Posts Tagged ‘פירוש’
ד"ר רוביק רוזנטל / כל הגבעות תתמוגגנה
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבן, אלוהים, אקדח, ארץ, בהמה, ביאליק, גבעה, גויי, גלגול, גמל, דובר, דוד, הלך, הרביץ, התמוגג, התנהגות, התפתחות, חברה, חוכמה, חוש, חכמים, חשמל, טקסט, יהודי, יווני, ימי ביניים, ירושלים, ישעיהו, כלכלה, כרכרה, לח"י, לימוד, לשון, מאפיין, מזג אוויר, מחשבה, מחתרת, מילה, מלך, מסתור, מעכסות, מקצוע, מקרא, משמעות, משמש, נמוג, נמס, נעלם, נענוע, סוס, סינדרלה, סיפור, סלסול, עברית, עובד, ענטז, ערבית, פועל, פיזיקלי, פירוש, פסוק, פרשנות, צליל, קבוצה, רגש, רעש, שיער, שיר, שנים, שפע, תוצר, תורה, תחושה, תנ"ך, תרבות on אפריל 6, 2017| 9 Comments »
נגה פורת / כרוח סערה
Posted in נגה פורת, tagged ביטוי, חורף, חז"ל, מזג אוויר, מילה, מקרא, משמעות, נגזר, נרדפת, סוער, סיפור, סערה, עברית, עזות, עין, עלעול, פועל, פירוש, פסוק, רוח, שורש, תופעה on דצמבר 8, 2016| 11 Comments »
החורף הגיע השנה בסערה, תרתי משמע. אף על פי שהאקלים בארצנו אינו סוער במיוחד, יש בעברית כמה מילים נרדפות לסערה. גם מהשורש סע"ר נגזרו מילים שונות. זו הזדמנות לדיון מסעיר במילים אלה ובמשמעויות שלהן.
המילה 'סערה' ונרדפותיה סַעַר וסוּפָה מצויות במקרא. הן מציינות גם 'רוחות עזות' (בעיקר המילה 'סופה') וגם את זעמו של האל (או את "חרון אפו", בלשון המקרא), למשל: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיהו כג יט). מזג האוויר הרועש והמבהיל מתאר באופן מטפורי כעס, כפי שניכר מהביטויים סערת רוחות וסערת נפש. כידוע, המילה 'רוח' עצמה משמשת גם כנרדפת ל'נפש', בין היתר – בביטוי 'מצב רוח'. ולא זו בלבד: לעיתים מזג האוויר הסוער מתואר במקרא כתוצאה של חרון האל, לדוגמה: "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו). כמו כן, לפעמים המילה 'סערה' מתארת התרחשות תופעות על-טבעיות שטיבן אינו ברור דיו: למשל, בסיפור על עליית אליהו הנביא "בַּסערה השמים" (מלכים ב, ב יא). במקום אחר האל מדבר אל איוב "מִן הסערה" (איוב לח א).
הפועל סָעַר (בבניין קל) מתייחס לים שגליו חזקים ותכופים, למשל: "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א יא). פועל זה משמש גם במשמעות מופשטת של 'התרגש, התרגז', לרוב בצירופים רוחו סָעֲרָה, סערו הרוחות. השורש סע"ר משמש בבניין נפעל רק במשמעות מופשטת – 'התרגש והתכעס מאוד'. במקרא מופיע פועל זה פעם אחת לצד המילה 'לב': " וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם עַל-הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב, ו יא). בלשון ימינו גם האדם עצמו יכול להיות נסער, למשל:"נסערתי כולי לשֵמע המקרה המזעזע". השורש הזה מופיע במקרא גם פעם אחת בבניין התפעל, אך בחילופי ס-שׂ: "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל יא מ), כלומר: התקיף אותו כרוח סערה, במהירות ובעוצמה רבה. בימינו רווח הכתיב ב-ס': הסתער. ממשמעות זו של הפועל סע"ר נגזר השימוש במילה סַעַר בתחום הצבאי, כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון 'גשר סער', 'כוח סער', המציינת שיטת לחימה או אמצעי לחימה הכרוכים בהסתערות, בפריצה או בתקיפה מהירה.
ברבדים המאוחרים של העברית נגזרו מילים נוספות מהשורש סע"ר, וביניהן הפועל הסעיר (עורר סערת רוחות) והתואר מְסֹעָר (כמו נסעָר). בעברית החדשה נגזר משורש זה שמו של עוף הים יַסְעוּר, המסוגל להתעופף במרחבי הים גם בסערות חזקות.
כמו כן, למילים 'סערה', 'סופה' ו'סער' נוספו עוד מילים נרדפות: ראשית, במקרא מופיעה פעם אחת המילה סוֹעָה, בפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר" (תהלים נה ט). לפי השוואה לשורש המקביל בערבית, מקובל לפרש את הצירוף 'רוח סועה' בפסוק זה כ'רוח מהירה וחזקה מאוד'. בעקבות פסוק זה התואר סוֹעֶה משמש במובן 'סוער', ובמקביל המילה 'סועָה' קיבלה את משמעות הצירוף 'רוח סועה', והפכה לשם עצם שפירושו 'סערה' (כפי שהמילה 'תיכון' קיבלה את משמעות הצירוף 'בית ספר תיכון').
שנית, בלשון חז"ל נוספה גם המילה עַלְעוֹל כנרדפת ל'סערה', בהשפעת הארמית, לדוגמה: "אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון" (שיר השירים רבה, פרשה ג). בעברית החדשה נתייחדה משמעותה של מילה זו במובן 'מערבולת אוויר'.
מבין כל המילים הנרדפות האלה, זכתה המילה 'סערה' לשימושים המטפוריים הרבים ביותר. המעבר מתחום מזג האוויר לתחום הרגשות גרם לתוצאה אחת לא צפויה. המונח עֵין הסערה מציין במטאורולוגיה את האזור השקט במרכז הסערה, שלחץ האוויר בו הוא הנמוך ביותר; אבל בשימוש הכללי 'בעין הסערה' פירושו 'במרכז תשומת הלב, במוקד העניינים הסוערים, בליבה של סערה ציבורית'. בניגוד לסערה מטאורולוגית, בסערה מטפורית אין אזור שקט, וכנראה לכן נוצר כפל המשמעויות של צירוף זה.
ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אייפון, אנפין, ארמית, ביטוי, ביש גדא, בר, היה, וָואן, זעיר, חדשה, חשב, כל, לדינו, לשון, מופיע, מילים, מעלה, מקור, נדיר, עברית, פירוש, פנים, צירופים, ראשי תיבות, שפה, תרגום on נובמבר 24, 2016| 11 Comments »
הנוכחות המרשימה של הארמית במילון שהוצגה ברשימה הקודמת אינה מתמצית במילים בודדות. יש לה נוכחות רחבה בעולם הצירופים. קחו למשל את המשפט הבא שנקלט משיחת אייפון ברחוב: "אמרתי לך מדֵיי וָואן: הוא טַבָּח ותו לא". 'מִדי וואן' הוא אנגלית: מן היום הראשון, 'ותו לא' – ארמית, מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף. ולהלן (!) משפט נדיר מעט יותר אבל מובן לדובר עברית סביר: "אחרי שקלא וטריא שילמתי לו טבין ותקילין". שקלא וטריא: משא ומתן; טבין ותקילין: [כספים] טובים ושקולים. וכך צצים בשפה ביטויים פשוטים גם אם נדירים יחסית כמו 'כל אימת' ש…', 'לא בכדי' (לא בחינם), וביטויי הפניקה 'רחמנא ליצלן' (הרחמן יציל אותנו), ו'בדחילו ורחימו' (בפחד ובאהבה).
אחת מיצרניות הצירופים הארמיות הפעילות היא המילה 'בר', שהוראתה 'בן'. היא התאזרחה בעברית רק כחלק מצירופים. חלקם חצי עבריים כמו 'בר-מצווה', 'בר-כיבוש', 'בר הסגרה' וכדומה. רבים מהם שמרו על הנוסח הארמי השלם: 'בר סמכא', מי שניתן לסמוך עליו; 'בר קיימא' – שיש לו קיום, ממשי; 'בר-אוריין' – בן תורה. 'אוריין' קרובה ל'אורייתא' הארמית שפירושה תורה, ומכאן 'אוריינות'. בר-נש הוא פשוט בן אנוש, והצירוף התאחד למילה אחת: ברנש.
'בר' פירושו גם חוץ, ומכאן הזוג "מלבר ומלגו". ואיך אומרים הגששים? "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה". 'בר מינן' פירושו המילולי: חוץ מאתנו, והמשמעות בפועל: חס וחלילה. ממנה התגלגלה מאוחר יותר 'בר מינן' במשמעות של מי שנפטר מן העולם. במסורת הטורקית של הלדינו היתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.
הביטוי 'בזעיר אנפין' משמש במשמעות קנה מידה מקטין. מקורו בלשון הקבלה, והוראתו המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הוא נחשב סמל לתפארת ולפרקים למלכות, חלק מהחמישייה אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא. ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה. 'לעילא ולעילא' למעלה ולמעלה, הוא סוף הדרך הארמי, דבר שבח מופלג הלקוח מלשון ימי הביניים, ויש לו מתחרה ארמי נוסף: 'משופרא דשופרא' (מהמיטב שבמיטב). צירופים כפולים נוספים בארמית הם 'קמעא קמעא' (לאט לאט, ומילולית: קטן קטן), וכן 'סחור סחור' (סביב סביב). על אדם שאינו מצליח להירדם אומרין במסכת פסחים שהוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר" [ישן ולא ישן, ער ולא ער].
'מאן דהוא' הוא מישהו, הפלוני-אלמוני הארמי. יתכן שהמאן דהוא שלנו מתפרנס מ'נכסי דלא ניידי', שראשי התיבות שלהם הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן. ממבחן לא מדעי מתברר שרוב האנשים חושבים שמדובר במילה באנגלית גלובלית. ועל מה הוא מדבר עם חבריו במשרד ובבית הקפה? על הא ועל דא, (על זאת ועל זאת). הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ, אנגלית: talk about this and that, גרמנית: erzählen dies und das, צרפתית: parler de ceci et cela.
ארמית היא שפת הפלפול התלמודי ומכאן כמה ביטויי התנצחות וסתירה. 'איפְּכא מִסתַבְּרא' (ההיפך מסתבר) מופיע למשל בטענה המתנצחת הבאה: "מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא! תשעה – נראין כעשרה, שניים אין נראין כשלושה!" 'תרתי דסתרי' (שניים נוגדים) מצביע על סתירה, 'תרתי משמע' על דו משמעות. 'דו' היא מילה ארמית, ועל כן שרשרת הצירופים נוסח דו-פרצופי, דו-חוגי וכו' הם דו-לשוניים. דו-סטרי כמעט ארמי לגמרי – סטרא פירושו בארמית צד, ומכאן הסטרא אחרא. הצד האחר, השטן.
הארמית תרמה לאוצר העברי גם ביטויי גנאי. 'אוכל קוּרצה' הוא מלשין, בעקבות ספר דניאל. 'בוקי סריקי' הם דברים טפלים, והפירוש המילולי בארמית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”. 'ביש גדא' הוא מילולית רע מזל, ומכאן הביטוי הדו-לשוני 'ביש מזל'. 'עורבא פרח' הוא דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף, שהוא במסכת ביצה דרכו של המתפלפל התלמודי להחליף נושא כשנגמרו לו הנימוקים: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח".
לחילונים הגמורים שאינם יודעים עדיין מהם ראשי התיבות בס"ד, נגלה שמדובר בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת שמיים. בהגדה של פסח הארמית מככבת: הא לחמא עניא (זה לחם העוני), כל דכפין (כל מי שרעב), וכמובן, האורח המאוחר בהגדה, חד גדיא. כל דכפין התגלגל למשמעות גנרית, "כל אחד", והרעב נשכח. הפונה לקהל מכובד בבית הכנסת לא ישכח את "מרנן ורבנן" (אדונינו ורבותינו), והמרן עליו השלום עובדיה יוסף היה פשוט "אדוננו".
ביטוי ארמי נדיר, וחבל שכך, הוא 'כתר לי זעיר', חכה לי עוד זמן מה, היה סבלני, מספר איוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לעומת זאת הגיע הזמן להדיר מהשפה את הביטוי המגושם "מחד גיסא ומאידך גיסא". ממילא הוא כבר שובש ל"מחד … ומאידך", ויש לו חלופה עברית פשוטה בתרגום ישיר: מצד אחד, ומצד שני.
כמו במילים הבודדות גם בתחום הצירופים השתלטה שפת המשפט על הארמית והיא צצה מכל פינה, צריך או לא צריך. 'אליבא דכולי עלמא', אומר עורך הדין, כלומר, כל העולם יודע. הרוצח רצח את אשתו "בעידנא דריתחא", תוך כדי כעס. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים. הדברים נאמרו 'בריש גלי', בפומבי. מילולית: בראש גלוי. ביטוי אהוב במיוחד על משפטנים הוא 'דא עקא' המופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים. 'הא בהא תליא', אומרים אנשי המשפט שוב ושוב, דבר תלוי בדבר. 'הא ראיה', מתעקש התובע, או הסנגור: זאת הראיה המרשיעה! ויש ביטויים במשפטית הזקוקים למתרגם צמוד, כמו 'כהאי לישנא' (בזו הלשון, כך נאמר), 'לָא דק פורתא' (עמיתי המלומד לא דייק בדבריו – לא דקדק מעט), ואפילו 'לולא דמיסתפינא' (אם לא הייתי חושש), שהם דברי היסוס לפני הצגת רעיון נועז. ומה קורה לטייקון שפשט את הרגל? לֵית מָאן דְּפָלִיג שהוא נפל מיניה וביה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או בגירסת רובן מ"כמעט שבת שלום", מאגרא רמא לבורקס עמיקם.
כמה וכמה ביטויים ארמיים נחתו בעברית בזכות תרגום. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי, אבל בעברית החדשה זכתה למשמעות 'בלי כוונה תחילה'. 'אגב אורחא' התלמודי זכה ללבוש העברי הנפוץ 'דרך אגב'. 'בין השיטין' התאזרח בעברית, לצד הביטוי העברי המקביל 'בין השורות'. מקור הביטוי מדיון על כתיבת ספרי תורה. הביטוי 'יחיד בדורו' הוא תרגום מן הצירוף הארמי תלמודי 'חד בדרא'. 'קוטל הקנים' הבזוי הוא תרגום של 'קטלא קניא'. 'עינא בישא' הפכה לעין הרע. אבל למה לחשוב מחשבות רעות? מה שהיה היה, או כדברי מסכת יומא: "מַאי דַהֲוָה, הֲוָה" ובעקבותיה ביידיש: וואָס געווען איז געווען. ואידך, זיל גמור.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / הרשה לי לגמור
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אטימולוגי, אנגלי, בדיחה, בחינה, גחלת, גמר, גמרא, דיבור, הרג, זבנג, זהה, חז"ל, לגמור, לסיים, לשון, מברכין, משמעות, נרדפים, סוס, סיום, סלנג, עברית, פירוש, פעלים, צ'יק, צמד, שמות, שפה, תאומים on אוקטובר 13, 2016| 20 Comments »
הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.
הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.
ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".
‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה. "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.
בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.
אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי, ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
נגה פורת / מכתתים רגליים לכיתה
Posted in נגה פורת, tagged הגייה, היסטוריים, הסבר, חז"ל, חטיבה, ימי הביניים, כיתה, כתש, כתת, לחתוך, לימוד, לשון, מילונים, מכים, מכתתים, מפלגה, מקור, מקראי, משמעות, משמש, נטייה, ניתץ, עברית, עיצור, עיר, פועל, פטיש, פירוש, פסוק, צורה, רגליים, תלמידים on ספטמבר 15, 2016| 7 Comments »
לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.
המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.
מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָוֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.
נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּה – חתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).
בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).
בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.
סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.
ד"ר רוביק רוזנטל / קומבינה, דיל ומסחרה יחדיו
Posted in רוביק רוזנטל, tagged deal, איטלקית, אנגלי, אסקימוסים, גֶשֶפט, דיל, דרכון, הימורים, השגה, השמיד, חבר כנסת, חינוך, חקלאות, חשד, טיפוס, טריקים, יחדיו, יידיש, לא כשר, לדינו, מאכערים, מהפך, מונח, מונקי ביזנס, מילון, מילים, מסחרה, מסקרדה, מפוקפק, מפוקפקים, מפלגות, משטרה, משפט הולילנד, נשף מסיכות, סחר מכר, סלנג, ספורט, ספק, עברית, עיסקה, עסק, עסקי קופים, ערבית, פוילע שטיק, פוליטי, פירוש, פרשייה, קב"ן, קבלני קולות, קומבינה, קונוטציה, קמבן, קנוניה, רישיון, רשות מקומית, רשימת חיסול, שחיתות, שטיק, שלג, שקלים, תחמון, תיירות, תככים, תכמנות, תלמוד, תרגיל on אוגוסט 21, 2016| 20 Comments »
לאסקימוסים יש הרבה מילים על שלג, לנו יש הרבה מילים על שחיתות פוליטית, נושא חוצה מפלגות, נוחת ברשויות מקומיות, וגם המשטרה, שנועדה להגן עלינו מפני השחיתות, נגועה בה.
גֶשֶפט. תרומה ותיקה של היידיש, שבה משמעותה נייטרלית: עסק, עיסקה או חנות. בימי פריחת סלנג היידיש המילה שימשה ככינוי לעסקים לא כשרים, במסגרת הביטוי 'געמאכט א געשעפט", עושים עסקים. מילון בן-יהודה בן-אמוץ מזכיר את הביטוי טי.טי.ג'י., שהתייחס לפעילויות הרכש והעלייה הלא חוקית של ההגנה באירופה, ראשי תיבות של "טלחס-טיזי-גשפט" ("טלחס-טיזי" אף היא קללה עתיקה, בערבית).
דיל. בעיקר ברבים: "דילים". משמעותה במקור האנגלי נייטרלית: עיסקה (deal), אך גם בשימוש האנגלי היא משמשת מאז המאה ה-19 לציון עיסקאות סודיות בין פוליטיקאים וכן חדרה לעולמות מפוקפקים: הימורים וסמים, שם פורחים גם בעברית ה"דילרים". מופיעה בשימוש נרחב בעולם התיירות, במשמעות חבילת מכר: "דילים לוהטים לפראג".
מאכערים. המאכערים, ובעיקר אחד, ש.ד. המנוח, עמדו במרכז משפט הולילנד. המאכערים אינם רק אנשים של עיסקאות ענק, רובם מתרוצצים בלשכות מוסדות שונים תמורת כמה שקלים כדי לקדם השגת רישיון לפתיחת מרפסת או לחדש דרכון שתוקפו פג יומיים לפני נסיעה גורלית לחו"ל. מאכער היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי עושה או מבצע. בעבר, יש לומר, היא הייתה דווקא מילה חיובית. המאכער הוא האיש המעשי, היודע לדחוף ולהזיז עניינים.
מונקי ביזנס. ביטוי אנגלי ("עסקי קופים"), שהתפתח מכינוי לתעלולי ליצנים לתחום העסקים והפוליטיקה. מקור הביטוי בשפה האנגלית, מימי שלטון האימפריה. אינו בשימוש נרחב בעברית.
מסחרה. מלה ערבית שמשמעותה "עניין לא רציני". על-פי וילי אליאס הערבים שאלו אותה מן האיטלקית, והיא שיבוש של "מסקרדה", נשף מסיכות. בסלנג העברי נדבקה בה האסוציאציה התכנית-פונטית מהביטויים "סחר מכר" או "סחר סוסים", ומכל אלה התגבש השימוש הרווח: עסקי ציבור לא כשרים.
מפוקפק. שם תואר תלמודי שמשמעותו "שיש להטיל בו ספק". נדבק למילים רבות ומטיל בהן רבב על פי עקרון הקלישאה הזוגית: "טיפוס מפוקפק", "עבר מפוקפק" ועוד. שמענו רבות על "עסקאות מפוקפקות", "גורמים מפוקפקים", וח"כ פלוני העלה רעיון לפסול בעתיד "חברי כנסת מפוקפקים".
עיסקה. הדיל העברי, מילה תלמודית נייטרלית, הזוכה לקונוטציה שלילית או חיובית על פי ההקשר או התוספת בנוסח "עיסקאות מפוקפקות".
פוילע שטיק. ביטוי ביידיש שנעלם כמעט לגמרי, במשמעות עסקים לא כשרים או "טריקים". פוילער הוא גם עצלן וגם רקוב, ובמילה "שטיק" השתמשו גם בסלנג העברי במשמעות "מעשה נכלולי". משמעות הביטוי היא ככל הנראה "עניין רקוב".
פרשייה. הדרך המשטרתית-תקשורתית להציג אירוע שיש בו חשד לפלילים בלי לנקוט עמדה או לחרוץ דין.
פרשה. אירוע בעל השלכות רחבות, בדרך כלל שליליות. "הפרשה" בה"א הידיעה התרחשה בשנות השישים בין בן גוריון ולבון, אבל היא לא היתה האחרונה. לשימוש הזה הד מקראי-מסורתי, "פרשת השבוע".
קבלני קולות. הקבלן התלמודי שעסק בעיקר בחקלאות התפשט בימינו לתחומים רבים, כשעל סדר היום הציבורי דווקא "קבלני כוח אדם". עירוב הקונוטציה העסקית עם הפוליטיקה בשילוב "קבלני קולות" נחשב איום על הדמוקרטיה.
קומבינה. מילה בתפוצה מתגברת, סידור עניינים בערמומיות אך בהסכמה, קיצור של המילה הלועזית "קומבינציה", בהשפעת המילה הזהה בלדינו, והמילה היידית קומבינע. נפוצה בצה"ל, ויש טוענים שהיא נגזרה מהשורש קב"ן (קצין בריאות הנפש), הנקרא גם "קמב"ן" ומסייע לצעירי ישראל להימנע משירות צבאי. מילה נגזרת: קומבינטור. פועל: לקמבן.
קנוניה. מילה תלמודית טעונה מאוד, בשימוש לא רב היום. נכתבת בתלמוד כמעט תמיד בא': קנוניא, אבל קיבלה את ה' הנקבה בעברית החדשה. גם כאן המקור חף מכל עוון: קוינוניא ביוונית פירושו שותפות.
רשימות חיסול. עוד דוגמה לחדירת שפת עולם הפשע והמלחמה בטרור לפוליטיקה.
שחיתות. 'השחית' פירושו במקרא השמיד, אך בכמה הופעות הוא משמש במשמעות המוסרית ("השחיתו והתעיבו עוול"), וכן 'מושחת' ("ונודר וזובח מושחת לאדוני"). מושחת הוא מכאן "מת מבחינה מוסרית", או לפחות "מקולקל מידות באופן קיצוני". 'שחית' במשמעות המוסרית היא מילה ארמית מקראית, וכמוה 'שחיתה' בתלמוד. המילה 'שחיתות' נוצרה בימי הביניים במשמעות צרה ומצוקה, ובעברית החדשה קיבלה משמעות מוסרית.
תככים. מונח נפוץ לעסקים פוליטיים כשרים-אך-מסריחים, שמקורו במקרא במשמעות מעשי עושק וגזל, על פי הפסוק במשלי "רש ואיש תככים נפגשו". בעברית החדשה המילה יוחדה לעסקים פוליטיים אפלים, וממנה נגזרה צורת היחיד "תכך", למרות שבמקרא הצורה היא "תוך". יאיר לפיד כתב בשעתו על חיים רמון: "אין תכך ואין סכסוך שהוא לא היה מעורב בו".
תכמנות. עסקים לא כשרים אך מעין-לגיטימיים, על גבול השובבות. נגזרה מהמילה 'תחמון' (או תכמון), שנוצרה בחיל האוויר בשנות החמישים, כראשי תיבות של "תכנון מכמונת".
תרגיל. עוד מלה נייטרלית המשמשת לצבא, לספורט ולחינוך, שחדרה לתחום האפור במשמעות מהלך הונאה ערמומי, בביטויים כמו "עשה לו תרגיל". בפוליטיקה נודע לשמצה "התרגיל המסריח", שהוא מונח שטבע יצחק רבין כשזעם על מהלכו של פרס לפירוק ממשלת האחדות ב-1990, אבל מעטים זוכרים את המונח הסרקסטי "התרגיל המבריק", שנטבע כאשר פירק רבין את ממשלתו הראשונה, והביא למהפך 77'.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / הכורמים והיוגבים אוכלים קש וגבבה
Posted in רוביק רוזנטל, tagged aceldama, אדמה, איכר, במקרא, בעלי חיים, בציר, ברית החדשה, גבבה, גזר, גרעינים, חג שבועות, חדשה, חיטה, חפירה, חקלאי, חרמש, טורייה, יָגב, יוגב, ילדי ישראל, כורם, כורמים, כרם, לולן, לשון חכמים, מגל יד, מגל קציר, מטע, מילון, מילים, מעדר, נגזרת, נוטע, נוסטלגיה, ניר, סכין, עברית, עובד, עויבד, פולחן, פירוש, פלאח, פרדס, קטיף, קצרו, קש, רפתן, שדה, שדמה, שובך, שימוש, שירה, שעורה, תבואה, תבן, תנ"ך, תפוחי אדמה on יוני 9, 2016| 13 Comments »
חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.
'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.
'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.
לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.
מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.
אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.
מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.
"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי. גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.
אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.
גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.
חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.
לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר, והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.
עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.
והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / חייו המלאים של הקשר הריק
Posted in רוביק רוזנטל, tagged like, אֶה, אז, אמצע, אנגלית, בֶּה, ביטוי, בלשנים, בעצם, הקשר, התחלה, חלופה, חלופי, ישראל, כאילו, ככה, להשמיע, למעשה, מֶה, מגמגם, מילים, מסובך, משמעות, משנה, משפט, נו, סוף, סלנג, עברית, פירוש, פשוט, ציגלה, קושי, ריק, שימוש, תכלס, תרגום on מאי 26, 2016| 9 Comments »