Feeds:
פוסטים
תגובות

לפי המסורת היהודית, אנו מצויים בעיצומה של תקופת חשבון נפש על חטאים, המתחילה בחודש אלול ומגיעה לשיאה בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. השורש חט"א חוזר על עצמו בתפילות לתקופה זו, בין היתר "חטאנו לפניך" בפזמון הפיוט 'אדון הסליחות', ו"על חטא שחטאנו לפניך" בתפילת הווידוי ביום הכיפורים. בעת אמירת תפילה זו נהוג להכות באגרוף על החזה, כאות של חרטה. מנהג זה הוא מקור הביטוי הִכָּה עַל חֵטְא.

המשמעות המסורתית של המילה חֵטְא היא מעשה או התנהגות שאינם לפי מצוות האל או שהם אסורים על-פי עקרונות הדת או המוסר. התורה מספרת על חטאיהם של בני האדם לאל החל בסיפור אדם וחווה (שלימים כונה בנצרות 'החטא הקדמון'). השורש חט"א מופיע בה לראשונה באזהרתו של האל לקין בל יבצע את זממו באחיו הבל: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ" (בראשית ד ז).

הפועל חָטָא מופיע בתורה לראשונה רק באמצע ספר בראשית (כ, פס' ו), בדברי האל לאבימלך מלך גרר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי [=מחטוא לי, מביצוע חטא]". פועל זה מופיע גם בהמשך הסיפור (פס' ט): "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי". בפסוק זה הפועל 'חָטא' משמש בהקשר שבו האדם חוטא לזולתו, ולא לאל. לימים עסקו חז"ל בהבדל בין עבירות וחטאים 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום', כלומר לאל. בפסוקים לעיל מופיעים שמות העצם חַטָּאת וחֲטָאָה, ורק לקראת סוף ספר בראשית (מא, פס' ט) מופיע שם העצם 'חֵטא': "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם".

הפועל 'חטא' מופיע פעם אחת במקרא גם במובן 'טעה בדרכו, החמיץ את מבוקשו':  "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט ב), כלומר מי שממהר מדי בהליכתו עלול להחמיץ את מחוז חפצו. בדומה לכך, המשמעות הראשונית של הפועל הֶחְטִיא במקרא היא לא הצליח לפגוע במטרה שכיוון אליה, לא קלע למטרה: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז). בעקבות זאת הגיעו רבים למסקנה שהמשמעות הבסיסית של השורש חט"א היא 'החמיץ את המטרה או את הדרך'. יש משמעויות קרובות לשורש המקביל בערבית (ח'ַטִאַ خَطِئَ) ובשפות אתיופיות. מהמשמעות של החמצת היעד ואובדן דרך נתגלגלה משמעות מטפורית של סטייה מדרך הישר. הפרשן מלבי"ם כתב בעקבות פסוק זה:" פֹּעַל 'חטא' נאמר תמיד על הנטיה מדרך הראוי" (מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קצ"ב, הכתיב במקור). הפועל 'החטיא' משמש גם במשמעות מטפורית קרובה, במובן הביא מישהו לעשיית דבר אסור, למשל: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א טו כו).

בלשון המקרא נגזר מהשורש חט"א גם שם העצם חַטָּא במשקל 'קַטָּל' המציין בעלי תכונה או מקצוע (למשל: חַלָּשׁ, קַנָּא). המילה 'חַטָּא' מציינת אדם המרבה לחטוא, העושה עבירות וחטאים רבים, רשע, לדוגמה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהלים א א).

הפועל חִטֵּא מופיע במקרא בהקשרים של עבודת הקורבנות לכפרה על חטאים, למשל: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל-הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כט לו). במקום אחר פועל זה משמש בהקשר של טיהור המזבח: "וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ [את המזבח]  וְכִפַּרְתָּהוּ […] שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ" (יחזקאל מג כ, כו). פועל זה מופיע גם בתיאור תהליך הטיהור של מי שנגע במת ונחשב ל'טמא': "וְהִזָּה [התיז נוזל מיוחד] הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט יט). במזמור תהלים נ"א פועל זה משמש במובן מטפורי של טיהור וניקוי מחטאים, כאשר דוד המלך פונה לאל בתחינה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (פס' ט). הפרשן מצודת דוד פירש את הפסוק הזה כך: "תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הַזָּאַת [=התזת] האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא". הקשר המטפורי בין ניקיון לטיהור מחטאים מופיע גם באחד הפסוקים הקודמים באותו מזמור: "כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (פס' ד). להרחבה על קשר זה ראו גם במאמר של ד"ר רוביק רוזנטל בבלוג שלנו.

מהשורש חט"א נגזר גם הפועל המקראי הִתְחַטֵּא בבניין התפעל, המשמש במובן 'היטהר מטומאתו, התנקה', למשל בהקשר של טיהור כלים טמאים: "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כג); וכן – במובן ניקיון של בני אדם: "וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם" (שם ח כא).

הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' משמשים אפוא במקרא בהקשרים של טיהור פולחני מטומאה ומחטאים וכן הסרת חטא. הפועל 'חיטא' נגזר משם העצם 'חֵטא', והוא מציין את ההסרה של המושג ששם עצם זה מסמן, בדומה לכמה פעלים אחרים בבניין פיעל, כגון: הפועל המקראי 'שירש' שפירושו עקר צמח מן השורש. זה ההסבר המקובל של רוב הפרשנים והחוקרים לקשר בין הפועל 'חיטא' למילים אחרות במקרא מהשורש חט"א. ואולם בן-יהודה העלה במילונו השערה להסבר חלופי: הוא קישר את הפועל 'חיטא' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר פועל אחר בערבית – 'חַטַא' (حطا) שפירושו 'זרק, השליך'. הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' מופיעים במקרא לרוב בהקשר של התזת נוזלים שונים על המזבח או על האדם עצמו כחלק מפעולת הטיהור, כלומר מעין זריקה שלהם אל האוויר.

בלשון חז"ל נוצר שם הפעולה חיטוי במובן ביצוע טקסי הטיהור מטומאה המתוארים בתורה, למשל: "הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי" (ירושלמי, נזיר, פרק ז, הלכה ד). בלשון ימינו הפועל 'חיטא' ושם העצם 'חיטוי' מציינים ניקוי וטיהור מחומר מזהם, השמדת חיידקים גורמי מחלות באמצעות חומרים (בעיקר חומרים כימיים), כמקבילה למונח הלועזי 'דיסאינפקציה'. כלומר, בימינו נשתמרה רק המשמעות של ניקיון פיזי ולא המשמעות הרוחנית של 'טיהור' מחטאים. מילים אלה עלו לכותרות מאז התפרצות הקורונה, וגם כיום חלק מהחיטוי נעשה באמצעות התזת נוזלים.

וכפי שמברכים לעיתים בערב ראש השנה:" שֶׁיִּתַּמּוּ חֲטָאֵינוּ". שנה טובה!

עד לפני כמאה שנה היה עולם הלשונות עולם של דיאלקטים, כלומר, שפות המיוחדות לאזור מסוים, וכפופות ללשון מרכזית כלשהי. השינויים הגאופוליטיים גרמו לכך שרוב הדיאלקטים נעלמו, אם כי באיטליה למשל יש עדיין נוכחות חזקה שלהם.

האם יש דיאלקטים במרחב הישראלי? החברה הישראלית היא חברה קטנה יחסית ועל שטח מצומצם, והסיכוי לצמיחת דיאלקטים נמוך. ובכל זאת מגלה המחקר הבלשני שמתפתח בישראל ניב ייחודי, שגם זכה לשם "הניב המזרחי". יש קוראים לו "שפת הפריפריה", ואחרים "עברית מזרחית". הבלשן המנוח חיים בלנק עמד כבר לפני עשרות שנים על כך שהעולים יוצאי ארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, מדברים בשפה שונה, באוצר המילים, בתחביר ובהגייה. היום מובילה את המחקר בנושא ד"ר יהודית הנשקה. הנשקה טוענת שבמקרים רבים לשון זו אינה לשון דלה ושגויה גרידא, ואף לא לשונם של 'בלתי משכילים' דווקא, אלא ייחודה נעוץ בכך שהיא מושפעת באופן מובהק מן הערבית היהודית העומדת בבסיסה. הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה נכתב כולו בניב המזרחי, וחשף אותו לקהל הרחב. הניב בולט גם בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זגורי אימפריה" או "שנות השמונים".

ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. הניב היהודי-מרוקאי רחוק מן הבגדדית והסורית כרחוק מערב ממזרח. זוהי 'שפת השוָוא', ובה מילים שפֶה מַעֲרָבי לא יוכל למלל: תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. לאט לאט החלה המרוקאית לטפטף מילים לאוצר הסלנג הישראלי. 'בּאשֶל' הוא אדם או עניין יבש וחסר טעם. 'כפרה' נולדה מתוך הביטוי היהודי-מרוקאי 'נמשי כפרה עליק', אלך כפרה אליך. 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי. ומעל כולן, החנון הכל ישראלי, שהתגלגל מ'חנונה', נזלת במרוקאית.

ליוצאי צפון אפריקה, כותבת הנשקה במחקריה, מילים ודרכי ביטוי ייחודיים. למשל, 'מֶכְּוְוחָה', המשמשת הרבה בניב זה. מקורה הראשון של המילה הוא בשם העצם העברי 'כוח'. בערבית של יהודי מרוקו שם זה הוּטה במשקל ערבי 'מְכּוּוַח', ואף קיבל משמעות ייחודית של בעל אופי קשה. ויש עוד: אבויה (אבא); ג'זאלה (יפה); ז'ין (יופי). וכן מְהינדה (אישה חזקה), כוֹפה (פחד); מסקוקה (שבורה); חְשומה (בושה), שנשמע מפי אבי גבאי. בְשָלָה (טיפשה, בת זוגו של הבאשל), דבוז'ה (שמנה), שְלוּח, חסר תרבות, שזכה לפרסום בעקבות פרשת הזמר קובי פרץ והחתונה שבה הופיע.

יש גם הגייה ייחודית למילים מוכרות. למשל, המילה 'טוּנה' במשמעות הדג נהגית בבאר שבע 'טוֹנה', על פי הדרך הצפון אפריקאית. גולש כותב: "כאחד שגדל מספר שנים בבאר שבע וחי עם לא מעט מרוקאים בבאר שבע, זכור לי שתמיד יוצאי מרוקו נטו להפוך שיטתית כל שורוק או קובוץ לחולם מלא. הוא מוכן לָצוּם למשל נשמע הוֹ מוֹכן לְצוֹם".

מילים מקובלות זוכות בניב המזרחי למשמעות מיוחדת. 'נתפסה' או 'נקלטה' פירושן נכנסה להיריון. בלשון הפריפריה 'מוזגים' אוכל מוצק. נוכל לשמוע: "תמזוג מהעוף והתפוחי אדמה". הרחבת הוראה זו של 'מזג' באה מן הערבית היהודית, שבה 'יְכְּבְּבּ' או 'יְסֶקִּי' מכוּון הן לאוכל מוצק והן לנוזל.  'התפוחי אדמה', שבו מיידעים את הנסמך במקום את הסומך, אופייני לכלל דוברי העברית.

מרואיינת במחקר של הנשקה ששמה פורטונה אומרת: "לא היה מהעקשנים, הלך לבית העלמין בלילה". ביהודית מרוקאית, בעקבות הערבית, 'עקשן' (וגם עגז'ן) פירושו עצלן. 'מסכן' אינו דווקא אדם אומלל, אלא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. 'תורה' אצל פורטונה, וביהדות צפון אפריקה בכלל, אינה החומש ואפילו לא רק ספרות הקודש, אלא כל טקסט, סיפור, ואפילו השפה העברית עצמה. 'נדבה' אינה כסף שמשליכים לקבצן אלא צדקה במובן הרחב של המילה. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית לא רק במשמעות המקובלת (שחרר, נטש) אלא גם ובעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". המקור: ח'ללה בערבית צפון אפריקאית פירושו גם שחרר וגם השאיר. היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. פורטונה מדברת על מכנסי בעלה, ותמיד ביחיד: תכבס אותו. תתלה אותו. תשים עליו.

דרך יצירת פעלים חדשים ממילים עבריות כמו גם לועזיות לא פסחה על היהודית המרוקאית. כך 'הבריז' התגלגל מהפועל המרוקאי בְּרֶז לו, ברח. הפועל התגז'דר פירושו התאבל, התעצב, בעקבות פועל דומה במרוקאית. תְחַרְוֶט במשמעות שטויות התגלגל מפועל דומה שפירושו עיוות ובלבול. הביטוי 'לך תקווד', מעין "לך לעזאזל", התגלגל מהביטוי סִיר תְקָוָוד; קָוָואד בסלנג המרוקני: סרסור.

המאפיין הבולט ביותר בניב המזרחי הוא התחביר המיוחד. ב"שום גמדים לא יבואו" דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; "הייתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופייניים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", "בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".

בניב המזרחי תופעה רחבה של החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. ב' נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות 'כאשר' הופכת שֶ: "שהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים"); "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם", "חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלו-סקסיות. הצורה "מה אתה משקר עלי?", נולדה בעקבות מילת היחס המקובלת בערבית-מרוקאית לפני הפועל כּזבּ.

מי שתיעד את הניב המזרחי שנים רבות קודם לכן הוא מנחם תלמי, בסדרת רשימותיו שיצאו בספר "תמונות יפואיות". כמה דוגמאות: "בא מושון הביתה – אין אשה". "בן אדם מה שנמאס לו מהחופש". "רק צריך לקרר לו את הדם והראש בטון ייפתח לו". "נהיה אילם מרוב התפחדות".

ויש נוהג נוסף שהפך כבר לפולקלור וצץ במערכונים, והוא תיאור יחסי משפחה, שכנות וכדומה באמצעות שרשרת: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה"; "שכן שלי, החברה שלו, שכנים שלה לומדים אצלנו". במערכון השיחה של לימור, היא אורנה בנאי ב"רק בישראל", היא מתארת קרובת משפחה באותן מילים: "נכון סימי מקלאב מד? אחותה! לא המחומצנת, אחותה! לא הגדולה. הקטנה עם הסלסול השחור, זו שעובדת פניסטית במספרת דאלאס. נכון היא? הבת שלה. לא הקטנה. הגדולה".

קל לפסול את הניב המזרחי בטענות של עילגות ואפילו בורות. זו כמובן טעות שיש בה יסוד של התנשאות. לשון הדיבור הישראלית, להבדיל מהשפה התקנית שכבודה במקומה מונח, היא תערובת של מבנים, השפעות ותופעות, והניב המזרחי הוא אחד מהם, ולא האחרון שבהם.

במסורת היהודית נקבע תשעה באב כיום האבל היהודי על חורבן בית המקדש והראשון והשני. המילה חֻרְבָּן נגזרה מהשורש חר"ב. משורש זה נגזרו מילים רבות במשמעויות שונות, חלקן קשורות זו לזו בקשר היסטורי וחלקן לא.

המילה 'חורבן' אינה מופיעה במקרא, אך יש בו מילים אחרות מהשורש חר"ב במשמעות של הֶרֶס. שורש זה מופיע באותה משמעות גם בשפות שמיות אחרות, כגון אכדית, ארמית וערבית. בערבית הפועל חַ'רַבַּ פירושו 'הָרַס' וחַ'רִבַּ – 'נהרס'. הפועל חָרַב מופיע במקרא במובן 'נהרס, הושמד לחלוטין', למשל: "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (עמוס ז ט). גם הפועל נֶחְרַב מופיע במשמעות זו: "וְעָרָיו בְּתוֹךְ-עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה" (יחזקאל ל ז). הפועל הֶחְרִיב מופיע במובן 'הרס (משהו) לחלוטין', למשל: "הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת וְאֶת-אַרְצָם" (ישעיהו לז יח). הפועל הסביל הֻחְרַב/ הָָחֳרַב מופיע אף הוא במקרא, ונאמר על ירושלים לאחרי חורבן הבית הראשון: "הָחֳרָבָה [=החריבו אותה]" (יחזקאל כו ב). פועל זה מופיע גם בצורת הבינוני מָחֳרָב: "וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת [=שוממות] וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם כט יב).

במקרא מופיע גם התואר חָרֵב במובן 'הרוס ונטוש, שומם', בין היתר בנבואת נחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם […] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג י-יא). מהשורש חר"ב נגזר גם שם העצם המקראי חָרְבָּה, שפירושו 'מקום הרוס ושומם', למשל: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד י). צורת הריבוי חֳרָבוֹת מציינת את השרידים שנותרו מעיר, מבניין או ממבנה שנהרסו, לדוגמה: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (שם מד כו). המילה המקבילה בערבית היא "חִ'רְבַּה", וממנה נתגלגלה דרך הערבית המדוברת המילה השאולה בעברית חִ'רְבֶּה. בלשון חז"ל נוצרה גם הצורה חֻרְבָּה, למשל: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות ג ע"א).

המילה 'חורבן' מתועדת לראשונה במגילת ברית דמשק, אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה: "ובקץ חֻרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויַתְעו את ישראל". לפי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, זמן החיבור המשוער של מגילה זו היה במאה הראשונה לפני הספירה, כלומר: אחרי חורבן הבית הראשון, אך לפני החורבן השני. מילה זו מוזכרת גם בנוסח מוקדם של ברכת המזון לשבת, נוסח שנתחבר ככל הנראה אחרי חורבן הבית השני: "אף-על-פי שאכלנו ושתינו, חָרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו". מילה זו מופיעה גם במשנָה, שנערכה אחרי החורבן השני, הן במשמעות כללית של 'הֶרֶס': "חרבן הכרם" (כלאים ז ג), והן בצירוף 'חורבן הבית', המתייחס לחורבן הבית השני: "לבניין הבית, לחורבן הבית" (גיטין ח ה). בתקופה מאוחרת יותר נזכרים בתלמוד הבבלי "חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (גיטין נז ע"ב).

בלשון ימי הביניים נוסף הפועל חֵרֵב בבניין פיעל, למשל בפיוט לתקופת ט' באב מאת הפייטן יניי: "מְחָרֵב ומְהָרֵס" (קדושתות לשבתות הפורענות והנחמה). בימינו פועל זה משמש בעיקר בלשון הדיבור.

לפי השוואה לערבית, אין קשר היסטורי בין השורש חר"ב במובן הֶרֶס, לבין השורש שממנו נגזר שם העצם 'חֶרֶב'. כאמור לעיל, השורש המקביל בערבית שעניינו הריסה הוא ח'ר"ב (خرب), ויש בו נקודה מעל האות הערבית ח'; ואילו השורש העברי של המילה 'חֶרֶב' קשור לשורש של המילה חַרְבְּ (حَرْب,  כלומר מלחמה) בערבית. במילה המקבילה בערבית אין נקודה מעל האות ח', ולכן היא נהגית אחרת (כעיצור גרוני) מאשר האות ח' שיש מעליה נקודה.

השורש חר"ב משמש במקרא גם במובן של 'יובש, התייבשות', למשל: "פַּת חֲרֵבָה" (משלי יז א) במובן פת לחם יבשה; "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח יג). שם העצם 'חָרָבָה' פירושו אדמה יבשה: "וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא). שם העצם 'חֹרֶב' מציין יובש וחום רב: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ). משורש זה נגזרה גם המילה הראשונה בצירוף חַרְבוֹנֵי קַיִץ, המציין ימי קיץ לוהטים ויבשים: "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה" (תהלים לב ד). ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, כמו מילונים היסטוריים אחרים, אך הוא אינו שולל את האפשרות שיש קשר בין שתי המשמעויות האלה. והרי מקום יבש עשוי להיות שומם והרוס. כמו כן, בארמית המילה 'חוּרְבָּא' פירושה 'בצורת', ואולי גם זו חוליה מקשרת בין שתי המשמעויות, שכֵּן בצורת עשויה להמיט חורבן והרס על יישובים ואנשים. בדומה לכך, שם העצם desert באנגלית נגזר מאותו מקור אטימולוגי בלטינית כמו זה של הפועל to desert (לנטוש). בעבר שימש שם העצם הזה רק במובן 'מקום שומם', ובמרוצת השנים הוא החל לשמש גם במובן 'מִדְבָּר'.

אסיים בפסוק נוסף מנבואת נחמה: "כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא ג).

ברשימה קודמת עסקנו בהומונימים, מילים זהות שאין ביניהן קשר כלשהו, והזהות מקרית בהחלט. לצד ההומונימים רווחות בשפה שתי תופעות קרובות: הומופונים והומוגרפים. ההומופונים הם מילים הנשמעות זהות אבל שונות בכתיב או בניקוד. הומוגרפים הם מילים הנכתבות באופן זהה אבל נשמעות שונות, נושא לרשימה נפרדת.

איך נוצרת תופעת ההומופונים? בעברית יש כר נרחב של סיבות לכך. הסיבה העיקרית היא שבעברית אמנם 22 אותיות המייצגות לכאורה 22 עיצורים, ולמעשה 23, אבל חלק מהעיצורים השונים נשמעים זהים, מאחר שלאורך הדורות ההגייה המיוחדת של אחד מהם נשחקה. הזוגות האלה, כאשר העיצור השני הוא זה שנשחק, הם כ' דגושה/ק', כ' רפה/ח', ב' רפה/ו', ת'/ט', א'/ע'. העיצורים שנשחקו הם עיצורים קשים יותר לכאורה להגייה: ק' ענבלית, ט' נחצית, ח' ו-ע' לועיות, ו' שפתית הנשמעת כמו wow האנגלית.

גורם שני להומופונים הוא שינויי ניקוד, המעידים על כך שבעבר או על פי התקן המילה נהגתה אחרת. כך למשל, מָקור במשמעות מוצאם של נחל, מילה וכדומה נשמע כמו מַקּוֹר של ציפור. הניקוד השונה מייצג את השורש השונה: נק"ר, לעומת קו"ר.

איך מבחינים בין ההומופונים? בעיקר על פי ההקשר. כאשר אומרים שהציפור שבה אל הקן, ברור לנו שהכוונה אינה ל'כן'. כאשר מחפשים את המָקור ההיסטורי של מילה כלשהי ברור שאיננו חושבים שיש לה מַקּור. "כל הנגב" מספר לנו על תופעה המתרחשת ברחבי הנגב. "קול הנגב" יכול להיות תחנת רדיו. מחילת הארנב אינה מספרת לנו שסלחנו – הבאנו מחילה – לארנב. הניקוד מספר לנו שמדובר בשורש שונה. מְחִלָּה של ארנב היא מן השורש חל"ל, מחילה וסליחה – מן השורש מח"ל.

ההומופונים גורמים לעיתים לשגיאות כתיב מביכות בתקשורת או בכתוביות לסרטים ולכתבות. כך על פי הכיתוב מספר הכתב: "צפיתי בהופעה של הכושים העיוורים מדימונה". בעיתון חשוב קראתי כמה פעמים כי "הבעיה נפטרה", באחד הספרים מצאנו שהגיע הזמן "לסכל את האבנים", וכי הרקדנים "קרקרו מסביב לבמה". מורה ללשון מצביעה על בלבול של תלמידים בין 'אורח חיים' ל'אורך חיים'.

לעיתים ההומופונים אינם מעידים על שוני כלשהו במשמעות. במהלך התפתחות השפה העברית נוצרו חילופי אותיות באותן מילים. כך, למשל, 'פרש' המקראית ו'פרס' המשנאית הן אותה מילה, על פי חילופי ס/ש שמאלית בין התנ"ך ולשון חכמים. על פי אותם חילופים גם חסך וחשך, סב ושב, שח וסח, יחש ויחס הן אותה מילה בכתיב שונה והגייה זהה. דוגמה נוספת היא תָאַו ותָאַב, וכן תעה וטעה, חרט וחרת. לעיתים אנחנו מנסים ליצור משמעויות נבדלות: לפרוש שטיח ולפרוס לחם, לתעות ביער ולטעות בחשבון, אבל במקור זה אותו פועל.

יוצרי פרסומות ומותגים מחבבים את ההומופונים, מאחר שהם מעוררים תשומת לב. תעשיינים זריזים המציאו את המילה 'מתבל' עבור קטשופ כדי ליצור עניין וגם לקשר בין המטבל המוכר לתיבולו. הסיסמה "אנחנו לא סמים" מזכירה את הביטוי הנפוץ "לא שמים". לעיתים העיצורים דומים כמו "באתי, רהיטי, קניתי", בהנחה שבפי הישראלי העצל ה' נשמעת כמו א'. ברשות הדואר "דוארים קדימה", לפחות בפרסומות. הסיסמה המפורסמת "לך תצטיין" פעלה על האסוציאציה לגידוף הישראלי "לך תזדיין". הסיסמה הכתובה "האלכוהול משקר" התכתבה עם "האלכוהול משכר". הדרך הזו מתוחכמת, אך גם לה אורבת סכנת אי ההבנה. הסיסמה "בנק דיסקונט מתקוון אליך" בעייתית, מאחר שהפועל "להתקוון" לא חדר עדיין לשפה בנפרד מ"להתכוון".

הומופונים הם מקור לא אכזב למשחקי מלים. על מפלגת העבודה אמר דוד פוגל במאמר במעריב כי מעתה יש לקרוא לה "מפלגה אבודה", ומשחק המלים הזה התכתב עם התחושה שהמפלגה מאבדת את דרכה. במאמר על חברת הצריכה נטבע הצמד "ראוותנות ורעבתנות". בטאון היהודים המשיחיים, כמו גם בטאון התנחלות אלון מורה, נקראים "מעט לעת", ואילו עלון הארכיון הציוני נקרא דווקא "מעת לעט".

גם הגששים, שפעלו בערוצי לשון רבים, השתמשו בהומופונים. במערכון "שוק הספרים" שמענו "הוא הכול קרא, קרע לחתיכות, הוא ילד שובב". במערכון "מפעל הפיס": "חנוק? שו חנוק? אני חנוקייה", ואילו ב"פגז קומפוט" מדובר על "כלה כבדה מאוד". משחקים כאלה אהובים גם על יוצרי תשבצי ההיגיון. שמענו שהכדורגלן פנה לבג"ץ? התשובה: עטר/עתר; שיח שיכורים בפאב? עזוב אותך משטויות/שתויות; הארכאולוג משוטט בחוסר מעש? הולך בטל/בתל; מס הכנסה בחברה קדישא? העמקת הגבייה/הגווייה.

לעיתים ההומופונים יוצרים בלבול במשמעות. דוגמה מעניינת לכך היא הצמד הַדָּרָה (במשמעות הרחקה) להֲדָרָה במשמעות מתן כבוד. הדרה א' היא מן השורש נד"ר, מקורה בנדר, ובפועל הִדִּיר מלשון חכמים, שם הדירו, למשל, את רבי אליעזר מנכסיו. הדרה ב' היא מן השורש הד"ר והיא קשורה ל"והדרת פני זקן" ממשלי, או ל"הדור בלבושו" מישעיהו. וכך חרדי המהדר במצוות עולה לאוטובוס מהדרין, שבו מדירים את הנשים מן הספסלים הקדמיים.

אחת התופעות המעניינות היא מה שאני מכנה "הומופונים נודדים". אלה מילים הנשמעות זהות ויש ביניהן קרבת משמעות מסוימת, ועם הזמן ההבדל ביניהן מיטשטש, הבידול נעלם, ומה שהיה שגיאה הופך לנורמה. הומופונים נודדים כאלה אפשר לראות בזוג החביב 'פיקח' ו'פיכח'. פיקח הוא אדם רואה, ובהשאלה או הרחבת משמעות אדם חכם, הרואה דברים נכוחה. פיכח הוא אדם שאינו שתוי, אבל גם כאן התרחבה המשמעות לאדם שדעתו צלולה, וכשאומרים 'מפוכח' כבר אין לכך כל קשר לשתייה. 'תפל' הוא חסר טעם, 'טפל' הוא חסר ערך וחשיבות. כל אחת משתי המילים התרחבה מעט במשמעותה, והן הולכות ונפגשות.

אחת הדוגמאות הרווחות להומופונים נודדים היא הצמד התרעה/התראה. 'התרעה' נועדה להכריז על סכנה עתידית, 'התראה' היא קביעה שאין לחזור על מעשה שנעשה בעבר. הטשטוש ביניהן מוחלט למרות שהפועל שונה: להתריע לעומת להתרות. גורל דומה יש ל'ניקוי' ו'ניכוי', המשמש בעיקר בתחום הכספים, 'אצור' ו'עצור', וכן 'אחסון' – מן השורש חס"ן המקראי, ו'אכסון', שמקורו יווני. 'אחסון' הוא לחפצים, 'אכסון' לבני אדם, אבל הבלבול רב.

דוגמאות נוספות להומופונים נודדים מתרחשות בצירופים. יש החלפה מתמדת בין 'כהות חושים' ל'קהות חושים'. כהות חושים היא היעדר בהירות מחשבה, קהות חושים משמעותה היעדר חדות מחשבה. טשטוש ההבדלים הזה מוכר כבר במקורות. הצירוף 'פטפוטי ביצים' הוא הומופון נודד של הביטוי התלמודי 'פתפותי ביצים'.

גם בשפות שאינן עברית מכירים את התופעה. אתר בשם eggcorn.com העוסק בתופעה בשפה האנגלית מביא מאות דוגמאות לכך. egg corn, למשל, שפירושו תירס דמוי ביצה, הוא שיבוש שהשתרש של acorn, שפירושו אצטרובל. דוגמות נוספות: rear/rare (אחורי/נדיר), corps/corpse (יחידות/גופה), flower/flour (פרח/קמח) ועוד. הרֶכֶב hummer, באנגלית: 'הנוהם', נשמע לאנשי הצבא בישראל hammer, ועל כן זכה לשם העברי המכובד 'פטיש'.

ולסיום, האינטרנט שבר לגמרי את המחיצה בין הדיבור והכתיבה, ובעקבות זאת נולדו הומופונים כתובים. בשפת ההאקרים שהשתלטה על הכתיבה ברשת נהוג שימוש במספרים ואותיות במקום מילים הנשמעות זהות. מספר 4 מזכיר את המילה for, מספר שתיים מזכיר מילים כמו to או too. האות u נשמעת כמו המילה you והאות t כמו tea. וכך נולדו היצירות הבאות: u2 – גם אתה, 2u – בשבילך. 10q או 10x – תודה רבה. השיטה חדרה גם למשפטים ומילים בעברית, ואת המילה 'מהמם' כותבים במחוזותינו, בפשטות, 100מם. והמבין מבין.

ברשימה קודמת עסקנו במגוון המילים שנקשרו בעברית לגיל הזקנה. השפה העברית עוסקת כמובן גם בגילאים הצעירים, וגם ממגוון המילים ומטבעות הלשון במסלול החיים אפשר ללמוד הרבה עלינו, ועל העברית.

המילה 'גיל' במשמעות שלב במסלול החיים מופיעה פעם אחת במקרא, בספר דניאל: "לָמָּה יִרְאֶה אֶת־פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן־הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם". אבל האם גיל הוא עניין מוחלט וברור? ממש לא. למעשה, מדובר בשלוש פרדיגמות גיל שונות. הגיל הכרונולוגי נקבע על פי תאריך הלידה, או 'יום הולדת', מונח המופיע בספר בראשית: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה". מכאן הוא משמש לציון התאריך מדי שנה, בדומה לאנגלית – birthday – ושפות נוספות. יש שמוסיפים לו מתחום הרכב את הביטוי 'שנת ייצור', והמעבר מעשור לעשור נקרא ברוח הימים הטרום-סלולריים 'החליף קידומת'.

הפרדיגמה השנייה היא 'גיל ביולוגי', והיא מציינת אירועים המתרחשים בגוף האדם, ומסמנים תהליכי צמיחה והזדקנות. משלים אותו ולפעמים מאתגר אותו 'גיל מנטלי', המתייחס ליכולת השכלית. הביטוי הזה נטבע על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה בראשית המאה העשרים, ונקשר למונחים מכוננים כגון 'מנת משכל'.

לצד הפרדיגמות האלה עומד מדד שהוא אולי חשוב מכל: התחושה הפנימית, הדרך שבה אדם תופס את עצמו. היא בולטת מאוד בעשורים האחרונים שבהם עלתה 'תוחלת החיים', ונטבע גם המונח 'זקנים צעירים'. למדד הזה נטבעו כמה מטבעות לשון. למשל: "החיים מתחילים בגיל…", כלומר, בכל שלב בחיי האדם ניתן להפיק הנאה ולהתחדש. ויליאם פיטקין כתב בשנת 1932 את הספר "החיים מתחילים בגיל ארבעים". ליאונרד הנסן כתב את "החיים מתחילים בגיל חמישים", סרטים שונים נקראו על פי אותו דפוס, ובפרסום הדרכה לגמלאים של הביטוח הלאומי משנת 1972 נכתב: "החיים מתחילים בגיל שישים וחמש". דפוס לשוני שתפס תאוצה הוא "X הוא Y החדש", כמו "שבעים הוא החמישים החדש". ויש גם חרוז: "זה לא הגיל, זה התרגיל".

גם לתיאור מסלול החיים מקובלות כמה פרדיגמות או מודלים. הראשון הוא המודל הליניארי, החיים הם מסלול אחד, מלידה עד מוות, "מן העריסה עד הקבר". את הדגם הליניארי נהוג לתאר באמצעות דימויים. דימוי אחד הוא עונות השנה. הביטוי 'באביב ימיו' מתייחס לימי העלומים, ומקורו בשפות אירופה. בספר איוב נכתב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי", וכאן הכוונה דווקא לימי הנעורים. הביטוי 'סתיו חייו' מתייחס לשנות הבגרות המאוחרת. דימוי נוסף הוא מהלך היממה. השחר הוא ראשית החיים, 'ימי השחרות', 'משחר ילדותו', וגם הביטוי התלמודי 'בן תשחורת'. הזקן מצוי 'בערוב ימיו'.

מודל קרוב הוא מודל הפעמון. הוא מציג את החיים כמסלול שיש לו אמנם התחלה וסוף, אך הוא בנוי במעין עקומה שבה מיוצג תהליך של עלייה, התייצבות וירידה. על פי התפיסה היהודית לכל גיל יש תפקיד, והפסוק הידוע ממסכת אבות מציג את מודל הפעמון, מילדות עד שיבה.

המילה 'ילד' נגזרת מן השורש יל"ד. הילד הוא הקרוב ביותר ללידה. לצד זה הוא 'האדם היונק' ולכן הוא נקרא תינוק או ינוקא, ובשפת המקרא: "יונקי שדיים". גם 'עולל' וכן 'עול ימים' נקשרים בשפות שמיות מקבילות ליונק. בלשון חכמים תינוק הוא ילד שכבר יוצא ללימודים: "תינוקות של בית רבן".

ילדים קטנים הם 'טף', ובארמית: 'טפליא'. כשאומרים שמישהו "מטופל בשמונה ילדים" הכוונה היא שיש לו ילדים רבים, הרבה 'טפליא'. ילד הוא גם פָּעוֹט, מילה הקשורה אולי למילה מעט, וכן דַּרְדַּק: מילה שנוצרה בעקבות דקדקא – בארמית: קטן, או זַאֲטוּט, ככל הנראה צורה ייחודית של המילה הארמית זוטא. לצד אלה הילד הוא 'רך', כלומר, נעים וענוג, לעומת הקשיות והחספוס של האדם הבוגר. על המלך שלמה נאמר שהוא "נער ורך". מכאן גם הביטויים 'הרך הנולד' או 'הגיל הרך'. המילה 'אברך' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ועליה דרשו חז"ל: "ויקראו לפניו אברך, זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים".

הילד זוכה גם לדימויים של בעל חיים כמו 'גוזל', וכן 'פַספוס', שהוא הפשפש הערבי. ביידיש הילד הוא אִינְגָלֶה, או ברבים קינדערלאך. יהודים נוטים גם לקרוא לילד בכינוי המציג אותו כמבוגר: 'אבאל'ה' או 'אבויה' ביהודית מרוקאית, 'טאטעלע' ו'מאמעלע' ביידיש.

מהיכן הגיע אלינו ה'נער'? ככל הנראה המילה קשורה להתנערות, פריצה קדימה. דעה מקובלת פחות היא שהמילה קשורה לנעירת החמור, כפי שאולי נשמע הנער הזכר כשמתחלף לו הקול. מכאן הביטוי התנכי 'בני נעורים' בתהלים: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים". 'נעורים' היא אחת המילים הרבות בעברית שיש להן רק צורת רבים, כמו משמנים, נפתולים, סנוורים, עלומים, וגם נישואין ואירוסין.

על פי מודל הפעמון גיל הנעורים הוא 'גיל ההתבגרות'. כינוי פחות מחמיא הוא 'גיל הטיפש-עשרה', שנוצר בשנות החמישים והוא מזכיר את הכינוי בצרפתית: l'âge ingrat – גיל כפיות הטובה, או גיל חסרי החן. ביטויים רבים מציגים את הנוער דווקא כגורם להתחדשות ומחאה. 'שירת הנוער' של שמואל בס הייתה בשנות החמישים מעין המנון: "שירת הנוער, שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועלייה". רצח רבין הוליד את 'נוער הנרות', שלטון ישראל ביו"ש הביא את 'נוער הגבעות'. לעומת אלה כונה בעבר הנוער שלא הלך לתנועות הנוער 'נוער הזהב', ביטוי שמקורו בצרפתית וברוסית. במפגני תנועות הנוער שרו: "נוער הזהב – רד לנגב!"

המילה 'צעיר' קרובה במקורה למילה 'זעיר', ומתייחסת לכך שהאדם הצעיר לא הגיע עדיין למלוא כוחו, קומתו וחוכמתו. 'שחרות' גזורה כאמור מן המילה שחר, 'בחרות' מתייחסת למילה 'בחור'. בחור הוא במקורו מי שנבחר, בעקבות המילה האכדית בַכַּרוּ: איש צבא. בסלנג הצבאי 'צעיר' הוא חייל חדש. בתש"ח השתמשו בהתייחסות לחיילים במילים 'בחורים', וגם 'נערים' כמו בשירו של אלתרמן "מגש הכסף". 'עלם', מילה מעודנת, קשורה ככל הנראה לאלימות. ומה אומרת מסכת ברכות על מי שכבר אינו נער רך? "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים".

מעט ביטויים יחסית עוסקים באדם המבוגר, שאינו צעיר ואינו זקן. "אמצע החיים" שמקורו באנגלית מזכיר ביטוי בירמיהו: "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ". התקופה הזו נחשבת לשיא החיים, ומכאן הביטוי 'במיטב שנותיו', או באנגלית: in one’s prime. גם השלבים במסכת אבות, 'גיל בינה' ו'גיל עצה', מבליטים את השיא המתבטא בחוכמה והבנה יותר מאשר בכוח פיזי. 'גיל העמידה' מסמן את ההבנה שבתקופה זו נפסקים תהליכי הצמיחה. את הביטוי טבע בערבית אבן סינא, והוא תורגם לעברית: "השומן אחר הרזון בשני [שנות] העמידה".

ביטויי גיל העוסקים בנשים מתמקדים באנטומיה ובתהליכים פיזיולוגיים. עלמה צעירה ביהדות, כמו בדתות אחרות, היא 'בתולה', ואם לא הצליחה למצוא חתן היא תהפוך עם הזמן ל'בתולה זקנה', וביידיש: אלטע מויד. אם לא הצליחה להתחתן אבל בתוליה לא ממש נשמרו היא תיקרא 'בתולה באוזן':אשה מופקרת מתחסדת, בתולה לכאורה, אוביידיש: אַ בתולה אין עלנבויגן, בתולה במרפק. גיל הבְּלוּת מתייחס לתקופה שבה נפסק המחזור החודשי. זאת בעקבות שרה אמנו: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה".

ואם הזכרנו את הילד הקרוי 'אבאל'ה', יש לזכור ביטויים המדברים על המבוגר כילד. אדם מנוסה בהוויות החיים הוא 'ילד גדול'. אדם מבוגר השומר על אמונותיו התמימות הוא 'ילד נצחי'. אדם צייתן ונוח לבריות הוא 'ילד טוב', ומכאן התגלגל גם 'ילד טוב ירושלים', בעקבות כיפות סרוגות הנושאות את הכיתוב הזה. אדם הגורם צרות לסביבתו הוא בצרפתית 'ילד נורא'. אדם שאורח חייו ממוקד בבילויים והנאות הוא 'ילד שעשועים', בעקבות ירמיהו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", ובאנגלית playboy. 'ילד פלא' הוא אדם המגלה כישרונות מופלגים בילדותו, ולפעמים נאמר עליו במנוד ראש: "הלך הפלא ונשאר הילד.

בזמן האחרון הזדקקנו להגנה ולהתגוננות מפני סכנות שונות. תוכנית ההתמודדות של המדינה עם מגפת הקורונה כונתה 'מָגֵן ישראל', ולאחרונה נאלצנו להיכנס למרחבים מוּגַנִּים. מאיזה שורש נגזרו מילים אלה, מהו ייחודו הדקדוקי ומהם קשרי המשמעות למילים אחרות מאותו שורש? 

כל המילים האלה נגזרו מהשורש גנ"ן בגזרת הכפולים, שכן האות נו"ן מופיעה בו פעמיים. בנטייתו של שורש זה לעיתים נשמטת נו"ן אחת, למשל במילה 'הגנה', ולעיתים היא מופיעה, למשל במילים הִתְגּוֹנֵן ומִגְנָנָה. ככל הנראה, אין קשר בין שורש זה לבין השורש שממנו נגזרה המילה 'גַּן'.

הפועל הֵגֵן פירושו שמר על אדם או על דבר מפני משהו או מישהו, דאג שיהיו בטוחים. במקרא מופיעה רק צורת העתיד של פועל זה – "יָגֵן", למשל: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" (זכריה יב ח). מילונים היסטוריים, כגון מילון בן-יהודה, אינם רואים בצורה זו נטייה של בניין הפעיל, אלא נטייה של הפועל גָּנַן באותה משמעות בבניין קל. פועל זה מופיע במקרא גם בנטיית העבר המיוחדת של גזרה זו: "וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזּאֹת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב כ ו). צורת העבר של 'הֵגֵן' מופיעה רק בכתבי חז"ל, לדוגמה: "כל אותן האלפים והרבבות שעמדו על הים והגנתי עליהם" (שיר השירים רבה, ד).

שם העצם מָגֵן מציין כלי להגנה על הגוף מפגיעה של חץ, אבן, רומח, חרב וכד'. המגן עשוי חומר קשה (עור מעובד, עץ או מתכת) ומוחזק בדרך כלל ביד שמאל; למשל: "וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף". המילה 'מגן' מציינת במקרא גם את האל המֵגֵן, למשל בדברי דוד המלך: "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי" (תהלים ג ד). בימי הביניים נטבע שם הצורה מָגֵן דָּוִד, משום שעל-פי המסורת הייתה צורה זו חרותה על מגינו של דוד המלך.

במגילת איכה מופיעה מילה יחידאית שכנראה נגזרה משורש זה: "תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב" (פרק  ג, סה). הדגש ב-נ' מצביע על כך ששורש המילה הוא גנ"נ. בשפות שמיות אחרות שורש זה משמש במובן 'כיסה', ולכן יש המפרשים את המילה 'מְגִנָּה' כמעין כיסוי ללב, המשמש כמטפורה לעקשנות. רש"י פירש זאת כך: "אוטם הלב, צרה ואנחה, אשר היא כמגן כנגד לבם", והציע גם את הפירוש "שֶׁבֶר לב", שהתקבל לימים כמשמעותו של הביטוי. לפי הסבר נוסף, המוצע במילון בן-יהודה (כרך ו', עמ' 2788), 'מגינת לב' פירושה "שיגעון, תימהון, בלבול ורוגז". הסבר זה מתבסס על משמעויותיו השונות של השורש ג'נ"נ בערבית: שורש זה משמש גם במובן של 'כיסוי' (למשל בפועל גַ'ַנַּ') וגם במובן של 'שיגעון' (כמו במילים גָ'נָנָה ומַגְ'נוּן שנכנסו לסלנג בעברית). מאותו שורש בערבית נגזרה המילה גִ'ן (או ג'יני) במובן 'שֵד', כיוון ששד הוא מכוסה ונסתר מהעין. ומן הגִ'ן הגיעה ה'ג'ננה', בעקבות התפיסה הקדומה התולה את הסיבה לשיגעון במעין שד או דיבוק ש'נכנס במישהו'.

המילונאי ארנסט קליין קישר מילה נוספת לשורש גנ"ן. מילת היחס בְּגִין מופיעה בכתבי חז"ל כשאילה מארמית, לדוגמה: "שלח [יתרו] לו [למשה] אגרת, ואמר: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך" (שמות רבה כז ב). לדבריו של קליין, מילה זו מורכבת מ-ב' היחס ומהמילה 'גין' משורש זה, שפירושה 'הגנה', בדומה לפועל הארמי 'אַגֵּן' המקביל לפועל 'הֵגֵן'. כפי שניכר בציטוט לעיל, מילה זו שימשה במקור במובן 'למען, בשביל (מישהו)', כלומר כדי לעזור לו ולהגן עליו. כיום 'בגין' משמשת יותר במובן 'בגלל'.

לעומת זאת, במקרא מופיע פועל אחר שאינו נגזר משורש זה: "אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית יד כ). פועל זה נגזר מהשורש מג"נ, שפירושו הוא 'נתן', לפי השוואה לשפות שמיות. בשורש זה האות מ' משמשת כאחת מאותיות השורש המקוריות (שלא כמו במילה 'מגן', שבה היא תחילית). ואילו הפועל מִגֵּן במובן 'סיפק הגנה' נגזר משם העצם 'מָגֵן' רק בימי הביניים, למשל בפיוט של רב סעדיה גאון: "מיגנתי מבצרי" (יוצרות לשבתות השנה, ויקרא). בתקופה זו נוצר גם הפועל הִתְמַגֵּן. בלשון ימי הביניים נגזרו מהשורש גנ"נ גם שם הפעולה הֲגָנָה (למשל: פירוש רש"י לשמות מ ג) והפעלים גּוֹנֵן והִתְגּוֹנֵן. בעברית החדשה נוספה צורת הסביל הוּגַן.  

בעברית החדשה קיבל הפועל 'מיגן' משמעות ספציפית יותר של התקנת אמצעי בטיחות והגנה (בבניינים, במכוניות וכו'), ונגזרו ממנו גם השם המופשט מִגּוּן, הפועל הסביל מֻגַּן והתואר מְמֻגָּן. בשנים האחרונות נוספה למילון המילה מִגּוּנִית, יחידת מיגון ניידת המוצבת בשטחים ציבוריים.

אסיים באיחולי ימים שקטים ומוגנים.

Viking woman in the sand

כולם מדברים על "השפה הירושלמית", אבל מהי בעצם? מצד אחד, היא מכילה אוצר מילים ומאפיין לשוני עשיר ומגוון. מצד שני, היא נחלת העבר. עקבותיה של הירושלמית מובילים לראשית המאה ה-20 ואף קודם לכן, כאשר גרו בשכנות קרובה בני עדות ולאומים שונים שהשתמשו בשפות שונות, ואלה התערבבו ביניהן. השפה הירושלמית רוויה לדינו, ערבית, יידיש, טורקית, אנגלית משובשת ועברית.

לצד המילים והביטויים בשפה הירושלמית, יש לה כמה סימני היכר פונטיים. המפורסם שבהם הוא הארכת התנועה a במילים רבות, כמו מאאתיים, הסמל של העברית הירושלמית. כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים, מגפאאאים, מאאנדס, ג'אאקט ועוד. אפשר למצוא אפיונים פונטיים מזדמנים, כמו שפונג'ה (במקום ספונג'ה) ,והצורה הידועה חתולה במלעיל עבור נקבת החתול. ירושלמים מחליפים לעתים צדי רגילה בצ'די, כמו במילה 'מחוץ' הנהגית מחוץ'. הדרך הירושלמית לטפיחה על ראשו של מי שהסתפר, צ'פיחס, מושפעת מהמילה הערבית-עיראקית צ'פחה, והיא ככל הנראה גם מקורו של הספיחס הכלל-ארצי. מילים לא מעטות בירושלמית הפכו נחלת כלל-ישראל, וביניהן פוסטמה (טיפשה, מלדינו), אוחצ'ות (בשפת ההומוסקסואלים), אַמה (טיפש, מערבית) ועוד.

הירושלמית השאירה אחריה משפטי מפתח המייצגים את מגוון השפות. 'אִבְּן אַלְבּוּלַע' היא קללה עיראקית שמצאה את דרכה למערכוני הגשש החיוור. 'אַטלַע מִן אִלזָריעַ' גם היא קללה ערבית שפירושה: צא מן השדה הזרוע! 'אין בָּיָד אִל חַספַּיילה' היא קריאת מנקי כלי הנחושת, המשלבת ערבית ולדינו. 'חַבָּשי חַבָּשי נָאוֹ נָאוֹ' הייתה קריאת לעג כלפי מוכרי הבוטנים החבשים. 'עשו ממנו קאראקוֹז', כלומר, שיגעו אותו, תיזזו אותו, הקפיצו אותו ממקום למקום, נוצרה בעקבות karagoz, דמות בתיאטרון צלליות טורקי. וביטוי תלת-לשוני, לדינו, ערבית ועברית: 'אִיכּוּלָא וַלַא אִיכּ אַסְתוֹמוֹס אבודים': כך או כך אנחנו אבודים.

השפה הירושלמית הצטיינה בכינויים לטיפוסים שונים שהסתובבו בירושלים. תרבות הכינויים אופיינית ליישובים קטנים, עיירות וכפרים. 'זיגי' בירושלמית הוא ברנש מרובע וצייתן, 'מַדלאל' הוא מפונק, 'עַמיקו' גבר רכרוכי, 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי, 'פַּסאי' הוא מפסידן, אדם הנוהג להחמיץ הזדמנויות. שחקן הכדורגל רם סטי מהפועל ירושלים, שנחשב שחקן בינוני, הפך לכינוי ירושלמי, מעין 'אחלה'. 'אַבּוּ לֶלֶה' אינו אדם אלא שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים. המקור בערבית: אבו לילה (אבי הלילה). הכינוי אומץ כשם אתר למעשני נרגילות.

תושבי העיר הערבים זכו למגוון כינויים. 'וַלַד בּילאד' הוא יליד העיר העתיקה. 'נַוואר' היה כינוי לצוענים הערבים של העיר העתיקה, ובהשאלה: חסרי בית. גם 'עַצפוּר', בערבית ציפור, הוא קבצן חסר בית. השוטרים כינוי את הערבים 'אינדיאנים'. עבריינים בעלי הופעה מהודרת נקראו 'אלגנטים' או 'חתנים', והטיפשים שבהם כונו 'גינדאווי', בעקבות גְנאווי, במרוקאית: בן למעמד נמוך שמקורו בשבט הגנאווים. בעקבות 'אבו ללה' נולדה בירושלמית 'מכשושה', כינוי למכשפה דמיונית שהועתק למין האנושי ביחס לנשים כעורות ומרושעות. 'שאפּוֹזה' לעומתה היא נערה יפה המנצלת את יופייה, מיזוג: שאפה+פוזה.

המקצועות שעברו מן העולם זכו לשלל כינויים. בַּשיטי היה מוכר פחם, ובהרחבה – פרחח. גאלח הוא נזיר או כומר, על שום ראשו המגולח, וגם בהשפעת המילה המקבילה ביידיש. טֶנגֶ'רֶה פַּיילה עסק בניקוי גיגיות, ומַנגַ'ד בניפוץ מזרנים. מקצוע אחר הוליד את משחק הנשיאה על הגב "אַבִּי יויו". השם נוצר בראשית המאה ה-20 כשבירושלים שררה מצוקת מים קשה, בעיקר בקיץ. אז היו מגיעים לעיר שואבי מים ערבים שכונו 'אסאקה', על גבם נאדות מים שחורים מעור עִזים, ובהם מים מתוקים ממעיינות הסביבה. הם הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית "אוואה יו אסאקה". "אוואה יו" הוא שיבוש של הביטוי בלדינו "אגוואה יו": "אני מים". חיקוי שואבי המים הערבים התגלגל אצל הירושלמים ל"אבא יו יו".

הכדורגל הירושלמי מתאפיין מאז ומתמיד באוהדים נאמנים וסוערים. היציע המזרחי הוא מקום מושבם של אוהדי בית"ר השרופים באצטדיון טדי, שחלקם התאגדו בחבורה 'לה פמיליה'. אחרי שבית"ר הבקיעה גול לקבוצת הפועל כלשהי, בעיקר בדרבי, נשמעה הקריאה "אֵבֶל בהסתדרות". כלפי שופט שפסק נגד הקבוצה צעקו "השופט עובד בתל-אור". תל-אור היה בית קולנוע בבעלות מועצת פועלי ירושלים. והיו גם ביטויי כדורגל ייחודיים. להִפריק פירושו לבעוט בעיטת עונשין בעקבות אנגלית: free kick. פאוֶול היא הגִרסה הירושלמית לביטוי הישראלי 'פָאוּל' (עבירה). והיה גם חוק ייחודי: 'פֶּנדל-גול – גול', חוק שקבע שכאשר מבקיעים גול למרות שנשמעה שריקה לפנדל – הגול ייחשב.

הווי המשחקים של ילדי ירושלים עשיר, כאשר הירושלמים נתנו למשחקים המוכרים בכל הארץ שמות משלהם. 'אלמבּוּליק' הוא השם הירושלמי למשחק העתיק דוּדֶס, לצד 'אלֶם סלָם פּאצ'קה'. המשחק 'אֶרץ' קרוי ברחבי הארץ 'קלאס'. ה'גולגולים', פירות האזדרכת המשמשים למשחק נקראים בכלל-ישראלית בומקלאך. העג'ואים הירושלמים הם הגוגואים מן השפלה. 'דודה דינה' היא הנוסחה הירושלמית של משחק הריצה 'הקדרים באים'. 'חיי שרה' הוא הכינוי הירושלמי ל'עמודו', משחק כדור של מסירות ופגיעות. כדור המשחק נקרא 'קיפודור'. לרוגטקה קראו מורטה, לפורפרה – פוררה, 'סרטים' הם גזירי פילמים לצורך הכנת פצצות סירחון, שנקראו גם צ'קים.

ילדי ישראל שגילו שילד אחר אמר או עשה או לבש דבר מה זהה היו קוראים 'צמבל בלי להשיב לעולמים', המקור במילה הצרפתית samble, 'יחד'. בירושלים הנוסח היה ארוך בהרבה: "ג'ינקְס פרטי! סטופ, מגן דוד כחול". זאת על פי jinx: לחש פלאים המופיע גם בספרי הארי פוטר.

גם מאכלי הרחוב זכו בירושלים לשמות ייחודיים. אֶשתַנוּר היא הפיתה העיראקית, הקרויה ברחבי הארץ לאפה. המקור בערבית: עֵיש פירושה לחם. 'בּוֹמבָּלה' הוא תפוח עץ אדום עטוף סוכר שנקרא גם 'יופי', 'בַּמבָּליק' הן סוכריית סוס, 'זערורים' הם פירות העוזרד ששימשו למאכל, ו'חַמְלה מַלאן' הם גרעיני חומוס קלויים. צמר הגפן המתוק זכה לשם יַמבַּמבָּם על פי מנגינה שניגן בעל הדוכן, וגם 'שַׁעֲרין בַּנאת', ערבית: שיער הבנות. 'מציצה' היא סוכרייה על מקל. לדינו הביאה לתפריט את הפיניונס והפפיטאס – גרעיני צנובר וחמנית. הארטישוק הירושלמי נקרא קרטופי, בעקבות האיטלקית. בימי המצור אכלו קציצות חובייזה, ובל נשכח את המעורב הירושלמי, שהורתו בשוק מחניודה, חלקי עוף פנימיים צלויים ומתובלים היטב.

גם אוצר החפצים זכה בירושלמית לשמות מיוחדים. שיפודי האופניים נקראו סילקים, בעקבות סילק – חוט בערבית, בעוד השסתומים לצמיגים נקראו בלפים, בעקבות valve האנגלית. מכונית החברה קדישא זכתה לשם היצירתי זַלנוע.

כלי הבית שאבו את שמותיהם משפות שונות. טֶנְגֶ'רֶה בלדינו היה כלי לשמירת מים, טְרַפּוֹצְ'קָה ברוסית – מחבט שטיחים. הלדינו תרמה גם את הספּונג'אדור, סחבה לשטיפת הרצפה, והפינג'אניקו, ספלון הקפה. הצרחה נרשמה בתחום מכשירי הרישום. בירושלמית טוש הוא עיפרון הסימון העבה, ולורד – הדק. ברחבי ישראל – להיפך. עיפרון חודים הוא שילוב של עט ועיפרון, נפוץ במשך תקופה מסוימת, ונקרא גם "עיפרון מכאני".

ירושלים של היום כבר אינה קהילה קטנה וצפופה, אלא עיר ענק רבת שכונות וקהילות. בין היתר יש בה אתרים ייחודיים שזכו לכינויים משלהם. 'אצבע עוג מלך הבשן' היא העמוד ההרודיאני הענק בכניסה למגרש הרוסים. 'הדתיקן' הוא בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'. 'הכביש המכושף' הוא כביש בג'בל מכאבר, שהירידה בו מעניקה תחושת עלייה. 'המַייל התרבותי' הוא המסלול המוביל ממרכז בגין והסינמטק דרך תיאטרון החאן אל תיאטרון המעבדה שברחבת תחנת הרכבת הישנה, ו'המפלצת' היא פסל שכונתי גדול בדרך לקריית היובל. שכונת רמות נקראת 'הכוורות' על פי צורת הבנייה בה. 'כיכר החתוּלות', במלעיל, היא רחבה במרכז ירושלים המשמשת כמקום למכירת תכשיטים וכמרכז בילוי של נוער, בעוד ש'כיכר המיואשים' היא כיכר בשכונת הבוכארים. ויש גם שאלה ירושלמית החוזרת כל שנה עם בוא השלג: "נתפס?", שאלה-תקווה בעקבות ירידת שלג, כדי לברר אם בוטלו הלימודים.

עבודת קריאת השמות לכלים היא חלק מהמפעל הגדול של קביעת מונחי מוזיקה בעברית, והשתתפו בו אנשי לשון ואנשי מוזיקה לרוב. גלריית כלי הנגינה בעברית שאובה ממקורות שונים. יש בה כלים ששמותיהם נלקחו מן התנ"ך ומן התלמוד, כלים עם שמות חדשים וכלים ששמרו על שמם הלועזי.

מחדשי הלשון מצאו בתנ"ך כמה וכמה שמות לכלי נגינה. בפרק הקצר החותם את ספר התפילות הגדול, תהילים, חיכו להם לא פחות מתשעה כלי נגינה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה". בפסוק מופיעים שופר, נבל, כינור, תוף ועוגב שאומצו בשפה המתחדשת. שופר כאן עדיין אינו כלי המתייחד לצורכי דת. לצידם מופיעים הכלים מינים, צלצלי שמע, צלצלי תרועה ומחול שלא נקלטו בשמות כלים בימינו. במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים שמות כלים נוספים. חליל, חצוצרה ומצלתיים התקבלו לתזמורת הפילהרמונית. נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף יצאו מן השימוש. חכמי המשנה קבעו כי יש לייחס את השמות 'מצלתיים' ו'צלצלים' לאותו כלי.

האם השמות העתיקים יוחסו אז לכלים המוכרים לנו היום? הכלי הקרוב ביותר לכלי המקורי בן אותו שם הוא הנבל. 'כינור' היה גם הוא כלי מיתרים, דומה לנבל. לכן היו בימי תחיית הלשון הצעות לקרוא כינור לגיטרה דווקא, או לבללייקה, ולמי שניגן בכינור קראו הארפיסט, כלומר, מנגן בנבל. בן-יהודה הכריע את הכף. בערך 'כינור' במילון הגדול הוא כותב כי כי "נהוג לקרוא כינור לגייגע", שהוא שמו של הכינור בגרמנית וביידיש. לעומת הכינור, שלושת אחיו לרביעיית הקשת נותרו בשמם הלועזי: ויולה, צ'לו וקונטרבס, לאחר שהשמות שהוצעו עבורם נדחו. לוויולה הציעו לקרוא 'כינורֶת' או 'כונֶרֶת', לצ'לו 'כינורן' ולקונטרבס 'כינור גדול'. הצעות אחרות רמזו על הבטן הבולטת של הכלים הגדולים. לצ'לו הציעו את השם 'בטנונית' ולקונטרבס את 'בטנון'. השמות לא נקלטו, ונותרה השאלה איך לומר 'צ'לו' ברבים. האקדמיה קבעה צֶ'לות, המוזיקאים העדיפו את צורת הריבוי האיטלקית – צֶ'לי.

לכלים אחרים הוצעו שמות המזכירים את הצליל הלועזי. הגיטרה נקראה 'קיתָרָה', ועלתה הצעה לקרוא לה בכלי התלמודי-יווני 'קתרוס', ולמנגן הגיטרה – 'קתרסן'. לכלי הנגינה לאוטה הציע הבלשן יצחק אבינרי לקרוא 'לָעוד'. התחולל פולמוס סביב הכלי המקראי 'נבל עשור'. הטענה המקובלת היא שמדובר בנבל בן עשרה מיתרים, אבל עלתה גם טענה שמדובר בכלי נשיפה המזכיר חמת חלילים. התיאור של רש"י תמך בכך: "נבל עשוי כמפוח של נפחים, ומוציא קול ע"י רוח". מצד שני, הטענה שהנבל של פעם הוא אביו של הנבל של היום זכתה לסיוע יווני, שם מופיעה המילה νάβλα – נַבְּלָה – כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה נַבְּלָה כשם לסימן המתמטי ◁, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל. ראיה נוספת היא השם הלטיני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". השם התגלגל מהפועל היווני פסאלין, שפירושו לפרוט, והנבל היווני נקרא פסלתריון.

השם פסנתר נקבע בעקבות החלק הארמי של ספר דניאל: "בְּעִדָּנא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא". בפסוק הזה מופיעים בגרסה ארמית כלי הנגינה קרן, קתרוס, משרוקית וכן סַבְּכָא, שהיא מין נבל. סומפוניה היא האם הלשונית של 'סימפוניה' המודרנית. פסנתרין וסומפוניה נחשבים כלי מיתרים, כאשר פסנתרין הוא גלגולו של הפסלתריון, הנבל היווני שנזכר לעיל. בן-יהודה הציע להבחין בין 'מַכּושית', קלאוויר, מילה שהוא חידש, לבין 'פסנתר', פיאנו פורטה, והוא מנמק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". לאחר שהחידוש נכשל היו שהציעו לקרוא 'מכושית' לקסילופון. בתקופת ההשכלה ניסו לקרוא לפסנתר בשם המקראי 'היגיון', בעקבות הפסוק בתהלים "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר".

העוגב המופיע כבר בספר בראשית היה כלי מיתרים, והוא נקבע בשלב מאוחר כשמו של האורגן הכנסייתי. איתמר בן אב"י הציע לקרוא לכלי הכנסייתי 'חלילייה'. עם השנים החלו להבדיל בין 'עוגב' כשמו של כלי הקנים הישן, לבין 'אורגן' כשמו של הכלי החשמלי. לצ'מבלו הציעו לקרוא 'פסנתרון', ולפי הצעתו של אבינרי בשם התנכי 'מינים'. השם הזה הוצע גם כשם לכלי הנשיפה הרמוניום, אבל בן-יהודה מצא לו שם עברי שהועדף: 'מפוחית'.

כלי הנשיפה המוביל במקרא נקרא 'חליל'. השם ניתן לו מאחר שהוא חלול, והוא האב החוקי של החליל המודרני. בתלמוד יש לחליל שם נרדף, 'אבוב', מילה שמקורה ארמי. בתזמורת המודרנית התחבטו איך לקרוא לכלי הנשיפה oboe, שם שהתגלגל מהשם הצרפתי לאותו כלי – hautbois, מילולית 'עץ גבוה'. השם האנגלי-צרפתי הזכיר את האבוב התלמודי, והשם הועתק אליו. פיקולו זכה בשמות רבים: 'חליל קטן', 'חליל גבוה' או 'חלילון', אבל השמות האלה לא נקלטו. בתנ"ך נזכר כלי נשיפה פופולרי והוא החצוצרה. השם נותר על כנו עד היום. הקלרינט קיבל שינוי הגייה קל שהעניק לו צורה עברית: 'קלרנית', והקורנֶט נקרא 'קורנית'. המילה 'קרן' היא תרגום שמו של כלי הנשיפה horn, לצד 'קרן אנגלית' ו'קרן יער'. לאלה יש אם עתיקה: 'קרן היובל' המופיעה בספר יהושע, שהייתה כלי נשיפה העשוי מקרן של בהמה.

כלי ההקשה הגנרי ששמו מתקיים מימי התנ"ך ועד היום הוא התוף. למילים "בתוף ובמחול" בתהילים פרשנויות שונות. 'מחול' הוא כידוע ריקוד במעגל, אבל בן-יהודה קובע כי "יש אומרים שזהו מין תוף". הוא מסתמך בקביעתו על אנשי הלשון והפרשנות מימי הביניים המוקדמים, שבהם קראו לטמבורין 'מחול'. מן הביטוי "בתופים ובמחולות" תרגם סעדיה גאון את 'מחולות' למילה הערבית 'טנאביר', ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף. לתופים שונים נמצאו שמות ייחודיים. הטנבור נקרא גם 'תוף בַסקי', ובגני הילדים קראו לתוף מרים 'מצילתוף'.

כלי הקשה פשוט הבנוי על צליל מתכתי קרוי 'משולש'. הציעו לקרוא לכלי בשם המקראי 'שליש', אך ההצעה לא צלחה. לכלים שלהם צליל פעמונים הציעו לקרוא 'מצילייה' ו'פעמונייה'. לקסטנייטאס קראו 'ערמוניות', בעקבות השם הלועזי.

מגוון שמות הכלים בתזמורת הפילהרמונית מצביע על הצלחה מרשימה בהטמעה של שמות עבריים לכלי נגינה. עם זאת שלושת כלי הקשת וכן הטרומבון והטוּבּה לא זכו לשם עברי, וכן הבסוֹן ששמו שונה ממעט מן הבסוּן האנגלי. בין הכלים שאינם חלק מן הפילהרמוניה התמונה שונה: סקסופון, גיטרה, מנדולינה ובלליקה נותרו בלועזיותם, שלא לדבר על האורגן החשמלי, הסינטֶסיידר, והכלי הישראלי מכולם: האקורדיון, שלו הציעו לקרוא בלי הצלחה 'מפוחית יד'.

Set of musical instruments on the white background.

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Man pulling the curtain up to a new better world after coronavirus COVID-19.

%d בלוגרים אהבו את זה: