Feeds:
רשומות
תגובות

עולם בעלי החיים בתנ"ך עשיר מאוד. הקדמונים היו מודעים לריבוי המינים, ובמסכת חולין נאמר: "ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". בתנ"ך עצמו מופיעים כ-200 שמות בעלי חיים, אך כאשר הגיעו אל מעמקי הים נתקלו בבעיה. למעלה משבעים פעם מדובר בתנ"ך על דגים, אבל הם מופיעים רק בשמות כלליים או קיבוציים: דג ודגה, ללא פירוט, וכן השם הקיבוצי 'דגה' בביטוי 'דגת הים' ועוד. אחת הסיבות לכך היא שבני ישראל של התנ"ך לא היו יורדי ים, ורובם לא גרו ליד החוף.

בתלמוד כבר הופיעו כמה דגים, וזאת בהשפעת הארמית הכל-יכולה. הדג המזוהה יותר מאחרים עם הרשימה הוא השיבוטא, בגירסה עברית שיבוטה, או בגירסה מקוצרת שיבוט. ניסו להדביק לשיבוטה דגים שונים, וביניהם הקרפיון, דג הסול, דגים מסוג גדוס, ובסופו של דבר זכה בו דג הרומבוס. בוויכוח על שמו של הקרפיון הציע בשנות השלושים מאן דהוא להוסיף לשם הלועזי קארפ תוספת עברית: -יון, וכן נולד השם קרפיון. הבלשן יצחק אבינרי הזדעק וכתב: "אם כך, נקרא מעכשיו לבנק – בַנְקְיון". לא שמעו לזעקתו, והקרפיון נחת על הצַלַחַת העברית.

במסגרת המאבק על הצַלַחַת העברית נכתבה בשנות העשרים חוברת המציעה לסועד העברי תפריט עברי למהדרין. ביו היתר המלצר מציע לסועד "עפיינים, מליחים בשמן זית, דגים: שיבוטא ואברומה". כאן דגי התלמוד שולטים. אברומה הוענקה לדג המכונה באנגלית bream, על פי הדמיון בצליל. העפיין נדבק לאנשובי, האלתית לדג הסלמון והטָרית התלמודית לסרדין. טרוטה היא עיבוד עברי לשם הלועזי trout.

דג תלמודי מעניין הוא הסנדל. הסנדל מזוהה עם משפחה של דגים שטוחים דמויי סנדל, ממשפחת הסנדלוניים, שזכו לכינוי העממי "דג משה רבנו". זאת בעקבות האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף, על פי צורת הדגים. דג הסנדל נזכר במשנה דווקא בענייני היריון. מסכת ברכות מונה טיפוסים שונים של עוברים שהם 'נפלים', שאחד מהם הוא סנדל: "מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל". רש"י מסביר שהכוונה לעובר בצורת דג הסנדל. שמו של הדג באנגלית הוא sole, והוא התגלגל מהמילה הלטינית solea שפירושה סוליה, שהיא גם מקור המילה העברית סוליה.

חבורת הדגים המשנאית לא הספיקה, ובעשורים האחרונים נחלצה האקדמיה ללשון לעזרת חוקרי הדגים ויצרה מילון מרשים, מחולק לארבע קטגוריות של דגים עבריים, ובו למעלה מ-1300 מיני דגים. כמעט לכולם נמצאו שמות עבריים, ובבחירת השמות הושקעה מחשבה ודמיון רב. לא מעט סוגי דגים זכו לסיומת נון, מילה שפירושה בארמית דג. היא שימשה גם למותג שימורי דגים, ככתוב: "שימורי נון – ראויים לאמון". הנון המוכר מכולם הוא האמנון. לצידו שוחָה משפחת הזנבנוניים, ולחבורה מצטרפים אוֹרְנוּן קרנוני, גַּרְזִנּוּן כסוף, זְהַרְנוּן עדין, חֹטֶמְנוּן, טְבַרְנוּן סִימוֹן כִּנַּרְתִּי, מָגִנּוּן יפני, מִירְנוּן זַעֲמָנִי, נְחַשְׁנוּן ברוד, סִיסְנוּן ארוך-סנפיר, עֲדִינוּן כסוף-פס, עַכְנוּן אָזוּר, עַכְשׁוּבְנוּן שחור-פֶה, רַעַפְנוּן קצר-אף, שְׂפַמְנוּן החשמל, תַּנִּינוּן טָלוּא ועוד נונים רבים. התְמָנון, שאינו דג אלא רכיכה ימית, מצטרף לחבורה.

לא מעט דגים קרויים על שם בעלי חיים אחרים. אפשר למצוא ביניהם את הזאבן האפור, את הכַּרְבּוֹלִית המַסְרְקִית שבעגת הדייגים קוראים לה פשוט תרנגול. במשפחה זו משייט גם נציג הממשלה, כַּרְבּוֹלַן שְׁטַיְנִיץ. גם סוּסוֹן יָם מְהַגֵּר מצטרף לגן החיות, ואתו סְיַחְנוּן סַפּירי ותֻּכִּידָג כְּרֵתִי ממשפחת התוכינוניים. חיבור דומה של שתי מילים לאחת נמצא בחבורת הדגים הבאה: עֲגֻלֶּסֶת הירדן, יַבְּלֶסֶת (יש לה לסת מיובלת?), קַרְפַּדַּג דִּבְלוּלִים, רֹאשְׁנָחָשׁ, ושְׁטַחְדָּג עֲרָבִי ממשפחת השְטַחדגיים.

דגים שונים נקראים על פי תכונה פיזית כלשהי. משפחת הדַּגְדַּקִּיִּים היא כנראה דקת גזרה, בעוד משפחת גדולי העין מפקחת על סביבותיה. לזַלְדְּקָן שְׁחֹר-השׁוּלַיִם זקן מדובלל, לניבן ניבים ולמלתען מלתעות. לצד דג החרב משוטטת סיירת לוחמים מפחידים: חֲנִיתָן תַּנִּינִי ממשפחת השיפודניים, רָמְחָן לְטָאִי ממשפחת הרומחניים, פַּטִּישָׁן פְּגוּם-חַרְטוֹם ואחרים.

לא מעט שמות ברשימה הזו מעוררים את הדמיון ואת בלוטות הצחוק. אִצְטַגְנוּן מְגֻבְשָׁשׁ חוזה בכוכבים, גִּיטָרָן אַטְלַנְטִי מנגן בצוותא עם כִּנּוֹרִית כַּדַּת-רֹאשׁ. בימים משוטטים חַזַּאי יַפָּנִי וחַזַּאי אֵירוֹפִּי המכונה באנגלית weatherfish – דג מזג האוויר. פַּהֲקַן הַיְּאוֹר מפהק, חֲפָף ישראלי מחפף לאורה של חַשְׁמַלָּנִית בֶּן-טוּבְיָה. נְסִיכִית פְּסוּסָה מתחתנת עם קֵיסָרוֹן עָטוּר, וקָדְקוֹדִית הקביים מדדה אחריהם. לשונאי הגשש אברהם חטף-פתח ישמח לגלות גם את הזַרְבּוּבִית הרַבְגּוֹנִית ואת השַׁרְבּוּבוֹן הגָּבוֹהַּ. הלו, זה האקדמיה?

הישראלי המצוי מכיר את הדגים בעיקר מן הצלחת בבית ובמסעדה. חלק מהתפריט אינו מופיע במילון הרשמי. הוא לא ימצא שם ברבוניות, בס או דניס, במילון הם זכו לשם עברי לצד מונח לטיני ארכני. בסושייה יקבל דגים נאים בצורות שונות, וביניהם סשימי, דגים או פֵרות ים פרוסים במצב נא. במסעדות יהודיות יקבל הֶרינג, והמהדרין יגישו גרעבלקס, דג מפולט מלווה בגבינה שמנה על טוסט. בפסח תימשך מלחמת הגפילטע האשכנזי בחריימה המרוקאית. הספניולים יגישו פֶשְקָדו, והוותיקים ייזכרו בנוסטלגיה בימים שבהם פילֶה לא היה נתח בשר רך ועתיר שקלים, אלא פרוסת דג צחיחה בימי הצנע.

הדגים הם מקור לא אכזב לדימויים ולמטבעות לשון. הדימוי הוויזואלי הידוע הוא העניבה המכונה גם דג מלוח. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "הוא והיא על הגג": "מעפולה באנו הנה יחד/ ברכבת יום שישי./ יש לי דג מלוח וקרחת/ ותסרוקת לראשי". בדרך כלל הדגים הם דימוי לטיפוסי אנשים. דג קר הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו, בעקבות אנגלית (cold fish) וגרמנית. אדם החי בסביבה מוכרת מרגיש כמו דג במים. דג רקק הוא אדם חסר חשיבות, דג שמן הוא אדם חשוב, בדרך כלל כזה שאפשר לנסות ולנצל אותו, או סיפור עסיסי בעיתון, שמחר, ככתוב, יעטפו בו דגים. השתקן אילם כדג, ובשפת העבריינים דג הוא אדם ששותק בחקירות. כדאי לו, אם ידבר הוא ילך לישון עם הדגים. על אדם ממולח ומנוסה העומד לפני חקירה או עסקה אומרים שהוא כבר "טיגן דגים גדולים יותר", ועל מי שמזלזלים בו אומרים "לך תמכור דגים בשוק". לבחורה שנכשלה בניסיונה להשיג בחור לחתונה אומרים בעקבות שיר אנגלי ידוע כי "יש הרבה דגים בים". בארגון מושחת, מסתבר, הדג מסריח מהראש. גם דגים ספציפיים משמשים מקור לדימויים, ובראשם הכריש והברקודה.

שני מטבעות לשון מבקשים הרחבה. 'הראה לו מאיפה משתין הדג' מגיע מן השפה המרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לביטוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכת המין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

הניב "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מבוסס על משל המופיע במדרש, ומתייחס לעונשים שספגו פרעה ואנשיו לפני יציאת מצרים: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה". הסיפור רווח בפולקלור העמים ובפולקלור היהודי במזרח ובמערב. בחלקם נוסף לסיפור ולניב מוטיב הגירוש מן העיר.

ונקנח בגשש, במילותיו של שייקה אופיר. דייג אוהב דגים? אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים? באמת, למה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.

כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').

התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;  נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל,  וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף  יְקַר הַמְּצִיאוּת.  התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).

במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו  מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.

מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר,  המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה)גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'.  והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.  

לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים.  פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.   

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים)או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."    

גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price  (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.  

לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה. 

 

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהגדה של פסח נאמר כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הביטוי הזה מקורו במשנה, והוא מתבסס על פסוק מספר תהילים. ההגדה של פסח היא כידוע אוסף של קטעים ממקורות שונים, והיא סוכן לשוני רב עוצמה. ביטוי, פסוק, רעיון שנכנס להגדה, צץ על שולחן הסדר מדי שנה וחודר דרכו לשפה, ורשימת הביטויים שהחדירה ההגדה של פסח ארוכה כאורך המגילה.

'דור' שייכת לקבוצת מילים מן השורש דו"ר: הפועל לדור, וכן דייר, דירה, מדור, מדורה ועוד. המילה כדור המופיעה פעמיים בתנ"ך  נתפסת כצירוף: כ+דור. המשותף לכל אלה הוא המעגל: הבית העגול, המדורה העגולה, הכדור העגול – ומעגל הדורות, התפתחות האנושות באמצעות מחזורי חיים. השורש קיים גם בערבית. בשפת העבריינים מוכר הביטוי "דוּרי דוּרי", סיבוב כפול, המרמז על הוצאת עבריין סורר לחולות, והשארתו שם לנצח.

המילה "דור" אוהבת להגיע בזוגות, ולכן שוכנים באוצר הביטויים העברי נכסי צאן ברזל כמו "דורֵי דורות" (מן המדרש), "דור הולך ודור בא" (תוצרת קהלת), "דור דור ודורשיו" (מסכת סנהדרין), והביטוי המקראי "דור לדור יביע אומר". הביטוי הזה הוא חיבור שני פסוקים מספר תהילים. 'דור לדור' ("דור לדור ישבח מעשיך", קמה ד), ו'יביע אומר' ("יום ליום יביע אומר", יט ג). 'דור לדור' ו'יום ליום' עשויים בדפוס דומה, וההתכה יצרה את הביטוי החדש, הפופולרי עד היום במסכות בתי ספר ונאומים נמלצים. העקבות להיתוך מובילות לספרות ההשכלה המאוחרת. פרץ סמולנסקין כתב במאמרו "נחפשה דרכנו": "דבר לא ישוב ריקם כי יעשה ויצליח, ודור לדור יביע פעלו אשר פעל לאחיו בצר להם".  גם שני חלקי הביטוי עשו חיל. 'דור לדור' נקבע כשם לאגודה אקדמית המתמחה בהיסטוריה של החינוך בארץ ישראל. 'יביע אומר' הוא שם ספר תשובות מאת הרב עובדיה יוסף.

גלגולי הדורות יצרו בעברית מאז ימי התלמוד ועד ימינו שיטה היסטורית של חלוקה לדורות, ולדורות ניתנו שמות. המדרש מספר כי "העביר הקב"ה לפניו כל הדורות, דור הבריאה, דור המבול, דור הפלגה, דור האבות, דור מצרים". "דור המבול" הוא הדור החוטא והנכחד של תקופת התנ"ך, "דור הפלגה" הוא הדור של מגדל בבל, שבעקבות הקמתו התפלגה האנושות לעמים ולשפות. "דור המדבר" הוא הדור שיצא ממצרים ולא הגיע לארץ ישראל. שרשרת הדורות הזו נשענת על סיפורי התנ"ך מבריאת העולם עד יציאת מצרים. "דורות ראשונים" ו"דורות אחרונים" מחלקים את חכמי המשנה והתלמוד לשתי קבוצות דוריות, כשקו התפר עובר אצל יוחנן בן זכאי.

בסיפור הציוני מיוחס דור המדבר לדורות מהגרים שלא זכו להנות מפירות ההגירה. המונח "דורות ראשונים" מזכירים לנו את דור המייסדים, ו"דורות אחרונים" את דור ההמשך, בין "דור ההמשך" במפלגת העבודה ששיערו האפיר והוא נמוג, ועד דור ההמשך בקיבוצים ובמושבים, הרואה דווקא ימי פריחה בקיבוץ המופרט.

ההיסטוריה של מדינת ישראל, הסוגרת 130 שנות ציונות ושבעים שנות מדינה הספיקה ליצור  שרשרת דורות מרשימה. ראשיתה ב'דור המייסדים' או 'דור החלוצים' שזכו לכינוי המלעיג "אנו באנו", על פי השיר הציוני המלהיב "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". דור הבנים שלחם במלחמת העצמאות נקרא דור תש"ח או דור הפלמ"ח. הם נקראו גם 'דור בארץ', להבדיל מהאבות המהגרים, על פי אסופה מרשימה של יצירות סופרי הדור הזה. מול אנשי "אנו באנו" הם זכו לכינוי "אנו אנו", על פי המנון הפלמ"ח. אחיהם הצעירים, בני דור המדינה, הם ילידי שנות הארבעים והחמישים בישראל. הם התאפיינו באימוץ ערכי ההורים, מהשומר הצעיר ועד בית"ר, ובהליכה לתנועות נוער.

הדורות הבאים זכו לשרשרת כינויים לא מחמיאים, סימן לדרכם של אנשים שבגרו להשקיף מלמעלה על הדורות הבאים. צעירי שנות השישים בישראל שלא השתלבו בתרבות תנועות הנוער נקראו "דור האספרסו". הביטוי מיוחס להוגה הדעות היהודי ארתור קסטלר, והוא נטבע בעברית על ידי הסופר ס. יזהר בנאום בוועידת מפא"י בקיץ 1960. יזהר הסביר אז שהדור דומה לאספרסו כי הוא "חריף, מהיר וזול: חוויה חריפה, שתהיה תגובה מהירה לאירוע, וזול – כי הוא שייך להמונים רבים השוקקים לאותו הדבר". באותן שנים החלו מכונות האספרסו האיטלקי להגיע לישראל. גם האמריקנים מחזיקים ביטוי espresso generation, אבל הוא מתייחס לדור של מכונות קפה. מעט מאוחר יותר הצטרף לשותי האספרסו "דור הג'ינס",  צעירי שנות השישים-שבעים בישראל, שבישרו את ראשית ההשפעה האמריקנית. מקור הביטוי בסיסמת פרסומת למשקה קל: "דור הג'ינס שותה קווינס". הסיסמה הותירה חותם בשפה, המשקה נעלם.

את העשורים האחרונים מלווים בהתאמה דור האיקס ודור ה-Y, מונחים בינלאומיים שאומצו גם בישראל. דור האִיקס הם צעירי שנות התשעים של המאה העשרים בישראל ובעולם. הם מתאפיינים בדחייה פסיבית של ערכי החברה הקפיטליסטית. בעקבות הביטוי הזה נטבעה החלופה הישראלית "דור מזוין", ביטוי שנטבע על ידי הזמר אביב גפן בשיר "עכשיו מעונן".

הדור הנוכחי המדובר הוא דור ה-Y. זהו דור שגדל בתוך מסכים ועולם דיגיטלי. בישראל ובעולם יש לו מאפיינים שונים. מחויבות פוחתת, החלפת עיסוקים, מקומות עבודה ותחומי השכלה, קשיים כלכליים וחברתיים, ויש מונים גם שפה דלה. עוז ותמר אלמוג קראו לספרם על הדור הזה "כאילו אין מחר". הדור הזה זכה בארצות שונות לשמות שונים, מזוויות שונות. חלקם מתייחסים להיבט הכלכלי. דור הבומרנג מתייחס לאנשים החוזרים בגיל עשרים פלוס לגור בבית ההורים במקום לצאת לעצמאות. בספרד קוראים להם "דור האֶלֶף יורו", וביוון "דור השבע מאות יורו", על פי הכנסתם החודשית. בבריטניה הם נקראים "דור השוכרים", כיוון שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות בית בשל המחירים הרצחניים. בסין הם נקראים "שבט נמלים", בוגרי אוניברסיטאות שאינם מצליחים למצוא עבודה, ומתגוררים בלהקות בדירות זולות בשולי הערים. בסרט וול-סטריט 2 נטבע המושג דור הנינג'ה, ראשי תיבות ninja, כלומר: no income, no job, no assets.

כינויים אחרים מתייחסים לטכנולוגיות המקיפות את הדור הזה, וגם את הבוגרים ממנו, מכל עבר: דור האֶמ.טי.וי., דור הנינטאנדו, דור הפלזמה. הרשתות החברתיות הולידו את דור הפייסבוק, דור הלייק, דור הגוגל, ובעקבות שיטפון הסלפי דור 'תסתכלו עלי' (look at me generation): דור המאוהב בעצמו ומרבה לפרסם צילומים וקטעי וידאו אישיים.

כינויים אחרים מתמקדים בפסיכולוגיה: דור הפיטר-פנים, דור העצמי או generation I, וביפן מתועדים ההיקיקומורי, צעירים המתחבאים ומסתתרים בפני החברה. בפורטוגל הם נקראים "הדור המיואש", ואחרים מכנים אותם פשוט "הדור הסתום" (dumbest generation). דור שאינו קורא, אינו צורך תרבות גבוהה אלא ג'אנק פוד רוחני, ואינו מתעניין בפוליטיקה.

האם מדובר במלחמת דורות המוכרת מאז ומתמיד, ובסופו של דבר תורם כל דור את תרומתו לחברה ולתרבות? או שמא באמת הולך ופוחת הדור? בספר "ים של שלמה" מן המאה ה-16 נכתב: "וכל שכן בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין". ימים יגידו. או שלא.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

שני אישים במפלגת העבודה, א' ופ', מדברים ביניהם באחד מלילות הפריימריס.

א': "הגיעו תוצאות מרמת השרון, חבל על הזמן".

פ': "טוב?"

א': "גרוע. יש לביטוי הזה שתי משמעויות".

כמה וכמה פעמים הספידו את הביטוי  "חבל על הזמן", אבל הוא חי ובועט, כובש עוד ועוד חלקות, ובו בזמן שומר על דו-המשמעות שלו. הוא עבר את מחסום הגיל וכבר מזמן איננו סלנג נוער. הדוגמאות הבאות נשמעו במרחב הציבורי ובתקשורת. לא נגענו.

קצב באיטליז (גיל העמידה, בעל מבטא רוסי, לקונה, כנ"ל): "אני חותך לך את החלק הזה לקוביות, ייצא לך גולש שחבל לך על הזמן".

שיחת שני גברים בכניסה לקולנוע: "א: היינו באורלנדו במלון, מה זה חבל על הזמן, עם מדשאות וגולף, חבל על הזמן. ב: בדיסני הייתם? א: בטח היינו. אל תשאל איזה אכזבה. ממש חבל על הזמן".

תמר גוז'נסקי, מנהיגת מק"י לשעבר,  מספרת בראיון ששמעה שיחה של בני נוער ערבים  בתנועת הנוער של חד"ש: "הם מדברים אפילו בסלנג, שאותו אני לא תמיד מבינה ומתקשה להבחין מתי 'חבל על הזמן' זה שלילי, ומתי זה חיובי".

חלק מסימני הקליטה של הביטוי היא הגמישות שלו. הוא יכול לשמש כשם תואר, במשמעות מצוין: "מתכון לפיצה חבל על הזמן"; כתואר פועל במשמעות בהצלחה, באופן יסודי: "מדליקים ומתמסטלים חבל על הזמן"; כמילת העצמה: "אני מורח על עצמי כל מיני ג'לים שמסריחים חבל על הזמן". אפשר להוסיף לו תוספות וכינויים כמו "חבל לך (או לכם) על הזמן", "דיסק שחבל על הזמן", ואפשר גם "חבל על הפאקינג זמן", "חבל חבל חבל על הזמן", או "חבל על הזמן מזמן".

יש גם ראשי תיבות, חבל"ז. ממנו נוצר שם התואר חַבְלָזִי, אך משום מה לא נשמע הפועל  "לחבלֵז". אורנה בנאי, היא לימור, המציאה את חבל"פ. ב'מילון רק בישראל' מוסבר כי "חבל"פ איננו ראשי התיבות של  'חבר'ה – לימור פריחה', אלא  של 'חבל על הפנאי', הביטוי שמחליף את 'חבל על הזמן' ו'סוף הדרך' שכבר נמאסו על כולם". כמו כן נוצרו ראשי התיבות חבל"ז שו"ש: חבל על הזמן שלי ושלך; חבל"ז מזמ"ז: חבל על הזמן מזמן מזמן; ואפילו חבל"ז שוק"ו קר: חבל על הזמן שלי ושלך, כאילו וואו, קצת ריספקט!" להתחכמות הזו יש גם תוספת ששמעתי מפי חייל סדיר, "מאפר"ה". תרגום: "מה אני, פליט מרואנדה?" ברור שככל שראשי התיבות מתוחכמים יותר אורך חייהם מתקצר.

"חבל" היא מילת קריאה תלמודית שמשמעותה אבוֹי. אטימולוגית היא קרובה ל"חבלה" ו"מחבל". הצירוף "חבל על" נטבע לראשונה בביטוי הידוע ממסכת סנהדרין: "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ורש"י מסביר: "הפסד גדול יש על גדולים שאבדו". בספרות השו"ת, שיש בה יסודות מודרניים רבים, אפשר למצוא משפט כמו "חבל על ימים שאיבדתם". בשו"ת אחר נכתב: "חבל על הנייר להעלות בכתב דברי הבל",  ובשו"ת מאוחר יותר נכתב: "חבל על ההוצאה המיותרת של הגלופות", והרי לכם אביו מולידו של "חבל על הכסף". 'חבל על הזמן',  עצמו אינו מופיע במקורות. ההופעה המוקדמת ביותר שלו בכתובים היא בתרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל "אלטנוילנד" (בגירסה העברית: תל אביב) משנת 1902: "חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל".

ועדיין לא ענינו לשאלה איך התגלגל הביטוי הנפוץ הזה למחוזות הסלנג, ואף שינה משמעות. התשובה פשוטה. "חבל על הזמן" הוא קטע של משפט שלם. במשמעות המוקדמת, בזבוז זמן, המשפט השלם הוא: "חבל על הזמן שאנחנו מקדישים לעניין כלשהו". במשמעות החדשה, המעצימה,  פירושו: "חבל על הזמן שנקדיש לתאר כמה זה נפלא". המשך המשפט נשר, הרי חבל על הזמן, ונותרה המשמעות המעצימה.

'חבל על הזמן' מייצג שורה של ביטויים שנועדו למחמאה או לשבח אך משמעותם המקורית שלילית. נראה שגם כאשר הישראלי מעניק מחמאה אדירה הוא חייב להטמין בה איזו גלולה מרה. המתחרה העיקרי של 'חבל על הזמן' במגרש המחמאות הדו-משמעיות הוא 'סוף הדרך'. באחד האתרים מתבקשים הגולשים לדרג אירוע כלשהו  בסדר יורד בנוסח הבא: 'סוף הדרך. מדליק. רגיל. לא משהו. על הפנים'. כמו 'חבל על הזמן' גם 'סוף הדרך' יכול לעמוד כמלת קריאה עצמאית, כשם תואר: "סוף הדרך של מחשב",  כתואר פועל: "השקעתם סוף הדרך", וכמילת העצמה: "סרטונים מצחיקים סוף הדרך". אפשר להרחיב: "בשישי היה סוף סוף סוף הדרך", אפשר לקצר: "זה היה סוף, ממש סוף". "ארץ נהדרת" תרמה את "סוף סופי סופני".

גם הצירוף 'סוף הדרך' לא נמצא כמעט במקורות. בעברית החדשה הוא זכה לקונוטציה שלילית בכך שהפך דימוי למוות או לזיקנה, ונטבע במחרוזת הידועה של לאה גולדברג "שירי סוף הדרך". להקת "בצל ירוק" שרה בשנות השישים את שיר הזמר הנודד: "הדרך ארוכה היא ורבת הדר, כולם הולכים בדרך עד סופה המר". ב"לו יהי" של נעמי שמר  המשמעות עמומה משהו: "זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום".

השימוש במלים שליליות במשמעות חיובית מצוי גם בביטויים רבים אחרים, כמו 'משהו בן זונה', שהונצח במערכון הנפלא של החמישייה הקאמרית על שיחת בני ישיבה. ברשת מציעים למכירה "גלשן משהו בן זונה", אתר מסוים הוא "משהו פיצוץ בן בן זונה", ובאתר אימאגו נכתב על מאמר אחד דבר השבח "בן זנונים". א-פרופו פיצוץ, אי אפשר שלא להזכיר בקבוצה הזו את דבר השבח הביזארי "פצצות לגבות", ובעניין זה ראוי להביא ציטוט  משירת ספרד המאוחרת, בשיר מאת ר' סעדיה אבן דנאן, ללמדך שלא המצאנו שום דבר חדש: "גַבּוֹת צבִיָּה קשתות דָרכוּ / לִירוֹת בחץ עינה ללב חושקהּ // דָלק לנַשק את שפתה ואש / מִלֶחיָהּ דלקה בלב דולקהּ". אחו-שרמוטה של שיר שחבל על הזמן.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.

אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.

אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד  ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.

את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.

בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".

ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".

וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.

ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.

כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".

ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית,  שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.

מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם:  פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.

פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.

שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

%d בלוגרים אהבו את זה: