Feeds:
פוסטים
תגובות

כולם מדברים על "השפה הירושלמית", אבל מהי בעצם? מצד אחד, היא מכילה אוצר מילים ומאפיין לשוני עשיר ומגוון. מצד שני, היא נחלת העבר. עקבותיה של הירושלמית מובילים לראשית המאה ה-20 ואף קודם לכן, כאשר גרו בשכנות קרובה בני עדות ולאומים שונים שהשתמשו בשפות שונות, ואלה התערבבו ביניהן. השפה הירושלמית רוויה לדינו, ערבית, יידיש, טורקית, אנגלית משובשת ועברית.

לצד המילים והביטויים בשפה הירושלמית, יש לה כמה סימני היכר פונטיים. המפורסם שבהם הוא הארכת התנועה a במילים רבות, כמו מאאתיים, הסמל של העברית הירושלמית. כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים, מגפאאאים, מאאנדס, ג'אאקט ועוד. אפשר למצוא אפיונים פונטיים מזדמנים, כמו שפונג'ה (במקום ספונג'ה) ,והצורה הידועה חתולה במלעיל עבור נקבת החתול. ירושלמים מחליפים לעתים צדי רגילה בצ'די, כמו במילה 'מחוץ' הנהגית מחוץ'. הדרך הירושלמית לטפיחה על ראשו של מי שהסתפר, צ'פיחס, מושפעת מהמילה הערבית-עיראקית צ'פחה, והיא ככל הנראה גם מקורו של הספיחס הכלל-ארצי. מילים לא מעטות בירושלמית הפכו נחלת כלל-ישראל, וביניהן פוסטמה (טיפשה, מלדינו), אוחצ'ות (בשפת ההומוסקסואלים), אַמה (טיפש, מערבית) ועוד.

הירושלמית השאירה אחריה משפטי מפתח המייצגים את מגוון השפות. 'אִבְּן אַלְבּוּלַע' היא קללה עיראקית שמצאה את דרכה למערכוני הגשש החיוור. 'אַטלַע מִן אִלזָריעַ' גם היא קללה ערבית שפירושה: צא מן השדה הזרוע! 'אין בָּיָד אִל חַספַּיילה' היא קריאת מנקי כלי הנחושת, המשלבת ערבית ולדינו. 'חַבָּשי חַבָּשי נָאוֹ נָאוֹ' הייתה קריאת לעג כלפי מוכרי הבוטנים החבשים. 'עשו ממנו קאראקוֹז', כלומר, שיגעו אותו, תיזזו אותו, הקפיצו אותו ממקום למקום, נוצרה בעקבות karagoz, דמות בתיאטרון צלליות טורקי. וביטוי תלת-לשוני, לדינו, ערבית ועברית: 'אִיכּוּלָא וַלַא אִיכּ אַסְתוֹמוֹס אבודים': כך או כך אנחנו אבודים.

השפה הירושלמית הצטיינה בכינויים לטיפוסים שונים שהסתובבו בירושלים. תרבות הכינויים אופיינית ליישובים קטנים, עיירות וכפרים. 'זיגי' בירושלמית הוא ברנש מרובע וצייתן, 'מַדלאל' הוא מפונק, 'עַמיקו' גבר רכרוכי, 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי, 'פַּסאי' הוא מפסידן, אדם הנוהג להחמיץ הזדמנויות. שחקן הכדורגל רם סטי מהפועל ירושלים, שנחשב שחקן בינוני, הפך לכינוי ירושלמי, מעין 'אחלה'. 'אַבּוּ לֶלֶה' אינו אדם אלא שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים. המקור בערבית: אבו לילה (אבי הלילה). הכינוי אומץ כשם אתר למעשני נרגילות.

תושבי העיר הערבים זכו למגוון כינויים. 'וַלַד בּילאד' הוא יליד העיר העתיקה. 'נַוואר' היה כינוי לצוענים הערבים של העיר העתיקה, ובהשאלה: חסרי בית. גם 'עַצפוּר', בערבית ציפור, הוא קבצן חסר בית. השוטרים כינוי את הערבים 'אינדיאנים'. עבריינים בעלי הופעה מהודרת נקראו 'אלגנטים' או 'חתנים', והטיפשים שבהם כונו 'גינדאווי', בעקבות גְנאווי, במרוקאית: בן למעמד נמוך שמקורו בשבט הגנאווים. בעקבות 'אבו ללה' נולדה בירושלמית 'מכשושה', כינוי למכשפה דמיונית שהועתק למין האנושי ביחס לנשים כעורות ומרושעות. 'שאפּוֹזה' לעומתה היא נערה יפה המנצלת את יופייה, מיזוג: שאפה+פוזה.

המקצועות שעברו מן העולם זכו לשלל כינויים. בַּשיטי היה מוכר פחם, ובהרחבה – פרחח. גאלח הוא נזיר או כומר, על שום ראשו המגולח, וגם בהשפעת המילה המקבילה ביידיש. טֶנגֶ'רֶה פַּיילה עסק בניקוי גיגיות, ומַנגַ'ד בניפוץ מזרנים. מקצוע אחר הוליד את משחק הנשיאה על הגב "אַבִּי יויו". השם נוצר בראשית המאה ה-20 כשבירושלים שררה מצוקת מים קשה, בעיקר בקיץ. אז היו מגיעים לעיר שואבי מים ערבים שכונו 'אסאקה', על גבם נאדות מים שחורים מעור עִזים, ובהם מים מתוקים ממעיינות הסביבה. הם הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית "אוואה יו אסאקה". "אוואה יו" הוא שיבוש של הביטוי בלדינו "אגוואה יו": "אני מים". חיקוי שואבי המים הערבים התגלגל אצל הירושלמים ל"אבא יו יו".

הכדורגל הירושלמי מתאפיין מאז ומתמיד באוהדים נאמנים וסוערים. היציע המזרחי הוא מקום מושבם של אוהדי בית"ר השרופים באצטדיון טדי, שחלקם התאגדו בחבורה 'לה פמיליה'. אחרי שבית"ר הבקיעה גול לקבוצת הפועל כלשהי, בעיקר בדרבי, נשמעה הקריאה "אֵבֶל בהסתדרות". כלפי שופט שפסק נגד הקבוצה צעקו "השופט עובד בתל-אור". תל-אור היה בית קולנוע בבעלות מועצת פועלי ירושלים. והיו גם ביטויי כדורגל ייחודיים. להִפריק פירושו לבעוט בעיטת עונשין בעקבות אנגלית: free kick. פאוֶול היא הגִרסה הירושלמית לביטוי הישראלי 'פָאוּל' (עבירה). והיה גם חוק ייחודי: 'פֶּנדל-גול – גול', חוק שקבע שכאשר מבקיעים גול למרות שנשמעה שריקה לפנדל – הגול ייחשב.

הווי המשחקים של ילדי ירושלים עשיר, כאשר הירושלמים נתנו למשחקים המוכרים בכל הארץ שמות משלהם. 'אלמבּוּליק' הוא השם הירושלמי למשחק העתיק דוּדֶס, לצד 'אלֶם סלָם פּאצ'קה'. המשחק 'אֶרץ' קרוי ברחבי הארץ 'קלאס'. ה'גולגולים', פירות האזדרכת המשמשים למשחק נקראים בכלל-ישראלית בומקלאך. העג'ואים הירושלמים הם הגוגואים מן השפלה. 'דודה דינה' היא הנוסחה הירושלמית של משחק הריצה 'הקדרים באים'. 'חיי שרה' הוא הכינוי הירושלמי ל'עמודו', משחק כדור של מסירות ופגיעות. כדור המשחק נקרא 'קיפודור'. לרוגטקה קראו מורטה, לפורפרה – פוררה, 'סרטים' הם גזירי פילמים לצורך הכנת פצצות סירחון, שנקראו גם צ'קים.

ילדי ישראל שגילו שילד אחר אמר או עשה או לבש דבר מה זהה היו קוראים 'צמבל בלי להשיב לעולמים', המקור במילה הצרפתית samble, 'יחד'. בירושלים הנוסח היה ארוך בהרבה: "ג'ינקְס פרטי! סטופ, מגן דוד כחול". זאת על פי jinx: לחש פלאים המופיע גם בספרי הארי פוטר.

גם מאכלי הרחוב זכו בירושלים לשמות ייחודיים. אֶשתַנוּר היא הפיתה העיראקית, הקרויה ברחבי הארץ לאפה. המקור בערבית: עֵיש פירושה לחם. 'בּוֹמבָּלה' הוא תפוח עץ אדום עטוף סוכר שנקרא גם 'יופי', 'בַּמבָּליק' הן סוכריית סוס, 'זערורים' הם פירות העוזרד ששימשו למאכל, ו'חַמְלה מַלאן' הם גרעיני חומוס קלויים. צמר הגפן המתוק זכה לשם יַמבַּמבָּם על פי מנגינה שניגן בעל הדוכן, וגם 'שַׁעֲרין בַּנאת', ערבית: שיער הבנות. 'מציצה' היא סוכרייה על מקל. לדינו הביאה לתפריט את הפיניונס והפפיטאס – גרעיני צנובר וחמנית. הארטישוק הירושלמי נקרא קרטופי, בעקבות האיטלקית. בימי המצור אכלו קציצות חובייזה, ובל נשכח את המעורב הירושלמי, שהורתו בשוק מחניודה, חלקי עוף פנימיים צלויים ומתובלים היטב.

גם אוצר החפצים זכה בירושלמית לשמות מיוחדים. שיפודי האופניים נקראו סילקים, בעקבות סילק – חוט בערבית, בעוד השסתומים לצמיגים נקראו בלפים, בעקבות valve האנגלית. מכונית החברה קדישא זכתה לשם היצירתי זַלנוע.

כלי הבית שאבו את שמותיהם משפות שונות. טֶנְגֶ'רֶה בלדינו היה כלי לשמירת מים, טְרַפּוֹצְ'קָה ברוסית – מחבט שטיחים. הלדינו תרמה גם את הספּונג'אדור, סחבה לשטיפת הרצפה, והפינג'אניקו, ספלון הקפה. הצרחה נרשמה בתחום מכשירי הרישום. בירושלמית טוש הוא עיפרון הסימון העבה, ולורד – הדק. ברחבי ישראל – להיפך. עיפרון חודים הוא שילוב של עט ועיפרון, נפוץ במשך תקופה מסוימת, ונקרא גם "עיפרון מכאני".

ירושלים של היום כבר אינה קהילה קטנה וצפופה, אלא עיר ענק רבת שכונות וקהילות. בין היתר יש בה אתרים ייחודיים שזכו לכינויים משלהם. 'אצבע עוג מלך הבשן' היא העמוד ההרודיאני הענק בכניסה למגרש הרוסים. 'הדתיקן' הוא בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'. 'הכביש המכושף' הוא כביש בג'בל מכאבר, שהירידה בו מעניקה תחושת עלייה. 'המַייל התרבותי' הוא המסלול המוביל ממרכז בגין והסינמטק דרך תיאטרון החאן אל תיאטרון המעבדה שברחבת תחנת הרכבת הישנה, ו'המפלצת' היא פסל שכונתי גדול בדרך לקריית היובל. שכונת רמות נקראת 'הכוורות' על פי צורת הבנייה בה. 'כיכר החתוּלות', במלעיל, היא רחבה במרכז ירושלים המשמשת כמקום למכירת תכשיטים וכמרכז בילוי של נוער, בעוד ש'כיכר המיואשים' היא כיכר בשכונת הבוכארים. ויש גם שאלה ירושלמית החוזרת כל שנה עם בוא השלג: "נתפס?", שאלה-תקווה בעקבות ירידת שלג, כדי לברר אם בוטלו הלימודים.

עבודת קריאת השמות לכלים היא חלק מהמפעל הגדול של קביעת מונחי מוזיקה בעברית, והשתתפו בו אנשי לשון ואנשי מוזיקה לרוב. גלריית כלי הנגינה בעברית שאובה ממקורות שונים. יש בה כלים ששמותיהם נלקחו מן התנ"ך ומן התלמוד, כלים עם שמות חדשים וכלים ששמרו על שמם הלועזי.

מחדשי הלשון מצאו בתנ"ך כמה וכמה שמות לכלי נגינה. בפרק הקצר החותם את ספר התפילות הגדול, תהילים, חיכו להם לא פחות מתשעה כלי נגינה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה". בפסוק מופיעים שופר, נבל, כינור, תוף ועוגב שאומצו בשפה המתחדשת. שופר כאן עדיין אינו כלי המתייחד לצורכי דת. לצידם מופיעים הכלים מינים, צלצלי שמע, צלצלי תרועה ומחול שלא נקלטו בשמות כלים בימינו. במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים שמות כלים נוספים. חליל, חצוצרה ומצלתיים התקבלו לתזמורת הפילהרמונית. נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף יצאו מן השימוש. חכמי המשנה קבעו כי יש לייחס את השמות 'מצלתיים' ו'צלצלים' לאותו כלי.

האם השמות העתיקים יוחסו אז לכלים המוכרים לנו היום? הכלי הקרוב ביותר לכלי המקורי בן אותו שם הוא הנבל. 'כינור' היה גם הוא כלי מיתרים, דומה לנבל. לכן היו בימי תחיית הלשון הצעות לקרוא כינור לגיטרה דווקא, או לבללייקה, ולמי שניגן בכינור קראו הארפיסט, כלומר, מנגן בנבל. בן-יהודה הכריע את הכף. בערך 'כינור' במילון הגדול הוא כותב כי כי "נהוג לקרוא כינור לגייגע", שהוא שמו של הכינור בגרמנית וביידיש. לעומת הכינור, שלושת אחיו לרביעיית הקשת נותרו בשמם הלועזי: ויולה, צ'לו וקונטרבס, לאחר שהשמות שהוצעו עבורם נדחו. לוויולה הציעו לקרוא 'כינורֶת' או 'כונֶרֶת', לצ'לו 'כינורן' ולקונטרבס 'כינור גדול'. הצעות אחרות רמזו על הבטן הבולטת של הכלים הגדולים. לצ'לו הציעו את השם 'בטנונית' ולקונטרבס את 'בטנון'. השמות לא נקלטו, ונותרה השאלה איך לומר 'צ'לו' ברבים. האקדמיה קבעה צֶ'לות, המוזיקאים העדיפו את צורת הריבוי האיטלקית – צֶ'לי.

לכלים אחרים הוצעו שמות המזכירים את הצליל הלועזי. הגיטרה נקראה 'קיתָרָה', ועלתה הצעה לקרוא לה בכלי התלמודי-יווני 'קתרוס', ולמנגן הגיטרה – 'קתרסן'. לכלי הנגינה לאוטה הציע הבלשן יצחק אבינרי לקרוא 'לָעוד'. התחולל פולמוס סביב הכלי המקראי 'נבל עשור'. הטענה המקובלת היא שמדובר בנבל בן עשרה מיתרים, אבל עלתה גם טענה שמדובר בכלי נשיפה המזכיר חמת חלילים. התיאור של רש"י תמך בכך: "נבל עשוי כמפוח של נפחים, ומוציא קול ע"י רוח". מצד שני, הטענה שהנבל של פעם הוא אביו של הנבל של היום זכתה לסיוע יווני, שם מופיעה המילה νάβλα – נַבְּלָה – כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה נַבְּלָה כשם לסימן המתמטי ◁, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל. ראיה נוספת היא השם הלטיני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". השם התגלגל מהפועל היווני פסאלין, שפירושו לפרוט, והנבל היווני נקרא פסלתריון.

השם פסנתר נקבע בעקבות החלק הארמי של ספר דניאל: "בְּעִדָּנא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא". בפסוק הזה מופיעים בגרסה ארמית כלי הנגינה קרן, קתרוס, משרוקית וכן סַבְּכָא, שהיא מין נבל. סומפוניה היא האם הלשונית של 'סימפוניה' המודרנית. פסנתרין וסומפוניה נחשבים כלי מיתרים, כאשר פסנתרין הוא גלגולו של הפסלתריון, הנבל היווני שנזכר לעיל. בן-יהודה הציע להבחין בין 'מַכּושית', קלאוויר, מילה שהוא חידש, לבין 'פסנתר', פיאנו פורטה, והוא מנמק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". לאחר שהחידוש נכשל היו שהציעו לקרוא 'מכושית' לקסילופון. בתקופת ההשכלה ניסו לקרוא לפסנתר בשם המקראי 'היגיון', בעקבות הפסוק בתהלים "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר".

העוגב המופיע כבר בספר בראשית היה כלי מיתרים, והוא נקבע בשלב מאוחר כשמו של האורגן הכנסייתי. איתמר בן אב"י הציע לקרוא לכלי הכנסייתי 'חלילייה'. עם השנים החלו להבדיל בין 'עוגב' כשמו של כלי הקנים הישן, לבין 'אורגן' כשמו של הכלי החשמלי. לצ'מבלו הציעו לקרוא 'פסנתרון', ולפי הצעתו של אבינרי בשם התנכי 'מינים'. השם הזה הוצע גם כשם לכלי הנשיפה הרמוניום, אבל בן-יהודה מצא לו שם עברי שהועדף: 'מפוחית'.

כלי הנשיפה המוביל במקרא נקרא 'חליל'. השם ניתן לו מאחר שהוא חלול, והוא האב החוקי של החליל המודרני. בתלמוד יש לחליל שם נרדף, 'אבוב', מילה שמקורה ארמי. בתזמורת המודרנית התחבטו איך לקרוא לכלי הנשיפה oboe, שם שהתגלגל מהשם הצרפתי לאותו כלי – hautbois, מילולית 'עץ גבוה'. השם האנגלי-צרפתי הזכיר את האבוב התלמודי, והשם הועתק אליו. פיקולו זכה בשמות רבים: 'חליל קטן', 'חליל גבוה' או 'חלילון', אבל השמות האלה לא נקלטו. בתנ"ך נזכר כלי נשיפה פופולרי והוא החצוצרה. השם נותר על כנו עד היום. הקלרינט קיבל שינוי הגייה קל שהעניק לו צורה עברית: 'קלרנית', והקורנֶט נקרא 'קורנית'. המילה 'קרן' היא תרגום שמו של כלי הנשיפה horn, לצד 'קרן אנגלית' ו'קרן יער'. לאלה יש אם עתיקה: 'קרן היובל' המופיעה בספר יהושע, שהייתה כלי נשיפה העשוי מקרן של בהמה.

כלי ההקשה הגנרי ששמו מתקיים מימי התנ"ך ועד היום הוא התוף. למילים "בתוף ובמחול" בתהילים פרשנויות שונות. 'מחול' הוא כידוע ריקוד במעגל, אבל בן-יהודה קובע כי "יש אומרים שזהו מין תוף". הוא מסתמך בקביעתו על אנשי הלשון והפרשנות מימי הביניים המוקדמים, שבהם קראו לטמבורין 'מחול'. מן הביטוי "בתופים ובמחולות" תרגם סעדיה גאון את 'מחולות' למילה הערבית 'טנאביר', ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף. לתופים שונים נמצאו שמות ייחודיים. הטנבור נקרא גם 'תוף בַסקי', ובגני הילדים קראו לתוף מרים 'מצילתוף'.

כלי הקשה פשוט הבנוי על צליל מתכתי קרוי 'משולש'. הציעו לקרוא לכלי בשם המקראי 'שליש', אך ההצעה לא צלחה. לכלים שלהם צליל פעמונים הציעו לקרוא 'מצילייה' ו'פעמונייה'. לקסטנייטאס קראו 'ערמוניות', בעקבות השם הלועזי.

מגוון שמות הכלים בתזמורת הפילהרמונית מצביע על הצלחה מרשימה בהטמעה של שמות עבריים לכלי נגינה. עם זאת שלושת כלי הקשת וכן הטרומבון והטוּבּה לא זכו לשם עברי, וכן הבסוֹן ששמו שונה ממעט מן הבסוּן האנגלי. בין הכלים שאינם חלק מן הפילהרמוניה התמונה שונה: סקסופון, גיטרה, מנדולינה ובלליקה נותרו בלועזיותם, שלא לדבר על האורגן החשמלי, הסינטֶסיידר, והכלי הישראלי מכולם: האקורדיון, שלו הציעו לקרוא בלי הצלחה 'מפוחית יד'.

Set of musical instruments on the white background.

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Man pulling the curtain up to a new better world after coronavirus COVID-19.

התנ"ך הוא התשתית של העברית החדשה, והכל נמצא בו. אוצר המילים שלו עולה מכל משפט עברי. כללי התחביר הבסיסיים נשענים על המשפט המקראי. על הבניינים העבריים דובר ברשימה קודמת. לצד זה יש בתנ"ך צורות מיוחדות שנעלמו מהשפה כמעט לגמרי. לא תשמעו אותן ברחוב ובכלי התקשורת, וכמעט שלא בספרות ובשירה. הן מכונות 'צורות ארכאיות'.

לצורות האלה קם מושיע והוא שירי הזמר, ובעיקר מה שקרוי הזמר המוקדם, פרץ היצירה מאז הולדת הציונות ועד קום המדינה. בזמר המוקדם נעשה מאמץ מיוחד לשמור על הצורות הארכאיות. בנושא זה נעשה מחקר יסוד מקיף של הבלשנית יעל רשף. חלק מהדברים שיובאו כאן מתבססים על מחקריה בנושא.

שירי העם הם מאז ומתמיד מרכיב בבניית הלאום בתנועות לאומיות שונות, והתנועה הציונית אימצה את הנוהג. השירים הראשונים קובצו ב-1895 בשירון 'שירי עם ציון'. משורר הילדים לוין קיפניס החל בכתיבת שירים לילדים ב-1913, לאחר שגילה שיש מחסור בשירים המקרבים את הילדים למורשת הלאומית והתרבותית. כמו כן הולחנו לאורך השנים שירי משוררים מאותה תקופה. בשנות העשרים של המאה העשרים התפתחה מאוד יצירת שירי הזמר, ורבים מהם נחקקו בזיכרון והושרו במערכת החינוך ובאירועים שונים.

בין היתר שילבו כותבי השירים צורות מקראיות שכבר לא שימשו בעברית המודרנית. אלה הן בראש ובראשונה הצורות המוארכות, בעתיד ובציווי. לצורות אלה היה תפקיד של עידוד עצמי וזירוז לפעולה. בשיר השירים מעודדת השולמית את עצמה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר". ישעיהו קורא לחזרה בתשובה: "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ". כאמור, הן חזרו אלינו בזמר המוקדם. על פי המחקר כמעט חמישה אחוזים מכלל צורות הפועל בזמר המוקדם הן צורות מוארכות.

הדוגמאות רבות. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס כותב: "עלי עין שוקֵקָה גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי הגדיל לעשות ושילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל, ובכך העניק לו חותמת יהודית-עברית: "קום התנעֵרָה עם חֵלֵכָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס השתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עוּרה" בשירו "עוּרָה ישראל". הצורות האלה לא נעלמו גם היום. בערוץ הילדים "הופ", למשל, המירו בשנים האחרונות את מילות השיר "נומי נומי" ל"נומה נומה", צורת ציווי זכרית מוארכת.

מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לא היה להן בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא". 'קומה' היא צורה תקנית, אבל בשיר מופיעה השורה "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". לצורה תָּנוּחָה, הארכה של הנוכח, הגוף השני, אין בסיס במקורות. בשיר "מלאך מסולם יעקב" כותב יורם טהרלב על פי אותו עיקרון: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". גם ל'יהומה' אין בסיס דקדוקי בתנ"ך.

הקבוצה השנייה של צורות שהתיישנו היא צורות ההפסק. בתנ"ך זוכות מילים רבות, שמות עצם ופעלים, לשינוי כלשהו כשהן מופיעות בסוף פסוק. לשינוי יש תפקידים פואטיים ורטוריים. בעברית החדשה הצורות האלה נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ, שבו חל בידול. 'אֶרֶץ' היא המילה הכללית, 'אָרֶץ' מתייחסת לארץ ישראל (עלה לאָרץ) או לאדמה (נפלתי על האָרץ). המחקר מראה ששלושה אחוזים מצורות השם והפועל בזמר המוקדם הם צורות הפסק, בעיקר במערכת הפועל. מרדכי ריווסמן כותב בשירו "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית בידי ישראל דושמן מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". צורות ההפסק 'גָבֵרָה' ו'נִתְיַתָּמוּ' משרתות את צורכי החרוז והמקצב. לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

קטגוריה נפוצה פחות בשירי הזמר היא הצורות המקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור", רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַךְ", אריה יחיאלי: "תְהִי זעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". 'הַך' זוכה כאן לאפקט אונומטופאי.

אחת הצורות האופייניות ללשון המקרא היא המקור המוחלט, נוסח 'שָמוֹר את יום השבת לקדשו'. הדפוס הדקדוקי הזה כמעט נעלם בעברית החדשה, אנחנו מכירים בעיקר את המקור הנטוי המשמש כשם הפועל: ללכת, להיכנס. המקור המוחלט שרד בעיקר בצירופים כבולים כמו 'השכם והערב', 'יודע קרוא וכתוב', 'מהָחֵל ועד כלֶה', 'הלוך ושוב' ועוד. בזמר המוקדם מופיעות צורות המקור בדרך כלל לצד פועל רגיל מאותו שורש, על פי דפוס שכיח בתנ”ך בנוסח "שָמור תשמרנו מכל משמר". כך בשיר הפסח 'שמחה רבה': "שָתֹה אשתה ארבע כוסות, שָאוֹל אשאל ארבע קושיות". כך גם בשירו של יצחק שנהר שנזכר לעיל: "קומה אחא, סובה סוֹב, אל תנוחה, שובה שוֹב". המקור הנטוי נדיר. בשיר הביכורים של ביאליק "אל הציפור" הוא כתב "בחורף, בְעוזבֵך מעוני". בשיר "עלי עין שוקקה" מופיעות המילים "הַשקותָם הבטיחה".

צורה מקראית נפוצה היא ה' המגמה. בעברית החדשה השימוש ב-ה' המגמה מוגבל למילים מסוימות: ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הצידה, צפונה, דרומה, הביתה, מעלה, מטה, העירה, פנימה. בתנ"ך היא משמשת בעיקר לצרכים סיפוריים, כמו "ויבוא החדרה", "עלה לך היערה" ועוד. כמו צורות אחרות שהתיישנו גם הצורה הזו זוכה לביטוי בזמר המוקדם: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה". נעשו בה גם שימושים סטיריים כמו בשירו של מאיר אריאל "טרמינל לומינלט": "רץ בחזרה סוויסאיירה להספיק את טרמינל". כמו כן היא נשמרה בשמות יישובים כמו יטבתה, נגבה ואחרים.

ולסיום, דפוס ארכאי הקשור לתחביר והוא ו' ההיפוך, דפוס מוביל בתנ"ך כדרך לספר סיפור מתמשך. גם לו' ההיפוך הופעות בזמר המוקדם, אם כי הן נדירות, פחות מאחוז. בשיר "תכול המטפחת" של שלונסקי מופיעה הפסוקית "וַתנפנף ביד". בשיר העממי "הקוקית" נכללות המילים "וַיען קול מיער". צורות ב-ו' ההיפוך נהגו גם בעיתונות המוקדמת, אבל במהדורות משנות הארבעים ואילך הן נמחקו. יצחק אבינרי, שהשתמש לעיתים נדירות ב-ו' ההיפוך, הגדיר אותה "אבן יקרת המציאות", שמותר להשתמש בה "בצמצום ולא בהפרזה". היום, נראה, לא נותר ממנה זכר, להוציא, כמובן, את ספר הספרים.

3d illustration of black grand piano keys.

כשמדברים על סלנג צבאי מוכרים לכולם מונחי יסוד כמו ג'ובניק, מורעל, חמשוש וקודקוד. כאשר יוצאים מהזרם המרכזי של הסלנג עולה תמונה מורכבת. לצד הסלנג הכללי יש לכל חיל, חטיבה ולעיתים אפילו יחידה סלנג משלהם, שאינו מוכר ואינו בשימוש במרכיבים אחרים של הצבא.
כך ביחידות השדה. בעוד חטיבות הצנחנים וגולני הם נושאי הסלנג הצהלי הכללי, לכמה מן החילות שפה מיוחדת המתאימה לצרכים ולהווי שלהם. למשל, שפת חיילי השריון, שעולמם סובב סביב מפלצות מתכת, והם נחשבים חיילים מיושבים וכבדים יותר מאחיהם החי"רניקים. ראשי התיבות של החייל הוא חש"ן, ומכאן גם הביטוי 'כרס חש"ן' הצומחת אצל השריונר עקב ישיבה ממושכת בטנק. לכרס מסייע גם תא הצ'וקולוקים, תא סודי בטנק שבו מחביאים ממתקים.
הטנק עצמו משמש בביטויי סלנג שונים. 'טנק זונה' הוא טנק שאין לו צוות קבוע, בדומה לשימושי 'זונה' בשפה הצבאית הכללית. 'יודנטנק' היא סיכת מפקד בחיל השריון, שעליה מצויר מגן דוד שבתוכו טנק, והיא מזכירה את הטלאי הצהוב. טנק המרכבה 2 קרוי בכינוי גנאי 'סובארו עם תותח'. לטנקיסטים גם ביטויי הומור שחור בעקבות קרבות שבהם נפגעו טנקים רבים, וביניהם 'צ'יפסים', 'חנוכייה' וגם 'זיפו' על שם מותג של מצת סיגריות. מונח מפתח, שגם שימש השראה לסרט תיעודי בשם זה, הוא 'פודרה', היא האבק העולה מן האדמה לאחר שעובר עליה טנק, ומכסה גם את הטנקיסטים עצמם.
ההנדסה הקרבית סובלת מדימוי אפור ומיעוט מתנדבים. חיילי ההנדסה הקרבית מכנים את החיל 'ברווז': "לא ממש עף, לא ממש הולך ולא ממש שוחה". כומתת החיל האפורה מחזקת את הדימוי, וכדי להעלות את המוטיבציה נקבע שצבע הכומתה הוא כסף, ומכאן הסיסמה "כומתות כסופות, אנשים זהב". גרסה מקאברית: "כומתה כסף, לב זהב, רגליים פלטינות". ההומור השחור מתייחס לסכנה של אובדן איברים עקב העיסוק בחומרי חבלה, ומכאן 'אצבעות של מוהנדס'. מוהנדס, מהנדס בערבית, הוא חייל הנדסה קרבית.
גם אנשי חיל התותחנים חשים שנותרו מעט בצל לצד החטיבות המובילות גולני, צנחנים, ואפילו גבעתי והנח"ל. הביטוי המייצג זאת כבר דורות הוא 'חיל הביצים', בעקבות האמרה "תותחנים הם כמו ביצים, משתתפים אבל לא נכנסים". גירסה מהוגנת יותר היא "פעם תותחן תמיד תותחן", וגם לה גרסה חתרנית: "פעם תותחן, תמיד נטחן".
בסלנג התותחנים כינויים ייחודיים לבעלי תפקידים או ותק. 'גִיזֶר' הוא חייל חדש, כינוי שמקורו בצבא הבריטי, בעקבות geezer שפירושה אדם מוזר. 'אפרוח' הוא חייל המסומן לתפקיד פיקודי כבר כחייל צעיר, ויוצא לקורס באמצע המסלול. 'גַנָּן' הוא כינוי למדריכים בקורסים להכשרת מפקדים. הכינוי ניתן להם על שום אהבתם לסדר וניקיון. בצוות התותח משתתפים ה'דַחְפָּז', ראשי תיבות: דוחף פגזים, ו'כושי קרקע', שתפקידו להעביר פגזים מהערמה על הקרקע אל התותח. מל"מניק הוא 'משקיע ליד מפקדים', חייל הפועל כדי להרשים את מפקדיו, ומעצבן את חבריו.
אנשי חיל האוויר רואים עצמם מורמים מעם הצבא, פיזית ומטפורית, ומכונים על כן "צבא זר אך ידידותי". השפה הייחודית שלהם ראויה לטור מיוחד. גם לחיל הים שפה משלו. כמה מילות סלנג מתייחסות לספינה עצמה, בדרך כלל בהשפעה בריטית. "בּילג" הם שיפולי הספינה הפוגשים בקו המים. 'מָנוֹל' הוא פתח צר שדרכו יורדים לתוככי הספינה. אימת החיילים היא הסוּגִ'י, קרצוף הסיפון על ידי מטאטאים מיוחדים וסבון מעורב בסודה קאוסטית, בעקבות שם הסבון: soogee moogee. בעקבות זאת קרויים חיילים המשרתים על ספינות הטילים 'קרצפים'.
גם בחיל הים זוכים חיילים לכינויים על פי הוותק, התכונות והתפקיד, ובראשם הסקיפר, מפקד הספינה. חייל חדש קרוי 'בן', שכן יש לו 'אבא', מי שמילא בעבר את אותו תפקיד בספינה, ואפילו 'סבא' מול 'נכד'. חייל שאינו רגיש למחלת הים ומתפקד בכל מצב ים הוא 'קילר', בעוד החייל הרגיש לטלטולי המים נקרא 'פלאט', כיוון שהוא מצוי רוב הזמן במצב מאוזן. כאשר הוא שואג בעת ההקאה הוא זוכה לכינוי המחמיא 'אריה'. ומיהו 'שקית תה'? זהו, איך לא, צוללן למטרות מיוחדות.
עם השנים זוכים דווקא החילות שאינם שייכים לכוח הלוחם ליוקרה הולכת וגדלה, בזכות השפעתם על שדה הקרב העתידי. לחיל המודיעין, ובעיקר ליחידה 8200 שפה מיוחדת, מוכרת פחות משפת החיילים הקרביים.
חיל המודיעין עסוק במידע, ולמידע כינויים וסיווגים שונים. 'אוֹסינטי' הוא מידע המגיע ממקורות גלויים, בעקבות ראשי תיבות באנגלית: open source intelligence. 'ויזינְט' הוא מודיעין חזותי, 'אימינְט' הוא מודיעין דימויים ועוד. חומר מסווג שעלה במקורות גלויים נקרא 'גִרסה מבולמסת', בעקבות בלמ"ס: בלתי מסווג. 'שוֹס' הוא מידע חסוי שמי ששותף לו חותם על הצהרת סודיות, ראשי תיבות: שותף סוד. 'שוס דיגר', חופר שוסים, הוא חייל המחפש דרכים להיות שותף סוד בעניינים רבים. 'צִיחַ' הוא מידע בעל משמעות, מקובל בחיל המודיעין. ראשי תיבות: "ציון ידיעות חיוניות". מכאן נוצר גם פועל: צִיֵיחַ. הוא הורחב בלשון חיילי המודיעין לכל פעולה הקשורה בהשגת מידע: "הפאב חדש נראה סבבה, צריך לצייח אותו".
ב-8200 אוהבים לייצר פעלים חדשים דוגמת צייח. 'חִתְמֵץ' הוא מי שעוצר לביקורת בעקבות 'חיתוך מצב'. 'רישֵץ' פירושו ניהל צוות בעקבות רש"ץ, ראש צוות. חלק מהפעלים מתייחסים לפעולות הנעשות בידידו הטוב ביותר של איש המודיעין, המחשב. 'ליגֵף' הוא מי שיצא בצורה מסודרת מפעילות במחשב, בעקבות אנגלית: log off. 'שִלְחְסֵף' הוא מי שסיים משלוח הודעה, בעקבות הפקודה 'שלח סוף'. בעקבות remote control – שליטה מרחוק – נוצר הפועל 'רימט'.
כמה מילים בז'רגון 8200 הן שמות קוד לטיפוסים לא פופולריים. 'מתנבז' הוא מי שמבזבז זמן, בעקבות נב"ז: נוהל בזבוז זמן. על קצין המשמיע דברים חסרי בסיס הנשמעים משכנעים נאמר שהוא 'מדַמְגֵג', ועל קצין גבוה המשתמש במונחים כלליים ונמנע מכניסה לפרטים אומרים שהוא 'מדבר בסָאָלית', ומכנים אותו 'רב תַכְלָל'.
פועל ייחודי בסלנג 8200 הוא 'פִּסְטֶן', והוא מתייחס למצבים של שיבוש או תקלה. על פי עדות חיילי מודיעין כאשר מישהו משאיר מחשב פתוח מפּסטנים אותו: כותבים בשמו מייל ושולחים לכולם; כאשר יוצרים תקלה מכוּונת מפּסטנים, ואחר כך מתקנים; כשאומרים למישהו פַּסְטֵן פירוש הדבר 'עזוב את זה, לא כל כך חשוב, שכח מזה'. על מי שניסה לפתור בעיה זמן רב ללא הצלחה נאמר שהוא התפּסטן. למקור הפועל גרסאות שונות.
בחילות השונים כינויים לא מחמיאים למזון בבסיס. התותחנים מכנים את השניצל בבסיסיהם 'שרירצל', המוגש עם צ'יפס זרחן וקציצות חתול. 'מרק פיבונאצ'י' נולד בבסיסים של חְנונים ביחידות מחשבים למיניהן. זהו מרק שהוא שילוב של המרק שנותר מאתמול ומשלשום, בעקבות 'סדרת פיבונאצ'י', סדרה מתמטית שכל מספר בה הוא ערך שני הקודמים בסדרה.

פורים חזר, וכך גם משלוחי המנות. משלוח מנות הוא אחת ממצוות חג הפורים, לפי הכתוב במגילת אסתר (ט, יט): "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". התקופה שחלפה מאז פורים שעבר, תקופת הקורונה, הסתמנה גם כתקופת המשלוחים, ולא רק של מנות אוכל. בעקבות הבידוד שבו שהו אנשים רבים, והאיסור על פתיחת חנויות חלק ניכר מהמסחר עבר למשלוחים. לאחרונה הגיעו לארץ משלוחי החיסונים מחו"ל.

המילה מִשְׁלוֹחַ בפסוק הנ"ל פירושה 'שליחה'. יש חוקרים המפרשים אותה כצורת המקור של הפועל 'שָׁלַח' על דרך הנטייה הארמית, כעין מקבילה למילה 'לשלוח'. המילה 'משלוח' מופיעה במשמעותה המודרנית החל בתקופת תחיית הלשון, למשל בחיבור "קריית ספר" (1835) של המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג: "להקדים את משלוח הסחורה לבעליה לפני קבלת המחיר" (עמ' 2).

הפועל שָׁלַח מופיע בלשון המקרא בכמה משמעויות. המשמעות הגופנית הראשונית של פועל זה היא הושיט, פשט, מתח לפנים (בעיקר את ידו), למשל בסיפור גן העדן: "וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל" (בראשית ג כב). הביטוי המקראי שָׁלַח יָדוֹ (במישהו) פירושו 'פגע בו', לדוגמה במגילת אסתר (ט, ב):" נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם". בפסוק אחר באותו פרק במגילה (י) נכתב:" וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". כיום הביטוי שָׁלַח יָד בְּכֶסֶף/ בִּרְכוּשׁ משמש במובן נטל בלי רשות; גנב, מעל.

פועל זה משמש גם במובן הורה למישהו ללכת למקום מסוים או ללכת לעשות משהו, למשל: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). במקרא משמעות זו מופיעה גם בהקשר שבו האל מטיל משימות על נביאיו, החל בדבריו למשה בסנה הבוער: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג י). המשמעות העיקרית השלישית של הפועל הזה היא העביר דבר למישהו אחר או למקום אחר, לדוגמה: "וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א', טז כ).

השורש של"ח מופיע במגילת אסתר (ג, יג) גם בצורת סביל מיוחדת בבניין נפעל: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים [=מכתבים] בְּיַד הָרָצִים [=השליחים המהירים] אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". במגילה מופיעה גם צורת נטייה דומה של שורש אחר בבניין נפעל: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח, ח). נטיות אלה נחשבות לצורות מקור מוחלט, בדומה לצורות המופיעות לשם חיזוק לפני הפועל הרגיל "אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה). צורות המקור המוחלט מוכרות יותר בבניין קל, בצירופים כגון: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ".

הפועל שִׁלֵּחַ בבניין פיעל מצוי כיום בעיקר בלשון הספרות, אך במקרא הוא משמש לחלופין עם 'שלח'. פועל זה מופיע גם במשמעות 'שִחרר, הניח למישהו ללכת', בין היתר בדבריו הידועים של משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א), וכן לצד התואר 'חָפְשִׁי': "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כא כז). בעקבות זאת נוצר הביטוי שִׁלַּח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי. הפועל 'שילח' משמש גם במובן 'גירש, סילק' (בעיקר בביטוי 'שילח מעל פניו', למשל: מלכים א', ט ז). כאשר איוב (ל, יא) מתלונן על האנשים הלועגים לו בשל צרותיו, הוא אומר: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". לפי הפרשנות לפסוק זה, בעבר הייתה לאנשים יראת כבוד כלפי איוב, וכעת, לאחר שירד מגדולתו, הם הסירו את הרסן המטפורי מפיהם ומרשים לעצמם ללעוג לו 'בלי פילטרים'. מפסוק זה נוצר הביטוי שִׁלַּח (מֵעָלָיו) כָּל רֶסֶן – התנהג בצורה פרועה וחסרת מעצורים.

בלשון חז"ל נגזר משורש זה הפועל הִשְׁתַּלֵּח במובן סביל, כחלופה לפועל המקראי שֻׁלַּח (בין היתר: בראשית מד ג), לדוגמה: "כל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה משתלחת" (בראשית רבה עג ח). בלשון התפילה פועל זה משמש גם במובן השתרבב החוצה או לכיוון מסוים: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ […] מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" (מוסף ליום הכיפורים). הפרשן יוסף אבן נחמיאש, בן המאה ה-12, כתב כך בפירושו לכתוב "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ" (משלי כו כ): "כי אין לה עצים להשתלח בהם". גם בלשון ימינו משתמשים בפועל הזה בהקשר של אש מתפשטת, אולי בעקבות הביטוי המקראי שִׁלַּח בָּאֵשׁ (שופטים כ מח).

פועל זה מופיע במובן 'נעשה משולח רסן' בתרגומו של שמואל אבן-תיבון לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק ג, פרק לג) :"ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים: החזיר והשקץ והעכבר" (הכתיב במקור). בלשון ימינו קיבל הפועל הזה משמעות נוספת של התקפה מילולית שלוחת רסן בדברי ביקורת או גנאי, לדוגמה: "הסנגור השתלח בתביעה בלשון בוטה"; אולי בדומה לאנשים שתקפו את איוב בדברי גנאי בפסוק שצוטט לעיל.

במקרא מופיע גם הביטוי מִשְׁלַח יָד: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כג כא). נהוג לפרש את הביטוי הזה במובן "בכל הושטה של ידך", כלומר: "בכל דבר שתעסוק בו". במקום אחר מופיע הביטוי 'משלוח יד':  "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם [של בני ישראל]" (ישעיהו יא יד). אברהם אבן עזרא פירש כך את הביטוי הזה: "שישלחו ידם לבוזזם". בלשון ימינו הביטוי 'משלח/משלוח יד' משמש במובן מקצוע, עיסוק, עבודה. בדומה לכך, הביטוי שָׁלַח יָדוֹ (במשהו) פירושו עָסַק או עבד במלאכה מסוימת או במקצוע כלשהו, כנראה גם בעקבות הכתוב במזמור 'אשת חיל': "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" (משלי לא יט).

המילה שָׁלוּחַ, צורת ההווה הסבילה של 'שלח', מופיעה במקרא בכמה משמעויות: מושט, מתוח קדימה: "וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי" (יחזקאל ב ט); שנמסר ממישהו לאחר (בראשית לב יט). מילה זו מופיעה במשמעות 'מהיר מאוד' בכתוב "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא), ומכאן הביטוי אַיָּלָה שְׁלוּחָה ככינוי לאדם זריז. מילה זו נאמרת פעם אחת על אדם שנשלח להעביר מסר, בדבריו של הנביא אחיהו לאשת ירבעם: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ [כדי לבשר לך בשורה] קָשָׁה" (מלכים א', יד ו). בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש גם כשם עצם המציין את מי שנשלח למלא משימה מסוימת, בין היתר בביטוי ההלכתי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אלה הנמצאים בדרכם לקיים מצווה כלשהי. ביטוי זה מוכר בעיקר באמירה התלמודית שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים (פסחים ח ע"א), שלפיה מי שעוסק בדבר מצווה לא יאונה לו כל רע בדרכו.

גם שם העצם שָׁלִיחַ מופיע לראשונה בלשון חז"ל (באותה משמעות כמו שם העצם 'שלוח'), כנראה בהשפעת הצורות המקבילות בארמית 'שְלִיחַ' ו'שְלִיחָא'. בין היתר, שם עצם זה מופיע בביטוי שְׁלִיחַ צִבּוּר (מי שמוביל תפילה בציבור), למשל: "ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (משנה, ברכות ה, ה). על-פי ההלכה, "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב ע"ב), כלומר האשמה מוטלת על מבַצע העבירה ואין מקבלים את טענתו שהוא נשלח על-ידי אחר. בלשון חז"ל נוצר גם שם העצם המופשט שְׁלִיחוּת במובן תפקידו של השליח, בעקבות המילה הארמית "שליחותא", למשל: "השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום" (תוספתא, בבא מציעא ז ג). בלשון ימינו קיבלה מילה זו משמעות נוספת: משימה חשובה שרואים בה מטרה נעלה; ייעוד.

בתקופת הקורונה כל השליחים המביאים משלוחים לאנשים המסוגרים בבתיהם הפכו לשליחי מצווה. המילה 'שליח' אינה מופיעה במקרא, ובמקומה נהוגה, בין היתר, המילה 'מלאך'.

אחת התופעות המאתגרות בשפות העולם היא מילים תאומות לכאורה, מילים זהות לחלוטין, אבל הזהות הזו מקרית, כפי שעולה מן המחקר ההיסטורי ומחקר המשמעות. באופן טבעי אנחנו מנסים למצוא קשר כלשהו בין המילים, תהליך הקרוי אטימולוגיה עממית, אבל אין סיבה. מילים יכולות להיות זהות במקרה, ויש לתופעה גם שם: הומונימים.

מילים הומונימיות צצות בכל חלקי הדיבר. למשל, שם העצם 'גיל'. גיל א' היא שלב או שנתון במסלול החיים. גיל ב' היא שמחה. שתי המילים מופיעות במקרא. היום נדחקה גיל ב' לשפה הגבוהה, בעוד גיל א' מככבת בכל המשלבים. כזה הוא גם שם העצם 'שיח'. שיח א' מגיע מעולם הצומח, שיח ב' – שם נרדף לשיחה, והיום מונח מוביל בחקר הלשון והחברה. שני השיחים מופיעים בתנ"ך.

יש גם שמות תואר הומונימיים. במקרה זה הזהות מצביעה על שורש זהה, שורש הומונימי. למשל, שם התואר 'חלוט'. "פסק דין חלוט", שאין אפשרות לערער עליו, קשור למילים כמו 'בהחלט' ו'לחלוטין'. 'תה חלוט' הוא תה לאחר הרתחה. גם שם התואר 'חרוץ' הוא הומונימי. חרוץ א' הוא מה שנחרצו בו חריצים, ומכאן בהשאלה 'כישלון חרוץ', בעקבות 'כיליון חרוץ' במקרא. חרוץ ב', מי שאינו עצלן, מקורו בשורש חר"ץ ב' שפירושו הזדרז ומיהר, והוא מופיע בכמה מקומות בתנ"ך.

יש גם פעלים הומונימיים, על בסיס שורשים זהים. הפועל לחלל, למשל, פירושו גם לנגן בחליל, וגם לעשות מעשה המנוגד להלכות הדת. משמעות נוספת היא בלשון הצבא, להפעיל מחולל בטלפון שדה, למען יצלצל. ומה נאמר על הפועל 'נבצר'? אחד נבצר ממנו למלא את תפקידו, ואשכול הענבים נבצר בכרם. השורש בצ"ר נקשר גם לבצורת ולמבצר. לפעמים נמצא פועל ושם הומונימיים. למשל, 'פג' שהוא תינוק שנולד קודם זמנו, בעקבות משמעות פרי הבוסר בפסוק הידוע משיר השירים: ”התאנה חנטה פגיה". הפועל המקראי 'פג' מוכר לנו היום גם בביטוי 'פג תוקפו'.

כמה הומונימים אינם רק זוגות אלא גם שלישיות, רביעיות ואפילו שישיות. 'אח' בתנ"ך הוא בן משפחה, תנור, וקריאת אנחה. 'ציר' פירושו בתנ"ך ציר הדלת, צירי הלידה, שגריר ("ציר נאמן לשולחיו" במשלי), ובמשנה: רוטב. יש פרשנים הקושרים בין צירי הדלת לצירי הלידה.

השורש ההומונימי המוביל בעברית הוא ער"ב. יש לו עשר הופעות שונות שאין ביניהן קשר. קבלת אחריות (ערבות), חיבור ומזיגה (עירוב), שקיעת השמש (ערב ומערב) ועוד. מאלה נוצרו כמה שמות הומונימיים. עָרֵב הוא נעים וטעים, בצירופים 'ערב לאוזן' ו'ערב לחך', וגם במשמעות המשפטית: עָרֵב למשכנתא. עֶרֶב הוא סוף היום, וגם חלק מהביטוי 'עֶרֶב רב'. עֲרָבָה היא מילה הומונימית בת שלושה ראשים. מִדבר או מישור פראי, מכאן נגזר על פי המחקר שם האומה הערבית. היא גם ענן, ומכאן הביטוי המקראי הפיוטי 'רוכב ערבות'. והיא כידוע גם אחת מארבעת המינים.

למילה 'בָּר' שש משמעויות שונות, שחלקן קשורות. בר במשמעות בן היא מילה ארמית שהתאזרחה בעברית. בר במשמעות חיטה איכותית קשורה לשורש בר"ר, מה שבוררים אותו מן התבן. בר במשמעות נקי וטהור (בר לבב) קשורה גם היא ככל הנראה לשורש בר"ר. בר במשמעות שדה קשורה ככל הנראה ל'בוּר'. מכאן גם המשמעות של 'מחוץ ל', כמו בביטוי הארמי 'בר מינן': מחוץ לאתנו, המיוחס גם למתים. בר היא גם מילה לועזית שהתאזרחה בעברית, מקום שאליו הולכים לשתות ולבלות.

יחד עם 'בר', 'ערבה' ו'ציר' מתמודדת על תואר אלופת ההומונימים המילה 'בול'. יש לה ארבע משמעויות שאין ביניהן כל קשר. 'בול עץ' הוא ביטוי מן התנ"ך ופירושו גזיר עץ יבש. בול של דואר היא מילה מודרנית הלקוחה היישר מן הערבית, שלקחה אותה מצידה מטורקית, שהתגלגלה מפרסית, שם פירושה כסף. בביטוי "קלע בול", בול היא מילה אנגלית, בעקבות הניב hit the bull’s eye – פגע בעין הפר. זוהי במקור הנקודה השחורה שבמרכז מטרת ירי שסביבה עיגולים ההולכים ומתרחבים. יש גם ירח בול, חודש חשוון, וכאן בול קשור ככל הנראה למילה יבול.

הומונימים לא מעטים קושרים בין מילה מקראית או תלמודית שכמעט נעלמה מהשפה לבין מילה מודרנית נפוצה. 'מורה' הוא מי שמלמד, וגם חלק מהביטוי המקראי 'סורר ומורה'. כאן השורשים שונים, יר"ה לעומת מר"ה. 'בד' פירושה בלשון התנ"ך והספרות ענף, ובשפה הרווחת – אריג. היא מופיעה במשמעות שלישית בביטוי 'בד בבד', ובמשמעות בדיה בספר ישעיהו. 'אפס' בתנ"ך היא גם 'אֲבָל' וגם 'אַיִן' או 'קָצֶה' (מי אפסיים), ומכאן שמה המודרני של הספרה המפורסמת אפס. אבן השתייה מהתנ"ך לא נועדה ללגום משקה. זו אבן התשתית.

שני פעלים הומונימיים נפוצים מטרידים את מנוחת דוברי העברית והם פועלי 'סיפר'. האחד נקשר לתיאור מאורעות ומקורו בתנ"ך. השני קשור לגזיזת השיער, ומקורו בתלמוד. למרות שלסַפָּרים יש נטייה לספר סיפורים במהלך התספורת, אין בין הפעלים קשר. דוגמה מעניינת אחרת היא המילה 'קֶלֶס' שיש לה משמעויות מנוגדות. קֶלֶס, קילס וגם התקלס כלשון גנאי מצויים במקרא ומקורם בשורש שמי. קילס כלשון שבח הוא פועל תלמודי, וכנראה הושפע מיוונית. ההיפוך הזה הטריד גם את מנוחת חכמי התלמוד, שנמנעו כמעט לגמרי משימוש במשמעות השלילית.

הומונימים משעשעים הם בין מילה תקנית למילת סלנג. למשל, נוד, שהיא גם מילה מקראית שפירושה נדודים (ארץ נוד), וגם נפיחה, מילת סלנג שהתגלגלה כנראה מהביטוי 'נאד נפוח'. בולבול הוא השם העברי לציפור שיר, שנקבע בעקבות שמה הערבי של הציפור, בִּלְבֵּל. בולבול בסלנג פירושו גם מבולבל בעקבות הפועל 'לבלבל', וכן כינוי לאיבר המין הגברי, אולי בהשפעת 'פושפוש', כינוי לאיבר האשה, שהתפתח מהצורה האנגליתpussy . דימוי איבר המין הגברי לציפור מוכר משפות אחרות, וגם משירו של חנוך לוין "ציפור המכנסיים שלי".

בכמה מקרים המילים ההומונימיות מתקרבות זו לזו, ועם הזמן הופכות לכאורה למילה אחת. למשל, בביטוי "אור ליום א'", 'אור' פירושה לילה, הלילה שלפני יום ראשון, בעקבות המילה הארמית עבור לילה 'אורתא'. בעברית החדשה 'אור' משמשת בהוראה המקובלת. ומי מגיע באביב בפסוק "עת הזמיר הגיע"? האם הציפור 'זמיר'? כנראה שלא. ציפור בשם זה אינה מופיעה במקום אחר במקרא או בלשון חכמים, אלא רק בספרות ימי הביניים, וגם לא ברור מה קושר בין הזמיר לאביב. לעומת זאת 'זמיר' כפעולה חקלאית מתאימה לכל יתר הפסוקים הסובבים את הפסוק, למשקל הפעולות החקלאיות כמו קציר, חריש, בציר ועוד. הסבר נוסף, לא בלתי הגיוני, הוא של רש"י. 'זמיר' מופיעה כמה פעמים במקרא במשמעות נגינה או זמרה, כמו ב'נעים זמירות', ורש"י כותב: "עת זמרת הציפורים הגיעה", ומכאן התקבולת ל"קול התור נשמע בארצנו". גורל דומה אירע למילה המקראית 'חוסן' בביטוי "לא לעולם חוסן". הפירוש שם הוא אוצר, ומכאן המילה מחסן. היום היא נתפסת במשמעות השנייה של חוסן: כוח.

כמו במקרים של 'בר' ו'בול' יש הומונימים דו-לשוניים נוספים. אחד מהם מופיע כבר במקורות, והוא המילה 'חרטום'. במשמעות הזואולוגית המילה המשנאית חרטום היא הרחבה של חוטם. החרטומים המצריים הנזכרים בתנ"ך הם גלגול פונטי של שמם במצרית העתיקה: חר תפ, בהוראת כהן ראשי. חשוב לציין שבכתיב מנוקד המילים שונות: חרטוֹם לעומת חרטֹם. הומונים דו-לשוני הוא 'טיפּוס'. טיפוס א' הוא שם הפעולה של טיפס, פועל תלמודי נפוץ. טיפוס ב' הוא מילה לטינית שמקורה ביוונית, ופירושה סוג או צורה, ממנה התגלגלה גם המילה העברית דפוס. לעיתים הומונים דו-לשוני יוצר קשר מפתיע. 'תוגה' היא באוקראינית עצבות, הקשר מקרי בהחלט. 'דירה' ברוסית פירושה חור, וכשהחלו העולים מחבר המדינות לקבל דירות, זהות המילים הפכה לעיתים לבדיחה עצובה.

שיטת יצירת המילים בעברית נשענת על שני עמודים: הגזירה המסורגת והגזירה הקווית. הגזירה המסורגת היא יציקה של שורש עברי למשקל עברי. למשל, יֶלֶד: משקל קֶטֶל, שורש יל"ד. או תרגולת: משקל תִּקְטֹלֶת, שורש רג"ל. השיטה הקווית, הקרובה יותר לדרכי תצורה בשפות רבות אחרות, מחברת בסיס כלשהו לסיומת. למשל, פיל+ון: פילון. עיתון+ַאי: עיתונאי. בלא מעט מילים קשה להכריע איזה סוג גזירה הן מייצגות. המשקלים נקראים על פי שורש קט"ל, מאחר שהוא מורכב משלושה עיצורים שאינם משתנים בכל הנטיות שלהם.

המשקל והבניין הם בתחום הדקדוק מונחים קרובים. בניין הוא המשקל של מערכת הפועל. אך בעוד שבעברית שבעה בניינים, מספר המשקלים רב ומורכב, ויש דרכי מיון שונות. הממעיטים מונים 120 משקלים, המרבים מתקרבים ל-300. בתנ"ך כ-32 משקלים.

האם יש למשקל גרעין משמעות, כפי שיש לשורש? התמונה מורכבת. מילים רבות משויכות למשקל ללא קשר משמעות למילים אחרות באותו משקל. ואולם, סביב כמה משקלים מתקבצות קבוצות משמעות. בתנ"ך המשקלים קָטֵל וקָטוֹל משמשים בעיקר לשמות תואר: יפה, גדול וכדומה, אם כי אפשר למצוא גם איברים במשקל קָטֵל: כָּתֵף ויָרֵךְ. משקל קְטָלָה משמש להשמעת קולות: אנחה, אנקה, יללה, נאקה, צעקה ושאגה. משקל קִטֵּל משמש למומים: עיוור, חירש ופיסח.

משקל פורה ומעניין הוא קַטֶּלֶת. הוא מכונה 'משקל המחלות'. על משקל זה נכתב בהרחבה ברשימה קודמת באתר. משקל חשוב ונפוץ נוסף הוא משקל המקצועות קַטָּל, שגם בו עסקנו בעבר, ובו מקצועות תנכיים כמו חָרָש, אָמָּן, מַלָּח וסַבָּל ולהבדיל גַנָּב, מקצועות תלמודיים כמו נַגָּר, סַפָּר ונַפָּח, ומקצועות חדשים כמו חַיָּט, כַּנָּר, וכן שַפָּר (דקורטור) ופַקָּח שחידש ביאליק. השפה הצבאית הוסיפה את גַּשָּש שחידש שלונסקי, טֶעָן, נַוָּט ועוד. המקצועות כבאי, גבאי ושמאי מצטרפים למשקל הזה באמצעות גזרת נחי ל"ה. למקצועות אחרים מתאימה דווקא הגזירה הקווית: בוסתנַאי ופונדקַאי מן המקורות, עיתונַאי שכבר הוזכר, חשמלַאי, דבורַאי, וכן מגדנַאי ושוקולדַאי החדשים-חדשים.

משקל קַטְלָן, המשמש גם למקצועות, הוא משקל התכונות, רובן שליליות: קמצן, בררן, דאגן, שקדן, שקרן וגם פחדן. בעבר הבדילו בין מילים במשקל זה המבוססות על בניין פיעל כמו קַבְּלָן, דַבְּרן, וַכְּחן, לבין מילים במשקל זה המבוססות על בניין קל: קַבְרן, צַרְכָן, או על שם עצם כגון ‘צְלָב’ ומכאן צַלְבָן. לימים החליטה האקדמיה ללשון להאחיד את המשקל אבל השאירה את ההיגוי הדגוש של ע' הפועל בכמה מילים.

משקל המאגד מילים באותו תחום הוא משקל המכשירים מַקְטֵל. בין המכשירים נמצא את מַקְדֵּחַ, מַסְמֵר, מַבְרֵג, מַבְעֵר, מַצְמֵד, מַחְשֵב, מַגְהֵץ, מַבְרֵג ועוד. בלשון הצבא המשקל יוחד לחלקי כלי ירי כגון מַטְעֵן, מַשְבֵּת ומַשְגֵּר. שורשי המשקל בתנ"ך, שבו יש ממנו עשרות מילים. חלקן שמות מכשירים כמו מַזְלֵג, מַזְרֵק ומַכְתֵּש, אך רבים מהן בתחומים אחרים. יש גם שמות כלים בצורות הנקבה של המשקל: מַחְרֵשָה, מַזְמֵרָה, מַגְרֵפָה, מַלְגֵּזָה, מַאֲכֶלֶת ומַקֶּבֶת.

קבוצת משקלים שלמה נגזרת ממערכת הפועל, מצורות הבינוני. נוכל למצוא בקבוצה מקצועות כמו מורה, סופר, מנצח ושוטר מן המקרא, מאַפֶּרֶת, מאמן ומלחין בעברית החדשה. מְקָרֵר השתרשה לפני שהחלו ליצור מכשירים במשקל מַקְטֵל, והוחלט לא לשנות אותה. בשנים האחרונות גוברת המגמה להשתמש בצורות בינוני גם בתחום המכשירים, כמו מְעַבֵּד תמלילים, מְיַבֵּש שיער, מְרַכֵּך כביסה, וכן בבניין קל: סוֹרֵק, קוֹצֵץ ירקות ועוד. המשקל הקרוב מִקְטָל מכיל מילים רבות הקשורות לטקסים צבאיים כגון מסדָר, מסקָר ומצעָד, וכן לציוד ירי כגון מנעָל, מנשָא ומקבָע.

צורת הנקבה של מִקְטָל היא מִקְטָלָה, וכאן נקבע כלל ברור. כאשר מילה מייצגת מקום שבו נעשית פעילות כלשהי, היא תהיה במשקל הזה: מִרפָאה, מִתפָרה, מִזבָלה, מִכבָסה, מִשטָרה ומִזרָקה. יוצאים מהכלל הן מילים בהן פ' הפועל גרונית, ולכן יש לומר מַחצָבה או מַחלָבה (ולא מחצֵבה ומחלֵבה). הבלבול בין המשקלים האלה הוא דוגמה לפער בין הדרך המקובלת בדיבור לבין התקן הדקדוקי. רוב בני ישראל מעדיפים לדבוק במשקל אחד, מַקטֵלה, ואומרים מַכבֵסה, מַרפֵאה ומַחצֵבה.

משקלים נדירים אך מעניינים הם משקל קָטְלָה (kotla), ואחיו התאום קֻטְלָה. הם מייצגים מילים כלליות המייצגות תכונה, וביניהן חָכמה ועָרמה המקראיות, ובתלמוד, בהשפעה ארמית, חֻצְפָּה וחֻמְרָה. המילה החדשה יֻקְרָה, הנהגית גם יָקְרָה, זהה למקור הארמי המסתיים ב-א': יוקרא. בעברית החדשה נוצרו במשקלים אלה מילות תכונה כמו יוזמה ויושרה, וכן מילות מחשבים: חומרה, תוכנה, גונבה, כופרה, כושלה ועוד. משקל קֻטְלָה משמש בצבא ליחידות שדה גדולות, כגון עֻצְבָּה ואֻגְדָּה.

גורל מעניין יש למשקל קָטִיל. בתנ"ך יש לו כמה הופעות כמו פקיד, קצין, משיח, אביב ואמיר. במקרים רבים הוא מקושר לעולם החקלאות, העומד במרכז אורח החיים המקראי. העיבוד והאיסוף של התוצרת החקלאית מתייחדים למשקל קָטִיל, וביניהם אסיף, קציר, בציר, חריש, המילה המשנאית מָסיק (קטיף הזיתים), והמילה המחודשת גָדיד (קטיף התמרים). שלונסקי חידש את 'בָשיל', כשם לעונת ההבשלה של התבואה.

לצד תחום החקלאות יש בתנ”ך שמות תואר רבים במשקל קָטיל, וביניהם מהיר, נעים, עשיר, ועָתיד כשם תואר. בעברית החדשה זכה משקל קטיל לתפקיד נוסף, ייצוג של פוטנציאל או יכולת. הסנונית הראשונה הייתה 'גמיש' שחידש בן-יהודה. איתמר בן אב"י הוסיף את דליק, חדיש, רגיש ושביר. לאלה נוספו כשיר, אכיל, נזיל, דביק, שביר ועוד רבות. ועד הלשון הוסיף את כפיף (שניתן לכופפו), חדיר, נדיף ומסיס. בשפה המשפטית נוצרה שרשרת תוארי קטיל המוזרים לאוזן הלא משפטית: אָכיף, בָּגיץ (שניתן להגיש בעניינו בג"ץ), עָניש ואחרים. משקל קרוב, קַטִּיל, משמש בתנ"ך לשמות תואר המציינים כוח או תכונה מובהקת: אַדִּיר, אַמִּיץ, תַקִּיף, צַדִּיק, כַּבִּיר, עַתִּיק, ובלשון חכמים יַצִּיב. במשקל הזה לא נוצרו מילים בעברית החדשה.

כמה משקלים אופייניים לעברית החדשה, אף כי יש להם בסיס במקורות, וביניהם תקטיל, תִקטוּל, תִקטולת, אַקטלה, מִקטוֹל ומִקטוֹלת. במשקל תקטיל נמצא בתנ"ך את 'תלמיד': "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל, מֵבִין עִם־תַּלְמִיד". 'תכלית' ו'תענית' משתייכות בדוחק למשקל הזה. בעברית החדשה זוכה המשקל הנדיר לעדנה באמצעות עשרות מילים מחודשות, וגם נועד לו תפקיד בתחומי היצירה והעריכה של טקסטים ומידע: תמליל, תסריט, תעתיק, תקציר, תחשיב, תרשים, תדריך ועוד. מן המילים האלה נוצרו גם פעלים חדשים: לתַסרט, לתַמלל, לתַקצר.

משקל תִקטוּל נולד מתהליך הקרוי שורש תנייני. לשורש רגיל נוספת אות, במקרה זה ת', ונוצר שורש חדש. לשורשים האלה אופי אינסטרומנטלי, והם מתאימים לשפה הצבאית. בצבא מתַפְעלים את הנשק, מתַדְרְכים חיילים, מתַחְזְקים כלי רכב, והצעקה האחרונה: מתעדפים, ומכאן תשאול, תחקור, תעדוף ועוד. לאלה נוספו גם פעלים כמו 'לתַספק' בעקבות אספקה, 'לתַחמש' בעקבות תחמושת ועוד.

ונסיים במשקל חביב אך נדיר: משקל יַקְטוּל. במשקל זה כמה בעלי חיים כמו יחמור, ינשוף, יבחוש ויסעור, ואם תרצו גם יתוש, הצמח ינבוט, ולצידם המילה האהובה על ילדי בית הספר: ילקוט.

בעת כתיבת שורות אלה אנו מצויים בעיצומו של הסֶגר השלישי, ושוב חוזרים המראות העצובים של החנויות הסגורות ברחובות. המילה שגולשי מורפיקס חיפשו הכי הרבה בשנת 2020 הייתה סֶגֶר. בתחילת הגל הראשון של מגפת הקורונה בארץ, היו דיונים האם לכנות את הגבלות התנועה במילה 'סֶגֶר' או 'הֶסְגֵּר'. עם הזמן, הלך והתבסס השימוש במילה סֶגֶר בהקשר זה (המילה 'הֶסְגֵּר' יכולה לשמש גם במובן 'בידוד', אך המילה 'בידוד' נפוצה ממנה). הנושא כבר נדון בהרחבה במקומות אחרים, וכעת נעסוק במשמעויות של השורש סג"ר.

הפועל סָגַר מופיע במקרא במשמעותו הבסיסית, בהקשר של נעילת דלתות ושערים (למשל: דברי הימים ב כט ז). פועל זה מופיע גם בצירוף סָגַר בַּעֲדוֹ – סגר את עצמו מבפנים כדי למנוע כניסת אחרים, למשל: "וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל" (שופטים ט נא); או סגר על מישהו את הדלת והשאיר אותו בפנים, לדוגמה: "וְהַבָּאִים [אל התיבה] זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בראשית ז טז). הפועל מופיע גם בצירוף 'סגר על מישהו' –כיתר אותו, התקרב אליו מכל עבר והקיף אותו בצורה מאיימת, למשל: "סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד ג).

גם הצורה הסבילה סָגוּר מופיעה במקרא (למשל: יחזקאל מד ב), לצד מְסֻגָּר (בבניין פֻּעַל): "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת… אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע ו א). מפסוק זה נגזר בעברית החדשה הביטוי סָגוּר וּמְסֻגָּר, שפירושו סגור לחלוטין.

במקרא מופיע גם הפועל הסביל נִסְגַּר בבניין נפעל (למשל: יחזקאל ב מו). פועל זה מופיע גם במובן של 'סגר את עצמו', בדברים שנשמעים רלוונטיים מאוד לימינו: "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ" (שם, ג כד). במקום אחר במקרא, לאחר שמרים הופכת למצורעת ומשה ואהרן מתפללים לרפואתה, האל אומר להם: "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר יב יד); כלומר: הוא מצווה שמרים תיכנס לבידוד (בלשון ימינו) של שבעה ימים, כדי שלא תדביק אחרים בצרעת.

השורש סג"ר מופיע בהקשר של הרחקת חולים מצורעים מהמחנה גם בדיני הצרעת בספר ויקרא, בפועל הִסְגִּיר בבניין הפעיל: "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" (יג, פס' ד). לפי רוב הפרשנים, הכוהן צריך להרחיק את האדם שיש לו נגע ספציפי לשבעה ימים מהמחנה, למשל לפי פירוש רש"י: "יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו". בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם העצם הֶסְגֵּר, לדוגמה: "וימי הסגרו של מצורע" (משנה, נזיר ז ג). בן יהודה ציין במילונו (כרך ב, עמ' 1135), כי בתקופתו החלו להשתמש במילה זו בלשון העיתונות "להסגר שקובעת הרשות לכל חולה בְּחֹלי מתדבק לבלתי תדבק המחלה באחרים", כחלופה ל-quarantine בשפות אירופאיות.

לפועל 'הסגיר' יש בלשון המקרא משמעות נוספת – 'מסר מישהו לידי מי שרודף אחריו', לדוגמה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז). כאשר מסגירים מישהו לידי רודפיו, "סוגרים עליו", ובעקבות זאת הוא עלול להיכלא במקום סגור. בימינו התרחבה משמעות זו, והיא מציינת גם את מסירתו של אדם חשוד בעבירה לידי רשויות החוק המחפשות אחריו, או את העברתו לתחום שיפוטה של מדינה או רשות המבקשות לשפוט אותו. גם במשמעות המורחבת ההסגרה גורמת לסגירת האדם החשוד במעצר.

מהשורש סג"ר נגזרו גם כמה שמות עצם בלשון המקרא. המילה מַסְגֵּר מציינת בית סוהר, שסוגרים בתוכו אנשים, למשל: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" (תהלים קמב ח). מילה זו מציינת גם שם בעל מקצוע, בפסוק המתאר את אחת ההגליות לבבל: "וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ" (מלכים ב כד יד). היו פירושים שונים למקצוע זה, אך התקבל הפירוש שמדובר במי שעוסק במנעולים, ומכאן הקשר לשורש סג"ר. אחר כך התרחבה משמעותה של מילה זו, וכיום היא מציינת בעל מלאכה לעבודות מתכת. המילה מִסְגֶּרֶת מציינת מבנה חיצוני המקיף ותוחם משהו אחר, כלומר סוגר אותו, לדוגמה: "וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ [של השולחן] סָבִיב" (שמות כה כה). המילה סוּגַר, שפירושה 'כלוב', מופיעה פעם אחת במקרא, במשל על כפיר אריות: "וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר" (יחזקאל יט ט). אנשים רבים חשים כַּאֲרִי בַּסּוּגַר בזמן הסגר.

שם העצם סֶגֶר מופיע לראשונה בלשון חז"ל במובן 'התקן לסגירת פֶּתַח': "שהכניס בהמתו לדיר ונעל הַסֶּגֶר לפניה שלא תצא ותרעה את התבואה" (מדרש תנחומא חיי שרה ג).

מילים אחרות מהשורש סג"ר משמשות לתיאור חלקים שונים בתוך טקסטים ומשפטים. שם העצם סוֹגֵר מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, ומתאר את החלק השני בכל בית בשיר. בעברית החדשה הוא מציין את כל אחד מצמד סימני הפיסוק הקרויים סוֹגְרַיִם. למילה 'הֶסְגֵּר' יש משמעות מיוחדת בתחביר. היא מציינת מילה או קבוצת מילים המובלעות במשפט כהערה צדדית למשפט כולו או למילה כלשהי במשפט, כגון המילה 'כמובן' במשפט: 'אתה תקבל כמובן את כל המגיע לך'. גם הביטוי מַאֲמָר מֻסְגָּר משמש במשמעות זו.

המשמעות הפיזית של סגירת פתחים ומכלים התרחבה למשמעויות מטפוריות שונות. אחת מהן באה לידי ביטוי בפרשנות המסורתית למשל של הנביא הושע, הנאמר בשם האל: "אֶפְגְּשֵׁם [את בני העם] כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם" (הושע יג ח). רש"י פירש את הביטוי "סגור לִבָּם" במשל הקשה הזה כך: "את לבם הסגור מלהבין לשוב אליי". לפי פירוש זה, כאשר בני העם לא הבינו את דברי האל והנביאים, ליבם היה סגור ואטום, ודברי התוכחה לא הצליחו 'להיכנס' אליו, ולכן היה צורך 'לקרוע' את הלב הסגור. מכאן נוצר הביטוי סְגוֹר לִבּוֹהמחשבות והרגשות הכמוסים בליבו של אדם. ביטוי זה משקף את התפיסה של הלב כמכל מטפורי למחשבות ורגשות, מְכָל שנשאר לרוב סגור ואינו חשוף לבני אדם אחרים. כאשר אומרים על אדם שהוא 'סגור', הכוונה היא שהוא מופנם, מתקשה לדבר על הרגשותיו, מחשבותיו וכד', מסתיר אותם, ואינו פותח את סגור ליבו. התואר הנרדף מְסֻגָּר משמש אף הוא במשמעות מטפורית זו, וכך גם התואר סְתַגְּרָן, שנגזר בעברית החדשה מהפועל הִסְתַּגֵּר.

משמעותו של הפועל 'סגר' עברה מעתק מטפורי נוסף, מתחום המקום לתחום הזמן. בלשון הדיבור הפועל הזה משמש במובן סיים תקופה כלשהי: בסוף השבוע "סוגרים שבוע", ועכשיו סגרנו את שנת 2020. סגירה היא גם מטפורה להכרעה והחלטיות: באמירות כגון "ניפגש ביום חמישי בשבע בערב, סגרנו" וגם בביטויים סָגַר (אִתּוֹ) עִסְקָה וסָגַר עִנְיָן, פירושן של הפועל הזה הוא החליט, סיכם; סיים, חתם. התואר הסביל 'סגור' משמש אף הוא במובן מוסכם, שהגיעו להחלטה לגביו. כשמישהו סגור על משהו, הוא החליט סופית בעניין הזה ובטוח בעמדתו. הפועל הסביל 'נסגר' משמש גם במובן הוחלט סופית, סוכם: "בסוף נסגר שהם נוסעים במקומנו". ואילו במצבים של בלבול ואי-ודאות, שבהם לא ברור מה הוחלט, משתמשים בביטוי הסלנג מָה נִסְגַּר?. ביטוי זה מביע קוצר רוח, ולעיתים גם לעג וזלזול, בייחוד כשהוא מופנה לאנשים: "מה נסגר איתך?".

לסיום נקווה שגם בתקופה קשה זו הכול יהיה עדיין פתוח לשינויים לטובה, שנצא סופית מהסגר, שהמקומות הסגורים ייפתחו, ומסגרות הלימוד והפנאי יחליפו את המסגרות בזום.

ישראלים אוהבים כינויים. את השם הפרטי הרשמי משאירים בתעודת הזהות, והאדם מוגדר על ידי הכינוי שבו מכירים אותו חבריו והציבור כולו, לפעמים כל ימיו. לפעמים אפילו מאמצים את הכינוי והופכים אותו לשם הרשמי, כמו ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שלא כמו כותב שורות אלה שינה את שמו במשרד הפנים ונפרד סופית מ'ראובן'. התופעה התחזקה בחממות של הקולקטיב הישראלי: בית הספר, תנועת הנוער, הצבא והקיבוץ. נראה שישראלים רבים מאוד פשוט לא אוהבים את השם שקיבלו מהוריהם.

הכינויים אינם עשויים מעור אחד. חטיבת כינויים מרכזית בשמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, כאשר השם הרשמי המלרעי הופך לכינוי מלעילי. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. יוסי, יש לומר, הוא שם פרטי מימי התלמוד, המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בחטיבה הזו רותי, תמי וציפי, לעיתים בשינוי קל של המקור: רבקה לריקי, צביה לציקי.

תרבות הפלמ"ח טיפחה מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של ישראל ויסלר, המכונה פוצ'ו. פוצ'ו עצמו נוהג לספר מהיכן קיבל את כינויו, אלא שבכל פעם הוא מביא סיפור שונה בתכלית, שאותו בדה באותו רגע. וכך הובילו את מלחמות ישראל צ'יץ' (שלמה להט, ראש העיר העברית הראשונה), טליק (ישראל טל, שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם), ברן (אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו), רפול (רפאל איתן), צ'רה (צבי צור), ישכה (יששכר שדמי מפרשת טבח כפר קאסם), זארו (הוא האלוף זורע) ומוטה (גור). חלק מהכינויים התרחקו לגמרי מהשם המקורי, אחרים הם וריאציות על השם הפרטי או המשפחה.

בעקבות הצבא, גם הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום התקוטטו ביניהם בעבר מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בימי תהילתה האחרונים, בעוד אריק (שרון) גבר זמנית על ביבי (נתניהו). גנדי נקרא על שמו של מנהיג המתנגד לאלימות, רובי היה לנשיא, טומי (לפיד) ייסד מפלגה. מה קרה לאריאל, בנימין, רחבעם, ראובן ויוסף? הם נדחקו לנסיבות רשמיות בלבד. ומה עשה אהוד ברק כשרצה לפגוע בכבודה של חברת הכנסת לבני? הוא קרא לה בשמה הרשמי: ציפורה.

בדור המייסדים היה נהוג לקרוא לאדם בשם משפחתו. מנהיגי תנועת העבודה היו בן-גוריון, אשכול, טבנקין, נמיר וספיר, ובדרך כלל השם נהגה במלעיל ולא במלרע המקורי. הכינוי הציבורי סייע ליצור מיתוסים מנהיגותיים. גולדה היא גולדה, טדי (קולק) הפך לאיצטדיון, ברל (כצלנסון) היה אדמו"ר חילוני. למשה שרת ולמשה דיין קראו 'משה' במלרע, כראוי. ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו שמצא איך אומרים his excellency בעברית: "שְמַע מוֹשֶה", במלעיל כמובן. זה מה ששמע כאשר נהגו של ראש הממשלה פתח לו את דלת המכונית.

המנהיגים העתידיים של המחנה הלאומי זכו לכינויים שאותם קיבלו בימי המחתרת, לצורכי הסוואה. אברהם שטרן, מפקד הלח"י, נקרא יאיר. יצחק שמיר היה מיכאל. מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, 'אברם' על פי שמו המחתרתי. לבגין עצמו קראו פקודיו 'הזקן' גם כשהיה בן 40. בכינוי הזה זכו גם בן-גוריון ויצחק שדה.

תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מן העיירה היהודית שבה כולם הכירו את כולם, ועל כן יש בה נוכחות משמעותית ליידיש, כאשר ל' ו-ק' מעטרות סיומות של כינויים רבים. כך קיבלו גם הצברים ללא תלונה כינויים גלותיים כמו מוישל'ה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק וגם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. לפעמים הכינוי היה השם העברי בהגייה האשכנזית, כגון מוישה, דוּויד ועוד. הקרבה לחברה הפלסטינית, וכן שמות שנטבעו בארצות ערב, הכניסו לתמונה כינויים ערביים כמו  יוסוף ומוסא. מן הלדינו נולדו הכינויים לֵוִיקוֹ ומושיקוֹ, צ'יקו ואסתריקה. יש שמות שנצמדה להם הסיומת החביבה -וֹן, כמו מושון ודובון. שיטת יצירה אחרת היא קיצור השם המקורי: שרוּל, מוֹש, יוֹס, בֶנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילים, כמו ביבי ומימי ודידי וקיקי.

כאמור, בתחום הכינויים שולט המלעיל, שהוא תגובת הנגד הישראלית למלרע הספרדי התקני. כך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימים בסיומת הנקבה -ָה. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת. במלעיל אלה הילדות של פעם מגן רבקה המלעילית. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים: חולון ובת ים, רחובות ועכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ואפילו במלעיל כפול: קריית שמונה. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.

בהתרשמות כללית נראה שבדורות צעירים יותר התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה. תחקיר שעשתה לפני כמה שנים נועם, בוגרת כיתה י', מגלה עם זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי או שם חלופי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, ולעיתים הוא עובר שינוי. הנושא את שם המשפחה טף מכונה טופו, פוזנר הוא או היא פוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למלעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות – לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי. ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כמסורת אבותיהם ואימותיהן.

%d בלוגרים אהבו את זה: