בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בעשורים האחרונים מתחולל מעבר תרבותי חשוב, פומבי למדי, מ"כור ההיתוך" התרבותי שניסה לעצב לקבוצות המהגרים זהות ישראלית אחידה, ל"רב-תרבותיות", המכבדת ומשמרת את המסורות השונות, וגם חושפת אותן לכלל הציבור. לתרבויות ארצות המזרח יש בתהליך הזה תפקיד מרכזי. בתרבויות אלה הנוכחת והפעילה ביותר היא יהדות עולי מרוקו. היא גם הגדולה מכולן, ומצד שני, זו שנדחקה יחסית לאחרות לפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. הדור הראשון של העולים ממרוקו התקשה באימוץ השפה העברית, ומיעט להתערב ביתר הקבוצות והעדות. בני הדור השני והשלישי ספגו בבית את התרבות המיוחדת הזו, והם השליחים שלה במרחב הרב-תרבותי העכשווי.

בכל אלה יש תפקיד מיוחד לשפה היהודית-המרוקאית. זוהי שפה יהודית, בדומה לשפות יהודיות רבות אחרות שהתקיימו כמעט בכל אחת מתפוצות ישראל. היא מיוסדת כמו שפות יהודיות אחרות על תערובת לשונית, ובסיסה הוא השפה המרוקאית. שפה זו היא דיאלקט ערבי שיש עליו השפעות רבות, כמו שפת הילידים הבֶרבֶרים, וכן אנגלית וצרפתית. המרוקאית קשה להיגוי לחך הישראלי, והיא מכונה גם "שפת השווא". המרוקאים פשוט אינם אוהבים תנועות, וכך אפשר למצוא בה פועל כמו סְמְמְס שפירושו להשתזף בשמש.

כמו בשפות יהודיות אחרות, יש גם במרוקאית היהודית מאות רבות של מילים שמקורן בעברית, וביניהן כמה מפתיעות. למשל דְמְיוּן (דמיון), אַזכָּארָא (אזכרה), אוּרִי'יָאח (אורח) ועוד. 'איריס' היא ארץ ישראל, 'ז'ינא לאיריס' פירושו באנו לארץ ישראל, ו'דיריך איריס': דרך ארץ. 'בית האח'איים' הוא בית החיים היהודי: בית הקברות. 'גיפן' פירושה קידוש, בעקבות "בירך על הגפן ועל פרי הגפן". 'זוּנא' היא פרוצה, וגם כינוי לאדם לא נאמן.

עם השנים החלו בני הדור השני והשלישי להטמיע מילים מרוקאיות בסלנג הישראלי. כמה מילים הפכו לנכסי צאן ברזל של השפה, ובראשן כפרה, חנון ופרחה. 'כפרה' היא מילה עברית הנהגית במלעיל במסגרת משפט האהבה "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק" (תלך כפרה עליך), הנאמר בעיקר על ידי אימהות לילדיהן. הפירוש: אני אוהבת אותך כל כך, שאני מוכנה לעמוד במקומך ולכפר על עוונותיך.

המילה הנפוצה ביותר היום בסלנג הישראלי שמקורה במרוקאית היא חְנון, תערובת של הפרייער היידישאי והנֶרְד האמריקני. במרוקאית המילה היא חְנונה, ולחילופין חְנאנה, ופירושה נזלת. הילד עם הנזלת הוא הילד המסכן וחסר המעמד, ממש כמו המוקוסו בלדינו והסמרקאץ' ביידיש וברוסית. בישראל נשרה הסיומת –ָה, ונותרנו עם חנון.

פרֵחה, שזכתה לחשיפה ב"שיר הפרחה" של אסי דיין בביצוע עפרה חזה ב-1979, וצונזרה בפסטיגל 2019,  מקורה בשני שורשים בשפה המרוקאית וביהודית מרוקאית: פר"כ ופר"ח. פְרְחָא היא שִמְחה ועליזות, פְרְח הוא שמח. פְרְכָא היא בחורה צעירה ובריאה, פורחת ושמחה. פְרְך היא ציפור בעל כנף, וגם אפרוח. פרחה היא שם פרטי לנשים, מקביל לעליזה או ציפורה. יהודי מרוקו הדבירו את פרכה ככינוי לבחורה קלת דעת. היום יש מחלוקת על מעמדה של המילה: האם היא מונח אתני לא תקין, המציג את בנות עדות המזרח כנשים המוניות וחסרות השכלה, או מותג התנהגותי ללא כיוון אתני.

המרוקאית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי בכינויי חיבה כמו 'אבויה' ומכאן 'אבאלה', בתכונות אנוש כמו 'באשל' שהוא אדם יבש ומשעמם, וכן 'דְבַּע', מילולית: צבוֹע, במשמעות אדם תמים וטיפש. הפולקלור של יוצאי מרוקו הביא למרחב הישראלי את המימונה. יש שקושרים את המילה לרמב"ם, הוא משה בן מימון, אך מתקבל יותר על הדעת שהמקור הוא "למימון", מזל במרוקאית, ומכאן מימונה, שפירושה הצלחה. המימונה מזוהה עם הברכה שכבר הפכה גם היא נחלת הכלל: תרבְּחו ותסעדו. קולולוש היא קריאת הצהלולים (לולולו) באזורים מסוימים של יהודי מרוקו. היא משמשת בין ילדי ישראל גם במשחק הגוגואים, כאשר אחד המשתתפים מעיף את החרצנים באוויר. החמסה, שתפוצתה הרחבה בתרבות הישראלית מיוחסת ליוצאי מרוקו בפרט ויוצאי צפון אפריקה בכלל, מקורה ערבי. ראשיתה בהנפה של כף היד הפרושה כסימן למזל, וממנה נוצר תכשיט המזל.

לצד הפולקלור תרמה היהודית המרוקאית את חלקה למילון האוכל המתרחב, שגם הוא ערוץ מרכזי בתהליך הרב-תרבותי. לסופגנייה התלמודית-אשכנזית הגיע אח מרוקאי: הספינג'. המימונה עמוסה בסמלה הקולינרי: המופלֶטה. השקשוקה הוותיקה היא מאכל צפון אפריקני, במרוקו היא קרויה דווקא צ'קצ'וקה. המרוקאים הביאו גם את המטבוחה, מאכלי הטאג'ין, וכמובן הקוסקוס, מילה צרפתית דווקא. במרוקאית נקרא המאכל קְסְקְסו. הדג הפופולרי 'טוּנה' נהגה במחוזות באר שבע 'טוֹנה', נוהג הגייה מרוקאי טיפוסי של הפיכת השורוק לחולם.

הנוהג הישראלי להמציא פעלים חדשים בעקבות שפות לועזיות זכה גם לתרומה מרוקאית ייחודית: פעלים מלעיליים. מתחַרווט הוא מי שמדבר סחור סחור, בצירוף כמו "מה אתה מתחרווט עלי". מילולית פירושו: מתעוות ומתבלבל. מתעַווז פירושו מתעלל, עובד על מישהו וכדומה. משמעות מילולית: מתעקם. הפועל התחרפן מנוצר מהשפעה משולבת. ח'ורפאן בערבית פירושו סנילי. במרוקאית תְחְרְפּ: מי שמדבר כאילו הוא הוזה. ומעל כולם: להבריז. אין קשר לברז של האינסטלטור. המקור במרוקאית שבה בְּרֶז לו פירושו – ברח לו. הביטוי "הראה לו מאיפה הדג משתין" מקורו בשפה המרוקאית: "הורית לו מנאין לח'וט תאייבול". השורה הזו מופיעה בהטיה גם בשיר 'חדוז'ה' של להקת שפתיים.

ההשפעה החשובה ביותר של היהודית המרוקאית אינה דווקא באוצר המילים, אלא בעיצוב מעין דיאלקט ישראלי ייחודי, הקרוי גם "הניב המזרחי". אפשר להיחשף אליו היום בדרכים רבות, כמו בסדרות הטלוויזיה "שנות השמונים" ו"זגורי אימפריה", או בספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו". בניב המזרחי ניתנת משמעות ייחודית למילים מוכרות. 'עקשן' פירושו עצלן. 'מסכן' הוא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית בעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". 'למזוג' משמש ביהדות צפון אפריקה לא רק להעברת נוזלים אלא גם להנחת מזון מוצק בצלחת.

היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. הביטוי 'שיקר עלי' הוא תרגום של 'כְּזְבְּ עלא' הערבי-מרוקאי. התיאור של קרבת משפחה באמצעות שרשרת קרובים מקובל בניב המזרחי. דוגמה מספרה של שילה: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה". השימושים האלה לא הפכו נחלת הכלל, אבל רצוי להבין מאין הגיעו, והם אינם מעידים על עילגות. הם חלק מהעברית הישראלית, הרב-תרבותית.

מערכת המשפט עומדת בלב הסערה הפוליטית והציבורית בישראל כבר זמן רב. לכאורה זו שפה סגורה, לאנשי מקצוע בלבד, אבל שורה של מונחים המשרטטים את התחום מוכרים לכל ישראלי סביר, עוד מונח מעין משפטי.

בראש הרשימה עומדת חבורת האנשים העומדים בחזית מערכת המשפט. 'שופט' היא מילה מקראית, והיא מתייחסת לשרשרת של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שהשיפוט היה אחד מתפקידיהם, ראיה למעמד-העל של המשפט באותם ימים. יתר בעלי התפקידים לקוחים מהדיון המשנאי-תלמודי, וניכרת ברובם השפעה יוונית מובהקת.

בראש מערכת התביעה של המדינה עומדים שניים: היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. היועץ המשפטי נועד לסייע למדינה בסוגיות משפט אבל הוא גם ראש התביעה, עניין הכרוך כידוע בקונפליקטים לא מעטים. מקור המונח רוסי: yuriskonsult. 'פרקליט המדינה' הוא ביטוי השאול ממערכת המשפט הבריטית: State’s Attorney, או בגרמנית Staatsanwalt, כלומר: עורך הדין של המדינה. המילה 'פרקליט' יוונית במקורה: Parakletos, בעקבות הפועל parakatein – לזמן לעדות. לשימוש ב'פרקליט' מצורפת במקרה זה תמיהה. במסכת אבות נאמר: "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר: הפרקליט הוא סנגור. גם היום מוצגים עורכי דינו של אדם לעיתים קרובות כ"פרקליטיו". מדוע אם כן התובע הכללי הוא 'פרקליט המדינה', למרות שעיקר עיסוקו בהכנת כתבי אישום? התשובה היא שפרקליט המדינה הוא זה המייצג את המדינה בבית המשפט. מאחר שהמדינה היא התובעת ברוב המקרים, בוודאי בתחום הפלילי, נוצרה זהות בין 'תובע' לבין 'פרקליט'.

הקטגור והסנגור מופיעים כבר במשנה, והדמיון בין המילים אינו מקרי. kategoros הוא זה "המדבר נגד בפומבי", synegoros – זה המדבר בעד. kat לעומת syn הם נגד ובעד, agora היא התכנסות פומבית במרחב הציבורי. במדרש מסופר על דיון בפני אלוהים טרם גירושו של האדם מגן העדן. ומי בא להיות סנגור לאדם הראשון? יום השבת. מהמונחים התלמודיים נוצרו הפעלים 'לסנגר' ומולו 'לקטרג', בשיכול אותיות. הצורה ראשונית 'לקטגר' קשה להגייה.

מאין הגיע אלינו 'עורך הדין'? כאן התערבבו ביניהן לשון המשנה ולשון התלמוד. במסכת אבות במשנה נכתב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". בתלמוד הירושלמי באותו עניין נכתב אחרת: 'ארכי הדיינים', כלומר, ראשי הדיינים, משמעות התואמת את הרעיון, ויש אפילו טענה שבמשנה יש שיבוש של המונח הנכון. בפיוט המוקדם כבר מופיע 'עורך הדין', והוא לא פחות מאשר אלוהים, בתפקידו כשופט. בתפילת הימים הנוראים של אלעזר הקליר נכתב: "לאל עורך דין/ לבוחן לבבות ביום דין". המקצוע 'עורך דין', לטור ושתדלן.

התחום כולו קרוי "עולם המשפט". מאז ומתמיד התחרו ביניהן 'דין' ו'משפט' על הבכורה. מקור שתיהן בתנ"ך. המילה 'משפט' מובילה, והיא מופיעה יחד עם 'שופט' ועם הפועל 'לשפוט' ונטיותיהם כ-650 פעם. יש לה פירושים רבים: פעולת השפיטה, פסק דין, מערכת חוקים, נוהג וזכות חוקית. 'עמד למשפט' מקורו בתהלים, 'חרץ משפט' מקורו במלכים א'. 'בית משפט' מופיע במגילות הגנוזות, במגילת פשר חבקוק, בעקבות הצירוף המקראי 'אולם המשפט' מתקופת המלך שלמה.

'דין' והפועל 'לדון' משתרכים בתנ”ך הרחק מאחור בכ-40 הופעות בלבד, כולל המקבילה הארמית 'דינא'. פירוש המילה בשתי השפות הוא 'חוק'. מול המילה 'שופט', שממנה נגזר גם שם הספר 'שופטים', מופיעה 'דיין' בתנ”ך פעמיים בלבד, כמו ביריבות בין דוד לשאול: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ". חז"ל הפכו את היוצרות. המשנה והתלמוד אימצו את 'דין', והעדיפו אותה על 'משפט'. 'בית הדין הגדול', שנקרא גם בשם היווני "סנהדרין", היה המוסד העליון. ה'שופטים' היו ל'דיינים', הכרעות השופטים היו 'פסק דין' ו'גזר דין', מונחים המקובלים גם במערכת המשפט המודרנית. האדם המופיע לפני בית המשפט נקרא 'בעל דין'. מחוללת השינוי היא הארמית, שהשפיעה רבות על העברית באותה תקופה.

בעברית המודרנית נקבעה חלוקת תפקידים בין הדין והמשפט. 'משפט' הוא השם הכללי, שם התחום, ומכאן בית המשפט לדרגותיו, מערכת המשפט, כס המשפט ועוד. 'דין' משמש בתהליך המשפטי, ושואב מונחים וניבים מלשון חז"ל שנזכרו לעיל: פסק דין, גזר דין, הכרעת דין, דין פלילי ועוד. במערכת המשפט הפנים-דתית מככב הדין, 'בית דין צדק' החרדי הוא הבד"ץ, והשופטים במערכת זו קרויים 'דיינים'. גם במערכות שיפוט פנימיות אזרחיות נשמרה עדיפות ל'דין', וברבות מהן יש 'בית דין משמעתי'.

המילה 'משפט' התגלגלה למשמעות נוספת, לשונית-דקדוקית. משפט הוא יחידה תחבירית המביעה רעיון שלם. קשר המשמעות הוא אסוציאטיבי. ניתן לטעון שהמשפט הראשון שנאמר לבני האדם היה הוראה מחייבת ("פרו ורבו"), אף כי יש רואים בו ברכה ולא הוראה. בספר ירמיהו נעשה שימוש דו-משמעי ב'משפט': "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", כלומר, המשפט הוא למעשה פעולת דיבור. אפשר להצביע גם על כך ש'משפט' במשמעות דין הוא אמירה נחרצת הקובעת גורלות, הוא נחתך ומסתיים בנקודה, כמו המשפט התחבירי. בן-יהודה מראה במילונו שמקור המעבר בין תחום המשפט לתחום הלשון מצוי כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה, ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט". גם בשפה האנגלית מוצאים כבר בימי הביניים הוראה כפולה של sentence: גזר דין וגם משפט תחבירי.

התחום הבולט ביותר בעיסוק המשפטי הוא התחום הפלילי. המילה 'פָּלִיל' שמקורה אכדי, נרדפת בתנ”ך למונח 'שופט', ו'פְּלִילָה' היא משפט: "הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה" (ישעיהו טז 3). מכאן 'פלילי' הוא מה שמובא לבית המשפט וראוי לעונש: "גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (איוב לא 28). יש שרואים קשר בין 'פלילי' ו'תפילה', ששורש שתיהן פל"ל. תפילה היא תקווה, אך גם בקשה בליווי טענה. את הקשר בין 'תפילה' ובין 'פלילי' אפשר לראות במשחק המילים שבדברי התוכחה של עלי הכהן לבניו החוטאים (שמואל א ב 25): "אִם יֶחֱטָא אִיש לְאִיש וּפִלְּלוֹ אֱלֹהִים", כלומר, ישפוט אותו אלוהים על חטאיו, "וְאִם לה' יֶחֱטָא, אִיש מִי יִתְפַּלֶל לוֹ", מי יתפלל וייחל לדין צדק עבורו.

למעשה הפלילי יש בתנ"ך שלוש מילים נרדפות: פשע, חטא ועוון. בשפה המשפטית המודרנית הן זכו לבידול משמעות. 'חטא' הוא הסוג הקל ביותר, והעונש עליו הוא עד שלושה חודשי מאסר; 'עוון' הוא הבינוני, משלושה חודשים עד שלוש שנים; 'פשע' הוא החמור ביותר: משלוש שנות מאסר ומעלה. להיררכיה הזאת בין סוגי העבירות אין זכר בתנ”ך, ודווקא 'חטא' עשוי להיות חמור ביותר, ולשאת עונש מוות: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽת" (מלכים ב יד 6). והכי טוב להיות 'אדם סביר', מי שאינו מבצע פשעים, חטאים ועוונות.

בקרוב שוב נדליק נרות חנוכה. על הנרות עצמם נאמר: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". לכן נקבע בחנוכייה מקום לנר נוסף, הַשַּׁמָּשׁ, שבעזרתו מדליקים את שאר הנרות.

כך חג החנוכה נותן לנו הזדמנות לדון בשורש שימושי במיוחד.

השורש שמ"ש אינו מופיע בעברית המקראית (המילה 'שֶׁמֶשׁ' אינה נגזרת מאותו שורש היסטורי). הוא מופיע בארמית המקראית, בספר דניאל (ז, י): "יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ" (=ישמשו אותו). השורש הזה מופיע בעברית לראשונה בכתבי חז"ל בכמה משמעויות. חלקן מתייחסות רק לפעולות שבני אדם עושים, כמו המשמעות: שירת, עשה עבודה בשביל מישהו, למשל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (משנה, אבות א ג); וכן משמעות ספציפית בהקשר של מילוי תפקידי כהונה, למשל: "אילו כהנים ששימשו בבית הראשון […] אילו ששימשו בבנין (=בבית המקדש) השני" (ירושלמי, יומא ד ע"ב).

מאז התרחבה משמעות הפועל והוא מציין מילוי כל תפקיד שהוא. משמעויות אחרות של פועל זה מתייחסות לא רק לבני אדם, אלא גם לחפצים דוממים, למשל: "מה רֵחַיִם ורכב מיוחדים? שני כלים המשמשין מלאכה אחת" (תוספתא, בבא מציעא י,ג).

המשמעות הראשונה מופיעה גם בביטוי התלמודי שִׁמֵּשׁ  תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, למשל: "מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה" (שבת יג ע"א), כלומר: שהה במחיצתם הקרובה של תלמידי חכמים ובתוך כך למד מהם וקיבל מהם את תורתם.

המילה שַׁמָּשׁ  מופיעה בלשון חז"ל במובן 'משרת, בעיקר מלצר המשרת את האורחים בשעת הסעודה', לדוגמה: "והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה" (חולין קז ע"ב). לימים השתנתה משמעותה של המילה והיא התחילה לציין אדם העוסק בעבודות שירות במוסד כלשהו, כמו שָרָת. החל מלשון ימי הביניים החלו לכנות במילה זו בעל תפקיד בבית הכנסת, וכיום היא מוכרת גם כשם של בעל תפקיד מיוחד בבתי משפט. בעבר נקרא כך גם השרת בבית הספר, שהיום מכונה בכלל 'אב הבית'. המשמעות של 'שַׁמָּשׁ'  כנֵר הנוסף בחנוכייה נטבעה בספרות ההלכתית של ימי הביניים. באנגלית אמריקאית, בעקבות ההגייה המלעילית 'שַמֶּשׂ' ביידיש, נוצרה מילת הסלנג shamus ככינוי לשוטר או לבלש פרטי.

בלשון חז"ל הפועל 'שימש' מופיע גם כלשון נקייה לקיום יחסי אישות, בעיקר בצירוף 'שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ' (בין היתר, נידה טז ע"ב), ולצידו מילים נוספות משורש זה, כמו 'תשמיש' כקיצור ל'תשמיש המיטה' (בין היתר, משנה, יומא ח א). למילה 'תשמיש' יש עוד שתי משמעויות: האחת היא 'כלים', לדוגמה: "תשמישו של נחתום (=אופה)" (משנה, פסחים ב, ח).

משמעות זו מוכרת בעיקר בצירוף תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כפי שפירטו חז"ל: "ואלו הן תשמישי קדושה [..] ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת (=ספר תורה) ונרתיק של תפילין ורצועותיהן" (מגילה כו ע"ב); והשנייה – משמעות כללית של 'שימוש, תועלת', למשל: "שאפילו דברים שאין תשמישן לשם שבת התירו אותן לשם שבת" (ירושלמי, שבת פב ע"ב), וכן בצירוף כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ – חפציו האישיים של אדם, לדוגמה: "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו" (משנה, פאה ח ח).

המילה שִׁמּוּשׁ מופיעה בלשון חז"ל רק במשמעות 'מתן שירות, מילוי תפקיד', למשל בדברי חז"ל על בני שבט לוי, שנבחרו לשרת את האל: "שלא בחר [הקב"ה] בכל השבטים לעמוד בשימושו, אלא בני לוי בלבד" (במדבר רבה ג, א). רק בלשון ימי הביניים קיבלה המילה 'שימוש' את המשמעות הכללית יותר – ניצול של משהו כדי להפיק ממנו תועלת, למשל: "שהרי נשתמש בו שימוש המועיל" (רמב"ם, הלכות מכירה א, י). מדקדקי ימי הביניים טבעו את המונח אוֹתִיּוֹת הַשִּׁמּוּשׁ.

במובנו הצר של מונח זה, מדובר רק באותיות הנוספות אל המילה כאותיות היחס, ה"א הידיעה, ו' החיבור ועוד. אותיות אלה מוכרות בקיצור מש"ה וכל"ב. במובנו הרחב של המונח, קבוצת אותיות השימוש כוללת גם את האותיות הנוספות אל המילה בנטיותיה, כמו אותיות אית"ן (הבאות בראש הנטייה בזמן עתיד), כינויי הגוף ועוד. בלשון ימי הביניים מקובל לכתוב שאחת מאותיות אלה 'משמשת', כלומר נלווית למילה או לאותיות השורש, למשל בפירוש רש"י לשמות כ"ב י"ט: "שכל למ"ד או בי"ת המשמשת בראש התיבה [=המילה]".

השורש שמ"ש מופיע בתחום הלשון לא רק בקשר לאותיות השימוש. הביטוי שִׁמּוּשׁ לָשׁוֹן מופיע בספרי דקדוק של ימי הביניים במובן כְּלָלֵי הדקדוק של הלשון, וכיום פירושו ביטוי, צורה וכד' שעושים בהם שימוש בלשון, למשל: "בקטע זה אנו מוצאים כמה שימושי לשון מעניינים המאפיינים את סגנונו של הסופר". פעמים רבות בטורים הקודמים בבלוג זה כתבתי שמילה מסוימת "משמשת" במשמעות מסוימת. אין זה מקרה.

ראשית, כבר חז"ל שיבצו את הפועל 'שימש' בביאוריהם למילים מקראיות, למשל בדברי החכם ריש לקיש: "כי משמש בד' לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא" (ראש השנה ג, ע"א); כלומר: המילה 'כי' משמשת במקרא בארבע משמעויות, המיוצגות בארבע מילים בארמית. בלשון ימי הביניים המילה 'שימוש' מופיעה אף היא בהקשר של ביאור משמעויות, למשל בתרגום לעברית של 'מורה נבוכים' (חלק ג', פרק נג): "ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת 'חסד' הוא בהטבה למי שאין לו חוק עליך כלל". שנית, גישות בלשניות מתקדמות שואפות לתאר את השפה על בסיס השימוש בפועל של הדוברים והכותבים בה (בעזרת בדיקה בטקסטים אותנטיים, הקלטות וכיו"ב). בהתאם לכך, נוספו למילון העברי-עברי ברב-מילים ולמילון האנגלי-עברי במורפיקס הערות שימוש, המספקות מידע נוסף על השימוש במילה מעבר להסבר המילוני או לתרגום. גם הדוגמאות במילונים אלה מכונות 'דוגמאות שימוש', כי הן מדגימות כיצד אפשר להשתמש בפועל במילה בהקשר כלשהו.

לסיום, כיום כמעט לכולנו יש שמות משתמש וסיסמאות באתרים וביישומונים שונים. אתרים ואפליקציות אלה צריכים להיות ידידותיים למשתמש, ובמילים אחרות – לספק חוויית משתמש טובה.

לצד בן-יהודה, ביאליק ואיתמר בן אב"י פעלו בתחום חידוש המילים משוררים, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי מדע וחינוך. רבים ייזכרו בזכות מילה בודדת שנקלטה. שמונה מחדשים שיוצגו כאן תרמו מבחר מילים, שרבות מהן נקלטו.

1

יחיאל מיכל פינס (1913-1843) היה בן בריתו של בן-יהודה, עיתונאי ומשורר. לזכותו נרשמות כמה מילים מרכזיות ובראשן 'שעון' ו'עגבנייה'. 'שעון' מופיעה לראשונה במאמר שלו בעיתון "הצבי" בשנת 1895. המילה התקבלה לאחר שכמה וכמה מילים וצירופים נכנסו לשימוש ויצאו, ביניהם "מורה השעות", שהוא תרגום של המילה הגרמנית Uhrzeiger. על המילה 'עגבנייה' ניטש בראשית המאה העשרים קרב עקוב מיץ. אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לה בַּדוּרה, בעקבות השם הערבי בנדורה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הציע לקרוא לה תַמה. יחיאל מיכל פינס הלך בעקבות הצרפתים דווקא, שהעניקו את הכינוי pomme d'amour, תפוח האהבה, והציע לקרוא לה עגבנייה, מן השורש עג"ב. ניצחונו היה מוחלט.

2

מחדש מילים חשוב שכמעט נשכח הוא זאב יעבץ (1924-1847), סופר ורב. לזכותו רשומות מילים כמו דגדוג, כביש, כספת, כעך, מגפיים, אופי ומחרתיים. הוא שלף את הפועל 'אחוז' המקראי מהקשרו וקבע אותו כשם עצם במשמעות החלק האחד למאה. הוא גם טבע את שמות החיבה לחיות מחמד: כלבלב וחתלתול. הצעות שלו שנדחו אבל מעידות על דמיון יוצר היו לשמות ימות השבוע. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות ששמן אינו נזכר במגילה. התלמוד מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.

3

דוד ילין (1941-1864) היה שותף מרכזי לתחיית הלשון, קבע הלכות והשתתף במוסדות השפה החדשים. הוא טבע את המילים 'נדיר' מן הערבית, 'עקיף' ו'חקלאי' שהן פיתוח של מילים ארמיות מן התלמוד ועוד. את המילה 'מנזר' המופיעה בספר נחום וקשורה שם לנזר הציע במשמעות המקובלת היום: "במקום בית מקלט לנזירים – מנזר, כמו משכן ומקדש". הוא חידש את המילים 'צילום' ו'צַלָּם' והסביר שהשורש צל"ם משמש בתנ"ך גם לצורה (צֶלֶם אלוהים) וגם לחושך (צלמוות), הקשורה לחדר החושך. כשנפתחה מסילת הברזל מיפו לירושלים הציע את המילה 'קטר', בעקבות המילה הערבית קטאר. בן-יהודה אהב את המילה החדשה, וחידש את 'רכבת'. לחנוכה חידש את 'סופגנייה', בעקבות המאפה 'סופגן' המופיע בתלמוד.

4

אהרן מזי"א (1930-1848) היה רופא ולשונאי מוכשר, ובחידושיו יצר את התשתית לשפת הרפואה העברית החדשה. הוא חידש את 'אחות' ו'חובש', והותיר לדורות הבאים את קצרת, שעלת, גזזת, עגבת, גחלת (היא האנטרקס), גרענת, בצקת ומתנת, כל אלה במשקל המחלות המקראיות דלקת, שחפת וצרעת. הוא הציע לקרוא לקליטוריס 'דגדגן', וגבר על טשרניחובסקי שהציע 'אהבן'. המילה שחידש 'טפיל' נוצרה בעקבות המילה הערבית טֻפַיְלֶה באותה משמעות, וקשורה לשורש טפ"ל המופיע בתנ"ך. כן רשומים לזכותו הגיהוק, העיטוש והפיהוק. למחלה שבעבר הפילה חללים סקרלטינה קראו ססגונת, בעקבות התלמוד הבבלי, אך הוא הציע במקומה את המילה שהתקבלה שָנית, הקשורה לצבע השני. למיגרנות היו כמה הצעות מהארמית שמקורן בתלמוד. מזי"א הציע את צלחתא, שממנה התגלגלה המילה צַלְחִית. המילה היפה הזו לא נקלטה, אנחנו נשארנו עם כאב ראש.

5

יוסף קלוזנר (1958-1874) היה היסטוריון ודמות מרכזית בשיח התרבותי והלשוני בישראל, וגם דוד אביו של עמוס עוז. בין היתר חידש מילים רבות וחשובות, ביניהן ירחון, קרחון ומנוף. את 'חולצה' חידש בעקבות חלק הגוף 'חלציים'. הוא גם יצר מילים מורכבות כמו חדגוני, רבגוני וקרנף. את המילה 'עיפרון' חידש קלוזנר בהשראת המילה הגרמנית Bleistift שפירושה עט עופרת, אף כי מאוחר יותר התברר שהגרפיט, החומר הפעיל בעיפרון, אינו עופרת. מילה מרכזית בשיח העכשווי הרשומה לזכותו של קלוזנר היא 'חילוני' במשמעות אדם שאינו דתי. חילוני בלשון חכמים הוא אדם זר, לא יהודי. קלוזנר הציע חֻלּוני, המתייחס לחול ולחילול, ומטעמי נוחות הגייה המילה הפכה מהר מאוד ל'חילוני', והולידה גם שורש חדש, חל"ן, ומכאן 'חילון' כמונח כללי.

6

המשורר אברהם שלונסקי (1970-1900) היה עושה להטים בעברית ולא סתם כונה 'לשונסקי'. 'מילון חידושי שלונסקי' מכיל אלפי מילים ומטבעות לשון שנאספו בידי יעקב כנעני. הוא נהג להשתמש במילים מן המקורות ליצירת מילים מודרניות. 'אהיל' נגזרה מ'אוהל', 'אפודה' מ'אפוד', 'אפסנאות' מ'אפסניה', 'תפאורה' מ'פאר', ו'גמלוני' מ'גמל'. בתחום המקצועות טבע את 'גשש'. לצד זה גם יצר פעלים בדרך דומה: 'אכלס' מ'אוכלוסין', 'התאקלם' מ'אקלים', ועוד. שלונסקי אהב את דגם ההכפלה של ההברה האחרונה המעניק למילים גוון לירי וצליל מיוחד: אפרורי, צמרירי, קטנוני ועוד. גם פעלי הסלנג 'השוויץ' ו'פברק' רשומים על שמו. את התנועה שהטיפה לניתוק הקשר עם הגולה והתחברות תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים כינה 'הכנענים', והכינוי דבק בהם. הצעתו נבעה מתוך התנגדות עזה לרעיונות הקבוצה, אך הכנענים אימצו את השם ואהבו אותו.

7

העיסוק בכנענים מעביר את השרביט לאחד מראשי הקבוצה, המשורר יונתן רטוש (1981-1908). לצד שירתו הוא היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקף חסר תקדים. בספר "המילים המתבקשות" שכתבה גיסתו פרופ' מיכל אפרת מובאים כ-4,000 חידושים של רטוש. כמה מהם נקלטו, וביניהם ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע, עַסקונה ועוד. הוא הציע את המילה 'הסלמה' עבור אסקלציה, המילה נקלטה למרות התנגדות האקדמיה, אך זו אימצה אותה לאחר זמן. גם 'מיטוב' במשמעות אופטימיזציה אומצה מאוחר יותר. את המילה 'צַחְצָח' הציע במשמעות לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח, שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

8

אחרון ברשימה והצעיר שבה הוא העיתונאי אורי אבנרי (2018-1923), בעבודתו כעורך השבועון  "העולם הזה". הוא חידש מילים מרכזיות כמו 'חללית', שעליה סיפר: בראשית שנות החמישים, כשענייני החלל היו בחיתוליהם, תרגמתי מאמר של איש-החלל הגרמני ורנר פון-בראון, שעבר לאמריקה. המושג 'חללית' במקום 'ספינת חלל' התקבל מיד ונכנס לשפה. המושגים 'תַחֲלָל' (תחנת חלל), 'חֲלָלִיש'​ (איש חלל) ועוד לא התקבלו. את השם המורכב 'חמשיר' הציע עבור לימריק, וכן טבע את 'יחצן', על פי ראשי התיבות יחסי ציבור. על זכות היוצרים של 'מחזֶמֶר' התכתש עם חיים חפר. לעיתונאים המשרתים פוליטיקאים קרא 'כתבלבים', את המונוקיני תרגם ל'בליקיני', ואת הגבר הישראלי רודף השמלות המלא מעצמו כינה, בפשטות, 'גברבר'.

בסוף המאה ה-19 עמדו לרשות הסופרים, העיתונאים ודוברי העברית כ-25,000 מילים. לשם השוואה, בשפה האנגלית יש למעלה מ-800,000 מילים, ובעברית של היום כ-80,000. בן-יהודה וחבריו הבינו שצריך להשלים פערים, ולשם כך יש לשבת אל שולחן העבודה ולהמציא מילים. לא מעטים התנגדו לעצם חידוש המהלך וראו בו צעד מלאכותי, ואת יוצרי המילים החדשות כינו "פאבריקאנטים". בן-יהודה וחבריו נקראו תכופות "המרחיבים-המחריבים", אבל הוא ענה להם בנחרצות והמפעל נמשך, לא הייתה ברירה אחרת.

במלאכת יצירת המילים החדשות עסקו רבים, אבל קבוצה קטנה בלטה מעל כולם. ברשימה הזו יסופר על שלושת היוצרים המובילים שפעלו בימי תחיית הלשון ועד שנות השלושים של המאה הקודמת: אליעזר בן-יהודה, חיים נחמן ביאליק ואיתמר בן אב"י. ברשימה הבאה ניזכר ביוצרי מילים חשובים, שאולי נשכחו מלב.

*

אין הסכמה על מספר המילים שחידש בן-יהודה. הוא עצמו ציין במילונו מילים שהוא מציג כשלו בסימן מיוחד של מעין שלשלת. בסימן זה סומנו בערך 200 מילה. מתוכן בערך 130 הן מילים שנקלטו היטב ומהוות אבני יסוד בבניין השפה.

בן-יהודה חידש מילים רבות על בסיס שורשים מקראיים. הוא הציע את המילה 'אַדֶּמֶת' במשקל מחלות שאותו פיתח בעיקר אהרן מזי"א. כך חידש את 'חֲבִיתָה', בעקבות המילה המקראית 'מחבת', ואת 'יָזְמָה', אותה קשר לפועל זמ"ם. את המילה 'מָבוֹךְ' הסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", וזאת בעקבות מגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה". את המילה מִסְעָדָה חידש בעקבות הביטוי 'סעד את לבו' והמילה התלמודית 'סעודה'. המילה 'אֶקְדָּח' פירושה במקרא אבן טובה, אך הוא בחר בה כנראה בהשפעת השורש קד"ח.

ב-1893 חידש אליעזר בן-יהודה את המילה 'תזמורת' עבור 'קונצרט', מן השורש המקראי זמ"ר. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1896, הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם המשכילי שיועד לאורקסטרה היה "מקהלת נוגנים בכלי שיר". הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה 'תזמורת', למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן-יהודה כותבת שבעלה ראה את השימוש הזה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני".

בן-יהודה חידש גם מילים משורשים תלמודיים, ביניהן 'מַגְהֵץ', 'מִמְחָטָה', 'מִקְלַחַת' ועוד. את המילה 'נקניק' חידש בעקבות הופעתה בתלמוד בצורה 'נקוניקה', בהשפעת מילה לטינית שהתייחסה למחוז לקוניה באיטליה. הוא הסתמך במילים רבות על מילים ארמיות. את המילה 'גְּלִידָה' חידש בעקבות תרגום אונקלוס, שם 'גלידא' היא תרגום של המילה המקראית 'כפור'. ייתכן שהשפיע כאן גם הדמיון למילה האיטלקית ג'לאטי. הארמית מסתתרת מאחורי מילים כמו 'גַּנְדְּרָן', 'אָדִישׁ', 'דַּיָּל' ועוד.

הערבית היתה מקור חשוב של בן-יהודה בחידוש מילים. כך העדיף את המילה 'חייט', בעקבות הערבית שקבעה את ח'יאט מן המילה חוט, על פני המילים 'חַתָּך' או 'גַזָּר', שהוצעו בעקבות צרפתית וגרמנית. הערבית השפיעה בעבודתו של בן-יהודה על יצירת מילים כמו 'אָדִיב', 'אָפוֹר' בעקבות המילה הערבית רמאד, או 'בַּדּוּרָה' שלא התקבלה כשם לעגבנייה בעקבות בנדורה הערבית. את המילה 'חַיָּל' חידש בעקבות ח'יאל, שפירושו 'פרש'.

*

חיים נחמן ביאליק היה מחדש מילים גדול. בדרך כלל ביאליק לא חידש מילים לצורך החידוש, אלא כחלק מיצירתו, כאשר נזקק למילה חסרה, או כאשר חש שמילה חדשה כלשהי משרתת את המצלול ואת תוכן הטקסט. הוא מספר איך חידש את הפועל 'רשרש': "פשוט בדיתיו מן הלב, הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי".

על פי מילון חידושי ביאליק של יצחק אבינרי, ביאליק חידש למעלה מ-500 מילים. בלא מעט מקרים ביאליק העביר מילה קיימת על שורשה ומשמעותה למשקל עברי אחר שמצא חן בעיניו. ביאליק הפך מילים לא מעטות בשם הפעולה של בניין קל (פעילה) לבניין פְעָלָה. בעיטה היתה לבְעָטָה, צריחה לצרָחָה, צניפה לצנָפָה. אחת המילים היומיומיות שחידש היתה 'סֶפח', מילה תלמודית שפירושה ספיח. הוא ודאי לא שיער שהמילה תעשיר את תרבות הצרכנות של שנות האלפיים.

ביאליק נהג לשחק עם שורשים ומשקלים. כך חידש כמה שמות לבעלי מקצוע במסגרת משקל המקצועות. חלקם נקלטו, כמו 'רַשָּם' לאמן הרישום ו'פַקָּח' למי שמבצע ביקורת, במקור מי שמפקח על חולים בבית החולים; אחרים נעלמו, כגון המילה המצוינת 'שַפָּר' לדקורטור.

לזכותו של ביאליק כמה מילים נפלאות שנבנו כהלחמים. בראשן 'גחלילית', שנקראה לפני כן 'גוּמְרַת הלילה', הֶלְחֵם של גחלת ולילית; ו'שלדג', העוף שולה הדגים שנקרא במקורות שַלָּך. קבוצה קטנה של מילים חודשה בכעין בדיחה פרטית או ספרותית. במילה 'התבלשנות' השתמש כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית, ובתואר 'רַשְמָן' כינה עיתונאים מן הסוג הנחות. 'נָאֶמֶת' היא מחלת הנואמים, תרומת ביאליק לסדרת מחלות הדיבור דַבֶּרֶת, פטפטת, קשקשת, ברברת ונג'סת.

על חלק מחידושי ביאליק היו ויכוחים ואי הסכמות. סביב המילה 'מזחלת' נערך ויכוח והוצעו גם שלגית, אשלג, ממשכה, גררה, מגררת ומגלשת. הוא חידש את המילה 'מצלמה' במקום 'צלמניה'. בזיכרונות ועד הלשון משנת תרפ"ח מצוין ביובש שהחבר חיים נחמן ביאליק מציע להשתמש בשורש טו"ס ביחס לאווירון: "במקום לעוף – לטוס. תעופה – טַיִס. מעופף – טייס. אווירון – מטוס. שפעת אווירונים – טייסת, על משקל גַמֶּלֶת, חַמֶּרֶת". קשה לראות היום איך היו אימפריית התעופה האזרחית ומעצמת חיל האוויר ממריאות בלי חידושי ביאליק בתחומים אלה.

מה נותר היום מחידושיו של ביאליק? כ-250 מילים הן חידושים של ממש ולא הרחבת משמעות או שינוי משקל גרידא. מתוכן למעלה ממאה מילים של ביאליק חיות וקיימות, ואי אפשר לתאר את העברית בלעדיהן. ביניהן: הווי, יבוא, יצוא, צִחקק, תהומי, מתווה, סדָר, תגובה ועוד ועוד. לסלנג תרם ביאליק את "לשנורר" במסגרת השורה המפורסמת "כאשר שנוררתם תשנוררו".

*

איתמר בן אב"י חידש מאות מילים, ביניהן מילים מרכזיות שנקלטו כמו עצמאות, אכזבה, מפית, אווירון ועוד, רבות מהן במסגרת עבודתו כעיתונאי. הוא חידש את 'מבצע', וכבר מרגע לידתה היו לה נטיות כיבוש והיא התפשטה לתחומים שונים. את המילה 'אופַנּוע' חידש איתמר בשנת 1933, לכבוד מסע רוכבי האופנוע של אגודת "הפועל" באירופה. 'עצמאות' מתייחסת למילים מהשורש עצ"ם: עוצמה, עצמיות ואחרות. הוא חידש את המילה 'אלחוט', אם כי תחילה חשבו שאביו אליעזר בן-יהודה חתום עליה. מן המילה 'מדינה' חידש בן אב"י את 'מדינאי'.

על השאלה מי חידש את 'סביבון' מתחולל ויכוח היסטורי. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש מביא ברשימה שכתב בשנת 1897 בעיתון "הצפירה" את המילה כחידוש שלו. איתמר טוען בביוגרפיה שלו שהוא המציא את המילה כשהיה בן חמש. את המילה 'עיתונאי' חידש בעקבות החידוש של אביו: עיתון. במילה 'אכזבה' שחידש יש יסוד פיוטי: האדם שאִכזב הוא מי שהבטיח דבר מה ולא קיים, כפי שנחל אכזב מבטיח לכאורה שפיעת מים, אך נותר יבש.

בין המילים של איתמר שלא נקלטו, והיו רבות כאלה, אפשר למצוא מילה מביכה משהו. 'מושבות' הן הקולוניות שעברו מן העולם במאה הקודמת. בעקבות זאת קרא בן אב"י לקולוניאליסט 'יַשְבָן', ולקולוניאליזם – 'ישבנות'.

ברשימה הבאה: על יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אהרן מזי"א, זאב יעבץ, אברהם שלונסקי ועוד מחדשי מילים.

הוויכוח על תחבורה ציבורית בשבת הוא אחד הנושאים החמים בעת האחרונה. המצדדים בהפעלת תחבורה טוענים שזו כפייה דתית. ויכוח אחר בתחום התחבורה מתמקד בנתיבים החדשים בכמה כבישים מהירים במרכז, המיועדים רק לכלי רכב שיש בהם כמה נוסעים. בתחילת אוקטובר החלה אכיפת הנסיעה בנתיבים החדשים. לצד זאת, נמשך הדיון על מידת אכיפת התקנות לרכיבה על אופניים חשמליים, שיושבים בהם על אוכָּף. אם אכפת לכם מסוגיות אלה, אולי תתעניינו גם במקור המילים 'כפייה' ו'אכיפה'.

הפועל אָכַף מופיע פעם אחת במקרא: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי-אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז כו). רש"י פירש את הפסוק הזה כך: "כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל, אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר". כלומר, פירוש הפועל 'אכף' בפסוק זה הוא 'הכריח, דרבן'. מאותו שורש נגזרת גם המילה 'אֶכֶף', המופיעה במקרא רק פעם אחת בנטייה: "ואכפי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד" (איוב לג ז). מקובל לפרש את המילה הזאת כ'לחץ', ומכאן נגזר הביטוי המליצי הִכְבִּיד אַכְפּוֹ (על מישהו) – לחץ עליו מאוד, העיק עליו. בעברית החדשה הפועל 'אכף' משמש במובן 'כפה על מישהו לפעול על–פי תקנה, חוק, פסק דין וכדומה; גרם לכך שחוק או תקנה ייושמו בפועל'.

בלשון חז"ל נוספה לעברית המילה אֻכָּף. למשל, במדרש דברים רבה (לפרשת ניצבים) מפרשים את הפסוק "כי אכף עליו פיהו" (לעיל) כך: "שעשה פיהו כאוכף של חמור שלא זז ממנו". עם זאת, במילונים היסטוריים הקשר בין השורש המקראי אכ"ף לבין המילה 'אוכף' מוטל בספק. באנגלית 'אוכף' הוא saddle, ומילה זו משמשת גם כפועל (to saddle) שמובנו גם ‘לְאַכֵּף (להניח אוכף על גב בהמה) וגם 'להטיל משימה או להכביד על מישהו'. בעבר כתבתי כאן על הקשר הסמנטי בין נשיאת מטען כבד לבין משימות והתחייבויות.

הדעות חלוקות אם גם המילה אכפת נגזרת מהשורש הזה. הצירוף "מה אכפת לך" מופיע כבר במשנה (למשל: בבא מציעא ט כ). לדעת חלק מהחוקרים, מילה זו נגזרה מנטיית הנקבה של הפועל 'אכף' בארמית סורית. בשפה זו לפועל 'אכף' יש משמעות נוספת: 'דאג ל…'. במקום אחד בתלמוד הירושלמי מילה זו מופיעה ב-ה' במקום ב-ת' בסופה: "מה איכפה ליה [=לו, בארמית]" (ירושלמי סוטה ה ב). יש המקשרים מילה זו לשורש כפ"י. ואילו אחרים גוזרים אותה מהשורש כפ"ת שעניינו קשירה, אולי בדומה לשימוש המופשט במילים 'קשור' ו'קשר' במובן אסוציאציה ורלוונטיות.

מילונים רבים מקשרים בין השורש אכ"ף לשורש כפ"י/ה, גם בגלל שתי האותיות המשותפות ביניהם וגם בגלל קרבת המשמעות. מהשורש כפ"י נגזר הפועל כָּפָה, המופיע בלשון חז"ל בשתי משמעויות עיקריות: האחת – 'הכריח, אילץ', כמו המשמעות המוכרת לנו כיום, בין היתר בביטוי כמי שכְּפָאוֹ שֵד (מי שעושה דבר מה בעל כורחו, לפי נדרים כ ע"ב). בלשון ימי הביניים נגזרה ממשמעות זו המילה כְּפִיָּה במשמעות 'אילוץ'; והשנייה – הפך כלי על פיהו, הניח אותו כשהחלק התחתון שלו למעלה. למשל: "כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה" (משנה שבת טז ז).

הפועל 'כפה' מופיע במשמעות זו במדרש ידוע של חז"ל על מעמד הר סיני: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). לפי מדרש זה, הקב"ה איים להפוך את ההר על בני ישראל שעמדו בתחתיתו (אם לא יקבלו את התורה), כפי שהופכים גיגית על פיה. מדרש זה הוא מקור הביטוי כָּפָה עָלָיו הַר כְּגִיגִית – הכריח אותו, לא השאיר לו כל ברירה (וכך השימוש בפועל 'כפה' בביטוי זה מתקרב למשמעות הראשונה של הפועל). צורת הסביל כָּפוּי משמשת בלשון חז"ל במובן 'הפוך': "סאה כפויה על פי חבית כפויה" (תוספתא, אוהלות יב ב). צורה זו מופיעה בביטוי כְּפוּי טוֹבָה, לדוגמה: "אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה […], 'כפויי טובה' דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כא ה)" (עבודה זרה ה ע"א-ע”ב). בן-יהודה פירש במילונו (כרך ה, עמ' 2486) את הביטוי הזה לפי המשמעות של 'כפוי' כ'הפוך': "מי שמטיל את הטובה שעשו לו על פניו שלא יראוה".

ככל הנראה, לכל אחת משתי המשמעויות האלה של הפועל 'כפה' יש מקור אטימולוגי אחר. הפועל 'כפה' במובן ‘הכריח’ מופיע פעמים רבות בצורת הווה רבים, למשל: "וכופין את הנודר למכור את חלקו" (משנה נדרים ה א). חוקרים מניחים שהצורה המקורית הייתה 'כופפין', כלומר צורת ההווה של הפועל כָּפַף, וה-פ שחזרה על עצמה נשמטה (כפי שקרה גם בצורות הווה רבים של פעלים אחרים, כגון: 'צוננין' שהפך ל'צונן'). כלומר, במקור הפועל הזה מתאר כיצד מכופפים פיזית אדם כדי לאלץ אותו לעשות משהו. יש מקרים שבהם בדפוסי המשנה מופיעה צורת ההווה היחיד 'כופה' (לדוגמה: "חומר [= חוּמרה, הצד החמור שבדבר] בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו", משנה נזיר ט א), ואילו בכתבי היד המהימנים – מופיעה הצורה המקורית 'כופף' ("שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו"). הפועל 'כפף' משמש במשמעות 'אילץ' גם בביטוי מטפורי שנכנס ללשון התפילה: "וכוף [=כפוף, צורת הציווי] את יצרי להשתעבד לך" (ברכות ס ע"ב). כך נתגלגלה המשמעות של אילוץ והכרח מהשורש כפ"ף לשורש כפ"י. למשמעות השנייה של הפועל 'כפה' (הפך כלי על פיו) יש פועל מקביל בערבית – 'כַּפַאַ'.

המילה כָּפוּף, צורת הסביל של 'כפף', מופיעה במקרא ובכתבי חז”ל במשמעות פיזית: "וְזוֹקֵף לְכָל-הַכְּפוּפִים" (תהלים קמה יד). בלשון ימי הביניים היא קיבלה משמעות מופשטת של מי שיש לו עמדה נמוכה יותר ממישהו אחר בארגון היררכי, למשל בפירוש הרשב"ם לביטוי "יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט י): "קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה", ובלשון ימינו: "החייל כפוף למפקד וחייב להישמע לפקודותיו.” הפועל הכפיף משמש אף הוא בהקשר של היררכיה, ופירושו הוא: 'גרם שמישהו יהיה נתון למרותו של אחר', לדוגמה: "המחוקק בישראל הכפיף את מוסדות החינוך הערביים למשרד החינוך הישראלי". כָּפִיף הוא אדם הכפוף לממונה עליו במקום העבודה. המשמעות המופשטת של השורש כפ"ף קשורה אף היא לעניינים של כפייה ואכיפה – מי שנמצא בראש ההיררכיה יכול לכפות חוקים על הכפופים לו ולאכוף אותם. כך, כל הנהגים בכבישים המהירים כפופים לתקנות החדשות על הנתיבים המיוחדים.

ברשימה הקודמת נפגשנו בתרומה המרשימה של היידיש לסלנג הישראלי. חלק לא קטן מהתרומה הזו עובר תהליך התיישנות מזורז, בעיקר מפני שהיידיש אינה נוכחת כמעט במרחב הישראלי, בניגוד לערבית ולאנגלית. לצד זה יש תרומה יציבה ומרכזית לקבוצת הביטויים המתורגמים, תרגומי השאילה או תרגומי הבבואה. מאחר שהם ביטויים עבריים, התיישנות היידיש לא חלה עליהם. ב"מילון הצירופים" של עבדכם כ-2500 ביטויים עבריים שיש להם מקבילה ביידיש. רבים מהם קיימים גם בשפות אחרות, אבל היידיש היא הסוכן הטבעי שלהם במעבר לעברית. ברשימה הזו יובאו דוגמאות לביטויים שמקורם ביידיש ללא השפעה נוספת, כלומר: נולדו ביידיש ומתוך ההווי המיוחד של הקהילות היהודיות.

יידיש היא שפת דיבור יומיומית, והעברית זרועה ביטויי שיחה מיידיש. מה נשמע? וואָס הֶרְצָאך. מה בוער? וואָס ברענט, ביטוי הקיים גם בגרמנית ובצרפתית. משפטי 'וואָס' ייצרו את כינוי העתיק לאשכנזים: ווּסווּס. תגובה על 'בבקשה': אין בעד מה, ניטאָ פֿאַר וואָס. ולסיום שיחה: שנשמע בשורות טובות. כשמברכים אבל מבקשים לקלל אומרים על מישהו בעקבות יידיש: שיהיה בריא, שיהיה לו לבריאות, ובפועל מאחלים לו מחלות משונות.

יידיש העניקה לאוצר הפתגם היהודי משפטי חוכמת חיים עממית. מה תעשה אם יורקים לך בפרצוף? אל תגיד שיורד גשם. בעל המאה – הוא בעל הדעה: דער וואָס האָט די מאה האָט די דעה. חוכמת היידיש והלדינו קובעת: נותנים לך? קח! ובהרחבה "נותנים לך, קח. מכים אותך, ברח". ביידיש אומרים גם: "נותנים לך, קח. לוקחים – צעק גוואלד!"

החכם העממי היידי חשדן מטבע בריתו. מציעים לך מוצר מושלם? הכלה יפה מדי, די כּלה איז צו שיין. מושכים אותך לעניין בעייתי: אל תכניס ראש בריא למיטה חולה. איש מקצוע או עסקן מתחיל את עבודתו בשירותך, זהירות: הוא מתגלח על הזקן שלך. אם יסתבך בבעיות הוא ימכור את האמא שלו. ואם תנסה להסתדר אתו, זה יעזור כמו כוסות רוח למת: העלפֿן ווי אַ טויטן באַנקעס.

יידיש היא שפה אירונית, והדבר מתבטא גם בניגון היידי המיוחד, המשלים את הטקסט. מישהו איים או התרברב? אז הוא אמר, האָט ער געזאָגט. פלוני מתחסד: הוא 'מגלגל עיניים כלפי שְמָיא'. פלמוני חושק בדבר מה שלא יוכל להשיג: יצאו לו העיניים. התייעצו עם האדם הלא נכון: מצאו את מי לשאול, געפֿינען וועמען צו פֿרעגן. מתלהבים ממישהו? ביידיש מרגיעים: הוא לא מציאה גדולה, ניט קיין גרויסע מציאה.

שתי דמויות מקראיות מככבות בביטויים אירוניים. על מי שטועה בכתיבה אומרים שהוא 'כותב נוח בשבע שגיאות': נח מיט זיבן גרײַזן. הוראת גרײַז היא גם זקן וגם שגיאה, ועל כן הובעה השערה כי במקורו עוסק הצירוף בשבעה זקנים או חכמים, בעקבות העובדה שנח היה שביעי ואחרון במניין מי שהגיעו על פי המקרא לזקנה מופלגת. 'שמשון המסכן' הוא כינוי אירוני לאדם או קבוצת אנשים הידועים בכוחם אך מתלוננים על חולשתם. ראש ממשלת ישראל לוי אשכול הציע למפקד חיל האוויר עזר ויצמן להציג את ישראל כמו 'שמשון הגיבער דער נעבכדיקר' כדרך להשיג מטוסי קרב.

בעברית יידישאית ביטויי דיכאון רבים. אחד הולך עם האף באדמה, ואחר נמצא עמוק באדמה: ליגן טיף אין דר'ערד, ובהרחבה: "שוכב באדמה ואופה כעכים". המטרידן עושה לך את המוות, הקשקשן רק עושה לך חור בראש. ועל המדוכא אומרים ביידיש ובלדינו שיש לו 'פרצוף של תשעה באב'. מצד שני, הביטוי 'חיים משוגעים' מקורו ביידיש: מאַכן אַ משוגענעם לעבן. עוגה משובחת היא 'עוגה מארץ העוגות', אַ קוכן פֿון קוכנלאַנד. הדפוס "דבר מארץ הדברים" בהוראה מעצימה מקובל ביידיש, למשל: אַ ייִד פֿון ייִדנלאַנד (יהודי מארץ היהודים).

אורח החיים היהודי מספק חומר רב למטבעות לשון ביידיש ולתרגומם לעברית. נאום או ספר 'ארוך כאורך הגלות': לאַנג ווי דער יידישער גלות. בודקים מישהו בקפדנות ובחשד: בודקים בציציות, בעקבות המנהג לבדוק מדי פעם את הציציות כדי לוודא שלא נקרעו ונפסלו. אדם או עניין חסרים עוקץ או עמדה ברורה? לא בשר ולא חלב, בעקבות ההפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב. באותו הקשר משמשת גם המילה היידית 'פרוֶוה'.

מטבע לשון מעניין הוא 'סיפור מההפטרה', עניין מטריד הכרוך בהתעסקות רבה ורוגז. הוא נטבע בעקבות 'אַ נאָמען פֿון דער הפֿטורה' (שם מההפטרה), המתייחס לשמות מוזרים שאינם מן החומש כמו אברהם ויצחק, אלא מנביאים וכתובים, כמו חבקוק ומלאכי.

גם ימי החג והמועד הותירו את רישומם בעולם הניבים היידישאים-עבריים. ראש וראשון הוא יום הכיפורים, שהוליד את תרנגול הכפרות. הביטוי 'הסתכל כתרנגול בבני אדם' מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין שקיצו קרב.

פסח הוליד את הביטוי החביב 'אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות' על מי שעוסק לכאורה בעניינים שברוח, אך דעתו נתונה להנאות החומר. 'חכם של מה נשתנה' הוא חכם לכאורה, הנוטה לשאול שאלות סרק. הביטוי 'חושך מצרים', אפלה מוחלטת, התגלגל מהמכה התשיעית, ויש לו מקבילה גרמנית. ומה אומרים ביידיש ובלדינו כשדבר מה לא מסתדר? לא כל יום פורים.

בביטוים יידיים רבים מבצבץ הקשר מקראי. הניב 'יצא לו מהאף' מקורו אמנם בספר במדבר על אכילת בשר: "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא", אבל הוא חזר לעברית בתיווך יידיש: ס'גייט אים שוין פֿון דער נאָז/האַלדז (יצא לו כבר מן האף/מן הגרון). מי ששקע בשכרות עמוקה הוא 'שיכור כלוט', שיכּור ווי לוט, בעקבות הסיפור המקראי על לוט שהשתכר עד כדי כך, שלא הרגיש ששכב עם בנותיו. האיחול בימי הולדת 'עד מאה ועשרים' מקורו ביידיש. הוא התקדש בעקבות המקרא, שם נכתב כי זה היה מניין שנות חייו של אדם הראשון, ומניין שנות חייו של משה רבנו.

לצד התנ"ך יש גם ללשון חכמים השפעה על ניבים יידישאיים שהתנחלו בעברית. 'אַל תקשקש בקומקום', האַק ניט קיין טשײַניק, מזכיר את הביטוי הארמי-תלמודי הידוע 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'. על מי שמתקשה למצוא בן זוג אומרים ביידיש ובעוד שפות יהודים 'לכל סיר יש מכסה'. הביטוי זכה להשראה ממדרש בראשית רבא, המתייחס לפסוק הראשון במקרא: "תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הילל, על בריית שמים וארץ, אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה (כסיר וכמכסה)".

ולסיום, כמה ביטויים שנוצרו מתוך סיפורים בפולקלור היהודי. האמרה 'על ראש הגנב בוער הכובע', אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל, מבוססת על סיפור עם. אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. 'כָשֵר אבל מסריח' מבוסס על בדיחה יהודית. אשה באה לרב ואומרת לו שהכניסה את חיתולי התינוק בטעות למרק במקום למים, ושאלה האם המרק כשר. תשובת הרב היא: "כשר, אבל מסריח." הביטוי 'לָרַבִּי מותר', דער רבי מעג, מבוסס על סיפור פולקלור. באו בשבת ושאלו את הרבי, אם מותר להוציא פרה שנפלה לתוך בור. הרבי אסר זאת, אך כששמע שהפרה היא שלו, מיד מצא היתר. מסקנה: לאנשי שררה מותר מה שאסור לאנשים הפשוטים. העיירה היהודית, גרסת ישראל שנות האלפיים.