בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

ברשימה קודמת עסקנו במגוון המילים שנקשרו בעברית לגיל הזקנה. השפה העברית עוסקת כמובן גם בגילאים הצעירים, וגם ממגוון המילים ומטבעות הלשון במסלול החיים אפשר ללמוד הרבה עלינו, ועל העברית.

המילה 'גיל' במשמעות שלב במסלול החיים מופיעה פעם אחת במקרא, בספר דניאל: "לָמָּה יִרְאֶה אֶת־פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן־הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם". אבל האם גיל הוא עניין מוחלט וברור? ממש לא. למעשה, מדובר בשלוש פרדיגמות גיל שונות. הגיל הכרונולוגי נקבע על פי תאריך הלידה, או 'יום הולדת', מונח המופיע בספר בראשית: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה". מכאן הוא משמש לציון התאריך מדי שנה, בדומה לאנגלית – birthday – ושפות נוספות. יש שמוסיפים לו מתחום הרכב את הביטוי 'שנת ייצור', והמעבר מעשור לעשור נקרא ברוח הימים הטרום-סלולריים 'החליף קידומת'.

הפרדיגמה השנייה היא 'גיל ביולוגי', והיא מציינת אירועים המתרחשים בגוף האדם, ומסמנים תהליכי צמיחה והזדקנות. משלים אותו ולפעמים מאתגר אותו 'גיל מנטלי', המתייחס ליכולת השכלית. הביטוי הזה נטבע על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה בראשית המאה העשרים, ונקשר למונחים מכוננים כגון 'מנת משכל'.

לצד הפרדיגמות האלה עומד מדד שהוא אולי חשוב מכל: התחושה הפנימית, הדרך שבה אדם תופס את עצמו. היא בולטת מאוד בעשורים האחרונים שבהם עלתה 'תוחלת החיים', ונטבע גם המונח 'זקנים צעירים'. למדד הזה נטבעו כמה מטבעות לשון. למשל: "החיים מתחילים בגיל…", כלומר, בכל שלב בחיי האדם ניתן להפיק הנאה ולהתחדש. ויליאם פיטקין כתב בשנת 1932 את הספר "החיים מתחילים בגיל ארבעים". ליאונרד הנסן כתב את "החיים מתחילים בגיל חמישים", סרטים שונים נקראו על פי אותו דפוס, ובפרסום הדרכה לגמלאים של הביטוח הלאומי משנת 1972 נכתב: "החיים מתחילים בגיל שישים וחמש". דפוס לשוני שתפס תאוצה הוא "X הוא Y החדש", כמו "שבעים הוא החמישים החדש". ויש גם חרוז: "זה לא הגיל, זה התרגיל".

גם לתיאור מסלול החיים מקובלות כמה פרדיגמות או מודלים. הראשון הוא המודל הליניארי, החיים הם מסלול אחד, מלידה עד מוות, "מן העריסה עד הקבר". את הדגם הליניארי נהוג לתאר באמצעות דימויים. דימוי אחד הוא עונות השנה. הביטוי 'באביב ימיו' מתייחס לימי העלומים, ומקורו בשפות אירופה. בספר איוב נכתב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי", וכאן הכוונה דווקא לימי הנעורים. הביטוי 'סתיו חייו' מתייחס לשנות הבגרות המאוחרת. דימוי נוסף הוא מהלך היממה. השחר הוא ראשית החיים, 'ימי השחרות', 'משחר ילדותו', וגם הביטוי התלמודי 'בן תשחורת'. הזקן מצוי 'בערוב ימיו'.

מודל קרוב הוא מודל הפעמון. הוא מציג את החיים כמסלול שיש לו אמנם התחלה וסוף, אך הוא בנוי במעין עקומה שבה מיוצג תהליך של עלייה, התייצבות וירידה. על פי התפיסה היהודית לכל גיל יש תפקיד, והפסוק הידוע ממסכת אבות מציג את מודל הפעמון, מילדות עד שיבה.

המילה 'ילד' נגזרת מן השורש יל"ד. הילד הוא הקרוב ביותר ללידה. לצד זה הוא 'האדם היונק' ולכן הוא נקרא תינוק או ינוקא, ובשפת המקרא: "יונקי שדיים". גם 'עולל' וכן 'עול ימים' נקשרים בשפות שמיות מקבילות ליונק. בלשון חכמים תינוק הוא ילד שכבר יוצא ללימודים: "תינוקות של בית רבן".

ילדים קטנים הם 'טף', ובארמית: 'טפליא'. כשאומרים שמישהו "מטופל בשמונה ילדים" הכוונה היא שיש לו ילדים רבים, הרבה 'טפליא'. ילד הוא גם פָּעוֹט, מילה הקשורה אולי למילה מעט, וכן דַּרְדַּק: מילה שנוצרה בעקבות דקדקא – בארמית: קטן, או זַאֲטוּט, ככל הנראה צורה ייחודית של המילה הארמית זוטא. לצד אלה הילד הוא 'רך', כלומר, נעים וענוג, לעומת הקשיות והחספוס של האדם הבוגר. על המלך שלמה נאמר שהוא "נער ורך". מכאן גם הביטויים 'הרך הנולד' או 'הגיל הרך'. המילה 'אברך' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ועליה דרשו חז"ל: "ויקראו לפניו אברך, זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים".

הילד זוכה גם לדימויים של בעל חיים כמו 'גוזל', וכן 'פַספוס', שהוא הפשפש הערבי. ביידיש הילד הוא אִינְגָלֶה, או ברבים קינדערלאך. יהודים נוטים גם לקרוא לילד בכינוי המציג אותו כמבוגר: 'אבאל'ה' או 'אבויה' ביהודית מרוקאית, 'טאטעלע' ו'מאמעלע' ביידיש.

מהיכן הגיע אלינו ה'נער'? ככל הנראה המילה קשורה להתנערות, פריצה קדימה. דעה מקובלת פחות היא שהמילה קשורה לנעירת החמור, כפי שאולי נשמע הנער הזכר כשמתחלף לו הקול. מכאן הביטוי התנכי 'בני נעורים' בתהלים: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים". 'נעורים' היא אחת המילים הרבות בעברית שיש להן רק צורת רבים, כמו משמנים, נפתולים, סנוורים, עלומים, וגם נישואין ואירוסין.

על פי מודל הפעמון גיל הנעורים הוא 'גיל ההתבגרות'. כינוי פחות מחמיא הוא 'גיל הטיפש-עשרה', שנוצר בשנות החמישים והוא מזכיר את הכינוי בצרפתית: l'âge ingrat – גיל כפיות הטובה, או גיל חסרי החן. ביטויים רבים מציגים את הנוער דווקא כגורם להתחדשות ומחאה. 'שירת הנוער' של שמואל בס הייתה בשנות החמישים מעין המנון: "שירת הנוער, שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועלייה". רצח רבין הוליד את 'נוער הנרות', שלטון ישראל ביו"ש הביא את 'נוער הגבעות'. לעומת אלה כונה בעבר הנוער שלא הלך לתנועות הנוער 'נוער הזהב', ביטוי שמקורו בצרפתית וברוסית. במפגני תנועות הנוער שרו: "נוער הזהב – רד לנגב!"

המילה 'צעיר' קרובה במקורה למילה 'זעיר', ומתייחסת לכך שהאדם הצעיר לא הגיע עדיין למלוא כוחו, קומתו וחוכמתו. 'שחרות' גזורה כאמור מן המילה שחר, 'בחרות' מתייחסת למילה 'בחור'. בחור הוא במקורו מי שנבחר, בעקבות המילה האכדית בַכַּרוּ: איש צבא. בסלנג הצבאי 'צעיר' הוא חייל חדש. בתש"ח השתמשו בהתייחסות לחיילים במילים 'בחורים', וגם 'נערים' כמו בשירו של אלתרמן "מגש הכסף". 'עלם', מילה מעודנת, קשורה ככל הנראה לאלימות. ומה אומרת מסכת ברכות על מי שכבר אינו נער רך? "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים".

מעט ביטויים יחסית עוסקים באדם המבוגר, שאינו צעיר ואינו זקן. "אמצע החיים" שמקורו באנגלית מזכיר ביטוי בירמיהו: "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ". התקופה הזו נחשבת לשיא החיים, ומכאן הביטוי 'במיטב שנותיו', או באנגלית: in one’s prime. גם השלבים במסכת אבות, 'גיל בינה' ו'גיל עצה', מבליטים את השיא המתבטא בחוכמה והבנה יותר מאשר בכוח פיזי. 'גיל העמידה' מסמן את ההבנה שבתקופה זו נפסקים תהליכי הצמיחה. את הביטוי טבע בערבית אבן סינא, והוא תורגם לעברית: "השומן אחר הרזון בשני [שנות] העמידה".

ביטויי גיל העוסקים בנשים מתמקדים באנטומיה ובתהליכים פיזיולוגיים. עלמה צעירה ביהדות, כמו בדתות אחרות, היא 'בתולה', ואם לא הצליחה למצוא חתן היא תהפוך עם הזמן ל'בתולה זקנה', וביידיש: אלטע מויד. אם לא הצליחה להתחתן אבל בתוליה לא ממש נשמרו היא תיקרא 'בתולה באוזן':אשה מופקרת מתחסדת, בתולה לכאורה, אוביידיש: אַ בתולה אין עלנבויגן, בתולה במרפק. גיל הבְּלוּת מתייחס לתקופה שבה נפסק המחזור החודשי. זאת בעקבות שרה אמנו: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה".

ואם הזכרנו את הילד הקרוי 'אבאל'ה', יש לזכור ביטויים המדברים על המבוגר כילד. אדם מנוסה בהוויות החיים הוא 'ילד גדול'. אדם מבוגר השומר על אמונותיו התמימות הוא 'ילד נצחי'. אדם צייתן ונוח לבריות הוא 'ילד טוב', ומכאן התגלגל גם 'ילד טוב ירושלים', בעקבות כיפות סרוגות הנושאות את הכיתוב הזה. אדם הגורם צרות לסביבתו הוא בצרפתית 'ילד נורא'. אדם שאורח חייו ממוקד בבילויים והנאות הוא 'ילד שעשועים', בעקבות ירמיהו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", ובאנגלית playboy. 'ילד פלא' הוא אדם המגלה כישרונות מופלגים בילדותו, ולפעמים נאמר עליו במנוד ראש: "הלך הפלא ונשאר הילד.

Read Full Post »

אחת התופעות המאתגרות בשפות העולם היא מילים תאומות לכאורה, מילים זהות לחלוטין, אבל הזהות הזו מקרית, כפי שעולה מן המחקר ההיסטורי ומחקר המשמעות. באופן טבעי אנחנו מנסים למצוא קשר כלשהו בין המילים, תהליך הקרוי אטימולוגיה עממית, אבל אין סיבה. מילים יכולות להיות זהות במקרה, ויש לתופעה גם שם: הומונימים.

מילים הומונימיות צצות בכל חלקי הדיבר. למשל, שם העצם 'גיל'. גיל א' היא שלב או שנתון במסלול החיים. גיל ב' היא שמחה. שתי המילים מופיעות במקרא. היום נדחקה גיל ב' לשפה הגבוהה, בעוד גיל א' מככבת בכל המשלבים. כזה הוא גם שם העצם 'שיח'. שיח א' מגיע מעולם הצומח, שיח ב' – שם נרדף לשיחה, והיום מונח מוביל בחקר הלשון והחברה. שני השיחים מופיעים בתנ"ך.

יש גם שמות תואר הומונימיים. במקרה זה הזהות מצביעה על שורש זהה, שורש הומונימי. למשל, שם התואר 'חלוט'. "פסק דין חלוט", שאין אפשרות לערער עליו, קשור למילים כמו 'בהחלט' ו'לחלוטין'. 'תה חלוט' הוא תה לאחר הרתחה. גם שם התואר 'חרוץ' הוא הומונימי. חרוץ א' הוא מה שנחרצו בו חריצים, ומכאן בהשאלה 'כישלון חרוץ', בעקבות 'כיליון חרוץ' במקרא. חרוץ ב', מי שאינו עצלן, מקורו בשורש חר"ץ ב' שפירושו הזדרז ומיהר, והוא מופיע בכמה מקומות בתנ"ך.

יש גם פעלים הומונימיים, על בסיס שורשים זהים. הפועל לחלל, למשל, פירושו גם לנגן בחליל, וגם לעשות מעשה המנוגד להלכות הדת. משמעות נוספת היא בלשון הצבא, להפעיל מחולל בטלפון שדה, למען יצלצל. ומה נאמר על הפועל 'נבצר'? אחד נבצר ממנו למלא את תפקידו, ואשכול הענבים נבצר בכרם. השורש בצ"ר נקשר גם לבצורת ולמבצר. לפעמים נמצא פועל ושם הומונימיים. למשל, 'פג' שהוא תינוק שנולד קודם זמנו, בעקבות משמעות פרי הבוסר בפסוק הידוע משיר השירים: ”התאנה חנטה פגיה". הפועל המקראי 'פג' מוכר לנו היום גם בביטוי 'פג תוקפו'.

כמה הומונימים אינם רק זוגות אלא גם שלישיות, רביעיות ואפילו שישיות. 'אח' בתנ"ך הוא בן משפחה, תנור, וקריאת אנחה. 'ציר' פירושו בתנ"ך ציר הדלת, צירי הלידה, שגריר ("ציר נאמן לשולחיו" במשלי), ובמשנה: רוטב. יש פרשנים הקושרים בין צירי הדלת לצירי הלידה.

השורש ההומונימי המוביל בעברית הוא ער"ב. יש לו עשר הופעות שונות שאין ביניהן קשר. קבלת אחריות (ערבות), חיבור ומזיגה (עירוב), שקיעת השמש (ערב ומערב) ועוד. מאלה נוצרו כמה שמות הומונימיים. עָרֵב הוא נעים וטעים, בצירופים 'ערב לאוזן' ו'ערב לחך', וגם במשמעות המשפטית: עָרֵב למשכנתא. עֶרֶב הוא סוף היום, וגם חלק מהביטוי 'עֶרֶב רב'. עֲרָבָה היא מילה הומונימית בת שלושה ראשים. מִדבר או מישור פראי, מכאן נגזר על פי המחקר שם האומה הערבית. היא גם ענן, ומכאן הביטוי המקראי הפיוטי 'רוכב ערבות'. והיא כידוע גם אחת מארבעת המינים.

למילה 'בָּר' שש משמעויות שונות, שחלקן קשורות. בר במשמעות בן היא מילה ארמית שהתאזרחה בעברית. בר במשמעות חיטה איכותית קשורה לשורש בר"ר, מה שבוררים אותו מן התבן. בר במשמעות נקי וטהור (בר לבב) קשורה גם היא ככל הנראה לשורש בר"ר. בר במשמעות שדה קשורה ככל הנראה ל'בוּר'. מכאן גם המשמעות של 'מחוץ ל', כמו בביטוי הארמי 'בר מינן': מחוץ לאתנו, המיוחס גם למתים. בר היא גם מילה לועזית שהתאזרחה בעברית, מקום שאליו הולכים לשתות ולבלות.

יחד עם 'בר', 'ערבה' ו'ציר' מתמודדת על תואר אלופת ההומונימים המילה 'בול'. יש לה ארבע משמעויות שאין ביניהן כל קשר. 'בול עץ' הוא ביטוי מן התנ"ך ופירושו גזיר עץ יבש. בול של דואר היא מילה מודרנית הלקוחה היישר מן הערבית, שלקחה אותה מצידה מטורקית, שהתגלגלה מפרסית, שם פירושה כסף. בביטוי "קלע בול", בול היא מילה אנגלית, בעקבות הניב hit the bull’s eye – פגע בעין הפר. זוהי במקור הנקודה השחורה שבמרכז מטרת ירי שסביבה עיגולים ההולכים ומתרחבים. יש גם ירח בול, חודש חשוון, וכאן בול קשור ככל הנראה למילה יבול.

הומונימים לא מעטים קושרים בין מילה מקראית או תלמודית שכמעט נעלמה מהשפה לבין מילה מודרנית נפוצה. 'מורה' הוא מי שמלמד, וגם חלק מהביטוי המקראי 'סורר ומורה'. כאן השורשים שונים, יר"ה לעומת מר"ה. 'בד' פירושה בלשון התנ"ך והספרות ענף, ובשפה הרווחת – אריג. היא מופיעה במשמעות שלישית בביטוי 'בד בבד', ובמשמעות בדיה בספר ישעיהו. 'אפס' בתנ"ך היא גם 'אֲבָל' וגם 'אַיִן' או 'קָצֶה' (מי אפסיים), ומכאן שמה המודרני של הספרה המפורסמת אפס. אבן השתייה מהתנ"ך לא נועדה ללגום משקה. זו אבן התשתית.

שני פעלים הומונימיים נפוצים מטרידים את מנוחת דוברי העברית והם פועלי 'סיפר'. האחד נקשר לתיאור מאורעות ומקורו בתנ"ך. השני קשור לגזיזת השיער, ומקורו בתלמוד. למרות שלסַפָּרים יש נטייה לספר סיפורים במהלך התספורת, אין בין הפעלים קשר. דוגמה מעניינת אחרת היא המילה 'קֶלֶס' שיש לה משמעויות מנוגדות. קֶלֶס, קילס וגם התקלס כלשון גנאי מצויים במקרא ומקורם בשורש שמי. קילס כלשון שבח הוא פועל תלמודי, וכנראה הושפע מיוונית. ההיפוך הזה הטריד גם את מנוחת חכמי התלמוד, שנמנעו כמעט לגמרי משימוש במשמעות השלילית.

הומונימים משעשעים הם בין מילה תקנית למילת סלנג. למשל, נוד, שהיא גם מילה מקראית שפירושה נדודים (ארץ נוד), וגם נפיחה, מילת סלנג שהתגלגלה כנראה מהביטוי 'נאד נפוח'. בולבול הוא השם העברי לציפור שיר, שנקבע בעקבות שמה הערבי של הציפור, בִּלְבֵּל. בולבול בסלנג פירושו גם מבולבל בעקבות הפועל 'לבלבל', וכן כינוי לאיבר המין הגברי, אולי בהשפעת 'פושפוש', כינוי לאיבר האשה, שהתפתח מהצורה האנגליתpussy . דימוי איבר המין הגברי לציפור מוכר משפות אחרות, וגם משירו של חנוך לוין "ציפור המכנסיים שלי".

בכמה מקרים המילים ההומונימיות מתקרבות זו לזו, ועם הזמן הופכות לכאורה למילה אחת. למשל, בביטוי "אור ליום א'", 'אור' פירושה לילה, הלילה שלפני יום ראשון, בעקבות המילה הארמית עבור לילה 'אורתא'. בעברית החדשה 'אור' משמשת בהוראה המקובלת. ומי מגיע באביב בפסוק "עת הזמיר הגיע"? האם הציפור 'זמיר'? כנראה שלא. ציפור בשם זה אינה מופיעה במקום אחר במקרא או בלשון חכמים, אלא רק בספרות ימי הביניים, וגם לא ברור מה קושר בין הזמיר לאביב. לעומת זאת 'זמיר' כפעולה חקלאית מתאימה לכל יתר הפסוקים הסובבים את הפסוק, למשקל הפעולות החקלאיות כמו קציר, חריש, בציר ועוד. הסבר נוסף, לא בלתי הגיוני, הוא של רש"י. 'זמיר' מופיעה כמה פעמים במקרא במשמעות נגינה או זמרה, כמו ב'נעים זמירות', ורש"י כותב: "עת זמרת הציפורים הגיעה", ומכאן התקבולת ל"קול התור נשמע בארצנו". גורל דומה אירע למילה המקראית 'חוסן' בביטוי "לא לעולם חוסן". הפירוש שם הוא אוצר, ומכאן המילה מחסן. היום היא נתפסת במשמעות השנייה של חוסן: כוח.

כמו במקרים של 'בר' ו'בול' יש הומונימים דו-לשוניים נוספים. אחד מהם מופיע כבר במקורות, והוא המילה 'חרטום'. במשמעות הזואולוגית המילה המשנאית חרטום היא הרחבה של חוטם. החרטומים המצריים הנזכרים בתנ"ך הם גלגול פונטי של שמם במצרית העתיקה: חר תפ, בהוראת כהן ראשי. חשוב לציין שבכתיב מנוקד המילים שונות: חרטוֹם לעומת חרטֹם. הומונים דו-לשוני הוא 'טיפּוס'. טיפוס א' הוא שם הפעולה של טיפס, פועל תלמודי נפוץ. טיפוס ב' הוא מילה לטינית שמקורה ביוונית, ופירושה סוג או צורה, ממנה התגלגלה גם המילה העברית דפוס. לעיתים הומונים דו-לשוני יוצר קשר מפתיע. 'תוגה' היא באוקראינית עצבות, הקשר מקרי בהחלט. 'דירה' ברוסית פירושה חור, וכשהחלו העולים מחבר המדינות לקבל דירות, זהות המילים הפכה לעיתים לבדיחה עצובה.

Read Full Post »

שיטת יצירת המילים בעברית נשענת על שני עמודים: הגזירה המסורגת והגזירה הקווית. הגזירה המסורגת היא יציקה של שורש עברי למשקל עברי. למשל, יֶלֶד: משקל קֶטֶל, שורש יל"ד. או תרגולת: משקל תִּקְטֹלֶת, שורש רג"ל. השיטה הקווית, הקרובה יותר לדרכי תצורה בשפות רבות אחרות, מחברת בסיס כלשהו לסיומת. למשל, פיל+ון: פילון. עיתון+ַאי: עיתונאי. בלא מעט מילים קשה להכריע איזה סוג גזירה הן מייצגות. המשקלים נקראים על פי שורש קט"ל, מאחר שהוא מורכב משלושה עיצורים שאינם משתנים בכל הנטיות שלהם.

המשקל והבניין הם בתחום הדקדוק מונחים קרובים. בניין הוא המשקל של מערכת הפועל. אך בעוד שבעברית שבעה בניינים, מספר המשקלים רב ומורכב, ויש דרכי מיון שונות. הממעיטים מונים 120 משקלים, המרבים מתקרבים ל-300. בתנ"ך כ-32 משקלים.

האם יש למשקל גרעין משמעות, כפי שיש לשורש? התמונה מורכבת. מילים רבות משויכות למשקל ללא קשר משמעות למילים אחרות באותו משקל. ואולם, סביב כמה משקלים מתקבצות קבוצות משמעות. בתנ"ך המשקלים קָטֵל וקָטוֹל משמשים בעיקר לשמות תואר: יפה, גדול וכדומה, אם כי אפשר למצוא גם איברים במשקל קָטֵל: כָּתֵף ויָרֵךְ. משקל קְטָלָה משמש להשמעת קולות: אנחה, אנקה, יללה, נאקה, צעקה ושאגה. משקל קִטֵּל משמש למומים: עיוור, חירש ופיסח.

משקל פורה ומעניין הוא קַטֶּלֶת. הוא מכונה 'משקל המחלות'. על משקל זה נכתב בהרחבה ברשימה קודמת באתר. משקל חשוב ונפוץ נוסף הוא משקל המקצועות קַטָּל, שגם בו עסקנו בעבר, ובו מקצועות תנכיים כמו חָרָש, אָמָּן, מַלָּח וסַבָּל ולהבדיל גַנָּב, מקצועות תלמודיים כמו נַגָּר, סַפָּר ונַפָּח, ומקצועות חדשים כמו חַיָּט, כַּנָּר, וכן שַפָּר (דקורטור) ופַקָּח שחידש ביאליק. השפה הצבאית הוסיפה את גַּשָּש שחידש שלונסקי, טֶעָן, נַוָּט ועוד. המקצועות כבאי, גבאי ושמאי מצטרפים למשקל הזה באמצעות גזרת נחי ל"ה. למקצועות אחרים מתאימה דווקא הגזירה הקווית: בוסתנַאי ופונדקַאי מן המקורות, עיתונַאי שכבר הוזכר, חשמלַאי, דבורַאי, וכן מגדנַאי ושוקולדַאי החדשים-חדשים.

משקל קַטְלָן, המשמש גם למקצועות, הוא משקל התכונות, רובן שליליות: קמצן, בררן, דאגן, שקדן, שקרן וגם פחדן. בעבר הבדילו בין מילים במשקל זה המבוססות על בניין פיעל כמו קַבְּלָן, דַבְּרן, וַכְּחן, לבין מילים במשקל זה המבוססות על בניין קל: קַבְרן, צַרְכָן, או על שם עצם כגון ‘צְלָב’ ומכאן צַלְבָן. לימים החליטה האקדמיה ללשון להאחיד את המשקל אבל השאירה את ההיגוי הדגוש של ע' הפועל בכמה מילים.

משקל המאגד מילים באותו תחום הוא משקל המכשירים מַקְטֵל. בין המכשירים נמצא את מַקְדֵּחַ, מַסְמֵר, מַבְרֵג, מַבְעֵר, מַצְמֵד, מַחְשֵב, מַגְהֵץ, מַבְרֵג ועוד. בלשון הצבא המשקל יוחד לחלקי כלי ירי כגון מַטְעֵן, מַשְבֵּת ומַשְגֵּר. שורשי המשקל בתנ"ך, שבו יש ממנו עשרות מילים. חלקן שמות מכשירים כמו מַזְלֵג, מַזְרֵק ומַכְתֵּש, אך רבים מהן בתחומים אחרים. יש גם שמות כלים בצורות הנקבה של המשקל: מַחְרֵשָה, מַזְמֵרָה, מַגְרֵפָה, מַלְגֵּזָה, מַאֲכֶלֶת ומַקֶּבֶת.

קבוצת משקלים שלמה נגזרת ממערכת הפועל, מצורות הבינוני. נוכל למצוא בקבוצה מקצועות כמו מורה, סופר, מנצח ושוטר מן המקרא, מאַפֶּרֶת, מאמן ומלחין בעברית החדשה. מְקָרֵר השתרשה לפני שהחלו ליצור מכשירים במשקל מַקְטֵל, והוחלט לא לשנות אותה. בשנים האחרונות גוברת המגמה להשתמש בצורות בינוני גם בתחום המכשירים, כמו מְעַבֵּד תמלילים, מְיַבֵּש שיער, מְרַכֵּך כביסה, וכן בבניין קל: סוֹרֵק, קוֹצֵץ ירקות ועוד. המשקל הקרוב מִקְטָל מכיל מילים רבות הקשורות לטקסים צבאיים כגון מסדָר, מסקָר ומצעָד, וכן לציוד ירי כגון מנעָל, מנשָא ומקבָע.

צורת הנקבה של מִקְטָל היא מִקְטָלָה, וכאן נקבע כלל ברור. כאשר מילה מייצגת מקום שבו נעשית פעילות כלשהי, היא תהיה במשקל הזה: מִרפָאה, מִתפָרה, מִזבָלה, מִכבָסה, מִשטָרה ומִזרָקה. יוצאים מהכלל הן מילים בהן פ' הפועל גרונית, ולכן יש לומר מַחצָבה או מַחלָבה (ולא מחצֵבה ומחלֵבה). הבלבול בין המשקלים האלה הוא דוגמה לפער בין הדרך המקובלת בדיבור לבין התקן הדקדוקי. רוב בני ישראל מעדיפים לדבוק במשקל אחד, מַקטֵלה, ואומרים מַכבֵסה, מַרפֵאה ומַחצֵבה.

משקלים נדירים אך מעניינים הם משקל קָטְלָה (kotla), ואחיו התאום קֻטְלָה. הם מייצגים מילים כלליות המייצגות תכונה, וביניהן חָכמה ועָרמה המקראיות, ובתלמוד, בהשפעה ארמית, חֻצְפָּה וחֻמְרָה. המילה החדשה יֻקְרָה, הנהגית גם יָקְרָה, זהה למקור הארמי המסתיים ב-א': יוקרא. בעברית החדשה נוצרו במשקלים אלה מילות תכונה כמו יוזמה ויושרה, וכן מילות מחשבים: חומרה, תוכנה, גונבה, כופרה, כושלה ועוד. משקל קֻטְלָה משמש בצבא ליחידות שדה גדולות, כגון עֻצְבָּה ואֻגְדָּה.

גורל מעניין יש למשקל קָטִיל. בתנ"ך יש לו כמה הופעות כמו פקיד, קצין, משיח, אביב ואמיר. במקרים רבים הוא מקושר לעולם החקלאות, העומד במרכז אורח החיים המקראי. העיבוד והאיסוף של התוצרת החקלאית מתייחדים למשקל קָטִיל, וביניהם אסיף, קציר, בציר, חריש, המילה המשנאית מָסיק (קטיף הזיתים), והמילה המחודשת גָדיד (קטיף התמרים). שלונסקי חידש את 'בָשיל', כשם לעונת ההבשלה של התבואה.

לצד תחום החקלאות יש בתנ”ך שמות תואר רבים במשקל קָטיל, וביניהם מהיר, נעים, עשיר, ועָתיד כשם תואר. בעברית החדשה זכה משקל קטיל לתפקיד נוסף, ייצוג של פוטנציאל או יכולת. הסנונית הראשונה הייתה 'גמיש' שחידש בן-יהודה. איתמר בן אב"י הוסיף את דליק, חדיש, רגיש ושביר. לאלה נוספו כשיר, אכיל, נזיל, דביק, שביר ועוד רבות. ועד הלשון הוסיף את כפיף (שניתן לכופפו), חדיר, נדיף ומסיס. בשפה המשפטית נוצרה שרשרת תוארי קטיל המוזרים לאוזן הלא משפטית: אָכיף, בָּגיץ (שניתן להגיש בעניינו בג"ץ), עָניש ואחרים. משקל קרוב, קַטִּיל, משמש בתנ"ך לשמות תואר המציינים כוח או תכונה מובהקת: אַדִּיר, אַמִּיץ, תַקִּיף, צַדִּיק, כַּבִּיר, עַתִּיק, ובלשון חכמים יַצִּיב. במשקל הזה לא נוצרו מילים בעברית החדשה.

כמה משקלים אופייניים לעברית החדשה, אף כי יש להם בסיס במקורות, וביניהם תקטיל, תִקטוּל, תִקטולת, אַקטלה, מִקטוֹל ומִקטוֹלת. במשקל תקטיל נמצא בתנ"ך את 'תלמיד': "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל, מֵבִין עִם־תַּלְמִיד". 'תכלית' ו'תענית' משתייכות בדוחק למשקל הזה. בעברית החדשה זוכה המשקל הנדיר לעדנה באמצעות עשרות מילים מחודשות, וגם נועד לו תפקיד בתחומי היצירה והעריכה של טקסטים ומידע: תמליל, תסריט, תעתיק, תקציר, תחשיב, תרשים, תדריך ועוד. מן המילים האלה נוצרו גם פעלים חדשים: לתַסרט, לתַמלל, לתַקצר.

משקל תִקטוּל נולד מתהליך הקרוי שורש תנייני. לשורש רגיל נוספת אות, במקרה זה ת', ונוצר שורש חדש. לשורשים האלה אופי אינסטרומנטלי, והם מתאימים לשפה הצבאית. בצבא מתַפְעלים את הנשק, מתַדְרְכים חיילים, מתַחְזְקים כלי רכב, והצעקה האחרונה: מתעדפים, ומכאן תשאול, תחקור, תעדוף ועוד. לאלה נוספו גם פעלים כמו 'לתַספק' בעקבות אספקה, 'לתַחמש' בעקבות תחמושת ועוד.

ונסיים במשקל חביב אך נדיר: משקל יַקְטוּל. במשקל זה כמה בעלי חיים כמו יחמור, ינשוף, יבחוש ויסעור, ואם תרצו גם יתוש, הצמח ינבוט, ולצידם המילה האהובה על ילדי בית הספר: ילקוט.

Read Full Post »

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

Read Full Post »

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

 

Read Full Post »

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בשבוע הבא יחזרו תלמידי ישראל ללימודים: ילדי הגן יעלו לכיתה א', ותלמידי כיתות ב'-י"א יעלו לכיתה הבאה. הביטוי 'עלה כיתה' מציין תפיסה מטפורית שלפיה הלימודים הם מסע במעלה מקום גבוה, כמו הר. החיים עצמם נתפסים כמסע, ועל כך מעידים גם מילים וביטויים כלליים העוסקים בהתפתחות הילד והאדם לאורך חייו, כגון: הִתְקַדֵּם, עשה כִּברת דרך.

לפועל 'התקדם' יש כמה משמעויות: המשמעות הבסיסית היא 'עבר קדימה', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת: 'התפתח, השתפר, השתכלל' (משמעות מופשטת נוספת היא 'עלה במעמד, בדרגה, בעמדה').  בשפה האנגלית אחד התרגומים של המילה 'להתקדם' הוא to progress. מקורו של הפועל הזה (וגם של שם העצם progress – התקדמות, קִדמה), בפועל הלטיני progredi , שפירושו 'הלך קדימה'. הפועל הלטיני הזה מורכב מהיסודות pro (קדימה) ו-  gradi(ללכת). מאותו פועל לטיני נגזר גם שם העצם הלטיני gradus שפירושו 'צעד, מדרגה, שלב בסולם' וגם 'דרגה'. ממילים לטיניות אלה נתגלגלה באנגלית המילה grade, שיש לה בין היתר משמעויות חשובות בתחום החינוך – גם 'כיתה' (למשל: כיתה א' היא first grade) וגם 'ציון'.

הילד המתפתח מתקדם במסע זה ועובר ציוני דרך, מעין 'תחנות' במסלול ההתפתחותי. בפסיכולוגיה נהוג לתאר 'תחנות' אלה כשלבים. המעבר מהגן לכיתה א' ומבית הספר היסודי לחטיבת הביניים מתוארים כמעבר לשלב התפתחות מתקדם יותר. המשמעות הראשונית של המילה שָׁלָב היא 'מדרגה בסולם'.  למילה 'שלב' יש משמעות מופשטת: 'דרגה בהתפתחות; פרק זמן מסוים בהתפתחות '. גם התפתחות הילד נתפסת אפוא כסולם שבו הילד הולך ועולה. המילה רָמָה קרובה למילה 'שלב' בחלק ממשמעויותיה. משמעותה הפיזית הראשונית היא 'אזור גבוה' (כמו רמת הגולן), ולכן גם היא מציינת את מושג העלייה לגובה.ויש לה כמה משמעויות מופשטות הרלוונטיות גם לתחום החינוך: 'דרגה של איכות, כמות או עוצמה, הנמדדת ביחס לסולם ערכים נתון' (לדוגמה: במבחני הבנת הנקרא נמדדת רמת ההישגים של תלמידי בתי הספר בארץ);וכן –  'שלב או דרגה בהתקדמות בתחום מסוים' (למשל: דני שובץ לרמת מתקדמים בקורס לאנגלית, ורוני – לרמת מתחילים(. בעקבות המשמעות המקורית, המציינת מקום גבוה במיוחד, למילה 'רמה' יש משמעות נוספת: 'דרגה גבוהה במיוחד של טיב או של איכות', ולכן אפשר לתאר בית ספר טוב כ"מוסד חינוכי בעל רמה"; ובלשון הדיבור –על רמה.  

גם למילה 'מדרגה' יש שימוש מטפורי דומה בביטוי קפץ מדרגה. הפועל 'קפץ' מציין התקדמות מהירה במיוחד כלפי מעלה. מהשורש של המילה 'מדרגה' נגזרו גם המילים דַּרְגָּה, מִדְרָג  (היררכיה) ועוד. בצבא במקום לעלות כיתה, עולים בסולם הַדְּרָגוֹת.

באנגלית אחת המילים המקבילות ל'שלב' היא step . מילה זו פירושה גם 'מדרגה' וגם 'צעד'. גם בעברית המילה 'צעד' משמשת במובן 'שלב משלבי פעולה או תהליך מסוים'. הביטוי צעדים ראשונים מתאר הן את צעדיו הראשונים של הפעוט והן את 'השלבים הראשונים בהשתלשלות אירועים כלשהי'. שימוש מטפורי זה במילה 'צעד' ניכר גם בביטויים צַעד אחר צעד (שלב אחר שלב), צעד גדול קדימה, בצעדי ענק, בצעדי צב ועוד.

אסיים בברכה לתלמידים, למורים ולהורים – עלו והצליחו!

Read Full Post »

זה כמה חודשים שהצעצוע החדש המכונה סְפִּינֶר מסובב את העולם. ילדים ומבוגרים מסובבים את הצעצוע הזה בכף ידם, ובכך מעניקים משמעות מילולית לביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. נכון לעת כתיבת שורות אלה לא הוצעה חלופה עברית רשמית למילה 'ספינר'. המילה סביבון כבר 'תפוסה' ומציינת צעצוע ישן יותר. יש גם מילים אחרות המתארות חפצים מסתובבים, כגון סַבְסֶבֶת  (שער מסתובב), או מקומות שמסתובבים סביבם, כגון סֻבָּה  (הרחבה של דרך המאפשרת לכלי רכב להסתובב ולעבור זה את זה).

המילה השאולה הקרובה ביותר ל'ספינר' היא סְפִּין. במקור הייתה זו מילה שאולה מאנגלית בתחום הפיזיקה, ואז היא ציינה סיבוב של חלקיק סביב צירו. מתחום מדעי זה עברה המילה לתחום מוכָּר הרבה יותר – התקשורת – ובו היא מציינת מידע מוטה ומגמתי שנועד ליצור רושם חיובי, השפעה על דעת הקהל באמצעים מניפולטיביים. לפני יותר מעשור אושר באקדמיה ללשון המונח העברי סַחְרִיר  כחלופה לשתי המשמעויות האלה של 'ספין'.

מונח עברי זה נגזר מהשורש המרובע סחר"ר (וכך גם שתי החלופות העבריות ל'קרוסלה': סחַרחֵרה וסחַרחֶרֶת). לפועל סִחְרֵר, הנגזר משורש זה, יש כמה משמעויות פיזיות: סובב במהירות רבה; גרם לסחרחורת, גרם לסיבובי ראש ולתחושה שהכול נע מסביב. לפועל זה יש גם שימוש מטפורי במובן פיתה ובלבל, הוציא משיווי משקל נפשי, לדוגמה: "ההצלחה הגדולה שלה זכתה לא סחררה אותה". המילה סחרחורת מתארת גם מצב פיזי וגם מצב נפשי של בלבול. הסחריר התקשורתי מיועד לגרום בלבול כזה אצל הנמען כדי להשפיע על דעתו.  מי שמחזיק חפץ (כמו הספינר) בידו ומסובב אותו שולט בו ועושה בו כרצונו, ומכאן – הביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. גם מי שמפיץ ספין/סחריר מנסה לשלוט בדעתם של השומעים. בעגה העיתונאית נוצר כינוי לא מחמיא למי שיוצר ספינים ומפיץ אותם: ספינולוג, במקביל לביטוי האנגלי spin doctor, ביטוי המעניק תואר אקדמי ליוצר הסחרירים.

השורש סחר"ר מופיע פעם אחת במקרא: "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח יא). מניחים שהוא נגזר מהשורש סח"ר בהכפלת האות האחרונה. הפועל סָחַר משמש גם במקרא במשמעות המוכרת לנו: קנה ומכר, אך באחד הפסוקים  נחשפת משמעותו המקורית: "כִּי-גַם-נָבִיא גַם-כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל-אֶרֶץ" (ירמיהו יד יח). נהוג לפרש את הפועל 'סחרו' בפסוק זה במובן 'סבבו'. לפי פרשנות זו, הסוחר נקרא כך כיוון שהוא סבב ממקום למקום כדי לקנות מוצרים ולמכור אותם. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה החוזרת על עצמה בביטוי סְחוֹר סְחוֹר. משמעותו המקורית של הביטוי הייתה 'סביב סביב', וכיום הוא משמש בעיקר במשמעות המופשטת 'בעקיפין, לא באופן ישיר, לא בצורה גלויה', לדוגמה: "הוא לא מתייחס לעצם העניין אלא מדבר סחור סחור". ביטוי זה מבוסס גם על ההבחנה בין הדרך הישרה שהיא הקצרה ביותר לבין סיבובים ועיקופים, ולמטפורה של 'דרך הישר' לעומת 'דרך עקלקלה' (ראו כאן).

בלשון המקרא יש גם קשר בין פעלים מהשורש סב"ב לבין מניפולציה וגניבת דעת. הביטוי סָבַב אותו בכַחַש פירושו 'שיקר לו, רימה אותו', והוא מבוסס על דברי הנביא: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע יב א). בספר שמואל ב, פרק יד, מסופר כיצד יואב שלח אישה מתקוע לדוד וביקש ממנה לספר לו סיפור שקרי כדי לשכנע אותו לסלוח לאבשלום. דוד חשד שהאישה דיברה בשם יואב, והיא הודתה בכך וענתה לו: " כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (פס' יט-כ). בביטוי זה מופיע הפועל סִבֵּב, הנרדף לפועל 'סובב'.

הקשר הסמנטי בין סיבוב לשליטה מתבטא באטימולוגיה של המילה סִבָּה, הנגזרת מהשורש סב"ב.  מילה זו מופיעה לראשונה במקרא: "וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ" (מלכים א, יב טו). בכתבים הפילוסופיים היהודיים בימי הביניים נוצר המונח מְסוֹבָב במובן דבר שנוצר או נגרם מפעולתו של דבר אחר (בניגוד ל'סיבה'). מי שמסובב חפץ כלשהו יכול לגרום לתנועה של חפצים אחרים, כמו בעת סיבוב של גלגל שיניים, ומכאן נגזרת מטפורה בסיסית של גורם ותוצאה. למשל, כך תיאר הרמב"ם את האל: "והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה א, ג).

Read Full Post »

אחת המילים המכוננות של שנות החמישים, שהודחה מן השפה מטעמי תקינות פוליטית, היא 'חתיכה'. חתיכה היא בחורה סקסית (ולא בהכרח 'יפה'). הדרתה אינה אומרת שגברים הפסיקו ללטוש עיניים לנערות העוברות ברחוב פנורמה או מתחת לתריסים. להפך. את ה'חתיכה' החליפה לאחר גלגולים בתה הצעירה (ויש אומרים נכדתה) ה'כוסית', מילה שכבר זכתה לקיתונות של זעם ועד לבית המשפט הגיעה. 'חתיכה' נשמעת ליד 'כוסית' מילה תמימה וכמעט לגיטימית.

אז מה ההבדל בין 'חתיכה' לבין 'כוסית'? ההבדל מתבטא בכך שעל 'חתיכה' נכתבו שירי זמר שהושרו על ידי מיטב הלהקות. המוכר והמושר ביניהם הוא שירם של התרנגולים, שירשו אותו מרביעיית מועדון התאטרון: "יש בחיפה חתיכה/ היא גרה ברחוב פנורמה/ את הלב היא מרתיחה/ גם פה בנמל של פנמה". כדי שלא יהיו אי הבנות מספר השיר כי "זוג שדיה כגלים/ שני שיבר ושליש ירכתיים". לא נראה ששיר בנוסח "הכוסית מרחוב פלורנטין" היה עובר היום תחנת רדיו כלשהי.

יוסי גמזו כתב מעט מאוחר יותר לשלישיית הגשש החיוור "כשפורחת חתיכה ברחוב סוף סוף/ זו פרובוקציה מהלכת (עם מחשוף)/ אך כשעוברת היא מתחת לתריסינו/ אנחנו כלל לא אחראים למעשינו". כמו זאת מרחוב פנורמה גם החתיכה של גמזו היא פרובוקציה מהלכת: "כי מלפנים ומאחור ומסביב/ כל חתיכה היא הוכחה שיש אביב/ כי הנופים אצלה לפתע מתגלים/ כמפרעה פורחת על חשבון הקיץ/ והפירות אצלה הולכים ומבשילים/ ומוציאים לך ממש את העיניים". ג'קי מקייטן בוטה יותר,  ואצלו בשיר על "המענטזת" הוא שר: "במדרכה ממול עוברת חתיכה/ את שני הישבנים שלה היא מנדנדת/ חציתי את הכביש וכך אמרתי לה// מספיק עם זה ודי, איתי זה לא כדאי/ קיבלתי כבר ממך לחץ דם גבוה/ שיגעת אותי כל כך עם העינטוז שלך/ איני יכול יותר בך שלא לנגוע". מאיר אריאל הפך את החתיכה לסמל פואטי ב"דוקטור התחכמות": "אז כל מה שצריכים זה יד/ ברגע של סחרחורת/ עם יד ביד כל חושך עד/ הוא חתיכה שחרחורת". ולקינוח, ספרו בן האלמוות של דיימון רניון  “Guys and Dolls”  תורגם ל"ברנשים וחתיכות". תרגום חלופי נוסח "ערסים וכוסיות" לא היה עובר היום בשלום.

מהיכן הגיעה לשפה החתיכה? האסוציאציה היהודית-תלמודית מביאה אותנו ל"חתיכה ראויה להתכבד" לפי מסכת חולין, אבל כאן מדובר, רחמנא ליצלן, על פיסה של דג טמא שהתגלגלה למאכל כשר. העקבות הישירים מוליכים אל מלכת הסלנג הישראלי, הערבית הפלסטינית. הבלשן אהרן בר-אדון כתב בכתב העת של האקדמיה ללשון "לשוננו לעם" ב-1963 כי מקור "חתיכה" הוא תרגום-שאילה מן הערבית הפלסטינית, שבה משמשת המילה "שקפה" ופירושה גם "חתיכה" סתם: "שקפה חובז" היא חתיכת לחם, וגם  בחורה מושכת. בר-אדון מביא ביטויים מפי ראשוני הפלמ"ח בנוסח "פלוני מצא לו שקפה". במילון החדש לערבית המדוברת כותב יוחנן אליחי במפורש בערך שקפה: "חתיכה, גם במובן המקובל בסלנג העברי". הביטוי "אָמָא שקפה" הוא "איזו חתיכה".  המבצר הצלבני בופור בדרום לבנון קרוי בערבית "קלעת א-שקיף" שמשמעותו בעברית "מבצר היפהפיות" ובתרגום מילולי, מבצר החתיכות. אולי זכר לבנות הצלבנים הבלונדיניות של פעם. "שקפה" זחלה אל הסלנג העברי והתממשה בצורה 'שאפה', שהרי בחלק מן הדיאלקטים הערביים ק' נעתקת לא'.

בשנות הארבעים נעלמה שקפה מן הסלנג הישראלי, שאפה נותרה, והחלה למלוך החתיכה. לפי בר-אדון השימוש בה היה חיובי, ובחורה שלא נקראה "חתיכה" נעלבה, תגובה המזכירה אימוץ חלקי של 'כוסית' על ידי נערות שנות האלפיים. הוא מצטט נערה בת 17 משנות החמישים מחיפה, שכשביקשו ממנה להוריד את המשקפיים אמרה, "במשקפיים אני בכלל לא חתיכה". ילד בן שבע מקניט את סבתו ואומר לה, "את החתיכה של סבא". בר-אדון רואה בכך מעבר של שפת המבוגרים לשפת הילדים, מה שעשה את ה"חתיכה" לביטוי מעודן יותר ועמיד יותר לשיני הזמן. בני ישראל המציאו אז מערך פעלים ותארים בנוסח "להתחתך",  והביטוי "חתיכה מחותכת".

הערבית היא אם כך החשוד המיידי, אבל מסתבר  ש"חתיכה" הוא כינוי סלנג מקובל לאשה מושכת בשפות רבות. בר-אדון עצמו מגיב במאמרו על מאמר  שטען שמקור הביטוי ביידיש, מן המילה "שטיק". כותב אותו מאמר אף מצביע על שימוש דומה ברוסית שבה הכוונה ב"חתיכה" הוא לאשה זונה. גם האנגלית אינה חפה מאחריות.  באנגלית העתיקה נהגו להשתמש ב-piece ככינוי מזלזל לאדם בכלל ולאשה בפרט. הביטויים הרלוונטיים בסלנג האנגלי המתייחסים לבחורה מושכת הם piece of ass וגם piece of meat: "חתיכת תחת" ו"חתיכת בשר". בסלנג הצרפתי אישה יפה מכונה un beau morceau, כאשר morceau פירושו חתיכה. מי יודע, אולי יש חתיכות גם בקירגיזית ובסינית עתיקה?

אז החתיכה מתה, אבל לא לגמרי. היא נדדה אל מחוזות הגברים, על פי העיקרון שכינוי פוגעני לנשים הופך את עורו וזוכה ללגיטימיות מלאה כשהוא מיוחס לגברים, מ'כוסון' ועד 'שרמוט' ו'בלֶרין'. חתיכה אאוט, חתיך – אין. ה"חתיך" נולד כבר בשנות השישים, ויוסי גמזו כתב בשיר שצוטט למעלה: "נסיח ילדה בנושא הפיקנטי, בזה המכונה חתיכים וחת'כות". כמו החתיכה, גם כאן השירים הם נייר הלקמוס של התקינות הפוליטית. שנות השמונים הביאו לנו את השיר המכונן "שיר הפרחה" של אסי דיין ועפרה חזה. וכך היא שרה: "רוצה לאהוב כמו בסרטים,/ חתיך שיבוא באנגלית וצבעים./ come on baby המטוס מחכה,/ ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה". יוסי גיספן כתב לליאת בנאי שיר ושמו "חתיך אטומי":  "בחור חתיך שפגשתי/ בחור חתיך איך התרגשתי/ בחור חתיך לא ניגשתי/ בחור חתיך איך התביישתי". קובי אוז כתב לשרית חדד שיר על אשליות מתוקות:  "אם אביר חתיך על סוס לבן, ידהר ימתין בפתח,/ אז אני אהיה לנסיכה ולו יהיה ארמון". זהבה בן מצפה למאהב לטיני שיאסוף אותה  בלמבורגיני ויהיה "תמיד לבוש בלי דופי/ חתיך ואלגנט/ אף פעם לא פגשתי/ בחור כזה שרמנט". כך הפכה החתיכה הפרובוקטיבית לחתיך העדין והרגיש. הו, רוח הזמן, מי יבין אותך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »