בערב תשעה באב קוראים במגילת איכה, הנפתחת במילים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם… רַבָּתִי בַגּוֹיִם". העיר המתוארת בדברים אלה היא ירושלים, שלפני החורבן הייתה עיר 'רַבַּת עם', שהיה בה עם רב, ונחשבה לגדולה בקרב העמים ('הגויים') האחרים. בימינו המילה 'רַבָּתִי' מופיעה בצירופים כמו 'תל אביב רבתי', כלומר: מטרופולין תל אביב. האקדמיה ללשון הציעה את הצירוף מַגֵּפָה רַבָּתִי כאחת החלופות למילה 'פַּנְדֶּמְיָה' (מגפה עולמית). למרבה הצער, בשנתיים וחצי האחרונות נאלצו רבים בארץ ובעולם לשבת בבידוד בעקבות מגפה רבתי שכזאת.
המילה בָּדָד מופיעה במשמעות שלילית בפסוק הפותח את מגילת איכה, וכן בהמשך המגילה: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (ג, כח). בדומה לכך, היא מופיעה בהקשר שלילי בתיאור ההנחיות להרחקת חולה בצרעת מהמחנה: "כׇּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ […] בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג מו); ובמילים של ימינו – ייכנס לבידוד לכל הימים שבהם הנֶגע נשאר בגופו. לעומת זאת, בחלק ממופעיה האחרים במקרא יש למילה זו משמעות חיובית דווקא, בין היתר: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג כח), כלומר: בשלווה ובביטחון. רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו, מפוזרים, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב". פרשנים אחרים פירשו את הפסוק הזה כנבואה שעם ישראל יחיה בלי מגע עם אויביו, בלי התקפות, וקישרו אותו לפסוק הידוע מתוך ברכתו של בלעם לעם ישראל: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג ט). הצורה 'לְבָדָד' מופיעה עוד פעמיים במקרא, וגם בהן יש לה משמעות חיובית, בין היתר: "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה ה' לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (תהלים ד ט).
לצד המילה בָּדָד מופיעה במקרא המילה לְבַד, והיא נפוצה הרבה יותר. למרות השוני באותיות בין שתי המילים, שתיהן נגזרו מהשורש בד"ד. המילה 'לבד' היא למעשה צירוף של ל' היחס עם המילה 'בַּד' במשמעות מיוחדת של 'חֵלק, מנה'. משמעות זו באה לידי ביטוי רק במילה 'לבד' ובצירוף "בַּד בְּבַד" (שמות ל לד), שפירושו במקרא הוא כנראה 'חֵלק כּחֵלק' (בחלקים שווים). המילה 'בַּד' נגזרה מהשורש הכפול בד"ד, כך שה-ד' השנייה אינה מופיעה בצורת היסוד שלה (כמו שם העצם 'גַּן' שנגזר מהשורש גנ"ן). ככל הנראה, מילה זו אינה קשורה למילה 'בַּד' במובן אריג, אך יש הקושרים בינה ובין המילה 'בַּד' במובן ענף, שהוא חלק נפרד מהעץ (למשל: "וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן… וַתַּעַשׂ בַּדִּים", יחזקאל יז ו). השורש בד"ד קיים גם בשפות שמיות אחרות במשמעויות קרובות לזו העברית. בערבית הפעלים בַּדַּ וכן בַּדַַּדַ פירושם 'פיזר, חילק, הפריד'. יש המקשרים בין היסוד הדו-עיצורי ב"ד בשורש זה לבין שורשים אחרים, כגון השורש בד"ר שממנו נגזר הפועל 'בידר', שפירושו המקורי הוא 'פיזר', והשורש בד"ל שממנו נגזר הפועל 'הבדיל'.
המילה 'לבד' מופיעה במקרא בעיקר בנטייה עם כינויים חבורים, בין היתר במשמעות המוכרת לנו כיום: 'בלי אף אחד'. המופע הראשון של מילה זו בתורה הוא כנראה גם הידוע ביותר: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח). צורת הנטייה 'לבדו' משמשת גם במובן 'רק הוא', למשל: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כׇּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג). המילה 'לבד' מופיעה במקרא גם בצירוף מ' היחס (או מילת היחס מִן) במובן 'חוץ מ', לדוגמה: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ… אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה" (אסתר ד יא). באמצעות הוספת מ' היחס לפני המילה 'לבד' נוצרה מילת היחס מִלְּבַד, באותה משמעות, למשל: "כׇּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כׇּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ" (בראשית מו כו); "ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד לה). בלשון חז"ל נוספה אות שימוש אחרת למילה 'לבד' וכך נוצרה המילה בִּלְבַד במובן 'רק', למשל: "אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד" (משנה, שבת ב ב).
התואר בּוֹדֵד נגזר מהשורש בד"ד במשקל ההווה של בניין קל. הוא מופיע במקרא שלוש פעמים, בין היתר: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהלים קב ח; בניגוד לנהוג במקרא שהמילה 'ציפור' היא בלשון נקבה). הפסוק הזה מצוטָט במדרש על מגילת איכה, ובמדרש זה מופיעה לראשונה מילה נוספת מהשורש בד"ד: "אמר הקב"ה: שקדתי להכניס בנַי לארץ ישראל מיד, ואהיה כצפור בודד על גג: מה הציפור מתבודד, מגג לגג ומגדר לגדר ומאילן לאילן וּמִשֹּׂוכָה לְשׂוֹכָה [=מענף לענף], כך כשיצאו ישראל ממצרים, היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת" (איכה רבה, פתיחתא כ). ככל הנראה, זו ההיקרות הראשונה של הפועל הִתְבּוֹדֵד (בבניין התפעל).
בימי הביניים נוצר שם העצם המופשט בְּדִידוּת, כחלק מחידושי המילים של המתרגם יהודה אבן תיבון (במאה ה-12), בין היתר בתרגומו לספר הכוזרי (מאמר ג, סימן א) מאת יהודה הלוי: "ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה".
בבניינים פיעל ופֻעַל נגזרו משורש זה כמה צורות לפי שתי דרכי נטייה: נטייה כמו שאר הפעלים (על דרך גזרת השלמים): בבניין פיעל – בִּדֵּד ובבניין פֻּעַל בֻּדַּד; לצד נטיות מיוחדות לגזרת השורשים הכפולים: בּוֹדֵד בבניין פיעל לצד בּוֹדַד בבניין פֻּעַל. ככל הנראה, ארבע הצורות האלה הופיעו מעט מאוד בלשון הפיוט של ימי הביניים, למשל: "להבדיל בין מים למים ולבודדם" (פיוט "אשרי העם" לשחרית שמחת תורה); "וּבוֹדַדְנוּ [=בודדו אותנו] אני ואתה" (אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב).
בעברית החדשה היה ניסיון ליצור בידול סמנטי בין שתי דרכי הנטייה. הפועל 'בּוֹדֵד' על דרך הכפולים, אמור לשמש רק במשמעות הקשורה למשמעות הכללית של השורש בד"ד – לתאר הפרדה של משהו או מישהו אחד מן היתר. צורת הסביל שלו נקבעה כצורה המקבילה בבניין פֻּעַל – 'בּוֹדַד'. ואילו הפועל 'בידד' (על דרך הנטייה הרגילה) התייחד במשמעותו לתחום המדע והטכנולוגיה, ובייחוד האלקטרוניקה, והוא מציין את מניעת המעבר של חשמל, חום, רעש, קרינה וכד' על-ידי ציפוי בחומר מסוים, לדוגמה: "לְבַדֵּד חוטי חשמל". צורת הסביל של הפועל הזה נקבעה כצורה המקבילה בבניין פֻּעַל – 'בֻּדַּד', למשל: "חוטי החשמל מְבֻדָּדִים". ואולם הבידול הסמנטי הזה לא נשמר בשימוש בפועל. התואר 'מְבוֹדֵד' משמש גם במשמעות הטכנולוגית הספציפית כדי לתאר חומרים שאינם מוליכים, והצורה הסבילה 'מְבֻדָּד' משמשת גם במשמעות הכללית של השורש.
הבידול הסמנטי הזה קיים גם בשני שמות הפעולה בבניין פיעל שנוצרו בעברית החדשה, ואין הבדל ביניהם בהגייה או בכתיב המלא, אלא רק בצורות המנוקדות: בִּידוּד בחיריק מלא, על דרך הכפולים (כמו 'עִידוּד' מהשורש עד"ד) במשמעות הכללית של השורש (כלומר, גם בהקשר של בידוד חולה במחלה מידבקת כמו הקורונה); לצד בִּדּוּד במשקל הרגיל (כמו משקלן של המילים 'סִפּוּר', 'לִמּוּד' וכיו"ב) בהקשר הטכנולוגי.
ולא זו בלבד, אלא שבעברית החדשה נגזרו גם עוד מילים מהשורש בד"ד, כגון: מִבְדָּד (מקום התבודדות), בָּדִיד (ההיפך מ'רציף' במתמטיקה) ומַבְדֵּד (חומר למטרות בִּדּוּד חשמלי).