בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בימים הראשונים של חודש אלול נפתחת תקופה של בקשת סליחות, תשובה והכנה לימים הנוראים. תקופה זו מאפשרת לנו לפתוח דף חדש כדי להתחיל מחדש בשנה הבאה. בקרוב תחל שנת הלימודים החדשה, המסמנת אף היא התחלות חדשות, על כל הקשיים וההזדמנויות הכרוכים בכך. כפי שאפרט להלן, כבר חז"ל הבינו ש"כל ההתחלות קשות". גם בירור לשוני למקורותיו של הפועל 'התחיל' אינו פשוט, הן מבחינת הצורה הדקדוקית והן מבחינת המשמעות.

במקרא מופיע הפועל הֵחֵל, משורש חל"ל, למשל: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו א) . שורש זה משתייך לגזרת הכפולים, כלומר לשורשים ששתי האותיות האחרונות שלהם זהות זו לזו, ולכן לעיתים אחת מהן נשמטת, כמו בצורת היסוד 'הֵחֵל' בבניין הפעיל. בנטיות לעיתים מופיעה ל' דגושה תמורת ה-ל' השנייה שנשמטה: הֵחֵלָּה, הַחִלּוֹתִי וכיוב. משורש זה נגזר גם שם העצם תְּחִלָּה, למשל: "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"  (רות א כב). בלשון חז"ל נוצר ממילה זו הפועל הִתְחִיל. האות ת' במילה זו היא תחילית, כלומר אות מוּסָפית המופיעה בתחילת מילה ואינה אות שורש, אך בשלב מסוים היא נתפסה כאות שורש, וכך נוצר שורש תלת-עיצורי שלם (מגזרת השלמים, שאינו משתייך לאחת הגזרות): תח"ל. שורש מסוג זה מכונה 'שורש תנייני'. בניתוח הדקדוקי של המילה 'התחיל' במילון רב-מילים מצוין בסוגריים השורש המקורי: תחל (חלל). מהפועל החדש 'התחיל' נוצר גם שם הפעולה 'התחלה', כמילה נרדפת ל'תחילה' (למשל: "מאימתי התחלת תספורת", שבת ט ע"ב). במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (מדרש לספר שמות) נכתב: "ועתה קבלו עליכם, שֶכָּל התחלות קשות" (מכילתא סב). יש הקוראים מילה זו כ"הַתְּחִלּוֹת", אך לימים צמח מכאן הביטוי "כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת".  במקביל מופיעה בארמית תלמודית המילה אַתְחַלְ תָּא, המוכרת בלשון ימינו בעיקר מהביטוי אַתְחַלְ תָּא דִּגְאֻלָּה (מגילה יז ע"ב).

השורש חל"ל מופיע במקרא גם בפועל חִלֵּל בבניין פיעל, בשתי משמעויות קרובות זו לזו – הן פגיעה בדבר קדוש: "וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כא יב) והן הפרת שבועה: "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה" (תהלים פט לה(. הפועל 'החל' מופיע פעמיים במקרא במשמעות 'חילל': בפעם הראשונה: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה […] לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג), כלומר: 'לא יָפֵר את הנדר'; ובפעם השנייה: "וְלֹא-אַחֵל [=לא אחלל] אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה'  קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לט ז). החוקרים והמילונאים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש קשר בין שתי המשמעויות המקראיות של הפועל 'החל', ויש התומכים בכך על סמך השורש המקביל בערבית חל"ל. משורש זה נגזר הפועל הערבי 'חַלַּ' שפירושו הראשוני הוא 'התיר קשר', ויש לו משמעויות נוספות, כגון: 'הפך מאסור למותר, השתחרר ממחויבות'. מאותו שורש בערבית נגזר גם הפועל 'חַלַּלַ' שפירושו 'הרשה'. ככל הנראה, מהמשמעות הראשונית של פתיחת קשר נסתעפו הן המשמעות של פתיחה במעשה, כלומר של התחלה, והן המשמעות של התרת איסורים ונדרים. משורש זה נגזר גם שם העצם חֹל  (ההיפך של 'קודש').

עם זאת, אין קשר בין המשמעויות להלן למשמעויות אחרות של השורש חל"ל, ולמילים 'חליל', 'חָלָל'  ו'חָלוּל'. יתר על כן, אין לבלבל בין מילים משורש זה למילים מהשורש חו"ל, כגון: 'חָל', 'חוֹלֵל', 'התחולל'  ועוד.  הפועל המבלבל ביותר הוא הוּחַל. פועל זה, בבניין הופעל, יכול להתפרש בשתי צורות: או כצורת הסביל של הֵחֵל, המופיעה לראשונה במקרא: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד כו), ובלשון ימינו: "באזור הוּחַלָּה בנייתן של מאה דירות"; או כצורת הסביל של הֵחִיל  משורש חו"ל ('העניק תוקף למשהו', 'גרם שמשהו יחול על'…), המופיעה בכתבי חז"ל: "והמקום הוחל שמו עליהן" (תוספתא, בבא בתרא ה ד), ובימינו: " החוקים האמורים הוּחֲלוּ על שוטרים וסוהרים".

אסיים בברכת  תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.

המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.

אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.

ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.

אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.

ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".

מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.

גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.

סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.

מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".

ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ב-21.6 חל היום הארוך ביותר בשנה. בימים אלה גם נערכים משחקי המונדיאל, שבהם לפעמים יש הארכה. בקרוב מתחיל החופש הגדול, שנחשב ארוך מדי בעיני ההורים, אבל לא בעיני המורים וחלק מהתלמידים.

המשמעות הראשונית של התואר 'ארוך' היא 'שיש מרחק גדול בין קצה אחד שלו לקצה האחר', לדוגמה:" הדרך מתל אביב לאילת ארוכה מאוד".  כידוע, מילים רבות הרחיבו את משמעותן מתחום המקום הפיזי לתחום הזמן, וכך קיבל התואר 'ארוך' את משמעותו השנייה: שנמשך הרבה זמן, למשל בביטויים: יום לימודים ארוך, סוף שבוע ארוך ועוד. כך קרה גם במשמעותו של התואר ההפוך קצר. לפי המטפורה הבסיסית הזאת, הזמן נתפס כאובייקט שאפשר למדוד את אורכו. הצירוף אֲרֹךְ טְוָח   מתאר משהו שמגיע למרחק רב, או משהו שנמשך פרק זמן ארוך, ובהתאם – גם הצירוף ההפוך 'קצר טווח'. המילה טְוָח  עצמה מתארת גם מרחק וגם פרק זמן.

גם מילים אחרות מהשורש אר"ך מתארות הן מרחק רב והן זמן רב. במקרא הפועל אָרַךְ מתאר גם את מידתם של ענפי העץ: "וַתֶּאֱרַכְנָה פארתו [קרי: פֹארֹתָיו]" (יחזקאל לא ה) וגם את התמשכות הזמן: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים" (בראשית כו ח). הפועל הֶאֱרִיךְ משמש גם במובן הגדלת מידותיו של חפץ: "הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיהו נד ב) וגם במובן הגדלת משך הזמן, בעיקר בביטוי הֶאֱרִיךְ יָמִים, לדוגמה: "וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע כד לא).  שם העצם המופשט אֹרֶךְ מופיע במקרא בעיקר כמידה פיזית, לצד 'רוחב' (בין היתר: בראשית ו, טו בתיאור המידות של תיבת נוח), אך גם בביטויים לְאֹרֶךְ יָמִים  (למשך זמן רב: "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-ה' לְאֹרֶךְ יָמִים", תהלים כג ו) ואֹרֶךְ יָמִים (חיים ארוכים, בין היתר תהלים כא ה). בכתבי חז"ל נוסף גם הביטוי אֲרִיכוּת יָמִים באותה משמעות.          

במקרא יש למילה 'אָרֹךְ' צורת נסמך מיוחדת: אֶרֶךְ, לדוגמה: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר [=הכנף]" (יחזקאל יז ג).  יש הגוזרים אותה מצורת היסוד המשוערת 'אָרֵךְ'. צורה זו מוכרת בעיקר מהביטוי אֶרֶךְ אַפַּיִם שפירושו  סבלן, שאינו ממהר לכעוס: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז לב). המילה  אַפַּיִם היא נטיית הזוגי של המילה 'אף'. במקרא 'אף' משמשת גם במובן 'כעס', למשל: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" (דברים ט יט). מובן מיוחד זה קשור לביטוי המקראי חָרָה אַפּוֹ (במישהו), שפירושו 'כעס עליו מאוד' (לדוגמה: בראשית ל ב). ביטוי זה מבוסס על מראה האף והפנים בשעת כעס, כאילו יוצא מהם עשן. מניחים שהמשמעות המקורית של הפועל חָרָה  הייתה 'לבעור', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת 'לבעור מכעס'.  כך מתואר האל באחד ממזמוריו של דוד המלך: "מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ; עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל" (שמואל ב כב, ח-ט). רש"י פירש פסוק זה כך: "כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו".

לעומת זאת, הביטוי המקראי הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ  פירושו: 'לא מיהר לכעוס', 'התאפק מלכעוס', למשל בדברי האל לנביא: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי… לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (ישעיהו מח ט). וכך נוצרה גם משמעותו של הביטוי 'ארך אפיים',  המתאר בין היתר את אחת מתכונותיו של האל ודרכיו בהנהגת העולם, לפי שלוש עשרה המידות המפורטות בספר שמות:"ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד ו(. במקום אחד במקרא מופיע גם ביטוי הפוך, המתאר את מי שממהר לכעוס: "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת" (משלי יד יז). ואילו בספר קהלת (ז, ח) נאמר: "טוֹב אֶרֶךְ-רוּחַ מִגְּבַהּ-רוּחַ". 'אֶרֶךְ רוח' הוא מי שאינו קצר רוח, ומכאן נגזר הביטוי אֹרֶךְ רוּחַ  (סבלנות, יכולת התאפקות).  הביטוי המליצי אָרְכָה לוֹ הַשָּׁעָה מתאר דווקא מצב שבו מישהו היה קצר רוח: הזמן נמשך בעיניו ללא קץ, היה נדמה לו שהזמן עובר לאט.

אסיים בתקווה שהיה לכם אורך נשימה מספיק כדי לקרוא את הטקסט הזה, ולא הארכתי מדי בדברים.

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

עולם בעלי החיים בתנ"ך עשיר מאוד. הקדמונים היו מודעים לריבוי המינים, ובמסכת חולין נאמר: "ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". בתנ"ך עצמו מופיעים כ-200 שמות בעלי חיים, אך כאשר הגיעו אל מעמקי הים נתקלו בבעיה. למעלה משבעים פעם מדובר בתנ"ך על דגים, אבל הם מופיעים רק בשמות כלליים או קיבוציים: דג ודגה, ללא פירוט, וכן השם הקיבוצי 'דגה' בביטוי 'דגת הים' ועוד. אחת הסיבות לכך היא שבני ישראל של התנ"ך לא היו יורדי ים, ורובם לא גרו ליד החוף.

בתלמוד כבר הופיעו כמה דגים, וזאת בהשפעת הארמית הכל-יכולה. הדג המזוהה יותר מאחרים עם הרשימה הוא השיבוטא, בגירסה עברית שיבוטה, או בגירסה מקוצרת שיבוט. ניסו להדביק לשיבוטה דגים שונים, וביניהם הקרפיון, דג הסול, דגים מסוג גדוס, ובסופו של דבר זכה בו דג הרומבוס. בוויכוח על שמו של הקרפיון הציע בשנות השלושים מאן דהוא להוסיף לשם הלועזי קארפ תוספת עברית: -יון, וכן נולד השם קרפיון. הבלשן יצחק אבינרי הזדעק וכתב: "אם כך, נקרא מעכשיו לבנק – בַנְקְיון". לא שמעו לזעקתו, והקרפיון נחת על הצַלַחַת העברית.

במסגרת המאבק על הצַלַחַת העברית נכתבה בשנות העשרים חוברת המציעה לסועד העברי תפריט עברי למהדרין. ביו היתר המלצר מציע לסועד "עפיינים, מליחים בשמן זית, דגים: שיבוטא ואברומה". כאן דגי התלמוד שולטים. אברומה הוענקה לדג המכונה באנגלית bream, על פי הדמיון בצליל. העפיין נדבק לאנשובי, האלתית לדג הסלמון והטָרית התלמודית לסרדין. טרוטה היא עיבוד עברי לשם הלועזי trout.

דג תלמודי מעניין הוא הסנדל. הסנדל מזוהה עם משפחה של דגים שטוחים דמויי סנדל, ממשפחת הסנדלוניים, שזכו לכינוי העממי "דג משה רבנו". זאת בעקבות האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף, על פי צורת הדגים. דג הסנדל נזכר במשנה דווקא בענייני היריון. מסכת ברכות מונה טיפוסים שונים של עוברים שהם 'נפלים', שאחד מהם הוא סנדל: "מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל". רש"י מסביר שהכוונה לעובר בצורת דג הסנדל. שמו של הדג באנגלית הוא sole, והוא התגלגל מהמילה הלטינית solea שפירושה סוליה, שהיא גם מקור המילה העברית סוליה.

חבורת הדגים המשנאית לא הספיקה, ובעשורים האחרונים נחלצה האקדמיה ללשון לעזרת חוקרי הדגים ויצרה מילון מרשים, מחולק לארבע קטגוריות של דגים עבריים, ובו למעלה מ-1300 מיני דגים. כמעט לכולם נמצאו שמות עבריים, ובבחירת השמות הושקעה מחשבה ודמיון רב. לא מעט סוגי דגים זכו לסיומת נון, מילה שפירושה בארמית דג. היא שימשה גם למותג שימורי דגים, ככתוב: "שימורי נון – ראויים לאמון". הנון המוכר מכולם הוא האמנון. לצידו שוחָה משפחת הזנבנוניים, ולחבורה מצטרפים אוֹרְנוּן קרנוני, גַּרְזִנּוּן כסוף, זְהַרְנוּן עדין, חֹטֶמְנוּן, טְבַרְנוּן סִימוֹן כִּנַּרְתִּי, מָגִנּוּן יפני, מִירְנוּן זַעֲמָנִי, נְחַשְׁנוּן ברוד, סִיסְנוּן ארוך-סנפיר, עֲדִינוּן כסוף-פס, עַכְנוּן אָזוּר, עַכְשׁוּבְנוּן שחור-פֶה, רַעַפְנוּן קצר-אף, שְׂפַמְנוּן החשמל, תַּנִּינוּן טָלוּא ועוד נונים רבים. התְמָנון, שאינו דג אלא רכיכה ימית, מצטרף לחבורה.

לא מעט דגים קרויים על שם בעלי חיים אחרים. אפשר למצוא ביניהם את הזאבן האפור, את הכַּרְבּוֹלִית המַסְרְקִית שבעגת הדייגים קוראים לה פשוט תרנגול. במשפחה זו משייט גם נציג הממשלה, כַּרְבּוֹלַן שְׁטַיְנִיץ. גם סוּסוֹן יָם מְהַגֵּר מצטרף לגן החיות, ואתו סְיַחְנוּן סַפּירי ותֻּכִּידָג כְּרֵתִי ממשפחת התוכינוניים. חיבור דומה של שתי מילים לאחת נמצא בחבורת הדגים הבאה: עֲגֻלֶּסֶת הירדן, יַבְּלֶסֶת (יש לה לסת מיובלת?), קַרְפַּדַּג דִּבְלוּלִים, רֹאשְׁנָחָשׁ, ושְׁטַחְדָּג עֲרָבִי ממשפחת השְטַחדגיים.

דגים שונים נקראים על פי תכונה פיזית כלשהי. משפחת הדַּגְדַּקִּיִּים היא כנראה דקת גזרה, בעוד משפחת גדולי העין מפקחת על סביבותיה. לזַלְדְּקָן שְׁחֹר-השׁוּלַיִם זקן מדובלל, לניבן ניבים ולמלתען מלתעות. לצד דג החרב משוטטת סיירת לוחמים מפחידים: חֲנִיתָן תַּנִּינִי ממשפחת השיפודניים, רָמְחָן לְטָאִי ממשפחת הרומחניים, פַּטִּישָׁן פְּגוּם-חַרְטוֹם ואחרים.

לא מעט שמות ברשימה הזו מעוררים את הדמיון ואת בלוטות הצחוק. אִצְטַגְנוּן מְגֻבְשָׁשׁ חוזה בכוכבים, גִּיטָרָן אַטְלַנְטִי מנגן בצוותא עם כִּנּוֹרִית כַּדַּת-רֹאשׁ. בימים משוטטים חַזַּאי יַפָּנִי וחַזַּאי אֵירוֹפִּי המכונה באנגלית weatherfish – דג מזג האוויר. פַּהֲקַן הַיְּאוֹר מפהק, חֲפָף ישראלי מחפף לאורה של חַשְׁמַלָּנִית בֶּן-טוּבְיָה. נְסִיכִית פְּסוּסָה מתחתנת עם קֵיסָרוֹן עָטוּר, וקָדְקוֹדִית הקביים מדדה אחריהם. לשונאי הגשש אברהם חטף-פתח ישמח לגלות גם את הזַרְבּוּבִית הרַבְגּוֹנִית ואת השַׁרְבּוּבוֹן הגָּבוֹהַּ. הלו, זה האקדמיה?

הישראלי המצוי מכיר את הדגים בעיקר מן הצלחת בבית ובמסעדה. חלק מהתפריט אינו מופיע במילון הרשמי. הוא לא ימצא שם ברבוניות, בס או דניס, במילון הם זכו לשם עברי לצד מונח לטיני ארכני. בסושייה יקבל דגים נאים בצורות שונות, וביניהם סשימי, דגים או פֵרות ים פרוסים במצב נא. במסעדות יהודיות יקבל הֶרינג, והמהדרין יגישו גרעבלקס, דג מפולט מלווה בגבינה שמנה על טוסט. בפסח תימשך מלחמת הגפילטע האשכנזי בחריימה המרוקאית. הספניולים יגישו פֶשְקָדו, והוותיקים ייזכרו בנוסטלגיה בימים שבהם פילֶה לא היה נתח בשר רך ועתיר שקלים, אלא פרוסת דג צחיחה בימי הצנע.

הדגים הם מקור לא אכזב לדימויים ולמטבעות לשון. הדימוי הוויזואלי הידוע הוא העניבה המכונה גם דג מלוח. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "הוא והיא על הגג": "מעפולה באנו הנה יחד/ ברכבת יום שישי./ יש לי דג מלוח וקרחת/ ותסרוקת לראשי". בדרך כלל הדגים הם דימוי לטיפוסי אנשים. דג קר הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו, בעקבות אנגלית (cold fish) וגרמנית. אדם החי בסביבה מוכרת מרגיש כמו דג במים. דג רקק הוא אדם חסר חשיבות, דג שמן הוא אדם חשוב, בדרך כלל כזה שאפשר לנסות ולנצל אותו, או סיפור עסיסי בעיתון, שמחר, ככתוב, יעטפו בו דגים. השתקן אילם כדג, ובשפת העבריינים דג הוא אדם ששותק בחקירות. כדאי לו, אם ידבר הוא ילך לישון עם הדגים. על אדם ממולח ומנוסה העומד לפני חקירה או עסקה אומרים שהוא כבר "טיגן דגים גדולים יותר", ועל מי שמזלזלים בו אומרים "לך תמכור דגים בשוק". לבחורה שנכשלה בניסיונה להשיג בחור לחתונה אומרים בעקבות שיר אנגלי ידוע כי "יש הרבה דגים בים". בארגון מושחת, מסתבר, הדג מסריח מהראש. גם דגים ספציפיים משמשים מקור לדימויים, ובראשם הכריש והברקודה.

שני מטבעות לשון מבקשים הרחבה. 'הראה לו מאיפה משתין הדג' מגיע מן השפה המרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לביטוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכת המין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

הניב "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מבוסס על משל המופיע במדרש, ומתייחס לעונשים שספגו פרעה ואנשיו לפני יציאת מצרים: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה". הסיפור רווח בפולקלור העמים ובפולקלור היהודי במזרח ובמערב. בחלקם נוסף לסיפור ולניב מוטיב הגירוש מן העיר.

ונקנח בגשש, במילותיו של שייקה אופיר. דייג אוהב דגים? אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים? באמת, למה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.

כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').

התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;  נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל,  וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף  יְקַר הַמְּצִיאוּת.  התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).

במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו  מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.

מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר,  המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה). גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'.  והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.  

לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים.  פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.   

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים), או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."    

גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price  (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.  

לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה.