בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

באחד הטורים הקודמים עסקנו בתרומת הנצרות לשפה העברית. לקשר הלשוני הזה גם היבט נוסף. ככל שהנצרות חיזקה את אחיזתה בתרבות המערב, נדרשה העברית למצוא מונחים מתאימים למוסדות ולבעלי התפקידים הנוצריים.

המילה 'נוצרי' עצמה מיוחסת למקום מושבו של ישו – נצרת. היא מופיעה במשמעות זו בספר מתי: "וַיָּבֹא וַיֵשׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת, לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים, כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ". על הגיית השם נצרת יש שלוש אסכולות: נָצְרָת, נוֹצרָת ונַצֶּרֶת. נָצֶּרֶת היא הגייה עברית של השם הלטיני המשמש בברית החדשה, Nazareth. השם נָצְרָת, במשקל צרפת ואסנת, נקבע בעקבות השם הערבי אַלְנַצְרָה. מקור השם אינו ידוע בוודאות, אך בהיות היישוב העתיק במקום יהודי, סביר שהשורש הוא עברי. ייתכן שמדובר בשם שמקורו במילה "נֵצֶר" (במשמעות של חוטר, ענף), והנוצרים רואים בכך רמז לכך שישו הוא נצר לבית דוד. זאת על פי פסוק בישעיהו יא 11: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה". אפשרות אחרת היא שמדובר בשורש נצ"ר במשמעות שמירה, שכן ההר שעליו נמצאת העיר משקיף על עמק יזרעאל, ויכול לשמש עמדת הגנה מפני צבאות זרים.

מקום ההתכנסות והתפילה של הנוצרים קרוי 'כנסייה'. כנסייה היא מילה חז"לית ותיקה. 'כנסת' ו'כנסייה' הן בלשון התלמוד גם כינוס או התוועדות בכלל וגם תפילה בצוותא, וכמוהן הצירופים 'בית כנסת' ו'בתי כנסיות'. במסכת אבות נכתב: "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". בית כנסייה הוא אם כן בית כנסת.

מתי אם כן הפכה הכנסייה בית תפילה לנוצרים? הבלשן שמעון שרביט חקר את הנושא ומצא שכבר באמצע המאה ה-16 היה שימוש במילה למטרה הזו, למשל בביטוי "כנסיית מאריה". הבידול בין בית כנסת לכנסייה התחדד בתקופת ההשכלה, בעיקר אצל מנדלה מוכר ספרים. יש סברה שהבידול נעשה בעקבות הדמיון הצלילי בין 'כנסייה' למילה הלטינית ecclesia. מי ששומר על המשמעות העתיקה היהודית של 'כנסייה' במשמעות התוועדות הם החרדים. בעיתון חרדי הופיעה לאחרונה כותרת: "ננעלה הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל".

איך זכו שליחי האלוהים ואנשי הכנסייה למילה העברית 'כומר'? הכומר בתנ"ך הוא כוהן לבעל. המילה מופיעה שלוש פעמים, ותמיד בהקשר שלילי. במלכים ב' מסופר על יאשיהו אשר "הִשְׁבִּית אֶת־הַכְּמָרִים … וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". גם בספר צפניה הכמרים הם כוהני הבעל. הייחוס של הכמרים לנצרות החל בימי הביניים. בספר הכוזרי מופיע "הכומר של מלך אדום".

מהיכן הגיעה 'נזיר' בהתייחס למאמינים נוצרים או מדתות המזרח הפורשים מחיי הכלל ומתענוגות החיים כדי לממש את אמונתם? הנזיר המקראי הוא אדם הפורש מהקהל, והשורש נז"ר מתייחס בשורת שפות לפרישות והיפרדות. הנזיר מבטא בין היתר את הפרישה מן הציבור בכך שאינו מסתפר, "תער לא יעבור על ראשו". המילה 'נזר' במשמעות כתר התגלגלה מהשיער הפרוע על ראש הנזיר. עם זאת, ביהדות ההתנזרות אינה בדרך כלל מהפך לחיים שלמים, אלא לתקופה קצרה, בעוד הנזיר הנוצרי או הבודהיסטי הוא "נזיר עולם". מתי אומצה המילה העברית לדתות השונות? יש לכך מקורות וציטוטים כבר מן המאה ה-12.

המילה 'מנזר' מופיעה בתנ"ך, בספר נחום, אך משמעותה נסיך או שר. דוד ילין הציע את המילה כחלופה ל"בית מקלט נזירים".

סיפור מוזר מעט קשור לשמו של מנהיג הנצרות הקתולית, האפיפיור. המילה הארמית 'אפיפיורא' מופיעה בתלמוד במסכת עבודה זרה, בסיפור על אונקלוס, שהתגייר והצליח לגייר את אנשי רומי שנשלחו לתפוס אותו. אונקלוס השמיע באוזניהם משל: ניפיורא (פקיד זוטר) מחזיק את הלפיד להאיר לפני אפיפיורא (פקיד גבוה יותר). אפיפיורא מחזיק לדוכס, הדוכס להגמון, ההגמון לשליט. שאל אונקלוס: האם השליט מחזיק לפיד לפני אנשים? אמרו לו – לא. אמר להם – אלוהים מחזיק לפיד לפני אנשים, שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם ולילה בעמוד האש להחזיק להם" (שמות יג 21). וכך גרם להם להתגייר!

אפיפיורא התלמודי הוא אם כן פקיד ממשל לא מאוד גבוה. מאוחר יותר, בימי הביניים, זכה ראש הכנסייה הקתולית לשמו העברי-תלמודי, אפיפיור, כנראה בעקבות המונח היווני papas ieros.

שני בעלי מעמד אחרים בהיררכיה הנוצרית הם ההגמון והקרדינל. 'הגמון' היא מילה יוונית שפירושה שר, היא זכתה בהמשך למעמד בהיררכיה הנוצרית. 'חשמן' בתנ"ך הוא כהן דת. בתהלים פרק ס נכתב: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם". השם נקשר לחשמונאים בפיוט "מעוז צור": "יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים, וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים"; בימי הביניים זכתה 'חשמן' להיות שם נרדף לקרדינל.

מהיכן הגיע חג המולד? 'מולד' היא מלה תלמודית שפירושה לידה, אך היא התייחדה בעברית לשני עניינים: הופעת הלבנה בראשית החודש, וחג הולדת ישו, ב-25 בדצמבר. בימי תחיית הלשון קראו 'חג המולד' גם לחגיגת יום הולדת סתם, ואילו האירוע הנוצרי נקרא גם 'חג הלידה'. זאת אולי בהשפעת הגרמנית, שבה Gebutztag מתייחסת גם לחג המולד וגם ליום הולדת.

הצירוף 'חג המולד' לאירוע לידת ישו נקבע בעקבות היידיש, בה הוא נקרא ניטלנאכט, ליל הלידה; 'ניטל', לידה, מזכיר את הפועל הלטיני nat שפירושו להיוולד, ומכאן המלה האנגלית nativity, שיוחדה בעיקר ללידת ישו. גם בצרפתית (Noël), באיטלקית ובספרדית חג המולד נקשר ללידה. היידיש קיבלה את השם משפות אלה למרות שהשפעתן עליה זניחה. דוגמה נוספת, גם היא בהקשר נוצרי-דתי, היא בענטשן, להתפלל או לברך שהתגלגלה מ-benedire – 'לברך' באיטלקית.

יש גם גרסה חרדית למקור השם, לפיה בביטוי היידי 'ניטל נאכט' המילה 'ניטל' מספרת לנו ש'ניטל כבוד מבית חיינו', המרמז על החורבן. באותו לילה, ליל לידתו של ישו, לא למדו תורה והעבירו את הזמן במשחקי קלפים, שח וכדומה. המדרש נאה, אבל המקור חד-משמעי, היישר מהשפות האירופיות שמקורן לטיני.

והערה לסיום. נהוג לטעון שהשם 'ישו' הוא ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". אז זהו, שלא. ישו היה שם רווח למדי בארץ ישראל של ראשית הספירה הנוצרית, צורה מקוצרת של ישוע. "ימח שמו וזכרו" הוא מדרש ראשי תיבות מאוחר, המתייחס ל"אותו האיש", זה שאין מזכירים את שמו בין יהודים יראי שם שמים לדורותיהם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.

צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.

הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.

'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.

מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".

לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.

צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.

הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.

השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.

תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.

בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.

תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.

אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".

ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

תקופת הבחירות המקדימות (הפריימריז) במפלגות השונות בעיצומה. כך מועמדים ומועמדות שונים מתמודדים על מקום ריאלי ברשימות לכנסת הבאה. המועמדים נשאלים על עמדותיהם בסוגיות שונות. במפלגות אחרות אין בחירות מקדימות, וההחלטה על הרכב הרשימה לכנסת נתונה לשיקול של העומד או העומדת בראש המפלגה. לאחר ההחלטה על ההרכב הסופי של הרשימות לכנסת, כל חבריהן וחברותיהן יהיו מועמדים ומועמדות להיות חברי כנסת, ויעמדו למבחן הבוחרים והבוחרות. במקביל, המועמדויות לפרסי האוסקר כבר הוכרזו. כעת אנסה לעמוד על מקור המילה 'מועמד' ועל הקשר בינה לבין מילים אחרות מהשורש עמ"ד.

המילה מָעֳמָד (אפשר לנקד ולהגות גם מֻעֲמָד) היא חידוש של אליעזר בן-יהודה, והיא נגזרה מצורת הווה של השורש המקראי עמ"ד בבניין הופעל – הָעֳמַד. פועל זה מופיע פעמיים במקרא: הראשונה – בצורת העתיד: " וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז י); והשנייה – בצורת ההווה: "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" (מלכים א כב לה). פועל זה הוא צורת הסביל של הפועל הֶעֱמִיד. אחת המשמעויות הבסיסיות של 'העמיד' היא 'גרם למישהו לעמוד באופן מסוים ביחס לאובייקט, לשֶטח או לאנשים אחרים', למשל: "וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן… וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַ מּוּדִים" (שופטים טז כה). המילה עַ מּוּד נגזרת אף היא מאותו שורש. לפועל זה יש עוד משמעות בסיסית: 'הביא מישהו לידי כך שיתרומם למצב של עמידה זקופה', לדוגמה: "וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַ תַּעֲמִדֵנִי עַל-רַגְלָי" (יחזקאל ב ב). מכאן נתגלגל הביטוי הֶעֱמִיד אוֹתוֹ עַל הָרַגְלַיִם (במובן מטפורי: השיב אותו לאיתנו) בעברית בת-זמננו. משמעות בסיסית נוספת של הפועל 'העמיד' היא 'החזיר משהו לתנוחתו הזקופה;  הקים או עיצב וארגן משהו שלם על כל מרכיביו', למשל: "הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל-מְכוֹנוֹ" (עזרא ב סח), כלומר: לגרום שבית המקדש יעמוד שוב על יסודותיו.

נוסף על כל המשמעויות הפיזיות של הפועל 'העמיד', יש לו משמעות מופשטת מיוחדת בלשון המקרא: 'מינה לתפקיד, הפקיד מישהו על', כפי שנכתב על יהושפט מלך יהודה: "וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת" (דברי הימים ב, יט ה). משמעות זו קרובה למשמעות של הפועל הנרדף 'הציב'. בהקשר זה מערכת השלטון והמשפט נתפסת באופן מטפורי כבניין שצריך להקים את יסודותיו ולייצב אותם, ולכן יש 'להעמיד שופטים'. בספר משלי (כט ד) המשפט ההוגן נחשב ליסוד שבזכותו הארץ עומדת: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ". אפשר להניח ש'מועמד' הוא מי שמינו אותו לתפקיד, ולחלופין – מי שהעמיד את עצמו לבחירת הציבור.

המילה "מָעֳמָד" מופיעה פעם אחת במקרא בהקשר מיוחד: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה  וְאֵין מָעֳמָד" (תהלים סט ג). לפי פירוש רד"ק, גם זה הפועל 'הועמד' בצורת הווה: "ואין אחד מאיברי שהיה מָעמד", ואילו לפי רוב הפרשנויות, מילה זו משמשת כשם עצם במובן 'מקום שאפשר לעמוד בו'. למילה מַעֲמָד יש משמעות דומה בלשון המקרא: 'אופן עמידתו של אדם, או המקום שבו הוא עומד', לדוגמה: "כִּי מַעֲמָדָם [של הלוויים] לְיַד-בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה'" (דברי הימים א, כג כח). מילה זו משמשת גם לציון מִשְׂרתו של אדם, כפי שאמר הנביא ישעיהו (כב יט) לאיש בשם שֶׁבְנָא, שהיה לו תפקיד בכיר בממלכת חזקיהו: "וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִ מַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ".

בעברית החדשה החלו להשתמש במילה 'מעמד' במובן 'שכבה חברתית, קבוצה גדולה של אנשים בחברה בעלי מצב כלכלי או חברתי דומה'. במקביל נוספה למילה 'מעמד' משמעות ספיציפית בתחום הכלים הפיזיים: 'כַּן, בסיס שניתן להניח עליו חפצים שונים', לדוגמה: "מעמד גדול לעציצים".

הביטוי הֶחְזִיק מַעֲמָד נמצא לראשונה בלשון המגילות הגנוזות (מגילות מסוף ימי בית שני שנמצאו במערות קומראן במדבר יהודה), לדוגמה: "החזיק מעמד בתוך העדה" (מגילת הסרכים, סרך העדה).  ביטוי זה מבוסס על תפיסה מטפורית על מי שממשיך 'לעמוד' ואינו 'נופל' או 'נשבר' במצבים קשים. גם לפועל 'עמד' יש משמעות דומה בצירוף ב' היחס אחריו, למשל: "לא עמד בלחץ", עָמַד בַּנִּ סָּיוֹן, עָמַד בַּ מִּבְחָן  ועוד. מקורו של שימוש זה בלשון חז"ל, למשל: "לפי שאין גוזרין גזֵרה על הצִבּור אלא אם כן רוב צִבּור יכולין לעמוד בה" (בבא קמא עט ע"ב).

המילה עֶמְ דָּה מופיעה פעם אחת במקרא במובן פיזי של 'מקום שעומדים בו': "יִקַּח מִכֶּם עֶמְ דָּתוֹ" (מיכה א יא). בעברית החדשה משמעותה התרחבה מאוד. היא מציינת גם מקום מסוים שהוקצה למישהו כדי שיוכל למלא את תפקידו, למשל: "העובדים נטשו את עמדותיהם ליד המכונות", וגם עמדה צבאית, כמו עֶמְ דַּת  תַּצְ פִּית  או עֶמְ דַּת ירִי. בספורט מציינת מילה זו את חלק המגרש או אזור המשחק שבו השחקן מוצב או פועל, לדוגמה: "באחת מעמדות ההגנה". בשימושים אלה המילה 'עֶמדה' עדיין מציינת מקומות שיוחדו למטרה כלשהי, אך לאו דווקא מקומות שעומדים בהם. רוב השימושים האלה מקבילים במשמעותם למילה הלועזית 'פוזיציה'. המילה 'עֶמדה' זכתה גם למשמעויות מופשטות יותר: יש לה משמעות קרובה לזו של 'מעמד', בין היתר בצירופים כמו עֶמְ דַּת מַפְ תֵּחַ (ביטוי המשמש גם בהקשר הצבאי), ועֶמְ דַּת כּוֹחַ, לדוגמה: "בשלב זה של המאבק חותרים המועמדים לתפיסת עמדות כוח במפלגה ולביסוסן." ויש לה גם משמעות של 'יחס, גישה או דעה על נושא מסוים, נקודת מבט'. אחת המילים באנגלית המקבילות למשמעות זו היא standpoint (מילולית: מקום שעומדים בו ומשקיפים ממנו על העולם). גם המילה האנגלית stance מתרגמת משמעות זו, והיא נגזרה מאותו מקור כמו הפועל to stand. המילה stand עצמה משמשת גם כשם עצם שאחד מתרגומיו הוא 'עֶמדה', בין היתר בביטוי to take a stand שפירושו 'לנקוט עמדה'.

המועמדים והמועמדות למפלגות ולכנסת צריכים לעמוד במבחנים רבים בתקופת הבחירות, והמטרה הסופית שלהם היא לזכות במושבים (מנדטים) בכנסת, שעליהם יוכלו סוף סוף לשבת.

פרחים הם סמל יופי בתרבויות העולם השונות, מקור לדימויים והשראה למשוררים. בהיבט הלשוני הם מעמידים בעיה. מהו בעצם פרח? בהיבט הבוטני הוא שלב במחזור החיים של הצמח, ולכן יש פרחים לעצים, לשיחים, לפירות ולירקות שאנחנו צורכים, כאשר 'פרי' הוא שלב אחר בחיי הצמח. אבל כשנלך לחנות פרחים לא נמצא בדרך כלל את רוב הפרחים שבעולם הצומח, אלא קבוצה נבחרת שבה הפרח הוא בעיני האדם עיקרו של הצמח. עבורנו הפרח אמור לסמל יופי, קישוט, ביטוי של אהבה או תודה. לא נמצא בחנות את פרחי המלפפון והעגבנייה, או את פרחי האקליפטוס. כמה עצים זכו עם זאת לפרסום גם בזכות פרחיהם ולא רק בזכות הפרי: עץ הדובדבן הפורח הוא אחד מסמלי המזרח, ופרחי עץ השקד מבשרים את בוא ט"ו בשבט.

המילון הבוטני, ובתוכו מילון הפרחים, נשען, כמו בתחומים רבים אחרים, על המקורות: התנ"ך ובעיקר לשון חז"ל. בתנ"ך עשרות שמות של עצים, פרחים, צמחי בר ועשבים, ולצידם פירוט של חלקי הצמח השונים: גזע, ענפים, עלים וכדומה. בתלמוד שמות רבים נוספים. החוקר יהודה פליקס קבע שבספרות העתיקה יש כ-600 שמות צמחים, ורבים מהם נקבעו כשמות לפרחים במילון העברי המודרני. האם אלה הם הצמחים שאנחנו מכירים היום? רוב הצמחים שלהם ניתנו שמות בעברית החדשה נשענים על זיהוי כללי או שרירותי. למשל, האזוב זוהה בטעות עם טחב, אולי בהשפעת הצירוף התלמודי 'אזובי הקיר', בעוד שמדובר בצמח התבלין מיורן, הנקרא בערבית זעתר. הבולבוסין המשנאיים זוהו בטעות עם תפוחי האדמה, שהגיעו מאוחר הרבה יותר מיבשת אמריקה. הבוטנים זוהו עם אגוזי אדמה. 'תִרזה' המופיעה בספר ישעיהו כעץ יער זוהתה עם העץ ששמו הלועזי birch. בעקבות הזיהוי כתב ביאליק את השיר 'תרזה יפה', אך עץ זה לא גדל מעולם בארץ ישראל.

בתנ"ך מעט מאוד פרחים הנושאים שמות: השושן והשושנה, החבצלת, הכרכום וכנראה גם החלמות, מילה המופיעה פעם אחת בספר איוב, ושימשה השראה לשמו של הפרח חלמית בעברית החדשה. גם מי שאינו הוגה בתורה יומם וליל התוודע לשושנה ולחבצלת, וזאת בזכות שיר השירים: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִֽים; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". השושן והשושנה נחשבים שמות לאותו פרח.

מהי השושנה? יש על כך מחלוקת בין הבוטניקאים, אך הדעה המקובלת היא שמדובר במשפחת הפרחים המכונה לילי, אליה שייך השושן הצחור. עם השנים נוצרה זהות בין השושנה לבין הפרח התלמודי 'ורד', אך מדובר בטעות נפוצה: אלה פרחים שונים. הזיהוי השגוי החל כבר מימי הגאונים, וכן בתרגומי התנ"ך. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה שעל השושנה נכתב "כשושנה בין החוחים", ולשושן המתואר במקורות אין קוצים, בעוד שיח הוורד מעוטר בקוצים. אלא שכוונת "שושנה בין החוחים" היא שהפרח הנאה הזה גדל בין עשבי בר קוצניים. ורד הוא הפרח המכונה באנגלית rose. גם בעברית וגם באנגלית נגזר משם הצמח שם הצבע הוורוד, והמהדרין מקנחים ביין רוזה.

האם חבצלת ושושנה הם אותו פרח, על פי מבנה התקבולת התנכי? רש"י סבור שכן: "חבצלת – היא שושנה". חיטוט בשפות שמיות מקבילות אינו תומך בכך. למילה שושנה מקבילות רבות, ביניהן שושנתא בארמית, בעוד לחבצלת רמז באכדית – habsillatu פירושה גבעול או קנה. החבצלת מופיעה גם בספר ישעיהו, בפסוק שאותו שרו בהתלהבות בערבי שירה בציבור ובבתי הספר: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּֽלֶת". רד"ק מפרש: "ותפרח כחבצלת – כמו הוורד שתפרח ותתן ריחה", וכאן כבר נגלה הבלבול בין הוורד והשושנה. היום ניתן השם חבצלת לצמח בצל ממשפחת הנרקיסיים, שום קשר לשושנה.

חז"לינו תרמו תרומה משמעותית לשמות פרחים בעברית החדשה. הנורית נקראת כך בעקבות הפרח התלמודי נוריתא, ובהתייחסות לשורש נו"ר המשותף לעברית ולשפות שמיות נוספות, וזאת עקב הפריחה בצבעי האש של המין נורית אסיה. במילון הבוטני של האקדמיה 25 סוגי נוריות, וביניהם נורית הקרן, נורית זנובה, נורית כדורית ונורית קושטא. חוקרי צמחיית ארץ ישראל אפרים וחנה הראובני טענו ששמו התנכי של הפרח הוא 'ניצנים', בעקבות "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ", שכן עלי הנורית מתאפיינים בכך שהם נוצצים, והנוריות מסמלות את פריחת ראשית האביב. הפרג מקורו במשנה, והוא נזכר שם כצמח מזון: "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין". הפרח האהוב כלנית התגלגל ממסכת פסחים בתלמוד, שם מופיעה ה'כלניתא', שעליה נחלקו החוקרים אם היא כלנית או פרג. בהסבר לשם העכשווי נקשרה הכלנית ל'כַּלָּה', בהתייחסות ליופייה ולהופעתה המלכותית.

לצד המילים מן המקורות נקבעו חידושים לא מעטים לשמות פרחים. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בשמות צמחים. החידוש הראשון שלו היה 'זקן המלך' לשמו של פרח רוסי. על הפרח הכחול והיפה ששמו הלטיני מִיוֹסוֹטִיס התגלע ויכוח בין ביאליק לטשרניחובסקי. ביאליק הציע 'זכרייה' וטשרניחובסקי את 'זכריני', וזה השם שהתקבל. הפרח הזה זכה לעוד שני שמות: 'אוזן חמור' ו'אל תֶשי', כלומר: אל תשכחיני. כל אלה בעקבות השם האנגלי העממי Forget me not, בעקבות השם הצרפתי ne m'oubliez pas.

כמה פרחים נקראו על פי צבעם, וביניהם סיגלית, אדמומית ואדמונית. צבע הדם נתן השראה לכמה שמות פרחים, ובהם הדומדמנית, הדמומית, שם שטבע בן-יהודה, ודם המכבים, צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא 'דם המכבים האדום' נטבע ב-1917 על ידי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרה של הכרכום המקראי התהליך היה הפוך, בדומה ליחסי ורד-ורוד: הפרח העניק את שמו לצבע, ואף יצר שורש חדש, כרכ"ם. על אדם המקבל בשורה רעה נאמר ש'נתכרכמו פניו'.

גם צורת הפרח העניקה שמות לפרחים. בן-יהודה העניק את השם אֶפְעוֹן לצמח דק עלה שבראשו פרח ארגמני. שמו העממי הוא לשון הפר, גם כן בעקבות צורתו. 'גביעול' נקרא כך על פי צורת הגביע של הפרח הדק והארוך, המזכיר גביע. משפחת הספלוליים, שלה כ-400 מינים, נקראת כך על פי צורתו של הפרח המזכירה כוס. הציפורן והציפורנית הם שמות סוג למאות מיני צמחים. המפורסם בהם הוא הפרח 'ציפורני חתול', וזאת מאחר שפירותיו כפופים כלפי המרכז ודומים בצורתם לציפורניים שלופות של חתול.

מיהם 'כפתור ופרח' (שמות כה 33)? מדובר בקישוט דמוי פרח, כאשר 'כפתור' הוא הניצן שממנו יוצא הפרח. בספר עמוס 'כפתור' פירושה כותרת של עמוד. איך הגיע הכפתור אל הכותונת והמעיל? אליעזר בן-יהודה מגדיר במילונו את 'כפתור' במשמעותה הבוטָנית, אך קושר אותה להוראתה כחפץ לבוש: "דבר עבה קצת עגול, כמו מה שמתהווה בצמחים, שמקום שיציץ שם הציץ או יסתעף הסעיף". בן-יהודה נסמך על המילה הצרפתית bouton שפירושה גם ציץ הפרח וגם כפתור הבגד.

ומהם 'פרחי טיס'? דימוי המקור הוא במשנה, בצירוף 'פרחי כהונה', הנפוץ מאוד גם בתלמוד ובמדרשים. במסכת יומא כתוב: "ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה". על נבוכדנצר נכתב שהשמיד שמונים אלף פרחי כהונה. המדרש ופרשני המקרא נדרשו לצירוף הזה, והציעו הסברים שונים. אליעזר המודעי דורש על פסוק ידוע מספר בראשית: "גפן זו ירושלים;  שלשה שריגים זו מקדש ומלך וכהן גדול; והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה". בספר הזוהר קושרים את המילה פרחים ב'פרחי כהונה' למילה 'אפרוחים'. עובדיה מברטנורה קובע שפרחי כהונה הם "בחורים ששער זקנם החל לצמוח", ומכאן גם המילה 'פרחח'. פירוש מאוחר יותר קושר בין פרחי הכהונה לבני אהרן הכהן, באמצעות פסוק מספר במדבר שבו נכתב "והנה פרח מטה אהרון… ויוצא פרח ויוצץ ציץ". מכאן התגלגל 'פרח' לתלמיד צעיר הזוכה להכשרה לקראת ייעודו בחיים.

ונסיים בדימוי פתוח לפרשנות שטבעה רחל המשוררת: "על ערוגות הגן, בנוף טלול וחם, פרחי אולי גדלו רעננים". פרחי אולי. איזה פרח לשון נפלא.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.

הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.

הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.

'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.

'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.

הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.

הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.

הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.

אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.

דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.

'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.

ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.

יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.

לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.

עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.

אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.

לפועל הוֹרָה  יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר,  בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה  מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה  דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.

במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.

משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש  במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.

מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה  דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).

כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.

הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל:    "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי  פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.

המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.

המילה  תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה  תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il