Feeds:
פוסטים
תגובות

לצד בן-יהודה, ביאליק ואיתמר בן אב"י פעלו בתחום חידוש המילים משוררים, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי מדע וחינוך. רבים ייזכרו בזכות מילה בודדת שנקלטה. שמונה מחדשים שיוצגו כאן תרמו מבחר מילים, שרבות מהן נקלטו.

1

יחיאל מיכל פינס (1913-1843) היה בן בריתו של בן-יהודה, עיתונאי ומשורר. לזכותו נרשמות כמה מילים מרכזיות ובראשן 'שעון' ו'עגבנייה'. 'שעון' מופיעה לראשונה במאמר שלו בעיתון "הצבי" בשנת 1895. המילה התקבלה לאחר שכמה וכמה מילים וצירופים נכנסו לשימוש ויצאו, ביניהם "מורה השעות", שהוא תרגום של המילה הגרמנית Uhrzeiger. על המילה 'עגבנייה' ניטש בראשית המאה העשרים קרב עקוב מיץ. אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לה בַּדוּרה, בעקבות השם הערבי בנדורה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הציע לקרוא לה תַמה. יחיאל מיכל פינס הלך בעקבות הצרפתים דווקא, שהעניקו את הכינוי pomme d'amour, תפוח האהבה, והציע לקרוא לה עגבנייה, מן השורש עג"ב. ניצחונו היה מוחלט.

2

מחדש מילים חשוב שכמעט נשכח הוא זאב יעבץ (1924-1847), סופר ורב. לזכותו רשומות מילים כמו דגדוג, כביש, כספת, כעך, מגפיים, אופי ומחרתיים. הוא שלף את הפועל 'אחוז' המקראי מהקשרו וקבע אותו כשם עצם במשמעות החלק האחד למאה. הוא גם טבע את שמות החיבה לחיות מחמד: כלבלב וחתלתול. הצעות שלו שנדחו אבל מעידות על דמיון יוצר היו לשמות ימות השבוע. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות ששמן אינו נזכר במגילה. התלמוד מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.

3

דוד ילין (1941-1864) היה שותף מרכזי לתחיית הלשון, קבע הלכות והשתתף במוסדות השפה החדשים. הוא טבע את המילים 'נדיר' מן הערבית, 'עקיף' ו'חקלאי' שהן פיתוח של מילים ארמיות מן התלמוד ועוד. את המילה 'מנזר' המופיעה בספר נחום וקשורה שם לנזר הציע במשמעות המקובלת היום: "במקום בית מקלט לנזירים – מנזר, כמו משכן ומקדש". הוא חידש את המילים 'צילום' ו'צַלָּם' והסביר שהשורש צל"ם משמש בתנ"ך גם לצורה (צֶלֶם אלוהים) וגם לחושך (צלמוות), הקשורה לחדר החושך. כשנפתחה מסילת הברזל מיפו לירושלים הציע את המילה 'קטר', בעקבות המילה הערבית קטאר. בן-יהודה אהב את המילה החדשה, וחידש את 'רכבת'. לחנוכה חידש את 'סופגנייה', בעקבות המאפה 'סופגן' המופיע בתלמוד.

4

אהרן מזי"א (1930-1848) היה רופא ולשונאי מוכשר, ובחידושיו יצר את התשתית לשפת הרפואה העברית החדשה. הוא חידש את 'אחות' ו'חובש', והותיר לדורות הבאים את קצרת, שעלת, גזזת, עגבת, גחלת (היא האנטרקס), גרענת, בצקת ומתנת, כל אלה במשקל המחלות המקראיות דלקת, שחפת וצרעת. הוא הציע לקרוא לקליטוריס 'דגדגן', וגבר על טשרניחובסקי שהציע 'אהבן'. המילה שחידש 'טפיל' נוצרה בעקבות המילה הערבית טֻפַיְלֶה באותה משמעות, וקשורה לשורש טפ"ל המופיע בתנ"ך. כן רשומים לזכותו הגיהוק, העיטוש והפיהוק. למחלה שבעבר הפילה חללים סקרלטינה קראו ססגונת, בעקבות התלמוד הבבלי, אך הוא הציע במקומה את המילה שהתקבלה שָנית, הקשורה לצבע השני. למיגרנות היו כמה הצעות מהארמית שמקורן בתלמוד. מזי"א הציע את צלחתא, שממנה התגלגלה המילה צַלְחִית. המילה היפה הזו לא נקלטה, אנחנו נשארנו עם כאב ראש.

5

יוסף קלוזנר (1958-1874) היה היסטוריון ודמות מרכזית בשיח התרבותי והלשוני בישראל, וגם דוד אביו של עמוס עוז. בין היתר חידש מילים רבות וחשובות, ביניהן ירחון, קרחון ומנוף. את 'חולצה' חידש בעקבות חלק הגוף 'חלציים'. הוא גם יצר מילים מורכבות כמו חדגוני, רבגוני וקרנף. את המילה 'עיפרון' חידש קלוזנר בהשראת המילה הגרמנית Bleistift שפירושה עט עופרת, אף כי מאוחר יותר התברר שהגרפיט, החומר הפעיל בעיפרון, אינו עופרת. מילה מרכזית בשיח העכשווי הרשומה לזכותו של קלוזנר היא 'חילוני' במשמעות אדם שאינו דתי. חילוני בלשון חכמים הוא אדם זר, לא יהודי. קלוזנר הציע חֻלּוני, המתייחס לחול ולחילול, ומטעמי נוחות הגייה המילה הפכה מהר מאוד ל'חילוני', והולידה גם שורש חדש, חל"ן, ומכאן 'חילון' כמונח כללי.

6

המשורר אברהם שלונסקי (1970-1900) היה עושה להטים בעברית ולא סתם כונה 'לשונסקי'. 'מילון חידושי שלונסקי' מכיל אלפי מילים ומטבעות לשון שנאספו בידי יעקב כנעני. הוא נהג להשתמש במילים מן המקורות ליצירת מילים מודרניות. 'אהיל' נגזרה מ'אוהל', 'אפודה' מ'אפוד', 'אפסנאות' מ'אפסניה', 'תפאורה' מ'פאר', ו'גמלוני' מ'גמל'. בתחום המקצועות טבע את 'גשש'. לצד זה גם יצר פעלים בדרך דומה: 'אכלס' מ'אוכלוסין', 'התאקלם' מ'אקלים', ועוד. שלונסקי אהב את דגם ההכפלה של ההברה האחרונה המעניק למילים גוון לירי וצליל מיוחד: אפרורי, צמרירי, קטנוני ועוד. גם פעלי הסלנג 'השוויץ' ו'פברק' רשומים על שמו. את התנועה שהטיפה לניתוק הקשר עם הגולה והתחברות תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים כינה 'הכנענים', והכינוי דבק בהם. הצעתו נבעה מתוך התנגדות עזה לרעיונות הקבוצה, אך הכנענים אימצו את השם ואהבו אותו.

7

העיסוק בכנענים מעביר את השרביט לאחד מראשי הקבוצה, המשורר יונתן רטוש (1981-1908). לצד שירתו הוא היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקף חסר תקדים. בספר "המילים המתבקשות" שכתבה גיסתו פרופ' מיכל אפרת מובאים כ-4,000 חידושים של רטוש. כמה מהם נקלטו, וביניהם ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע, עַסקונה ועוד. הוא הציע את המילה 'הסלמה' עבור אסקלציה, המילה נקלטה למרות התנגדות האקדמיה, אך זו אימצה אותה לאחר זמן. גם 'מיטוב' במשמעות אופטימיזציה אומצה מאוחר יותר. את המילה 'צַחְצָח' הציע במשמעות לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח, שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

8

אחרון ברשימה והצעיר שבה הוא העיתונאי אורי אבנרי (2018-1923), בעבודתו כעורך השבועון  "העולם הזה". הוא חידש מילים מרכזיות כמו 'חללית', שעליה סיפר: בראשית שנות החמישים, כשענייני החלל היו בחיתוליהם, תרגמתי מאמר של איש-החלל הגרמני ורנר פון-בראון, שעבר לאמריקה. המושג 'חללית' במקום 'ספינת חלל' התקבל מיד ונכנס לשפה. המושגים 'תַחֲלָל' (תחנת חלל), 'חֲלָלִיש'​ (איש חלל) ועוד לא התקבלו. את השם המורכב 'חמשיר' הציע עבור לימריק, וכן טבע את 'יחצן', על פי ראשי התיבות יחסי ציבור. על זכות היוצרים של 'מחזֶמֶר' התכתש עם חיים חפר. לעיתונאים המשרתים פוליטיקאים קרא 'כתבלבים', את המונוקיני תרגם ל'בליקיני', ואת הגבר הישראלי רודף השמלות המלא מעצמו כינה, בפשטות, 'גברבר'.

בסוף המאה ה-19 עמדו לרשות הסופרים, העיתונאים ודוברי העברית כ-25,000 מילים. לשם השוואה, בשפה האנגלית יש למעלה מ-800,000 מילים, ובעברית של היום כ-80,000. בן-יהודה וחבריו הבינו שצריך להשלים פערים, ולשם כך יש לשבת אל שולחן העבודה ולהמציא מילים. לא מעטים התנגדו לעצם חידוש המהלך וראו בו צעד מלאכותי, ואת יוצרי המילים החדשות כינו "פאבריקאנטים". בן-יהודה וחבריו נקראו תכופות "המרחיבים-המחריבים", אבל הוא ענה להם בנחרצות והמפעל נמשך, לא הייתה ברירה אחרת.

במלאכת יצירת המילים החדשות עסקו רבים, אבל קבוצה קטנה בלטה מעל כולם. ברשימה הזו יסופר על שלושת היוצרים המובילים שפעלו בימי תחיית הלשון ועד שנות השלושים של המאה הקודמת: אליעזר בן-יהודה, חיים נחמן ביאליק ואיתמר בן אב"י. ברשימה הבאה ניזכר ביוצרי מילים חשובים, שאולי נשכחו מלב.

*

אין הסכמה על מספר המילים שחידש בן-יהודה. הוא עצמו ציין במילונו מילים שהוא מציג כשלו בסימן מיוחד של מעין שלשלת. בסימן זה סומנו בערך 200 מילה. מתוכן בערך 130 הן מילים שנקלטו היטב ומהוות אבני יסוד בבניין השפה.

בן-יהודה חידש מילים רבות על בסיס שורשים מקראיים. הוא הציע את המילה 'אַדֶּמֶת' במשקל מחלות שאותו פיתח בעיקר אהרן מזי"א. כך חידש את 'חֲבִיתָה', בעקבות המילה המקראית 'מחבת', ואת 'יָזְמָה', אותה קשר לפועל זמ"ם. את המילה 'מָבוֹךְ' הסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", וזאת בעקבות מגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה". את המילה מִסְעָדָה חידש בעקבות הביטוי 'סעד את לבו' והמילה התלמודית 'סעודה'. המילה 'אֶקְדָּח' פירושה במקרא אבן טובה, אך הוא בחר בה כנראה בהשפעת השורש קד"ח.

ב-1893 חידש אליעזר בן-יהודה את המילה 'תזמורת' עבור 'קונצרט', מן השורש המקראי זמ"ר. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1896, הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם המשכילי שיועד לאורקסטרה היה "מקהלת נוגנים בכלי שיר". הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה 'תזמורת', למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן-יהודה כותבת שבעלה ראה את השימוש הזה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני".

בן-יהודה חידש גם מילים משורשים תלמודיים, ביניהן 'מַגְהֵץ', 'מִמְחָטָה', 'מִקְלַחַת' ועוד. את המילה 'נקניק' חידש בעקבות הופעתה בתלמוד בצורה 'נקוניקה', בהשפעת מילה לטינית שהתייחסה למחוז לקוניה באיטליה. הוא הסתמך במילים רבות על מילים ארמיות. את המילה 'גְּלִידָה' חידש בעקבות תרגום אונקלוס, שם 'גלידא' היא תרגום של המילה המקראית 'כפור'. ייתכן שהשפיע כאן גם הדמיון למילה האיטלקית ג'לאטי. הארמית מסתתרת מאחורי מילים כמו 'גַּנְדְּרָן', 'אָדִישׁ', 'דַּיָּל' ועוד.

הערבית היתה מקור חשוב של בן-יהודה בחידוש מילים. כך העדיף את המילה 'חייט', בעקבות הערבית שקבעה את ח'יאט מן המילה חוט, על פני המילים 'חַתָּך' או 'גַזָּר', שהוצעו בעקבות צרפתית וגרמנית. הערבית השפיעה בעבודתו של בן-יהודה על יצירת מילים כמו 'אָדִיב', 'אָפוֹר' בעקבות המילה הערבית רמאד, או 'בַּדּוּרָה' שלא התקבלה כשם לעגבנייה בעקבות בנדורה הערבית. את המילה 'חַיָּל' חידש בעקבות ח'יאל, שפירושו 'פרש'.

*

חיים נחמן ביאליק היה מחדש מילים גדול. בדרך כלל ביאליק לא חידש מילים לצורך החידוש, אלא כחלק מיצירתו, כאשר נזקק למילה חסרה, או כאשר חש שמילה חדשה כלשהי משרתת את המצלול ואת תוכן הטקסט. הוא מספר איך חידש את הפועל 'רשרש': "פשוט בדיתיו מן הלב, הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי".

על פי מילון חידושי ביאליק של יצחק אבינרי, ביאליק חידש למעלה מ-500 מילים. בלא מעט מקרים ביאליק העביר מילה קיימת על שורשה ומשמעותה למשקל עברי אחר שמצא חן בעיניו. ביאליק הפך מילים לא מעטות בשם הפעולה של בניין קל (פעילה) לבניין פְעָלָה. בעיטה היתה לבְעָטָה, צריחה לצרָחָה, צניפה לצנָפָה. אחת המילים היומיומיות שחידש היתה 'סֶפח', מילה תלמודית שפירושה ספיח. הוא ודאי לא שיער שהמילה תעשיר את תרבות הצרכנות של שנות האלפיים.

ביאליק נהג לשחק עם שורשים ומשקלים. כך חידש כמה שמות לבעלי מקצוע במסגרת משקל המקצועות. חלקם נקלטו, כמו 'רַשָּם' לאמן הרישום ו'פַקָּח' למי שמבצע ביקורת, במקור מי שמפקח על חולים בבית החולים; אחרים נעלמו, כגון המילה המצוינת 'שַפָּר' לדקורטור.

לזכותו של ביאליק כמה מילים נפלאות שנבנו כהלחמים. בראשן 'גחלילית', שנקראה לפני כן 'גוּמְרַת הלילה', הֶלְחֵם של גחלת ולילית; ו'שלדג', העוף שולה הדגים שנקרא במקורות שַלָּך. קבוצה קטנה של מילים חודשה בכעין בדיחה פרטית או ספרותית. במילה 'התבלשנות' השתמש כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית, ובתואר 'רַשְמָן' כינה עיתונאים מן הסוג הנחות. 'נָאֶמֶת' היא מחלת הנואמים, תרומת ביאליק לסדרת מחלות הדיבור דַבֶּרֶת, פטפטת, קשקשת, ברברת ונג'סת.

על חלק מחידושי ביאליק היו ויכוחים ואי הסכמות. סביב המילה 'מזחלת' נערך ויכוח והוצעו גם שלגית, אשלג, ממשכה, גררה, מגררת ומגלשת. הוא חידש את המילה 'מצלמה' במקום 'צלמניה'. בזיכרונות ועד הלשון משנת תרפ"ח מצוין ביובש שהחבר חיים נחמן ביאליק מציע להשתמש בשורש טו"ס ביחס לאווירון: "במקום לעוף – לטוס. תעופה – טַיִס. מעופף – טייס. אווירון – מטוס. שפעת אווירונים – טייסת, על משקל גַמֶּלֶת, חַמֶּרֶת". קשה לראות היום איך היו אימפריית התעופה האזרחית ומעצמת חיל האוויר ממריאות בלי חידושי ביאליק בתחומים אלה.

מה נותר היום מחידושיו של ביאליק? כ-250 מילים הן חידושים של ממש ולא הרחבת משמעות או שינוי משקל גרידא. מתוכן למעלה ממאה מילים של ביאליק חיות וקיימות, ואי אפשר לתאר את העברית בלעדיהן. ביניהן: הווי, יבוא, יצוא, צִחקק, תהומי, מתווה, סדָר, תגובה ועוד ועוד. לסלנג תרם ביאליק את "לשנורר" במסגרת השורה המפורסמת "כאשר שנוררתם תשנוררו".

*

איתמר בן אב"י חידש מאות מילים, ביניהן מילים מרכזיות שנקלטו כמו עצמאות, אכזבה, מפית, אווירון ועוד, רבות מהן במסגרת עבודתו כעיתונאי. הוא חידש את 'מבצע', וכבר מרגע לידתה היו לה נטיות כיבוש והיא התפשטה לתחומים שונים. את המילה 'אופַנּוע' חידש איתמר בשנת 1933, לכבוד מסע רוכבי האופנוע של אגודת "הפועל" באירופה. 'עצמאות' מתייחסת למילים מהשורש עצ"ם: עוצמה, עצמיות ואחרות. הוא חידש את המילה 'אלחוט', אם כי תחילה חשבו שאביו אליעזר בן-יהודה חתום עליה. מן המילה 'מדינה' חידש בן אב"י את 'מדינאי'.

על השאלה מי חידש את 'סביבון' מתחולל ויכוח היסטורי. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש מביא ברשימה שכתב בשנת 1897 בעיתון "הצפירה" את המילה כחידוש שלו. איתמר טוען בביוגרפיה שלו שהוא המציא את המילה כשהיה בן חמש. את המילה 'עיתונאי' חידש בעקבות החידוש של אביו: עיתון. במילה 'אכזבה' שחידש יש יסוד פיוטי: האדם שאִכזב הוא מי שהבטיח דבר מה ולא קיים, כפי שנחל אכזב מבטיח לכאורה שפיעת מים, אך נותר יבש.

בין המילים של איתמר שלא נקלטו, והיו רבות כאלה, אפשר למצוא מילה מביכה משהו. 'מושבות' הן הקולוניות שעברו מן העולם במאה הקודמת. בעקבות זאת קרא בן אב"י לקולוניאליסט 'יַשְבָן', ולקולוניאליזם – 'ישבנות'.

ברשימה הבאה: על יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אהרן מזי"א, זאב יעבץ, אברהם שלונסקי ועוד מחדשי מילים.

הוויכוח על תחבורה ציבורית בשבת הוא אחד הנושאים החמים בעת האחרונה. המצדדים בהפעלת תחבורה טוענים שזו כפייה דתית. ויכוח אחר בתחום התחבורה מתמקד בנתיבים החדשים בכמה כבישים מהירים במרכז, המיועדים רק לכלי רכב שיש בהם כמה נוסעים. בתחילת אוקטובר החלה אכיפת הנסיעה בנתיבים החדשים. לצד זאת, נמשך הדיון על מידת אכיפת התקנות לרכיבה על אופניים חשמליים, שיושבים בהם על אוכָּף. אם אכפת לכם מסוגיות אלה, אולי תתעניינו גם במקור המילים 'כפייה' ו'אכיפה'.

הפועל אָכַף מופיע פעם אחת במקרא: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי-אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז כו). רש"י פירש את הפסוק הזה כך: "כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל, אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר". כלומר, פירוש הפועל 'אכף' בפסוק זה הוא 'הכריח, דרבן'. מאותו שורש נגזרת גם המילה 'אֶכֶף', המופיעה במקרא רק פעם אחת בנטייה: "ואכפי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד" (איוב לג ז). מקובל לפרש את המילה הזאת כ'לחץ', ומכאן נגזר הביטוי המליצי הִכְבִּיד אַכְפּוֹ (על מישהו) – לחץ עליו מאוד, העיק עליו. בעברית החדשה הפועל 'אכף' משמש במובן 'כפה על מישהו לפעול עלפי תקנה, חוק, פסק דין וכדומה; גרם לכך שחוק או תקנה ייושמו בפועל'.

בלשון חז"ל נוספה לעברית המילה אֻכָּף. למשל, במדרש דברים רבה (לפרשת ניצבים) מפרשים את הפסוק "כי אכף עליו פיהו" (לעיל) כך: "שעשה פיהו כאוכף של חמור שלא זז ממנו". עם זאת, במילונים היסטוריים הקשר בין השורש המקראי אכ"ף לבין המילה 'אוכף' מוטל בספק. באנגלית 'אוכף' הוא saddle, ומילה זו משמשת גם כפועל (to saddle) שמובנו גם ‘לְאַכֵּף (להניח אוכף על גב בהמה) וגם 'להטיל משימה או להכביד על מישהו'. בעבר כתבתי כאן על הקשר הסמנטי בין נשיאת מטען כבד לבין משימות והתחייבויות.

הדעות חלוקות אם גם המילה אכפת נגזרת מהשורש הזה. הצירוף "מה אכפת לך" מופיע כבר במשנה (למשל: בבא מציעא ט כ). לדעת חלק מהחוקרים, מילה זו נגזרה מנטיית הנקבה של הפועל 'אכף' בארמית סורית. בשפה זו לפועל 'אכף' יש משמעות נוספת: 'דאג ל…'. במקום אחד בתלמוד הירושלמי מילה זו מופיעה ב-ה' במקום ב-ת' בסופה: "מה איכפה ליה [=לו, בארמית]" (ירושלמי סוטה ה ב). יש המקשרים מילה זו לשורש כפ"י. ואילו אחרים גוזרים אותה מהשורש כפ"ת שעניינו קשירה, אולי בדומה לשימוש המופשט במילים 'קשור' ו'קשר' במובן אסוציאציה ורלוונטיות.

מילונים רבים מקשרים בין השורש אכ"ף לשורש כפ"י/ה, גם בגלל שתי האותיות המשותפות ביניהם וגם בגלל קרבת המשמעות. מהשורש כפ"י נגזר הפועל כָּפָה, המופיע בלשון חז"ל בשתי משמעויות עיקריות: האחת – 'הכריח, אילץ', כמו המשמעות המוכרת לנו כיום, בין היתר בביטוי כמי שכְּפָאוֹ שֵד (מי שעושה דבר מה בעל כורחו, לפי נדרים כ ע"ב). בלשון ימי הביניים נגזרה ממשמעות זו המילה כְּפִיָּה במשמעות 'אילוץ'; והשנייה – הפך כלי על פיהו, הניח אותו כשהחלק התחתון שלו למעלה. למשל: "כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה" (משנה שבת טז ז).

הפועל 'כפה' מופיע במשמעות זו במדרש ידוע של חז"ל על מעמד הר סיני: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). לפי מדרש זה, הקב"ה איים להפוך את ההר על בני ישראל שעמדו בתחתיתו (אם לא יקבלו את התורה), כפי שהופכים גיגית על פיה. מדרש זה הוא מקור הביטוי כָּפָה עָלָיו הַר כְּגִיגִיתהכריח אותו, לא השאיר לו כל ברירה (וכך השימוש בפועל 'כפה' בביטוי זה מתקרב למשמעות הראשונה של הפועל). צורת הסביל כָּפוּי משמשת בלשון חז"ל במובן 'הפוך': "סאה כפויה על פי חבית כפויה" (תוספתא, אוהלות יב ב). צורה זו מופיעה בביטוי כְּפוּי טוֹבָה, לדוגמה: "אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה […], 'כפויי טובה' דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כא ה)" (עבודה זרה ה ע"א-ע”ב). בן-יהודה פירש במילונו (כרך ה, עמ' 2486) את הביטוי הזה לפי המשמעות של 'כפוי' כ'הפוך': "מי שמטיל את הטובה שעשו לו על פניו שלא יראוה".

ככל הנראה, לכל אחת משתי המשמעויות האלה של הפועל 'כפה' יש מקור אטימולוגי אחר. הפועל 'כפה' במובן ‘הכריח’ מופיע פעמים רבות בצורת הווה רבים, למשל: "וכופין את הנודר למכור את חלקו" (משנה נדרים ה א). חוקרים מניחים שהצורה המקורית הייתה 'כופפין', כלומר צורת ההווה של הפועל כָּפַף, וה-פ שחזרה על עצמה נשמטה (כפי שקרה גם בצורות הווה רבים של פעלים אחרים, כגון: 'צוננין' שהפך ל'צונן'). כלומר, במקור הפועל הזה מתאר כיצד מכופפים פיזית אדם כדי לאלץ אותו לעשות משהו. יש מקרים שבהם בדפוסי המשנה מופיעה צורת ההווה היחיד 'כופה' (לדוגמה: "חומר [= חוּמרה, הצד החמור שבדבר] בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו", משנה נזיר ט א), ואילו בכתבי היד המהימנים – מופיעה הצורה המקורית 'כופף' ("שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו"). הפועל 'כפף' משמש במשמעות 'אילץ' גם בביטוי מטפורי שנכנס ללשון התפילה: "וכוף [=כפוף, צורת הציווי] את יצרי להשתעבד לך" (ברכות ס ע"ב). כך נתגלגלה המשמעות של אילוץ והכרח מהשורש כפ"ף לשורש כפ"י. למשמעות השנייה של הפועל 'כפה' (הפך כלי על פיו) יש פועל מקביל בערבית – 'כַּפַאַ'.

המילה כָּפוּף, צורת הסביל של 'כפף', מופיעה במקרא ובכתבי חז”ל במשמעות פיזית: "וְזוֹקֵף לְכָל-הַכְּפוּפִים" (תהלים קמה יד). בלשון ימי הביניים היא קיבלה משמעות מופשטת של מי שיש לו עמדה נמוכה יותר ממישהו אחר בארגון היררכי, למשל בפירוש הרשב"ם לביטוי "יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט י): "קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה", ובלשון ימינו: "החייל כפוף למפקד וחייב להישמע לפקודותיו.” הפועל הכפיף משמש אף הוא בהקשר של היררכיה, ופירושו הוא: 'גרם שמישהו יהיה נתון למרותו של אחר', לדוגמה: "המחוקק בישראל הכפיף את מוסדות החינוך הערביים למשרד החינוך הישראלי". כָּפִיף הוא אדם הכפוף לממונה עליו במקום העבודה. המשמעות המופשטת של השורש כפ"ף קשורה אף היא לעניינים של כפייה ואכיפה – מי שנמצא בראש ההיררכיה יכול לכפות חוקים על הכפופים לו ולאכוף אותם. כך, כל הנהגים בכבישים המהירים כפופים לתקנות החדשות על הנתיבים המיוחדים.

ברשימה הקודמת נפגשנו בתרומה המרשימה של היידיש לסלנג הישראלי. חלק לא קטן מהתרומה הזו עובר תהליך התיישנות מזורז, בעיקר מפני שהיידיש אינה נוכחת כמעט במרחב הישראלי, בניגוד לערבית ולאנגלית. לצד זה יש תרומה יציבה ומרכזית לקבוצת הביטויים המתורגמים, תרגומי השאילה או תרגומי הבבואה. מאחר שהם ביטויים עבריים, התיישנות היידיש לא חלה עליהם. ב"מילון הצירופים" של עבדכם כ-2500 ביטויים עבריים שיש להם מקבילה ביידיש. רבים מהם קיימים גם בשפות אחרות, אבל היידיש היא הסוכן הטבעי שלהם במעבר לעברית. ברשימה הזו יובאו דוגמאות לביטויים שמקורם ביידיש ללא השפעה נוספת, כלומר: נולדו ביידיש ומתוך ההווי המיוחד של הקהילות היהודיות.

יידיש היא שפת דיבור יומיומית, והעברית זרועה ביטויי שיחה מיידיש. מה נשמע? וואָס הֶרְצָאך. מה בוער? וואָס ברענט, ביטוי הקיים גם בגרמנית ובצרפתית. משפטי 'וואָס' ייצרו את כינוי העתיק לאשכנזים: ווּסווּס. תגובה על 'בבקשה': אין בעד מה, ניטאָ פֿאַר וואָס. ולסיום שיחה: שנשמע בשורות טובות. כשמברכים אבל מבקשים לקלל אומרים על מישהו בעקבות יידיש: שיהיה בריא, שיהיה לו לבריאות, ובפועל מאחלים לו מחלות משונות.

יידיש העניקה לאוצר הפתגם היהודי משפטי חוכמת חיים עממית. מה תעשה אם יורקים לך בפרצוף? אל תגיד שיורד גשם. בעל המאה – הוא בעל הדעה: דער וואָס האָט די מאה האָט די דעה. חוכמת היידיש והלדינו קובעת: נותנים לך? קח! ובהרחבה "נותנים לך, קח. מכים אותך, ברח". ביידיש אומרים גם: "נותנים לך, קח. לוקחים – צעק גוואלד!"

החכם העממי היידי חשדן מטבע בריתו. מציעים לך מוצר מושלם? הכלה יפה מדי, די כּלה איז צו שיין. מושכים אותך לעניין בעייתי: אל תכניס ראש בריא למיטה חולה. איש מקצוע או עסקן מתחיל את עבודתו בשירותך, זהירות: הוא מתגלח על הזקן שלך. אם יסתבך בבעיות הוא ימכור את האמא שלו. ואם תנסה להסתדר אתו, זה יעזור כמו כוסות רוח למת: העלפֿן ווי אַ טויטן באַנקעס.

יידיש היא שפה אירונית, והדבר מתבטא גם בניגון היידי המיוחד, המשלים את הטקסט. מישהו איים או התרברב? אז הוא אמר, האָט ער געזאָגט. פלוני מתחסד: הוא 'מגלגל עיניים כלפי שְמָיא'. פלמוני חושק בדבר מה שלא יוכל להשיג: יצאו לו העיניים. התייעצו עם האדם הלא נכון: מצאו את מי לשאול, געפֿינען וועמען צו פֿרעגן. מתלהבים ממישהו? ביידיש מרגיעים: הוא לא מציאה גדולה, ניט קיין גרויסע מציאה.

שתי דמויות מקראיות מככבות בביטויים אירוניים. על מי שטועה בכתיבה אומרים שהוא 'כותב נוח בשבע שגיאות': נח מיט זיבן גרײַזן. הוראת גרײַז היא גם זקן וגם שגיאה, ועל כן הובעה השערה כי במקורו עוסק הצירוף בשבעה זקנים או חכמים, בעקבות העובדה שנח היה שביעי ואחרון במניין מי שהגיעו על פי המקרא לזקנה מופלגת. 'שמשון המסכן' הוא כינוי אירוני לאדם או קבוצת אנשים הידועים בכוחם אך מתלוננים על חולשתם. ראש ממשלת ישראל לוי אשכול הציע למפקד חיל האוויר עזר ויצמן להציג את ישראל כמו 'שמשון הגיבער דער נעבכדיקר' כדרך להשיג מטוסי קרב.

בעברית יידישאית ביטויי דיכאון רבים. אחד הולך עם האף באדמה, ואחר נמצא עמוק באדמה: ליגן טיף אין דר'ערד, ובהרחבה: "שוכב באדמה ואופה כעכים". המטרידן עושה לך את המוות, הקשקשן רק עושה לך חור בראש. ועל המדוכא אומרים ביידיש ובלדינו שיש לו 'פרצוף של תשעה באב'. מצד שני, הביטוי 'חיים משוגעים' מקורו ביידיש: מאַכן אַ משוגענעם לעבן. עוגה משובחת היא 'עוגה מארץ העוגות', אַ קוכן פֿון קוכנלאַנד. הדפוס "דבר מארץ הדברים" בהוראה מעצימה מקובל ביידיש, למשל: אַ ייִד פֿון ייִדנלאַנד (יהודי מארץ היהודים).

אורח החיים היהודי מספק חומר רב למטבעות לשון ביידיש ולתרגומם לעברית. נאום או ספר 'ארוך כאורך הגלות': לאַנג ווי דער יידישער גלות. בודקים מישהו בקפדנות ובחשד: בודקים בציציות, בעקבות המנהג לבדוק מדי פעם את הציציות כדי לוודא שלא נקרעו ונפסלו. אדם או עניין חסרים עוקץ או עמדה ברורה? לא בשר ולא חלב, בעקבות ההפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב. באותו הקשר משמשת גם המילה היידית 'פרוֶוה'.

מטבע לשון מעניין הוא 'סיפור מההפטרה', עניין מטריד הכרוך בהתעסקות רבה ורוגז. הוא נטבע בעקבות 'אַ נאָמען פֿון דער הפֿטורה' (שם מההפטרה), המתייחס לשמות מוזרים שאינם מן החומש כמו אברהם ויצחק, אלא מנביאים וכתובים, כמו חבקוק ומלאכי.

גם ימי החג והמועד הותירו את רישומם בעולם הניבים היידישאים-עבריים. ראש וראשון הוא יום הכיפורים, שהוליד את תרנגול הכפרות. הביטוי 'הסתכל כתרנגול בבני אדם' מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין שקיצו קרב.

פסח הוליד את הביטוי החביב 'אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות' על מי שעוסק לכאורה בעניינים שברוח, אך דעתו נתונה להנאות החומר. 'חכם של מה נשתנה' הוא חכם לכאורה, הנוטה לשאול שאלות סרק. הביטוי 'חושך מצרים', אפלה מוחלטת, התגלגל מהמכה התשיעית, ויש לו מקבילה גרמנית. ומה אומרים ביידיש ובלדינו כשדבר מה לא מסתדר? לא כל יום פורים.

בביטוים יידיים רבים מבצבץ הקשר מקראי. הניב 'יצא לו מהאף' מקורו אמנם בספר במדבר על אכילת בשר: "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא", אבל הוא חזר לעברית בתיווך יידיש: ס'גייט אים שוין פֿון דער נאָז/האַלדז (יצא לו כבר מן האף/מן הגרון). מי ששקע בשכרות עמוקה הוא 'שיכור כלוט', שיכּור ווי לוט, בעקבות הסיפור המקראי על לוט שהשתכר עד כדי כך, שלא הרגיש ששכב עם בנותיו. האיחול בימי הולדת 'עד מאה ועשרים' מקורו ביידיש. הוא התקדש בעקבות המקרא, שם נכתב כי זה היה מניין שנות חייו של אדם הראשון, ומניין שנות חייו של משה רבנו.

לצד התנ"ך יש גם ללשון חכמים השפעה על ניבים יידישאיים שהתנחלו בעברית. 'אַל תקשקש בקומקום', האַק ניט קיין טשײַניק, מזכיר את הביטוי הארמי-תלמודי הידוע 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'. על מי שמתקשה למצוא בן זוג אומרים ביידיש ובעוד שפות יהודים 'לכל סיר יש מכסה'. הביטוי זכה להשראה ממדרש בראשית רבא, המתייחס לפסוק הראשון במקרא: "תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הילל, על בריית שמים וארץ, אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה (כסיר וכמכסה)".

ולסיום, כמה ביטויים שנוצרו מתוך סיפורים בפולקלור היהודי. האמרה 'על ראש הגנב בוער הכובע', אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל, מבוססת על סיפור עם. אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. 'כָשֵר אבל מסריח' מבוסס על בדיחה יהודית. אשה באה לרב ואומרת לו שהכניסה את חיתולי התינוק בטעות למרק במקום למים, ושאלה האם המרק כשר. תשובת הרב היא: "כשר, אבל מסריח." הביטוי 'לָרַבִּי מותר', דער רבי מעג, מבוסס על סיפור פולקלור. באו בשבת ושאלו את הרבי, אם מותר להוציא פרה שנפלה לתוך בור. הרבי אסר זאת, אך כששמע שהפרה היא שלו, מיד מצא היתר. מסקנה: לאנשי שררה מותר מה שאסור לאנשים הפשוטים. העיירה היהודית, גרסת ישראל שנות האלפיים.

העברית החדשה ומנהיגיה נלחמו ביידיש. היא סימלה בעיניהם את הגלות, את היישוב הישן בארץ ישראל, את יהדות מזרח אירופה שממנה רצו לברוח. אבל זה היה ירי בתוך נגמ"ש הנפש היהודית האשכנזית. רוב העולים לארץ דיברו יידיש בילדותם, והמשיכו לדבר יידיש בביתם בתל אביב ובחיפה ואפילו בקיבוצים. המרחב הציבורי הקיא את היידיש, אבל השפה האירונית-ממזרית הזו, בת אלף השנים, חזרה דרך החלון לאחר שנזרקה דרך הדלת.

החזרה אל העברית המדוברת התבצעה באופן ספונטני ובכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא מה שקרוי 'שאילה ישירה'. מילים וביטויים ביידיש שחדרו לסלנג הישראלי, חלקם התיישנו וחלקם שרדו את משוכת דורות הילידים שלא שמעו יידיש מימיהם. הערוץ השני הוא ביטויים ומטבעות לשון ביידיש שתורגמו לעברית תרגום טבעי, מה שקרוי 'תרגום שאילה'.

היידיש היא שפה הודו-אירופית, המבוססת על שילוב בין הגרמנית העתיקה לשפות הסלאביות. עם זאת נטמעו בה לאורך הדורות מילים רבות בעברית. הטמיעה הותירה בהן שני סימנים: ההגייה האשכנזית, השונה מאוד מההגייה הספרדית המקובלת בישראל, והמשמעות האירונית-עממית, תוצר של חיי קהילות סגורות, שבהן כולם מכירים את כולם. כך למשל, המילה העתיקה 'חכמה' היא ביידיש חוֹכְמֶה, במלעיל, ופירושה אמירה מתחכמת. 'עייצֶס' הן עצות סרק, 'עמך', קיצור של 'עמך ישראל', מתייחס להמון הפשוט. חברָה ביידיש היא חברֶה, ובסלנג המקומי – קבוצה קרובה או חבורה. הממזר, במלעיל, משודרג מילד לא חוקי דחוי לגבר ערמומי. מילה המציפה את הסלנג הישראלי של שנות האלפיים היא תַכְלֶס, שאינה אלא המילה המקראית העתיקה תכלית, אבל היא אינה עוסקת בתכלית הקיום אלא בצרכים הבסיסיים של החיים: מה התכלס? מה יצא לנו מזה? וכשקהל דתי מברך אמן או מרצה ב'שְכֹויֶיח', זו אינה אמירה 'עדיף לשכוח אותך', אלא מחמאה עברית: יישר כוח. גם 'לעשות אפצלוכס', ביטוי שהתיישן, מכיל מילה עברית: אויף צו להכעיס.

ההעברה לעברית מאפשרת גם יצירת שורשים חדשים מיידיש ומהם פעלים. כאן לפעלים מאנגלית ומערבית יש תפוצה רחבה, אבל יש גם מיידיש. בראשם עומד הפועל 'לחרופ', לישון שינה עמוקה, על פי כראָפּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, הוליד את 'לקטר'. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַשן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים יידישאים הוא הפועל 'לפרגן', לעודד הצלחה של הזולת. ביידיש אומרים פֿאַרגינען, להסתכל בעין טובה.

אחת הקטגוריות החשובות בשפת הדיבור היא מה שקרוי 'קשרים ריקים'. גם כאן מציעה היידיש מאגר מרשים. בראשם 'עפּעס', שכיכב בעבר ופירושו ביידיש 'משהו', ואחריו 'נו', אותה מילה קצרצרה ורבת שימושים, מזירוז ועד נזיפה, היסוס וספקנות. גם 'אזוי' שלטה בעבר, וכן 'אָ קִיצֶר', שלה צאצא עכשווי: בקיצקץ. בין החרדים מקובל מאוד הקשר חְמֵיין, קיצור של 'איך מיין', אני סבור. ומהיכן הגיע 'או-טו-טו'? ביידיש אָט (מבטאים אוט) פירושה הִנֵה, ובהכפלה: אָט-אָט (הנה הנה).

היידיש היא שפת האנחות, שלהן שם מטרייה: קרֶכְץ, שפירושה אנחה. הרבה אנחות ביידיש, ואין להן מתחרים: אוֹי ווֵי. אוֹי ווַיזְמִיר. אוי אַ-ברוך. איזה צורעס (צרות). מאיר אריאל שר: "שיקשט את מצפוני / עת אני בקאקט". בקאקט, מחורבן, מזכיר, מה לעשות, את קקי וקאקֶר. כל יהודי נושא אתו 'פֶּקָלֶה', חבילה מטפורית של צרות. הקרכץ המוביל הוא קריאת השבר 'געוואלד', שפירושה ביידיש: אלימות. הפוליטיקה הישראלית אימצה אותה במה שקרוי 'קמפיין גוואלד', שהתגלה כיעיל ביותר. ויש גם אנחת הנאה מנצחת: אָ מְחָייֶה.

היידיש היא כאמור שפה רוויה אירוני, על גבול הסרקזם. על דבר מה שמתגאים בו מגיבים בביטוי חצי עברי 'אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה'. על אירוע מופרך מצקצקים 'אָ מָאיְסֶה', ואם כבר אז 'בּוֹבֶּה מָאיְסֶס', מעשיות סבא, ביטוי שיש לו היסטוריה עתיקה. רופאים קובעים דיאגנוזה של מתחזה שהגיע לחדר מיון באותיות הלטיניות ג'י אם ג'י, ראשי תיבות: גוּרְנִישְׁט מִיט גוּרְנִישְׁט, כלום עם כלום. על הצעה מעליבה מגיסים בביטוי שכולו עברית אשכנזית: 'מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס', מוחל טובֿות. ספינת הדגל של הזלזול היידישאי היא הקידומת 'שְׁמ', הנדבקת לכל מילה או שם. "נדבר על טקטיקות ועל שמקטיקות" אמר המאמן רן בן שמעון. "הדתה שמדתה", אמר נפתלי בנט.

לב הקהילה היהודית הוא המשפחה, ובאשכנזית: מִשְׁפּוּחֶה. הילד החמוד הוא אינגָלֶה, טאטע הוא האבא וגם כינוי לאב הגדול, אלוהים. טאטעלע ומאמעלע, אבאל'ה ואמאל'ה, הם כינויי חיבה לילדים. הסיומת 'לע' משמשת תוספת חיבוב עברית מובילה: חביבלֶה, שהוא שילוב ערבית ויידיש, דנהלֶה אכול את הבננהלֶה. אָ מְזִינִיק הוא בן זקונים, שְׁוִויגֶר הוא החותן או החותנת.

יידיש היא ללא עוררין מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, שחלקן מככבות עד היום. העקשן הוא אוֹקס (שור), הטיפש בּוֹק (תיש). המתבכיין הוא כאמור קוּטֶר (חתול זכר). אדם גס רוח הוא שטיק בְּהֵיימֶה (חתיכת בהמה), והאלים – וִילְדֶה חָיֶה (חיה פראית). הקשקשן הוא נודניק, הרברבן שוויצר. המתחכם הוא אוּבֶּר חוּכֶם, אדם הנוטה להתחכם ללא צורך. לרשעים מקציבה היידיש מבחר נאה: דרֶק (חרא במחילה), קאקֶר שנזכר לעיל, חוֹלֵירָה (המחלה שקטלה מיליונים), קנָאקר, שמֶגֶגֶה.

כל התכונות שליליות? כמעט כולן, אבל עם קריצה יהודית: הבן אדם הוא א שטיק נביילה, אבל פון אונזערער, משלנו. החפיפניק (מערבית) הישראלי נתמך על ידי החאפֶּר, הפרטצ'ניק והמאכרים למיניהם. אנשים מזולזלים ופחותי ערך ייקראו ביידיש ישראלית יוֹצמָך, לֵיימך (בעקבות התנ"ך אבל בתיווך היידיש), נֶבֶּך, קָליקר ושלימזל, שעל חולצתו שופך השלומיאל תה רותח. מי שקל לעבוד עליו הוא פְרָיֶיר, מילה שזכתה למעמד-על בשיח הישראלי. מעל כולם השילוש הקדוש: הצילייגר, הציפלויגֶנֶר והציקרוכֶנֶר. צילייגר היא סגי נהור, המשמעות המקורית: אדם חזק ומוכשר. לשם האיזון נתנה לנו היידיש את החֶבְרֶמָן ואת ה'מֶנְטְשׁ', אדם הגון ובוגר, מילולית: גבר, אדם.

יש גם עזרת נשים, והיא לא מחמיאה. עקרת בית קפדנית מדי היא בָּלֶבּוּסְטֶה, צעירונת קלת דעת היא צַצְקֶה או סתם 'מיידלה', מילה שהפכה למורשתו של הנשיא המנוח עזר וייצמן. ליברמן כינה את ראשות המפלגות בעבר 'ווַייבֶּרְס'. האשה המרושעת היא מָכָשֵׁיפֶה (מעברית) וקלפטֶע (מארמית: כלבתא). הפטפטנית היא קַצ'קֶה (אווזה), והאשה המופקרת קוּרבֶה – זונה. ומעל כולן, היַכנֶע והיֶנטֶע. אותו דבר? לא בהכרח. כל אשה יכולה להיות ינטע, אבל חולמת להיות יכנע: סופר ינטע.

עולם המזון הישראלי שזור במטבחי כל העולם, וגם המטבח היהודי לא טמן את לשונו בצלחת. יהודי טוב או סתם אורח לרגע במסעדה יהודית מתענג על בֶּבָּלָך (שעועית), גֶרְגָלָך (גרונות עוף), פופיקים (קורקבנים), קישקע (מעיים), גפילטע פיש, מרק קניידלאך או קרפלאך וטשולנט ליום חול. טובלים בחֵריין (חזרת, לא לערבב עם החריימה, הדג המרוקני), לוקחים שלוּק שנאפס, ומשמיעים גרֶפְּס לתיאבון.

בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקעס, שמונצעס, שמאטעס, מגהץ קקמייקה (עתיק יומין), מכרייקה חסרת שימוש, פַּנְטוֹפְלָך שיצאו משימוש. מעצורי החלון דמויי האדם בבתים תל אביביים של פעם קרויים מֶנְטְשָׁלֶך, אנשים קטנים. פעם לבשו כאן מכנסי דְרַיי פֶרְטֶל, מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָאטְקֶס, מכנסי ארוכים צמודים לגוף, וביידיש: תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקעס, הכותפות, שהפכו מותג גיל שלישי בתרבות התל אביבית.

עולם יידישאי ישראלי שלם מקופל בהווי הלשוני החרדי, שבו שימושי יידיש רבים שזר לא יבינם. אלה יטופלו בעתיד ברשימה נפרדת. וברשימה הבאה: על הים הגדול של ביטויים ומטבעות לשון שתורגמו מן השפה המתוקה-מרירה הזו, הדחויה והחצופה, היידיש.

עם פתיחת שנת הלימודים התלמידים פוגשים שוב את חבריהם לכיתה וקונים מחברות, ספרים וחוברות עבודה. במקביל, לקראת הבחירות החוזרות התקשורת עוסקת בחיבורים בין מועמדים ומפלגות שונות. השורש חב"ר מחבר בין מילים רבות מאותה משפחה סמנטית, ובכך יעסוק החיבור הנוכחי.

המשמעות הבסיסית של השורש חב"ר היא 'צירוף, הצמדה או קשירה של דבר אחד לדבר אחר'. משמעות זו בולטת בעיקר בפועל חִבֵּר, החל מלשון המקרא: "וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל-אֶחָת" (שמות לו י). בלשון המקרא גם הפועל חָבַר מופיע במשמעות קרובה: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ" (שם, כו ג), כלומר: מחוברות זו לזו. גם הפועל הסביל חֻבַּר מופיע במקרא: "כְּתֵפֹת עָשׂוּ-לוֹ [לאפוד] חֹבְרֹת עַל-שְׁנֵי קצוותו (קרי: קְצוֹתָיו) חֻבָּר" (שם, לט ד); וכן בפסוק הידוע "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב ג). הפעלים מהשורש חב"ר מתארים קישור פיזי בין שני חפצים בעיקר בפסוקי התורה הרבים העוסקים בבניית המשכן בספר שמות, וחלקם מצוטטים בדוגמאות לעיל. גם המילים 'מחברת' ו'חוברת' מופיעות לראשונה בפסוקים אלה במובן של נקודת הקשר בין כמה יריעות בד: "וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית" (שמות כו ד). בימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מחברת' במובן יצירה מחקרית או ספר, בין היתר בשם הספר 'מחברת מנחם', שהיה מילון מקראי שכתב מנחם בן סרוק. באותה תקופה החלו להשתמש בפועל 'חיבר' במובן 'כתב ספר', שהרי גם כתיבה היא צירוף של מילים, משפטים ורעיונות אלה לאלה. במקביל, גם שם הפעולה 'חיבור' החל לשמש במובן 'ספר, יצירה בכתב', למשל בהקדמת הרמב"ם לספרו 'מִשְנֵה תורה' (סעיף כח): "וחיברו חכמי משנה חיבורין אחרים, לפרש דברי התורה". נוסף לכך, חכמי ימי הביניים, החל מרבי אברהם אבן עזרא, השתמשו במילה 'חיבור' במובן אחת מארבע פעולות החשבון.

בעברית החדשה החלו להשתמש במילה 'חוברת' במובן של מספר דפים המחוברים לספר דק, ובמילה 'מחברת' – במובן של דפים ריקים המחוברים זה לזה במטרה לכתוב בהם. כמו כן, נטבע המונח תַּחְבִּיר (סִינְטַקְס) – התחום בבלשנות העוסק בדרכי ההתחברות של מילים זו לזו ליצירת צירופים ומשפטים בלשון (בין היתר, בעזרת ו' החיבור ומילות חיבור נוספות, כגון 'או', 'גם' ו'אבל').

מהמשמעות הפיזית של הצמדת שני עצמים זה לזה נגזרה משמעות מופשטת של יצירת קשר בין אנשים. המילה חָבֵר מבטאת משמעות זו באופן מובהק. במקרא היא מופיעה לצד המילים הנרדפות רֵעַ, ידיד, עמית, ומֵרֵעַ, לדוגמה: "חָבֵר אָנִי לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ" (תהלים קיט סג). צורת הנקבה 'חֲבֵרָה' מופיעה במקרא פעם אחת במובן 'רעיה': "וַאֲמַרְתֶּם עַל-מָה עַל כִּי-ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (מלאכי ב יד). בלשון חז"ל משמשת מילה זו גם במובן 'הזולת', למשל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (משנה, אבות ב י); וכן – במובן שותף ללימודים: "הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, ע"א, הכתיב במקור). בתקופת התלמוד המילה 'חבר' שימשה גם כתואר המציין מעמד של תלמידי חכמים המדקדקים במצוות, בעיקר בהלכות הפרשת תרומות ומעשרות ובהלכות טומאה וטהרה (בניגוד ל'עם הארץ'), לדוגמה: "בית שמאי אומרים לא ימכור אדם את זֵיתָיו אלא לחבר" (משנה, דמאי ו ו). מילה זו יכולה לציין גם חפץ הדומה למשנהו, למשל: "מקיפין שלושה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים" (משנה, עירובין א ט). בעברית החדשה נוספה למילה 'חבר' המשמעות של מי ששייך לחֶברה, לארגון, למוסד וכד' והוא חלק מהם (member באנגלית).

המילה חֶבְרָה מופיעה במקרא רק פעם אחת: "וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם-פֹּעֲלֵי אָוֶן" (איוב לד ח). מכאן נגזר הביטוי אָרַח לו לחֶברה (המוכר גם בצורתו המשובשת 'אֵרֵחַ לוֹ לְחֶבְרָה'). המילה חֲבוּרָה (קבוצת אנשים) מופיעה לראשונה בלשון חז"ל, למשל: "כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל בחבורה זו ורוצה לאכול בחבורה אחרת – הרשות בידו" (ביצה יט ע"א). הביטוי הָאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה (החשוב והנכבד שבחבורה) מופיע כמה פעמים בתלמוד (בין היתר, סנהדרין ח ע"ב).

בעברית החדשה המילה חֶבְרָה משמשת גם במובן גוף עסקי, כנראה בעקבות כפל המשמעויות של המילה company באנגלית ומילים קרובות בשפות אחרות. משמעותה המקורית של המילה באנגלית הייתה אף היא 'חבורת אנשים'. החל מסוף המאה ה-14 מתועד שימוש במילה זו בהקשר של גילדות מסחר.

במקביל החלה המילה 'חברה' לשמש גם במובן society: קבוצה גדולה של בני אדם במקום מסוים בעלי מנהגים וחוקים משותפים, תרבות אחת, סדר חברתי ועוד, וכך נוצר שם התחום 'מדעי החברה', הכולל בין היתר את הסוציולוגיה.

הפועל הִתְחַבֵּר מציין במקרא רק את המשמעות המופשטת של יצירת קשר בין אנשים, למשל: "וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר […] עַל-יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם-אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת-מַעֲשֶׂיךָ" (דברי הימים ב כ לז). דווקא המשמעות הפיזית של הפועל הזה (יצירת חיבור בין שני דברים) התפתחה מאוחר יותר. בלשון הדיבור בימינו נגזר מהמילה 'חָבֵר' הפועל הִתְחָבֵר (בלי הדגש של בניין התפעל ב-ב'), שפירושו רק 'התיידד', כדי לייחד את המשמעות הספציפית הזאת מתוך שאר המשמעויות של 'הִתְחַבֵּר'. בעידן הדיגיטלי אנו צריכים להתחבר לאתרים ואפליקציות שונות באמצעות מייל וסיסמה, כדי לראות מה חדש אצל החברים שלנו ולהישאר מחוברים לעולם.

האוכל הוא אחד היסודות המכוננים של התרבות, כל תרבות. לכל עם המאכלים שלו, הרגלי אכילה, וגם סיפורי אוכל, פתגמי אוכל ופולקלור אוכל. היהודים, כמובן, אינם יוצאים מהכלל הזה. פתגמי אוכל בכל התפוצות עוסקים גם באכילה עצמה, אבל גם יוצרים מעולם האוכל דימויים לעניינים רבים ושונים. מסע קצר בעולם האוכל והפתגם היהודי, על קצה המזלג, תרתי משמע, עם הסברים במקרה הצורך. בסוגריים התפוצה היהודית שממנה הגיע הפתגם.

קבוצת הפתגמים הראשונה מדברת על פעולת האכילה. יש בה המלצות מה לאכול, איך לאכול ומתי, המוכרות לכל סבתא יהודייה.

ארוחת הבוקר היא מסמר היום (תימן). עם ג'חנון וביצה, כמובן.

הארוחה, בבוקר אין חיים בלעדיה, בצהריים מובנת מאליה, ובערב רק למי שישים לבו אליה (תימן). ארוחת הערב אינה הכרחית.

בשר הוא הטוב שבירקות (צרפת). עקיצה לטבעונות, שלא הייתה כוס התה של יהודי העולם.

יהודי טוב אוכל בשבת פשטידת גבינה וביצת אווזה (ספרדים).

שבת בלי חמין היא כמו מלך בלי עיר (אלג'יר).

מי שסעד וקינח סעודתו, כאילו בנה לו דירה והוסיף עליה עוד קומה (טוניס).

אחד אחד נאכלים הצימוקים (מרוקו). יש לאכול או לצרוך בצורה מסודרת, ולא בגרגרנות ובחיפזון. ובאותו עניין, בין דוברי הלדינו: גרעין גרעין ממלאת התרנגולת את גרונה.

המאריך בסעודה מאריך ימיו (ספרדים).

אכלת כדי לִשְבוע – תקרטע כדג. אכלת מעט – תרוץ כצבי (בוכרה). ההולנדים והייקים אומרים: כשיטעם לך ביותר, הפסק.

גם כיסנים סופם להימאס על האוכֵל (מזרח אירופה). גם מזון טוב וטעים מאבד את טעמו אם אוכלים ממנו יותר מדי. גרסה בלדינו: דבש רב מדי מעורר בחילה.

הקיבה אינה מובילה אל הקאדי אלא לבית החיים (הוא בית הקברות) (ספרדים). עוד פתגם בגנות אכילה מרובה. גרסה למתקדמים: הבלע שנתקע בוושט יכול להוביל לבית החיים.

כניסתו בטעם, ויציאתו בנעילה (מרוקו). האוכל היה טעים ונאכל ללא בעיות, אבל היציאה שלו מלווה בעצירות ובקשיי המעיים.

אם אכלת מה שאסור, אכול אותו שָמֵן (מרוקו). אם כבר לחטוא, לפחות ניהנה מכך.‏‎‎‏ דוברי היידיש אומרים: אם כבר אוכלים חזיר, שינטוף על הזקן.

הרָעֵב אוכל לחם ניקודים (תימן), וגרסה נוספת: הרעֵב יאכל גם כרעי חגב. גרסת לדינו: בזמן הרָעָב אין לחם רע. יהודי מרוקו אומרים: רָעָב גורם לאכילת אבנים.

השוכב ללון מבלי שסעד, יקום מבלי שיישן (מזרח אירופה).

הסומך על סעודת שכנו ילון בלי ארוחת ערב (מרוקו). גרסת קהילות קורדיסטן, תימן וטוניס: הסומך על סעודת החתונה ילון בלי ארוחת ערב.

לא סעודת בשר, ולא להיות עם אמֵך (מזרח אירופה). אומר החתן לכלתו.

*

פתגמים שונים מתמקדים בפעולות הבישול, וגם בהם צרור עצות לטבח והטבחית, עם לקח על החיים בכלל.

מפוּל אחד לא תעשה בְלִילָה (מרוקו). יש צורך בכמות כדי להביא תוצאות.

התפל מן החוכמה והמלח מהטיפשות (מרוקו). למזון תפל תמיד ניתן להוסיף תבלינים או מלח. ההגזמה פוגעת, ואילו החסר ניתן לתיקון.

מה שחסר מהקַצָב, השלם אותו בפלפל שחור (מרוקו). אם אין בשר אפשר לתבל בתבלין חריף.

בחשי ותטעמי, הוי בת השרוף! (מרוקו). הבעל כועס על אשתו ששרפה את התבשיל, כיוון שלא בחשה ולא טעמה כל שלב בבישול. הפתגם מבקש ממי שעושה דבר מה לפעול בזהירות ולבדוק כל שלב.

מי שבוחש בכף, לא יישרפו ידיו (מרוקו). עצה מעשית למי שעוסק בבישול, ובהכללה לשימוש מושכל במכשירים.

כשהבית מלא התבשיל נעשה מהר (ספרדים). כאשר יש בבית מספיק מצרכים, עבודת הבישול קלה. החותנת אומרת באירוניה: היטב מבשלת כלתי כאשר הבית מלא.

*

עולם האוכל הוא בסיס לדימויים על תחומים רחבים שאינם קשורים לאוכל דווקא. הדרך שבה אנחנו אוכלים, מטפלים באוכל ומתייחסים לאוכל אינה אלא משל לחיים.

אם חלף הטעם, אמור שׂבעתי, ואם חלפה האמירה אמור שמעתי (מרוקו). הפתגם נאמר בדיפלומטיות לאדם המגיע מאוחר למפגש או לסיפור, ומבקש שהכול יתחיל מהתחלה.

אחד אוכל פוּל, ואחד מנפח את כרסו (מרוקו). אין צדק בעולם.

אין פסח בלי מצה, ואין נערה בלי חתונה (ספרדים).

איש אינו מכיר את הבעיות שיש בתוך הקדרה, אלא הכפית הבוחשת (ספרדים).

האהבה דומה לחמאה, היא טובה יותר עם לחם (מזרח אירופה).

הוא רוצה להעמיד ביצה בקערה (מרוקו). אין לו סבלנות, הוא רוצה לבצע במהירות מה שנעשה לאט, רמז ל"ביצת קולומבוס".

החמין והחתן – כמו שהם יוצאים (ספרדים). זו עצה לחותנת, לא להתלונן על החתן של בתה.

הכן קציצה ותן לעיוור (מרוקו). הפתגם נאמר כלפי מי שעושה מעשה לא ראוי כאשר הוא בטוח שלא ישימו לכך לב.

הלחם שלך לא השביע אותי, המילה שלך נתנה לי עונג (ספרדים). לפתגם כמה גרסאות, והוא משבח את חשיבות השפה והשיחה על פני האכילה.

המרוזייא מאחרת רק בגלל שחסר צימוק שחור (מרוקו). הפתגם מתייחס למי שממציא תירוצים חסרי שחר. מרוזייא היא מנה חגיגית המורכבת מטלה או כבש, בצלים, צימוקים, שקדים, דבש, קינמון וזעפרן.

התאם את הנגיסה לגודל הפה בטרם תסתבך (מרוקו). הפתגם הוא עצה לבחור הרוצה להתחתן עם בת ממשפחה מכובדת או בעייתית, ומוצע לו להתאים את הכלה למעמדו. הפתגם משמש למגוון מצבים נוספים.

טובים סובין מעירך מלחם לבן מן הניכר (ספרדים). האוכל שהתרגלת עליו הוא הטעים ביותר.

ישבת לשולחן, אכלת או לא אכלת, אכלת (מרוקו). ‏למרות שהיית שותף זוטר במעשה, האחריות חלה גם עליך.

כשיש שני טבחים האוכל יוצא מלוח או חסר טעם (פרס). פתגמים בגנות מנהיגות משותפת ללא היררכיה מוכרים בשפות רבות.

מי שלא מודה על כיכר לחם, יודה לאל על חֶציוֹ (מרוקו). רק כאשר כפוי הטובה נקלע למחסור הוא מבין את טעותו.

תן את הבצק לאופה, גם אם יאכל את מחציתו (קורדיסטן). עדיף להסתמך על בעלי מקצוע, גם אם הדבר כרוך בתשלום.

*

הדרך שבה אדם אוכל או מתייחס לאוכל מצביעה על אופיו ועל תכונותיו. יש זללנים ויש מסתפקים במועט, יש קמצנים ויש נדיבים, הכול סביב האוכל.

הוא אוכל את בית הכנסת יחד עם הבימה (צרפת). נאמר על הגרגרן.

הסתפק בלחם ותרנגולות, עד שיביא האל את הקינוח (מרוקו). אמירה אירונית כנגד אלה הרוצים עוד ועוד.

טָעַם את האוכל, מצא אותו טעים, ביקש עוד (מרוקו).‏‎‎‏ ‏נאמר על אדם שאין לו גבולות.

כשאני אוכל כל העולם מת (הולנד).

אכלנים נולדים, זללנים מתחנכים (הולנד).

נגוס פת לחם בהנאה, ולא כבשׂ מפוטם בצער (מרוקו). הסתפקות במועט בשלווה עדיפה על עושר מופלג בצער. גם: כוס תה בנענע עדיף מעושר. המקור בספר משלי: טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב.

אם אכלנו אני וילדי, פנו את השולחנות (מרוקו). פתגם על האנוכיות. מי שהשיג מה שהזדקק לו אינו מתעניין בצורכיהם של אחרים.

לא יאכל אותו, לא ייתן, ויזרוק כשיתקלקל (מרוקו). פתגם כנגד הקמצן, שאינו מוכן לתת גם מה שהוא עצמו אינו זקוק לו.

תרנגולת טוב לאכול בשניים, אני והתרנגולת (מזרח אירופה).

אשר בטנו רחבה, חבריו יעזבוהו (תימן).

אשר בטנו ריקה, לא יירא (תימן). מי שסובל מרעב סבור שהמצב לא יהיה גרוע יותר.

המחביא סעודתו למחר, לימים היא תועיל (מרוקו). נאמר באירוניה על מי ‏שמנסה לחסוך חיסכון חסר ערך.

המתבייש לאכול ולהתפלל אבוד בעולם הזה ובעולם הבא (צרפת).

נשאר לָשֶבֶת, והאכילו אותו באַרְבֶּה (מרוקו). הפתגם נאמר על ההססן והבררן, שחיכה לטוב ביותר ובסופו של דבר התפשר על הגרוע ביותר. הוא מתייחס גם לרווק, שאחרי שדחה את הצעירות התחתן עם מבוגרת ממנו.

מוזג היין חשב את עצמו לראש הסעודה (גאורגיה).

מי שארוחתו בריאה בגדו קרוע (ספרדים). גם: חשובים מזונות ממלבוש נאה (מזרח אירופה).

ולסיום, מקבץ משפטי אוכל של האימא הפולנייה.

  • אבל זה שרוף רק בקצה!

  • אבל שניצל את אוהבת!

  • אוכל זה לא משחק!

  • איך אתה יודע שאתה לא אוהב אם לא טעמת?

  • אתה יודע כמה ילדים רעבים יש באפריקה?

  • כל היום אני עומדת במטבח ומבשלת, וזו התודה!

  • את לא קמה מהשולחן עד שאת לא גומרת מהצלחת!

  • ממתקים זה לא אוכל!

  • תבלע תבלע, אל תעשה מחסנים בפה!

  • לא אומרים איכס על אוכל!

%d בלוגרים אהבו את זה: