Feeds:
פוסטים
תגובות

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש אס"ר והמילה אָסוּר, בצל איסורי הסגר. לאט לאט מתווספים הֶתֵּרִים והקלות ליציאה מהסגר, וכעת אבחן את גלגוליה של המילה ההפוכה מֻתָּר, לצד מילים נוספות מאותו שורש. סיפורה של מילה זו הוא מעין תמונת מראָה לזה של המילה 'אסור'.

במקרא מופיע הפועל הִתִּיר. פועל זה נגזר מהשורש נת"ר בבניין הפעיל, ולכן יש דגש ב-ת'. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי-היסטורי בין הפועל הזה לבין הפועל 'נִתֵּר', ולכן  'התיר' היא המילה היחידה במקרא מהשורש נת"ר במשמעויות הנוגעות לענייננו. המשמעות הראשונית של הפועל 'התיר' במקרא היא פָּתח קֶשר, שִחרר דבר שהיה מהודק או קשור היטב, למשל: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת [=קשרֵי, כבלֵי] רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת [=צרורות] מוֹטָה [=מוט המוטל על הצוואר כעול]" (ישעיהו נח ו). מכאן נגזרת משמעות קרובה של פועל זה: הסיר ממישהו או ממשהו את הכבלים; שחרר, שילח לחופשי, כמו בציטוט שנזכר ברשימה הקודמת "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמו ז); וכן – בפסוק המתאר את שחרורו של יוסף מכבלי המאסר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ" (תהלים קה כ).

הפועל 'התיר' מופיע באותה משמעות גם בלשון חז"ל, לדוגמה: "כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו" (משנה, שבת טו א). בכתבי חז"ל מופיע גם הפועל הסביל הֻתַּר, לדוגמה: "הותרו [..] חזרו וקשרום" (תוספתא, שבת יא ט). המילה 'מֻתָּר' מופיעה כצורת ההווה של הפועל הסביל, במובן 'משוחרר מקשר', לדוגמה: "קשורות ולא מותרות" (משנה, עירובין ב א).

בלשון חז"ל הפועל 'התיר' מופיע לראשונה גם במשמעות מופשטת: הרשה, נתן רשות לעשות משהו, לדוגמה: "ובית הלל מתירין" (משנה, שבת א ה). כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, המשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי נתגלגלה למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול הגבלות. יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה של הפועל 'שְרָא/שְרֵי' בארמית תלמודית: גם פועל זה משמש הן במובן של פתיחת קשר והן במובן של מתן רשות.

הפועל 'התיר' מופיע במשמעות זו בביטוי החז"לי הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. זהו כלל הלכתי שלפיו מי שהטיל איסור כלשהו רשאי גם לבטלו, למשל: "האישה שאמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני, נאמנת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" (משנה, כתובות ב ה). גם הביטוי הִתִּיר אֶת דָּמוֹ (של מישהו) מבוסס על כתבי חז"ל: "להתיר דמן של בעלי המחלוקת" (ירושלמי, פאה א א).

כזכור מהרשימה הקודמת, המילים 'אֱסָר' ו'אִסָּר' משמשות במקרא כנרדפות ל'נֶדֶר'. ואילו בלשון חז"ל משתמשים במילה 'התיר' בצירוף הִתִּיר נֶדֶר (ביטל את הנדר של מישהו), למשל: "והתיר לו נדרו" (תוספתא, פסחים ב ט).

גם הפועל הסביל 'הותר' משמש במשמעות זו בלשון חז"ל, הן בצורת העבר והן בצורת ההווה 'מותר', לדוגמה: "זה הכלל: כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת" (עירובין ע ע"ב). כמו המילה 'אסור', גם המילה 'מותר' מופיעה החל מלשון חז"ל במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "מותר לאכול בשר ולשתות יין"  (תענית ל ע"א). מילה זו מופיעה בצירוף מיוחד 'מותר ב', הנאמר על אדם שלפי הדין יש לו רשות לעשות דבר מה: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק" (משנה, נדרים ו א).

בלשון חז"ל מופיעה גם המילה הַתָּרָה – שם הפעולה של הפועל 'התיר', הן במובן הפיזי של פתיחת קשר: "עיקר חליצה התרת הרצועה" (ירושלמי, יבמות יב א) והן במובן המטפורי של מתן רשות, בין היתר בביטוי ההלכתי "הַתָּרַת נְדָרִים" (יבמות כה ע"ב). גירושין הם התרת נדר הנישואין, ולכן צורות הנקבה 'הותרה' ו'מותרת' מופיעות בדיני הגירושין ובנוסח הגט.

מהציטוט לעיל מהתלמוד הירושלמי, שהתייחס להתרה פיזית של רצועה, נגזר הביטוי הַתָּרַת הָרְצוּעָההסרת סייגים ומעצורים (כמו במצב שבו משחררים חיה שהייתה קשורה ברצועה). בכתבי חז"ל מופיע גם הביטוי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, במשמעות מופשטת – המשמעת נתרופפה או חדלה להתקיים, למשל: "אלא הותרה רצועה, לֵית דין ולֵית דיין" (ויקרא רבה כח).

לצד 'התרה' נוסף בלשון חז"ל גם שם העצם הֶתֵּר, בין היתר כהפך של 'איסור', למשל: "אמרו לו" מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו הֶיתר" (חולין ו ע"ב). דיני אִסּוּר וְהֶתֵּר עוסקים בדברים האסורים והמותרים בהלכה, בעיקר בענייני כשרות המזון, שבת וטהרת המשפחה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש נת"ר גם הפועל הסביל נִתַּר בבניין נפעל (בהבלעת ה-נ'), המשמש כפועל נרדף ל'הוּתר', בעיקר במשמעות המופשטת, למשל: "חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח" (עירובין יא ע"א).

בלשון ימי הביניים נטבע הביטוי הִתִּיר אֶת הַסָּפֵקהכריע בדבר שהיה נתון בחוסר ודאות, למשל: "פרק ששי: נתיר בו קצת ספקות [..]" (רלב"ג, מלחמות ה', מאמר שני), וכן הוחל להשתמש בפועל 'התיר' במובן 'פתר בעיה או שאלה', לדוגמה: " ולהתיר הקושיא" (פירוש ר' יצחק אברבנאל על בראשית ג כב) ובשם העצם 'הַתָּרָה' – במובן מציאת פתרון לבעיה או למצב סבוך, למשל: "וְהַתָּרַת זה הספק כבדה" (מורה נבוכים ב יח).

רבי עובדיה מברטנורא פירש כך את הכתוב במשנה (הוריות ב א) "הורה כהן משיח לעצמו" –"כהן גדול המשוח בשמן המשחה הורה היתר לעצמו". בעקבות פירוש זה נטבע הביטוי הוֹרָה הֶתֵּר לְעַצְמוֹהרשה לעצמו, התיר לעצמו, קבע כי מותר לו.

נסיים בתקווה שירבו ההיתרים וההקלות על האיסורים וההגבלות.

 

הרשימה הראשונה עסקה בגיבוש מונחי התנועה הציונית על פי התנ"ך בגולה. הצירוף שהתקבל לתיאור השיבה הוא 'עלייה לארץ', וכן הניב 'עלה ארצה'. בספר שופטים נכתב: "לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מכאן התקבעה התפיסה שהחזרה או השיבה לארץ ישראל היא עלייה מטפורית ממקום נמוך. ארץ ישראל היא המקום העליון, והפועל 'עלה' מעניק לפעולת המעבר או ההגירה משמעות מוסרית-דתית. השימוש במונח 'עולים' מוכר כבר מראשית המאה העשרים, ימי העלייה השנייה.

תמונת הראי של 'עלייה' היא 'ירידה'. הניב 'ירד מהארץ' נובע במקורו מן היציאה מרצון לגלות מצרים: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָֽרֶץ". 'ירידה' מַבְנה את היחס השלילי לעוזבים את ארץ ישראל.

הערך המכונן של השיבה לארץ התקבע עם הקמת המדינה בחוק השבות, הקובע שלכל יהודי זכות לעלות לארץ ישראל. ההשראה לשם החוק היא בספר עמוס: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ". בהקבלה היסטורית-אידיאולוגית תובעים הפלסטינים לממש את 'זכות השיבה'. קרבת המונחים בערבית מובהקת: 'קָאנוּן [חוק] אִלעַוּדָה' כנגד 'חָאק [זכות] אִלעַוּדָה'.

הפועל 'להעפיל' והשם 'מעפילים' זכו למעמד מרכזי באתוס השיבה. הם מתייחסים לעולים שהגיעו ארצה לאחר השואה בעלייה הבלתי לגאלית, למרות התנגדות השלטון הבריטי. המקור בספר במדבר: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר". את ההשראה לשימוש בפועל בהתייחסות לעלייה הבלתי לגאלית העניק בשנת 1919 לוין קיפניס בשירו "אל ראש ההר": "אל ראש ההר, אל ראש ההר/ הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?/ מֵעֵבר הר הן זה מכבר/ רומזת לנו ארץ צֶבי/ העפילו! העפילו!/ אל ראש ההר העפילו!"

אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. הגורמים המובילים של הגשמת הציונות בארץ ישראל שילבו בין רעיונות סוציאליסטיים לרעיונות לאומיים, והשילוב הזה עיצב את דמות היישוב והמדינה לאורך עשרות שנים. השילוב היה כרוך באימוץ שמות ופעלים מן התנ"ך.

מילת המפתח של המהלך הציוני-התיישבותי הייתה 'כיבוש'. דוד בן-גוריון היה ער לקונוטציה השלילית של המונח, וכך כתב ב-1915: "שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. … לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת". 'כיבוש' במשמעות הצבאית נמצא בפקודת יום של יאיר שטרן, לפני שהקים את מחתרת לח"י: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".

לצד כיבוש העבודה שימש מונח משלים: 'גאולת הארץ'. זהו עיקרון ציוני הדוגל ברכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. כן שימשו הצירופים 'גאולת הקרקע' ו'גאולת האדמה'. המקור בספר ויקרא, שבו נרמזת משמעות הרכישה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".

במרכז מהלכי כיבוש העבודה עמדו היישובים שהוקמו על ידי העליות השונות. השורש המוביל כאן היה יש"ב. עיקר השימוש בו בתנ"ך הוא במשמעות האִכלוס, ההשתכנות של קבוצה, שבט או עם בטריטוריה, כמו בספר ירמיהו: "וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל־עָרָיו יַחְדָּו". יש הופעה בודדת של 'יִשֵּב', ביחזקאל: "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם". מכאן החלו להשתמש בתלמוד במונח 'התיישבות'. הוא הופץ בעיקר על ידי בן-גוריון, שראה בהקמת יישובים חקלאיים יסוד הכרחי ומכריע במימוש הפרויקט הציוני. השימוש במונח החלופי 'התנחלות' היה בשולי השיח, למרות שהפועל 'התנחל' מופיע בתנ”ך מספר פעמים, ונקשר למיתוס ההתיישבות בארץ ישראל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". 'התנחל' ו'התנחלות' יוחסו לאחר מלחמת ששת הימים למפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והבדילו אותו מההתיישבות במדינת ישראל הוותיקה. מי שטבע את המושג 'מתנחלים' הם אנשי הקבוצה שהתיישבה בחברון בפסח 1968 בהנהגת משה לוינגר.

שגרירי כיבוש העבודה, שנועדו לממש אותה בגופם, זכו לשלושה מונחים: עובד, פועל וחלוץ. 'עובד' הוא גם שם גנרי המייצג את ערך העבודה, וגם מי שמעבד את אדמתו שלו, במקום שבו התיישב, בעקבות משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם". מכאן גם המונח 'מושב עובדים' שנטבע על ידי אליעזר יפה ב-1921, ומומש לראשונה בהתיישבות בנהלל שבעמק יזרעאל.

המילה 'פועֵל' מופיעה בתנ"ך 28 פעמים, אך תמיד בתחום המוסרי, כפועַל בבינוני המחייב מושא: 'פועֵל ישועות' כנגד 'פועלי אוון'. משמעות 'פועֵל' כ'אדם עובד' התבססה במסכת פאה במשנה: "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו". המשנה והתלמוד מציגים את הפועֵל כמי שנשכר לעבודתו, והוא אומץ להבדלה בין 'עובד' לבין 'פועל' בשיח הציוני. עובד הוא עצמאי, פועל הוא שכיר.

לצד 'עובד' ו'פועל' סיפק 'חלוץ' את ההיבט המיתי של כיבוש העבודה ובאמצעותה כיבוש הארץ. בתנ"ך 17 הופעות ל'חלוץ', רובן מתקשרות לצבא ומיעוטן לעבודת הקודש. 'חלוץ' הוא חייל החגור בכלי נשק. בשש מן ההופעות הוא שֵם לחַיִל ההולך לפני המחנה, ושימוש זה מרמז על המשמעות הציונית. בסיס איתן יותר לקישור נמצא בספר דברים: "ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל". השימוש החדש נשען גם על שאילת משמעות מן המונח האנגלי pioneer, שפירושו ההולך לפני המחנה, המוביל, והוא גלגול של המילה peon (פיון) במשמעות חייל בחיל הרגלים, ששימשה במאה ה-16.

כנגד החלוצים ניצבו, בעיקר בימי העלייה הראשונה, האיכרים, שרבים מהם לא גילו עניין בציונות. העימות יצר בידול הנמשך עד היום בין 'איכר', בעל אדמה המעסיק פועלים, לבין 'חקלאי', שהוא מקצועו של המתיישב הציוני. השם 'בועז', בעלה השני של רות המואבייה שהיה איכר, נטבע בפי הפועלים בימי העלייה השנייה בכינוי 'הבועזים', איכרים או פרדסנים אמידים שהעסיקו פועלים שכירים. מכאן נגזר גם התואר 'מתבעז', שיוחס לפועֵל המבקש להיות משגיח. אחד העם התוודה במכתב לקלוזנר שהוא זה שהציע את שם הגנאי בועז, והוא מצטער על כך, שכן בועז המקראי אינו דמות שלילית.

הציונות והשפה העברית קשורות ביניהן בקשר הדוק. הציונות הציעה פתרון לעם היהודי המפוזר והמעונה: לשוב לארץ התנ"ך. החזון המשלים שאותו ניסח בן-יהודה היה לשוב לשפת התנ"ך ולהפוך אותה לשפה מודרנית. מנהיגי התנועה, שהידע שלהם בעברית היה מוגבל בדרך כלל, לא התלהבו, אבל ככל שנקפו השנים והעליות היה ברור שזהו הפתרון היחיד, שאינו רק נכון, אלא גם היחיד שיש לו סיכוי להתממש.

לצד עצם חידוש השפה, נדרשה התנועה הציונית ליצור עולם מונחים שיגדיר אותה ואת רעיונותיה. גם כאן ברירת המחדל הייתה עברית, ובעיקר שפת התנ"ך. השמות והמונחים הגדירו את התנועה, הובילו אותה, וקשרו אותה קשר אמיץ עוד יותר למקור – התנ"ך.

התנ"ך הוא ההשראה לשמה של התנועה, 'ציונות' או 'התנועה הציונית'. במקור מדובר בשמו של אתר, מצודה שכבש דוד, הנמצאת מדרום להר המוריה שבירושלים. השם הורחב וניתן לירושלים כולה, מכאן לכל ארץ ישראל. מקור השם אינו מוסכם, ויש לגביו לפחות ארבע השערות שונות.

מדוע נבחר דווקא השם 'ציון' לשמה של התנועה? הסיבה לכך היא הופעות 'ציון' בנבואות הגלות. באלה ציון היא ארץ ישראל הסימבולית, הרעיון המגולם בארץ המובטחת, משאת הנפש ומושא הגעגועים בימי הגלות הארוכים. ישעיהו אומר: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם לֹא אֶשְׁקוֹט".  בתהילים מתפללים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". מציון שבים לארץ המובטחת: "בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הגלויות לאורך הדורות שימרו את החלום. יהודה הלוי כתב: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". שלום שבזי: "יוֹם אֶזְכְּרָה צִיּוֹן וַיֶּהֱמֶה לִבִּי".

תנועות יהודיות שונות שקמו במאה ה-19 בארצות אירופה ובארצות הברית בחרו ב'ציון' כחלק משמן: 'אחוות ציון', 'אוהבי ציון', 'בני ציון', 'שיבת ציון', 'אהבת ציון' ועוד. עשרות הקבוצות התאגדו למעין תנועת-על שנקראה 'חיבת ציון' או 'חובבי ציון', שהתכנסה לראשונה בראשית 1882 ברומניה. התנועה התפזרה, אך זרעה את זרעי התנועה הלאומית החדשה. בעקבות שמה הציע האינטלקטואל היהודי־וינאי נתן בירנבוים ב-1890 את המונח הגרמני Zionismus. עם ההתארגנות החדשה של התנועה הלאומית בהנהגת הרצל וכינוס הקונגרסים הראשונים תורגם השם ל'ציונות'.

קבוצה קטנה שהתארגנה בארץ ישראל ערערה על הבחירה ב'ציון', והיא התנועה הכנענית. החשיבות ההיסטורית שלה זעומה, אבל האתגר הרעיוני שהציבה חשוב. הקבוצה הטיפה לניתוק הקשר עם הגולה, וחיבור של תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים, בני העמים השונים שחיו בה לצד היהודים, הלא היא ארץ כנען. את הכינוי 'כנענים' נתן לה אברהם שלונסקי. הוא ראה בו כינוי גנאי, אבל הקבוצה אימצה אותו.

מילה מרכזית במילון הציוני החדש היא 'מולדת' או 'ארץ מולדת'. שיר מתקופת החלוצים מאת אברהם לוינסון, נפתח במילים: "נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת". המקור בקריאה לאברהם: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ובהמשך בדבר אלוהים ליעקב: "קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". בתנ"ך המילה משמשת בכמה הוראות: מקום שאדם נולד בו, מקום הגידול הטבעי והמקורי של צמח או בעל חיים, בני המשפחה, ויליד או נולד. המשמעות הראשונה, הנפוצה ביותר, היא קיצור של הביטוי המקראי 'ארץ מולדת'.

חוקר המקרא יהודה אליצור טוען שבתנ"ך ארץ-ישראל איננה 'מולדת' העם היהודי. 'מולדת' פירושה צאצאים, חמולה, משפחה, בית-אב. הוגים דתיים נוספים קבעו כי המושג מולדת בתנ”ך אינו יכול להתפרש כארץ ישראל, שכן על פי דבר הקב"ה לאברהם משתמע ש"ארצך אינה מולדתך". ואולם, בימי תחיית הלשון זכתה 'מולדת' למשמעות נוספת: לא רק בית גידולו של אדם, אלא גם טריטוריה לאומית נכספת או ממומשת, ארץ ישראל. שאול טשרניחובסקי ביטא את הכפילות של 'מולדת' בשני שירים שכתב בתקופות שונות. הראשון מכיל את השורה המוכרת "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כאן המולדת שעליה מדבר טשרניחובסקי היא נוף ילדותו באירופה. בשיר המאוחר "הוי ארצי מולדתי" כותב טשרניחובסקי על ארץ ישראל, ומגלה שה'מולדת', הארץ אליה נכסף, היא מקום קשה וצחיח.

העליות תכפו, עוד ועוד יהודים עלו לארץ ישראל, ובהדרגה עבר השיח מ'מולדת' רעיונית או היסטורית לטריטוריה קונקרטית. אברהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י, מעניק לכך ביטוי ארוטי בשיר משנת 1934: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל". טקסטים לא מעטים בתקופה זו מעגנים את המולדת בתיאורי טבע ונוף. א"ש שטיין כותב ברשימתו "קסמי מולדת": "הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קמה בשלה ושדות-חציר משובצי-פרחים עולים בנחיריה. סוער הלב בקרבה עם המגע באדמת המולדת".

חזון שיבת היהודים לארצם מופיע כאמור בתנ"ך בפסוקים רבים, כגון בירמיהו: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". הוא עומד כנגד המילים 'גולה' ו'גלות' והפעלים 'גלה', 'הִגלה' ו'הוגלה'. בסיפורי התנ"ך מתועדים אירועי גלות רבים שזכו לכינויים על פי התקופה שבה התרחשו: גלות יהויכין; היעד: גלות כוש; או המקום ממנו יצאו הגולים: גלות יהודה, גלות ירושלים. לימים הצטרפו לחטיבה גלות בבל, ובימי הביניים גלות ספרד, גלות פורטוגל ועוד. בימי הביניים התפתח התואר 'רבן של כל בני הגולה', ובראשי תיבות: רשכבה"ג.

שורש נוסף המשרת את תיאור היציאה לגלות הוא פו"ץ. כך ביחזקאל: "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָֽה", ובדברים: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים". המילה 'תפוצות' נגזרה משימוש ייחודי בשורש בירמיהו, ומכאן גם הצירוף 'תפוצות הגולה'. בשיח הישראלי היא נשמעת לפעמים כאמצעי אירוני: "מאיזה תפוצה אתה?"

המונח 'קיבוץ גלויות' מקורו במסכת פסחים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ". הוא מתייחס לפסוקים רבים שבהם מופיע הפועל קיבץ בהוראת השיבה לציון, כמו בישעיהו: "נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָֽיו". במקרה זה, כרבים אחרים, יצרו חכמי התלמוד מונח כללי, 'קיבוץ גלויות', כשהם נשענים על פועל מקראי.

ברשימה הבאה: איך עיצב התנ"ך את מילון העולים והמתיישבים בישראל החדשה

הנה מגיע יום ה'אסרו חג' שאחרי סוכות ושמחת תורה, אך איסורי הסֶגֶר עדיין בתוקפם. המונח אִסְרוּ חַג הוא שמו של היום שלמחרת כל אחד משלושת הרְגָלים – פסח, שבועות וסוכות. על-פי ההלכה נוהגים בו עדיין מעט שמחה. מהו מקורו של מונח זה, ומה הקשר בינו לבין משמעויות אחרות של השורש אס"ר?

המשמעות הבסיסית של הפועל אָסַר במקרא היא 'קָשַר (בחבל, בכבלים וכד'), חגר, רתם', למשל: "וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר [=חגורה] בְּמָתְנֵיהֶם" (איוב יב יח). פועל זה מתאר גם כבילה של בני אדם בחבלים, בשלשלאות וכו', לדוגמה: "וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם [=בכבלים] וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים [כתיב: האסירים]" (שם, פס' כא). בפסוק זה נטבע הביטוי בֵּית הָאֲסוּרִים במובן 'בית סוהר, כֶּלֶא'. מכאן קצרה הדרך לשימוש בפועל 'אסר' במשמעות 'כָּלָא' מבלי לציין את פעולת הכבילה, למשל:  "וַיַּעַצְרֵהוּ [את הושע, מֶלך ממלכת ישראל] מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא" (מלכים ב יז, פס' ד). משורש זה נגזר גם שם העצם אָסִיר (לדוגמה: בראשית לט כב).

הצורה הסבילה 'אסור' פירושה במקרא גם 'קשור': "כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר" (מלכים ב ז י) וגם 'כלוא', כמו בביטוי 'בית האסורים' שהוזכר לעיל. גם הפועל הסביל נֶאֱסַר משמש במקרא במובן נכבל, נקשר: "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן… עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר" (שופטים טז י); וכן – במובן 'נכלא' (למשל: בראשית מב טז).

מהשורש אס"ר נגזר גם שם העצם אֵסוּר, המשמש בלשון המקרא במובן 'שלשלת, אזיקים': "וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶר עַל זְרֹעוֹתָיו [של שמשון] כַּפִּשְתִּים…וַיִּמַּסּוּ אֲסוּרָיו מֵעַל יָדָיו" (שופטים טו יד)

בדיני הנדרים שבתורה מופיעה משמעות נוספת של הפועל 'אָסַר', לצד מילים נוספות מאותו שורש: "אִיש כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ […] כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). המילה 'אִסָּר' בפסוק זה פירושה 'התחייבות לא לעשות דבר מה, שאדם מקבל על עצמו בשבועה'. באותו פרק בתורה מופיעה גם המילה אֱסָר באותה משמעות: "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶר אָסְרָה עַל נַפְשָהּ לֹא יָקוּם וה' יִסְלַח לָהּ" (שם, פס' ו). פסוק זה מזכיר לנו את מילות הפתיחה בארמית של התפילה הידועה בערב יום הכיפורים: "כָּל נִדְרֵי [=הנדרים] וֶאֱסָרֵי [=והאֱסָרִים]". תפילה זו נתחברה, ככל הנראה, בתקופת הגאונים בבבל (במאות ה-6 עד ה-11). המילה 'אֱסָר' מופיעה במשמעות דומה של 'צו שלא לעשות משהו' כבר בארמית המקראית (דניאל ו, ח; ועוד באותו פרק).

בלשון המקרא חל מעתק מטפורי במשמעותם של הפועל 'אָסַר' והשורש אס"ר : מהגבלה פיזית באמצעות קשירה להגבלה מופשטת באמצעות שבועה להימנע מעשיית דבר מה. במילונים מקראיים באנגלית המילים 'אִסָּר' ו'אֱסָר' מתורגמות כך:binding obligation. בתרגום המלך ג'יימס למקרא, מתורגם כך חלק מהפסוק שצוטט לעיל (במדבר ל ג):  "or swear an oath to bind his soul with a bond". ואכן, גם באנגלית הפועל to bind פירושו הן 'לקשור' והן 'לחייב'; המילה binding משמשת כתואר במובן 'מחייב, מגביל'; שם העצם bond פירושו גם 'קֶשֶר' וגם 'הסכם מחייב' (וכיום – גם 'איגרת חוב').

בעברית המקראית הפועל 'אָסַר' מופיע רק בהקשר של התחייבות עצמית להימנע מעשייה, כחלק מהצירוף 'אָסַר על נפשו [=על עצמו]'. משמעות זו התרחבה בלשון חז"ל, ובה פועל זה משמש גם במובן 'לא הרשה (למישהו) לעשות משהו, ציווה (על מישהו אחר) שלא לעשות משהו'; למשל, במדרש הקושר בין המשמעות המקראית למשמעות החדשה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמו ז) – מה שאסרתי לך הִתַּרְתִּי לך, […] אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף" (ויקרא רבה כב י). הפסוק המצוטט כאן מתהלים מתייחס לשחרור של אסירים מכלאם, ואילו התוספת של חז"ל מתייחסת להלכות שונות. במדרש זה מופיע הפועל ההפוך ל'אסר' – הִתִּיר. גם בפועל זה חל מעתק מטפורי:  ממשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול נדרים. על כך אוכל להרחיב בהזדמנות אחרת, בלי נדר.

גם הפועל הסביל 'נאסר' מופיע בלשון חז"ל בקשר לדבר שיש ציווי שלא לעשותו, למשל: "משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים" (משנה, זבחים יד ד). בדומה לכך, גם המילה הסבילה 'אסור' קיבלה בלשון חז"ל את המשמעות 'שאין רשות לעשות אותו, להשתמש בו', למשל: "וכולן בפירוש אסורין" (משנה, שביעית ה ח). יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה מארמית, שבה המילה 'אָסִיר' משמשת בין היתר במובן זה. נוסף לכך, בלשון חז"ל מופיעה המילה 'אסור' לראשונה במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "אסור להתענות" (ירושלמי, תענית ב יב). גם למילה ההפוכה מֻתָּר יש משמעות פיזית: שאינו קשור, ששוחרר מכבליו.

בלשון חז"ל מופיע לראשונה שם העצם אִסּוּר, בעיקר במובן ציווי דתי להימנע ממעשה כלשהו, מצוות 'לא תעשה', למשל בדברי רבי ישמעאל על חזרתו של הציווי שלא לבשל גדי בחלב אִמו שלוש פעמים בתורה: "'לא תבשל גדי בחלב אִמו' ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בִּשול" (חולין קטו ע"ב).

וכעת נגיע לגלגוליו של הביטוי 'אסרו חג'. מקורו של ביטוי זה במקרא: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח כז), במובן: 'קִשְרוּ את קורבן החג'. חז"ל פירשו כך את הכתוב במקרא: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מ"ה ע"ב). המילה 'איסור' אינה מופיעה במשמעותה הרגילה בדברי חז"ל אלה, ויש לה פרשנויות שונות.

בפירושו לדברים אלה בתלמוד, רש"י מפרש את המילה 'איסור' במשמעות של קשירת קשר ויצירת "אגודה  [=צרור] לחג", וממשיך בפירושו: "שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים: יום שלאחר החג". המילה 'איסור' בפירוש זה משמשת במובן 'תוספת', קישור וחיבור בין יום החג ליום שאחריו. בעקבות עיון בנוסחים שונים של התלמוד, היו חוקרים שהציעו לקרוא את המילה 'איסור' בטקסט זה בניקוד 'אֵסוּר', כמשמעות מיוחדת של המילה המקראית המנוקדת כך, ופירושה 'שלשלת'. גם לפי קריאה זו, בטקסט הזה מילה זו משמשת במובן 'תוספת', כאילו יום נוסף נקשר לחג בשלשלת.

ארנסט קליין הציע הסבר אחר במילונו האטימולוגי. הוא קישר את הפועל "אִסְרוּ" בפסוק המקראי לביטוי המקראי אָסַר מִלְחָמָה (על מישהו) – 'פתח בקרב, התחיל מערכה', למשל:" וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת-הַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב יג ג). במקום אחר במקרא הפועל 'אָסַר' מתאר את רתימת הסוסים למרכבות המלחמה: "וַיֶּאְסֹר [פרעה] אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ [למלחמה נגד בני ישראל]" (שמות יד ו). לדבריו של קליין, הפועל 'אָסַר' משמש בביטוי 'אסר מלחמה' במובן 'הכין, ארגן, עָרַךְ', ולכן המשמעות המקראית של "אִסְרוּ חַג" היא 'הָכינו את החג'.

כך או כך, ברבות השנים החל לשמש הביטוי הזה בלשון ההלכה במשמעות המוכרת לנו כיום; בין היתר, בספר ההלכה 'אורח חיים' (תכ״ט), אחד מחלקי 'שולחן ערוך', נכתב: "ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג והוא אסרו חג".

הלוואי שנוכל גם השנה ליהנות ביום ה'אסרו חג' למרות האיסורים.

השפה, לא רק העברית, מלאה עודפויות, מצבים של 'גם וגם', וזה חלק מקסמה. אחת התופעות המרכזיות של העודפות המבורכת היא המילים הנרדפות: מילים שיש להן משמעות זהה, ואנחנו יכולים להחליף אותן זו בזו. המונח הלועזי לכך הוא סינונים, להבדיל מאנטונים – מילים הפוכות במשמעות.

הביטוי 'מילים נרדפות' מופיע בעברית לראשונה במאה ה-16, ומתורגם מביטוי דומה בערבית: כַּלִמָאת מֻתַרָאדִפָה. מה לרדיפה ולענייננו? נראה שיש כאן דימוי למילים הנאבקות זו בזו על מקומן בשפה.

המילים הנרדפות בעברית מוליכות, כמו בכל עניין כמעט, אל המקורות, בעיקר לשפת התנ"ך. בתנ"ך יש לנרדפות תפקיד פואטי. פסוקים רבים מאוד בנויים על תקבולות, המביעות רעיון דומה במילים אחרות, וכדי לאפשר זאת נדרשות מילים נרדפות. למשל, בשירו של למך: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי". איש=ילד (במשמעות נער), פצע=חבורה.

לפעמים מציע התנ"ך שרשראות של נרדפות: "פצע וחבורה ומכה טריה", או "בוקה מבוקה ומבולקה". כך בצמדים שהפכו למטבעות לשון כמו חי וקיים, לעולם ועד (שתי מילים במשמעות נצח), שישו ושמחו (במדרש, בעקבות ישעיהו), והמשולש שלפיו ליהודים הייתה "אורה ושמחה וששון ויקר". יְקָר פירושה כבוד.

ברוב המקרים, עם זאת, המילים הנרדפות אינן זהות ממש. השימוש בהן מגלה גווני משמעות, ניואנסים. למשל, 'אִמרה' לצד 'פתגם'. פתגם הוא אמרה עממית המשוקעת בתרבות ובדרך כלל לא ידוע מי הגה אותה. אמרה יכולה להיות גם אמירה חכמה של אדם מסוים, שאומנם לומדים ומצטטים אותה, אך היא אינה מוטמעת בתרבות הלשונית באותה מידה כמו הפתגם. כך גם 'יעד' לעומת 'מטרה'. 'יעד' הוא בדרך כלל מטרה מוגדרת ומסומנת, ולכן אומרת לנו נערת הווייז "הגעת ליעד" (ולא למטרה). מטרה יכולה להיות גם כללית ורחבה. כך יכולה עמותה חדשה להציב מטרות כלליות, ויעדים ספציפיים להגשמה מעשית. ההשוואה לאנגלית יכולה להבהיר את הבדלי השימוש. target היא גם מטרה וגם יעד, אבל purpose היא רק מטרה.

מקרה מבחן מעניין הוא הצמד אמת-שקר. בעוד ל'אמת' אין כמעט נרדפות, לשקר יש רבות, ממקורות שונים ובמשלבים שונים: הונאה, אחיזת עינים, בדותה, בלוף, כזב, כחש, מרמה, צ'יזבט, רמאות, רמייה, שקר, תרמית ועוד. כבר כאן מתחילים לנבוע סדקים בזהות המשמעות. 'כזב' הוא שקר לכל דבר, אבל בעברית פלמחאית הוא הפך שם נרדף לצ'יזבט, שהוא סיפור בדוי ומבדר שאינו מזיק לאיש. 'רמייה' ו'הונאה' הן מתחום המשפט הפלילי. 'בדיה' היא סיפור מומצא, ומכאן גם 'בדיון' כשם כולל לספרות הפרוזה.

במקרה של הצמד 'מזל' ו'גורל' מדובר ביותר מניואנס. שתי המילים מתייחסות לאירועים או להשתלשלות עניינים בחייו של אדם שנוצרו באופן מקרי, ללא התערבות של מעשיו או רצונו של האדם. המילה 'מזל' מתייחסת להתרחשויות נקודתיות, חיוביות או שליליות, המילה 'גורל' מתייחסת למכלול חיי האדם, ומרמזת על כוח שרירותי המכוון את החיים בלי השפעתנו. על כן לא נאמר "הוא זכה בפיס, סימן שיש לו גורל", וגם לא "איזה מזל אכזר".

'רכוש' ו'קניין' הן מילים נרדפות לכל דבר, אבל 'קניין' היא מונח בעל אופי משפטי המדגיש את הבעלות בהיבט המשפטי, בעוד 'רכוש' מתייחסת לממד החומרי של הנכסים. לכן נשתמש ב'קניין רוחני' במקום 'רכוש רוחני', ולעומת זאת נאמר 'יש לו רכוש רב' ולא 'יש לו קניין רב'.

תחום הרגש מאופיין בניואנסים. למשל, 'עצב' ו'צער' מייצגות רגש דומה, אך היום נהוג לראות ב'צער' רגש חלש או רדוד יותר מ'עצב', ולכן נוטים לפעמים לומר 'צער עמוק'. 'צער' משמשת במילות נימוס, מה שמעיד גם כן על רדידות מסוימת: "אני מצטער (ולא 'מתעצב') להודיע שהישיבה נדחתה", אבל "אני מתעצב (ולא 'מצטער') על מותו של ידידי הטוב". בלשון חכמים ההבדל ביניהן מובהק יותר. צער אינו רגש אלא סוג של כאב.

בעברית החדשה מילים נרדפות זוכות להתפצל למשלבים. למשל, 'עני' שייכת למשלב הבינוני, 'תפרן' בעקבות הערבית שייכת לסלנג, ואילו 'דל', 'דלפון', 'אביון', 'רש' וגם 'מך' הן במשלב הספרותי. 'דרור' ו'חופש' מופיעות במקרא ובתלמוד, אך 'דרור' נפוצה במקורות הרבה יותר מאשר 'חופש'. בעברית החדשה הפכה 'דרור' מילה גבוהה ונדירה, ו'חופש' למילה הגנרית. 'שמש' המקראית דחקה לספרות את 'חמה' המשנאית, וכך גם 'ירח' מול 'לבנה'. 'גשם' היא מילה המקובלת על הכול, 'מטר' גבוהה מעט יותר ומשרתת חזאים, וכן שימשה בסיס לפועל: 'להמטיר', ולא 'להגשים'. לצידה מילים רבות שנדדו למשלב הספרותי: 'זרזיף' בתהילים הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה מיוחסת היום המילה לגשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" נוצרו פירושים שונים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, 'שעירים' מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות.

במקרים מסוימים השימוש במילה נרדפת ודחיקת האחרת נובע מסיבות תרבותיות או חברתיות. כך דחק הפועל 'סיים' את הפועל הנרדף 'גמר', מאחר שהאחרון הזדחל לתחומי הטַבּוּ במשמעות מינית. מילים המתארות את בית הכבוד משתנות עם הזמן, בעקבות המבוכה סביב הנושא. 'בית שימוש' נדחק בפני 'נוחיות' שנוצרה בהשפעת restroom, או, שוב בהשפעה האנגלית, 'שירותים'.

השפה חיה בזמן, ולאורך השנים מילים שונות במשמעות מתלכדות למשמעות אחת והופכות נרדפות לכל דבר. כך קרה למילה 'תינוק', שפירושה בתלמוד ילד צעיר ("תינוקות של בית רבן"), ועם השנים התלכדה עם היונק והעולל מן המקרא במשמעות פעוט. המילים 'למה' ו'מדוע' נבדלו בעבר לתפקידים שונים: 'למה' היא שאלה לתכלית הדבר (למה אתה עובד כל כך קשה?), 'מדוע' היא שאלה לסיבת הדבר (מדוע נשרף התבשיל?). ההבחנה הזו איבדה את תוקפה, וגם בסיס ההבחנה במקורות רעוע. השאלה המקראית "למה נפלו פניך?", למשל, היא שאלה בדבר סיבה ולא תכלית. המילים 'עיגול' ו'מעגל' התלכדו בטעות. במשמעות הגאומטרית, עיגול הוא שטח המוקף על ידי מעגל, שהוא קו. עם הזמן המילים התלכדו, והשימוש בשתיהן הוא גם לשטח וגם לקו.

תופעה בולטת בעולם המילים הנרדפות היא הבידול. המשמעות המקורית שלהן זהה או קרובה מאוד, אבל בפועל אנחנו משתמשים במילים בהקשרים שונים. דוגמה לכך היא תחום הפחד, שיש לו בתנ"ך כעשרים מילים נרדפות. חלק מהמילים האלה יצאו משימוש, אך אחרות זכו לבידול. פחד היא המילה הגנרית, חרדה היא עניין לפסיכולוגים, בעָתָה או בַעַת – לפסיכיאטרים, יראה – לשומרי המצוות, אימה לבתי הקולנוע. רגש האהבה מזוהה במקורות עם רחמים, חמלה וחמדה. עם השנים רחמים ואהבה התרחקו מאוד. חמלה היא אמפתיה, חמדה וחמדנות הן תכונות שליליות, וזאת כבר בעקבות עשרת הדיברות.

'חבר', 'עמית', 'רע' ו'ידיד' הן במקור מילים נרדפות, המתייחסות לקשרים קרובים בין בני אדם שאינם בהכרח בני משפחה. עם השנים חל בידול. 'חבר' משמשת גם במשמעות member, חבר בארגון, ביישוב וכדומה. 'עמית' משמשת בעיקר בתחום המקצועי-ארגוני, במשמעות colleague, והתרחקה מהמשמעות הבין-אישית האינטימית. 'רֵעַ' ובעיקר 'רֵעוּת' התייחדו לחברוּת בין אחים לנשק או למפעל. 'ידיד' היא מילה נרדפת ל'חבר', אך בתחום הארגוני היא מיוחסת לאדם התומך, בעיקר כספית, במוסד כלשהו. בתחום הבין-אישי ידיד הוא שמקיים קשר קבוע עם בן המין השני, שאינו קשר מיני.

גם הסלנג תורם את חלקו לבידול. במקורן, 'פגר' ו'נבֵלה' הן מילים נרדפות, גופת בהמה. הסלנג, בהשפעת היידיש, העניק ל'נבלה' את משמעות האדם הרשע, 'פגר' הוא גם דימוי לאדם הישן שינה עמוקה. ואילו פַדְלֶה שפירושה ביידיש 'פגר', פירושה בסלנג אדם חסר כושר המפגר במסעות.

המין האנושי, ובוודאי העם היהודי, הוא קהילה של פטפטנים. אוהבים לדבר, הרבה, ועל כל דבר. ומן הצד השני, המין האנושי, וגם היהודים שבתוכו, הוא קהילה של עצלנים. העצלות היא מנוע של התפתחות השפה והשינויים שחלים בה לא פחות מן הפטפוט, או במילים יפות: הדיבור העשיר והמפורט.

לרשות הדובר העצלן עומד כלי מרכזי: הקיצור. יש הרבה דרכים לקצר את השפה, בכתב או בעל פה. על ראשי התיבות, נתיב קיצור מרכזי, כבר נכתב כאן בעבר. אבל יש דרכים נוספות לקיצור. באנגלית, בעיקר זו האמריקאית, יש נטייה גורפת לחתוך מילים ולהסתפק בחציין. דוקטור הוא דוק, אומנות פופולרית היא פופ, פְלוּ היא השפעת – אינפלואנזה. כמה מהקיצורים האלה התקבלו בסלנג הישראלי. סֶלֶבּ, קיצור של סלבריטי, הוא כל מי שהופיע רבע שעה בטלוויזיה, ויש ריבוי: סלֶבְּס או סלֶבּים. עם קורונה או בלי, חצי מדינה נמצאת באובֶר (דראפט). מי שיש לו הנחות סלב הולך לקאנטרי (קלאב). בטלוויזיה מרבים בשידורי פרומו(promotion) , וילדי שנות החמישים שיחקו ב"עץ או פָלִי" (פָּלֶשְׂתַיין).

בעברית יש מעט קיצורים כאלה, שכן המילים קצרות ממילא. עם זאת 'כן' הפכה זה מכבר ל'כֶּה', ודיבור מקוצר נוסח מַתַרְצה (מה אתה רוצה), מַזְתוֹמֶרֶת, זוֹבוֹתְךּ בְּאִמָשְךָ (עזוב אותך באמא שלך) וכדומה הם חלק מהדיבור העברי כבר מימי בר כוכבא. ומה נאמר על "אני, אין לי שֶמֶץ"? מה קרה למילה מושג? זנב הצירוף קופד.

דרך הקיצור המרכזית היא מעין השתלטות של מילה מתוך צירוף, בדרך כלל בן שתי מילים, על הצירוף השלם, וספיגה של המשמעות שלו. לתופעה הזו קוראים אליפסיס או בעברית הֶשְמֵט. דרך הקיצור הזאת נפוצה כל כך שכמעט איננו שמים לב אליה. בדוגמאות הבאות החלק המושמט יופיע בסוגריים. למשל, "קבענו ל(יום)ראשון". "נפגשים ל(ארוחת)צהריים". "אני מתכוננת ל(בחינת)בגרות במתמטיקה". "אני (אחראי, שולט) על זה".

הצלחה של הקיצור בנויה על כך ששני הצדדים מבינים ללא הסברים במה מדובר. "דבר אתי בנייד": ברור שהכוונה לטלפון הנייד, וגם "תתקשר אלי בקווי". "אנחנו מקיימים ראיון ב(שידור)חי". "זרקתי את הבקבוק לפח (האשפה)", ועוד. אליפסיס עתיק הוא המילה 'כסף'. בתנ"ך המילה מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף', כאשר שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל'. 'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הנה נתתי אֶלֶף כסף לאחיך". בעברית בת ימינו הצבע משתנה, ולפעמים משלמים ב(כסף)שחור.

בלא מעט צירופים, הקיצור הניטרלי לכאורה סופג כוונה שלילית, או חיובית. כשאומרים "היה לו מצב רוח" הכוונה היא שמצב רוחו היה גרוע. ספיגה שלילית כזו נמצא ב"עשו לו תרגיל (מלוכלך)", "היא עשתה לי פרצוף (מסתייג, ביקורתי)", "הוא ממש טיפוס (מפוקפק, או מיוחד)". ויש גם אליפסות עם קונוטציה חיובית. "יש מצב (לביצוע, לפגישה וכדומה)". "הסרט היה ממש שווה (צפייה)". "איזה נשמה (טובה, נדיבה)". 'נשמה', 'שווה' וכדומה מקובלות כל כך שהקונוטציה החיובית דבקה בהם. אף אחד לא יחשוב שהסרט היה שווה לתחת, או שלזולת יש נשמה שחורה.

גם דברי שבח רבים בנויים על עקרון החיתוך והקיצור. "הוא הכי הכי (טוב)". "חבל על הזמן (שנקדיש לכדי לדבר בשבחו, הוא מדבר בעד עצמו)". "המסעדה הזו ליגה (לאומית)", "הנאום היה (מַכָּה) לַפָּנים", כלומר, מצוין ומרשים. ומעל כולם: "אין (מילים)".

לשבח ולגנאי מצטרפות גם הקללות והברכות, ובראשן 'בחיַי', או בערבית 'בחיאת'. המקור בערבית משלים את הצירוף שהוא לשון שבועה: בחיאת רבך (בחיי אלוהיך), בחייאת דינך, וגם בחיאת זמזם (הבאר הקדושה במֶכה), שהפכה ל'בחיאת זומזום'. וגם "(אני נשבע) באמא שלי". ברכת הבוקר קוצרה ל"בוקר", ברכת הפרידה קוצרה כבר במקורה האנגלי ל"ביי". כשרוצים להיפטר ממישהו עושים זאת בקיצור: לֵך (לעזאזל, ועוד קללות), שַק לי (בתחת), עזוב אותך (משטויות).

פעלים הדורשים השלמה מוותרים עליה בלשון הקיצורים. 'אהבתי' מככב ברשת. חתמנו. סגרנו. מיצינו. צנזר. שמענו. סִקְרַנְתָ. הִפתעת. קניתי. תתפלא! תחלום! תרגיע! יש גם שמות פועל. להקיא. למות. להתעלף. וכך במסמכים רשמיים: "(מהי) תשובתך"; "(העניין נתון ל)טיפולך". "(העניין מובא ל)עיונך".

אחת הקטגוריות המרתקות בשפה היא מה שקרוי תחומי טאבו, ובראשם המין והפרשות הגוף. הנטייה לקיצור כאן היא דרך לשמור על לשון נקייה. (משגל) חפוז, קיבלה (מחזור), סוטה (מין), קיימו יחסים (יחסי מין). 'עשיתי' משמש לדיבור על צרכים. גם המוות כתחום טאבו זוכה לקיצורים שהפכו למונחים מובילים. על פלוני אומרים שהוא הלך (לעולמו), ועל פלמוני שהוא נפטר (מן העולם).

שפת הצבא חובבת קיצורים, והאליפסות בה מרובות. הבן או הבת משרתים ב(צבא)סדיר, הבן המורעל יתגייס לסיירת (מטכ"ל), יצא ל(קורס)קצינים, יחתום (לצבא ה)קבע, ואחר כך יצא  ל(שירות)מילואים. באימונים מתַרְגְלים (ירי) בבודדת או בצרורות, ב(תרגיל)יבש או רטוב. הטירונים עסוקים ב(עבודות)בסיסיות, אבל מתישהוא יזכו ל(חופשה)רגילה או אפילו מטכ"לית, שלא לדבר על מורשת המנדט, אפטר (דיוטי). ואליפסה בינלאומית: הגנרל, המפקד הגבוה, הוא קיצור של כמה דרגות כמו 'לוייטנט גנרל' ואחרות. גנרל פירושו 'כללי', אבל שם התואר הזה השתלט על שם הדרגה, והפך למונח עצמאי, מעין דרגה בפני עצמה.

פקודות לא מעטות בנויות על עקרון הקיצור. עונש שכיבות הסמיכה ניתן באליפסיס מספרי: "לרדת לעשרים". פקודה רווחת היא 'שעון', אליפסיס של 'לפתוח שעון', המורה להיצמד לזמן שנקבע לביצוע הפקודה. מפקד קוראת "שעון!", והחיילים עונים: "שעון, מפקד המחלקה".

הז'רגון הדתי עמוס אליפסות. 'המגילה' היא מגילת אסתר, קריאת התפעלות היא 'מה רבו (מעשיך ה')', קריאת הסתייגות היא 'מה שייך (עניין אחד למשנהו)', ומקללים בנוסח מי שברך בעקבות משפט תלמודי: "שיהו אומרים: מי שבירך את אברהם יברכך". שואלים "חלבי או בשרי", קיצור של שאלה מפורטת: האם אתה מחויב באוכל חלבי או בשרי, על פי עקרון שש השעות?

ויש עוד. מויסר (לשלטונות) הוא מלשין. מחמיר (במצוות) או עויבד (השם), שניהם במלעיל, הוא יהודי השומר על (מצווה) קלה כב(מצווה)חמורה. סֵדֶר הוא קיצור של סדר פסח, ומשמעותו הטכנית ספגה את סיפור החג. לומדים (תלמוד) בבלי או ירושלמי, מתפללים (תפילת) שמונה עשרה, והולכים בעקבות ה(שולחן)ערוך. גם כאן, כמו בצבא, ההיכרות עם השפה והמנהגים מאפשרת לצלוח את שפת הקיצורים.

מוסדות וארגונים זוכים בדרך כלל לקיצורים אליפסיים. מדי זמן אנחנו מתייצבים ל(מערכת)בחירות, או שולחים מכתב למערכת (העיתון). פותחים חשבון ב(בנק)לאומי, דיסקונט, פועלים. הילדים צועדים לגן (ילדים), לומדים ב(בית ספר)עממי, יסודי, תיכון. "הוא לומד בחטיבה": חטיבת הביניים. כיתה ט' היא (הכיתה ה)חמישית, והעצלנים זוכים ל(ציון)שלילי. במקרים רבים ה' הידיעה נדרשת כדי לוודא שהבנו למי הכוונה. בתי המשפט הם העליון, המחוזי והשלום, ופרקליטות המדינה היא בקיצור 'הפרקליטות'. קופות החולים הן הכללית והמאוחדת

ולקינוח, תרתי משמע, קיצורי אוכל. למי יש זמן לדבר כשרעבים? לארוחת הבוקר מטגנים (ביצה) מקושקשת או מבולבלת, או (ביצת) עין. שותים (קפה) ארוך, קצר, הפוך, שחור או נטול (קפאין). בפלאפל שמים (פלפל) חריף, ובמסעדה מזמינים (מנות) ראשונות ועיקריות. הקינוח הוא אליפסיס עתיקת יומין, קיצור של 'קינוח סעודה'. התלמוד מספר כי בסוף הארוחה היו הסועדים מקנחים את הצלחת, כלומר, מסיימים את המזון כך שתישאר נקייה. אז (אִכלו) בתיאבון! (נתראה) בשמחות!

אלה הימים הראשונים של חודש אלול, המכונה חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים (וְהַסְּלִיחוֹת). לפי המסורת, חודש זה מוקדש לחשבון נפש לקראת הימים הנוראים, ולבקשת רחמי שמיים. בחודש זה נהוג להתחיל להגיד את פרקי התפילה המכונים 'סליחות'. באמירת הסליחות חוזרים ואומרים את שלוש עשרה מידות הרחמים – שלוש עשרה תכונות שנמסרו למשה בסיני כמציינות את דרכיו של ה' בהנהגת העולם. מידות אלו מתבטאות על-פי תפיסת חז"ל במילים: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד ו-ז). בעבר כתבתי כאן על השורש חנ"ן שממנו נגזר התואר 'חַנּוּן', וכעת אעסוק בשורש רח"מ, שממנו נגזרו המילים רַחֲמִים ורַחוּם.

השורש רח"מ מציין הן בעברית והן בשפות שמיות אחרות רגש של חמלה (תחושה של השתתפות בצערו של מישהו ורצון לעזור לו) ולעיתים גם אהבה, למשל במילה הארמית 'רְחִימוּ', המוכרת לנו בביטוי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ –  'בְּיִראה ואהבה'. משורש זה נגזרו גם המילה רֶחֶם ומילים מקבילות בשפות שמיות אחרות, כגון: 'רַחֲמָא' בארמית ו'רַחִם' בערבית. לקשר אטימולוגי זה עלו הסברים שונים, ואפשר לקשר בין הרחם כמקור החיים וסמל האימהות לבין רחמים ואהבה.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, הציע הסבר אחר: לדידו, המשמעות הראשונית של המילה 'רַחֲמִים' היא "קרבי האדם ומעיו הנכמרים והומים בהתרגשות הנפש" (כרך י"ג, עמ' 6541); לצורת הריבוי 'רחמים' הייתה משמעות מקורית כללית של קרביים (איברים פנימיים), וצורת היחיד 'רחם' התייחדה לציון איבר הילודה הנקבי. צורת הריבוי מופיעה פעמיים במקרא בביטוי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו – בסיפור יוסף ואחיו: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו [בנימין]" (בראשית מג ל) ובסיפור משפט שלמה: "כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ"  (מלכים א ג כו). הפועל "נִכְמְרוּ" פירושו 'התחממו', והוא מופיע במובן זה במגילת איכה (ה, י): "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ". כלומר, הביטוי 'נכמרו רחמיו' מתאר הצפה של האדם ברגש חם כלפי סבלו של האחר. גם הביטוי הנרדף הָמוּ מֵעָיו מופיע במקרא בהקשר של רחמים: "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא יט). לפי טור-סיני, משמעותה של המילה 'רחמים' נוצרה כקיצור של הביטוי 'נכמרו רחמיו' המציין את "הֶמְיַת מעי האדם וקרבו, שהיא תוצאת התרגשות נפשית", כך שמילה זו לבדה מציינת את ההתרגשות הנפשית עצמה. טור-סיני מתבסס על קטע מפסוק נוסף: "הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (ישעיהו סג טו). בעקבות הפרשנויות המסורתיות לפסוק זה, הוא מפרש את הביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" במובן 'הֶמְיַת מֵעֶיךָ' כמעין שם פעולה של הביטוי 'המו מֵעֶיךָ' (למילה 'המון' יש במקרא משמעות נוספת: רעש, הֶמְיָה, מהשורש המ"י).

הסבר זה מבוסס על התחושה הגופנית בבטן כתגובה רגשית לאירועים חיצוניים. גם באנגלית המילה bowels פירושה 'מעיים', ובעבר היא שימשה גם במובן רחמים. בעקבות הפסוק שצוטט לעיל על רחמיו של יוסף על בנימין, עלה הסבר נוסף, שלפיו רחמים הם רגש אחווה, כמו רגש של שני אחים בני אותה אם, שנולדו מאותו רחם. בהנחה שהמילה 'רחמים' אכן נגזרה מהמילה 'רחם', מעניין להשוות זאת למילה שהיוונים הקדמונים גזרו מהמילה היוונית לרֶחֶם. המילה 'היסטריה' נגזרה ביוונית מיוונית מהמילה 'הִיסטֶרָה' שפירושה רֶחֶם, כיוון שבעבר ייחסו את ההיסטריה אצל נשים להפרעות בתפקודי הרחם.

הפועל המקראי רִחֵם מופיע, בין היתר, באנלוגיה בין רחמי האדם על בניו לרחמי האל: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו" (תהלים קג יג). פועל זה משמש גם במובן מחל, ויתר על עונש קשה מתוך רחמים, למשל: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן [= רשע, חוטא] מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיהו נה ז). במקרא מופיע גם הפועל הסביל רֻחַם, למשל בפסוק שהוא מקור לביטוי: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח יג), כלומר: מי שמודה בטעותו ואינו מתכוון לחזור עליה ראוי למחילה. במקרא מופיע גם התואר רַחְמָנִי ("נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת", איכה ד י). תואר זה מופיע בעברית החדשה בביטוי אָחוֹת רַחְמָנִיָּה. ביטוי זה נוצר בעברית כתרגום שאילה מרוסית לשמו של מִסְדֵָּר נוצרי שחברותיו התנדבו בסיעוד חולים במלחמת קרים במאה ה-19 (בנצרות נשים החברות במסדר מכונות גם 'אחיות').

במקרא מופיעה מילה נוספת שנגזרה לכאורה משורש זה, אך ככל הנראה אין קשר אטימולוגי בינה ובין שאר המילים מהשורש – שם העוף רָחָם (ויקרא יא, יח), עוף דורס הדומה לנשר. חז"ל קישרו את שמו של העוף הזה למשמעויות האחרות של השורש: "אמר רבי יוחנן: 'למה נקרא שמו רָחָם? כיון שבא רָחָם, באו רחמים לעולם" (חולין סג ע"א). ואולם לדעת החוקרים המודרניים, שמו של עוף זה נטבע כאונומטופיאה לצווחות שהוא משמיע.

בלשון חז"ל נוספו המילים רַחְמָן ורַחְמָנוּת משורש זה. בפיוטי ימי הביניים נוסף גם שם העצם רָחוּם (בניקוד שונה מזה של התואר המקראי רַחוּם) במובן 'מישהו אהוב ויקר ללב', בהשראת משמעות השורש בארמית, למשל: "יְרַחֶם-אֵל רְחוּמֶיךָ, וְגַם יָקִים יְקוּמֶיךָ" (ר' יצחק אבן כלפון). בספרות העברית החדשה, נוצרה מהמילה הארמית 'רחימא' שמשמעותה 'אהוב', המילה רְחִימָאִי כמילת פנייה במובן 'חבִיבִי, יקירִי', בעיקר בתרגומים מהספרות הרוסית או בכתבי סופרים שהושפעו מספרות זו, לדוגמה: "באתי להודיעךָ אנטוניא רחימאי, כי עוזב אני אתכם לאנחות" (י"ד ברקוביץ, תרגום שלום עליכם).

חז"ל גם טבעו את המונח מִדַּת הָרַחֲמִים, המתאר את הצד הסלחני ביחסו של האל כלפי בני האדם. מידה זו הנוגדת ל'מידת הדין', למשל: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, וְיִגּוֹלוּ רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במִדַּת הרחמים, וְתִכָּנֵס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז, ע"א). המילה 'רחמים' מופיעה בתפילות רבות כחלק מביטויים המשמשים ככינויים לאל, לדוגמה: "לכן בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים" (מתפילת 'אל מלא רחמים'). הביטוי המליצי שַׁעֲרֵי רַחֲמִים הוא כינוי למקור הרחמים של אלוהים: "ופתח לנו ה' אלוהינו אב הרחמים… שערי רחמים" (זמירות למוצאי שבת).  גם מילים אחרות משורש רח"מ משמשות ככינויים לאל: "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא" (ברכת המזון). המילה הארמית רַחְמָנָא, שפירושה 'הרחמן' ככינוי לאלוהים, מוכרת מהביטוי רַחְמָנָא לִיצְּלַן, שפירושו המילולי הוא 'הרחמן יצילנו', והוא נרדף לביטוי השם ירחם. גם בערבית השורש רח"מ מופיע במטבעות לשון דומים, כגון: הביטוי 'אַלְלָה יְרַחְמוֹ (=ירחם עליו)', הנאמר על אדם שמת; והנוסח המקובל בפתיחת רוב פרקי הקוראן: "בִֵּסְמִ(א)לְלָה אַ-רחמן א-רַחים" ('בשם אללה הרחמן והרחום').

בימינו קיבלה המילה 'רחמים' קונוטציה של התנשאות, של ראיית האדם שמרחמים עליו כמסכן ונחות. תהליך זה משתקף בביטוי מְעוֹרֵר רַחֲמִים – מסכן, עלוב ביותר, ובמונח הפסיכולוגי 'רחמים עצמיים', המתאר תופעה שלילית. אפשר להסביר זאת בהשוואה למונחים המקבילים באנגלית: המילה 'רחמים' קיבלה יותר מגוֹן המשמעות השלילי של pity (מילה שגם באנגלית הייתה לה בעבר קונוטציה חיובית יותר), ונחלש הגוון החיובי של mercy. אולי תהליך זה נבע מהתפתחויות חברתיות, וביניהן המאבק לשוויון זכויות של בני קבוצות חברתיות שונות, כגון בעלי מוגבלויות, שדרשו מהחברה יחס צודק במקום רחמים.

אף על פי כן, בימים אלה אפשר להחזיר את כבודה האבוד של המילה 'רחמים', ולבקש רחמים על האחיות הרחמניות, האחים ושאר אנשי הצוות הרפואי, ועל כל העולם.

הסלנג הישראלי הוא אחד ממוקדי פיצול האישיות הלשוני של רבים מאיתנו. מצד אחד, עברית משובשת, תת-תקנית, שפת רחוב, ממש הרס השפה. מצד שני, מצחיקה, מסקרנת, סקסית, שוברת מוסכמות. דעתי בעניין ידועה: שפת תרבות כתובה ומדוקדקת זקוקה לסלנג כאוויר לנשימה. טענה אחת על הסלנג זקוקה לטיפול נוסף: הסלנג הוא "רדוד, דל. שפה ענייה".

הבה נבדוק את העובדות. בסלנג הישראלי לפחות עשרת אלפים ערכים מילוניים, אבל המספר ממעיט. הוא צומח וגדל, ואף משתנה. במילון הסלנג של האימפריה הבריטית שכתב הבלשן המהולל אריק פרטרידג' כ-100,000 ערכים. המילון חוגג עוד מעט מאה שנה, ובינתיים הסלנג הבריטי גדל וצמח, ולצידו צמח בקצב מהיר עוד יותר הסלנג האמריקני.

העניין הוא שהסלנג מתייחס לקטגוריות מסוימות בשפה ואינו רלוונטי לאחרות. אם יורדים לחקרו בקטגוריות הרלוונטיות מסתבר שהוא אינו רדוד ואינו עני כלל. הוא עשיר, יצירתי, והיקף האפשרויות שהוא מציג רחב בהרבה מהשפה התקנית. אחד מהתחומים האלה הוא תכונות המין האנושי. קחו למשל את הטיפשות. בנושא הזה מציעה השפה המהוגנת ארבע מילים נרדפות: טיפש, אוויל, כסיל ושוטה. בחיי היומיום נשאר לנו רק הטיפש. לעומת זאת הסלנג מציע לנו לא פחות משבעים (!) מילים נרדפות לטיפש. אז מי כאן העני? הדוגמאות, בגילוי נאות, מ"מילון הסלנג המקיף" של כותב הרשימה. וכאמור, על חלק מהמילים חלה התיישנות, אבל כדאי להיזכר.

אז מה היה לנו? קטגוריית הטיפשים בסלנג שואבת ממגוון מקורות. חלקם משפות משפיעות, בדרך כלל שפות עממיות, שהרי הסלנג הוא "עממי". הערבית נתנה לנו את אַהְבָּל ובת זוגו אַבְּלָה, ואת 'עמה'. טמבל היא מילה טורקית שפירושה עצלן, אבל היא ספגה את משמעות המקור הערבי: טַנְבָּל, טיפש, מילה שגם בה נעשה שימוש, ובהרחבה טמבלולו.

הטיפש מדומה במקרים רבים לבעל חיים. ביידיש הטיפש הוא בוֹק (תיש), קצ'קה (ברווזה), לצידו חמור בעברית, חמאר בערבית ואזנו בלדינו. אוהבים גם להשוות את הטיפשים לירקות. בלדינו קוראים לטיפש טרונצ'ו, מילולית: קלח כרוב. יש גם דימויי חפצים: בלטה או ראש בלטה, קלוץ (בול עץ ביידיש), ומפולנית: נעל. כינויים רבים לטיפשים לקוחים מהז'רגון הפסיכולוגי. בראשם 'פסיכי' שהתיישן ולצידו דביל, אימבציל, דגנרט, והחדשים יותר, בפי הילדים, דיסלקט ואוטיסט. מן התלמוד קיבלנו את הטומטום ואת ידידו המטומטם. מן הצבא קיבלנו ראשי תיבות: קב"א, במקור: קבוצת איכות, דפ"ר, במקור: דרגה פסיכוטכנית ראשונה. אלה מונחים ניטרליים שספגו דווקא את משמעות הדרגה הנמוכה, הטיפש.

סיפור הטיפשות חושף עוד תכונה מטרידה של הסלנג ותכונות האדם. הוא מתמקד בשלילי. לחכם ולנבון אין כמעט חלופות סלנג. גם על הברנש המבולבל, חסר ההתמצאות, אוהבים לרדת בסלנג: אַסְטְרוֹ או אַסְטְרוֹנָאוּט, עב"ם (עצם בלתי מזוהה בלשון חובבי המדע הבדיוני), בולבול, ובשפת הצבא הלם, הלמוט, שוקיסט ופעור. על מי שמתנהג בצורה מוזרה אמרו בעבר שהוא טרָלָלָה (מצרפתית) או קוקו (מאנגלית), עבור היידיש הוא משיגענע, בערבית הוא מג'נון, בלדינו לוֹקוֹ ובאנגלית פְריק או ווירדוֹ. ואם תהיתם היכן כאן העברית, ובכן, בתחומים אלה הסלנג שמקורו עברי שולי למדי.

גם רעי הלב, שזכו למגוון כינויים במקורות כגון נבל, רשע, בן בליעל, בן נעוות המרדות וערל לב, נהנים ממגוון אפשרויות בשוּק הסלנג. כאן יש לדימויי בעלי החיים תרומה משמעותית. האיש הרע הוא כלב בן כלב, ורעייתו היא ביץ' או קלפטע, כלבתא בתלמוד. הרשע הוא גם נחש, חזיר או סתם בהמה. היידיש הביאה לנו לקטגוריה הלא מלבבת הזו את הקאקר, השוואנץ, השמוק והשמֶגֶגֶה. הערבית את המלעון, הלדינו את הפוסטמה. הגידוף הגנרי 'מניאק' משלב את בעל המַניה, השיגעון, משפות אירופה, עם הנייק והמניוק הערבים, שלהם קונוטציה מינית בוטה. הביטוי המוביל מן העברית הוא חלאה, או 'חלאת המין האנושי', ביטוי מתורגם מרוסית, וכן דימוי מוזר מעט: נקניק. על מקורו יש כמה אגדות אורבניות. ולקינוח, אי אפשר בלי לערב הורים. המנוול הוא בן זונה, בן טִיבּוֹגָה, בן יונה ובן כלבה. ומה עם אבא? הסלנג הוא מעוז שוביניסטי ידוע.

זה המקום להעניק בכל זאת לסלנג מעט אשראי על חשיבה חיובית. האנשים הטובים זוכים לכמה ביטויים מחממי לב. מהיידיש קיבלנו את 'מֶנטש', בן אדם, ואת ה'חברֶהמן', ומהאנגלית את ה'לארג'. ומה בעברית? נשָמה, בחור זהב, או פשוט, בן אדם. החרוץ הוא משקיען וחרשן, סוס עבודה, ובלשון הסובייטים סטֶכָנוביץ. לעומתו העצלן או האדיש הוא סתם פלֶגְמָט, ובלשון הצבא נַצְנְצָן ואפילו ראש סיכה. מי שעומד על דעתו ולוחם עליה הוא ראש גדול, פייטר ואכפתניק, אבל אם הוא מגזים נאמר עליו שהוא עקשן כמו פרד, או סתם אגוז קשה. ויש גם טיפוסים בינוניים, חסרי ייחוד. על פלוני נאמר שהוא 'בחור טוב', לא מריח לא מסריח או בראשי תיבות 'לַמְלָם', 'נחמד' בנגינה מזלזלת, 'מרובע', והיישר מלשון הסטלנים 'סָחִי'.

הסלנג מחבב מאוד את היהירים, המלאים מעצמם, בעלי הגאווה. כאן היידיש מספקת לנו את שוויצר, מוישה גרויס (משה הגדול), והערבית את הדאווינר, הוואסח ואת שׁוּפוּנִי, קיצור של 'שׁוּפוּנִי יָא נָאס': הביטו בי, הוי, אנשים. ויש לא מעט עברית: נאד נפוח, סגן של אלוהים, עף על עצמו, חש את עצמו, ובאירוניה: צדיק הדור, צנוע ידוע.

מציאות חיינו נשענת על משולש פורה: התחמן, הפרייער והקומבינה. התחמנים הם הפוליטיקאים ועוזריהם. תחמן היא מילה מומצאת תוצרת חיל האוויר של שנות החמישים, ואליו מצטרפים המאכר והחאפר שהגיעו אלינו מהעיירה היהודית. לקורבנות התחמנים והמאכרים שלל שמות בסלנג הישראלי. בראשם הפרייער, שפירושו בגרמנית רווק או מחזר, והתגלגל לסלנג הפושעים במשמעות הפתי, קורבן ההונאה. לצידו נתנה לנו המרוקאית את 'חְנון', הצבא את 'צהוב', קומדי סטור את 'לַפְלָף', ובסלנג שנות החמישים קיבלנו את סַבּון ואת יורם, במלעיל.

תשומת לב מיוחדת מעניק הסלנג לטרחנים ולנרגנים למיניהם. בעבר שלט בכיפה הנודניק מיידיש והניג'ס מערבית, וכן נָמֵר, ראשי תיבות: נודניק ממדרגה ראשונה. היום החליפו אותם החופר ואוכל הראש. הקוּטֶר, החתול הזכר ביידיש, הוא המתבכיין הנצחי. העלוקה והקרציה אינן צריכות הסברים, ומהן נולדו הפעלים להתעלק ולהתקרצץ. יש גם תרומה רומנית שהתיישנה: טֶמְפִּיט.

הסלנג תומך בגברים חזקים ומרשימים: כלי, ז'לוב, אבדאי ופטיש, ומעולם הקולנוע רמבו, פופאי וברוס ויליס. אבל גם לחלשלושים וחסרי המזל יש מקום, וכאן היידיש מככבת שוב: יוֹצְמָך, נֶבֶּך, עוֹבֶר בּוֹטֶל, צִילֵייגֶר, צִיפְלוֹיְגֶנֶר, ציקרוכֶנֶר, קָאלִיקֶר, שלומיאל ושְׁלֵימָזֶל. צִילֵייגֶר הוא לשון סגי נהור: מילולית פירושו "חזק ומרשים". הלדינו תרמה לנו את דֶמִיקוּלוֹ, מילולית: מן התחת שלי.

ומה עם הנשים? סלנג שוביניסטי כבר אמרנו? האשה היא במקרה הטוב אובייקט מיני נוסח בּוּבָּה, כוסית, שאפה, חתיכה או פצצה. אם היא חופשייה בהליכותיה היא הופכת לזנזונת, שרמוטה ושרלילה. אם גברים לא יחשקו בה היא תזכה או זכתה בעבר לכינויים כמו כּוּנֵפָה, מֶדוּזָה, מַכְשֵׁפָה, מפזרת הפגנות, נערת ריינס, עקומה, ובלשון הצבא בחורילה. אם היא מגלה תכונות השמורות לגברים היא תיקרא גבריאלה, טוֹמְבּוֹי, או כֵּלָה. היידיש דחקה את האשה למטבח וללהג הרכילאי נוסח וַייבֶּרְס, יַכְנֶה ויֶנְטֶה. ואם בכל זאת הסלנג מפרגן לאשה, הוא הופך אותה למעלת חצי אלה: לֵיידִי, מלכה, פָאם פָאטָאל, ובמילה אחת: דִיוָוה.

שבעה בניינים יש בעברית, והמונח 'בניינים' מספר את הסיפור. זהו השלד של מערכת הפועל, ומערכת הפועל היא אחד היסודות המוצקים של העברית. שבעת הבניינים זוקקו והוגדרו במסגרת הדקדוק העברי שנוסח בסוף האלף הראשון, מתוך כ-70 בניינים המופיעים בתנ"ך ובמשנה. כל היתר נדירים וחלקם נתפסו כצורות משנה של שבעת הבניינים המרכזיים, שהם הרוב המכריע של הופעות הפועל במקורות.

לכאורה, לכל בניין יש תפקיד מוגדר. בניין קל הוא הבסיס, מעין ברירת מחדל, ללא מאפיינים מיוחדים. למשל, אָכַל. נפעל הוא לכאורה הסביל של בניין קל, למשל: נֶאֱכַל. פיעל הוא הבניין המחזק, איכֵּל, בעיקר בהתייחסות לאש האוכלת, פוּעל הסביל שלו, אוּכַּל, התפעל הבניין החוזר. הפעיל הוא הבניין הגורם: האכיל, והופעל הסביל: הואכל. ויש בונוס. לכל בניין שם פעולה, מעין הפשטה של הפעולה. אכילה, היאכלות, איכול, מאוכלות, האכלה, התאכלות.

עד כאן הדברים ידועים. פשוטים הם לא. כאשר מתחילים לגלוש בין השורשים השונים מגלים שהחלוקה לבניינים רחוקה להיות מושלמת. לא צריך להתפלא. השפה היא מערכת בנויה היטב, אך לא מושלמת, וזה סוד יופייה וגמישותה.

קחו למשל את שני הבניינים הפעילים, קל ופיעל. כאמור, קל הוא היסוד, פיעל הוא החיזוק. אבל האומנם יש באמת הבדל משמעות בין דלג לבין דילג? בין הלך לבין הילך? ההבדלים הם בעיקר בשימוש או במשלב. הילך הוא לכאורה גבוה: מְהַלֵּך, וצורת שם הפעולה עוברת לעולם הרכב: הילוכים, אבל מבחינת המשמעות ההולך והמהַלֵך חד הם. הכובס והמכַבֵּס עושים אותה פעולה בדיוק, ההבדל היסטורי. בתנ"ך 'מכבסים', בלשון חז"ל מופיע שם הפעולה 'כיבוס', בלשון ימי הביניים – 'כובסים', בבניין קל, ושם הפעולה הפך לשם עצם כללי: 'כביסה'. במקורות גם לוקטים וגם מלקטים, גם רוקדים וגם מרקדים, גם קופצים וגם מקפצים, גם רוחפים וגם מרחפים. נשקתי לאהובתי או נישקתי אותה? העיקר שיש אהבה. גננת כותבת: "לאחרונה עלתה בגן השאלה איך נכון לומר: אני קולפת תפוז, או מקלפת תפוז". והתשובה היא, גם וגם.

לעיתים נמצא במהלך השנים בידול במשמעות בין הפעלים, אבל לא במשמעות המחזקת אלא כדי לענות על חֶסֶר במשמעות. למשל, במשמעות השורשים בָנָה (בתנ"ך) ובִנָּה (בלשון חכמים) חל בידול – האחד כפועל כללי, והשני במשמעות חיזוק הריסות: בינוי. במקורות אין הבדל בין כתב וכיתב, היום כיתב נקשר לענייני המשרד ("תכַתֵב את המנכ"ל"), ובשם הפעולה באמצעי תקשורת שונים: כיתובים. הבדל בולט קיים כבר במקרא בין סָפַר (מספרים) לסִפֵּר (סיפורים). לעומת זאת 'חישב' מתייחס לתחום המחשבים והמתמטיקה רק בעברית החדשה.

לעיתים ההבדל הוא בשימוש בזמנים השונים. הדובר והמדַבֵּר בלשון מקרא זהים במשמעות, אבל 'דובר' מופיע רק בבינוני, והמדַבֵּר על כל זמניו ודקדוקיו הוא הפועל השליט. חובֵב בבניין קל מופיע בתנ"ך רק בבינוני (חובב עמים), בלשון חכמים כבר כולם מחַבְּבִים ומחַבְּבות, בפיעל. גורל דומה יש לפעלים פחד ופיחד. במקרא יש חלוקה. 'מְפַחֵד' בפיעל היא הצורה הבלעדית של ההווה, בעוד 'פָחַד' בבניין קל היא הצורה הבלעדית של העבר. היום אומרים גם 'פוֹחֵד'. 'פיחד' בעבר נכון דקדוקית, אבל נשמע בעיקר בין ילדים.

גם הגבולות בין הפעיל וקל מיטשטשים, כבר במקורות. לבניין הפעיל יש גם תפקיד של תהליך, התכנסות לתוך מצב, ולא רק של גרימה. במקרים אלה נוצרת כמעט זהוּת בין קל להפעיל. כבר בתנ"ך אָדַם והאדים, חָוַור והחוויר, שָמַן והשמין מספרים אותו סיפור, אם כי השמין פירושו גם גרם לאחרים להיות שמנים יותר. וכך מופיעים במקורות באותה משמעות רָזָה והִרְזָה, רָעַש והרעיש, חָשך והחשיך. אחת המשמעויות של 'קרא' בתנ"ך היא לקרוא טקסט באוזני אחרים, בחז"ל אומרים 'הקריא' באותה משמעות. לא, זו לא שגיאה. זָן בלשון חכמים – פרנס, נתן מזון. הֵזין בעברית החדשה, דומה במשמעות. החונף, המחניף והמתחנף עסוקים כולם בליקוק ישבנים. האדם הצרוד, מילה מחז"ל, זכה לשלל פיתוחי פועל בעברית החדשה: צרד, נצרד, הצריד והצטרד.

גם בניין נפעל משחק עם בן בריתו הקל משחק מתעתע. בדרך כלל זהו אכן צמד: פעיל-סביל, אבל במקרים לא מעטים הנפעל אינו בדיוק סביל, כפי שהקל אינו בדיוק פעיל. למשל, הצמד אָבַד המקראי ונֶאֶבַד שפירושו בחז"ל הושמד, והיום – הלך לאיבוד. כך הפך ונהפך, חרב ונחרב, כבה ונכבה. בין לָחַם לנִלְחַם לא נמצא שבריר הבדל, ובחז"ל מופיע אפילו התלחם, המשמש היום בסלנג. ומה בין כיוֵון והכווין? בשני המקרים מסמנים מגמה, לאן יש ללכת. על כן בעברית החדשה מתרחבת הצורה 'הכווין', לצד זו המקובלת: כיוֵון.

דוגמה מעניינת היא שורש מש"ך. לכאורה, הפעולה נמשכת, והאדם ממשיך את הפעולה. אבל כבר בימי הביניים 'ממשיך' פירושו 'נמשך', כמו בחלק מההופעות היום: ההצגה המשיכה. יחסים כאלה יש גם בין הנחבא והמתחבא, המתלונן והמלין, החומק והמתחמק ועוד.

יש גם בלבול או סוג של שגיאה ההופכים לנוהג. זה קורה בעיקר ביחסי קל והפעיל, בעניינים של ממון ונכסים. אפשר לחזור ולשנן שהלוֹוֶה מקבל כסף והמַלוֶוה נותן, שוֹכֵר מקבל דירה מהמשכיר, ושואל לוקח ספר מהמשאיל. לא עוזר, ושוב ושוב נשמע: "הלוויתי ממנו אלף שקל", "השכרתי מהבעלים דירה במרכז העיר", "השאלתי מהספרייה את הספר".

אחת התופעות המעניינות ביחסי הבניינים, המעידות על הגבולות המטושטשים ביניהם, הוא עניין שמות הפעולה. בלא מעט מקרים יש בעברית החדשה בידול בין הבניין של הפועל לבניין של שם הפעולה. למשל, השורש אס"ף. הפועל: אספתי, אספת, לאסוף. בניין קל. שם הפעולה: איסוף, בניין פיעל. הפועל אסר, שם הפעולה בחז"ל ועד היום: איסור. לא אסיפה ולא אסירה. איסוף ואיסור.

דוגמה בולטת ואקטואלית היא בשורש כב"ש. כבר בתנ"ך הפועל הוא לכבוש, ושם הפעולה בלשון חכמים – כיבוש, בעקבות הופעה בודדת של 'כיבֵּש' בתנ"ך. גם לכבישה יש תפקיד, וזאת בתחום עיבוד המזון. כובשים זיתים לשמן בכבישה קרה, כובשים שטחים בכיבוש חם. המשותף הוא הלחיצה והדחיסה.

ולסיום, לא אחת ולא שתיים מסמן מעבר הבניינים לא רק ניואנס, גרימה או חיזוק, אלא היפוך משמעות. המבַצֵר את העיר או מתבצר בעמדתו מפגין כוח ונחישות. הנבצר אינו מי שמבצרים אותו, אלא החלש, מי שאינו מסוגל לפעולה. השדה הסמנטי הזה מאפשר לפגוש גם את השורש חל"ש. בנפעל: נחלש. בהפעיל: החליש, כלומר, איבד מכוחו. ובבניין קל: חלש, שלט, הפגין כוח. זה מה שאירע גם לפעול שר"ש. המשָרֵש, פיעל, עוקר. המשריש או המשתרש בהפעיל ובהתפעל מעמיק את היאחזותו בקרקע. נפלאות דרכי השפה.

אחת המילים הבולטות בחדשות בחודש האחרון הייתה המילה סִפּוּחַ. לא כאן המקום לדווח על תוכנית הסיפוח, ובוודאי שלא לדון בדעות השונות הנושא זה, אבל זה המקום המתאים לבדוק את המשמעויות השונות של המילים שנגזרו מהשורש ספ"ח.

מהשורש ספ"ח נגזרו כמה פעלים בבניינים שונים, וכל אחד מהם מופיע פעם אחת במקרא. הפועל סָפַח בבניין קל מופיע במובן 'צירף': "וְאָמַר סְפָחֵנִי [=צָרֵף אותי] נָא אֶל-אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת-לָחֶם" (שמואל א ב, פס' ל"ו). בבניין נפעל נגזר משורש זה הפועל נִסְפַּח, המופיע במובן 'הצטרף, נוסף אֶל': "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם [על בני ישראל] וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד א). בבניין התפעל נגזר הפועל הִסְתַּפֵּחַ באותה משמעות: "כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א כו, פס' י"ט); וכן – בלשון חז"ל: "שנשאו נשים מואביות ושהניחו ישראל ונסתפחו בִּשְׂדֵי מואב" (רות רבה ב). בבניין פֻּעַל נגזר הפועל סֻפַּח, המופיע בפסוק בספר איוב (ל, ז) המתאר נוודים: "תַּחַת חָרוּל [צמח קוצני] יְסֻפָּחוּ", ופירושו 'התאספו, התקבצו'. דווקא הפועל סִפֵּחַ בבניין פיעל מופיע במקרא בצורה שיש ספק בעניינה: "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר" (חבקוק ב טו). חז"ל והפרשנים המסורתיים פירשו צורה זו במשמעות דומה לזו של אותו שורש בבניין קל: 'צירף, הוסיף', למשל: "אתה מספח בו דברים בחמתך" (אסתר רבה ג). ואולם לפי חוקרים מודרניים, המילים המקוריות בפסוק היו "מִסַּף  חֲמָתְךָ", וה-ח' מיותרת. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הפועל 'סיפח' ללשון חז"ל ולעברית בת-זמננו. שם הפעולה 'סיפוח' הופיע לראשונה בלשון הפיוט.

בלשון המקרא נגזרו מהשורש ספ"ח גם שמות עצם, אך הדעות חלוקות האם הם קשורים למשמעות של הפעלים משורש זה, שעניינם חיבור, צירוף והוספה. ראשית, המילה סָפִיחַ פירושה במקרא תבואה או גידול אחר הצומחים מאליהם מן הגרגירים שנשרו או שנתפזרו בשעת קציר קודם, בלי חרישה וזריעה, לדוגמה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" (ויקרא כה ה). לפי חלק מהדעות, שם עצם זה נגזר מאותה משמעות של השורש ספ"ח במובן 'צמחים נוספים'. ואילו דעות אחרות קושרות את המילה הזאת לפועל סַפַחַ בערבית שפירושו 'שפך', מאחר שהספיחים צמחו מהגרגירים שנשרו ו'נשפכו'.

שנית, במקרא מופיעה המילה סַפַּחַת ברשימה של נגעי עור שונים: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרַעַת" (ויקרא יג ב). לימים נקבעה מילה זו כשמה העברי של מחלת העור פסוריאזיס. חז"ל ופרשנים מסורתיים קישרו את המילה הזאת למשמעויות אחרות של השורש ספ"ח, בנימוק שנֶגע הספחת נלווה לסוגי הנגעים האחרים, ולחלופין, בדבריו של ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא): "חולי שיתחבר אל מקום אחד". ואילו אחרים גוזרים את המילה הזאת משורש היסטורי נפרד, למשל המילונאי ארנסט קליין, המקשר את המילה הזאת לפועל סַחַ'פַ בערבית, שפירושו 'היה חלוש'. בלשון חז"ל נוצר הביטוי קָשֶׁה כְּסַפַּחַת (בין היתר: יבמות מז ע"ב), שפירושו: מטריד ומרגיז ביותר. בעברית נוצר הביטוי הספרותי דָּבַק בּוֹ כְּסַפַּחַת, וגם המילה 'ספחת' עצמה החלה לשמש ככינוי למי שנטפל לאחרים.

בלשון חז"ל הופיע שם העצם סֶפַח, והוא משמש בתחום החקלאי באותה משמעות כמו המילה 'ספיח'. שתי המילים האלה משמשות לחלופין, למשל: "רבי שמעון אומר: כל הספחין מותרין חוץ מספיחי כרוב […], וחכמים אומרים: כל הספחין אסורין" (ירושלמי, ברכות ו ע"ב). בעברית החדשה משמעותה של המילה 'סֶפח' עברה מתחום החקלאות לתחום הניירת המשרדית, והיא מציינת חלק המצורף אל העיקר; תוספת בשולי תלוש, כרטיס וכד', שבדרך כלל אפשר לתלוש אותה. גם משמעותה של המילה 'ספיח' התרחבה, והיא מציינת דבר שהוא תולדה, תוצר או תוצר לוואי של דבר אחר, לדוגמה: ספיחיה של פרשת הרצח הוסיפו להעסיק את החוקרים זמן רב אחרי שהתגלה הרוצח עצמו.

בעברית החדשה קיבלה המילה נִסְפָּח, צורת ההווה של הפועל 'נִסְפַּח', שתי משמעויות מיוחדות: האחת – תוספת למסמך, לספר או לחומר כתוב אחר, המובאת לאחר סיומו כחלק נפרד, למשל: נספחים לעבודה או למאמר; והשנייה – אחד מבעלי התפקידים בסגל הדיפלומטי של מדינה אחת במדינה אחרת, המופקד על טיפול בעניינים שבתחום מומחיותו (כגון: נִסְפָּח צְבָאִי, נִסְפָּח תַּרְבּוּתִי).

כמו כן, המילה סְפִיחָה (שם הפעולה של הפועל 'סָפַח') קיבלה משמעות מיוחדת בכימיה: תהליך שבו אטומים או מולקולות של גז או נוזל מתקשרים לפני השטח של חומר מוצק ויוצרים מעטה דק. משמעות זו נוספה גם לפועל, לדוגמה: " סיליקה ג'ל משמש כחומר סופח לחות".

כך נספחו לשורש ספ"ח תחומי משמעות שונים: חקלאות, כימיה, דיפלומטיה, כתיבת מסמכים והוצאה לאור, וכן התחום הגיאופוליטי שבו משמשת המילה 'סיפוח'.

%d בלוגרים אהבו את זה: