Feeds:
רשומות
תגובות

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

המיתולוגיה היוונית מוטמעת בתרבות המודרנית המערבית, ואין כמעט תחום שהיא אינה משאירה בו סימן. הנוכחות של המיתולוגיה היוונית בעברית הישראלית יכולה להצביע על עוד היבט של אופן הצמיחה של העברית, וההתכתבות שלה עם תרבויות ושפות שכנות.

יש מעט מילים שהתאזרחו בעברית, מעמדן כ'מילה לועזית' נשכח, ואתו הרקע המיתולוגי. למשל, פיתון, הנחש הענק שחי בדלפי. השם האנגלי התגלגל לעברית כשם קבוצת נחשים וביניהם פיתון מתכדר, פיתון דם ופיתון שטיח, ואפילו הטיל הישראלי פיתון 3. יקינטון, העלם האומלל היקנטוס שאפולו התאהב בו, הפך לפרח עברי. אבל בדרך כלל חדרה המיתולוגיה לשפה באמצעות מילים שאולות שעדיין מהדהד מהן הסיפור המיתולוגי. המילה אודיסיאה משמשת לתיאור מסע גורלי ומפרך. סטודנט באוניברסיטת בן גוריון כותב בפייסבוק: "ממש אודיסיאה של רגשות – מתקווה, ליאוש, לסף הטירוף". אורקל הפך שם נרדף ל’אורים ותומים’ המקראי, ספינקס הוא תיאור רווח, בעיקר בדיבור, לאנשים שאי אפשר לנחש מה הם חושבים. פרומתיאוס הוא האדם המורד באלים, ובנושא זה כתב דוד אוחנה את ספרו "התשוקה הפרומתאית".

לנשים המיתולוגיות נוכחות עמוקה בעברית. ‘מוזה’ נטמעה בעברית והתחזקה בזכות ‘מוזיקה’ ו’מוזיאון’. סביב מילים אלה נסב אחד מפולמוסי ההגייה הוותיקים של העברית החדשה: האם יש להגות מוזיקה או מוסיקה. ההגייה מוסיקה מוכרת מהעברית התיבונית, שהלכה בעקבות המילה הערבית מוסיקי, ששאלה אותה מן היוונית, בה נהגית המילה מוסיקי, בעקבות מוסה, אלת האומנויות. ההגייה 'מוזיקה' בעקבות 'מוזה' הגיעה מהלטינית. הגייה זו תואמת את המעתק הפונטי היווני-לטיני ס>ז. המינוח המוזיקלי המודרני נשען רובו ככולו על המינוח המקובל בתרבות אירופה שאימצה את ההגייה הלטינית, ומכאן גם את 'מוזיקה'. עם זאת יש להגייה זו עקבות כבר בספרות ימי הביניים. רמח"ל, החיד"א והרמב"ן השתמשו בכתביהם בכתיב 'מוזיקה', וביטאו בכך גם עמדה המתנגדת לחדירת היוונית לעברית.

גרציות, אלות החן והחסד שנולדו לזאוס, זכו בהווי הישראלי לטוויסט אירוני. להלן תיאור של נשות גיל הזהב בכתבה ב-Ynet: "ארבע הגרציות נראות כמי שמקדישות את כל הזמן הפנוי שלהן לטיפוח הפיגורה והפריזורה, עוד יותר מנכדותיהן ומנינותיהן". דנה אינטרנשיונל דחסה לשיר "דיווה" שכתבו יואב גינאי וצביקה פיק נשים מיתולוגיות מתקופות שונות: אחת רומית, אחת יוונית, אחת מודרנית ואחת מצרית: ויקטוריה, אפרודיטה, דיווה וקליאופטרה. דיווה היא מילה לטינית שפירושה 'אלילה', דנה היא בעיני רבים דיווה בפני עצמה.

בראש טבלת הנשים המשפיעות מן המיתולוגיה עומדות ה’אמזונות’, מונח המשמש בשיח הישראלי בתפוצה רחבה, בדרך כלל לא באהדה, כשמדובר בנשים לוחמניות. אחד הרבנים מנתח את הפמיניזם הדתי ומסביר ש"לא מדובר באמזונות". כותב באתר ימני חושש שצה"ל יהפוך "צבא הפמיניסטיות וארבעת האמהות, צבא כרמלה מנשה, בילוי של אמזונות בגיל הנעורים". יש גם אירוניה. באתר של הפועל ירושלים מסופר על חבורה של אוהדות פנטיות: "האמזונות האדומות".

המיתולוגיה חודרת לעברית באמצעות שמות תואר כמו ‘סיזיפי’, ‘דמוני’ ובעיקר ‘אולימפי’, שם תואר כל ישראלי המבטא מצוינות, אבל נדבק דווקא לצירוף "שלווה אולימפית". שלווה היא אחד מאיפיוני האולימפיזם שטבע הוגה האולימפיאדות המודרניות דה-קוברטן. שם התואר ‘מיתולוגי’ עצמו נפוץ מאוד בעברית, והיום כל מישהו שעשה פעם משהו הוא ‘מיתולוגי’. משה דדש הוא "היו"ר המיתולוגי של בית"ר", משפצים את "חוף מציצים המיתולוגי", ומארחים בכנס מחזור את מאיר לוי, "הרס"ר המיתולוגי של חיל הים". יש כבר ניבים: "הצבר המיתולוגי", וכמובן, "האקס המיתולוגי" מבית היוצר של עירית לינור.

המיתולוגיה יצרה ניבים נפוצים המשמשים גם בעברית. הרמטכ"ל לשעבר יעלון דיבר בשעתו על הסכמי אוסלו כעל "סוס טרויאני". תולעת אימתנית שחדרה למחשבי העולם נקראה 'סוס טרויאני'. העקב של אכילס אמנם גרם למותו, אבל הנציח את אכילס לדורות. כך נכתב בדיון על הוראת לשון: "עקב אכילס של התלמידים במשימות השחבור הוא הבלבול בין משפט מורכב למשפט מאוחה". צודקים. מדי יום גם נפתחת איזו ‘תיבת פנדורה’, בדרך כלל היא נסגרת מיד. טומי לפיד המנוח המציא בימי הזקנה העליזים שלו ביטוי נאה: ‘תסמונת אנדרומדה", בו הוא מתייחס בלגלוג לחבריו הפנסיונרים חסרי התעסוקה, המספרים בהתלהבות שהם צועדים כל יום לסלע אנדרומדה בחוף תל אביב וחזרה.

המיתולוגיה נוכחת מאוד בשמות אנשים, מקומות ומוצרים. באשר לשמות פרטיים הם בדרך כלל של נשים. למרבית השמות של נשים בישראל שנלקחו מהמיתולוגיה יש אופי לועזי, ובדרך כלל מדובר בנשים שלא נולדו בארץ כמו לידיה, פורטונה, הלנה ולאריסה, ראיה לכך ששמות מהמיתולוגיה התפזרו לכל התפוצות, מסלוניקי ועד מוסקבה. שני שמות מיתולוגיים שניתנו לצבריות הם גאיה, היא אלת האדמה, הנפוץ בעשורים האחרונים, ומאיה הוותיק, על שם בתו של הטיטן אטלס. לגאיה צלצול ניו אייג'י והיא גם שם של להקת פופ. למאיה צלצול סלבי. השם הוענק לבנות רבות בידי הורים סוציאליסטיים לכבוד האחד במאי, ובגירסת עדכון מיה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

מוסדות ובתי עסק שונים קראו לעצמם בשמות מן המיתולוגיה. בית הקולנוע המנוח אוריון, המסעדות היווניות אולימפיה ואולימפוס, וכתב העת לשירה הליקון, על שם הר יווני שבו בילו המוזות. אתר היכרויות ברשת נקרא קופידון, ואפרודיטה היא רשת להלבשה תחתונה. לפני כמה שנים התקיים מסע פרסום לנקטר, מין מיץ המנסה באמצעות השם לשכנע אותנו שמדובר במשקה האלים. ציבור השותים לא השתכנע.

לצד המונחים הרבים האלה ואחרים רוויה השפה העברית מילים בינלאומיות שיצאו מזמן לעצמאות מן המקור המיתולוגי שלהן, ומוכרות כאבני היסוד של שפות רבות כל כך. רשימה חלקית: אוקיינוס, אטלס, אירופה, דרקון, היגיינה, היפנוזה, הרמוניה, וולקן, כריזמה, לירי, מטמורפוזה, מיסטי, פאן, פוביה, סטיכי, סטירה, פסיכי, ארוס. נראה שמיתוסים, בעיקר אלה היווניים, לא מתים. הם ממשיכים לחיות בשפה, גם בעברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מדי פעם צצה הטענה ש"העברית היא אם כל הלשונות". הטענה הזו נסמכת על האמונה התמה והנחושה שסיפורי המקרא, כולל קורות אדם הראשון, נוח וממשיכיו אינם מיתוסים אלא תיעוד היסטורי. במסגרת האמונה הזו גם סיפור מגדל בבל היה וגם נברא, ומכאן שבימי קדם שלטה שפה אחת בעולם, עברית כמובן, ולאחר מגדל בבל השפות 'נבללו', העברית התפזרה בגירסאות שונות ברחבי העולם, וכל השפות עלי אדמות הן צאצאיה החוקיים.

לאמונה הזו, למותר לציין, אין ידיים ורגליים לא במדע הלשון, לא בידע המצטבר שלנו על התפתחות השפות, לא בהיגיון הפשוט, וכמו שאומרת הפרסומת: לא. פשוט לא. אלא שלצד האמונה לקחו על עצמם כמה אנשים חרוצים להוכיח את תקפותה באמצעים שהם מגדירים מדעיים. ההוכחה לכאורה נשענת רובה ככולה על דמיון בין מילים עבריות למילים משפות שונות. דמיון בין מילים הוא תופעה מוכרת ונפוצה. מילים משפות שונות דומות זו לזו כמעט תמיד – במקרה. כדי להוכיח קשר של ממש בין מילים דומות ואפילו זהות יש להציג מסלול סביר של השפעה. ברור לכל שהדמיון ולמעשה הזהות בין 'סנדל' ו'בסיס', הקיימות גם בעברית וגם באנגלית, אינו מקרי, אלא נובע מההשפעה היוונית הישירה על העברית בתקופת הכיבוש היווני, ועל האנגלית כשפה הודו-אירופית. ברור לכל שהדמיון בין מילים בעברית ובערבית השמיות אינו מקרי. ידוע על פי המחקר שהמילה העברית קָנֶה והמילה האנגלית cane דומות כי מקור שתיהן באכדית. הגמל העברי והגמל האירופי מקורם בגמל השמי הקדום. 'יין' העברית לצד wine האנגלי ומילים דומות בשפות רבות מקורן בהודית עתיקה.

אף אחת מהדוגמאות האלה אינה מצביעה על השפעתה של העברית. על השפעה זו נכתב כאן לאחרונה, אך היא מאוחרת הרבה יותר ומוגבלת למדי. ובכל זאת נכתבו טקסטים שלמים כדי להוכיח שהעברית היא אם השפות. בשנת 1989 פירסם יצחק מוסזון עבודה מקיפה ובה הביא דוגמאות רבות של דמיון בין מילים עבריות רבות מן המקרא  למילים בלשונות אחרות. המחקר זכה ללא מעט אוהדים, אף כי פחות מאלה המאמינים שכדור הארץ שטוח. אחת מהן כתבה לי: "העובדה שעשרות אלפי מילים בכל שפות העולם דומות יותר מדי לעברית מצריכה להתייחס לטענה הזאת ברצינות. לדוגמא: יגון ו-agony;  לבן ו-albino; נושן ו-ancient; עתיק ו-antique. האות השמינית חי"ת והספרה eight;  עין ו-eye;  פירות ו-fruit; גרעין ו-grain; חלול ו-hollow; ידיעה ו-idea; ילד ו-lad, שומר העברי וסמוראי היפני, ועוד". אוהד נוסף נחרץ יותר: "היכול להיות ויכוח כי earth בא מהמילה ארץ? הדוגמאות ממש זועקות לשמים!  theoria מהמילה תורה. chaise  (בצרפתית כסא) מהמלה כס. table (שולחן) מהמלה טבלה, ועוד אלפי דוגמאות של מונחים ומושגים בסיסיים".

מאמין נוסף מרחיב את תחולת ממצאיו של מוסזון למקומות נידחים: "מוסזון מצא שחלק מהמילים העבריות חדרו לאנגלית דרך שפה אמצעית כגון להגים אינדיאניים, שפת ילידי הוואי, צרפתית ועוד. גינזה, רובע העסקים במרכז טוקיו,  מקורו בגנזך, שפירושו אוצר המלך בעברית הקדומה. סקאנק הבואש מקורו במילה האינדיאנית צחנח, שיבוש של צחנה. לוייתן הוא leviathan. דורמיר הצרפתית, לישון, מקורה בשורש רד"ם העברי. ועוד: source הוא שורש, camel הוא גמל, aura היא אורה, side הוא צד, wine הוא יין ומקורו עברי,   evilהוא אוויל (במובן רע, רוע), suffix הוא סוף". באבוריג'ינית, מוסיף המאמין הנלהב בעקבות מוסזון, שפת ילידי אוסטרליה, דורוכו פירושה דרך. "האבוריג'ינים היו מנותקים דורות רבים משאר המין האנושי, ואין הסבר מדעי טבעי כיצד חדרו לשפתם מילים בעברית אלא אם כן נקבל שהעברית היא אם הלשונות, ובשפה זו דיברו בזמן הקדום של העולם, אך בגלל חוצפתם של בוני מגדל בבל כלפי ה', ה' בלל את שפתם, והפיצם בכל העולם. שפות היסוד של בוני מגדל בבל היו כולן פשוט שיבושים של העברית".

מוסזון, מוסיף הכותב, "מסיק שהעברית היא מדע מדויק", וכל מילה מבטאת רעיון, ואינה אוסף מקרי של הגאים כמו שבשפות אחרות. למשל, 'כלב' שווה 'כולו לב'. על פני הכלב יותר מאשר חיות אחרות ניתן לראות באופן בולט האם הוא שמח, עצוב, רגוע או כועס".

ספר נוסף בכיוון דומה הוא "שפת כל הארץ", מאת עמנואל גרנצ'ז. שלא כמו ספרים קודמים בנושא שהצטיינו בדמיון פורה בלבד, גרנצ'ז מלווה את ממצאיו בעיון בספרי מחקר רבים, והוא נחרץ פחות. בכך מסתכמות המילים הטובות, וכל קשר בין עיוניו של גרנצ'ז לטקסט שהנפיק מקרי בהחלט. גרנצ'ז תוהה למשל על הקשר בין 'שורש' לבין source, או בין 'סגור' ל-secure. כך בין  'נוגה', שפירושה אור, לבין nox הלטינית שפירושה לילה.

הקוראים שנשבו בקסם התיאוריה, והחוקרים מטעם עצמם מוסזון, גרנצ'ז ואחרים, חייבים להחליט אם עמדתם נשענת על  הבלשנות ההיסטורית, או שהם מתייחסים אליה רק אם היא נוחה לאמונה הדתית. ערבוב השתיים אינו אפשרי. הדוגמאות שמביא מוסזון הן ממש מגדל בבל של עניינים לשוניים בלתי קשורים. חלק מהמילים העבריות הן תלמודיות ומקורן ביוונית. 'טבלה' התלמודית ו-table האנגלית אכן באו מאותו מקור לטיני-יווני: tabula. גמל ויין אכן מקבילות כאמור למילים בעברית, אבל העברית אינה מקורן. לוייתן העברית הגיעה לשפות אירופה באמצעות תרגומי התנ"ך.  fruit לעומת זאת התגלגלה מהפועל הלטיני frui, שפירושו ליהנות, בעוד 'פרי' קשור לשורש השמי הנפוץ פרה, הקשור להתרבות המינים בטבע, וממנו נגזרו גם 'פרו ורבו' ו'פריון'. idea  פירושה מחשבה ומקורה מיוונית: idein, לראות, שום קשר ל'ידיעה', מן השורש השמי העתיק יד"ע או וד"ע. 

מוסזון  מתעלם מהמבנים השונים של השפות. כך נו"ן במילה "אלבינו" היא חלק מסופית –ִינו, בעוד ב'לבן' מופיעה נ' שורשית. suffix נולדה מחיבור לטיני של שתי מילים: sub+figere, תַת+להדק, שום קשר ל'סוף'. antique  בנויה מ-ante (לפני)+הסיומת que, בעוד 'עתיק' נגזרת מהשורש השמי עת"ק וכאן ק' היא שורשית. והרשימה חלקית.   

גם חיבורי המשמעות המובאים בשמו של מוסזון רופפים מאוד בדרך כלל. 'אוויל' איננו רשע, ו-evil איננו שוטה. המילה האנגלית  agony (סבל) נולדה מהמילה היוונית agon שפירושה תחרות, בעוד 'יגון' העברית מתקשרת ל'וג'י' הערבית שפירושה כאב. על הקישור בין רובע גינזה שבטוקיו ל'גנזך' אין להכביר מילים. באותה מידה אפשר לומר ששמו של רובע הארלם בניו יורק נקבע במקרא, והוא רובע "הערלים", מפני שיש בו פשיעה רבה. האבוריג'ינים ישמחו לדעת שבזכות מילה אחת באחת מעשרות השפות שלהם הדומה במקצת למילה עברית הם זכו לתואר צאצאי בוני מגדל בבל.  ובאשר לכלב, סופרי המקרא אהבו כלבים הרבה פחות מאשר מר מוסזון, והוא נחשב בדרך כלל יצור נקלה ובזוי. בכל מקרה בעניין 'כולו לב' מדובר במדרש לשון מפותל ולא ב'עובדה מדעית'. הטענה שהעברית היא 'מדע מדויק' (כלומר, מין פיזיקה או מתמטיקה לשונית-תאולוגית) לעומת יתר השפות היא כבר קשקוש מוחלט.

אין רע באמונות, גם אם הן חסרות כל בסיס עובדתי. זה טיבה של אמונה. יש רע במניפולציה של העובדות ושל התהליך המדעי בשירות האמונה. המניפולציה האמונית-פסאודו מדעית של שוחרי העברית כאם כל השפות נמצאת במקום הרע הזה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לאחרונה נפל דבר בטלוויזיה הישראלית: ערוץ שתיים התפצל לשני ערוצים נפרדים, 12 ו-13 ואילו ערוץ עשר עבר לשדר באפיק 14. מהפכה זו עוררה תגובות רבות: הזכייניות חוששות לנתוני הצפייה, והצופים אינם יודעים היכן לחפש את התוכניות האהובות עליהם. ואולם, שינוי זה מעלה גם שאלות לשוניות על מקור השימוש במונחים 'ערוץ' ו'אפיק' בהקשר זה.

מקורם של מונחים אלה בתחום הגיאוגרפיה: שניהם מתארים תוואי (מסלול זרימה) של מים על פני הקרקע, חריץ עמוק וצר שזורם בו נחל או נהר.

במקרא המונח הנפוץ הוא 'אפיק', למשל בפסוק הידוע ממזמור תהלים (קכו ד): "שׁוּבָה ה' אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)  כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב", וכן – בצירוף "אֲפִיקֵי מַיִם" (שם, יח טז). יש המוצאים קשר בין השורש של המילה הזו לשורש אפ"ק, המופיע במקרא רק בבניין התפעל: הִתְאַפֵּק. המשמעות הבסיסית של שורש זה היא כוח (שהרי מי שמתאפק כובש את יצרו), ויש המסבירים את המילה 'אפיק' כזרימה חזקה של מים, או כתוואי טבעי העוצר את זרימת המים (כפי שאדם מתאפק ועוצר את עצמו מלעשות משהו). לעומת זאת לפי דעות אחרות, אין קשר בין המילה 'אפיק' למשמעויות אחרות של השורש. על כל פנים, אין קשר למילה 'אופק'.

ואילו 'ערוץ' היא מילה יחידאית במקרא: "בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן" (איוב ל ו). יש המפרשים את המילה הזאת כצורת הבינוני הפעול של הפועל המקראי עָרַץ, שפירושו הוא 'לפחוד' (או 'להפחיד'), לדוגמה: "לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן מֵהֶם" (דברים א כט). משורש זה נגזרת גם המילה עָרִיץ המתארת מישהו אכזרי המטיל את מוראו (למשל: "זֵדִים קָמוּ-עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי", תהלים פו יד). לפי הסבר זה, "ערוץ נחלים" פירושו 'הנחל הנורא ביותר (שפוחדים מפניו)'. ואילו אחרים גורסים כי אין קשר בין המילה היחידאית 'ערוץ' לשאר המשמעויות של השורש. לפי אחד ההסברים, מילה זו קשורה דווקא לשם העצם המקראי חָרוּץ  שפירושו 'תעלה', לדוגמה: "תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ" (דניאל ט כה).

אחת המילים באנגלית המקבילות ל'אפיק' ו'ערוץ' בתחום הגיאוגרפי היא channel, הקשורה מבחינה אטימולוגית למילה canal (תעלה). בתקופה מוקדמת החלו להשתמש במילה זו במובן מטפורי: 'אמצעי שדרכו מעבירים מידע'. המידע נתפס כחומר נוזלי העובר מנקודה לנקודה בתעלה או בצינור. במאה ה-19 החלו להשתמש בה גם בתחום הטכני של תקשורת טלגראפית, ובסוף שנות העשרים של המאה הקודמת – במובן טווח תדרים לשידורי רדיו או טלוויזיה.

כאשר הגיעה העת לתרגם את מונחי התקשורת לעברית, נבחרה המילה 'אפיק' כתרגום ל-channel. למשל, במילון למונחי אלקטרוניקה: טלפונאות (תשי"ז) , 1957 של האקדמיה ללשון, הצירוף transmission channel מתורגם כ"אֲפִיק תִּמְסֹרֶת".

ועם זאת, בציבור הרחב החלו להשתמש יותר ויותר במילה 'ערוץ' כתרגום ל-channel בתחום הטלוויזיה, בעיקר עם תחילת שידוריו של ערוץ שתיים לצד תחילת שידורי הטלוויזיה בכבלים. בפרוטוקול ישיבה ר"ל של האקדמיה ללשון (כ"ט במרחשוון תשנ"ז, 11 בנובמבר 1996, עמ' 47) צוין כי משרד התקשורת התנגד זמן רב לשימוש במונח 'ערוץ' במובן זה, אך לבסוף הוחלט לקבל את השימוש במונח זה בעקבות השתגרותו בציבור הרחב. באותה ישיבה החליטה האקדמיה לאשר את השימוש במונח 'ערוץ' לצד 'אפיק'.

כיום, לאחר יותר מעשרים שנה, דווקא המילה 'אפיק' זוכה לעדנה מחודשת: המונח 'ערוץ' הרחיב את משמעותו ואינו חל עוד רק על המספר הטכני המייצג את תדר השידורים, אלא בעיקר על התוכן של השידורים: החֶברה המפיקה אותם, האופי שלהם וכמובן – גם הפנים המוכרות המככבות בתוכניות הקבועות. כך הפכו 'ערוץ שתיים' ו'ערוץ עשר' למושגים (ולמותגים) בפני עצמם. לכן עם השינוי הטכני במספרי הערוצים, נדרש בידול במשמעות בין 'ערוץ' ל'אפיק'. כך נתייחדה המילה 'אפיק' לציון המשמעות הטכנית של המספר בשלָּט.

ברשימה הקודמת הוצגו מילים וביטויים מהווי הקהילות הדוברות לדינו, שחלקם זלגו לסלנג העברי. תרבות הלדינו יצרה במהלך הדורות אוצר בלום של פתגמי חוכמה. חלקם נשארו בהווי הקהילות, אחרים זלגו באמצעות תרגום אל דוברי העברית, גם אם לא ידעו מילה בלדינו.

כשהבת היפה של המשפחה אינה מצליחה למצוא חתן אומרים עליה: "אֶיל מַזָל דֶי לָה פֵ'יאָה, לָה אֶירְמוֹזָה לוֹ דֶיזֶיאָה", היפה מתאווה לגורלה של המכוערת. אחרי שהיפה או המכוערת הקימו משפחה, אומר הפתגם בלדינו: "אֶל מָארִידוֹ – קוֹמוֹ אוֹזָאטִיס, אִי אֶל אִיז'וֹ – קוֹמוֹ קְרֶיאָטִיס". תרגום: הבעל יתנהג כפי שהרגלת אותו, הבן – כפי שחינכת אותו.

פתגם חשוב בענייני דיבורים: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום! מלדינו בא גם 'בלע את הלשון': אֶינְגְלוּטִירְסֵי לָה אֶילוּאֶינְגָה.

עוד פתגם חוכמה: "לוֹס לוֹקוֹס אִי לוֹס נינְיוֹס דִיזֶן לָאס וֶרְדָאדֶס". ילדים ומשוגעים אומרים את האמת. פתגם לדינו אחר ממליץ על כוונות טובות: "בכפר ללא כלבים, האנשים הולכים בלי מקלות". על השלומיאל נאמר: "הוא הולך לים, ואומר שאין מים!"

לדינו אוהבת משלי חמורים, המתייחסים לטיפשים שהלדינו אוהבת להתעמר בהם. חמור נשאר חמור? בלדינו אומרים: "אַזְנוֹ נָאסְיוֹ, אַזְנוֹ קֶדוֹ", חמור נולד, חמור נשאר. אכלת קש? בלדינו אומרים: "אֶל אַזְנוֹ סֶה טְרָאיֶה לָה פָּאזָ'ה, אֶל סֶה לָה קוֹמֶה", החמור מביא את הקש וגם אוכל אותו.

הלדינו אוהבת מאוד את הגיבור העממי ג'וֹחָה, המוכר בכל רחבי המזרח והבלקן. בלדינו יש לומר ג'וֹחה במלרע, בניגוד לדרך הערבית, ג'וּחה במלעיל. ג'וחה, לפני שהתחתן – הזמין את העריסה. ג'וחה נזכר לנשק את אשתו, בהלוויה של אמא שלה, או לחילופין, בתשעה באב.

הלדינו מרבה בביטויי חוכמת חיים למגוון של מצבים מזדמנים. על עבודה רשלנית אומרים ש"הדביקו אותה בריר". מי שעבד ללא תמורה הולמת "עבד תמורת זנב מלפפון". על מי שיוצא למלחמה בלי ציוד ונשק אומרים שהוא "חמוש בגרגרי תורמוס" (אַרְמָאדוֹ דִי בִּילִיבִּיז). אדם המדבר בגסות הוא בעל "פה של בית כיסא", מקבילה של 'פה ג'ורה' וברמז ל'שפת ביבים'.

לא מעט ביטויים בלדינו לקוחים מן הטקסטים היהודיים ומחיי הדת, ומעניקים להם משמעות יומיומית. "שני יהודים בשלושה בתי כנסת" הוא גירסה של הביטוי "שני יהודים – שלוש דעות". "הבטיחו לו את רחל, נתנו לו את לאה" נאמר על המצב המוכר שבו הבטחות גדולות מתקיימות באופן צנוע ולעיתים כהונאה. "דיל דְיוֹ ברוך הוא", מילולית "מאלוהים ברוך הוא", הוא דבר שבח מופלג. "איסטאמוס אין מלכים אלף": עניין חשוב, גם במצב של מלכים, וגם סוג אלף. לעומת זאת "ולקח הכוהן" הוא כינוי לעג למי שחושב שהכול מגיע לו, ו"לב של עמלק" – קוֹראסוֹן דֶי עמלק – הוא כינוי לאדם אכזר.

חגים ומועדים מעניקים גם הם השראה לניבים ופתגמים. "משלוח מנות אחרי פורים" הוא גירסה של הביטוי "עבר זמנו, בטל קורבנו". 'לא כל יום פורים' בא גם הוא מלדינו: "קָאדָה דִיָא נוֹ אֶס פּוּרִים". ביידיש אומרים: "איין מאָל פּורים אין יאָר" – פורים בא רק פעם בשנה. 'פרצוף תשעה באב' הגיע אף הוא מלדינו: קָארָה דֶי תשעה באב. על מי שמרבה לגדף אומרים "מה שכתוב בפרשת כי תבוא", שבה קללות רבות.

אחת מדרכי ההשפעה והחדירה של שפה זרה לעברית (ולכל שפה אחרת) היא תרגומי הבבואה, ביטוי בשפה זרה העובר לשפה אחרת באמצעות תרגום. בעברית המדוברת לא מעט תרגומי בבואה של ביטויים בלדינו. חלק מהם קיימים גם בשפות אחרות, ובעיקר ביידיש. על כמה מהם ניתן לומר שלדינו היא המקור היחיד או העיקרי.

הדג מסריח מהראש: דֵי לָה קָאבֵ'יסָה פְ'יֵידֵי אָל פֵּישֵׁי.

עשה במכנסיים מרוב צחוק. דֶי פּישָאר דָי לה רִיזָה.

ביטוי התופס תאוצה ומופיע גם בפרסומות: "אם נותנים לך קח, אם מרביצים לך ברח", או בלדינו: "סִי טֶא דָאן – טוֹמָא, סִי טֶא אַחַ'ארְבָ'אן – פוּיֶה".

כמה וכמה ביטויים לקוחים משולחן האוכל, כולל 'פתח שולחן' (אַב'רִיר מֵיזָה). האכיל בכפית. כלומר, הסביר בפרטים רבים מדי מגיע מלדינו, וגם 'עשה סלט', בילבל את היוצרות: אָזֶיר טוֹדוֹ סָאלָאטָה. מכאן השימוש ב"סלט" במשמעות עניין מבולבל וחסר סדר. פרצוף חמוץ הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' (פני מלפפון). לאלה יש להוסיף את 'אכל אותה', כלומר, נפגע, איתרע מזלו, מקורו בערבית (אֵכַּלָהָא) וגם בלדינו: לָה קוֹמִיוֹ. ההסבר הוא שזהו חלק מביטוי שלם שמשמעותו "אכל את איבר המין", כלומר, עשו בו מעשה סדום. איבר המין הגברי בלדינו (לה פּאטָה) נתפס כמילה בנקבה.

יש גם ביטויי זלזול. 'שמחת זקנתי!' התגלגל מ'לָה גְרַסְיָיה דֶי טוּ מָאנָה' (מילולית: שמחת אמך). ביידיש נאמר 'דאגת הסבתא'. ביטוי בוטה יותר, ישראלי מאוד הוא 'עזוב אותו!', כלומר, אל תתייחס אליו, מי הוא בכלל. בלדינו: דֶישָׁאלוֹ. גם 'עזוב שטויות' – דֶישָׁה שָׁאקָאס.

אז שככה יהיה לי טוב (אָסִי טֶינְגָה בּוּאֶינוֹ), עיניים שלי (מִי אוֹז'וֹס), שתהיו לי בריאים (סָאלוּדוֹזוֹ קֶי מֶ'יסְטֶי), וביידיש: זיין מיר געזונט.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ד"ר נגה פורת / תחת השמש

בחג הסוכות נהוג לקרוא את ספר קהלת. תילי תילים של פרשנויות נכתבו על ספר זה ועל תוכנו הפילוסופי, שבעטיו ספר זה נחשב ליוצא דופן משאר ספרי המקרא. לשונו של הספר מיוחדת אף היא. הספר ידוע כמקורן של אמרות רבות, וביניהן: "אין חדש תחת השמש" (לפי פרק א, פס' ט); "כל הנחלים הולכים אל הים" (שם, פס' ז); "טובים השניים מן האחד" (פרק ד, פס' ט); "שַׁלַּח לַחְמְךָ על פני המים" (פרק יא, פס' א) ועוד. נוסף על כך, ספר זה העשיר את העברית הן במילים המצויות רק בו והן בצירופי לשון רבים. מפאת קוצר היריעה אציג רק מעט מהמילים ומהביטויים הרבים שמקורם בספר זה.

בין המילים המצויות רק בספר זה יש כמה מילים מאוד שימושיות, כגון: יִתְרון,  כִּשְרון  (בעברית החדשה מילה זו מנוקדת כִּשָּׁרוֹן), עִנְיָן ורעיון. הביטוי עִנְיָן לַעֲנוֹת בּוֹ מופיע פעמיים בספר: "רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ" (פרק ג, פס' י). פירוש הביטוי הוא נושא שיש לעסוק בו, שכדאי לשים לב אליו, שמעורר התעניינות, לדוגמה: "אין זה עניין לבית המשפט לענות בו, ויש להחזירו לטיפולן של הרשויות". המילה 'עניין' לבדה משמשת במשמעות דומה במקומות אחרים בספר קהלת, ומאז התרחבה משמעותה. בביטוי זה פירוש הפועל 'לענות' הוא 'לעסוק (במשהו)'. המילים 'עניין' ו'ענה' נגזרות מהשורש ענ"י/ה. לשורש זה יש עוד שתי משמעויות עיקריות, וכלל הנראה אין קשר אטימולוגי בינן ובין המשמעות של שורש זה בביטוי 'עניין לענות בו': האחת – משמעות של תשובה לשאלה (שימושו העיקרי של הפועל 'ענה' בבניין קל) והשנייה – משמעות של דיכוי וגרימת ייסורים (הפועל 'עינה' בבניין פיעל ושם העצם 'עינוי').

המילה 'רעיון' מופיעה בארמית המקראית בספר דניאל (בין היתר, דניאל ב, כט) במובן 'מחשבה', ומניחים שמכאן הגיעה לעברית של ספר קהלת באותה משמעות: "וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ" (פרק ב, פס' כב). כזכור, במקרא הלב מסמל גם את מקום המחשבות. המילה 'רעיון' מופיעה פעמיים נוספות בספר בצירוף "רַעְיוֹן רוּחַ" (פרק א, פס' יז; ד, טז), כלומר מחשבת שווא או דבר שאין בו ממש. בספר רווח צירוף נוסף באותה משמעות: רְעוּת רוּחַ, לרוב בצמוד למילה 'הבל', למשל: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (פרק א, יד). חוקרים ומילונאים מסכימים שהמילים 'רעיון' ו'רְעות' נגזרו מהשורש רע"י/ה, אך יש מחלוקת באשר לקשר האטימולוגי בין מילים אלה למילים אחרות משורש זה במשמעויות אחרות. נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, סבור שכל המובנים של שורש זה קשורים זה לזה: רעיית צאן קשורה לרֵעות, שכן הכבשים הולכות אחרי הרועה ומתחברות זו לזו. הוא מקשר את הביטוי הזה לביטוי מקראי אחר המכיל את הפועל 'לִרעות': "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים" (הושע ב יב). לדבריו, 'רעות רוח' היא "הליכה אחרי הרוח וחיפוש קרבתו" (כרך יג, עמ' 6642), ובדומה לכך 'רעיון' הוא "העניין שאדם הולך אחריו (כצאן אחרי הרועה)". לכן הביטוי 'רעות רוח' או 'רעיון רוח' פירושם "רדיפת דברים ריקים" (שם, עמ' 6652). לעומת זאת, אחרים מפרידים בין שתי המשמעויות של השורש רע"ה: רעיית צאן והתרועעות. לפי אחד ההסברים החלופיים, המילים 'רעיון' ו'רְעות (רוח)' בעברית קשורים למילה הארמית 'רְעוּת' שפירושה רצון (למשל: "וּרְעוּת מַלְכָּא" – ורצון המלך, עזרא ה יז). במילה ארמית זו השורש רע"ה מקביל לשורש העברי רצ"ה בחילופי ע' ו-צ'. משורש ארמי זה נגזר גם שימוש מיוחד במילה רֵעַ בעברית במובן 'מחשבה': "אַתָּה יָדַעְתָּ שִבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב).

בעבר כתבתי על המשמעויות השונות של 'הבל'. מילה זו אינה בלעדית לספר קהלת, אך היא אחת המילים המרכזיות בו, והיא מופיעה בו גם בצירופים הֲבֵל הֲבָלִים (פרק א, פס' ב), ויְמֵי הֶבְלוֹ – כינוי מליצי פסימי לחיי האדם, המבוסס על הכתוב: "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי" (פרק ז, פס' טו).

ביטוי נוסף המופיע רק בספר קהלת הוא רָעָה חוֹלָה, והוא מופיע פעמיים בספר (פרק ה, בפס' יב, טו). לפי הניתוח הדקדוקי המקובל, השורש של המילה 'חולה' בביטוי זה הוא חל"ה, אבל יש המנתחים אותה כנגזרת מהשורש חו"ל – כצורת הווה של הפועל 'חָל' במובן 'הסתובב', כמו הפועל 'חוֹלֵל' (רקד) מאותו שורש. לפי ניתוח זה, הפירוש המילולי של הביטוי הוא 'רעה המסתובבת בעולם'.

ביטוי אחר מתייחס ללא ספק למחלה: "זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (פרק ו, פס' ב). הביטוי 'חולי רע' שימש בסיס ליצירת צורה עברית חלופית לשם המחלה 'כוֹלֶרָה', ובספרים ישנים מתקופת התחדשות העברית ניתן למצוא אותו כמילה אחת: "חֳלִירַע".

גם המילה כְּבָר  (לפני כן, קודם לכן) מופיעה במקרא רק בספר זה. מילה זו מצויה גם בארמית, ומקורה אינו ברור – האם היא קשורה לשורש כב"ר שמובנו 'גודל' וממנו נגזרות המילים 'כביר', 'הִכְבִּיר', או שמא ה-כ' היא אות היחס כְּ. בספר קהלת מופיע גם הצירוף בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים. כיום פירוש הצירוף הזה הוא 'לפני זמן רב', וממנו נוצר גם הצירוף מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִיםמימי העבר הרחוקים. בשימוש זה הצירוף מתייחס לעבר, אבל בהופעתו הראשונה בספר קהלת הוא מתייחס למרוצת הימים הבאים: "כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל לְעוֹלָם  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (פרק ב, פס' ב טז).

וזהו רק חלק קטן מהביטויים הרבים הייחודיים לספר קהלת. הסוגיות הלשוניות העולות ממילים ומצירופים אלה הן אכן עניין לענות בו.

חג שמח!

 

%d בלוגרים אהבו את זה: