Feeds:
פוסטים
תגובות

בפעם הקודמת עסקתי כאן בשורש פל"ט, והבטחתי המשך על השורש המשלים אותו – קל"ט. כאמור, מילים שנגזרו מצמד השורשים הזה מציינות בדרך כלל פעולות המשלימות זו את זה. לדוגמה, פליטי מלחמה מבקשים מקלט מדיני בארצות אחרות; בתחום עיבוד המידע והמחשבים יש תהליכים של קֶלֶט ופֶּלֶט.

השורש קל"ט מופיע במקרא במשמעות הנוגעת לענייננו רק בשם העצם מִקְלָט, בעיקר כחלק מהצירוף עִיר מִקְלָטעיר שאליה נמלט מי שהרג אדם בשגגה, כדי למצוא בה מחסה מפני גואל הדם. הדבר מפורט בחוקי התורה: "[…] עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה; לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה יד-טו). מכאן נוצרה המשמעות של המילה 'מקלט' לבדה כמקום מחסה, והיא משמשת אפוא כמילה נרדפת למילה מִפְלָט שנדונה במאמר הקודם. בעברית החדשה נוצרה המשמעות המודרנית של 'מקלט' כמבנה המשמש כמקום מחסה בעת מתקפה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש קל"ט הפועל קָלַט בבניין קל בכמה משמעויות, במקביל לפועל הארמי 'קְלַט'. בין היתר, פועל זה מופיע במובן 'שימש מחסה' בדיונים הלכתיים על ערי המקלט, למשל: "עד שלא נבחרו שלשׁ [ערי מקלט] שבארץ ישראל, לא היו שלשׁ שבעבר הירדן קולטות, שנאמר: 'שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה' (במדבר לה יג), עד שיהיו ששְתן קולטות כאחד" (משנה, מכות ב ד).

פועל זה מופיע בכתבי חז"ל גם במשמעותו הפיזית הראשונית – תפס והחזיק במשהו או הכיל אותו. משמעות זו מתארת גם כלי קיבול שקולטים לתוכם חומרים שונים, בין היתר במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה. […] מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת" (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם לַמשל הזה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים; ואילו המְשַׁמֶּרֶת מייצגת את המצב ההפוך – את מי שזוכר רק את הדברים השקריים ושוכח דווקא את דברי האמת.

בלשון חז"ל מופיע גם הפועל הסביל נִקְלַט (שבת פ א), וכן בלשון ימי הביניים. בין היתר, הרמב"ם השתמש בפועל זה בדיונו בהלכות עיר מקלט: "שֶעָרֵי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת. הואיל ונכנס בהן, נקלט" (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח, הלכה י).

הפרשן רש"ר הירש, בן המאה ה-19, הביא הסבר מעמיק למשמעותו של שורש זה (בפירושו לביטוי "עָרֵי מִקְלָט", במדבר לה יא): "בלשון חז״ל, 'קלט' מורה על קבלת והטמעת חומר זר כדי ליצור חיבור [….]. נראה ש'קלט' קרוב ל'גלד', שממנו מתקבל 'גלֶד' במובן של עור ('עֲלֵי גִלְדִּי' [איוב טז טו]), הכיסוי האורגני המקיף את הגוף וסוגר עליו. […] מכל זה נראה ש'קלט' בתיבת 'מקלט' פירושו: לקבל דבר ולהחזיק בו דרך קבע. אולי זו גם משמעותו של 'ילד' הקרוב לו באופן הגייתו: להביא את הוולד לעולם כדי שיתקבל בו דרך קבע. לפי זה, הגליית הרוצח בשוגג לעיר מקלט היא כביכול לידה מחדש שמוסיפה הגבלות: עיר המקלט תהיה מכאן ואילך כל עולמו של הגולה אליה".

בתלמוד מתואר כיצד הארץ קולטת את בני האדם הכשרים, כלומר הראויים: "כְּשֵרין [=אנשים הגונים] שבבבל, ארץ ישראל קולטתן; כשרין שבשאר ארצות, בבל קולטתן" (כתובות קיא ע"א). בלשון חז"ל נוצר גם שם הפעולה קְלִיטָה. הצירוף "מחנות לקליטה" (זבחים קיז ע"א) מתאר מחנות במקום מסוים ששימשו כערי מקלט. בעקבות שימושים אלה המילה 'קליטה' קיבלה משמעות של קבלה של מישהו והכללתו (במקום או במסגרת), ומשמעות זו מוכרת כיום בעיקר בתחום קְלִיטַת עֲלִיָּה.

בעברית החדשה החל פועל זה לשמש גם במובן חושי –תפס בחושיו סימנים, אותות, צלילים, מראות, למשל בביטוי קָלְטָה אָזְנוֹ (שמע במקרה); וכן במובן שכלי –השיג או הבין בשכלו את מה שראה, שמע או קרא, לדוגמה: "הוא קולט מהר את כל מה שמלמדים אותו". בדומה לכך,גם שם הפעולה 'קליטה' מציין הן תפיסה חושית והן תפיסה או הבנה שכלית, וגם הפועל הסביל 'נקלט'. התואר קָלִיט מציין את מה שנתפס ונקלט במהירות ובקלות (בשכל או בחושים), בעיקר שיר קליט ש"אי-אפשר להוציא אותו מהראש".

בתחום התקשורת האלקטרונית נוספה למילים אלה מהשורש קל"ט משמעות של קבלת אותות ושידורים ברדיו או בטלוויזיה (באנגלית reception). בעבר היה זה בעיקר במכשירים האנלוגיים בעלי האנטנות, שכונו בשם מַקְלֵט, ובשני העשורים האחרונים התמקד השיח בעיקר בקליטה סלולרית או בטווח הקליטה של הוויי-פיי. ריבוי המשמעויות הזה השפיע על מילות 'שיר המכולת' שכתב דני סנדרסון, ובו נזכרות באותו משפט קליטה של גלי צה"ל ברדיו וקליטת עלייה.

בתחום המחשוב ועיבוד המידע שם העצם קֶלֶט משמש במובן הנתונים המוזנים למכשיר או למתקן שמעבדים מידע, ובייחוד למחשב (באנגליתinput). שם עצם זה שימש בעבר גם במובן של בסיס קליטה צבאי. המונח ההפוך והמשלים לכך קיבל את השם פֶּלֶט המידע המעובד שמחשב מפיק כתוצאה משימוש בתוכנה מסוימת או מפעולה מסוימת (באנגלית output). תיאוריות בפסיכולוגיה קוגניטיבית, הרואות את המוח כמכשיר לעיבוד מידע, שאלו מתחום המחשוב את צמד המונחים הזה, והן מתארות תהליך הכולל שלושה שלבים: שלב הקֶלֶט – קליטת גירויים חושיים מהסביבה (למשל: מילה כתובה), שלב עיבוד המידע הזה (למשל: תהליך זיהוי המילה במוח) ושלב הפֶּלֶט – התגובה לגירוי (למשל: קריאת המילה בקול). בחקר המוח משמשת המילה קוֹלְטָן משורש זה במובן פיזי של איבר חישה או קצה עצב הקולט גירוי מסוג מסוים ומעביר בעקבותיו שדר עצַבּי (בלועזית: רֶצֶפּטוֹר).

השימוש בשורשים קל"ט ופל"ט בתחומים טכנולוגיים ופסיכולוגיים שונים מבוסס על התפיסה המטפורית של המוח האנושי או המחשב ככלי קיבול, שנכנסים ויוצאים ממנו דברים. היסוד המטפורי הזה ניכר גם במילים input ו- output באנגלית. הגירויים נכנסים לראשנו דרך איברי החישה (העיניים, האוזניים וכו'), עוברים תהליך עיבוד מידע, והתגובה יוצאת מהראש שלנו בתהליך הזה דרך הפה המדבר והיד הכותבת. תפיסה מטפורית זו מסבירה את השימוש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון' ואת השימוש במילה 'פלִיטה' בצירוף 'פליטת פה/קולמוס'.

השורש קל"ט שימש ליצירת מילים חדשות בתחומים טכניים נוספים. צורת ההווה בבניין קל קוֹלֵט משמשת בשמות מכשירים, כגון קולט אדים וקולט שמש – מכשיר להפקת אנרגיה סולארית שאולי יכול לשמש כאמצעי לצמצום פליטוֹת הפחמן שנזכרו במאמר הקודם.

ולסיום, קלטתי שעוד לא פירטתי על משמעות שימושית אחרת של השורש קל"ט, הבאה לידי ביטוי במילים שנגזרו משורש זה בבניין הפעיל – הִקְלִיט והַקְלָטָה; ועוד משפחה ענפה של מילים אחרות שנגזרו משורש זה באותו הקשר, חלקן תחדישים של האקדמיה למילים לועזיות, תחדישים שלא תמיד נקלטו בלשון בהצלחה. כל אלה יחכו להזדמנות אחרת.

השפה מתרחבת ומתעשרת באמצעות דימויים. במקום ליצור מילה או ביטוי עבור כל תופעה הדורשת זאת, אנחנו מרחיבים משמעות של מילה קיימת, באמצעות הכוח המדמה. כך נוצרים למילים ולביטויים רובדי משמעות חדשים, והם מתכתבים אלה עם אלה. הדימוי הוא חד סטרי – מהמוחשי, הפיזי, מה שנתפס בחושים, לרעיונות מופשטים יותר.

המקורות לדימויים מגוונים: איברי הגוף, בני המשפחה, חפצים יומיומיים, מזון ועוד. אחד המקורות האלה הוא העולם הסובב אותנו ונגלה לעינינו: הנוף. הנוף, כמו תחומים אחרים, לא עבר שינויים מפליגים מהעת העתיקה ועד היום, פרט לכך שכיסינו אותו בשלמת בטון ומלט. לכן הוא בסיס פורה מאוד להרחבות ולדימויים. השיטוט בדימויי נוף ייעשה בסדר אלפביתי.

אופק. הקו הנגלה לעין ומפגיש בין האדמה או המים לשמים הוא אמנם קו דמיוני, אבל לחושים הוא נתפס כמציאות. המילה נכנסה לעברית בשלב מאוחר, בימי הביניים, בעקבות המילה הערבית אֻפְק. בעולם הדימויים הוא התגלגל למשמעות "התופעה הרחוקה ביותר הנגלית לעין". כשמסתמן פתרון לבעיה היא "נראית באופק", וכשמדובר ביחסים מדיניים מסתמן "אופק מדיני". מכאן התגלגל לעולם התרבות וההשכלה. ככל שאדם יודע ומכיר יותר את העולם בתחומים רחבים הוא בעל "אופקים רחבים", וההשכלה "מרחיבה את אופקיו".

גבעה. הגבעה מציגה אפשרות נוספת בהרחבה של מונחי נוף: היא הופכת חלק ממיתוס, במקרה שלנו, מיתוס ציוני. המילה עצמה מסמנת היום מעין הר נמוך, אך במקרא היא כנראה מילה נרדפת להר. מאבקים על כיבוש גבעות במלחמות השונות נכנסו למיתוס, מ"גבעה 24 אינה עונה", ועד גבעת התחמושת. מיתוס הגבעות משרת את תנועת ההתנחלויות, ומכאן גם המונח 'נוער הגבעות'. בתנ"ך מופיעים זה לצד זה "הרים וגבעות", וכך אירע שביטויים משפות שונות שבהם מופיעה המילה 'הר', זכו להרחבה בתרגום לעברית ל"הרים וגבעות". מי שמשמיע הבטחות מפליגות וחסרות כיסוי "מבטיח הרים וגבעות", ומי שמגלה יוזמה וכושר מנהיגות יודע "להזיז הרים וגבעות". בעקבות ספר יחזקאל נוצר שימוש אירוני לדבר מה המתפשט בלי שליטה: "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן".

הר. בעוד שהגבעה היא תוואי פני הנוף השגרתי כמעט במקומות שונים, ההר הוא מה שנישא מעל, המיתוס של הגבורה העילאית, כדברי ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "למות או לכבוש את ההר". ארץ ישראל מרוצפת בהרים שלרבים מהם מעמד איקוני ויסוד קדוש: הר הבית, הר הברכה והר הקללה, ליד שכם. הר הצופים וכמובן, הר סיני שבו ניתנו לעם לוחות הברית. לצד אלה 'הר' הוא דימוי פשוט לדבר מה גדול. במשרד מצטבר "הר של מסמכים", בבית המשפט "הר של ראיות", ואדם מגודל לגובה ולרוחב הוא "הר אדם". כאשר הדבר הגדול מתגלה כקטן וחסר חשיבות נאמר כי "ההר הוליד עכבר", בעקבות משל לטיני. ההר הוליד סיפורים נוספים שהפכו למטבעות לשון. בעקבות סיפור ערבי נוצרה המשוואה "אם ההר לא רוצה לבוא למוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". המגזימים "רואים צל הרים כהרים", מי שפועל בתנאי סכנה מתמדת "יושב על הר געש", שהוא במקור הר בנחלת אפרים. שופט מחמיר או פוסק הלכה קובע כי "ייקוב הדין את ההר", כשמכריחים מישהו לעשות דבר מה "כופים עליו הר כגיגית", ותלמיד ישיבה מוכשר במיוחד הוא "סינַי ועוקר הרים", שהרי הוא "עוקר הרים וטוחנם זה בזה".

ים. הים עורר תמיד את דמיונם של בני האדם. הדימויים מתייחסים למרחבי המים העצומים, ועל כן הפך 'ים' דימוי לכמות גדולה. מי שהתמזל מזלו זוכה בפיס ב"ים כסף", בהפגנות ענק נראה לעין "ים אדם", ונינט החלה את דרכה במוזיקה ב"ים של דמעות". "ים התלמוד" מתייחס לאוצר העצום של התורה שבעל פה. גם ימים ספציפיים שונים זכו להרחבה. ראשון בהם הוא "ים סוף", שהתפרסם בכך שנחצה לשניים ביציאת מצרים, ונחשב אחד המהלכים הסבוכים והקשים ביותר לביצוע אפילו לאלוהים ומלאכיו, ומכאן נאמר למשל על יצירת זיווגים שהם "קשים כקריעת ים סוף". הים התיכון, מונח שמקורו בגרמנית דווקא, זכה אצלנו להרחיב משמעות בשם התואר "ים תיכוני", המתייחס לארצות ולתרבויות הסובבות את הים התיכון. הצירוף נפוץ בשיח הישראלי כהגדרה תרבותית הכוללת את המוזיקה המזרחית וההשפעה היוונית. ובל נשכח את ראש הממשלה משנות השמונים, יצחק שמיר, שהתייחס בזלזול לניסיונות להגיע לפשרה עם הערבים: "הערבים אותם ערבים, הים אותו ים".

יער. ישראל אינה משופעת ביערות, וביטויים כמו "יערות גשם", "יער עד" או "יער בראשית'" מספר בן סירא הם דימויים אוניברסליים או מיתולוגיים. עם זאת התעשר עולם הביטויים שלנו בשני נכסי צאן ברזל שהיער מככב בהם. הביטוי "לא דובים ולא יער" מתייחס לספר מלכים ב' ובו סיפור נורא על "שתים דובים" שיצאו מהיער וטרפו 42 ילדים. התלמוד מרגיע: "לא יער הווה ולא דובים הוו", מדובר באגדה או במשל. הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", כלומר, העיסוק בפרטים מקשה על הבנת התופעה הכללית, מגיע מתרבויות שבהן היערות מרשימים יותר, כמו אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית.

נוף. נוף הוא מה שנגלה לעין בטבע ובסביבה, ועל כך טבע טשרניחובסקי את הביטוי הידוע "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נוף בתולי ופראי הוא "נוף קדומים", ירושלים קרויה בתהלים גם "יְפֵה נוף". הנוף הוא אחד הדימויים המובילים לתיאור סביבה חברתית, במונח "נוף אנושי". סביבה שבה אפשר ללמוד הרבה שימוש בשפה במרחב היא "נוף לשוני", ומי שמשתלב בסביבה, דומם או חי הוא פשוט "חֵלֶק מהנוף", כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף. היום אני אורח".

עמק. גם העמק הוא חלק מהמיתוס, אבל הפעם בעיקר כמיתוס ציוני. 'העמק' הוא ערש ההתיישבות ומימוש הציונות בעבודה, בייבוש ביצות ובהקמת יישובים כפריים. "עמק הבכא", בתהלים, הוא סביבה מסוכנת הרוחשת סכנות ומוות. בתיאור קרב שהתקיים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בפיקודו של אביגדור קהלני, כינה כתב "במחנה" רנן שור את זירת הקרב "עמק הבכא". ביטוי מעניין הוא "הגיעו לעמק השווה", במשמעות הסכימו ביניהם, ניסחו פשרה. "עמק שווה" בספר בראשית הוא מקום בצפון ים המלח, אך המדרש קושר את שם המקום להוראת המילה: "ששם השוו כל האומות, ואמרו לאברהם: תהי מלך עלינו".

שדה. 'שדה' מחבר את הנוף והחקלאות, ועל עֵשָו נאמר שהוא "איש יודע ציד, איש שדה", כלומר צייד וחקלאי. לכאורה בשדה תמיד מעבדים דבר מה, אבל השימוש במילה מעיד שהכוונה גם לקרקע לא מעובדת, כמו "שדה בוּר" בלשון חכמים, או "עשב השדה" במקרא. 'שדה' משמשת בהרחבה לכל מה שמתרחש בחוץ, בטבע. 'חילות השדה' הם החילות הפועלים במרחבי הקרקע. "עיר שדה" מרוחקת ממרכז הארץ. בעקבות השימוש הצבאי נולדו ביטויים כמו "שדה קרב", ואפילו "שדה קטל". בית דין צבאי המוקם בעת לחימה הוא "בית דין שדה", ובהרחבה, משפט מהיר ללא ראיות והליך משפטי הוגן. בכל אלה משפיעות האנגלית והמילה field. בעקבות זאת 'שדה' מתרחב לתחומים שכבר אינם חלק מהמרחב הפיזי. "שְדה מחקר" הוא תחום שבו נעשים מחקרים מדעיים. "שָדה סמנטי" הוא מונח בלשני המתייחס למילים וצירופים השייכים לאותו תחום. ומהם "שְדות הציד הנצחיים". זוהי ממלכת המתים. מקור הניב בתרבות האינדיאנית, אך ככל הנראה הוא אינו קשור שם במוות.

אחת המילים המכוננות של העברית היום, אם לא ה-, היא המילה 'חבר'. גלומים בה רבדים-רבדים של השבטיות הישראלית לדורותיה, והיא מרובת שימושים. חבר הוא ידיד קרוב, חבר הוא בן-זוג, חבר הוא שותף לדרך או לרעיון, וחבר הוא מי ששייך לארגון או למוסד כלשהו. ריבוי המשמעויות הזה למילה אחת ייחודי לעברית.  

שורש המילה, חב"ר, הוא שורש שמי עתיק, במשמעות איחד, הפך פרטים נבדלים לאחד. אפשר למצוא אותו במשמעויות דומות באכדית, בפניקית, בארמית ובאתיופית. בערבית פירושה יעץ, נתן עצה.  גם במקרא יש לשורש הופעות לא מעטות. חָבַר בבניין קל, ומכאן הביטוי הצבאי 'לחבור אל כוחותינו'; חיבר בפיעל, התחבר בהתפעל, וגם פועל בביטוי הידוע על ירושלים ש"חוברה לה יחדיו". הופעה מוזרה משהו נמצא בספר איוב: "אחבירה עליכם במילים". בהופעות אחרות הפועל הוא 'הכביר מילים", הקשור למילה כביר, כך שייתכן שיש כאן טעות סופר.

המילה חָבֵר מופיעה 12 פעמים בתנ"ך, ומשמעותה בדרך כלל ידיד, אדם קרוב שיש איתו יחסים של חיבה וקשר מתמיד. לעיתים במשמעות חיובית: "חברים מקשיבים לקולך" בשיר השירים, ולעיתים בנזיפה: "שרייך סוררים וחברי גנבים" בישעיהו. כך במסכת אבות: "עשה לך רב וקנה לך חבר". ארקדי דוכין שר עם "החברים של נטשה", ואפרים שמיר שר לעומתו שהוא "חבר בחברת עצמי". אחד מספרי הזיכרון המכוננים אחרי מלחמת העצמאות הוא "חברים מספרים על ג'ימי". הפרידה מרבין שנצרבה בזיכרון הלאומי, בעקבות קלינטון ויועציו, הייתה "שלום, חבר", ובהמשך: "חבר, אתה חסר".

באנגלית נמצא הבחנה בין friend – ידיד, לבין boyfriend או girlfriend, בן-זוג או בת-זוג. הכוונה היא לבני זוג קבועים ללא נישואין, אך בז'רגון של ארץ ישראל העובדת, בעיקר בקיבוצים, בן-הזוג הנשוי נקרא 'חבר שלי' או 'חברה שלי', כדי לבטא סלידה מהמונחים 'בעלי' ו'אשתי'. הביטוי משמש גם ביחסי זוג של בני נוער.

השימוש ב'חבר' התרחב גם למערכות יחסים של שותפות גורל או רעיון, מעין מקבילה ל-comrade הרוסי-אנגלי. הוא בא לידי ביטוי בין היתר בביטוי האיקוני "כל ישראל חברים", המייצג את שותפות הגורל והסולידריות היהודית. המקור במסכת חגיגה: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", והוא מבוסס על ספר שופטים. הביטוי נקבע כשמה של אגודה יהודית שקמה בצרפת ב-1860, ועסקה בפעולות תרבות וחינוך. בקפיצה מעל דורות רבים אפשר לראות את 'חבר' במשמעות שותף לא אינטימי או אישי בעולם הרשתות החברתיות, ובמונח המפתח friend. אפשר גם לְאַנְפְרֶנְד – לבטל יחסי חברות ברשת.

'חבר' משמשת בהרחבה נוספת, ומתייחסת לכל אדם שהוא, לזולת באשר הוא. המשנה מדברת על "עבירות שבין אדם לחברו" שעליהן אין יום הכיפורים מכפר, בניגוד ליחסי אדם ואלוהים. המשפט הארמי המפורסם של הלל, שהוא לדידו "כל התורה על רגל אחת", הוא כידוע "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". לפעמים הזולת אינו אפילו אדם. ככתוב במסכת ברכות: "לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא".

מהשימושים הכלליים האלה הדרך לא התארכה לשימוש הייחודי של חבר בארגון או מוסד, באנגלית: member. זה החל בתנועת העבודה ושלוחותיה, שבה השימוש במילה היה טבעי: חבר קיבוץ, חבר הסתדרות ועוד. בעל שייכות פוליטית הוא 'חבר מפלגה', מי שמכהן בכנסת הוא 'חבר כנסת', ובבורסה נמצא 'חבר בורסה', מי שמתחבר למסלקת המעו"ף, והוא יכול להיות 'חבר מוביל', 'חבר מוגבל' או 'חבר נלווה'.

מפגש המשמעויות הזה בין החבר האינטימי והחבר הפורמלי-ארגוני הוליד גם ביטויים אירוניים, כמו 'חבר מביא חבר'. הוא שימש סיסמת פרסומת של קופת חולים מאוחדת בשנות התשעים, אך מקורו מוקדם יותר. חברות ותיקה ומתגמלת הייתה לאלה שהשיגו שותפות בקואופרטיב אגד ונקראו 'חברי אגד', ועל כך נאמר 'חברים יש רק באגד', כלומר, בשעת צרה אדם יכול לסמוך רק על עצמו.

קבוצה של חברים היא 'חֶבְרָה', מילה המופיעה בתנ"ך פעם יחידה, בספר איוב, ולא בקטע טוב: "וארח לחברה עם פועלי אוון". גם ל'חברה' רובדי משמעות. היא יכולה להיות קבוצת ידידים המקיימים 'חיי חברה', ויכולה להתייחס לכלל הבריות. 'איש חברה' הוא אדם המעורה בין הבריות. 'חיי חברה' הם הווי משותף של קבוצה או קהילה. הביטוי 'בחֶבְרָה טובה' מתייחס למי שנמצא בין אנשים ראויים, ולפעמים השימוש בו אירוני.

ביידיש כידוע מילים לא מעטות שמקורן עברי, וחלקן חזרו לשפת הדיבור הישראלי במשמעות ייחודית. אחת מהן, הנפוצה מאוד עד היום, היא חֶבְרֶה, במלעיל, כדברי "שיר השכונה": "איפה החבר'ה? הלכו לים". חבורה עליזה נקראה 'חֶבְרֶה לֵיצִים' שעליה אמר ביאליק כשתיאר את משחק הביליארד:  "חברה לייצים אוחזים עייצים ומגלגלים בייצים". ומיהו איש החברה היידישאי? החבר'המן. בגולה היו למילה שימושים שונים. חברֶה קדישא היא ארגון המטפל בקבורת הנפטרים היהודים, חֶבְרֶה ש"ס הייתה חברה ללימוד התלמוד שהתקיימה בעיירות אירופה. למילה היידישאית מתלווה חברתה הארמית בביטוי שנטמע יפה בעברית: חבריא.

הגלגול המשמעותי ביותר של 'חברה' הוא בתחום הכלכלה, כאשר המילה נטבעה כתרגום ל-company. מכאן מלא החלל הכלכלי-פיננסי בסוגי חברות מכל המינים, חברה אם וחברה בת, חברה פרטית וחברה ציבורית, חברת אחזקות וחברת הֶזנֵק, הלא היא החלופה העברית לסטארט-אפ. חברת מדף היא גוף עסקי בלתי פעיל הזמין לפעילות עתידית, וחברת קש היא גוף עסקי המשמש הסוואה לפעילות עסקית של גוף אחר. בדרך כלל מדובר כאן בתרגומי שאילה מאנגלית.

לצד הכלכלה, 'חברה' היא מונח יסוד במדע הסוציולוגיה, או בעברית – מדעי החברה. כך עוסקת האקדמיה והתקשורת בחברת מהגרים, חברת רווחה, חברת שוק, חברת שפע, וגם ב'שולי החברה'. אלה עומדים בתחתית המדרג שבראשו עומדת 'החברה הגבוהה', שהיא כבר מושג תקשורתי.

לצד 'חברה' לא נפקד מקומה של המילה 'חֶבֶר'. היא מופיעה שבע פעמים בתנ"ך, חלקן במשמעות התכנסות של ידידים, וחלקן במשמעות כישוף, ומכאן גם החובר – המכשף. חוקרי העברית סבורים שמדובר באותו רעיון, כאשר החוברים "מחברים בקסמיהם קשרים קסומים". גם כאן לא תמיד ההקשר חיובי. חֶבֶר מְרֵעים היא כנופיה, חבורת אנשים בעלי כוונות רעות. כאן יש כפל לשון מסוים – מרע הוא גם מי שעושה רעה, וגם רֵעַ, חבר.

שם תואר שפרץ לחיינו בעקבות החברה והחבר הוא 'חברתי'. בעוד 'חברותי' היא תכונה של אדם ידידותי, 'חברתי' מייצגת את הגורמים החותרים לאינטרס משותף של החברה, סולידריות ותמיכה הדדית. יסודם ב'אֲמָנה החברתית', ביטוי שנטבע על ידי ההוגה הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו בשנת 1762.  'זכויות חברתיות' הן זכויות יסוד שנועדו לרווחתו החברתית של האדם, דוגמת הזכות לחינוך ולהשכלה, הזכות לדיור הולם, הזכות לבריאות. 'קוד חברתי' הוא מערכת כללים סמויה שבני אותה קבוצה חברתית נוהגים לפיה, והצעקה האחרונה: הרשת החברתית, שבה מתגודדים מיליוני אנשים ברחבי העולם ויוצרים ביניהם רשת של קשרים, תגובות ושיתופים, לטוב ולפחות טוב.

ובעברית כמו בעברית, שמות עצם ותואר יוצרים את המילה המופשטת, הכללית, באמצעות הסיומת -וּת, במקרה זה – חֲבֵרוּת. המקור בארמית במילה היפה 'חברותא', שגם אומצה לדרך לימוד משותפת בישיבות. מסכת תענית הולידה את הביטוי 'או חברוּתא או מיתוּתא': אין טעם בחיי בדידות. בני הנוער של פעם חיזרו באמצעות 'הצעת חברוּת', היום מציעים חברוּת במועדוני צרכנים למיניהם.

ל'חבר' מילה נרדפת מעניינת – אח. כך בתהלים: "כרע־כאח לי התהלכתי" (לה 14), ובמשלי: "בכל עת אֱהוֹב הרֵעַ, ואח לצרה יולד" (יז 17). מפסוק זה נולד הצירוף 'אח לצרה'. הקִרבה הזו מוכרת בשפות נוספות, ומשתקפת גם בתרגומי 'אחווה' המקראית, שמקורה ב'אח', brotherhood  באנגלית, וכך בגרמנית ובצרפתית. הזיהוי בין האח והחבר הוא הבסיס לפנייה הישראלית 'אחי', שיש לה שורשים בתנ"ך.

מן השורש חב"ר נגזרו מילים רבות, כולן חוברות למשמעות החיבור, ההפיכה של הרבים לאחד. ביניהן חוברת ומחברת ותחביר, חבורה ותחבורה. 'מחברת' מופיעה בתנ"ך בספר שמות, בבניית המשכן, במשמעות 'חיבור דברים', לצד 'חוברת'. בימי הביניים, בסוף האלף הראשון, נכתבו המילונים הראשונים בעברית, והם נקראו "מחברות". כאשר חיפשו חלופה עברית לקומפוזיטור הציעו את 'מחביר'. הישראלים לא התחברו, ו'מלחין' ניצחה אותה בהליכה.  

אלה הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה פעל היישוב היהודי בארץ להצלת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה והעלה פליטי שואה רבים לארץ במבצע ההעפלה כדי לספק להם מִפְלָט מפני רודפיהם. עם קום המדינה החל מאמץ לאומי לקליטת העלייה ההמונית. בימים אלה ישראל ומדינות אחרות קולטות פליטים מהמלחמה באוקראינה. צמד השורשים פל"ט וקל"ט מציינים פעולות המשלימות זו את זה, וראוי להקדיש לו צמד מאמרים בבלוג. הפעם נתחיל בשורש פל"ט.

השורש פל"ט מצוי בשפות שמיות שונות, כגון בפועל 'פַלַתַ' בערבית (בחילופי ט' ו-ת') שפירושו 'ברח'. רבים מקשרים בין השורש הזה לבין השורש מל"ט, שממנו נגזרו הפעלים נִמְלַט (ברח) ומִלֵּט (הצליל, חילץ). האותיות מ ו-פ דגושה מסמנות עיצורים הנהגים דומה, ולכן סביר שבמקור היה זה שורש אחד שנתפצל לשני אופני הגייה. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, קישר בין שני השורשים הקרובים האלה ובין השורש בל"ט, הנהגה אף הוא בצורה קרובה (בחילופי ב' ו-פ'). לדבריו, המשמעות הראשונית של הפועל בָּלַט היא "יצא מעל פני השטח", וגם למילים מהשורש פל"ט יש משמעות בסיסית של הוצאה או יציאה.

הפועל פָּלַט מופיע במקרא פעם אחת לצד שם העצם 'פליט' במובן 'ברח, ניצל' (בדומה לפועל 'נמלט' מהשורש הקרוב מל"ט): "וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם" (יחזקאל ז טז). בלשון חז"ל החל פועל זה לשמש גם במובן 'הוציא (משהו מפיו)', למשל בדיון על בהמה: "היתה מהלכת ופולטת עשבים" (ירושלמי בבא קמא א א); וכן – במובן הפריש או הוציא מתוכו (משהו), כפי שנכתב בכלל ההלכתי על הגעלת כלים: "כבולעו כך פולטו" (בין היתר: פסחים ל ע"ב). לפי כלל זה, כל חמץ (או מאכל אסור אחר) שנבלע בכלי נפלט ממנו באותה דרך שהוא נבלע בו; לדוגמה, סיר שבושל בו חמץ אפשר להכשירו על-ידי הטבלתו במים רותחים. בימינו צירוף זה משמש כביטוי מליצי שמשמעותו 'נכנס לו באוזן אחת ויוצא באוזן השנייה'.

במקרא מופיע גם הפועל פִּלֵּט בבניין פיעל במובן 'הציל, הושיע', למשל: "מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי" (תהלים מג א). הפועל 'מִלֵּט' משמש באותה משמעות במקרא. הפועל הִפְלִיט בבניין הפעיל מופיע פעמיים במקרא בפסוקים קשים לפירוש בדברי הנביאים. באחת מהן פועל זה מופיע בנבואת זעם שבה נמשל הצבא האשורי לאריה מאיים: "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא […] וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל (ישעיהו ה כט; ראו גם מיכה ו יד). הפרשן שד"ל הציע את הפירוש הזה לפסוק הזה: "ישחק בו ויניחהו לברוח מידו (כדרך שעושות החיות הטורפות), ואף על פי כן לא יוכל הטרף להנצל מידו". ברבדים מאוחרים יותר הפועל 'הפליט' משמש במובן 'הוציא', למשל: בפירוש רש"י לתלמוד (עבודה זרה עו ע"ב): "כבולעו – כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור [=את המאכל האסור] יפליטהו ".

הפועל נִפְלַט אינו מופיע במקרא. הוא מופיע לראשונה במגילת ההודיות (אחת ממגילות מדבר יהודה): "וַיִּפָּלֵט גבר", ואחר כך – במדרש שמות רבה (כז, ו): "למקום יפה ברחת ונפלטת". פירוש הפועל במובאות אלה הוא 'נמלט'. בפירושי רש"י לתלמוד (וגם במשנֵה תורה לרמב"ם) פועל זה משמש גם כפועל הסביל של 'פָּלַט' שעניינו הוצאה, כלומר במובן יצא או הוצא מתוך משהו שהכיל אותו, לדוגמה: "שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין" (פירוש על פסחים מ ע"א).

במקרא מופיעים גם כמה שמות עצם שנגזרו מהשורש פל"ט, כגון המילה פָּלִיט, המופיעה בין היתר בצירופים המקראיים פְּלִיט חֶרֶב (למשל: "וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר", ירמיהו מד כח) וכן שָׂרִיד וּפָלִיט – שרידים מועטים שנותרו מאסון, לדוגמה: "וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם" (שם מב יז). במקרא מופיעה צורת ריבוי חלופית ל'פליט' – "פְּלֵטים מֵחֶרֶב" (שם נא נ). שם העצם פְּלֵטָה משמש במובן 'שארית, שריד (אחרי אסון או צרה)', גם לבני אדם ששרדו אסון וגם לשאריות תבואה בסיפור מכות מצרים: "וְאָכַל [הארבה] אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י ה). גם הביטוי שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה מקורו במקרא (דברי הימים א, ד מג). המילה פְּלֵטָה משמשת במקרא גם במובן 'הצלה', לדוגמה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה יז). המילה מִפְלָט מופיעה פעם אחת במקרא: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה [=סוערת] מִסָּעַר" (תהלים נה ט); משמעות המילה היא מחסה שאפשר להימלט אליו.

המילה "פֶּלֶט" משמשת במקרא כשם פרטי (דברי הימים א, ב מז), לצד שמות פרטיים נוספים הקשורים לשורש פל"ט, כגון: "פְּלַטְיָהוּ" (בין היתר: יחזקאל יא א) ו"אֱלִיפֶלֶט" (בין היתר: דברי הימים א, ג ח). נהוג לפרש שמות אלה כשילוב של שם האל עם הרכיב 'פֶּלֶט' הקשור בהצלה וישועה. וכך דרשו חז"ל את שם בעלה השני של מיכל בת שאול, המכונה גם "פַּלְטִי בֶן לַיִשׁ" (שמואל א, כה מד) וגם "פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ" (שמואל ב, ג  טו): "אמר ר' יוחנן: פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל? שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מן העבירה" (סנהדרין יט ע"ב), כלומר שהאל הציל אותו מדבר עבירה.

שם הפעולה פְּלִיטָה מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, בין היתר בכתבי רש"י, לדוגמה בפירושו לכתוב "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו יא), כך הסביר את הפועל 'תגעל': "לשון פלִיטַת דבר הבלוע בְדבר". הביטוי פְּלִיטַת קֻלְמוּס מופיע בספרו של הרב פנחס אליהו הורביץ 'ספר הברית', חיבור תורני שראה אור ב-1797 (במהדורתו הראשונה) וכלל גם מאמרים על מדע וטכנולוגיה. בתחילת הספר פנה המחבר לקורא בדברים אלה: "יהי נא חסדך לראות בלוח הטעות, המתקן השיבושים הנופלים בדפוס, אולי משגה הוא, וטעות סופר, […] פליטת הקולמוס, והשמטת הדפוס המבלבל את הענין ומשחית את הכונה" (דף ה, עמ' א). במאה ה-19, בתקופת תחיית העברית החדשה, הוחל להשתמש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון', בין היתר בהקדמתו של אחד העם לספרו על פרשת דרכים א' (1895): "התרתי לעצמי […] למחוק […] בטויים קשים שפלט עטי 'בעידן ריתחא'". הפועל 'נפלט' החל לשמש אף הוא במובן דומה, למשל: "ושגיאה נפלטה מקולמוסו" (מנדלי מוכר ספרים, תולדות הטבע ג', 1872, עמ' 37). גם הפועל 'הִפְליט' החל לשמש במובן אמר משהו ללא מחשבה תחילה או שלא במתכוון. לימים נוצר גם הביטוי פְּלִיטַת פֶּה, ובעידן הדיגיטלי יש גם 'פליטת מקלדת'.

למילה 'פלִיטה' יש עוד משמעויות בתחומים שונים, ואחת מהן מוכרת בעיקר בעקבות משבר האקלים והשאיפה העולמית להגיע לאפס פליטוֹת פחמן.

בעברית החדשה נוצרו עוד מילים מהשורש פל"ט, כגון מַפְלֵט והמונח הרפואי תַּפְלִיט. המילה הנדירה פֶּלֶט (שהופיעה כשם פרטי במקרא, כאמור לעיל, וגם מעט בלשון הפיוט והשירה במובן 'מפלט') קיבלה משמעות מיוחדת בתחום עיבוד המידע והמחשבים, במקביל למילה קֶלֶט. המשך יבוא על השורש קל"ט והקשר בין מילים משני השורשים.

אחד הנושאים המעסיקים כל חייל סדיר באשר הוא, בלי קשר לדבקותו בצבא או לתפקיד שהוא ממלא, הוא זמן השירות, ובעיקר הזמן שנותר עד לסיום השירות. על פי מחקר השפה הצבאית שקיימתי כעבודת הדוקטורט, מדובר בשתי סוגיות הכרוכות זו בזו. זמן השירות, וההיררכיה בין 'צעירים' ל'וותיקים'.

מילת המפתח בסיפור הזה היא הנוטריקון פז"ם. פז"ם הם ראשי תיבות של הצירוף 'פרק זמן מזערי', המקביל לנוטריקון המקובל בצבא האמריקני TIG: time in grade. הכוונה היא לפרק הזמן המינימלי שיש למלא בתפקיד או דרגה מסוימת. בשפה הצבאית הלא רשמית זוכה פז"ם להוראה נוספת: הזמן שנותר לחייל בשירות הסדיר עד לסיום השירות. הצירוף 'הפז"ם דופק' מצביע על הזמן החולף של השירות. הוא בא לידי ביטוי גם בהרכב 'פָזָמוּלֶדֶת', אירוע לציון יום השנה לזמן שנותר לסיום השירות. החייל הוותיק הוא פשוט 'פז"מניק'.

סיום מחצית השירות נחשב בעל משמעות. ביחידות מסוימות נוהגים חיילים החל מן המחצית השנייה לשירות לשאת את הדסקית בצמוד לגב ולא לחזה, כדי להפגין ותק. ביטוי המיוחס לשלב זה בשירות הוא 'לגעת בקיר', בעקבות תרגול של טירונים הנדרשים לרוץ לקיר עמוסים בציוד, לגעת בו ולחזור. על פי הסבר אחר הצירוף לקוח מעולם השחייה.

שלבי הסיום של השירות מכונים בביטויים ניטרליים כגון שס"ן (שירות סדיר נוסף), 'מחזור אחרון' ועוד. הכינוי 'מחזור זונה' מתייחס למחזור בשלב מתקדם בוותק הצבאי, ומרמז על תחושת העייפות והציפייה לסיום השירות. מונח זמן נוסף המשמש בצהלית הוא 'קֶבַע דפוק', או בקיצור 'דפוק'. הוא מתייחס לחוק הצבאי שלפיו אדם שנשפט למאסר, תקופת מאסרו לא תיחשב בשירותו הצבאי, והשירות יארך מעבר לשנים שנקבעו בחוק.

תחושת המצוקה הכרוכה בשירות הארוך והתובעני מתבטאת בצהלית באמצעים מגוונים, בין היתר בפתגמי חיילים. כך בפתגם "אין כמו האוטו של אבא, האוכל של האמא, הפז"ם של סבא והפרופיל של סבתא". ערוץ אחר הוא שירי חיילים: "עצוב אני יושב/ ומחשב את פז"מי/ רוצה אני להשתחרר/ על ציודים להזדכות/ לחתום על טופס טיולים/ וסלמאת לצעירים!"

מצוקת השירות והציפייה לשחרור יצרו צירופי מפתח המשמשים בצהלית ורוֹוחים בקורפוס. חיילים נוהגים לצעוק יחד בהזדמנויות שונות את הסיסמה 'עד מתי'. ציטוט: "'עד מתי', צועק הסולן את שוועת הרובאים הנצחית. 'עד מחר', משיבה המקהלה בקולי קולות". על הקריאה חלים כללים נוקשים, והיא אסורה על חיילים שאין להם ותק מספיק. ביטוי חלופי בתפקיד זה הוא 'כמה עוד', והוא יכול להישמע גם בצעקה החלופית 'מאמא עוף'.

ההיררכיה של הוותק מתבטאת במילון מונחים שלם. בחיל הים, למשל, יש מערכת דרגות לא רשמית המעוגנת במסורת החיל. חייל המשרת שנה קרוי 'אבא', וביחס אליו החייל החדש הוא 'בן'. חייל המשרת שנתיים – 'סבא', כשהיחס של החייל החדש אליו מוגדר 'נכד'. החייל החדש זוכה לתואר 'אחרון ספינה', והוותיק – 'ראשון ספינה'.

קבוצת החיילים החדשים זוכה למגוון מרשים של כינויים. מילת המפתח בקבוצה זו היא 'צעיר'. צירופים המייצגים יחס מזלזל ואף בוז כלפי חיילים חדשים הם 'צעיר מת', 'צעיר פעור' ועוד. 'צעיר טוב' הוא חייל חדש המבין את מעמדו, 'צעיר חרא' הוא מי שמתמרד נגד מעמדו. דירוג הוותק אופייני לחיילים סדירים, אך ניתן לראות התייחסות אליו גם בדרגות הקצונה הנמוכות, בדרך כלל כלפי קצינים המשרתים עדיין בסדיר. מכאן הנוטריקון 'קציץ' בהוראת קצין צעיר.

לצד 'צעיר' קיימים מונחים נוספים המסמנים חייל שזה מקרוב בא. 'בשר טרי' הוא תרגום שאילה מאנגלית: fresh meat. הנוטריקון חפ"שׁ, חייל פשוט, מתייחס לחיילים חדשים, ודבק בו דימוי של חייל אדיש ונעדר אחריות ויוזמה, ומכאן גם הפועל להתחפשׁ, לפעול בחוסר יוזמה. 'ירוק' הוא שאילת משמעות מאנגלית. הביטוי 'ריח של בקו"ם' מתייחס לזמן הקצר שעבר מאז שהחייל הצעיר עזב את בסיס הקליטה והמיון (בקו"ם) שבו גויס. חיילים צעירים שהגיעו לחיל האוויר מבית הספר הטכני של החיל זוכים לכינוי 'ריח של טכני'. בחיל התותחנים זוכים חיילים חדשים לכינוי 'רעננים', ומפקד חדש בחיל השריון מכונה 'גוּר'.

כינוי נפוץ לחייל צעיר בעשור האחרון הוא 'צ'ונג'. מקורו כנראה במילה האנגלית young המקבילה לצעיר, או לכינויים לחייל צעיר בצבאות דוברי אנגלית כמו johny או john. לכינוי דבק מדרש ראשי תיבות: 'צעיר ונוטף גרבר'. הכינוי 'פִּיוֹן' מייצג זלזול בוטה באדם נחות דרגה. כך גם צלח"ד: צעיר לח ודביק. 'ביזון', ככל הנראה בהשפעת 'בילג'ון', הוראתו בחיל הים חייל חדש שתפקידו לנקות את שיפולי הספינה (בילג') השקועים במים. הכינוי 'במבה' מיוחס בעיקר לחיילות צעירות "שעוד לא ניקו את פירורי הבמבה ממסיבת הגיוס שלהן". הצירוף 'סיומת בזזזז' נוצר בשנות השבעים, עם המעבר של המספרים האישיים לשבע ספרות, והופעת הספרות הפותחות 220. ספרות אלה נקשרו למתח החשמלי (220 וולט), והחיילים הוותיקים נהגו לעבור לאורך שורת החיילים החדשים ולהשמיע זמזום: בזזזז. חיילים הנמצאים בשלבי הביניים בשירות זוכים לדרגה 'צעיר בכיר', ובראשי תיבות צב"ך, חייל המשרת ארבעה חודשים לפחות.

דרגת הוותק הרווחת בקורפוס לייצוג מי שמשרת זמן רב בצבא היא 'ותיק'. פז"ם משמשת במקרים אלה בייצוג דרגות הוותק. חייל ותיק הוא כאמור פז"מניק, והתשוקה לסיום השירות 'כאבים בעצם הפז"ם'. חייל בעל ותק מופלג העומד בפני שחרור קרוי 'עתיק' ובעבר נשמע גם 'פזמוזארוס'. לחיילים אלה דבק לעיתים הכינוי 'עציץ', המתייחס לאדישות של החייל הוותיק למתרחש סביבו.

ההיררכיה של הוותק מתממשת בין היתר במרות לא פורמלית שיש לוותיקים כלפי הצעירים מהם. היא מתבטאת בשורה של טקסים לא פורמליים המוטמעים ללא התערבות של גורמי הפיקוד. הסטטוס הנמוך של החיילים החדשים מתבטא במשימות שנואות ומשפילות. חלקן משימות שירות, ניקיון, עבודה במטבח וכדומה, וחלקן שירות ישיר לוותיקים. מכאן הכינוי 'מחמטוש': מחלקת מטבח ושירותים. משימות הצעירים מגולמות בפועל 'לטחון', ובצירוף 'טחינת צעירוּת', המייצג את המשימות המשפילות המוטלות על חיילים חדשים. כך נוצרו בחילות או חטיבות שונים כינויים כגון 'מש"ק נס' שתפקידו לעשות קפה לוותיקים, 'פיליפין' המרמז על תפקידי השירות המוטלים על החייל, וכן 'רץ קנקן', שתפקידו להכין ולהביא קנקני משקה למפקדים.

לעומת מצבם הנחות של הצעירים, יתרונות הסטטוס של הוותיקים מגוּונים ומגובים בכללים לא פורמליים. הפתגם הצבאי "צעירוּת קשה – ותיקוּת מתוקה" נועד לבסס את הממד הזה בהיררכיה. הצעיר ממלא את מקומו בהיררכיה בידיעה שהמעמד זמני, והוא ייהנה בבוא היום מהסטטוס הנחשק של הוותיק. הסטטוס של הוותיקים מתבטא בשחרור ממשימות המוטלות על הצעירים, הקלות בתביעות המפקדים, ציוד מיוחד, טקסי הפרדה ועוד. שלב הביניים בהיררכיה, 'צעיר בכיר', מתבטא גם הוא בשחרור ממשימות מסוימות. "שתוק צעיר", ובקיצור שְׁתְץ, הוא צירוף מקובל בהיררכיה של הוותק, המשמש כמעין פקודה לא רשמית, ונועד להעמיד את החייל הצעיר יותר על מקומו בסולם.

מאחר שלסטטוס של הוותיקים אין מעמד פורמלי, השמירה עליו כרוכה לעיתים במאבקים. מערכת הפיקוד אינה מגבה את ההיררכיה של הוותק, ולעיתים אף מתנגדת לה במפורש. עם זאת, המערכת נוטה להעלים עין מקיומה של ההיררכיה, אלא אם כן היא נחשפת באופן לא רצוי, או עוברת את גבול הסבירות.

לכל קבוצה חברתית, מקצוע, יישוב או משפחה עולם מונחים משלהם, שזר לא יבין. במרחב הישראלי התופעה בולטת, למשל, בשפת הצבא ובתוך חילות וחטיבות. לרופאים ז'רגון משלהם שנועד לשמור על כך שהחולים לא ממש יבינו את השיח ביניהם. עבריינים מדברים בקודים, ואדם מן היישוב מתקשה להבין את השפה המשפטית.

דומה שהעולם הסגור ביותר מפני כל מי שאינו שייך אליו במרחב הזה הם החרדים. אורח החיים המיוחד, מקבץ האמונות החמור והלימוד הנבדל יצרו מילון מונחים פנימי עשיר. אין כל דרך לנסות ולהבין את העולם החרדי בלי להתוודע לאוצר המילים הזה.

בין היתר מייצגת השפה מאפיין מרכזי של החברה החרדית, והוא ההיררכיה. המאפיין הזה מזכיר אולי את הצבא ושפתו, אבל שונה מאוד מהחברה הכללית, החותרת לשוויוניות ולהקטנת מעמד בעלי הסמכות. ההיררכיה מתקיימת גם בממסד החרדי, שבראשו "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל, ו"מועצת חכמי התורה" של ש"ס. גם בתוך המועצות מתקיימת היררכיה בין ראש או נשיא המועצה, שהוא לעיתים גם 'גאון הדור'. עובדיה יוסף זכה בתואר הראשי מָרָן – מורנו, בארמית. אנשים שהוסמכו להוראה ייקראו 'רב', אך בתואר הזה דומה שיש בעולם החרדי, ובמידת מה גם הציוני-דתי, אינפלציה מסוימת. הציונות הדתית שותפה להיררכיה, הן בתוכה והן בעיני החברה החרדית.

לצד ההיררכיה הפורמלית-ממסדית מצביעה השפה על היררכיות פנימיות. אחת מהן היא כינויים המצביעים על מידת דבקותו של האדם במצוות. בקצה הסקאלה נמצא את המחמירים ביותר. כאלה הם ה'מחמיר', זה המרבה בקיום 'חומרעס', חומרות הלכתיות, וה'עויבד', קיצור של 'עובד האלוהים'. ההגייה היא מלעילית-אשכנזית. הכינוי מכיל לעיתים אירוניה וביקורת מרומזת. 'וְצידקוֹתכוּ' הוא אדם המפגין צדיקות יתר, בעקבות פסוק מתהלים: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָֽתְךָ לְיִשְׁרֵי־לֵב". חְנְיוֹק הוא מי שמחמיר במצוות, וכופה זאת על סביבתו. 'לָמֶד וָוניק' הוא אדם בעל אישיות מוסרית ללא דופי, בעקבות ל"ו הצדיקים שבמסורת היהודית, או 'לָמֶד וָו צדיק', אדם העושה מעשי צדיקות לראווה ולא לשם שמים.

ההיררכיה של הקיצוניות נוגעת גם בקבוצות בתוך העדה. 'הָעֵדה', במלעיל, היא העדה החרדית במאה שערים הנחשבת קיצונית מכולן, ורק נטורי קרתא קיצוניים ממנה. 'רֶבּ אהרל'ך' הם חסידי ישיבת תולדות אהרן, שגם להם מוניטין בדבקות יתר. הם מכונים גם 'זברות' בהתייחס לחליפות הבגדים המפוספסות. 'לוּבָּביצֶ'ר' הוא חסיד חב"ד, ולעיתים הוא 'משיחיסטי', איש הפלג בתנועת חב"ד המאמין בכך שהאדמו"ר מלובביץ' הוא המשיח.

הבְּרַסלָבים הם חסידים הנוהים אחר תורתו של הרב נחמן מברסלב. הדבקות שלהם בדת היא בקצה המחמיר, אך אורח חייהם והפולקלור שלהם פונים לעולם הרגש, השמחה והריקוד. 'חֲבָקוּק' הוא כינוי לקבוצה חסידית המערבת סגנונות דתיים שונים, ראשי תיבות: חב"ד, ברסלב, קוק. בתווך, בין החרדים ואנשי הציונות הדתית, ניצבים החרד"לים, חרדים-לאומיים, קבוצה הולכת וגדלה. אנשי הציונות הדתית מכונים בפי החרדים בזלזול 'מזרוֹחניקים' או 'מזרחיסטים', בעקבות "הפועל המזרחי". 'משרפה' היא ישיבה הפועלת להפיכת מזרוחניק לחרדי.

בציונות הדתית מתקיימת הבחנה בין בוגרי הישיבות השונות. כאן מדובר בעיקר ביוקרה. 'מֶרכַּזניק' הוא בוגר או תלמיד ישיבת מרכז הרב, הנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הציונות הדתית, שאותה הקים הרב קוק. 'גוּשׁניק' הוא בוגר ישיבת גוש עציון, הנחשבת למצטיינת, אקדמית ומתונה. 'הר המורדים', במלעיל, הם תלמידי ישיבת הר המור. 'הֵסדרניק' הוא תלמיד או בוגר ישיבת הסדר.

ההיררכיה האתנית בציבור הדתי-חרדי ידועה. ההפרדה בין אשכנזים וספרדים מתבטאת בהפרדה בבתי כנסת, במוסדות לימוד ועוד. הספרדים קרויים 'אוכלי קטניות', בעקבות ההיתר לספרדים לאכול קטניות בפסח, לעומת האיסור לאשכנזים. 'חצי חצי' הוא בן למשפחה מעורבת, אשכנזית-ספרדית, הנחשב בדרך כלל שידוך לא אטרקטיבי. 'משוכנז' הוא כינוי גנאי לספרדי הנוהג על פי דרכי האשכנזים, נקרא גם: משתכנז. כינוי לא מחמיא הוא 'קרֶמבו': ספרדי בחיצוניות, אשכנזי בעולמו הפנימי.

מכאן ואילך מתפזרת ההיררכיה של הדבקות בדת ומתפרשת בספקטרום מתרחב והולך. 'חרדי לַייט' הוא חרדי שאינו מדקדק במצוות. 'חרדי מחמד' הוא יהודי חרד המעורה בעולם החילוני, לא תמיד הדבר מתקבל בברכה. 'דתי דתי' הוא יהודי המקפיד מאוד בשמירת מצוות, בעוד 'דתי לַייט' אינו בין המקפידים. 'דָתילוֹני', רחמנא ליצלן, הוא דתי בתהליכי חילון. יש גם 'חרדים מוֹדֶרנים', דתיים בעלי עמדה מתירנית יחסית בשאלות הלכה.

מידת הדתיות מתאפיינת בפריטי לבוש והופעה. המחמיר 'הולך עם ציצית בחוץ', מקפיד שלא להכניס את ציציותיו לתוך מכנסיו. לעומתו מי ש'נוגע בזקן' מקצץ ומסדר את זקנו, ומכאן שיש לכאורה פגם במידת הדתיות שלו, על פי חב"ד. מסדר הכיפות והכובעים הוא סממן היררכי מרכזי. החרדי מן הזרם המרכזי ואילך יקפיד על מגבעת וכן שטריימל לאירועים חגיגיים. 'כיפה שחורה' מייצגת דתי חרד או בתהליך התחרדות. 'כיפה סרוגה שחורה' מייצגת דתי הנמצא בין הציונות הדתית לבין החרדיות, לצד 'כיפה סרוגה', סמלו של הדתי הלאומי. 'כיפה גרוש', קטנה עד זעירה, מייצגת דתי מתון, או בתהליכי יציאה בשאלה.

יש גם סממני התנהגות. 'שומר נגיעה' הוא מי שמקפיד במצווה שאין לגעת בבנות המין השני בתהליך החיזור. אורי אורבך המנוח הזכיר את הביטוי 'זוג חקלאי' – זוג ההולך במרחק כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם. הם מכונים גם 'בַתְקָה וקֶלִיקָקוּ', הלא הם בתיה ואליהו, על פי המסורת המתפתחת, המוגזמת בעיני רבים, להימנע מכל אזכור של השם המפורש. 'שוחה מעורב' הוא מי שאינו מחמיר במצוות, על פי ההלכה שאין לשחות יחדיו, גברים ונשים. 'חפיפניק' הוא דתי-לאומי בתהליכי ירידה דתית.

קבוצת החוזרים בתשובה זוכה גם היא למגוון היררכי, בעיקר בהתייחסות לתהליך החזרה. החוזר מצוי 'בתהליכים', 'מתחבר' ו'מתחזק', מונח שהזוכה לתפוצה רחבה. השלב האחרון הוא 'בדת', נאמר על מי שהשלים את תהליכי החזרה בתשובה: "הוא בדת, היא עוד מתחזקת".

מכאן נודדת ההיררכיה אל אלה שמעבר לגדר החרדית. על הצועד החוצה אומרים שהוא 'הוריד את הפאות' או 'ירד מהדרך'. מי שהשלים את היציאה בשאלה מכונה דתל"ש – דתי לשעבר. החילונים מכונים 'חופשים' או פרייערים, ביידיש: חופשיים, אגב, ללא קשר למשמעות פרייער בסלנג הכללי. לחילונים שמורים כינויי הגנאי הקשים ביותר. הרב ש"ך כינה אותם בנאום מתוקשר "מגדלי שפנים וחזירים". כינוי נפוץ כלפי החילונים הוא 'אנטישמי'. החילוני 'חשוד על הכול', 'מופקע', ובקצה המקולל: 'מחשֶמוֹניק', אויב היהדות הדתית, רשע מרושע. עליו אומרים "ימח שמו וזכרו". כך כינו אישים כמו טומי לפיד ויוסי שריד.

ההיררכיה מתקיימת גם בעולם הישיבות. תלמיד ישיבה נקבע על פי כשרונו, וגם על פי חריצותו. בראש ההיררכיה עומד 'השפּיץ של הישיבה', התלמיד הטוב ביותר, גאוות הישיבה. 'בעל כישרֶן' הוא תלמיד ישיבה מבריק ומהיר תפיסה. 'חצי עילוי' הוא תלמיד מוכשר אך חסר ריכוז והתמדה. על תלמיד ישיבה שקדן ורציני הרואה את עתידו בלימוד תורה אומרים שהוא 'עושה שטייגען', מטפס. ה'מתמיד', במלעיל, משקיע שעות רבות ורצופות בלימוד תורה, והוא זכור מפואמה של ביאליק בשם זה. 'יְשׁיבישֶׁר' הוא תלמיד ישיבה למדן. כנגד אלה עומדים השַבַּבְּניקים, נוער חרדי חסר מסגרת, בעקבות ערבית: שַׁבָּאבּ (נוער), וכן ראשי תיבות ממגילת קהלת: "שמח בחור בילדותך". הם גם זכו לסדרת טלוויזיה משובחת.

מעמד תלמידי הישיבה משליך ישירות על עולם השידוכים, המעסיק מאוד את הרחוב החרדי. על הנער המבוקש, בדרך כלל תלמיד ישיבה מצטיין, אומרים ש'שוברים לו את הדלת'. לעומתו על מי שלא זכה לשידוך או משפחתו אינה בעלת מעמד ראוי נאמר ש'קשה זיווגו', בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות.

לאחר שנמצאה 'המיועדת' ונעשה התחקיר הראוי על מעמדו של החתן וסגולותיו, מסכימים על אירוסין ב'ווֹרט', הסכמה על אירוסין, מילולית ביידיש: מילה. טקס האירוסין שבו 'שוברים צלחת' קרוי גם 'תנאים', ומכאן מגיעים לחתונה המיוחלת. התהליך הזה יצר את אחד הביטויים האופייניים לחברה החרדית: המָלָג, 'מיועד להיות גיס', מעמד משפחתי שבין הווֹרט והחתונה.

בקרוב נקרא שוב את מגילת אסתר. בעבר נכתבו בבלוג זה מאמרים על מילים וביטויים ממגילת אסתר. ואולם המגילה עשירה כל כך במילים ובביטויים מיוחדים, שיש עוד במה לדון. כעת אמשיך ואבחן מילים וביטויים נוספים שתרמה לנו מגילה זו.

אחד הפסוקים במגילה (א, ו) מתאר את הפאר הרב בארמון המלך: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַטוָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". המילים "חוּר", "כַּרְפַּס" ו"בוּץ" מתארות סוגי אריגים משובחים, כנראה בדים לבנים יוקרתיים, ואילו שמות הצבעים 'תכלת' ו'ארגמן' מציינים חוטים או אריגים הצבועים בצבעים אלה. המילה חוּר נגזרה כנראה מהשורש חו"ר במובן לובן, הקיים גם בארמית ובערבית ומופיע במקרא: "פָּנָיו יֶחֱוָרו" (ישעיהו כט כב). המילה כַּרְפַּס אינה קשורה לשם הירק המוכר לנו מקערת הפסח. זו כנראה מילה פרסית שפירושה אריג מכותנה לא צבועה, ומקורה בשפה ההודית העתיקה סנסקריט. המילה בּוּץ מופיעה גם בספרים אחרים במקרא, ויש המקשרים אותה למילה 'בֵּיצה' ולמילה הערבית أَبْيَض (אַבְּיַצ' או abyaḍ) שפירושה לבן. המילה שֵׁשׁ משמשת במקומות אחרים במקרא במובן אריג משובח (בין היתר: בראשית מא מב), אך בפסוק זה היא מופיעה במובן 'שַׁיִשׁ' (וכן בשיר השירים ה טו). המילים 'בהט', 'דר' ו'סֹחָרֶת' מופיעות רק במגילה ומציינות אבני ריצוף יקרות. המילה דַּר מציינת כיום את החומר המצוי בקונכיות של צדפות שונות ומכונה 'אם הפנינה' או 'צדפת הפנינים'. לפי רוב הפרשנויות, בלשון המקרא ציינה מילה זו סוג אחר של אבן חן, אך לפי פירושו של בן-יהודה במילונו, "אין מהנמנעות שבחצר המלכות של אחשוורוש היו פנינים קבועים גם ברצפה. ואולי הכוונה היא להצדף הדומה לעין הפנינים". בערבית המילים 'דֻר' או 'דֻרַּה' פירושן 'פנינה'. יש המייחסים את מקור המילה בַּהַט למילה קרובה בערבית, ואילו אחרים מקשרים אותה למילה במצרית קדומה. המילה 'סֹחָרֶת' שאולה מאכדית ומציינת סוג אחר של אבן טובה לריצוף, והיא כנראה אינה קשורה למשמעויות אחרות של השורש סח"ר.

המגילה תרמה לעברית גם שתי מילים הפוכות זו לזו, והניגוד ביניהן מייצג את המתח בסיפור המגילה בין האיום על גורל היהודים לבין הסוף הטוב עבורם. המילה הראשונה בצמד זה היא אָבְדָן, המשמשת במגילה במובן 'חורבן, הרס גמור, כליה, כיליון'. אסתר המלכה משתמשת בה בדבריה למלך אחשוורוש, בסמוך למילה אחרת מהשורש אב"ד: "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (פרק ח, פס' ה-ו). מילה זו מופיעה פעם נוספת במגילה בניקוד אחר "וְאַבְדָן" (פרק ט, פס' ה). מילים אלה מן השורש אב"ד משמשות במגילה בהקשר של השמדה, ולא במשמעות המוכרת כיום של היעלמות חפץ כלשהו. המילה השנייה, האופטימית, היא הַצָּלָה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד, יד). מילה זו היא שם הפעולה של הפועל המקראי 'הִצִּיל'. היא מופיעה גם בארמית המקראית (דניאל ג כט) במובן 'להציל'.

השורש אב"ד מופיע גם בביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי" (אסתר ד טז). אסתר השתמשה בביטוי זה בדבריה אל מרדכי לפני שהיא הלכה לדבר עם המלך אחשוורוש "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", כלומר בניגוד לחוקי המלך. היא התכוונה לסכנה שבה העמידה את עצמה במעשה נועז זה. גם בלשון ימינו ביטוי זה הוא ביטוי של ייאוש והשלמה עם הגורל הנאמר לפני שמישהו נאלץ לעשות מעשה מסוכן, ופירושו: יהיה מה שיהיה. מבנה דומה שבו הדובר חוזר על אותו פועל בגוף ראשון בעבר, מצוי בדבריו של יעקב אבינו בספר בראשית (מג, פס' יד): "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי".

ואולם חששותיה של אסתר התבדו ואחשוורוש קיבל את פניה בדברים האלה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ה, ג). רש"י פירש זאת כך: "אף אם תשאלי ממני חצי המלכות, אתן לך", כלומר: 'כל מה שתבקשי'. בהמשך הסיפור, לאחר שאסתר סיפרה לאחשוורוש על המזימה שנרקמה נגד בני עמה, הוא שאל אותה: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (ז, ה). פירושו של ביטוי זה הוא 'העז', ויש המפרשים אותו כאילו ליבו של האיש הזה התמלא במחשבות זדון. צירוף מילים דומה מצוי בספר קהלת (ח, פס' י"א): "עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע".

שני ביטויים במגילה מכילים את המילה 'נפש' בנטייה. הראשון, דִּמָּה בְּנַפְשׁוֹ, מבוסס על דברי מרדכי לאסתר: "וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכׇּל הַיְּהוּדִים" (ד, יג), כלומר: אל תעלי בדעתך את האפשרות הזאת. הביטוי השני הוא בִּקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹהתחנן על חייו, ביקש רחמים: "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" (ז, ז).

שני צירופים אחרים במגילה מכילים את המילה חֵמָה (כעס). הצירוף הראשון מופיע פעמיים במגילה ומתאר בשתיהן את כעסו של המן על כך שמרדכי אינו משתחווה לו: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (ג, ה; ראו גם ה,ט). זהו מקור הביטוי נִמְלָא חֵמָה (התרגז מאוד). בלשון חז"ל החליף הפועל 'נתמלא' את הפועל 'נמלא' בצירוף זה, בין היתר במדרש על מגילת אסתר: "וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה" (אסתר רבה ו, ב). במגילה מופיע גם צירוף במשמעות הפוכה, המציין הירגעות מכעס: "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, א); "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ז, י). המילה שֹׁךְ היא צורת המקור של הפועל שָׁכַךְ (נרגע, שקט, פסק, פחתה עוצמתו). בעקבות פסוקים אלה נוצר הביטוי שָכְכָה חֲמָתו  (נרגע מכעסו, פג רוגזו). הפועל 'שָׁכַךְ' מופיע רק פעם נוספת במקרא, בתיאור של היחלשות מי המבול: "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח א).

ואחרון חביב, הביטוי סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת מציין במגילה ספר שבו היו פקידי המלך מציינים מאורעות הראויים להיזכר: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ו, א). חג פורים שמח!

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

לוח השנה מחולק בדרכים שונות. לחודשים, חודשי ירח וחודשי שמש. לשבועות ולימים. הוא נקבע בתרבות ובפולקלור על פי החגים. דומה שהחלוקה הקדומה והבסיסית ביותר היא לעונות השנה. בעברית, כמו בתרבויות רבות אחרות, החלוקה היא לארבע עונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ. השפה מגלה שהחלוקה הזו אינה מובנת מאליה.

'עונה' היא מילה תלמודית נפוצה. היא מופיעה בתנ"ך, בספר שמות, בהקשר לימי המחזור של האשה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". היא מקבילה למילה הארמית עונְתא, וניתן לקשור אותה למילה התנכית 'עֵת', כאשר המילים המקבילות ל'עת' בשפות שמיות שונות מכילות נ' אחרי ע'. המשמעות המקובלת של חלוקה לתקופות חקלאיות היא תלמודית. הנוסח המקובל במקורות לחלוקה לעונות הוא 'תקופות השנה'. כך במדרש: "ועוד להבדיל ארבע תקופות השנה".

העונות מאופיינות על פי שלושה מדדים: אקלימי, חקלאי, ואורך היום והלילה. ארבע העונות המקראיות הן על פי שמן, גם בהשוואה לשפות שמיות עתיקות, עונות חקלאיות. החורף הוא עונת איסוף הפרי, והוא מקביל לסתיו של היום. בערבית חַ'רַפַ פירושו לאסוף את הפרי מהשדה, והמילה ח'ריף פירושה סתיו. סתיו, לפי השפה האכדית, היא העונה של השקיית הגשמים, ושמה קשור כנראה לפועל שתה, הקיים גם בשפה זו. מכאן שסתיו הוא בעצם החורף שלנו, זמן הגשם. זאת גם על פי ההופעה היחידה של 'סתיו' במקרא: "כִּי־הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". אביב הוא הזמן שבו יוצאים הניצנים והצמחים הראשונים, בעקבות המילה אֵב, שפירושה צמח צעיר, ומכאן 'חודש האביב', כלומר, חודש צאת הניצנים. קיץ הוא זמן הבשלת הפרי, בדגש על הבשלת התאנים, ומכאן גם זמן קטיף התאנים.

בהיבט האקלימי מדובר בתנ"ך בשתי עונות בלבד, עונת החום ועונת הקור. בפרשת נח נכתב: "וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף". בתהילים נכתב: "אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם". פרשן המקרא מן המאה ה-19, רש"ר הירש, מזכיר טענה מדרשית בעניין: "עונות השנה והיממה לא נהגו כסדרן בימי המבול; משום כך ניתנה כאן הבטחה: לא יהיה עוד מבול שני, ולא יחול שינוי במהלך הרגיל של העונות. לדעת ר' יצחק בבראשית רבה (לד, יג) היו זורעים לפני המבול רק אחת לארבעים שנה. היה אביב תמיד, והעונות היו שוות זו לזו".

האם כל אלה מעידים שלאביב ולסתיו לא היה מעמד של עונה עצמאית במקורות? עיון במקורות מגלה שזה אינו המצב. בלוח השנה יש דווקא לסתיו ולאביב מעמד מיוחד. בהם נקבעו ראשי השנה האלטרנטיביים (תשרי וניסן), ומתקיימים ימי חג ממושכים וחשובים. במשנה יש מחלוקת גדולה מתי נברא העולם – בתשרי או בניסן. ניתן להניח שכאן להתקצרות והתארכות הימים הייתה משמעות, באשר באביב ובסתיו מציינים את ימי השוויון בין היום והלילה.

בשפות שונות קוראים לאביב ולסתיו 'עונות מעבר', תקופה של מזג אוויר מעורב בין תקופות מובהקות. 'קיץ אינדיאני' הם ימים חמים במיוחד בסתיו, אחרי תום הקיץ. ההופעה הראשונה המתועדת של הצירוף היא בספר משנת 1777 העוסק בהשפעת השלג על החקלאי האמריקני. הספר מכנה כך שלב שלפני גשם, המלווה בעשן ובאווירה נעימה האופיינית לסוף הסתיו, אך אינו שופך אור על הקשר של הצירוף לאינדיאנים. הפרשנות המקובלת היא שתנאי מזג אוויר כזה נחשפו לראשונה באזורים שבשליטה אינדיאנית.

עונות השנה הן מקור לדימויים רבים, לפתגמים ולצירופי לשון. כפי שהשנה נחלקת לעונות, כך על פי הדימויים נחלקים חיי האדם לעונות. דימויי גיל משווים את חיי האדם לעונות השנה. האביב נחשב בדרך כלל תקופת הילדות והנעורים, ועל אדם צעיר אנחנו אומרים שהוא 'באביב ימיו', לעתים בהספדים על מת צעיר. הסתיו והחורף דומים לתקופת הזקנה, גם בביטוי הנדיר 'סתיו חייו'. למרות זאת, כאשר אומר איוב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִימֵי חָרְפִּי" (כט 4), והוא מתכוון דווקא לתקופה שבה היה צעיר. הרמב"ן מפרש את הפסוק: "ויקראו ימי הנעורים ימי חורף, כי החורף בראשית השנים, וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף". חיי האדם נספרים בדרך כלל באמצעות האביב: "בן עשרים אביבים", אם כי נוטים לפעמים להתחכם באמצעות עונות אחרות.

יש גם דימויים היסטוריים. אביב העמים הוא תקופת ההתעוררות והצמיחה של תנועות ליברליות ולאומיות רבות באירופה, במהלך המאה ה-19, סביב שנת 1848. 'האביב של פראג' הוא המרד האנטי-סובייטי שהתרחש בצ'כיה בשנת 1968, והסתיים בכיבוש המדינה מחדש בידי מדינות הגוש המזרחי.

שפות רבות מספרות לנו כי "סנוּנית אחת אינה מבשרת את האביב", כלומר, אין ללמוד מאירוע בודד על תופעה כללית העומדת להתרחש. כך ביידיש וצרפתית. באנגלית אומרים דווקא 'סנונית אחת אינה עושה את הקיץ', וכך בגרמנית. מקור הפתגם במשל של איזופוס מן המאה השישית לפני הספירה. צעיר אחד בזבז את כל ירושתו ונותר לו מעיל אחד בלבד. לפתע ראה סנונית והחליט שהגיעו ימות החמה, ומיד מכר את המעיל. כעבור זמן מה חזרו ימי הקור, והוא למד על גופו מה שאומרת האמרה. הפילוסוף היווני אריסטו מצטט את האמרה בספרו "האֶתיקה הניקומאכית".

ואיך נולד שמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב? היא מופיעה במקרא כשמה של עיר בבלית דווקא, "תל אביב שעל נהר כבר" ביחזקאל. כאשר תרגם נחום סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", הוא קרא לו "תל אביב": תל – עתיק (אלט, בגרמנית), אביב – חדש (נוי). בדיונים על שם העיר ב-1910 ההשראה לשם הייתה מסוקולוב, לא מיחזקאל.

'חורף' מופיעה בתנך שבע פעמים. עמוס מוכיח את העשירים וקובע: "וְהִכֵּיתִי בֵית־הַחֹרֶף עַל־בֵּית הַקָּיִץ". בחורף הימים מתקצרים, ועל כן נולד 'שעון חורף', לעומת 'שעון הקיץ'. בחורף ידועה תאוות הנמנום, ומכאן 'שנת חורף', כדרך הדובים. החורף מקשה על היוצאים למלחמות, וכך נולד הביטוי 'גנרל חורף', בהשראת הצאר ניקולאי הראשון, שליט רוסיה, שאמר בשנת 1853: "יש לרוסיה שני גנרלים שבהם היא יכולה לבטוח, גנרל ינואר וגנרל פברואר", כלומר, אף אחד לא יעז לתקוף את רוסיה הקרה והמושלגת בחודשי החורף.

ומה הותיר לנו הסתיו: את הפרח סתוונית, את מצב הרוח הסתווי, ואת השיר הנפלא "רוח סתיו" שכתב יחיאל מוהר ושר אריק איינשטיין. כמה משוררים גזרו מ'סתיו' פועל חדש. אמיר גלבע: "עלים נושרים, כי יִסְתָו". ראובן אבינעם: "בקבר לבבי אשר הִסְתִיו". ושלונסקי: "כיער שהֻסְתָו". 'מֻסְתָו' משמש במשמעות עגום וקודר.

המילה 'קיץ' מופיעה בתנ"ך 20 פעמים, ומתייחסת גם לימי החום וגם להבשלת הפרי. בלשון חכמים הקיץ נקרא גם 'יְמות החמה'. ביטוי מקראי נאה הוא 'כבִכּוּרה בטרם קיץ', במשמעות דבר נדיר, יפה ומושך. המקור בישעיהו: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה", כשהכוונה לתאנה הנקטפת לפני שהבשילה בזכות יופייה. ומהן 'בֶהרות קיץ"? אלה נמשים. 'בהרת' כמילה בודדת מצויה במקרא. ברנר כתב: "ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ!"

אחד מכינויי הקיץ הוא 'עונת המלפפונים', כשהכוונה לתקופה שבה לא מתרחשות פעילויות בעלות עניין. המקור באנגלית: cucumber time (זמן המלפפונים), ובעקבותיה בגרמנית: Sauregurkenzeit (זמן המלפפונים החמוצים). באנגליה של סוף המאה ה-17 נהגו עשירי הארץ לעזוב את מחוזותיהם ופרשו לבתי קיץ, ולחייטי האצולה לא נותרה עבודה. חייטי האצולה נקראו מלפפונים (וגם 'כרובים') עקב היותם צמחוניים. הצירוף הגרמני היה מקובל על הסוחרים בברלין, וגם על העיתונאים כבר במאה ה-19, ונזכר במכתב שנשלח אל המשורר גֵתֶה בשנת 1821, בקשר לעונת השפל בתיאטרון. בשיח הישראלי הוא נקשר בעיקר לספורט, כאשר בתקופת הקיץ מתקיימות פגרות בליגות החשובות, ועיתונות הספורט מסתפקת בדיווחים חסרי עניין. בין ערביי ישראל קרויה תקופה זו כך מאחר שמתקיים בה קטיף מלפפונים אינטנסיבי, המחייב גם שחרור נערים מלימודיהם. בדומה קרויה עונת מסיק הזיתים מַוְּסִם קַטְף אֶלְזַיְתוּן.

ביום המשפחה חוגגים את הגיוון של סוגי משפחות שונים. השינויים החברתיים במוסד המשפחה הצריכו גם שינויים בשפה. אחד המונחים שנזקק לרִעֲנון היה התואר חוֹרֵג לציון קשרי משפחה שאינם ביולוגיים. לפני שנים אחדות הציעה האקדמיה ללשון את החלופה שָׁלוּב ('הורה שלוב' במקום 'הורה חורג' וכו'). כמו כן נקבע המונח מִשְׁפָּחָה מְשֻׁלֶּבֶת – משפחה שבה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילדים ממערכות יחסים קודמות. כך הצטלבו דרכיהן של שתי המילים האלה ושל שני השורשים שהן נגזרו מהן – חר"ג ושל"ב. אנסה להבין מדוע השורש חר"ג כל כך 'חורק' לאוזניים העכשוויות, ואילו השורש של"ב משתלב היטב בשפה המודרנית.

השורש חר"ג מופיע פעם אחת במקרא, בצורת העתיד של הפועל חָרַג: "בְּנֵי-נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם" (תהלים יח מו). המילה 'חורג' מופיעה לראשונה בלשון חז"ל, לדוגמה: "שני חורגים [=אח ואחות חורגים] שגדלו בבית אחד אסורין להינשא מפני מראית העין" (ירושלמי, יבמות ב, ד). לכאורה המילה 'חורג' היא צורת ההווה של הפועל 'חרג', ואולם הדעות חלוקות אם שתי המילים האלה נגזרו מאותו שורש היסטורי. בן-יהודה גרס במילונו כי מדובר בשני שורשים שונים. לדידו, הפועל 'חרג' בתהלים פירושו 'נמלט בבהלה [ממקום סגור]', והוא מקביל לפועל חַרַגַ' בערבית שפירושו 'היה צר ולחוץ, היה במצוקה'. פרשנים וחוקרים אחרים האוחזים בדעה זו נסמכים גם על השורש חר"ג בארמית. בתרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) המילה "אֵימָה" (דברים לב כה) מתורגמת כ"חַרְגַת מוֹתָא". בעקבות ההשוואה לארמית היו פרשנים שפירשו את הפועל "ויחרגו" במובן 'פחדו'. בן-יהודה מקשר את המילה 'חורג' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר בערבית הפועַל חַ'רַּגַ' (خَرَّجَ) במובן 'חינך, לימד', שכן הילדים מתחנכים במשפחה החורגת.

ואילו לדעת אחרים, כגון האטימולוג ארנסט קליין, מקורן של המילים 'חרג' ו'חורג' הוא זהה, והוא מקביל לפועל חַ'רַגַ' בערבית שפירושו 'יצא'. לפי הסבר זה, המילה 'חורג' מתארת את מי שמחוץ למשפחה הביולוגית.

סביר להניח שהביטוי המקראי "ויחרגו ממסגרותיהם" נתפס במשמעות של יציאה ממקום סגור או מתחום מוגדר, גם אם מקבלים את הדעה שמשמעותו הראשונית הייתה קשורה למצוקה ובהלה. בעברית החדשה הפועל 'חרג' משמש במובן הפיזי של יצא מחוץ למסגרת, בלט ממנה. הביטוי חָרַג מִן הַמִּסְגֶּרֶת משמש כיום גם בתחום הכספים והבנקאות כדי לתאר הוצאה העולה על סכום מסוים שנקבע מראש. מִטְעָן חוֹרֵג יוצא מגבולות כלי הרכב שנושא אותו. הפועל 'חרג' מתאר גם יציאה מטפורית מהתחום המוגדר של נורמות ההתנהגות, למשל: "חרג מתפקידו", "חרגתי ממנהגי". משמעות זו באה לידי ביטוי גם בשם הפעולה חֲרִיגָה, בין היתר בצירוף חֲרִיגָה מִסַּמְכוּת. מהמשמעות המטפורית נגזרה בעברית החדשה המילה חָרִיג, המתארת מישהו או משהו שנחשב מחוץ לתחום הנורמה.

בעשורים האחרונים הלך ופחת השימוש במונח 'חריג' לילדים ובוגרים עם לקויות ומוגבלויות, בד בבד עם התפתחות המגמה לשילוב בעלי מוגבלויות בקהילה ובחברה. המהלך של האקדמיה ללשון להחליף את המונח 'חורג' ב'שלוב' ממשיך את המגמה של צמצום השימוש בשורש חר"ג בגלל הקונוטציה הבעייתית שלו (ובמקרה הזה, גם בגלל הקונוטציה השלילית של המונח 'אם חורגת' באגדות ילדים). וכאן המקום לעבור לשורש של"ב.

המילה שָׁלָב מופיעה במקרא כמה פעמים בתיאור מבנה המקדש: "וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים" (מלכים א' ז כח; עוד בפס' כט). בתרגום יונתן לספר מלכים מופיעה המילה המקבילה בארמית "שְׁלִיבַיָא". לפי רוב הפירושים, מדובר במעין יתדות או מקלות שחיברו בין חלקים במבנה. מאותו שורש נגזרה המילה 'משולב' בבניין פֻּעַל, המופיעה פעמיים במקרא בתיאור בניית המשכן: "שְׁתֵּי יָדוֹת [=בליטות, זיזים] לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו יז; לו, כב), כלומר מחוברות זו לזו. שתי המילים האלה מופיעות במקרא במשמעות של חיבור.

בלשון חז"ל המילה 'שלב' מופיעה במשמעות של 'מדרגה בסולם': "היה מביא עצים ועושה אותן כמין שלבין ועושה אותן כמין סולם ונותנין על כתיפיו" (ירושלמי תענית ד, ד; הכתיב במקור). הצורה הסבילה שָׁלוּב (מחובר או שזור בתוך משהו) מופיעה לראשונה בפיוטי ימי הביניים. הפועל שִׁלֵּב מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים במשמעות של חיבור פיזי: "אבל אינו אלא כמין שלב שמשלב את הקרשים ב' מיכן וב' מיכן" (פירוש הגאונים לסדר טהרות על כלים, פרק י; הכתיב במקור). גם שֵם הפעולה שִׁלּוּב מופיע לראשונה בימי הביניים בהקשר של חיבור פיזי. כיום יש לפועל 'שילב' ולשם העצם 'שילוב' משמעות של חיבור מופשט בין דברים או אנשים שונים ולעיתים אף מנוגדים, או של הטמעת אדם או קבוצה במסגרת רחבה יותר, לדוגמה: “יש לשלב את הדור הצעיר במפלגה". המשמעות הפיזית של מילים אלה נותרה בהקשר לידיים, בביטויים כמו 'שילוב ידיים' ו'שְלובי זרוע'. בעברית החדשה נוצר הפועל הִשְׁתַּלֵּב, המשמש הן במובן הפיזי: "הצמה מורכבת מקווצות שיער המשתלבות זו בזו"; והן במובן המופשט של 'מצא את מקומו במסגרת מסוימת', למשל: "השתלב בֵּחברה".

לסיכום, המילה 'חורג' ומילים אחרות מאותו שורש מתארות יציאה מהמסגרת ולכן יש להן קונוטציה שלילית של חוסר שייכות, ואילו למילה 'שָלוב' יש קונוטציה חיובית של השתייכות למסגרת חברתית, כמו המסגרת המשפחתית.

%d בלוגרים אהבו את זה: