזך' אין להכביר מילים. באותה מידה אפשר לומר ששמו של רובע הארלם בניו יורק נקבע במקרא, והוא רובע "הערלים", מפני שיש בו פשיעה רבה. האבוריג'ינים ישמחו לדעת שבזכות מילה אחת באחת מעשרות השפות שלהם הדומה במקצת למילה עברית הם זכו לתואר צאצאי בוני מגדל בבל. ובאשר לכלב, סופרי המקרא אהבו כלבים הרבה פחות מאשר מר מוסזון, והוא נחשב בדרך כלל יצור נקלה ובזוי. בכל מקרה בעניין 'כולו לב' מדובר במדרש לשון מפותל ולא ב'עובדה מדעית'. הטענה שהעברית היא 'מדע מדויק' (כלומר, מין פיזיקה או מתמטיקה לשונית-תאולוגית) לעומת יתר השפות היא כבר קשקוש מוחלט.
אין רע באמונות, גם אם הן חסרות כל בסיס עובדתי. זה טיבה של אמונה. יש רע במניפולציה של העובדות ושל התהליך המדעי בשירות האמונה. המניפולציה האמונית-פסאודו מדעית של שוחרי העברית כאם כל השפות נמצאת במקום הרע הזה.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / הללויה ואמן יצאו לנדודים
Posted in רוביק רוזנטל, tagged איטלקית, אלוהים, אמהרית, אמן, אמריקניות, אנגלית, ביטויים, גוי, גזירה, גלגול, גלובוס, גלות, גנב, גרמנית, דיבור, הולנדית, הונגרית, הללויה, השפעה, התפתחות, ואללה, חופש, טיגרינית, טריפה, יהודי, ישראלי, כשר, לשונית, מאמינים, מדע, מחקר, מילים, מסורת, מקומם, מקרא, משאלה, משמעויות, משעשע, משפחה, מתחזים, נדודים, סוכות, סידור, סלנג, ספ"ר, ספרדית, עברית, עולם, ערבית, פאות, פורטוגזית, צדקה, ציצית, צרפתית, קבלה, קריאוליות, רבי, רומנית, רוסית, שמיות, שפה, תהילים, תלמוד, תמים, תנ"ך, תפילה, תרגום on יולי 27, 2017| 12 Comments »
השפה העברית עמדה וממשיכה לעמוד בקשר מתמיד עם שפות העולם. היא הגיחה מתוך משפחת השפות השמיות בשלב מאוחר יחסית, וספגה במשך חייה הארוכים השפעות משפות רבות: מילים, ביטויים, משמעויות חדשות. קיבלה וקיבלה וקיבלה, אבל מה נתנה העברית לשפות העולם? התשובה מורכבת. מצד אחד, לא הרבה. מצד שני, לא מעט.
ולמען הסר ספק: לא, העברית איננה "אם כל השפות". היא איננה "השפה בה דיבר אלוהים", או אדם הראשון, או שפת בוני מגדל בבל. היא איננה השפה הראשונה בעולם, ומבחינת התפתחות הלשונות היא נחשבת שפה בלתי חשובה. הניסיונות של מאמינים תמימים המתחזים לאנשי מדע להוכיח שכל המילים בעולם מגיעות מן העברית נשענים על משאלת לב וראיות מופרכות, לעתים משעשעות, לעתים מקוממות. כדי להבין את השפעת העברית חשוב אם כן לשמור על צניעות, ורצוי מאוד להסתמך על המחקרים הרבים שנעשו בתחום היחסים בין שפות על ידי גדולי הבלשנים ההיסטוריים.
שפה אינה רק אוצר מילים, אבל התרומה העיקרית של העברית לשפות העולם היא של מילים בודדות שפעפעו לשפות שונות שהיה אתן מגע. אוצר המילים הזה מתרכז בכמה קטגוריות:
-
מילים מהמסורת היהודית, ובעיקר מן התנ"ך, שהגיעו לשפות העולם בעיקר דרך תרגומי התנ"ך.
-
מילים שחדרו לשפת הדיבור, לסלנג של חברות וקבוצות שונות, ובעיקר לשפות גנבים ברחבי הגלובוס.
-
מילים שנקלטו במאה העשרים מהשפה הישראלית החדשה.
באילו שפות מדובר? רשימה חלקית: אנגלית, גרמנית, הולנדית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, ערבית, רומנית, הונגרית, רוסית, אמהרית, טיגרינית, וגם שפות אמריקניות-קריאוליות ושפות פולינזיות. לא הכנסתי לרשימה את שפות היהודים כמו יידיש, לדינו ויהודית-מרוקאית, הכוללות מילים עבריות כחלק מזהותן הלשונית. לא פעם הן מתווכות בין העברית לבין יתר השפות. השפעה עכשווית רחבה היא הנוכחות של העברית בשפת הערבים בישראל. למעוניינים מומלץ הספר "ואללה בסדר", המספר על התופעה, שנכתב על ידי עבד רחמן מרעי, ונערך בידי החתום מעלה. עניין מרכזי אחר שאינו נכלל ברשימה הם שמות פרטיים בתרבויות העולם שמקורם בתנ"ך.
מילים מן התנ"ך נקלטו בשפות העולם באמצעות תרגום לשפות השונות. המתרגמים שמרו במקרים אלה על המילים המקוריות, ואלה שימשו ללימוד ולתפילה. הגורם הוותיק בקבוצה זו הם התרגומים של התנ"ך ללטינית. המילים המובילות, הנפוצות מאוד בתפילות נוצריות, הן מתהילים: 'הללויה' ו'אמן'. לצידן גלשו לשפות השונות באמצעות התרגום מילים מן המיתוס המקראי-יהודי ומעולם הפולחן: יהוה בהגייה המקובלת בנצרות על פי ניקוד המילה (Jehovah), משיח, גיהינום, שרפים ותרפים, כרובים וקורבן. כמו כן הועתקו כמות שהן מילים מרכזיות פחות, כמו הראל, כדכוד ובורית. גם צמד המילים 'תוהו ובוהו' מצא את מקומו בתרגומים ובמילונים, כמו בגרמנית, צרפתית ואנגלית.
המילה הנפוצה ביותר מעברית בשפות העולם היא שבת. היא מופיעה בגירסאות שונות בעשרות שפות. ביניהן איטלקית, אנגלית, ארמנית, ספרדית, רומנית, ערבית, טיגרינית ועוד. בחלק מהשפות היא משמשת במשמעות יום החופשה השבועי או יום חופש בכלל. המילה השנייה הנפוצה מאוד היא גלגול של 'יהודי', שממנו הגיעו לשפות העולם Jude הגרמנית, Jew האנגלית, יַהוד הערבית וכינוי הזלזול הסלבי ז'יד. הביטוי Judas הפך שם נרדף לבוגד בעקבות יהודה איש קריות. גם מילים הנקשרות ל'עברי' ו'עברית' נקלטו בשפות רבות, ביניהן שמה של השפה: Hebrew.
בשפה האיטלקית נוכחות רבה למילים עבריות, לעתים בהתאמה לצורות מקובלות בשפה זו. כך נקראו הכרובים והשרפים cherubino ו-serafino. המילון האיטלקי התעשר במילים נוספות שמקורן בסיפורי המקרא והתלמוד. המילה התלמודית 'רבי' נקלטה במטבע הלשון far l’ave rabbi, לחלות את פני הרב, ומכאן שם העצם averabbo שפירושו חנופה. caino פירושה באיטלקית רשע ומקולל, בעקבות קין המקראי, matusalemm הוא באיטלקית אדם זקן מאוד, על פי מתושלח, שגם הפך סמל לזקנה מופלגת בשפות נוספות. bacucco הוא אדם ההופך שוטה ככל שהוא מזדקן, בעקבות שמו של הנביא חבקוק. גם 'טלית', 'תלמוד' ואפילו הסימן 'שווא' מצאו דרכם לאיטלקית. המילה angelo, מלאך אלוהים, הרחיבה את משמעותה בעקבות העברית המקראית לשליח. ברוסית זכתה המילה 'תלמוד' למשמעות חדשה: ספר גדול וכבד.
השפה האנגלית שאבה כ-120 מילים עבריות מן המקרא למילונה. חלקן הן המילים הלטיניות לעיל, וכך גם שטן, יוֹבֵל (jubilee), תופת ומוהל. העברית של ימי הביניים תרמה לשפות רבות את המילה קבלה, ואת נטיותיה, כגון 'קבליסטי'. מילה שהתאזרחה בכמה שפות היא 'הושענה', הנכתבת hosanna, ומשמשת להאדרת שם האל. השימוש הפולחני בה הוא מן התלמוד, ממסורת חיבוט הערבות, בעקבות הפסוק מתהילים "אנא ה' הושיעה נא". שפות העולם קלטו מן המקרא חיות מיתולוגיות כמו בהמות ולווייתן. האחרונה שימשה השראה ליצירה המרכזית של הפילוסוף האנגלי תומס הובס. השפה ההונגרית, הרחוקה מרוב שפות אירופה, קלטה גם היא לא מעט מילים עבריות, בעיקר לאחר ההגירה הגדולה של יהודים אליה מארצות השלטון העותומני במאה ה-19. כך התעשר המילון ההונגרי במילים כמו כשר, טריפה, גלות, גוי, ציצית, פאות וסוכות. רוב המילים האלה, יש לומר, שימשו בהקשר היהודי ולא זכו למשמעות כל-הונגרית.
בין העברית לבין הספרדית לדורותיה התקיימה מערכת יחסים מורכבת. מילים רבות הגיעו כצפוי מתרגומי המקרא. חלקן זכו למשמעות מטפורית, המרחיבה את השם הפרטי. 'ירמיה' משמש בספרדית בהוראת מקונן, ומכאן המילה jeremiada, בכיינות, תלונה מתמשכת. 'בנימין' – במשמעות הבן הצעיר, 'יהודה' – בוגד. 'עדן' משמשת בספרדית דווקא במשמעות מקום ששורר בו אי סדר. שימוש ייחודי במילים עבריות התפתח בספרד עם השלטון הנוצרי המדכא. מצד אחד הוא שירת את השיח הפנים-יהודי שנאבק בתביעה להמרה. בטקסטים בספרדית שנותרו מהתקופה שילבו היהודים מילים המייצגות את התנגדותם להמרה, כמו משומד, שטן, טומאה, והביטוי מאוּס בר-הנידה. האינקוויזיציה שלחה מלשנים לבלוש אחרי מילים יהודיות הנשמעות בפומבי כדי לאתר יהודים השומרים בסתר על דתם וציידה אותם בידע מילוני עברי בסיסי. בספרות האינקוויזיציה נזכרות מילים כמו צדקה, סידור, גזירה וספר. השלטונות העלו מופעים אנטישמיים סטיריים, ובהם שורבבו מילים עבריות כמו צדיקים, מילה, פסוקים ועוד.
יש קושי מסוים לקבוע אלו מילים עבריות נשאלו לערבית, עקב הדמיון והקרבה בין השפות. עם זאת יש לא מעט מילים ערביות שנכנסו לקוראן ומקורן עברי, חלקן בתיווך הארמית. בקוראן אנו מוצאים את המילים תורה, תיבה, גיהינום (בהגייה ג'הנם), חברים, שכינה ומלכות. בשלב מאוחר יותר נכנסו מילים נוספות. הדעה הרווחת היא שהפועל דרש (הערבית דַרַס) במשמעות הלימוד מקורו בעברית, ומכאן מַדְרָסָה: מקום לימוד. גם המילה דרום – אל-דָארוּם – מקורה עברי. המילה הערבית מַמְזִיר המתייחסת לצאצאי נישואין לא לגיטימיים מקורה עברי. שפות אתיופיה, שגם הן שמיות במקורן, שאבו מילים עבריות רבות בתיווך האתיופית העתיקה, הגעז. ביניהן מילים נפוצות כגון מלאך ומשיח, ולצידן מילים נפוצות פחות בשפות העולם כמו מזמור, טעות, שְאוֹל ואחרות.
ברשימה הבאה – על מילים בעברית שנדדו לשפות העולם באמצעות הסלנג ומדינת ישראל הצעירה.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / שפוך חמתך על עצים ואבנים
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבנים, אדם, אישום, אקדמיה, ביטוי, בעלי, הטיל, הקשר, השחתה, השתין, ויכוח, חוטא, חיפש, חכם, טען, לשוני, מי שופכין, מים, מצא, מקורות, משמעות, ספרות, סקס, עבודה, עברית, עצים, פומבי, פועל, פקח, פתח תקוה, ציבורי, קורא, רוקן, שאלה, שפיכה, שפך, תלמוד on יוני 29, 2017| 20 Comments »
הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.
"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57) לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.
לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"
קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת, ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.
אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא: ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’ נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".
ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.
המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל, ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".
‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס, מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.
מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / העבודה היא לא ארנבת
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבות, אירופה, אנגלית, אנושות, ארנבת, בטל, ביטוי, גרמנית, גרסה, דחייה, חפש, חרדי, חרוץ, טוניס, יהודי, יושבי, יידיש, ישראלי, מקרא, משימה, משלי, נמלה, נצנץ, ספ"ר, ספרד, עבודה, עצלן, פתגם, צבאי, קיץ, שלום, שפה, תימן, תלמוד, תרבות on מאי 4, 2017| 15 Comments »
מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.
גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".
גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".
גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".
גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".
גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".
גרסת מסכת אבות: "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".
גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.
גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".
גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"
גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".
גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".
גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".
גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".
גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".
גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.
גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).
גרסת נתן אלתרמן: "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.
גרסת אמיר גלבע: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".
הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".
גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.
הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.
הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.
גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.
גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.
הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.
הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.
גרסת התאטרון: מחכים לגודו.
גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.
גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.
ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:
"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).
"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).
"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).
"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".
"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".
"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / יותר עדיף שתצא בחוץ
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אונס, בחוץ, ביטוי, בלשני, ברלה, גבוה, דיבור, חופשי, חינם, חיסול, טובה, יום, ישראל, ישראלים, כסף, ליגה, לעיתים, לשוני, מונח, מושא פנימי, מקשה, מראש, משובט, משטרה, משפחה, מתנה, נס, נפוץ, ספורט, עברית, עדיף, עכשיו, עצר, פעם, צירוף, צמרת, צפוי, קנס, רעה, שאלה, שוב, שפה, תופעה, תלמוד, תצא on פברואר 16, 2017| 53 Comments »