Feeds:
רשומות
תגובות

מונחים טופוגרפיים שונים השתלבו באתוס הציוני והם ההר, העמק והגבעה. "למות או לכבוש את ההר", כתב ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר. 'ההר' הוא יעד עליון, קשה להשגה. 'העמק' היא מילת המפתח של אתוס ההתיישבות. ל'גבעה' מעמד ייחודי שראוי להרחיב עליו את הדיבור. אם ההר הוא סמל למאמץ הכיבוש ההרואי, הגבעה היא סמל למאמץ הכיבוש המתמשך, האפור.

בתנ”ך מופיעה 'גבעה' 59 פעמים כמילה מקבילה ל'הר'. על פי שימושיה אין ביטחון שהיא היתה נמוכה מהר, וזאת גם על פי צירופים כגון 'גבעה נישאה' (ישעיהו ל 25), והתקבולות הרבות בין 'הר' ל'גבעה'. לצד זה נקראו מקומות רבים בארץ ישראל גבע, גבעה, גבעון ואף גבעא, המחזקים את היותה של הגבעה מקום נוח להתיישבות, והא ראיה שלא נמצאו יישובים שלשמם נקשר 'הר' פרט לעיר הר-חרס שבנחלת דן.

על מעמדה של הגבעה באתוס הציוני מעידים שירים רבים, וגם בהם הגבעה היא המקום הקרוב, שעליו יושבים וניתן להגיע אליו. אלכסנדר פן כתב: "אדמה-אדמתי/ רחומה עד מותי/ רוח רב חרבוניך הרתיח./ ארשתיך לי בדם/ שאדם ונדם/ על גבעות שיך-אברק וחרתיה". השיר נכתב לזכרו של השומר אלכסנדר זייד, הדמות המרכזית במיתוס השומר העברי. שאול טשרניחובסקי כתב: "אומרים: ישנה ארץ/ עמודיה שבעה/ שבעה כוכבי לכת/ צצים על כל גבעה". ביאליק כתב בשירו הראשון "אל הציפור": ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים/ ושלום כל ההרים, הגבעות?". שיר שכתב אברהם ברוידס על יוסף טרומפלדור נפתח במילים "עלי גבעה שם בגליל/ יושב רועה ובפיו חליל". יורם טהרלב כתב: "אמר אז יואל סלומון/ ושתי עיניו הוזות/ אני נשאר הלילה פה/ על הגבעה הזאת". נעמי שמר כתבה בשירה "חורשת האקליפטוס": "כשאמא באה הנה יפה וצעירה/ אז אבא על גבעה בנה לה בית".

על פי ההבחנה הנהוגה היום בין ההר הגבוה והגבעה הנמוכה ממנו, בישראל מעט הרים והמוני גבעות, ולרובן אין שם. על כך כתב עמוס קינן ב"שושנת יריחו": "כל מה שצריך כדי לראות גבעה אנונימית, שהיא כמו כל גבעה, הוא לרדת מן הכביש וללכת עשרה מטרים — ולכל גבעה אנונימית יש סיפור אנונימי". הקרבות הרבים על גבעות אנונימיות הונצחו בסרט המיתוס "גבעה 24 אינה עונה". כמו כל מיתוס גם הוא זכה לטיפול סטירי-פרודי הולם ב"גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין. הגששים תרמו למילון הגבעות את המוצר הייחודי "טיל קרקע-גבעה". מלחמת ששת הימים תרמה למיתוס את "גבעת התחמושת".

מיתוס הגבעות מתגלה גם במעט הגבעות שזכו לשמות, רבים מהן בהקשרים צבאיים. סמוך לגבול מצרים אפשר למצוא את שרשרת הגבעות "שריונים, רגלים, קשרים, חבלנים". בדרך מרוגלית לגוש עציון אפשר לדלג מ"גבעת הקרב" ל"נחל גבעות", לא רחוק מכפר ג'בעה, תזכורת לשיטת קריאת שמות יישובים על פי יישוב ערבי סמוך. גבעת ארנון, היא גבעה 113, נקראת על שם הסייר ארנון יעקב, שמצא בתש"ח שביל נסתר אל הגבעה. היא נמצאת ליד צומת גבעתי, על שם חטיבת גבעתי, שאימצה את הכינוי של מפקדה ומייסדה, שמעון אבידן. לא רחוק ממנה נמצאת "גבעת תום ותומר", המנציחה שניים מהרוגי אסון המסוקים. על כנה עומדת באזור ההוא משטרת עירק-סואידן, שנקרא גם "המפלצת על הגבעה".

בעשורים האחרונים מזוהה הגבעה עם ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ובעיקר עם מה שקרוי 'ההתיישבות בעומק השטח', המזוהה עם קבוצות נחושות מתוך תנועת המתנחלים. המתנחלים בגירסת שנות האלפיים חידשו את מיתוס הגבעות בתנאים של מחלוקת עמוקה. למשל, גבעה 26 באזור חברון שבה נרצח נתי עוזרי ופונתה אחר כך, הפכה לאורך תקופה קצרה לסמל התורן למאבק המתנחלים. "על כל הזוועות עולה הנבלה בגבעה 26", קוראת קבוצת מתנחלים ומזמינה להפגנה: "ניפגש בגבעת ממרא". כך במאבק על "גבעת יצהר" שבמרכזו עמדו קבוצות צעירים שכונו "נוער הגבעות", וצה"ל פעל כנגדם במסגרת מבצע "גבעה חשופה".

שרשרת הגבעות החמה ביותר בארץ המתנחלים בעשור האחרון היא באזור ההתנחלות איתמר, הקרוי גם "גבעות איתמר". על כל גבעה הוקם מאחז. למאחז נוסף בשרשרת קוראים "גבעות עולם", שם שנתן לו "שריף הגבעות" מאיתמר אברי רן. "גבעות עולם" הוא צירוף מקראי, דברי חבקוק בפסוק האפוקליפטי "וַיִּתְפֹּֽצְצוּ הַרְרֵי־עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם" (ג 6). "גבעות עולם" הוא גם שם חברת אנרגיה הנסחרת בבורסה, ותרה אחרי נפט בארץ ישראל. דומה שסיפורה של 'גבעה' משקף יותר מכל את גלגולי האתוס הציוני מראשיתו ועד השבר הפנימי הכרוך בהתיישבות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ושעליהם ניטש בין היתר השיח על מעמדה ועתידה של מדינת ישראל.

הכל, כרגיל, מצוי בתנ"ך. שם כבשו גבעה פה ושם, אבל מכולן נחקקה בזכרון פרשת "פילגש בגבעה" (שופטים יט-כא). גבעה היא עיר מקראית ובעקבות פרשת הפילגש שהתרחשה בה נלחמו אלה באלה עד זוב דם ישראל ובנימין. הפרשה הזו מסתיימת במילים "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ויש הרבה מה ללמוד ממנה על המצב הישראלי, מגבעתיים וגבעת המורה ועד "גבעת יצהר".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בשבוע הבא יחזרו תלמידי ישראל ללימודים: ילדי הגן יעלו לכיתה א', ותלמידי כיתות ב'-י"א יעלו לכיתה הבאה. הביטוי 'עלה כיתה' מציין תפיסה מטפורית שלפיה הלימודים הם מסע במעלה מקום גבוה, כמו הר. החיים עצמם נתפסים כמסע, ועל כך מעידים גם מילים וביטויים כלליים העוסקים בהתפתחות הילד והאדם לאורך חייו, כגון: הִתְקַדֵּם, עשה כִּברת דרך.

לפועל 'התקדם' יש כמה משמעויות: המשמעות הבסיסית היא 'עבר קדימה', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת: 'התפתח, השתפר, השתכלל' (משמעות מופשטת נוספת היא 'עלה במעמד, בדרגה, בעמדה').  בשפה האנגלית אחד התרגומים של המילה 'להתקדם' הוא to progress. מקורו של הפועל הזה (וגם של שם העצם progress – התקדמות, קִדמה), בפועל הלטיני progredi , שפירושו 'הלך קדימה'. הפועל הלטיני הזה מורכב מהיסודות pro (קדימה) ו-  gradi(ללכת). מאותו פועל לטיני נגזר גם שם העצם הלטיני gradus שפירושו 'צעד, מדרגה, שלב בסולם' וגם 'דרגה'. ממילים לטיניות אלה נתגלגלה באנגלית המילה grade, שיש לה בין היתר משמעויות חשובות בתחום החינוך – גם 'כיתה' (למשל: כיתה א' היא first grade) וגם 'ציון'.

הילד המתפתח מתקדם במסע זה ועובר ציוני דרך, מעין 'תחנות' במסלול ההתפתחותי. בפסיכולוגיה נהוג לתאר 'תחנות' אלה כשלבים. המעבר מהגן לכיתה א' ומבית הספר היסודי לחטיבת הביניים מתוארים כמעבר לשלב התפתחות מתקדם יותר. המשמעות הראשונית של המילה שָׁלָב היא 'מדרגה בסולם'.  למילה 'שלב' יש משמעות מופשטת: 'דרגה בהתפתחות; פרק זמן מסוים בהתפתחות '. גם התפתחות הילד נתפסת אפוא כסולם שבו הילד הולך ועולה. המילה רָמָה קרובה למילה 'שלב' בחלק ממשמעויותיה. משמעותה הפיזית הראשונית היא 'אזור גבוה' (כמו רמת הגולן), ולכן גם היא מציינת את מושג העלייה לגובה.ויש לה כמה משמעויות מופשטות הרלוונטיות גם לתחום החינוך: 'דרגה של איכות, כמות או עוצמה, הנמדדת ביחס לסולם ערכים נתון' (לדוגמה: במבחני הבנת הנקרא נמדדת רמת ההישגים של תלמידי בתי הספר בארץ);וכן –  'שלב או דרגה בהתקדמות בתחום מסוים' (למשל: דני שובץ לרמת מתקדמים בקורס לאנגלית, ורוני – לרמת מתחילים(. בעקבות המשמעות המקורית, המציינת מקום גבוה במיוחד, למילה 'רמה' יש משמעות נוספת: 'דרגה גבוהה במיוחד של טיב או של איכות', ולכן אפשר לתאר בית ספר טוב כ"מוסד חינוכי בעל רמה"; ובלשון הדיבור –על רמה.  

גם למילה 'מדרגה' יש שימוש מטפורי דומה בביטוי קפץ מדרגה. הפועל 'קפץ' מציין התקדמות מהירה במיוחד כלפי מעלה. מהשורש של המילה 'מדרגה' נגזרו גם המילים דַּרְגָּה, מִדְרָג  (היררכיה) ועוד. בצבא במקום לעלות כיתה, עולים בסולם הַדְּרָגוֹת.

באנגלית אחת המילים המקבילות ל'שלב' היא step . מילה זו פירושה גם 'מדרגה' וגם 'צעד'. גם בעברית המילה 'צעד' משמשת במובן 'שלב משלבי פעולה או תהליך מסוים'. הביטוי צעדים ראשונים מתאר הן את צעדיו הראשונים של הפעוט והן את 'השלבים הראשונים בהשתלשלות אירועים כלשהי'. שימוש מטפורי זה במילה 'צעד' ניכר גם בביטויים צַעד אחר צעד (שלב אחר שלב), צעד גדול קדימה, בצעדי ענק, בצעדי צב ועוד.

אסיים בברכה לתלמידים, למורים ולהורים – עלו והצליחו!

ברשימה הקודמת הוצגו מילים בשפות העולם שמקורן העברי מגיע מהתנ"ך והתלמוד. לצד זה התנחלה העברית בשפות הדיבור ובסלנג של שפות שונות. תופעה זו אופיינית למאות ה-19 והעשרים, שבהן התרחשה הגירת יהודים מסיבית באירופה ובאמריקה, ואיתה נדדו מילים וביטויים שונים, אך יש לה גילויים מוקדמים יותר.

הספרות הספרדית של המאות האחרונות זרועה מילים עבריות שיש להן בסיס במקורות, אך הן זכו לא פעם למשמעות חדשה. כך מופיעה בספרות המילה mancer במשמעות בן הזונה, גלגול של 'ממזר' בלדינו העברית. מלשין, בספרדית malsín, הוא כמשמעותו העברית, ומכאן הפועל malsinar – להלשין או להוציא דיבה. desmazalado הוא חסר מזל, על בסיס המילה העברית מזל. מילים כמו כשר, טרֵפה וכוהן שמרו על משמעותן הדתית.

ההגירה היהודית הנרחבת לבריטניה ולארצות הברית במאה ה-19 הביאה איתה מילים עבריות רבות לאנגלית בתיווך יידיש. המילון האנגלי התעשר במילים חוצפה, דווקא, גנב, גוי, גולם, מבין, משוגע, כושר ועוד, כולם בהגייה האשכנזית. 'רבי' היה כינוי לראש המאפיה בעיקר כאשר הנ"ל היה בן דת משה. מן המילה 'תחת 'במובן הפיזיולוגי, שנשמעה ביידיש 'טוכעס', נולדה מילת הסלנג האנגלי tush. מלחמת העולם השנייה הותירה מילה מהדהדת באנגלית: Shoah.

השפה היהודית-האיטלקית הותירה את רישומה על המילון האיטלקי, וגם כאן בשינוי הגייה מסוים שהותאם לדיאלקטים שונים שרווחו באיטליה. המילה 'מרגל' שימשה בשפת אנשי טרייסט במשמעות דומה, ובעקבותיה נטבעה המילה marachella שפירושה תעלול או הונאה. 'טָרֵף' זכה בכמה דיאלקטים למשמעות חולני. לעתים הומרה האות ע' באות נ', וכך הפכה 'מעות' ל'מנות' במשמעות כסף, ו'פועֵל' ל'פונֵל'. כינוי הרמז 'זאת' זכה בסלנג האיטלקי למשמעות אדם כלשהו. sagatata פירושה בסלנג של חבל אמיליה שחט. cacèrro – כשר – פירושה בשפת טוסקנה טוב, gadollo – גדול. לעתים התערבה במעבר המילים משפה לשפה עמדה אנטישמית, וכך זכו מילים עבריות חיוביות למשמעות שלילית. מילים כמו badanái ודומות להן, שהתגלגלו מהשבועה 'באדוני', זכו למשמעות  אדם חסר ערך או מהומה. בסלנג הצבאי האיטלקי של מלחמת העולם השנייה רווחה המילה fasullo במשמעות פסול או שגוי. מילים אלה לא שרדו בסלנג העכשווי באזורים השונים, או באיטליה בכלל.

העברית כיכבה שנים ארוכות בשפת הגנבים ברחבי אירופה. התופעה הבולטת ביותר היא שפת הגנבים הגרמנית, Rotwelsch – ששימשה ברחבי גרמניה וזכתה למילון עשיר בשנת 1960. ממנה גם התפתח ניב הלכודיש בבוואריה, שם הפכה שפת הגנבים לדיאלקט של אחד הכפרים. השפה שיצרו הגנבים נועדה להיות שפת סתרים שלא תהיה מובנת לסביבה ובעיקר לשוטרים. לשם כך נבחרו שתי שפות נסתרות – שפת הצוענים, והעברית, ולאו דווקא בתיווך יידיש. בשפת הגנבים נמצאו מילות הצלחה ואיחול כמו  אוֹשֶׁר זַיין ו'אַשְרֵה' (אשרי), ולצידן מילים המייצגות פחד וצער כמו בֶּגִידֶה, וכן בִּיסֶה, מעצר בקלון, בעקבות המילה העברית בושה. בֶּסְקִיסֵא – בית כיסא – פירושו להיפטר ממשהו או ממישהו. בֶּקָאוּאֶך פירושו בשפת הגנבים באלימות, גלגול של המילה העברית 'בכוח'. אנשי המשטרה זכו לכינויים על פי אופיים. בָּאלְחוֹכֶם (בעל חכמה) הוא קצין או איש ממסד המכיר את שפת הגנבים. בּאלְחוֹלֶם (בעל חלום) הוא לעומתו קצין או איש ממסד שאינו מכיר את שפת הגנבים. גֶמוֹרֶה – גמרא – הוא כתב פקודה או אזהרה של ראשי הכנופיה. יֶלֶד הוא מטבע כסף שערכו נמוך. גרמניה קרויה בשפת הגנבים אִשְׁכֵּנָז.

שפת הגנבים הגרמנית רוויה בהומור דו-לשוני. 'בְּרֶסְלָאוּאֶר' הוא אדם בעל איבר מין רב ממדים. ברסלאואר הוא סוג של מטבע וקשור לעיר ברסלאו, אך הפירוש המיני מתקשר לעברית: 'ברית? לא!' מֶזוּזֶה היא אשה מופקרת, מפני ש"כולם מנשקים אותה". מָרֶאמוֹקוּם – מראה מקום – הוא אליבי שקרי. אִכְבְּרוֹשׁ – עכברוש – הוא  נוכל. השוטרים נקראו צדיקים, המנהיג הנאצי גרינג טען בנאום ברייכסטאג בשנת 1933 ש"אנו חייבים 'שמירֶה שטֵיין' (לעמוד בשמירה) כנגד היהודים". מן הסתם לא ידע שהוא משתמש במילה עברית.

שפת הגנבים הרוסית אימצה לא מעט מילים עבריות בתיווך יידיש. ביניהן 'חֶבְרָה' במשמעות חבורה, 'כתובָּה' במשמעות מסמך מזויף, 'פרשה' במשמעות שמועה, 'מָלינה' – מלונה – מקום מסתור לנשק ושלל. סלנג הגנבים ההונגרי לא טמן את ידו בצלחת, וכך אפשר למצוא בו מילים כמו balhé – בַלָהָה, במשמעות שערורייה, jatt (יד) שפירושה לחיצת ידיים או הסכמה, מורא – פחד, שתיקה, ו- szajré בעקבות סחורה במשמעות סחורה גנובה.

לא רק הגנבים שרבבו מילים עבריות, ולא דווקא בסלנג. לסלנג הגרמני נכנסו מילים כמו טינֶף (טינופת), דַלוס (עוני), פְּלַייטֶה (פשיטת רגל בעקבות 'פליט') ורבות אחרות. שפה מפתיעה היא הארמנית, שלא ברור איך קלטה מילים רבות מעברית, ויש רואים כאן תיווך של הארמית לדורותיה. בשפה הארמנית אפשר למצוא מילים כמו גדיש, חרגול, צרור ופתרון, ובמשמעות העברית המקורית. המילה 'גלות' פירושה בארמנית מסע.

אחד הגלגולים המפתיעים של העברית הוא של שפות לא אירופיות הרחוקות מרחק גיאוגרפי ותרבותי רב מהחברה היהודית המוכרת לנו. בין אלה מצויות השפות הקריאוליות, שפות עבדים שנמלטו לארצות הברית מן האיים הקריביים ומאמריקה הלטינית. חלקם עבדו לפני שברחו אצל בעלי חווה יהודיים וקלטו מילים עבריות, שהפכו חלק משפתם. העבדים שברחו מסורינאם קראו ליום רביעי pikí sabá – שבת קטנה, וליום חמישי – gaán sabá, שבת גדולה. המילים 'כשר' ו'טרף', האופייניות לשפות רבות, התגלגלו גם הן באמצעות העבדים מן הקריבים לאנגלית האמריקנית.  בשפת פאפיאמנטו של האיים האנטיליים מתועדות המילים 'בסימן טוב', 'בקי', 'זונה', 'גנב' ו'כבוד', בהגייה ובמשמעות דומה לעברית. 'גדול' פירושו בשפה זו בוס, בעלים.

מילים עבריות אפשר למצוא גם בשפות הפולינזיות, האופייניות לאיים בלב האוקיינוס השקט. בשפת אנשי סמואה  נקראה מערכת הכוכבים אוריון קיסילה, בעקבות כסיל המקראית, לצד מילים עבריות נפוצות כמו שטן, תורה ועוד. מיסיונרים שהגיעו לסמואה הטמיעו בשפת אנשי האי שמות לצמחים וחיות, וביניהן ארז, נמר, קוף, תחש ושום. בצירוף מקרים קרוי כוהן הדת בשפת איי הווי kahuna, אך כאן ככל הנראה הקשר הוא מקרי.

מקבץ מילים שנקלטו בשפות העולם במאה העשרים הגיעו מן העברית הישראלית. כך אימצו הדוברים ואמצעי התקשורת בכמה שפות מונחי יסוד של המדינה העברית. במילוני האנגלית והצרפתית התאזרחו מילים כמו קיבוץ, מושב, כנסת, כיפה ומנורה, ולצידן מוסד ושין-בית. למילים אלה מצטרף השגריר הישראלי עוזי, תת-מקלע פופולרי. בספרדית נמצא את המילים ישראלי ועלייה. בהונגרית אפשר לשמוע את המילה סוכנות.

קשה לחזות את כושר ההישרדות של המילים העבריות בשפות העולם. מילות סלנג, בעיקר סלנג עבריינים, נעלמות כאשר השפה העבריינית כולה משתנה. למילים שנקלטו בפולחן הדתי כמו 'הללויה' ו'אמן' מזומנים, ככל הנראה, חיי נצח.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

השפה העברית עמדה וממשיכה לעמוד בקשר מתמיד עם שפות העולם. היא הגיחה מתוך משפחת השפות השמיות בשלב מאוחר יחסית, וספגה במשך חייה הארוכים השפעות משפות רבות: מילים, ביטויים, משמעויות חדשות. קיבלה וקיבלה וקיבלה, אבל מה נתנה העברית לשפות העולם? התשובה מורכבת. מצד אחד, לא הרבה. מצד שני, לא מעט.

ולמען הסר ספק: לא, העברית איננה "אם כל השפות". היא איננה "השפה בה דיבר אלוהים", או אדם הראשון, או שפת בוני מגדל בבל. היא איננה השפה הראשונה בעולם, ומבחינת התפתחות הלשונות היא נחשבת שפה בלתי חשובה. הניסיונות של מאמינים תמימים המתחזים לאנשי מדע להוכיח שכל המילים בעולם מגיעות מן העברית נשענים על משאלת לב וראיות מופרכות, לעתים משעשעות, לעתים מקוממות. כדי להבין את השפעת העברית חשוב אם כן לשמור על צניעות, ורצוי מאוד להסתמך על המחקרים הרבים שנעשו בתחום היחסים בין שפות על ידי גדולי הבלשנים ההיסטוריים.

שפה אינה רק אוצר מילים, אבל התרומה העיקרית של העברית לשפות העולם היא של מילים בודדות שפעפעו לשפות שונות שהיה אתן מגע. אוצר המילים הזה מתרכז בכמה קטגוריות:

  • מילים מהמסורת היהודית, ובעיקר מן התנ"ך, שהגיעו לשפות העולם בעיקר דרך תרגומי התנ"ך.

  • מילים שחדרו לשפת הדיבור, לסלנג של חברות וקבוצות שונות, ובעיקר לשפות גנבים  ברחבי הגלובוס.

  • מילים שנקלטו במאה העשרים מהשפה הישראלית החדשה.

באילו שפות מדובר? רשימה חלקית: אנגלית, גרמנית, הולנדית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, ערבית, רומנית, הונגרית, רוסית, אמהרית, טיגרינית, וגם שפות אמריקניות-קריאוליות ושפות פולינזיות. לא הכנסתי לרשימה את שפות היהודים כמו יידיש, לדינו ויהודית-מרוקאית, הכוללות מילים עבריות כחלק מזהותן הלשונית. לא פעם הן מתווכות בין העברית לבין יתר השפות. השפעה עכשווית רחבה היא הנוכחות של העברית בשפת הערבים בישראל. למעוניינים מומלץ הספר "ואללה בסדר", המספר על התופעה, שנכתב על ידי עבד רחמן מרעי, ונערך בידי החתום מעלה. עניין מרכזי אחר שאינו נכלל ברשימה הם שמות פרטיים בתרבויות העולם שמקורם בתנ"ך.

מילים מן התנ"ך נקלטו בשפות העולם באמצעות תרגום לשפות השונות. המתרגמים שמרו במקרים אלה על המילים המקוריות, ואלה שימשו ללימוד ולתפילה. הגורם הוותיק בקבוצה זו הם התרגומים של התנ"ך ללטינית. המילים המובילות, הנפוצות מאוד בתפילות נוצריות, הן מתהילים: 'הללויה' ו'אמן'. לצידן גלשו לשפות השונות באמצעות התרגום מילים מן המיתוס המקראי-יהודי ומעולם הפולחן: יהוה בהגייה המקובלת בנצרות על פי ניקוד המילה (Jehovah), משיח, גיהינום, שרפים ותרפים, כרובים וקורבן.  כמו כן הועתקו כמות שהן  מילים מרכזיות פחות, כמו הראל, כדכוד ובורית. גם צמד המילים 'תוהו ובוהו' מצא את מקומו בתרגומים ובמילונים, כמו בגרמנית, צרפתית ואנגלית.

המילה הנפוצה ביותר מעברית בשפות העולם היא שבת. היא מופיעה בגירסאות שונות בעשרות שפות. ביניהן איטלקית, אנגלית, ארמנית, ספרדית, רומנית, ערבית, טיגרינית ועוד. בחלק מהשפות היא משמשת במשמעות יום החופשה השבועי או יום חופש בכלל. המילה השנייה הנפוצה מאוד היא גלגול של 'יהודי', שממנו הגיעו לשפות העולם Jude הגרמנית, Jew האנגלית, יַהוד הערבית וכינוי הזלזול הסלבי ז'יד. הביטוי Judas הפך שם נרדף לבוגד בעקבות יהודה איש קריות. גם מילים הנקשרות ל'עברי' ו'עברית' נקלטו בשפות רבות, ביניהן שמה של השפה: Hebrew.

בשפה האיטלקית נוכחות רבה למילים עבריות, לעתים בהתאמה לצורות מקובלות בשפה זו. כך נקראו הכרובים והשרפים cherubino ו-serafino. המילון האיטלקי התעשר במילים נוספות שמקורן בסיפורי המקרא והתלמוד. המילה התלמודית 'רבי' נקלטה במטבע הלשון far l’ave rabbi, לחלות את פני הרב, ומכאן שם העצם averabbo שפירושו חנופה. caino  פירושה באיטלקית רשע ומקולל, בעקבות קין המקראי, matusalemm הוא באיטלקית אדם זקן מאוד, על פי מתושלח, שגם הפך סמל לזקנה מופלגת בשפות נוספות. bacucco הוא אדם ההופך שוטה ככל שהוא מזדקן, בעקבות שמו של הנביא חבקוק. גם 'טלית', 'תלמוד' ואפילו הסימן 'שווא' מצאו דרכם לאיטלקית. המילה angelo, מלאך אלוהים, הרחיבה את משמעותה בעקבות העברית המקראית לשליח. ברוסית זכתה המילה 'תלמוד' למשמעות חדשה: ספר גדול וכבד.

השפה האנגלית שאבה כ-120 מילים עבריות מן המקרא למילונה. חלקן הן המילים הלטיניות לעיל, וכך גם שטן,  יוֹבֵל (jubilee), תופת ומוהל. העברית של ימי הביניים תרמה לשפות רבות את המילה קבלה, ואת נטיותיה, כגון 'קבליסטי'. מילה שהתאזרחה בכמה שפות היא 'הושענה', הנכתבת hosanna, ומשמשת להאדרת שם האל. השימוש הפולחני בה הוא מן התלמוד, ממסורת חיבוט הערבות, בעקבות הפסוק מתהילים "אנא ה' הושיעה נא". שפות העולם קלטו מן המקרא חיות מיתולוגיות כמו בהמות ולווייתן. האחרונה  שימשה השראה ליצירה המרכזית של הפילוסוף האנגלי תומס הובס. השפה ההונגרית, הרחוקה מרוב שפות אירופה, קלטה גם היא לא מעט מילים עבריות, בעיקר לאחר ההגירה הגדולה של יהודים אליה מארצות השלטון העותומני במאה ה-19. כך התעשר המילון ההונגרי במילים כמו כשר, טריפה, גלות, גוי, ציצית, פאות וסוכות. רוב המילים האלה, יש לומר, שימשו בהקשר היהודי ולא זכו למשמעות כל-הונגרית.

בין העברית לבין הספרדית לדורותיה התקיימה מערכת יחסים מורכבת. מילים רבות הגיעו כצפוי מתרגומי המקרא. חלקן זכו למשמעות מטפורית, המרחיבה את השם הפרטי. 'ירמיה' משמש בספרדית בהוראת מקונן, ומכאן המילה jeremiada, בכיינות, תלונה מתמשכת. 'בנימין' – במשמעות הבן הצעיר, 'יהודה' – בוגד.  'עדן' משמשת בספרדית דווקא במשמעות מקום ששורר בו אי סדר. שימוש ייחודי במילים עבריות התפתח בספרד עם השלטון הנוצרי המדכא. מצד אחד הוא שירת את השיח הפנים-יהודי שנאבק בתביעה להמרה. בטקסטים בספרדית שנותרו מהתקופה שילבו היהודים מילים המייצגות את התנגדותם להמרה, כמו משומד, שטן, טומאה, והביטוי מאוּס בר-הנידה. האינקוויזיציה שלחה מלשנים לבלוש אחרי מילים יהודיות הנשמעות בפומבי כדי לאתר יהודים השומרים בסתר על דתם וציידה אותם בידע מילוני עברי בסיסי. בספרות האינקוויזיציה נזכרות מילים כמו צדקה, סידור, גזירה וספר. השלטונות העלו מופעים אנטישמיים סטיריים, ובהם שורבבו מילים עבריות כמו צדיקים, מילה, פסוקים ועוד.

יש קושי מסוים לקבוע אלו מילים עבריות נשאלו לערבית, עקב הדמיון והקרבה בין השפות. עם זאת יש לא מעט מילים ערביות שנכנסו לקוראן ומקורן עברי, חלקן בתיווך הארמית. בקוראן אנו מוצאים את המילים תורה, תיבה, גיהינום (בהגייה ג'הנם), חברים, שכינה ומלכות. בשלב מאוחר יותר נכנסו מילים נוספות. הדעה הרווחת היא שהפועל דרש (הערבית דַרַס) במשמעות הלימוד מקורו בעברית, ומכאן מַדְרָסָה: מקום לימוד. גם המילה דרום – אל-דָארוּם – מקורה עברי. המילה הערבית מַמְזִיר המתייחסת לצאצאי נישואין לא לגיטימיים מקורה עברי.  שפות אתיופיה, שגם הן שמיות במקורן, שאבו מילים עבריות רבות בתיווך האתיופית העתיקה, הגעז. ביניהן מילים נפוצות כגון מלאך ומשיח, ולצידן מילים נפוצות פחות בשפות העולם כמו מזמור, טעות, שְאוֹל ואחרות.

ברשימה הבאה – על מילים בעברית שנדדו לשפות העולם באמצעות הסלנג ומדינת ישראל הצעירה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.

"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57)  לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה  אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.

לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או  מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"

 קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת,  ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.

אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם  השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא:  ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’  נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".

ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל  ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה  גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.

המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל,  ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".

‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס,  מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.

מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

%d בלוגרים אהבו את זה: