Feeds:
פוסטים
תגובות

במסורת היהודית נקבע תשעה באב כיום האבל היהודי על חורבן בית המקדש והראשון והשני. המילה חֻרְבָּן נגזרה מהשורש חר"ב. משורש זה נגזרו מילים רבות במשמעויות שונות, חלקן קשורות זו לזו בקשר היסטורי וחלקן לא.

המילה 'חורבן' אינה מופיעה במקרא, אך יש בו מילים אחרות מהשורש חר"ב במשמעות של הֶרֶס. שורש זה מופיע באותה משמעות גם בשפות שמיות אחרות, כגון אכדית, ארמית וערבית. בערבית הפועל חַ'רַבַּ פירושו 'הָרַס' וחַ'רִבַּ – 'נהרס'. הפועל חָרַב מופיע במקרא במובן 'נהרס, הושמד לחלוטין', למשל: "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (עמוס ז ט). גם הפועל נֶחְרַב מופיע במשמעות זו: "וְעָרָיו בְּתוֹךְ-עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה" (יחזקאל ל ז). הפועל הֶחְרִיב מופיע במובן 'הרס (משהו) לחלוטין', למשל: "הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת וְאֶת-אַרְצָם" (ישעיהו לז יח). הפועל הסביל הֻחְרַב/ הָָחֳרַב מופיע אף הוא במקרא, ונאמר על ירושלים לאחרי חורבן הבית הראשון: "הָחֳרָבָה [=החריבו אותה]" (יחזקאל כו ב). פועל זה מופיע גם בצורת הבינוני מָחֳרָב: "וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת [=שוממות] וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם כט יב).

במקרא מופיע גם התואר חָרֵב במובן 'הרוס ונטוש, שומם', בין היתר בנבואת נחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם […] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג י-יא). מהשורש חר"ב נגזר גם שם העצם המקראי חָרְבָּה, שפירושו 'מקום הרוס ושומם', למשל: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד י). צורת הריבוי חֳרָבוֹת מציינת את השרידים שנותרו מעיר, מבניין או ממבנה שנהרסו, לדוגמה: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (שם מד כו). המילה המקבילה בערבית היא "חִ'רְבַּה", וממנה נתגלגלה דרך הערבית המדוברת המילה השאולה בעברית חִ'רְבֶּה. בלשון חז"ל נוצרה גם הצורה חֻרְבָּה, למשל: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות ג ע"א).

המילה 'חורבן' מתועדת לראשונה במגילת ברית דמשק, אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה: "ובקץ חֻרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויַתְעו את ישראל". לפי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, זמן החיבור המשוער של מגילה זו היה במאה הראשונה לפני הספירה, כלומר: אחרי חורבן הבית הראשון, אך לפני החורבן השני. מילה זו מוזכרת גם בנוסח מוקדם של ברכת המזון לשבת, נוסח שנתחבר ככל הנראה אחרי חורבן הבית השני: "אף-על-פי שאכלנו ושתינו, חָרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו". מילה זו מופיעה גם במשנָה, שנערכה אחרי החורבן השני, הן במשמעות כללית של 'הֶרֶס': "חרבן הכרם" (כלאים ז ג), והן בצירוף 'חורבן הבית', המתייחס לחורבן הבית השני: "לבניין הבית, לחורבן הבית" (גיטין ח ה). בתקופה מאוחרת יותר נזכרים בתלמוד הבבלי "חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (גיטין נז ע"ב).

בלשון ימי הביניים נוסף הפועל חֵרֵב בבניין פיעל, למשל בפיוט לתקופת ט' באב מאת הפייטן יניי: "מְחָרֵב ומְהָרֵס" (קדושתות לשבתות הפורענות והנחמה). בימינו פועל זה משמש בעיקר בלשון הדיבור.

לפי השוואה לערבית, אין קשר היסטורי בין השורש חר"ב במובן הֶרֶס, לבין השורש שממנו נגזר שם העצם 'חֶרֶב'. כאמור לעיל, השורש המקביל בערבית שעניינו הריסה הוא ח'ר"ב (خرب), ויש בו נקודה מעל האות הערבית ח'; ואילו השורש העברי של המילה 'חֶרֶב' קשור לשורש של המילה חַרְבְּ (حَرْب,  כלומר מלחמה) בערבית. במילה המקבילה בערבית אין נקודה מעל האות ח', ולכן היא נהגית אחרת (כעיצור גרוני) מאשר האות ח' שיש מעליה נקודה.

השורש חר"ב משמש במקרא גם במובן של 'יובש, התייבשות', למשל: "פַּת חֲרֵבָה" (משלי יז א) במובן פת לחם יבשה; "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח יג). שם העצם 'חָרָבָה' פירושו אדמה יבשה: "וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא). שם העצם 'חֹרֶב' מציין יובש וחום רב: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ). משורש זה נגזרה גם המילה הראשונה בצירוף חַרְבוֹנֵי קַיִץ, המציין ימי קיץ לוהטים ויבשים: "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה" (תהלים לב ד). ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, כמו מילונים היסטוריים אחרים, אך הוא אינו שולל את האפשרות שיש קשר בין שתי המשמעויות האלה. והרי מקום יבש עשוי להיות שומם והרוס. כמו כן, בארמית המילה 'חוּרְבָּא' פירושה 'בצורת', ואולי גם זו חוליה מקשרת בין שתי המשמעויות, שכֵּן בצורת עשויה להמיט חורבן והרס על יישובים ואנשים. בדומה לכך, שם העצם desert באנגלית נגזר מאותו מקור אטימולוגי בלטינית כמו זה של הפועל to desert (לנטוש). בעבר שימש שם העצם הזה רק במובן 'מקום שומם', ובמרוצת השנים הוא החל לשמש גם במובן 'מִדְבָּר'.

אסיים בפסוק נוסף מנבואת נחמה: "כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא ג).

ברשימה קודמת עסקנו בהומונימים, מילים זהות שאין ביניהן קשר כלשהו, והזהות מקרית בהחלט. לצד ההומונימים רווחות בשפה שתי תופעות קרובות: הומופונים והומוגרפים. ההומופונים הם מילים הנשמעות זהות אבל שונות בכתיב או בניקוד. הומוגרפים הם מילים הנכתבות באופן זהה אבל נשמעות שונות, נושא לרשימה נפרדת.

איך נוצרת תופעת ההומופונים? בעברית יש כר נרחב של סיבות לכך. הסיבה העיקרית היא שבעברית אמנם 22 אותיות המייצגות לכאורה 22 עיצורים, ולמעשה 23, אבל חלק מהעיצורים השונים נשמעים זהים, מאחר שלאורך הדורות ההגייה המיוחדת של אחד מהם נשחקה. הזוגות האלה, כאשר העיצור השני הוא זה שנשחק, הם כ' דגושה/ק', כ' רפה/ח', ב' רפה/ו', ת'/ט', א'/ע'. העיצורים שנשחקו הם עיצורים קשים יותר לכאורה להגייה: ק' ענבלית, ט' נחצית, ח' ו-ע' לועיות, ו' שפתית הנשמעת כמו wow האנגלית.

גורם שני להומופונים הוא שינויי ניקוד, המעידים על כך שבעבר או על פי התקן המילה נהגתה אחרת. כך למשל, מָקור במשמעות מוצאם של נחל, מילה וכדומה נשמע כמו מַקּוֹר של ציפור. הניקוד השונה מייצג את השורש השונה: נק"ר, לעומת קו"ר.

איך מבחינים בין ההומופונים? בעיקר על פי ההקשר. כאשר אומרים שהציפור שבה אל הקן, ברור לנו שהכוונה אינה ל'כן'. כאשר מחפשים את המָקור ההיסטורי של מילה כלשהי ברור שאיננו חושבים שיש לה מַקּור. "כל הנגב" מספר לנו על תופעה המתרחשת ברחבי הנגב. "קול הנגב" יכול להיות תחנת רדיו. מחילת הארנב אינה מספרת לנו שסלחנו – הבאנו מחילה – לארנב. הניקוד מספר לנו שמדובר בשורש שונה. מְחִלָּה של ארנב היא מן השורש חל"ל, מחילה וסליחה – מן השורש מח"ל.

ההומופונים גורמים לעיתים לשגיאות כתיב מביכות בתקשורת או בכתוביות לסרטים ולכתבות. כך על פי הכיתוב מספר הכתב: "צפיתי בהופעה של הכושים העיוורים מדימונה". בעיתון חשוב קראתי כמה פעמים כי "הבעיה נפטרה", באחד הספרים מצאנו שהגיע הזמן "לסכל את האבנים", וכי הרקדנים "קרקרו מסביב לבמה". מורה ללשון מצביעה על בלבול של תלמידים בין 'אורח חיים' ל'אורך חיים'.

לעיתים ההומופונים אינם מעידים על שוני כלשהו במשמעות. במהלך התפתחות השפה העברית נוצרו חילופי אותיות באותן מילים. כך, למשל, 'פרש' המקראית ו'פרס' המשנאית הן אותה מילה, על פי חילופי ס/ש שמאלית בין התנ"ך ולשון חכמים. על פי אותם חילופים גם חסך וחשך, סב ושב, שח וסח, יחש ויחס הן אותה מילה בכתיב שונה והגייה זהה. דוגמה נוספת היא תָאַו ותָאַב, וכן תעה וטעה, חרט וחרת. לעיתים אנחנו מנסים ליצור משמעויות נבדלות: לפרוש שטיח ולפרוס לחם, לתעות ביער ולטעות בחשבון, אבל במקור זה אותו פועל.

יוצרי פרסומות ומותגים מחבבים את ההומופונים, מאחר שהם מעוררים תשומת לב. תעשיינים זריזים המציאו את המילה 'מתבל' עבור קטשופ כדי ליצור עניין וגם לקשר בין המטבל המוכר לתיבולו. הסיסמה "אנחנו לא סמים" מזכירה את הביטוי הנפוץ "לא שמים". לעיתים העיצורים דומים כמו "באתי, רהיטי, קניתי", בהנחה שבפי הישראלי העצל ה' נשמעת כמו א'. ברשות הדואר "דוארים קדימה", לפחות בפרסומות. הסיסמה המפורסמת "לך תצטיין" פעלה על האסוציאציה לגידוף הישראלי "לך תזדיין". הסיסמה הכתובה "האלכוהול משקר" התכתבה עם "האלכוהול משכר". הדרך הזו מתוחכמת, אך גם לה אורבת סכנת אי ההבנה. הסיסמה "בנק דיסקונט מתקוון אליך" בעייתית, מאחר שהפועל "להתקוון" לא חדר עדיין לשפה בנפרד מ"להתכוון".

הומופונים הם מקור לא אכזב למשחקי מלים. על מפלגת העבודה אמר דוד פוגל במאמר במעריב כי מעתה יש לקרוא לה "מפלגה אבודה", ומשחק המלים הזה התכתב עם התחושה שהמפלגה מאבדת את דרכה. במאמר על חברת הצריכה נטבע הצמד "ראוותנות ורעבתנות". בטאון היהודים המשיחיים, כמו גם בטאון התנחלות אלון מורה, נקראים "מעט לעת", ואילו עלון הארכיון הציוני נקרא דווקא "מעת לעט".

גם הגששים, שפעלו בערוצי לשון רבים, השתמשו בהומופונים. במערכון "שוק הספרים" שמענו "הוא הכול קרא, קרע לחתיכות, הוא ילד שובב". במערכון "מפעל הפיס": "חנוק? שו חנוק? אני חנוקייה", ואילו ב"פגז קומפוט" מדובר על "כלה כבדה מאוד". משחקים כאלה אהובים גם על יוצרי תשבצי ההיגיון. שמענו שהכדורגלן פנה לבג"ץ? התשובה: עטר/עתר; שיח שיכורים בפאב? עזוב אותך משטויות/שתויות; הארכאולוג משוטט בחוסר מעש? הולך בטל/בתל; מס הכנסה בחברה קדישא? העמקת הגבייה/הגווייה.

לעיתים ההומופונים יוצרים בלבול במשמעות. דוגמה מעניינת לכך היא הצמד הַדָּרָה (במשמעות הרחקה) להֲדָרָה במשמעות מתן כבוד. הדרה א' היא מן השורש נד"ר, מקורה בנדר, ובפועל הִדִּיר מלשון חכמים, שם הדירו, למשל, את רבי אליעזר מנכסיו. הדרה ב' היא מן השורש הד"ר והיא קשורה ל"והדרת פני זקן" ממשלי, או ל"הדור בלבושו" מישעיהו. וכך חרדי המהדר במצוות עולה לאוטובוס מהדרין, שבו מדירים את הנשים מן הספסלים הקדמיים.

אחת התופעות המעניינות היא מה שאני מכנה "הומופונים נודדים". אלה מילים הנשמעות זהות ויש ביניהן קרבת משמעות מסוימת, ועם הזמן ההבדל ביניהן מיטשטש, הבידול נעלם, ומה שהיה שגיאה הופך לנורמה. הומופונים נודדים כאלה אפשר לראות בזוג החביב 'פיקח' ו'פיכח'. פיקח הוא אדם רואה, ובהשאלה או הרחבת משמעות אדם חכם, הרואה דברים נכוחה. פיכח הוא אדם שאינו שתוי, אבל גם כאן התרחבה המשמעות לאדם שדעתו צלולה, וכשאומרים 'מפוכח' כבר אין לכך כל קשר לשתייה. 'תפל' הוא חסר טעם, 'טפל' הוא חסר ערך וחשיבות. כל אחת משתי המילים התרחבה מעט במשמעותה, והן הולכות ונפגשות.

אחת הדוגמאות הרווחות להומופונים נודדים היא הצמד התרעה/התראה. 'התרעה' נועדה להכריז על סכנה עתידית, 'התראה' היא קביעה שאין לחזור על מעשה שנעשה בעבר. הטשטוש ביניהן מוחלט למרות שהפועל שונה: להתריע לעומת להתרות. גורל דומה יש ל'ניקוי' ו'ניכוי', המשמש בעיקר בתחום הכספים, 'אצור' ו'עצור', וכן 'אחסון' – מן השורש חס"ן המקראי, ו'אכסון', שמקורו יווני. 'אחסון' הוא לחפצים, 'אכסון' לבני אדם, אבל הבלבול רב.

דוגמאות נוספות להומופונים נודדים מתרחשות בצירופים. יש החלפה מתמדת בין 'כהות חושים' ל'קהות חושים'. כהות חושים היא היעדר בהירות מחשבה, קהות חושים משמעותה היעדר חדות מחשבה. טשטוש ההבדלים הזה מוכר כבר במקורות. הצירוף 'פטפוטי ביצים' הוא הומופון נודד של הביטוי התלמודי 'פתפותי ביצים'.

גם בשפות שאינן עברית מכירים את התופעה. אתר בשם eggcorn.com העוסק בתופעה בשפה האנגלית מביא מאות דוגמאות לכך. egg corn, למשל, שפירושו תירס דמוי ביצה, הוא שיבוש שהשתרש של acorn, שפירושו אצטרובל. דוגמות נוספות: rear/rare (אחורי/נדיר), corps/corpse (יחידות/גופה), flower/flour (פרח/קמח) ועוד. הרֶכֶב hummer, באנגלית: 'הנוהם', נשמע לאנשי הצבא בישראל hammer, ועל כן זכה לשם העברי המכובד 'פטיש'.

ולסיום, האינטרנט שבר לגמרי את המחיצה בין הדיבור והכתיבה, ובעקבות זאת נולדו הומופונים כתובים. בשפת ההאקרים שהשתלטה על הכתיבה ברשת נהוג שימוש במספרים ואותיות במקום מילים הנשמעות זהות. מספר 4 מזכיר את המילה for, מספר שתיים מזכיר מילים כמו to או too. האות u נשמעת כמו המילה you והאות t כמו tea. וכך נולדו היצירות הבאות: u2 – גם אתה, 2u – בשבילך. 10q או 10x – תודה רבה. השיטה חדרה גם למשפטים ומילים בעברית, ואת המילה 'מהמם' כותבים במחוזותינו, בפשטות, 100מם. והמבין מבין.

ברשימה קודמת עסקנו במגוון המילים שנקשרו בעברית לגיל הזקנה. השפה העברית עוסקת כמובן גם בגילאים הצעירים, וגם ממגוון המילים ומטבעות הלשון במסלול החיים אפשר ללמוד הרבה עלינו, ועל העברית.

המילה 'גיל' במשמעות שלב במסלול החיים מופיעה פעם אחת במקרא, בספר דניאל: "לָמָּה יִרְאֶה אֶת־פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן־הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם". אבל האם גיל הוא עניין מוחלט וברור? ממש לא. למעשה, מדובר בשלוש פרדיגמות גיל שונות. הגיל הכרונולוגי נקבע על פי תאריך הלידה, או 'יום הולדת', מונח המופיע בספר בראשית: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה". מכאן הוא משמש לציון התאריך מדי שנה, בדומה לאנגלית – birthday – ושפות נוספות. יש שמוסיפים לו מתחום הרכב את הביטוי 'שנת ייצור', והמעבר מעשור לעשור נקרא ברוח הימים הטרום-סלולריים 'החליף קידומת'.

הפרדיגמה השנייה היא 'גיל ביולוגי', והיא מציינת אירועים המתרחשים בגוף האדם, ומסמנים תהליכי צמיחה והזדקנות. משלים אותו ולפעמים מאתגר אותו 'גיל מנטלי', המתייחס ליכולת השכלית. הביטוי הזה נטבע על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה בראשית המאה העשרים, ונקשר למונחים מכוננים כגון 'מנת משכל'.

לצד הפרדיגמות האלה עומד מדד שהוא אולי חשוב מכל: התחושה הפנימית, הדרך שבה אדם תופס את עצמו. היא בולטת מאוד בעשורים האחרונים שבהם עלתה 'תוחלת החיים', ונטבע גם המונח 'זקנים צעירים'. למדד הזה נטבעו כמה מטבעות לשון. למשל: "החיים מתחילים בגיל…", כלומר, בכל שלב בחיי האדם ניתן להפיק הנאה ולהתחדש. ויליאם פיטקין כתב בשנת 1932 את הספר "החיים מתחילים בגיל ארבעים". ליאונרד הנסן כתב את "החיים מתחילים בגיל חמישים", סרטים שונים נקראו על פי אותו דפוס, ובפרסום הדרכה לגמלאים של הביטוח הלאומי משנת 1972 נכתב: "החיים מתחילים בגיל שישים וחמש". דפוס לשוני שתפס תאוצה הוא "X הוא Y החדש", כמו "שבעים הוא החמישים החדש". ויש גם חרוז: "זה לא הגיל, זה התרגיל".

גם לתיאור מסלול החיים מקובלות כמה פרדיגמות או מודלים. הראשון הוא המודל הליניארי, החיים הם מסלול אחד, מלידה עד מוות, "מן העריסה עד הקבר". את הדגם הליניארי נהוג לתאר באמצעות דימויים. דימוי אחד הוא עונות השנה. הביטוי 'באביב ימיו' מתייחס לימי העלומים, ומקורו בשפות אירופה. בספר איוב נכתב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי", וכאן הכוונה דווקא לימי הנעורים. הביטוי 'סתיו חייו' מתייחס לשנות הבגרות המאוחרת. דימוי נוסף הוא מהלך היממה. השחר הוא ראשית החיים, 'ימי השחרות', 'משחר ילדותו', וגם הביטוי התלמודי 'בן תשחורת'. הזקן מצוי 'בערוב ימיו'.

מודל קרוב הוא מודל הפעמון. הוא מציג את החיים כמסלול שיש לו אמנם התחלה וסוף, אך הוא בנוי במעין עקומה שבה מיוצג תהליך של עלייה, התייצבות וירידה. על פי התפיסה היהודית לכל גיל יש תפקיד, והפסוק הידוע ממסכת אבות מציג את מודל הפעמון, מילדות עד שיבה.

המילה 'ילד' נגזרת מן השורש יל"ד. הילד הוא הקרוב ביותר ללידה. לצד זה הוא 'האדם היונק' ולכן הוא נקרא תינוק או ינוקא, ובשפת המקרא: "יונקי שדיים". גם 'עולל' וכן 'עול ימים' נקשרים בשפות שמיות מקבילות ליונק. בלשון חכמים תינוק הוא ילד שכבר יוצא ללימודים: "תינוקות של בית רבן".

ילדים קטנים הם 'טף', ובארמית: 'טפליא'. כשאומרים שמישהו "מטופל בשמונה ילדים" הכוונה היא שיש לו ילדים רבים, הרבה 'טפליא'. ילד הוא גם פָּעוֹט, מילה הקשורה אולי למילה מעט, וכן דַּרְדַּק: מילה שנוצרה בעקבות דקדקא – בארמית: קטן, או זַאֲטוּט, ככל הנראה צורה ייחודית של המילה הארמית זוטא. לצד אלה הילד הוא 'רך', כלומר, נעים וענוג, לעומת הקשיות והחספוס של האדם הבוגר. על המלך שלמה נאמר שהוא "נער ורך". מכאן גם הביטויים 'הרך הנולד' או 'הגיל הרך'. המילה 'אברך' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ועליה דרשו חז"ל: "ויקראו לפניו אברך, זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים".

הילד זוכה גם לדימויים של בעל חיים כמו 'גוזל', וכן 'פַספוס', שהוא הפשפש הערבי. ביידיש הילד הוא אִינְגָלֶה, או ברבים קינדערלאך. יהודים נוטים גם לקרוא לילד בכינוי המציג אותו כמבוגר: 'אבאל'ה' או 'אבויה' ביהודית מרוקאית, 'טאטעלע' ו'מאמעלע' ביידיש.

מהיכן הגיע אלינו ה'נער'? ככל הנראה המילה קשורה להתנערות, פריצה קדימה. דעה מקובלת פחות היא שהמילה קשורה לנעירת החמור, כפי שאולי נשמע הנער הזכר כשמתחלף לו הקול. מכאן הביטוי התנכי 'בני נעורים' בתהלים: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים". 'נעורים' היא אחת המילים הרבות בעברית שיש להן רק צורת רבים, כמו משמנים, נפתולים, סנוורים, עלומים, וגם נישואין ואירוסין.

על פי מודל הפעמון גיל הנעורים הוא 'גיל ההתבגרות'. כינוי פחות מחמיא הוא 'גיל הטיפש-עשרה', שנוצר בשנות החמישים והוא מזכיר את הכינוי בצרפתית: l'âge ingrat – גיל כפיות הטובה, או גיל חסרי החן. ביטויים רבים מציגים את הנוער דווקא כגורם להתחדשות ומחאה. 'שירת הנוער' של שמואל בס הייתה בשנות החמישים מעין המנון: "שירת הנוער, שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועלייה". רצח רבין הוליד את 'נוער הנרות', שלטון ישראל ביו"ש הביא את 'נוער הגבעות'. לעומת אלה כונה בעבר הנוער שלא הלך לתנועות הנוער 'נוער הזהב', ביטוי שמקורו בצרפתית וברוסית. במפגני תנועות הנוער שרו: "נוער הזהב – רד לנגב!"

המילה 'צעיר' קרובה במקורה למילה 'זעיר', ומתייחסת לכך שהאדם הצעיר לא הגיע עדיין למלוא כוחו, קומתו וחוכמתו. 'שחרות' גזורה כאמור מן המילה שחר, 'בחרות' מתייחסת למילה 'בחור'. בחור הוא במקורו מי שנבחר, בעקבות המילה האכדית בַכַּרוּ: איש צבא. בסלנג הצבאי 'צעיר' הוא חייל חדש. בתש"ח השתמשו בהתייחסות לחיילים במילים 'בחורים', וגם 'נערים' כמו בשירו של אלתרמן "מגש הכסף". 'עלם', מילה מעודנת, קשורה ככל הנראה לאלימות. ומה אומרת מסכת ברכות על מי שכבר אינו נער רך? "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים".

מעט ביטויים יחסית עוסקים באדם המבוגר, שאינו צעיר ואינו זקן. "אמצע החיים" שמקורו באנגלית מזכיר ביטוי בירמיהו: "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ". התקופה הזו נחשבת לשיא החיים, ומכאן הביטוי 'במיטב שנותיו', או באנגלית: in one’s prime. גם השלבים במסכת אבות, 'גיל בינה' ו'גיל עצה', מבליטים את השיא המתבטא בחוכמה והבנה יותר מאשר בכוח פיזי. 'גיל העמידה' מסמן את ההבנה שבתקופה זו נפסקים תהליכי הצמיחה. את הביטוי טבע בערבית אבן סינא, והוא תורגם לעברית: "השומן אחר הרזון בשני [שנות] העמידה".

ביטויי גיל העוסקים בנשים מתמקדים באנטומיה ובתהליכים פיזיולוגיים. עלמה צעירה ביהדות, כמו בדתות אחרות, היא 'בתולה', ואם לא הצליחה למצוא חתן היא תהפוך עם הזמן ל'בתולה זקנה', וביידיש: אלטע מויד. אם לא הצליחה להתחתן אבל בתוליה לא ממש נשמרו היא תיקרא 'בתולה באוזן':אשה מופקרת מתחסדת, בתולה לכאורה, אוביידיש: אַ בתולה אין עלנבויגן, בתולה במרפק. גיל הבְּלוּת מתייחס לתקופה שבה נפסק המחזור החודשי. זאת בעקבות שרה אמנו: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה".

ואם הזכרנו את הילד הקרוי 'אבאל'ה', יש לזכור ביטויים המדברים על המבוגר כילד. אדם מנוסה בהוויות החיים הוא 'ילד גדול'. אדם מבוגר השומר על אמונותיו התמימות הוא 'ילד נצחי'. אדם צייתן ונוח לבריות הוא 'ילד טוב', ומכאן התגלגל גם 'ילד טוב ירושלים', בעקבות כיפות סרוגות הנושאות את הכיתוב הזה. אדם הגורם צרות לסביבתו הוא בצרפתית 'ילד נורא'. אדם שאורח חייו ממוקד בבילויים והנאות הוא 'ילד שעשועים', בעקבות ירמיהו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", ובאנגלית playboy. 'ילד פלא' הוא אדם המגלה כישרונות מופלגים בילדותו, ולפעמים נאמר עליו במנוד ראש: "הלך הפלא ונשאר הילד.

בזמן האחרון הזדקקנו להגנה ולהתגוננות מפני סכנות שונות. תוכנית ההתמודדות של המדינה עם מגפת הקורונה כונתה 'מָגֵן ישראל', ולאחרונה נאלצנו להיכנס למרחבים מוּגַנִּים. מאיזה שורש נגזרו מילים אלה, מהו ייחודו הדקדוקי ומהם קשרי המשמעות למילים אחרות מאותו שורש? 

כל המילים האלה נגזרו מהשורש גנ"ן בגזרת הכפולים, שכן האות נו"ן מופיעה בו פעמיים. בנטייתו של שורש זה לעיתים נשמטת נו"ן אחת, למשל במילה 'הגנה', ולעיתים היא מופיעה, למשל במילים הִתְגּוֹנֵן ומִגְנָנָה. ככל הנראה, אין קשר בין שורש זה לבין השורש שממנו נגזרה המילה 'גַּן'.

הפועל הֵגֵן פירושו שמר על אדם או על דבר מפני משהו או מישהו, דאג שיהיו בטוחים. במקרא מופיעה רק צורת העתיד של פועל זה – "יָגֵן", למשל: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" (זכריה יב ח). מילונים היסטוריים, כגון מילון בן-יהודה, אינם רואים בצורה זו נטייה של בניין הפעיל, אלא נטייה של הפועל גָּנַן באותה משמעות בבניין קל. פועל זה מופיע במקרא גם בנטיית העבר המיוחדת של גזרה זו: "וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזּאֹת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב כ ו). צורת העבר של 'הֵגֵן' מופיעה רק בכתבי חז"ל, לדוגמה: "כל אותן האלפים והרבבות שעמדו על הים והגנתי עליהם" (שיר השירים רבה, ד).

שם העצם מָגֵן מציין כלי להגנה על הגוף מפגיעה של חץ, אבן, רומח, חרב וכד'. המגן עשוי חומר קשה (עור מעובד, עץ או מתכת) ומוחזק בדרך כלל ביד שמאל; למשל: "וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף". המילה 'מגן' מציינת במקרא גם את האל המֵגֵן, למשל בדברי דוד המלך: "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי" (תהלים ג ד). בימי הביניים נטבע שם הצורה מָגֵן דָּוִד, משום שעל-פי המסורת הייתה צורה זו חרותה על מגינו של דוד המלך.

במגילת איכה מופיעה מילה יחידאית שכנראה נגזרה משורש זה: "תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב" (פרק  ג, סה). הדגש ב-נ' מצביע על כך ששורש המילה הוא גנ"נ. בשפות שמיות אחרות שורש זה משמש במובן 'כיסה', ולכן יש המפרשים את המילה 'מְגִנָּה' כמעין כיסוי ללב, המשמש כמטפורה לעקשנות. רש"י פירש זאת כך: "אוטם הלב, צרה ואנחה, אשר היא כמגן כנגד לבם", והציע גם את הפירוש "שֶׁבֶר לב", שהתקבל לימים כמשמעותו של הביטוי. לפי הסבר נוסף, המוצע במילון בן-יהודה (כרך ו', עמ' 2788), 'מגינת לב' פירושה "שיגעון, תימהון, בלבול ורוגז". הסבר זה מתבסס על משמעויותיו השונות של השורש ג'נ"נ בערבית: שורש זה משמש גם במובן של 'כיסוי' (למשל בפועל גַ'ַנַּ') וגם במובן של 'שיגעון' (כמו במילים גָ'נָנָה ומַגְ'נוּן שנכנסו לסלנג בעברית). מאותו שורש בערבית נגזרה המילה גִ'ן (או ג'יני) במובן 'שֵד', כיוון ששד הוא מכוסה ונסתר מהעין. ומן הגִ'ן הגיעה ה'ג'ננה', בעקבות התפיסה הקדומה התולה את הסיבה לשיגעון במעין שד או דיבוק ש'נכנס במישהו'.

המילונאי ארנסט קליין קישר מילה נוספת לשורש גנ"ן. מילת היחס בְּגִין מופיעה בכתבי חז"ל כשאילה מארמית, לדוגמה: "שלח [יתרו] לו [למשה] אגרת, ואמר: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך" (שמות רבה כז ב). לדבריו של קליין, מילה זו מורכבת מ-ב' היחס ומהמילה 'גין' משורש זה, שפירושה 'הגנה', בדומה לפועל הארמי 'אַגֵּן' המקביל לפועל 'הֵגֵן'. כפי שניכר בציטוט לעיל, מילה זו שימשה במקור במובן 'למען, בשביל (מישהו)', כלומר כדי לעזור לו ולהגן עליו. כיום 'בגין' משמשת יותר במובן 'בגלל'.

לעומת זאת, במקרא מופיע פועל אחר שאינו נגזר משורש זה: "אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית יד כ). פועל זה נגזר מהשורש מג"נ, שפירושו הוא 'נתן', לפי השוואה לשפות שמיות. בשורש זה האות מ' משמשת כאחת מאותיות השורש המקוריות (שלא כמו במילה 'מגן', שבה היא תחילית). ואילו הפועל מִגֵּן במובן 'סיפק הגנה' נגזר משם העצם 'מָגֵן' רק בימי הביניים, למשל בפיוט של רב סעדיה גאון: "מיגנתי מבצרי" (יוצרות לשבתות השנה, ויקרא). בתקופה זו נוצר גם הפועל הִתְמַגֵּן. בלשון ימי הביניים נגזרו מהשורש גנ"נ גם שם הפעולה הֲגָנָה (למשל: פירוש רש"י לשמות מ ג) והפעלים גּוֹנֵן והִתְגּוֹנֵן. בעברית החדשה נוספה צורת הסביל הוּגַן.  

בעברית החדשה קיבל הפועל 'מיגן' משמעות ספציפית יותר של התקנת אמצעי בטיחות והגנה (בבניינים, במכוניות וכו'), ונגזרו ממנו גם השם המופשט מִגּוּן, הפועל הסביל מֻגַּן והתואר מְמֻגָּן. בשנים האחרונות נוספה למילון המילה מִגּוּנִית, יחידת מיגון ניידת המוצבת בשטחים ציבוריים.

אסיים באיחולי ימים שקטים ומוגנים.

Viking woman in the sand

כולם מדברים על "השפה הירושלמית", אבל מהי בעצם? מצד אחד, היא מכילה אוצר מילים ומאפיין לשוני עשיר ומגוון. מצד שני, היא נחלת העבר. עקבותיה של הירושלמית מובילים לראשית המאה ה-20 ואף קודם לכן, כאשר גרו בשכנות קרובה בני עדות ולאומים שונים שהשתמשו בשפות שונות, ואלה התערבבו ביניהן. השפה הירושלמית רוויה לדינו, ערבית, יידיש, טורקית, אנגלית משובשת ועברית.

לצד המילים והביטויים בשפה הירושלמית, יש לה כמה סימני היכר פונטיים. המפורסם שבהם הוא הארכת התנועה a במילים רבות, כמו מאאתיים, הסמל של העברית הירושלמית. כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים, מגפאאאים, מאאנדס, ג'אאקט ועוד. אפשר למצוא אפיונים פונטיים מזדמנים, כמו שפונג'ה (במקום ספונג'ה) ,והצורה הידועה חתולה במלעיל עבור נקבת החתול. ירושלמים מחליפים לעתים צדי רגילה בצ'די, כמו במילה 'מחוץ' הנהגית מחוץ'. הדרך הירושלמית לטפיחה על ראשו של מי שהסתפר, צ'פיחס, מושפעת מהמילה הערבית-עיראקית צ'פחה, והיא ככל הנראה גם מקורו של הספיחס הכלל-ארצי. מילים לא מעטות בירושלמית הפכו נחלת כלל-ישראל, וביניהן פוסטמה (טיפשה, מלדינו), אוחצ'ות (בשפת ההומוסקסואלים), אַמה (טיפש, מערבית) ועוד.

הירושלמית השאירה אחריה משפטי מפתח המייצגים את מגוון השפות. 'אִבְּן אַלְבּוּלַע' היא קללה עיראקית שמצאה את דרכה למערכוני הגשש החיוור. 'אַטלַע מִן אִלזָריעַ' גם היא קללה ערבית שפירושה: צא מן השדה הזרוע! 'אין בָּיָד אִל חַספַּיילה' היא קריאת מנקי כלי הנחושת, המשלבת ערבית ולדינו. 'חַבָּשי חַבָּשי נָאוֹ נָאוֹ' הייתה קריאת לעג כלפי מוכרי הבוטנים החבשים. 'עשו ממנו קאראקוֹז', כלומר, שיגעו אותו, תיזזו אותו, הקפיצו אותו ממקום למקום, נוצרה בעקבות karagoz, דמות בתיאטרון צלליות טורקי. וביטוי תלת-לשוני, לדינו, ערבית ועברית: 'אִיכּוּלָא וַלַא אִיכּ אַסְתוֹמוֹס אבודים': כך או כך אנחנו אבודים.

השפה הירושלמית הצטיינה בכינויים לטיפוסים שונים שהסתובבו בירושלים. תרבות הכינויים אופיינית ליישובים קטנים, עיירות וכפרים. 'זיגי' בירושלמית הוא ברנש מרובע וצייתן, 'מַדלאל' הוא מפונק, 'עַמיקו' גבר רכרוכי, 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי, 'פַּסאי' הוא מפסידן, אדם הנוהג להחמיץ הזדמנויות. שחקן הכדורגל רם סטי מהפועל ירושלים, שנחשב שחקן בינוני, הפך לכינוי ירושלמי, מעין 'אחלה'. 'אַבּוּ לֶלֶה' אינו אדם אלא שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים. המקור בערבית: אבו לילה (אבי הלילה). הכינוי אומץ כשם אתר למעשני נרגילות.

תושבי העיר הערבים זכו למגוון כינויים. 'וַלַד בּילאד' הוא יליד העיר העתיקה. 'נַוואר' היה כינוי לצוענים הערבים של העיר העתיקה, ובהשאלה: חסרי בית. גם 'עַצפוּר', בערבית ציפור, הוא קבצן חסר בית. השוטרים כינוי את הערבים 'אינדיאנים'. עבריינים בעלי הופעה מהודרת נקראו 'אלגנטים' או 'חתנים', והטיפשים שבהם כונו 'גינדאווי', בעקבות גְנאווי, במרוקאית: בן למעמד נמוך שמקורו בשבט הגנאווים. בעקבות 'אבו ללה' נולדה בירושלמית 'מכשושה', כינוי למכשפה דמיונית שהועתק למין האנושי ביחס לנשים כעורות ומרושעות. 'שאפּוֹזה' לעומתה היא נערה יפה המנצלת את יופייה, מיזוג: שאפה+פוזה.

המקצועות שעברו מן העולם זכו לשלל כינויים. בַּשיטי היה מוכר פחם, ובהרחבה – פרחח. גאלח הוא נזיר או כומר, על שום ראשו המגולח, וגם בהשפעת המילה המקבילה ביידיש. טֶנגֶ'רֶה פַּיילה עסק בניקוי גיגיות, ומַנגַ'ד בניפוץ מזרנים. מקצוע אחר הוליד את משחק הנשיאה על הגב "אַבִּי יויו". השם נוצר בראשית המאה ה-20 כשבירושלים שררה מצוקת מים קשה, בעיקר בקיץ. אז היו מגיעים לעיר שואבי מים ערבים שכונו 'אסאקה', על גבם נאדות מים שחורים מעור עִזים, ובהם מים מתוקים ממעיינות הסביבה. הם הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית "אוואה יו אסאקה". "אוואה יו" הוא שיבוש של הביטוי בלדינו "אגוואה יו": "אני מים". חיקוי שואבי המים הערבים התגלגל אצל הירושלמים ל"אבא יו יו".

הכדורגל הירושלמי מתאפיין מאז ומתמיד באוהדים נאמנים וסוערים. היציע המזרחי הוא מקום מושבם של אוהדי בית"ר השרופים באצטדיון טדי, שחלקם התאגדו בחבורה 'לה פמיליה'. אחרי שבית"ר הבקיעה גול לקבוצת הפועל כלשהי, בעיקר בדרבי, נשמעה הקריאה "אֵבֶל בהסתדרות". כלפי שופט שפסק נגד הקבוצה צעקו "השופט עובד בתל-אור". תל-אור היה בית קולנוע בבעלות מועצת פועלי ירושלים. והיו גם ביטויי כדורגל ייחודיים. להִפריק פירושו לבעוט בעיטת עונשין בעקבות אנגלית: free kick. פאוֶול היא הגִרסה הירושלמית לביטוי הישראלי 'פָאוּל' (עבירה). והיה גם חוק ייחודי: 'פֶּנדל-גול – גול', חוק שקבע שכאשר מבקיעים גול למרות שנשמעה שריקה לפנדל – הגול ייחשב.

הווי המשחקים של ילדי ירושלים עשיר, כאשר הירושלמים נתנו למשחקים המוכרים בכל הארץ שמות משלהם. 'אלמבּוּליק' הוא השם הירושלמי למשחק העתיק דוּדֶס, לצד 'אלֶם סלָם פּאצ'קה'. המשחק 'אֶרץ' קרוי ברחבי הארץ 'קלאס'. ה'גולגולים', פירות האזדרכת המשמשים למשחק נקראים בכלל-ישראלית בומקלאך. העג'ואים הירושלמים הם הגוגואים מן השפלה. 'דודה דינה' היא הנוסחה הירושלמית של משחק הריצה 'הקדרים באים'. 'חיי שרה' הוא הכינוי הירושלמי ל'עמודו', משחק כדור של מסירות ופגיעות. כדור המשחק נקרא 'קיפודור'. לרוגטקה קראו מורטה, לפורפרה – פוררה, 'סרטים' הם גזירי פילמים לצורך הכנת פצצות סירחון, שנקראו גם צ'קים.

ילדי ישראל שגילו שילד אחר אמר או עשה או לבש דבר מה זהה היו קוראים 'צמבל בלי להשיב לעולמים', המקור במילה הצרפתית samble, 'יחד'. בירושלים הנוסח היה ארוך בהרבה: "ג'ינקְס פרטי! סטופ, מגן דוד כחול". זאת על פי jinx: לחש פלאים המופיע גם בספרי הארי פוטר.

גם מאכלי הרחוב זכו בירושלים לשמות ייחודיים. אֶשתַנוּר היא הפיתה העיראקית, הקרויה ברחבי הארץ לאפה. המקור בערבית: עֵיש פירושה לחם. 'בּוֹמבָּלה' הוא תפוח עץ אדום עטוף סוכר שנקרא גם 'יופי', 'בַּמבָּליק' הן סוכריית סוס, 'זערורים' הם פירות העוזרד ששימשו למאכל, ו'חַמְלה מַלאן' הם גרעיני חומוס קלויים. צמר הגפן המתוק זכה לשם יַמבַּמבָּם על פי מנגינה שניגן בעל הדוכן, וגם 'שַׁעֲרין בַּנאת', ערבית: שיער הבנות. 'מציצה' היא סוכרייה על מקל. לדינו הביאה לתפריט את הפיניונס והפפיטאס – גרעיני צנובר וחמנית. הארטישוק הירושלמי נקרא קרטופי, בעקבות האיטלקית. בימי המצור אכלו קציצות חובייזה, ובל נשכח את המעורב הירושלמי, שהורתו בשוק מחניודה, חלקי עוף פנימיים צלויים ומתובלים היטב.

גם אוצר החפצים זכה בירושלמית לשמות מיוחדים. שיפודי האופניים נקראו סילקים, בעקבות סילק – חוט בערבית, בעוד השסתומים לצמיגים נקראו בלפים, בעקבות valve האנגלית. מכונית החברה קדישא זכתה לשם היצירתי זַלנוע.

כלי הבית שאבו את שמותיהם משפות שונות. טֶנְגֶ'רֶה בלדינו היה כלי לשמירת מים, טְרַפּוֹצְ'קָה ברוסית – מחבט שטיחים. הלדינו תרמה גם את הספּונג'אדור, סחבה לשטיפת הרצפה, והפינג'אניקו, ספלון הקפה. הצרחה נרשמה בתחום מכשירי הרישום. בירושלמית טוש הוא עיפרון הסימון העבה, ולורד – הדק. ברחבי ישראל – להיפך. עיפרון חודים הוא שילוב של עט ועיפרון, נפוץ במשך תקופה מסוימת, ונקרא גם "עיפרון מכאני".

ירושלים של היום כבר אינה קהילה קטנה וצפופה, אלא עיר ענק רבת שכונות וקהילות. בין היתר יש בה אתרים ייחודיים שזכו לכינויים משלהם. 'אצבע עוג מלך הבשן' היא העמוד ההרודיאני הענק בכניסה למגרש הרוסים. 'הדתיקן' הוא בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'. 'הכביש המכושף' הוא כביש בג'בל מכאבר, שהירידה בו מעניקה תחושת עלייה. 'המַייל התרבותי' הוא המסלול המוביל ממרכז בגין והסינמטק דרך תיאטרון החאן אל תיאטרון המעבדה שברחבת תחנת הרכבת הישנה, ו'המפלצת' היא פסל שכונתי גדול בדרך לקריית היובל. שכונת רמות נקראת 'הכוורות' על פי צורת הבנייה בה. 'כיכר החתוּלות', במלעיל, היא רחבה במרכז ירושלים המשמשת כמקום למכירת תכשיטים וכמרכז בילוי של נוער, בעוד ש'כיכר המיואשים' היא כיכר בשכונת הבוכארים. ויש גם שאלה ירושלמית החוזרת כל שנה עם בוא השלג: "נתפס?", שאלה-תקווה בעקבות ירידת שלג, כדי לברר אם בוטלו הלימודים.

עבודת קריאת השמות לכלים היא חלק מהמפעל הגדול של קביעת מונחי מוזיקה בעברית, והשתתפו בו אנשי לשון ואנשי מוזיקה לרוב. גלריית כלי הנגינה בעברית שאובה ממקורות שונים. יש בה כלים ששמותיהם נלקחו מן התנ"ך ומן התלמוד, כלים עם שמות חדשים וכלים ששמרו על שמם הלועזי.

מחדשי הלשון מצאו בתנ"ך כמה וכמה שמות לכלי נגינה. בפרק הקצר החותם את ספר התפילות הגדול, תהילים, חיכו להם לא פחות מתשעה כלי נגינה: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע, הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה". בפסוק מופיעים שופר, נבל, כינור, תוף ועוגב שאומצו בשפה המתחדשת. שופר כאן עדיין אינו כלי המתייחד לצורכי דת. לצידם מופיעים הכלים מינים, צלצלי שמע, צלצלי תרועה ומחול שלא נקלטו בשמות כלים בימינו. במקומות אחרים בתנ"ך מופיעים שמות כלים נוספים. חליל, חצוצרה ומצלתיים התקבלו לתזמורת הפילהרמונית. נחילות, אירוס, מגרפה ומרכוף יצאו מן השימוש. חכמי המשנה קבעו כי יש לייחס את השמות 'מצלתיים' ו'צלצלים' לאותו כלי.

האם השמות העתיקים יוחסו אז לכלים המוכרים לנו היום? הכלי הקרוב ביותר לכלי המקורי בן אותו שם הוא הנבל. 'כינור' היה גם הוא כלי מיתרים, דומה לנבל. לכן היו בימי תחיית הלשון הצעות לקרוא כינור לגיטרה דווקא, או לבללייקה, ולמי שניגן בכינור קראו הארפיסט, כלומר, מנגן בנבל. בן-יהודה הכריע את הכף. בערך 'כינור' במילון הגדול הוא כותב כי כי "נהוג לקרוא כינור לגייגע", שהוא שמו של הכינור בגרמנית וביידיש. לעומת הכינור, שלושת אחיו לרביעיית הקשת נותרו בשמם הלועזי: ויולה, צ'לו וקונטרבס, לאחר שהשמות שהוצעו עבורם נדחו. לוויולה הציעו לקרוא 'כינורֶת' או 'כונֶרֶת', לצ'לו 'כינורן' ולקונטרבס 'כינור גדול'. הצעות אחרות רמזו על הבטן הבולטת של הכלים הגדולים. לצ'לו הציעו את השם 'בטנונית' ולקונטרבס את 'בטנון'. השמות לא נקלטו, ונותרה השאלה איך לומר 'צ'לו' ברבים. האקדמיה קבעה צֶ'לות, המוזיקאים העדיפו את צורת הריבוי האיטלקית – צֶ'לי.

לכלים אחרים הוצעו שמות המזכירים את הצליל הלועזי. הגיטרה נקראה 'קיתָרָה', ועלתה הצעה לקרוא לה בכלי התלמודי-יווני 'קתרוס', ולמנגן הגיטרה – 'קתרסן'. לכלי הנגינה לאוטה הציע הבלשן יצחק אבינרי לקרוא 'לָעוד'. התחולל פולמוס סביב הכלי המקראי 'נבל עשור'. הטענה המקובלת היא שמדובר בנבל בן עשרה מיתרים, אבל עלתה גם טענה שמדובר בכלי נשיפה המזכיר חמת חלילים. התיאור של רש"י תמך בכך: "נבל עשוי כמפוח של נפחים, ומוציא קול ע"י רוח". מצד שני, הטענה שהנבל של פעם הוא אביו של הנבל של היום זכתה לסיוע יווני, שם מופיעה המילה νάβλα – נַבְּלָה – כשם לכלי המוזיקלי. במאה ה-19 אומצה נַבְּלָה כשם לסימן המתמטי ◁, על שום צורתו המשולשת המזכירה נבל. ראיה נוספת היא השם הלטיני של ספר תהילים, Psalms, שפירושו "הפורט על נבל". השם התגלגל מהפועל היווני פסאלין, שפירושו לפרוט, והנבל היווני נקרא פסלתריון.

השם פסנתר נקבע בעקבות החלק הארמי של ספר דניאל: "בְּעִדָּנא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא". בפסוק הזה מופיעים בגרסה ארמית כלי הנגינה קרן, קתרוס, משרוקית וכן סַבְּכָא, שהיא מין נבל. סומפוניה היא האם הלשונית של 'סימפוניה' המודרנית. פסנתרין וסומפוניה נחשבים כלי מיתרים, כאשר פסנתרין הוא גלגולו של הפסלתריון, הנבל היווני שנזכר לעיל. בן-יהודה הציע להבחין בין 'מַכּושית', קלאוויר, מילה שהוא חידש, לבין 'פסנתר', פיאנו פורטה, והוא מנמק את הצעתו: 'מכוּש' מהתלמוד הירושלמי הוא השם לפטישים הקטנים "שמכים על הנימים בכלי הנגינה". לאחר שהחידוש נכשל היו שהציעו לקרוא 'מכושית' לקסילופון. בתקופת ההשכלה ניסו לקרוא לפסנתר בשם המקראי 'היגיון', בעקבות הפסוק בתהלים "עֲלֵי־עָשׂוֹר וַעֲלֵי־נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר".

העוגב המופיע כבר בספר בראשית היה כלי מיתרים, והוא נקבע בשלב מאוחר כשמו של האורגן הכנסייתי. איתמר בן אב"י הציע לקרוא לכלי הכנסייתי 'חלילייה'. עם השנים החלו להבדיל בין 'עוגב' כשמו של כלי הקנים הישן, לבין 'אורגן' כשמו של הכלי החשמלי. לצ'מבלו הציעו לקרוא 'פסנתרון', ולפי הצעתו של אבינרי בשם התנכי 'מינים'. השם הזה הוצע גם כשם לכלי הנשיפה הרמוניום, אבל בן-יהודה מצא לו שם עברי שהועדף: 'מפוחית'.

כלי הנשיפה המוביל במקרא נקרא 'חליל'. השם ניתן לו מאחר שהוא חלול, והוא האב החוקי של החליל המודרני. בתלמוד יש לחליל שם נרדף, 'אבוב', מילה שמקורה ארמי. בתזמורת המודרנית התחבטו איך לקרוא לכלי הנשיפה oboe, שם שהתגלגל מהשם הצרפתי לאותו כלי – hautbois, מילולית 'עץ גבוה'. השם האנגלי-צרפתי הזכיר את האבוב התלמודי, והשם הועתק אליו. פיקולו זכה בשמות רבים: 'חליל קטן', 'חליל גבוה' או 'חלילון', אבל השמות האלה לא נקלטו. בתנ"ך נזכר כלי נשיפה פופולרי והוא החצוצרה. השם נותר על כנו עד היום. הקלרינט קיבל שינוי הגייה קל שהעניק לו צורה עברית: 'קלרנית', והקורנֶט נקרא 'קורנית'. המילה 'קרן' היא תרגום שמו של כלי הנשיפה horn, לצד 'קרן אנגלית' ו'קרן יער'. לאלה יש אם עתיקה: 'קרן היובל' המופיעה בספר יהושע, שהייתה כלי נשיפה העשוי מקרן של בהמה.

כלי ההקשה הגנרי ששמו מתקיים מימי התנ"ך ועד היום הוא התוף. למילים "בתוף ובמחול" בתהילים פרשנויות שונות. 'מחול' הוא כידוע ריקוד במעגל, אבל בן-יהודה קובע כי "יש אומרים שזהו מין תוף". הוא מסתמך בקביעתו על אנשי הלשון והפרשנות מימי הביניים המוקדמים, שבהם קראו לטמבורין 'מחול'. מן הביטוי "בתופים ובמחולות" תרגם סעדיה גאון את 'מחולות' למילה הערבית 'טנאביר', ריבוי של טנבור, שהוא מין תוף. לתופים שונים נמצאו שמות ייחודיים. הטנבור נקרא גם 'תוף בַסקי', ובגני הילדים קראו לתוף מרים 'מצילתוף'.

כלי הקשה פשוט הבנוי על צליל מתכתי קרוי 'משולש'. הציעו לקרוא לכלי בשם המקראי 'שליש', אך ההצעה לא צלחה. לכלים שלהם צליל פעמונים הציעו לקרוא 'מצילייה' ו'פעמונייה'. לקסטנייטאס קראו 'ערמוניות', בעקבות השם הלועזי.

מגוון שמות הכלים בתזמורת הפילהרמונית מצביע על הצלחה מרשימה בהטמעה של שמות עבריים לכלי נגינה. עם זאת שלושת כלי הקשת וכן הטרומבון והטוּבּה לא זכו לשם עברי, וכן הבסוֹן ששמו שונה ממעט מן הבסוּן האנגלי. בין הכלים שאינם חלק מן הפילהרמוניה התמונה שונה: סקסופון, גיטרה, מנדולינה ובלליקה נותרו בלועזיותם, שלא לדבר על האורגן החשמלי, הסינטֶסיידר, והכלי הישראלי מכולם: האקורדיון, שלו הציעו לקרוא בלי הצלחה 'מפוחית יד'.

Set of musical instruments on the white background.

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Man pulling the curtain up to a new better world after coronavirus COVID-19.

התנ"ך הוא התשתית של העברית החדשה, והכל נמצא בו. אוצר המילים שלו עולה מכל משפט עברי. כללי התחביר הבסיסיים נשענים על המשפט המקראי. על הבניינים העבריים דובר ברשימה קודמת. לצד זה יש בתנ"ך צורות מיוחדות שנעלמו מהשפה כמעט לגמרי. לא תשמעו אותן ברחוב ובכלי התקשורת, וכמעט שלא בספרות ובשירה. הן מכונות 'צורות ארכאיות'.

לצורות האלה קם מושיע והוא שירי הזמר, ובעיקר מה שקרוי הזמר המוקדם, פרץ היצירה מאז הולדת הציונות ועד קום המדינה. בזמר המוקדם נעשה מאמץ מיוחד לשמור על הצורות הארכאיות. בנושא זה נעשה מחקר יסוד מקיף של הבלשנית יעל רשף. חלק מהדברים שיובאו כאן מתבססים על מחקריה בנושא.

שירי העם הם מאז ומתמיד מרכיב בבניית הלאום בתנועות לאומיות שונות, והתנועה הציונית אימצה את הנוהג. השירים הראשונים קובצו ב-1895 בשירון 'שירי עם ציון'. משורר הילדים לוין קיפניס החל בכתיבת שירים לילדים ב-1913, לאחר שגילה שיש מחסור בשירים המקרבים את הילדים למורשת הלאומית והתרבותית. כמו כן הולחנו לאורך השנים שירי משוררים מאותה תקופה. בשנות העשרים של המאה העשרים התפתחה מאוד יצירת שירי הזמר, ורבים מהם נחקקו בזיכרון והושרו במערכת החינוך ובאירועים שונים.

בין היתר שילבו כותבי השירים צורות מקראיות שכבר לא שימשו בעברית המודרנית. אלה הן בראש ובראשונה הצורות המוארכות, בעתיד ובציווי. לצורות אלה היה תפקיד של עידוד עצמי וזירוז לפעולה. בשיר השירים מעודדת השולמית את עצמה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר". ישעיהו קורא לחזרה בתשובה: "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ". כאמור, הן חזרו אלינו בזמר המוקדם. על פי המחקר כמעט חמישה אחוזים מכלל צורות הפועל בזמר המוקדם הן צורות מוארכות.

הדוגמאות רבות. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס כותב: "עלי עין שוקֵקָה גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי הגדיל לעשות ושילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל, ובכך העניק לו חותמת יהודית-עברית: "קום התנעֵרָה עם חֵלֵכָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס השתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עוּרה" בשירו "עוּרָה ישראל". הצורות האלה לא נעלמו גם היום. בערוץ הילדים "הופ", למשל, המירו בשנים האחרונות את מילות השיר "נומי נומי" ל"נומה נומה", צורת ציווי זכרית מוארכת.

מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לא היה להן בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא". 'קומה' היא צורה תקנית, אבל בשיר מופיעה השורה "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". לצורה תָּנוּחָה, הארכה של הנוכח, הגוף השני, אין בסיס במקורות. בשיר "מלאך מסולם יעקב" כותב יורם טהרלב על פי אותו עיקרון: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". גם ל'יהומה' אין בסיס דקדוקי בתנ"ך.

הקבוצה השנייה של צורות שהתיישנו היא צורות ההפסק. בתנ"ך זוכות מילים רבות, שמות עצם ופעלים, לשינוי כלשהו כשהן מופיעות בסוף פסוק. לשינוי יש תפקידים פואטיים ורטוריים. בעברית החדשה הצורות האלה נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ, שבו חל בידול. 'אֶרֶץ' היא המילה הכללית, 'אָרֶץ' מתייחסת לארץ ישראל (עלה לאָרץ) או לאדמה (נפלתי על האָרץ). המחקר מראה ששלושה אחוזים מצורות השם והפועל בזמר המוקדם הם צורות הפסק, בעיקר במערכת הפועל. מרדכי ריווסמן כותב בשירו "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית בידי ישראל דושמן מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". צורות ההפסק 'גָבֵרָה' ו'נִתְיַתָּמוּ' משרתות את צורכי החרוז והמקצב. לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

קטגוריה נפוצה פחות בשירי הזמר היא הצורות המקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור", רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַךְ", אריה יחיאלי: "תְהִי זעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". 'הַך' זוכה כאן לאפקט אונומטופאי.

אחת הצורות האופייניות ללשון המקרא היא המקור המוחלט, נוסח 'שָמוֹר את יום השבת לקדשו'. הדפוס הדקדוקי הזה כמעט נעלם בעברית החדשה, אנחנו מכירים בעיקר את המקור הנטוי המשמש כשם הפועל: ללכת, להיכנס. המקור המוחלט שרד בעיקר בצירופים כבולים כמו 'השכם והערב', 'יודע קרוא וכתוב', 'מהָחֵל ועד כלֶה', 'הלוך ושוב' ועוד. בזמר המוקדם מופיעות צורות המקור בדרך כלל לצד פועל רגיל מאותו שורש, על פי דפוס שכיח בתנ”ך בנוסח "שָמור תשמרנו מכל משמר". כך בשיר הפסח 'שמחה רבה': "שָתֹה אשתה ארבע כוסות, שָאוֹל אשאל ארבע קושיות". כך גם בשירו של יצחק שנהר שנזכר לעיל: "קומה אחא, סובה סוֹב, אל תנוחה, שובה שוֹב". המקור הנטוי נדיר. בשיר הביכורים של ביאליק "אל הציפור" הוא כתב "בחורף, בְעוזבֵך מעוני". בשיר "עלי עין שוקקה" מופיעות המילים "הַשקותָם הבטיחה".

צורה מקראית נפוצה היא ה' המגמה. בעברית החדשה השימוש ב-ה' המגמה מוגבל למילים מסוימות: ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הצידה, צפונה, דרומה, הביתה, מעלה, מטה, העירה, פנימה. בתנ"ך היא משמשת בעיקר לצרכים סיפוריים, כמו "ויבוא החדרה", "עלה לך היערה" ועוד. כמו צורות אחרות שהתיישנו גם הצורה הזו זוכה לביטוי בזמר המוקדם: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה". נעשו בה גם שימושים סטיריים כמו בשירו של מאיר אריאל "טרמינל לומינלט": "רץ בחזרה סוויסאיירה להספיק את טרמינל". כמו כן היא נשמרה בשמות יישובים כמו יטבתה, נגבה ואחרים.

ולסיום, דפוס ארכאי הקשור לתחביר והוא ו' ההיפוך, דפוס מוביל בתנ"ך כדרך לספר סיפור מתמשך. גם לו' ההיפוך הופעות בזמר המוקדם, אם כי הן נדירות, פחות מאחוז. בשיר "תכול המטפחת" של שלונסקי מופיעה הפסוקית "וַתנפנף ביד". בשיר העממי "הקוקית" נכללות המילים "וַיען קול מיער". צורות ב-ו' ההיפוך נהגו גם בעיתונות המוקדמת, אבל במהדורות משנות הארבעים ואילך הן נמחקו. יצחק אבינרי, שהשתמש לעיתים נדירות ב-ו' ההיפוך, הגדיר אותה "אבן יקרת המציאות", שמותר להשתמש בה "בצמצום ולא בהפרזה". היום, נראה, לא נותר ממנה זכר, להוציא, כמובן, את ספר הספרים.

3d illustration of black grand piano keys.

כשמדברים על סלנג צבאי מוכרים לכולם מונחי יסוד כמו ג'ובניק, מורעל, חמשוש וקודקוד. כאשר יוצאים מהזרם המרכזי של הסלנג עולה תמונה מורכבת. לצד הסלנג הכללי יש לכל חיל, חטיבה ולעיתים אפילו יחידה סלנג משלהם, שאינו מוכר ואינו בשימוש במרכיבים אחרים של הצבא.
כך ביחידות השדה. בעוד חטיבות הצנחנים וגולני הם נושאי הסלנג הצהלי הכללי, לכמה מן החילות שפה מיוחדת המתאימה לצרכים ולהווי שלהם. למשל, שפת חיילי השריון, שעולמם סובב סביב מפלצות מתכת, והם נחשבים חיילים מיושבים וכבדים יותר מאחיהם החי"רניקים. ראשי התיבות של החייל הוא חש"ן, ומכאן גם הביטוי 'כרס חש"ן' הצומחת אצל השריונר עקב ישיבה ממושכת בטנק. לכרס מסייע גם תא הצ'וקולוקים, תא סודי בטנק שבו מחביאים ממתקים.
הטנק עצמו משמש בביטויי סלנג שונים. 'טנק זונה' הוא טנק שאין לו צוות קבוע, בדומה לשימושי 'זונה' בשפה הצבאית הכללית. 'יודנטנק' היא סיכת מפקד בחיל השריון, שעליה מצויר מגן דוד שבתוכו טנק, והיא מזכירה את הטלאי הצהוב. טנק המרכבה 2 קרוי בכינוי גנאי 'סובארו עם תותח'. לטנקיסטים גם ביטויי הומור שחור בעקבות קרבות שבהם נפגעו טנקים רבים, וביניהם 'צ'יפסים', 'חנוכייה' וגם 'זיפו' על שם מותג של מצת סיגריות. מונח מפתח, שגם שימש השראה לסרט תיעודי בשם זה, הוא 'פודרה', היא האבק העולה מן האדמה לאחר שעובר עליה טנק, ומכסה גם את הטנקיסטים עצמם.
ההנדסה הקרבית סובלת מדימוי אפור ומיעוט מתנדבים. חיילי ההנדסה הקרבית מכנים את החיל 'ברווז': "לא ממש עף, לא ממש הולך ולא ממש שוחה". כומתת החיל האפורה מחזקת את הדימוי, וכדי להעלות את המוטיבציה נקבע שצבע הכומתה הוא כסף, ומכאן הסיסמה "כומתות כסופות, אנשים זהב". גרסה מקאברית: "כומתה כסף, לב זהב, רגליים פלטינות". ההומור השחור מתייחס לסכנה של אובדן איברים עקב העיסוק בחומרי חבלה, ומכאן 'אצבעות של מוהנדס'. מוהנדס, מהנדס בערבית, הוא חייל הנדסה קרבית.
גם אנשי חיל התותחנים חשים שנותרו מעט בצל לצד החטיבות המובילות גולני, צנחנים, ואפילו גבעתי והנח"ל. הביטוי המייצג זאת כבר דורות הוא 'חיל הביצים', בעקבות האמרה "תותחנים הם כמו ביצים, משתתפים אבל לא נכנסים". גירסה מהוגנת יותר היא "פעם תותחן תמיד תותחן", וגם לה גרסה חתרנית: "פעם תותחן, תמיד נטחן".
בסלנג התותחנים כינויים ייחודיים לבעלי תפקידים או ותק. 'גִיזֶר' הוא חייל חדש, כינוי שמקורו בצבא הבריטי, בעקבות geezer שפירושה אדם מוזר. 'אפרוח' הוא חייל המסומן לתפקיד פיקודי כבר כחייל צעיר, ויוצא לקורס באמצע המסלול. 'גַנָּן' הוא כינוי למדריכים בקורסים להכשרת מפקדים. הכינוי ניתן להם על שום אהבתם לסדר וניקיון. בצוות התותח משתתפים ה'דַחְפָּז', ראשי תיבות: דוחף פגזים, ו'כושי קרקע', שתפקידו להעביר פגזים מהערמה על הקרקע אל התותח. מל"מניק הוא 'משקיע ליד מפקדים', חייל הפועל כדי להרשים את מפקדיו, ומעצבן את חבריו.
אנשי חיל האוויר רואים עצמם מורמים מעם הצבא, פיזית ומטפורית, ומכונים על כן "צבא זר אך ידידותי". השפה הייחודית שלהם ראויה לטור מיוחד. גם לחיל הים שפה משלו. כמה מילות סלנג מתייחסות לספינה עצמה, בדרך כלל בהשפעה בריטית. "בּילג" הם שיפולי הספינה הפוגשים בקו המים. 'מָנוֹל' הוא פתח צר שדרכו יורדים לתוככי הספינה. אימת החיילים היא הסוּגִ'י, קרצוף הסיפון על ידי מטאטאים מיוחדים וסבון מעורב בסודה קאוסטית, בעקבות שם הסבון: soogee moogee. בעקבות זאת קרויים חיילים המשרתים על ספינות הטילים 'קרצפים'.
גם בחיל הים זוכים חיילים לכינויים על פי הוותק, התכונות והתפקיד, ובראשם הסקיפר, מפקד הספינה. חייל חדש קרוי 'בן', שכן יש לו 'אבא', מי שמילא בעבר את אותו תפקיד בספינה, ואפילו 'סבא' מול 'נכד'. חייל שאינו רגיש למחלת הים ומתפקד בכל מצב ים הוא 'קילר', בעוד החייל הרגיש לטלטולי המים נקרא 'פלאט', כיוון שהוא מצוי רוב הזמן במצב מאוזן. כאשר הוא שואג בעת ההקאה הוא זוכה לכינוי המחמיא 'אריה'. ומיהו 'שקית תה'? זהו, איך לא, צוללן למטרות מיוחדות.
עם השנים זוכים דווקא החילות שאינם שייכים לכוח הלוחם ליוקרה הולכת וגדלה, בזכות השפעתם על שדה הקרב העתידי. לחיל המודיעין, ובעיקר ליחידה 8200 שפה מיוחדת, מוכרת פחות משפת החיילים הקרביים.
חיל המודיעין עסוק במידע, ולמידע כינויים וסיווגים שונים. 'אוֹסינטי' הוא מידע המגיע ממקורות גלויים, בעקבות ראשי תיבות באנגלית: open source intelligence. 'ויזינְט' הוא מודיעין חזותי, 'אימינְט' הוא מודיעין דימויים ועוד. חומר מסווג שעלה במקורות גלויים נקרא 'גִרסה מבולמסת', בעקבות בלמ"ס: בלתי מסווג. 'שוֹס' הוא מידע חסוי שמי ששותף לו חותם על הצהרת סודיות, ראשי תיבות: שותף סוד. 'שוס דיגר', חופר שוסים, הוא חייל המחפש דרכים להיות שותף סוד בעניינים רבים. 'צִיחַ' הוא מידע בעל משמעות, מקובל בחיל המודיעין. ראשי תיבות: "ציון ידיעות חיוניות". מכאן נוצר גם פועל: צִיֵיחַ. הוא הורחב בלשון חיילי המודיעין לכל פעולה הקשורה בהשגת מידע: "הפאב חדש נראה סבבה, צריך לצייח אותו".
ב-8200 אוהבים לייצר פעלים חדשים דוגמת צייח. 'חִתְמֵץ' הוא מי שעוצר לביקורת בעקבות 'חיתוך מצב'. 'רישֵץ' פירושו ניהל צוות בעקבות רש"ץ, ראש צוות. חלק מהפעלים מתייחסים לפעולות הנעשות בידידו הטוב ביותר של איש המודיעין, המחשב. 'ליגֵף' הוא מי שיצא בצורה מסודרת מפעילות במחשב, בעקבות אנגלית: log off. 'שִלְחְסֵף' הוא מי שסיים משלוח הודעה, בעקבות הפקודה 'שלח סוף'. בעקבות remote control – שליטה מרחוק – נוצר הפועל 'רימט'.
כמה מילים בז'רגון 8200 הן שמות קוד לטיפוסים לא פופולריים. 'מתנבז' הוא מי שמבזבז זמן, בעקבות נב"ז: נוהל בזבוז זמן. על קצין המשמיע דברים חסרי בסיס הנשמעים משכנעים נאמר שהוא 'מדַמְגֵג', ועל קצין גבוה המשתמש במונחים כלליים ונמנע מכניסה לפרטים אומרים שהוא 'מדבר בסָאָלית', ומכנים אותו 'רב תַכְלָל'.
פועל ייחודי בסלנג 8200 הוא 'פִּסְטֶן', והוא מתייחס למצבים של שיבוש או תקלה. על פי עדות חיילי מודיעין כאשר מישהו משאיר מחשב פתוח מפּסטנים אותו: כותבים בשמו מייל ושולחים לכולם; כאשר יוצרים תקלה מכוּונת מפּסטנים, ואחר כך מתקנים; כשאומרים למישהו פַּסְטֵן פירוש הדבר 'עזוב את זה, לא כל כך חשוב, שכח מזה'. על מי שניסה לפתור בעיה זמן רב ללא הצלחה נאמר שהוא התפּסטן. למקור הפועל גרסאות שונות.
בחילות השונים כינויים לא מחמיאים למזון בבסיס. התותחנים מכנים את השניצל בבסיסיהם 'שרירצל', המוגש עם צ'יפס זרחן וקציצות חתול. 'מרק פיבונאצ'י' נולד בבסיסים של חְנונים ביחידות מחשבים למיניהן. זהו מרק שהוא שילוב של המרק שנותר מאתמול ומשלשום, בעקבות 'סדרת פיבונאצ'י', סדרה מתמטית שכל מספר בה הוא ערך שני הקודמים בסדרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: