Feeds:
פוסטים
תגובות

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

אנו מצויים בעיצומה של תקופת בין הַמְּצָרִים, כלומר: שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום הבקעת חומת ירושלים) לתשעה באב, שנוהגים בהם מנהגי אבלות מסוימים. הביטוי "בין הַמְּצָרִים" נלקח ממגילת איכה (מגילת הקינות על החורבן שבה קוראים בערב ט' באב): "כָּל-רֹדְפֶיהָ [של יהודה] הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). צורת היחיד מֵצַר מוכרת מהפסוק בתהלים (קיח, ה): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". נהוג לפרש את המילה 'מֵצַר' בפסוק זה כ'מצוקה', אך ההנגדה למילה 'מרחב' מצביעה על משמעות נוספת: מקום צר.

המילה מֵצַר נגזרה מהשורש צר"ר, שממנה נגזר גם התואר צַר (המופיע כמה פעמים במקרא) – ההפך מ'רחב'. המילה צַר משמשת במקרא גם כשם עצם במובן 'מצוקה, סבל', לדוגמה: "צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי" (תהלים קיט קמג). שם עצם זה מופיע בביטוי בַּצַּר לוֹ – במצוקתו, למשל: "כִּי-הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר-לוֹ" (ישעיהו כה ד). פסוק אחר בתהלים (ד, ב) ממחיש את הקשר בין המשמעות הפיזית של התואר 'צר' לבין המשמעות המטפורית של 'צר' כשם עצם: "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי". במקרא הביטוי צַר לִי פירושו 'אני מצוי במצוקה רבה', והוא מופיע בין היתר גם במגילת איכה (א,כ): "רְאֵה ה' כִּי-צַר-לִי". הרחבה של הביטוי מופיעה בקינת דוד: "צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן" (שמואל ב, א כו), כלומר: אני חש צער רב על מה שאירע לך. בעברית החדשה הביטוי 'צר לי' משמש להבעת התנצלות. המילה צָרָה (אסון), המופיעה פעמים רבות במקרא, נגזרה אף היא מאותו שורש.

רש"י פירש כך את הביטוי "בין הַמְּצָרִים" במגילת איכה: "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", כלומר: במקום צר וגבוה. הוא הוסיף פירוש למילה 'מְצָרִים': "גבולים [=גבולות] של שדה או כרם. ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב." ככל הנראה, פירוש זה מבוסס על משמעות מאוחרת יותר של המילה 'מְצָרִים' בלשון חז"ל – צורת הריבוי של המילה מֶצֶר, שפירושה 'גבול', והיא נגזרה משורש אחר – מצ"ר. מילה זו מופיעה בלשון ימינו בעיקר בצירוף בלי [ללא] מְצָרים, המבוסס אף הוא על לשון התלמוד: "כל המענג את השבת – נותנין לו נחלה בלי מצרים" (שבת קיח ע"א).

בעברית החדשה קיבלה המילה 'מֵצַר' משמעויות נוספות בתחום הגיאוגרפיה: מצר ים (רצועה צרה של ים המפרידה בין שני אזורי יבשה והמחברת שני חלקי ים, כמו מצרי טיראן) ומצר יבשה (רצועה צרה של יבשה המפרידה בין שני חלקי ים והמחברת אזורי יבשה, כמו מצר פנמה). באנגלית 'מצר ים' הוא strait, ומילה זו משמשת גם במובן 'מצוקה', בין היתר בביטוי dire straits, שהפך גם לשמה של להקת רוק ידועה.

המילים 'מֵצַר', 'צַר' (ש"ע) ו'צרה' משקפות מעתק מטפורי ממשמעות פיזית של מקום צר, שאי-אפשר לזוז בו בנוחות, למשמעות רגשית של מצוקה וסבל.

ומה הקשר למשמעויות נוספות של השורש צר"ר? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. במילונים שונים מוצגות שתי משמעויות נפרדות של השורש צר"ר, וכל אחת מהן באה לידי ביטוי במשמעות נפרדת לפועל צָרַר:

האחת – קיבץ, קשר או כרך כמה דברים לחבילה, או עטף אותם בבד, למשל בסיפור יציאת מצרים: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" (שמות יב לד). ממשמעות זו נגזר שם העצם צְרוֹר; והשנייה – התייחס באיבה ובעוינות למישהו, היה אויבו; רדף אותו, יצא למלחמה נגדו, לדוגמה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם" (במדבר כה טז-יז). מהמשמעות האחרונה נגזר שם העצם צַר במובן 'אויב', המופיע אף הוא במגילת איכה (ד, יב): "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ […] כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם". כידוע, במקרא יש משמעות נוספת למילה 'צרה' בנטייה 'צָרָתָהּ': "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ" (בסיפור על חנה ופנינה, שתי נשותיו של אלקנה; שמואל א א ו) – אישה ביחס לאשתו האחרת של אותו הבעל במשפחה פוליגאמית. יש הרואים את המשמעות הזאת כצורת הנקבה של 'צַר' במובן 'אויב'.

ההפרדה האטימולוגית בין שתי המשמעויות של השורש צר"ר מבוססת על השוואה לשורשים קרובים בערבית ובארמית, שבהן מקבילות אותיות שונות לאות צ' בעברית. למשל, בארמית השורש צר"ר מקביל למשמעות הראשונה לעיל, ואילו במשמעות השנייה מופיעה ע' במקום צ', בין היתר במילה עָר שפירושה 'אויב' (המופיעה מעט גם בעברית המקראית, למשל שמואל א כח טז) והיא מקבילה ל'צַר'.

עולה השאלה האם השימושים של השורש צר"ר במובן 'שאינו רחב' (ובהשאלה – במובן של מצוקה) קשורים מבחינה אטימולוגית למשמעות הראשונה או למשמעות השנייה מבין השתיים האלה, או שמא הם שייכים למשמעות בפני עצמם. כאן נחלקים החוקרים והמילונאים ההיסטוריים בתשובתם. יש המקשרים את המשמעות של המילים 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות הראשונה של קשירה בצרור, שהרי קשירה פיזית יוצרת הגבלה והֲצָרָה (צמצום רוחב). ואילו אחרים מקשרים את 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות השנייה של איבה ועוינות, כיוון שהאויב גורם צרות, פורענות ומצוקה לצד השני. הפועל הֵצֵר (מהשורש צר"ר בבניין הפעיל) מופיע במקרא בהקשר של אויבים וצרות, לדוגמה: "וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ" (נחמיה ט, כז). ואילו בן-יהודה הקצה במילונו שורש נפרד ל-צר"ר במובן של 'מֵצַר' ו'צרה', כנראה משום שאין למשמעות זו מקבילות בערבית. עם זאת, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, נ"ה טורטשינר, הביע דעה אחרת. לדבריו, יש קשר בין צר"ר במובן 'קָשַר' לבין התואר 'צַר' (שאינו רחב): "כי הדבר הצרור והקשור נעשה ממילא אף צר ודחוק". הוא אף העיר על מקור שמות העצם צַר ו'צרה' במובן "אסון ורעה": "אפשר שנצטרפו מילים משורשים שונים", גם מהשורש צר"ר במובן 'צר ואויב' וגם מהשורש צר"ר במובן 'צר ודחוק', וסיכם כך את דבריו: "ונראה שגם בלשון המקרא עצמו כבר לא הבחינו במקור השונה של מילים אלו" (מילון בן-יהודה, כרך י"א, הערה בעמ' 5657, הכתיב אינו במקור). ובמילים אחרות – זו צרה צרורה לקבוע בדיוק את מוצאן האטימולוגי של המילים האלה.

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

 

התרנגול ובת זוגו התרנגולת מלווים את בני האדם מזה אלפי שנים. הם בעלי הכנף המבויתים מכולם, המשמשים למאכל כבשר או כביצים. בדרך האבולוציה גידלו הללו גוף העונה לצרכיו של האדם הרעב: הרבה בשר, מעט עצמות ושומן במינון מדויק.

העובדה שהתרנגול מוכר כבר בתרבות הקדומה מוכחת באמצעות השפה. באכדית נקרא התרנגול tar lugallu, והיא קיבלה אותו מן השומרית, שפה שאינה שמית: tar lugal, 'ציפור המלך'. מכאן מופיע שם העוף בארמית תרנוגלא, במנדעית תארנאגאלא ועוד.

התרנגול העברי צץ כבר במשנה. במסכת כלים עוסקים בענייני טומאה וכשרות ונאמר שם "תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאוויר, התנור טהור". בתוספתא דנים בענייני כלאיים, ושם נאמר: "תרנגול, טווס ותרנגול פסיאני, אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה".

התרנגול משמש בלשון חכמים כדימוי לבני אדם. במסכת ברכות נכתב: "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", וזאת כאזהרה כנגד נטישת הלימוד לצורכי הגוף. דימוי בוטה יותר מופיע במסכת יומא: "בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה". הדימוי אינו חביב במיוחד גם במסכת יבמות: "כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא, ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו".

דימוי התרנגול לאדם מתממש במילה הנרדפת לתרנגול, אף היא משנאית: גבר. באותה מסכת יומא המדברת על הלכות יום הכיפורים נאמר "בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו … ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל". וכאן מתפתח ויכוח סוער בתלמוד, למה הכוונה ב"קריאת הגבר". רב אומר שמדובר באמת בגבר, אדם המכריז על כניסת השלב הפולחני. רבי שילא אומר 'קרא תרנגולא!". מכאן התגלגל ויכוח על ההיררכיה, אבל לא עולה ממנו הכרעה האם 'גבר' הוא אכן גבר, או תרנגול. הסוגיה הלא פתורה הביאה את נעמי שמר לכתוב את השיר החביב "סמוך על התרנגול": "כל היום תרנגול בן גבר, התרגש כאפרוח בן שעה". השיר נכתב לכבוד חתונה של זוג צעיר בכינרת.

'תרנגול' שימש בעבר בסלנג הישראלי ככינוי לגברבר יהיר, עוד קישור ל'גבר'. קישור דומה מצוי גם באנגלית שם cock הוא גם תרנגול וגם גבר, בדרך כלל חובב נשים, ומכאן גם כינוי לאיבר המין הגברי. בלקסיקון סצינת הפיק-אפ מוכר הביטוי 'קוֹקבְּלוֹק', גבר העומד בטווח העין והפיתוי בין ה'צייד' וה'אובייקט'. מזכיר במידה רבה את המשחק העתיק 'קרב תרנגולים', משחק שבו מנסים שני שחקנים הקופצים על רגל אחת להפיל זה את זה. פחות מחמיא לגבר הלוחמני הוא "משקל תרנגול" באגרוּף ובהרמת משקולות, מעט יותר מ"משקל זבוב" ו"משקל נוצה". המפסידים יוכלו להתנחם ב"סוכריית תרנגול", סוכרייה על מקל של פעם, הדומה בהחלט לתרנגול.

מילה נרדפת נוספת לתרנגול היא 'שכוי', המופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר איוב: "מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָֽה?" (לח 36). על משמעות המילה יש מחלוקת. חלק טוענים שזהו איבר בגוף, בהקבלה ל'טוחות' שפירושה כנראה כליות. התרגום לארמית קובע ששכוי הוא תרנגול בר, והמשמעות הזו התקבלה גם בתלמוד, והתרחבה לתרנגול בכלל. בתפילת השחר נכתב: "ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום לבין לילה". בלשון חכמים מופיעה גם צורת הנקבה: שכווייה.

מהיכן הגיעה אל הלול הפרגית? גם היא מילה תלמודית שפירושה עוף צעיר. וכפי שהתרנגול הוא גברבר, הפרגית היא כינוי לבחורה צעירה. דבר דומה קיים גם באנגלית וככל הנראה יובא משם: chik פירושו גם עוף צעיר (קיצור של chicken) וגם בחורה צעירה. באנגלית chicken הוא גם כינוי גנאי לפחדן, מקבילה של השפן העברי.

התרנגול מככב בכמה וכמה ביטויים ופתגמים יהודיים וכלליים. המוכר בהם הוא הביטוי "תרנגול כפרות". יום הכיפורים הוא חג כפרת העוונות, תרנגול הכפרות הוא השעיר לעזאזל בגרסת הקהילות היהודיות באירופה, הקורבן התמים האמור לכפר על חטאי האדם. ביידיש הוא קרוי כּפּרה-הינדל (אפרוח כפרות). התרנגול, יצור נחות ערך וזול המסתובב בחצרות, הפך את הכפרה לעניין קל ערך. מכאן הביטוי "צריך אותו לְכַפָּרוֹת", וביידיש: דאַרפן אויף כּפּרות. בפולקלור היהודי במרוקו מופיע הביטוי 'יְ'תְכּוּן כְּפָּארָא פְחָאל דְ-דְזָ'אזָ'א דִי כְּפוּר': שתהיה כפרה כמו התרנגול של יום כיפור, ובמקרה זה מדובר בקללה. "תרנגול כפרות" של אלי עמיר הפך סמל לכפרת היישוב האשכנזי על חטאיו כנגד עולי ארצות ערב.

תרנגול הכפרות הוליד ביטוי נוסף: "הסתכל כתרנגול בבני אדם", כלומר, התנהגותו והבעת פניו מעידות שאינו מבין את המתרחש סביבו. יידיש: קוקן ווי אַ האָן אין בני-אדם. הצירוף מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור שנזכר לעיל. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה, ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין דבר.

הביטוי 'עומד על כרעי תרנגולת", כלומר, רעוע, חסר בסיס וכושר הישרדות, התגלגל לעברית מיידיש: שטיין אויף הינערשע פֿיס. לביטוי הזה שורשים בתנ"ך. בספר דניאל מסופר על חלום המלך נבוכדנצר, שראה פסל גדול, ראשו זהב, חזהו כסף, ירכיו נחושת, שוקיו ברזל ורגליו ברזל וחרס. אבן פגעה ברגלי הברזל והחרס והפסל התמוטט ונהרס. בלשונות אירופה נוצר מכך ניב: עמד על רגלי חרס, וככל הנראה המילה הגרמנית tönernen (עשוי חרס) שובשה ביידיש להינערשע (של תרנגולת). מקור אפשרי אחר לניב הוא בסיפור באבא יאגא, המוכר ליהודי מזרח אירופה ומקורו באגדות סלאביות, על אודות מכשפה הגרה בבית העומד על כרעי תרנגולת. רוסית: na kuryikh nozhkakh.

ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת? הניב מייצג גישה ביקורתית כלפי הסכולסטים הנוצרים מימי הביניים, שעסקו בוויכוחי סרק. מאין הגיעה אלינו התרנגולת המטילה ביצי זהב? מקור הסיפור במשל של איזופוס על איכר, שהיתה לו תרנגולת שהטילה בכל יום ביצה של זהב. עפרה מאירסון, בת זוגו של רפול, סיפרה ש"אמא שלו לימדה אותו שאנשים הגונים צריכים ללכת לישון עם התרנגולות ולקום עם התרנגולות". הביטוי הזה מופיע בשפות רבות, וכמוהו הביטוי "גם תרנגול עיוור מוצא לעיתים גרגר".

אז מה נאחל לנשות עם ישראל המצפות לחסידה? שֶתהיה לידה קלה כתרנגולת. האיחול הוא של המקובל שמעון כהן, שחיבר תפילה לאשה בהיריון, ובה כתוב בין היתר: "ובבוא השעה ואשב על האובניים, תשמרני ברוב חסדיך מכל צער ומכל כאב, ואלד בשעה קלה כתרנגולת". זאת בעקבות רש"י, שכתב בפירושו למסכת שבת: "הרה ויולדת יחדיו: ביום שהרה זה – יולדת ולד אחר, כמו תרנגולת". מזל טוב.

שבוע הספר חזר. בספרים המודפסים אנו מציינים היכן הפסקנו את הקריאה בעזרת סימניות. גם בדפדפני האינטרנט שבהם אתם קוראים טקסט זה, אפשר לשמור אתרים מועדפים בתור bookmarks, או סימניות בגרסה העברית. אי-אפשר לקרוא טקסטים בלי סימני פיסוק, ובמילון כל ערך מלווה גם בסימני ניקוד. כעת אבחן את סימני הדרך שהותירה אחריה המילה סִימָן בתולדות העברית.

ככל הנראה, מקור המילה 'סימן' במילה היוונית sēmeion, וכמו מילים יווניות רבות אחרות, היא נשאלה לעברית בתקופת חז"ל. למשל, בהגדה של פסח נכתב: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב". בלשון המקרא המילה המקבילה ל'סימן' הייתה 'אות' (בלשון זכר, בריבוי 'אותות'), וזו מילה מעניינת בפני עצמה לדיון בפעם אחרת.

המילה היוונית נגזרה מהמילה sēma, שפירושה גם 'סימן'. מילה זו הותירה את אותותיה במילים סמיוטיקה (תורת הסימנים: חקר המשמעויות המיוחסות לסימנים השונים) וסמנטיקה – התחום הבלשני העוסק בחקר משמעויות המילים או צירופי המילים ובשינויי המשמעויות שעברו במרוצת הזמן, ובמילים אחרות: הנושא של רוב החיבורים שנכתבו בפינה זו, כולל החיבור שאתם קוראים כעת.

המילה 'סמנטיקה' נכתבה בעבר גם 'סימנטיקה', אולי כעדות למקור היווני של המילה – המילה sēmantikos שפירושה 'משמעותי, בעל משמעות'. ב-1897 פרסם הפילולוג הצרפתי מישל בריאל ספר שבכותרתו הופיעה המילה sémantique. כך קיבלה המילה היוונית העתיקה את משמעותה המודרנית.

גם למילה 'סמיוטיקה' יש היסטוריה מעניינת: מקורה במילה היוונית sēmeiōtikos שפירושה גם 'משמעותי' וגם 'מי ששם לב לסימנים'. משמעותה המקורית של המילה semiotic באנגלית הייתה בתחום הרפואה: "שקשור לסימנים ולסימפטומים של מחלה". הראשון שהשתמש במונח semiotics במשמעותו המודרנית היה הפילוסוף ג'ון לוק בספרו "מסה על שכל האדם" (1690). המילה הלועזית 'סמיוטיקה' הוצאה מההקשר הרפואי, אבל בעברית נגזרו משורש המילה 'סימן' המילים הרפואיות תִּסְמֹנֶת (סינדרום) ותסמין (סימפטום, סימן היכר של מחלה).

המילה סיסמה נשאלה אף היא מיוונית בתקופת חז"ל. מקורה במילה היוונית syssemon, שנוצרה מהתחילית syn- (ביחד, עם) ומהמילה semeion. במקור 'סיסמה' שימשה במשמעות מילה, ביטוי או משפט סודיים המשמשים אות מוסכם על מנת לקבל רשות להיכנס למקום מסוים או לעבור בו. לדוגמה: "ראית מימיך אדם אחד יוצא מן הצפון ואדם אחר יוצא מן הדרום ומזדווגין זה לזה [=מצטרפים זה לזה, נפגשים] אילולי שעשו סיסמא ביניהן [=אילולא תיאמו ביניהם מראש סימן מוסכם]" (מדרש שמואל, פרשה ט). בעידן הדיגיטלי התרחבה משמעות המילה 'סיסמה' לרצף התווים שעלינו להקליד כדי להתחבר למחשב או לאתר אינטרנט, ורבים נוטים לשכוח אותו. נוסף לכך, בעברית החדשה החלה לשמש המילה 'סיסמה' גם במובן 'מוטו, אמירה תמציתית המביעה השקפת עולם', או 'סלוגן, אמירה קליטה המלווה מסע פרסום'.

המילה היוונית העתיקה sēma משמשת כרכיב הראשון במילה השאולה סֶמָפוֹר  (מיוונית, 'נושא סימן'). בעבר שימשה מילה זו במובן שיטת איתות להעברת מסרים בין נקודות גיאוגרפיות מרוחקות, בעזרת מוטות ודגלונים המוּנָעים בזוויות שונות; תמרור איתות לרכבות, לאוניות וכדומה. כיום היא משמשת בתחום המחשבים במובן מנגנון למניעת שימוש בו-זמני במשאב משותף על-ידי מספר תהליכים הפועלים במקביל.

מהמילה 'סימן' נגזר השורש סמ"ן, שמשמש גם בהקשר כללי, וגם בצמד המונחים הסמנטיים מְסַמֵּן – סימן לשוני (כמו מילה או צירוף) ומסומן העצם, הנושא או הרעיון במציאות שמילה כלשהי או מבע כלשהו מסמנים אותם ומתכוונים אליהם. המילה סַמָּן מציינת סימן ספציפי במסך המחשב (cursor), וגם לה יש משמעות מיוחדת בבלשנות, כחלק מהביטוי סַמַּן שִׂיחַ (discourse marker). בקבוצה הגדולה של סמני השיח נכללים מילים וביטויים שאינם משמשים במשמעותם המילונית, אלא בתפקידים מיוחדים, כגון: בדיקת הקשבה, הבעת אישור או אי-הסכמה, הבעת ביטחון בנכונותם של הדברים או הסתייגות מהם, הבעת היסוס ומבוכה ועוד. למשל, ביטויים רבים בתחילת מבעים הם סמני שיח, כגון: 'אתה שומע?', 'את יודעת?', 'בוא הנה' בשפה המדוברת, 'לעניות דעתי' בשפה הכתובה ועוד.

המילה 'סימן' מופיעה גם בצירוף סִימָנֵי הַמַּזָּלוֹת באסטרולוגיה. באנגלית המילה sign פירושה גם 'סימן' וגם 'מזל (אסטרולוגי)'.

ונסיים בביטוי האופטימי בסימן טוב. ביטוי זה מופיע בתפילת ברכת החודש (הנאמרת בבית הכנסת בשבת שלפני ראש חודש, ובמסגרתה מכריזים ומודיעים על היום בשבוע שבו יחול ראש החודש) בנוסח ספרד: " בְּסִימָן טוֹב יְהֵא לָנוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ (פלוני) בְּיוֹם (פלוני)". גרסה מורחבת שלו מצויה בקידוש לבנה: "סימן טוב ומזל טוב יהֵא לנו ולכל ישראל".

השפה הרוסית נוכחת בשלל השפות הישראלי, אבל לא תמיד היא זוכה לכבוד הראוי לה. היידיש, הערבית והאנגלית, ובמידה רבה גם הגרמנית, מעיבות עליה, ולא בצדק. למעשה אנחנו מדברים ברוסית סמויה בהרבה תחומים של חיינו. יש להוסיף לכך שגם הפולנית חזקה בתמונה, ובמקרים רבים מגיעים ביטוי, מילה או רעיון משתי השפות במקביל.

ההסבר לכך פשוט. רבים ממעצבי התרבות הישראלית החדשה הגיעו מארצות דוברות רוסית, או שפות קרובות אליה כמו אוקראינית, בלארוסית, ליטאית, וכאמור, פולנית. ביאליק הגיע מאודסה. בן-יהודה מפלך וילנה, היום בלארוסיה. ברנר מאוקראינה של היום וכמוהו ברל כצנלסון וטשרניחובסקי. בן-גוריון הגיע מפולין.

ולשאלה המתבקשת: כל זה נכון לחיתולי העברית החדשה. את השפה עיצבו אז מעט עולים, האליטה התרבותית הייתה מצומצמת, ועם זאת השפעתה הייתה רבה, ולא רק בחדירת הרוסית. לעומתם מאות אלפי העולים מברית המועצות בשנות השבעים, וכמיליון עולי חבר העמים שהגיעו בשנות התשעים, כמעט שלא הותירו חותם על השפה, והסיבות לכך רבות.

השפה הרוסית היא שפה הודו-אירופית, בענף הסלאבי. ככזו יש בה לא מעט מילים הקרובות לשפות מרכז ומערב אירופה. בזכות הראשוניות של עולי הארצות הסלאביות נקלטו מילים רבות המוגדרות "לועזיות" בצורה הסלאבית שלהן, שהייתה לעיתים קרובות דומה מאוד או זהה למקור הקדום שלהן: היוונית העתיקה.

דוגמאות? בבקשה. קיבלת אלרגיה? זה מרוסית. allergija. נשלחה דיוויזיה לקרבות אמיתיים ומדומים? רוסית: divizija. עשית חלטורה להשלמת הכנסה? רוסית, באותה משמעות. ישבת על הטריבונה בטדי או בסמי עופר? 'טריבונה' היא מילה רוסית. החותנת עשתה לך סצינה בליל הסדר? רוסית. שלחת שאילתה לאקדמיה ללשון למה קוראים לה בשם לועזי? התשובה באתר, המילה, מה לעשות, רוסית. נכון שגם בכמה שפות לטיניות חלק מן המילים דומות, אבל גלגולי המקור מובילים אל השפות הסלאביות.

כל המילים שהוצגו כאן הן בסיומת –יָה, שהיא סיומת יוונית טיפוסית, ואליה מצטרפים מקצועות הפסיכולוגיה, האינטואיציה והכימיה. הסיומת הזו נתפסת בעברית כסיומת נקבה, למרות שבעברית מילים אלה הן במלרע, וברוסית היוונית: במלעיל. לאלה מצטרפות הפירמה והפלטה, הפלנטה והטכניקה, הדמוקרטיה והקואליציה. חלק נעלמו מהשימוש או לפחות זכו לתחרות הולמת מהחלופה העברית: קולֶגה (עמית), קולטוּרה (תרבות), קונקורֶנציה (יריבות). יש גם מילים מן הרוסית שלא בסיומת –יה כמו, למשל, פוגרום. בישראל של פעם חוללו בנים ברובשקה ובנות בסרפן לצלילי הגרמושקה.

לצד התרומה הנאה של הרוסית לאוצר המילים הלועזי התקני, הרוסית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי. חלק גדול מן התרומה הוא בתיווך הבלתי נלאה של היידיש, כמו 'סֶמָטוחה', שפירושה בשפות הסלאביות מהומה, או הצ'ימידאן הרוסי-יידי שפירושו מזוודה, ולאחרונה זכה בשם העברי הנאה ציודן. עם זאת, חלק גדול מהמילים הרוסיות שהשתלבו בסלנג התיישנו. לאף ילד כבר לא קוראים צוּציק או סמרקץ' (בעברית נאה: זב חוטם), הפרחח בעל הפוטנציאל הקרימינלי כבר לא נקרא פושטָק כמו פעם, מילה שפירושה ברוסית בטלן. מילים שנעלמו לחלוטין הן קוּלאק – איכר או מי שמתנהג כאיכר, וצ'וּדאק, אדם תמים, כפי שכותב על עצמו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "הייתי בסך הכל רק צ'ודאק קטן". מילה מרכזית בסלנג העברי עד היום עברה מסע מפרך דרך הרוסית, והיא 'בלגן'. bala chane היא בפרסית גזוזטרה, ומכאן התגלגלה לרוסית, שם הייתה במה גבוהה שעליה מוצגות הצגות פרועות. הבמה וגם ההצגות נקראו 'בלגן'. המילה נישאה על כנפי היידיש לעברית, ואף זכתה לפועל 'לבלגן', לשם התואר 'מבולגן', ולבעל התואר, 'בָלָגניסט'.

אחת התרומות הייחודיות של הרוסית לעברית החדשה נקשרה לאופי השיתופי-פועלי של התנועה שעמדה בראש הגשמת המעשה הציוני. מן הרוסית קיבלנו את הקומונה והקואופרטיב. גם כמה ביטויים ספוגי אירוניה הגיעו משם, או נספגו באירוניה במקומותינו. ביניהם הסטֶכנוביץ, העובד המצטיין והמשקיע, המורעל של שנות השלושים. סטכנוביץ היה שמו של פועל שהפך סמל ליצרן מצטיין ברוסיה הסובייטית. טיפוסים שדאגו לשמור על המורל ועל הנאמנות לרעיון כונו בלגלוג מה פוליטרוקים. זה היה שמם של קציני התרבות בברית המועצות, וכך כונו קציני התרבות של הפלמ"ח. המפורסם בהם היה בני מהרשק. העיתונים "דבר" ו"על המשמר", עמודי התווך של עיתונות מפלגות הפועלים, כונו על ידי קוראיהם הנאמנים "פראוודה", על שם עיתונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. פירוש המילה ברוסית, למרבה האירוניה: אמת. מרכז המפלגה או בית ההסתדרות כונו "הקרמלין", על שם בניין הממשל הרוסי המרכזי במוסקבה.

ברית המועצות כונתה "אמא רוסיה", ללא אירוניה. הכינוי ביטא אהבה ואמונה ברעיון הקומוניסטי, כפי שהוגשם בברית המועצות. הביטוי נקבע ברוסית: mat’ rossiya. השלושרים שרו את מילותיו של יונתן גפן: "את הצחוק הרוסי לא תשמע שם, אמא רוסיה שותקת מאוד". בשנות הארבעים והחמישים עבר הכינוי מעתק אירוני. בין היתר נשמע שיר הלעג "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". אמירת הלעג הזו היתה נהוגה כבר ברוסיה בין אסירי המשטר, ומבוססת על בדיחה יהודית. המפקח המבקר בבית הספר שואל את משה: "מי אמנו?" – "רוסיה." – "ומי אבינו?" – "סטאלין." – "יפה מאוד. ומה תרצה להיות כשתגדל?" – "יתום". ומי היה "שמש העמים"? יוסיף ויסריאנוביץ סטאלין, הרודן הנצחי, שאותו כינו solnce narodov. השמש כבתה מזמן.

ואי אפשר בלי קללות. הקללות הרוסיות הבוטות פרנסו ומפרנסות עד היום את ארסנל הקללות הישראלי. שפת הקללות הזו קרויה ברוסית 'שפת mat’' (שפת אמא), וממנה זכינו לשלוח פלוני ואלמוני לקיבינימט, לסנן בין השיניים יוטפויומט ועוד. אלה קללות הקשורות למה שייעשה לאמו האהובה של המקולל בדרכים שונות ומשונות. לאלה הצטרפו קללות שחלקן נעלמו כמו חוּי, ברוסית xuj, שהיא איבר המין הגברי בכבודו ובעצמו, קיביני חוי, פיתוּך, שהוא ברוסית תרנגול וכינוי לאדם מהיר חימה ועוד. הקללה ששרדה את הדורות וחזרה לשימוש בזכות המפגש עם הרוסים החדשים היא בלאט, bliad', כינוי גנאי קשה לאשה שהפך לקללה גנרית. קללה אחרת, בעברית דווקא, שמקורה ברוסית היא "חלאת אדם", וברוסית: otbrosy roda chelovecheskovo.

ברשימה הבאה: על השפעת הרוסית על עולם הביטויים ומעתקי המשמעות בעברית החדשה

לקראת האירוויזיון צפויים להגיע לתל אביב תיירים רבים מכל רחבי אירופה, וההכנות בעיצומן. בלועזית 'תייר' הוא טוּרִיסְט. כעת אתור אחרי מקורותיהן של המילים 'תייר' ו'טוריסט'.

המילה  תַּיָּר נגזרת מהשורש תו"ר. שורש זה מופיע גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית  ואכדית, במובן 'הסתובב, הלך חזור ושוב'. במקרא מופיע הפועל לָתוּר במובן 'לְרַגֵּל' (להגיע למקום כדי לאסוף מידע עליו), בעיקר בסיפור שבו נשלחו מרגלים לסייר בארץ כנען: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג א). משמעות זו נגזרה מהמשמעות הבסיסית של הליכה ושיטוט במקום. הפועל 'תר' מופיע במקרא גם במובן 'חיפש', למשל: "וַאֲרוֹן בְּרִית-ה'  נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (שם, י לג). בתיאור עושרו של שלמה המלך מוזכרים "מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים" (מלכים א, י טו). נהוג לפרש את המילה 'תרים' בפסוק זה כנרדפת ל'רוכלים'. הפרשן מצודת ציון פירש זאת כך: "הם הסוחרים הקטנים המחפשים ומרגלים אחר סחורה לקנות במקום הזול, והוא מלשון (במדבר יג טו) לתור את הארץ".

בספר קהלת הפועל 'לתור' משמש במובן של חיפוש מטפורי וחקירה שכלית של העולם: "וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (א, יג). שימוש מטפורי אחר בפועל 'תר' מצוי בפסוקים הידועים המצווים על לבישת ציצית: "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו לט). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "כמו (במדבר יג כה) מִתּוּר הָאָרֶץ, הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות."

יש המניחים שגם המילה תּוֹר (הזמן שבו אדם אמור לעשות משהו לפי תורנות או לפי סדר מסוים) נגזרה משורש זה. מילה זו מופיעה במקרא רק במגילת אסתר (בין היתר, בפרק ב, פס' יב), ויש המקשרים בין משמעותה ובין המשמעות הבסיסית של השורש תו"ר, שהיא "חזר וסבב".

המילה 'תַּיָּר' מופיעה לראשונה בלשון חז"ל במשמעות 'מדריך, מורה דרך', למשל: "התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך" (ירושלמי, יומא א, א). בעברית החדשה קיבלה המילה את משמעותה המודרנית בהשפעת המילה הלועזית טוּרִיסְט. בימי הביניים נגזר ממילה זו הפועל תִּיֵּר, שגם הוא שימש בהתחלה במובן של 'הדריך, ליווה מישהו בדרך כדי לשמור עליו'. למשל, רש"י פירש את המילים " אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא אֶל-יְהוּדָה" (נחמיה ב ז) כך: "ויתיירוני לשלום". גם שֵם הפעולה תִּיּוּר שימש באותה תקופה במשמעות 'ליווי', וכן – במובן 'דרכון'. בעברית החדשה הפועל הזה קיבל משמעות דומה לזו של הפועל 'תר': 'סייר, טייל'.

המילה הלועזית tourist (באנגלית ובצרפתית) נגזרה משם העצם tour. פירושו המקורי היה 'משמרת, תור'. כיום הוא משמש בעיקר במובן 'טיול, סיור' (וגם 'סיבוב הופעות'). נגזר ממנו גם הפועל to tour- לטייל, לסייר. שם עצם זה נגזר מהמילה tourn בצרפתית עתיקה, שפירושה 'סיבוב, מעגל'. מאותו מקור נגזרו גם שם העצם turn (סיבוב, פנייה, תור) והפועל to turn. כך, גם בעברית וגם בשפות אירופאיות נתגלגלה המשמעות מ'סיבוב' ל'טיול'.

%d בלוגרים אהבו את זה: