במקרא | בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

Posts Tagged ‘במקרא’

ד"ר נגה פורת / התחלה במחשבה תחילה

בימים הראשונים של חודש אלול נפתחת תקופה של בקשת סליחות, תשובה והכנה לימים הנוראים. תקופה זו מאפשרת לנו לפתוח דף חדש כדי להתחיל מחדש בשנה הבאה. בקרוב תחל שנת הלימודים החדשה, המסמנת אף היא התחלות חדשות, על כל הקשיים וההזדמנויות הכרוכים בכך. כפי שאפרט להלן, כבר חז"ל הבינו ש"כל ההתחלות קשות". גם בירור לשוני למקורותיו של הפועל 'התחיל' אינו פשוט, הן מבחינת הצורה הדקדוקית והן מבחינת המשמעות.

במקרא מופיע הפועל הֵחֵל, משורש חל"ל, למשל: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו א) . שורש זה משתייך לגזרת הכפולים, כלומר לשורשים ששתי האותיות האחרונות שלהם זהות זו לזו, ולכן לעיתים אחת מהן נשמטת, כמו בצורת היסוד 'הֵחֵל' בבניין הפעיל. בנטיות לעיתים מופיעה ל' דגושה תמורת ה-ל' השנייה שנשמטה: הֵחֵלָּה, הַחִלּוֹתִי וכיוב. משורש זה נגזר גם שם העצם תְּחִלָּה, למשל: "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א כב). בלשון חז"ל נוצר ממילה זו הפועל הִתְחִיל. האות ת' במילה זו היא תחילית, כלומר אות מוּסָפית המופיעה בתחילת מילה ואינה אות שורש, אך בשלב מסוים היא נתפסה כאות שורש, וכך נוצר שורש תלת-עיצורי שלם (מגזרת השלמים, שאינו משתייך לאחת הגזרות): תח"ל. שורש מסוג זה מכונה 'שורש תנייני'. בניתוח הדקדוקי של המילה 'התחיל' במילון רב-מילים מצוין בסוגריים השורש המקורי: תחל (חלל). מהפועל החדש 'התחיל' נוצר גם שם הפעולה 'התחלה', כמילה נרדפת ל'תחילה' (למשל: "מאימתי התחלת תספורת", שבת ט ע"ב). במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (מדרש לספר שמות) נכתב: "ועתה קבלו עליכם, שֶכָּל התחלות קשות" (מכילתא סב). יש הקוראים מילה זו כ"הַתְּחִלּוֹת", אך לימים צמח מכאן הביטוי "כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת". במקביל מופיעה בארמית תלמודית המילה אַתְחַלְ תָּא, המוכרת בלשון ימינו בעיקר מהביטוי אַתְחַלְ תָּא דִּגְאֻלָּה (מגילה יז ע"ב).

השורש חל"ל מופיע במקרא גם בפועל חִלֵּל בבניין פיעל, בשתי משמעויות קרובות זו לזו – הן פגיעה בדבר קדוש: "וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כא יב) והן הפרת שבועה: "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה" (תהלים פט לה(. הפועל 'החל' מופיע פעמיים במקרא במשמעות 'חילל': בפעם הראשונה: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה […] לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג), כלומר: 'לא יָפֵר את הנדר'; ובפעם השנייה: "וְלֹא-אַחֵל [=לא אחלל] אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לט ז). החוקרים והמילונאים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש קשר בין שתי המשמעויות המקראיות של הפועל 'החל', ויש התומכים בכך על סמך השורש המקביל בערבית חל"ל. משורש זה נגזר הפועל הערבי 'חַלַּ' שפירושו הראשוני הוא 'התיר קשר', ויש לו משמעויות נוספות, כגון: 'הפך מאסור למותר, השתחרר ממחויבות'. מאותו שורש בערבית נגזר גם הפועל 'חַלַּלַ' שפירושו 'הרשה'. ככל הנראה, מהמשמעות הראשונית של פתיחת קשר נסתעפו הן המשמעות של פתיחה במעשה, כלומר של התחלה, והן המשמעות של התרת איסורים ונדרים. משורש זה נגזר גם שם העצם חֹל (ההיפך של 'קודש').

עם זאת, אין קשר בין המשמעויות להלן למשמעויות אחרות של השורש חל"ל, ולמילים 'חליל', 'חָלָל' ו'חָלוּל'. יתר על כן, אין לבלבל בין מילים משורש זה למילים מהשורש חו"ל, כגון: 'חָל', 'חוֹלֵל', 'התחולל' ועוד. הפועל המבלבל ביותר הוא הוּחַל. פועל זה, בבניין הופעל, יכול להתפרש בשתי צורות: או כצורת הסביל של הֵחֵל, המופיעה לראשונה במקרא: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד כו), ובלשון ימינו: "באזור הוּחַלָּה בנייתן של מאה דירות"; או כצורת הסביל של הֵחִיל משורש חו"ל ('העניק תוקף למשהו', 'גרם שמשהו יחול על'…), המופיעה בכתבי חז"ל: "והמקום הוחל שמו עליהן" (תוספתא, בבא בתרא ה ד), ובימינו: " החוקים האמורים הוּחֲלוּ על שוטרים וסוהרים".

אסיים בברכת תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

ד"ר נגה פורת / עריצות הערוצים

לאחרונה נפל דבר בטלוויזיה הישראלית: ערוץ שתיים התפצל לשני ערוצים נפרדים, 12 ו-13 ואילו ערוץ עשר עבר לשדר באפיק 14. מהפכה זו עוררה תגובות רבות: הזכייניות חוששות לנתוני הצפייה, והצופים אינם יודעים היכן לחפש את התוכניות האהובות עליהם. ואולם, שינוי זה מעלה גם שאלות לשוניות על מקור השימוש במונחים 'ערוץ' ו'אפיק' בהקשר זה.

מקורם של מונחים אלה בתחום הגיאוגרפיה: שניהם מתארים תוואי (מסלול זרימה) של מים על פני הקרקע, חריץ עמוק וצר שזורם בו נחל או נהר.

במקרא המונח הנפוץ הוא 'אפיק', למשל בפסוק הידוע ממזמור תהלים (קכו ד): "שׁוּבָה ה' אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ) כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב", וכן – בצירוף "אֲפִיקֵי מַיִם" (שם, יח טז). יש המוצאים קשר בין השורש של המילה הזו לשורש אפ"ק, המופיע במקרא רק בבניין התפעל: הִתְאַפֵּק. המשמעות הבסיסית של שורש זה היא כוח (שהרי מי שמתאפק כובש את יצרו), ויש המסבירים את המילה 'אפיק' כזרימה חזקה של מים, או כתוואי טבעי העוצר את זרימת המים (כפי שאדם מתאפק ועוצר את עצמו מלעשות משהו). לעומת זאת לפי דעות אחרות, אין קשר בין המילה 'אפיק' למשמעויות אחרות של השורש. על כל פנים, אין קשר למילה 'אופק'.

ואילו 'ערוץ' היא מילה יחידאית במקרא: "בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן" (איוב ל ו). יש המפרשים את המילה הזאת כצורת הבינוני הפעול של הפועל המקראי עָרַץ, שפירושו הוא 'לפחוד' (או 'להפחיד'), לדוגמה: "לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן מֵהֶם" (דברים א כט). משורש זה נגזרת גם המילה עָרִיץ המתארת מישהו אכזרי המטיל את מוראו (למשל: "זֵדִים קָמוּ-עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי", תהלים פו יד). לפי הסבר זה, "ערוץ נחלים" פירושו 'הנחל הנורא ביותר (שפוחדים מפניו)'. ואילו אחרים גורסים כי אין קשר בין המילה היחידאית 'ערוץ' לשאר המשמעויות של השורש. לפי אחד ההסברים, מילה זו קשורה דווקא לשם העצם המקראי חָרוּץ שפירושו 'תעלה', לדוגמה: "תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ" (דניאל ט כה).

אחת המילים באנגלית המקבילות ל'אפיק' ו'ערוץ' בתחום הגיאוגרפי היא channel, הקשורה מבחינה אטימולוגית למילה canal (תעלה). בתקופה מוקדמת החלו להשתמש במילה זו במובן מטפורי: 'אמצעי שדרכו מעבירים מידע'. המידע נתפס כחומר נוזלי העובר מנקודה לנקודה בתעלה או בצינור. במאה ה-19 החלו להשתמש בה גם בתחום הטכני של תקשורת טלגראפית, ובסוף שנות העשרים של המאה הקודמת – במובן טווח תדרים לשידורי רדיו או טלוויזיה.

כאשר הגיעה העת לתרגם את מונחי התקשורת לעברית, נבחרה המילה 'אפיק' כתרגום ל-channel. למשל, במילון למונחי אלקטרוניקה: טלפונאות (תשי"ז) , 1957 של האקדמיה ללשון, הצירוף transmission channel מתורגם כ"אֲפִיק תִּמְסֹרֶת".

ועם זאת, בציבור הרחב החלו להשתמש יותר ויותר במילה 'ערוץ' כתרגום ל-channel בתחום הטלוויזיה, בעיקר עם תחילת שידוריו של ערוץ שתיים לצד תחילת שידורי הטלוויזיה בכבלים. בפרוטוקול ישיבה ר"ל של האקדמיה ללשון (כ"ט במרחשוון תשנ"ז, 11 בנובמבר 1996, עמ' 47) צוין כי משרד התקשורת התנגד זמן רב לשימוש במונח 'ערוץ' במובן זה, אך לבסוף הוחלט לקבל את השימוש במונח זה בעקבות השתגרותו בציבור הרחב. באותה ישיבה החליטה האקדמיה לאשר את השימוש במונח 'ערוץ' לצד 'אפיק'.

כיום, לאחר יותר מעשרים שנה, דווקא המילה 'אפיק' זוכה לעדנה מחודשת: המונח 'ערוץ' הרחיב את משמעותו ואינו חל עוד רק על המספר הטכני המייצג את תדר השידורים, אלא בעיקר על התוכן של השידורים: החֶברה המפיקה אותם, האופי שלהם וכמובן – גם הפנים המוכרות המככבות בתוכניות הקבועות. כך הפכו 'ערוץ שתיים' ו'ערוץ עשר' למושגים (ולמותגים) בפני עצמם. לכן עם השינוי הטכני במספרי הערוצים, נדרש בידול במשמעות בין 'ערוץ' ל'אפיק'. כך נתייחדה המילה 'אפיק' לציון המשמעות הטכנית של המספר בשלָּט.

ד"ר רוביק רוזנטל / הכורמים והיוגבים אוכלים קש וגבבה

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי. גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר, והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

Agriculture

ד"ר רוביק רוזנטל / חשבז זבריר צועד במרעול

אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.

ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.

כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם, ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".

מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות. שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.

בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.

במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.

אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח). ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’ הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".

אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.

ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".

השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.

השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא, הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית, ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.

נגה פורת / עושים סדר

בימים אלה רבים מתחילים לנקות ולסדר את ביתם לקראת חג הפסח, ששיאו בליל הסדר. מה הקשר בין המשמעויות השונות של השורש סד"ר?

המילה סֵדֶר מופיעה במקרא רק פעם אחת, כאשר איוב (י', פס' כב) מתאר ארץ אפלה שיש בה "צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים". מילה זו מופיעה אפוא רק בשלילה, בתיאור מצב מפחיד של חושך וכאוס. השורש סד"ר כמעט שאינו מופיע במקומות אחרים במקרא. יש הגוזרים את המילה 'מסדרון' (שופטים ג, פס' כג) משורש זה, אך לדעת אחרים, מקורה אינו ברור. כמו כן, נהוג לקשר את המילה שְׂדֵרָה לשורש זה, בחילופי סמך וש' שמאלית. משמעותה הבסיסית של מילה זו היא 'שורה' או 'טור'; המילה "הַשְּׂדֵרוֹת" (מלכים ב, יא, פס' ח) מציינת טורים של חיילים.

בלשון חז"ל מתרחב השימוש במילה 'סֵדֶר' ומילים אחרות נגזרות מהשורש סד"ר, כמו: סִדֵּר, סֻדַּר, הִסְדִּיר, סדיר ועוד, בין היתר בהשפעת השורש המקביל בארמית. כך אפוא בלשון חז"ל שורש זה מקביל במשמעותו לשורש המקראי ער"ך (שורש מעניין בפני עצמו הראוי לדיון נפרד). בשם 'סֵדֶר' כונה כל אחד מששת חלקי המִשנָה (שישה סִדרֵי משנה). בתלמוד נטבע הביטוי משנתו סדורה (תענית ח, ע"א), שפירושו: הוא יודע וזוכר היטב את מה שלמד; דבריו ערוכים כהלכה.

לאחר מכן נגזרו מילים נוספות משורש זה, כמו הפועל הסתדר, שפירושו הוא גם נערך בסדר מסוים וגם בא על מקומו, התיישב, נפתר. המילה סִדרה ציינה בעבר פרק או חלק בספר, ובעיקר – את פרשת השבוע. בימינו יש לה משמעויות רבות בהקשרים שונים. ההקשר המוכר ביותר הוא תחום הטלוויזיה.

המילה 'סדר' מתארת מצב פיזי שבו כל דבר מצוי במקומו, וגם ארגון של חפצים ברצף מסוים, בזה אחר זה. משמעות פיזית זו התרחבה לציון רצף פעולות בזמן – פעולות המתבצעות זו אחר זו, כמו בביטוי סדר יום. המונח 'ליל הסדר' (או 'סדר הפסח') מציין את רצף הפעולות המתבצעות בליל הפסח. כמו כן, המילה סִדּוּר מציינת גם את הפעולה שעושה מי שמניח חפצים במקומם, וגם את סידור התפילה, הספר שבו מופיעות התפילות השונות לפי הסדר שבו יש להתפלל. סדר היום שלנו כולל לעיתים גם סידורים – עניינים מנהליים ובירוקרטיים שיש לטפל בהם. למילה 'סדר' יש משמעות מופשטת יותר המציינת את המצב החברתי התקין, מצב שבו נשמרים החוקים או כללי ההתנהגות המקובלים, כמו בביטויים חֹק וָסֵדֶר, הַסֵדר הציבורי והפרת סדר. צורת הריבוי 'סדרים' משמשת גם במובן חוקים וכללים, בין היתר בביטוי סדרי עבודה. הביטוי סדרי בראשית (המבוסס אף הוא על התלמוד: שבת נג, ע"ב) מתאר את חוקי הטבע, וגם משמש ככינוי לנהלים ולדרכי פעולה המקובלים זה זמן רב בלא שינוי.

לא בכדי אין סדרים בתיאור הבלהות של איוב. הרתיעה מאי-סדר משקפת את השאיפה האנושית לסֵדֶר ולסדירות – למצב שבו אנו יודעים היכן כל דבר נמצא, כאשר הדברים חוזרים על עצמם בסדר קבוע, באותו רצף. אנו מצפים שדברים יפעלו כְּסִדְרָם (באופן תקין), כלומר שהכול יהיה בְּסֵדֶר (ואפילו בסדר גמור). רובנו מנסים להימנע ממצב שבו אחרים יחשבו שאנחנו לא בסדר, כלומר לא מתנהגים כשורה.

סדר

בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

Posts Tagged ‘במקרא’

ד"ר נגה פורת / התחלה במחשבה תחילה

אסיים בברכת תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

ד"ר נגה פורת / עריצות הערוצים

מקורם של מונחים אלה בתחום הגיאוגרפיה: שניהם מתארים תוואי (מסלול זרימה) של מים על פני הקרקע, חריץ עמוק וצר שזורם בו נחל או נהר.

ד"ר רוביק רוזנטל / הכורמים והיוגבים אוכלים קש וגבבה

ד"ר רוביק רוזנטל / חשבז זבריר צועד במרעול

נגה פורת / עושים סדר

בימים אלה רבים מתחילים לנקות ולסדר את ביתם לקראת חג הפסח, ששיאו בליל הסדר. מה הקשר בין המשמעויות השונות של השורש סד"ר?

פוסטים אחרונים