בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »