Feeds:
פוסטים
תגובות

ארץ הגירה כמו שלנו היא חגיגה מוזיקלית. זה ודאי היה כך בשנות החמישים והשישים, אבל גם היום אפשר לשמוע ברחוב את ציוצי הפולנים, החיתוך המרוקני הכבד, זמרת הרוסים, וביניהם את האקצנט הצברי שעדיין קשה לאפיין אותו. ובעצם, מה רע בכך שכל אחד מדבר במבטא אחר, כל עוד כולם מבינים זה את זה?

הנושא הזה העסיק את וילי אליאס, איש מוזיקה ותיק ורב-פעלים, שהלך לעולמו לא מכבר. כמעט שלושים שנה ניהל את המכון למוזיקה ישראלית שאותו יסד ב-1961, ושנים רבות היה מנהל המקהלה הלאומית רינת בימי זוהרה. וילי הבין שיש בעיה. לו עצמו היתה בעיה כשהתחיל להרצות באנגלית, וגילה שההרצאה המבריקה שהוא נותן אינה עוברת לקהל שומעיו. הם עסוקים במבטא שלו, ובעיקר בזיהוי המילים שאמר בצורה שגויה. לבעיה הזו גילה שיש שותפים ישראלים לא מעטים. מהאנגלית עבר לעברית, לעולים מכל אתר ואתר המדברים עברית במבטא השפה שגדלו בתוכה, ופשוט לא מבינים מה הם רוצים.

מה דעתכם, למשל, על "יש אבנים בכיס המרה שלי"? נשמע כמו גילוי לב של היפוכונדר. אבל כשאומר אותו עולה מרוסיה הוא מתכוון לאמר דווקא, שיש אבנים בכיס המורָה שלו. וכשהוא אומר "הלכתי למשרד הפנים בחלון", הוא לא מתכוון שעמד כנוע בחלון המשרד, אלא שהלך לסניף המשרד בחולון. מה הסיבה? ברוסית אין תנועת O בהברה לא מוטעמת. הרוסי אומר "פסיכָלוגי" וכשהוא רוצה להזמין משקה קל הוא מבקש קָקה-קולה, כי הצירוף נתפס כמלה אחת. אותה תופעה קיימת מסתבר בשפות אחרות, אבל יוצאי כל שפה מגיבים בדרך אחרת. הביטוי "אדוני השופט", שבו  באות בזו אחר  זו תנועות O לא מוטעמות, ייהגה אצל הרוסים "אדָני השָפֵט", אצל יוצאי עיראק "אדוּני השוּפט", ואצל האנגלוסקסים "אדֵני השֵפֵט".

בעיית הגייה היא סימן היכר בולט אצל אישי ציבור, אף כי היא אינה מכשול של ממש בפני נוכחות ציבורית. נתן שצ'רנסקי הגיע לתפקידים רמים עם מבטא רוסי כבד. שימי ריגר וטל ברודי מפרשנים ספורט במבטא אמריקאי. יוצאי עיראק ומרוקו הפכו שרים ורמטכ"לים למרות תקלות ההגייה שלהם. וילי אליאס אינו סבור שצריך לכפות עליו מבטא עברי תקין, אבל הוא יכול להפנות את תשומת לבו לשורת מילים הנשמעות במובן אחר מכוונת המשורר.

הלך וילי אליאס, שכבר נרשמו לזכותו פיתוחים מרשימים בתחום מה שקרוי "תיווּי" (כתיבת תווים באופן שיתאים לכוונת המלחין), והמציא מושג חדש שאותו לימד במוסדות ובהקשרים רבים, והרצה עליו ברחבי העולם, והוא הפונומטריקה. 'פונו' מלשון קול, 'מטריקה' מלשון מדידה. מבטא, הוא אומר, מורכב מארבעה יסודות. הטעמה ונגינה מצד ה'פונו', הגייה ופיסוק מצד ה'מטריקה'. מי שרוצה לדבר באופן שיובן על ידי שומעיו, צריך לדעת מהי הדרך התקינה לבטא כל מילה בשפה בה הוא מדבר, ואם צריך, אליאס מציע לו סימנים שיעזרו לו לזכור ולשמור.

ההטעמה היא נושא מרכזי בפונומטריקה. מה זו הטעמה? בעברית יש מלעיל ומלרע, וצריך לשמור עליהן. מילה כמו 'רושם' משנה את משמעותה אם אומרים אותה במלעיל או במלרע. הטעמה היא הארכה: ההברה המוטעמת ארוכה במקצת,  ובעברית אפשר רק להאריך כדי להטעים. בשפות אחרות לעומת זאת יש שתי צורות הטעמה, ארוכה, או מחוזקת. ב'ואללה' הערבית ההברה הראשונה מחוזקת ולא ארוכה, וכך בקיצורי שמות כמו איציק. שמעון פרס, טוען אליאס, כשהוא מדבר באנגלית, נוטה בדרך כלל להפוך את הארוך לחזק, וכך כשהוא אומר I hope יוצא לו I hop. לפני זמן מה שמע אליאס קריינית ברדיו מדברת על ארגון איכות הסביבה גרין פיס (Green Peace), גם היא חיזקה את ההברות במקום להאריך אותן ויצא לה Grin Piss – חיוך משתין.

השימוש הלא נכון בהטעמה גורם צרות לישראלים המדברים אנגלית. לעומת זאת, שימוש לא נכון בעיצורים במעבר בין שפות הוא מתכון לאי הבנה ובדיחות לרוב. הרבה בדיחות היו על הייקים שהתקשו לאמר "ס" ו"ב" דגושה בראש מילה והעדיפו עליהן את "ז" ו"פ", ומכאן הבדיחה אודות ראשי התיבות של "פז" – פנזין וזולר, ועל גרטכן מגבעת ברנר שביקשה מסדרן העבודה "בחור סריס עם זין". אליאס מספר על איש מוזיקה ידוע מיוצאי גרמניה שהתקשה לומר "קצר וקולע", והיה משבש "קצר וקולט".

אצל יוצאי ארצות ערב קרה תהליך הפוך. בערבית לא תמצא כלל פ' דגושה וב' לא דגושה. הבדיחה המפורסמת בהקשר זה היא על אותו קונה המבקש תקליט של בך, והמוכר מתנצל שיש לו רק תקליט מבלסטיק, ומכאן גם החידוד הפרסומי 'כפר ביקרתם?' בהתייחס לכפרים דרוזים. ולמה מתכוונים הפולנים כשהם שרים ברגש  "צרור חמור לי"? סביב המרוקאים קיים פולקלור שלם עקב אי יכולתם לבטא "ש" בראש מילה אלא דווקא "ס", וכך סופר על דוד לוי המתפעל מביקור אצל קלינטון בעצם המשבר ביוגוסלביה: "כל רגע הוא אומר לי, בוא סנייה [בוסנייה], בוא סנייה".

אנשי ציבור מזרחיים עמלו קשות להיפטר מיסודות מסגירים במבטא שלהם, הנובעים מכך שבערבית יש רק שלוש תנועות –  A I  U. אמנם בערבית של היהודים העיראקים ניתן היה לאמר E בסוף המילה, אבל לא באמצעה, ולכן אפשר לשמוע אצלם מילים כמו אִפשָר במקום אֶפשָר. משה שחל, שעמל קשות לבטל את ספיחי ההגייה העיראקית, היה חוזר לכור מחצבתו במצבי לחץ ואומר מילה כמו "באִמֶת" במקום "באֱמֶת". אצל הדרום אמריקאים בולטת ההחלפה של "מ" בסוף מילה, שאינה קיימת בספרדית, ל-נ', וגם על כך רבו הבדיחות נוסח "אני מדרון אמריקה".

אליאס מודה שמבטא מלידה קשה מאוד לשנות, אבל הוא מציע בכל לב לאנשים שדיבורם אומנותם, וכאלה יש רבים מאוד, לעבוד על ביטוי נכון של כמה שיותר מילים, ובעיקר מילים שמשנות את משמעותן בדיבור לא נכון. הוא בוודאי ממליץ לאנשים הנדרשים להופעה באנגלית לעשות זאת. דיבור שגוי באוזני קהל בעלי עסקים או אנשי אקדמיה יכול להוריד לטמיון עבודה ממושכת ומושקעת בהכנת פרויקט או הרצאה. את זה עושים על ידי פירוק הגיית המילה לארבעת המרכיבים, וסימון בסימנים שונים במילים המועדות לפורענות. או כפי שאמר חורחה שעלה מארחֶנטינה לאהובתו סשה שעלתה ממַסקבה: יש לי חָלון, לבנות בית עם חַלּון, בְחָלון.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

פונומטריקה

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בימים אלה מתקיים שבוע הספר העברי, והחודש הזה כולו נחשב ל'חודש הקריאה'. זו הזדמנות לבדוק את המשמעויות השונות של הפועל קָרָא. כאשר מתרגמים פועל זה לאנגלית, משתמשים בפעלים שונים, ביניהם גם to call (לצעוק, לקרוא למישהו) וגם to read (לקרוא טקסט כתוב). מה הקשר בין שתי משמעויות אלה, ואיך הפועל 'קרא' קשור לאחד משמותיו של ספר הספרים?

המשמעות הראשונית של פועל זה היא 'צעק, אמר בקול רם'. השורש  קר"א מצוי גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית וארמית. במילון בן-יהודה מועלית השערה שמקור השורש הזה  הוא בחיקוי קולותיהם של בעלי חיים שונים. ואכן, אחת המשמעויות של שם העצם קריאה היא  'הקול הקצר שעוף משמיע', כמו קריאת התרנגול.

מהמשמעות הראשונית נגזר המובן של 'צעק למישהו כדי שיבוא או כדי שישים לב; הזמין'. בתנ"ך  פועל זה מרבה לתאר כיצד האל קורא לאחת הדמויות, ומכאן – שמו של ספר ויקרא, הפותח במילים: "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". גון משמעות נוסף של הפועל 'קרא' הוא 'נתן שֵם למישהו או למשהו; כינה משהו או מישהו או נהג לכנותו בשם מסוים', למשל: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א ח); "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה" (שם ג, כ). גם היום, כשאנו מציגים את עצמנו בפני מישהו, אנו אומרים: "קוראים לי…".

כל המובנים הבסיסיים האלה של הפועל 'קרא' מתארים תקשורת בעל-פה. בתנ"ך הפועל הזה מופיע גם כשמדובר בשפה הכתובה. כפי שכתבתי כאן בעבר, בתקופת התנ"ך ה'סופרים' היו לרוב היחידים בסביבתם שידעו קרוא וכתוב. בספר ירמיהו (לו, יח) מובאים דבריו של ברוך בן נריה, הסופר שהעלה את דבריו של ירמיהו על הכתב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ". במילים אחרות, הנביא ירמיהו הכתיב את דבריו לברוך הסופר. על ברוך נכתב כך: "וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה'" (שם, פס' ח). בדוגמה זו הפועל 'קרא' משמש במובן  'הקריא בקול רם את מה שכתוב'. המושג של קריאת טקסט כתוב בקול רם מקשר בין שני מובניו העיקריים של הפועל 'קרא', בין המובן המתורגם ל-to call לבין זה המתורגם ל- to read.

עם זאת, מי שלמד לקרוא היטב שפה כלשהי, קורא לרוב 'בלב', ללא השמעת קול. ככל הנראה, גם חלק מהדוגמאות התנכיות של פועל זה מתארות קריאה דמומה, למשל: "וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן [הסופר] וַיִּקְרָאֵהוּ" (מלכים ב כב ח).

כמנהגי, ציטטתי דוגמאות אחדות מן המקרא. המילה 'מקרא' עצמה נגזרת משורש זה. משמעותה הראשונית היא 'קריאה', 'הכרזה': "וְהָיוּ לְךָ [החצוצרות] לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), ובמילים אחרות: החצוצרות שימשו לקרוא לבני העדה להתאסף. נוסף על כך, כל אחד מהחגים מכונה בתורה מִקְרָא קֹדֶשׁ – ההכרזה שתאריך מסוים הוא יום חג, למשל: " אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כג כז). לימים הוסיפו חז"ל את המונח מִקְרָא מְגִלָּה – מצוות קריאת מגילת אסתר בפורים. המילה 'מקרא' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בהקשר של קריאה בתורה –בספר נחמיה (ח, ח) שנכתב בתקופת שיבת ציון: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", כלומר הבינו את הנקרא. רק לאחר חתימת התנ"ך, החלו חז"ל להשתמש במילה 'מקרא' כשם לכל ספרי התורה, הנביאים והכתובים. גם שמו של ספר הקודש המוסלמי, הקוראן, נגזר מהשורש המקביל בערבית לשורש קר"א. בלשון חז"ל המילה 'מקרא' משמשת גם במובן 'פסוק בתנ"ך', למשל בביטוי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג ע"א), שפירושו: אין להפקיע את פסוקי המקרא ממובנם הפשוט המתקבל מהקשרם.

כיום הפועל 'קרא' משמש במשמעות נוספת: הבין משהו או עמד על תופעה מסוימת מתוך סימנים, תנועות, מחוות וכד', למשל: "היא לא אמרה דבר, אבל הוא קרא היטב את הבעות פניה". הבעות הפנים נתפסות באופן מטפורי כטקסט שאפשר לפרש ולהבין אותו. כמו כן, בשנים האחרונות המילה 'קריאה' מופיעה בכותרות מאמרים, ספרים וקורסים, למשל: "קריאה פמיניסטית/ביקורתית במגילת אסתר". במקרים אלה המילה 'קריאה' אינה מציינת את עצם  פענוח הכתב וההבנה הבסיסית, אלא את הפרשנות הפעילה של הטקסט (כל טקסט שהוא, גם טקסטים קלאסיים מתרבויות אחרות ויצירות ספרות בנות-זמננו).

נסיים באיחולי קריאה מהנה בבלוגים ובספרים לכל קוראינו.

happy child little girl with glasses reading a books

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

האדם הוא יצור מגמגם. מהו גמגום? עצירה של הדיבור עקב קושי קוגניטיבי לספק לדובר את המילים המתאימות. הקושי הזה הוא של כולנו, כמעט כולנו, אבל לרובנו יש דרכים להתגבר על הקושי באמצעות מחסן חירום: מילים שניתן לתחוב אותן בתוך המשפט עד שהוד מעלתו המוח יואיל לספק לנו את המילה הנדרשת להמשך המשפט. מילים אלה זכו בבלשנות לכינוי 'קשרים ריקים'. הם קושרים מילים במשפט, אבל הם ריקים לכאורה ממשמעות. יש גם שם חלופי: 'סמני שיח'.

הקשר הריק המקובל ביותר והמורה על כך שמדובר בעצם בגמגום הוא "אֶה", ובגירסה האנגלית "אֶר". מילון אוקספורד קובע כיer   הוא מבע המבטא היסוס, והוא הוקלט ותועד לראשונה באנגליה באמצע המאה ה-19. ל’אֶה’ ו'אֶר’ אחים ואחיות כמו ‘אֶם’, 'אוּמ’, 'אהמממ’.  היידיש מלגלגת על הגמגומים האלה בביטוי ‘אֶ-בֶּ-ציגלה מֶה’: אֶ-בֶּ, העז אומרת מֶה.

בדרך כלל הקשרים הריקים הם מילה וביטוי בעלי משמעות. אלא שהמשמעות אינה חלק מיצירת משפט מלוכד ונהיר, היא אינה דרושה לנו כשאנו משמיעים את דברינו. לפעמים היא אפילו מנוגדת לטקסט, אבל אנחנו חיים עם הפרדוכס בשלום. למשל:

"אז נלך מחר לסרט?" אז היא מילה המרמזת על העבר, הסיפור כאן עתיד להתרחש, אולי מחר.

"זה היה, פשוט, נורא מסובך". פשוט או מסובך? מסובך. ברור.

"טוב, מה שקרה היה נורא ואיום". טוב או נורא ואיום?

"לא, תקשיב, אני מסכים לכל מילה שאתה אומר". אז למה לא? כן!!

"בסופו של דבר, התחלנו בעבודה במלוא המרץ". סוף, התחלה, אמצע?

מקור הביטוי "בסופו של דבר" הוא מלשון ימי הביניים. הרמב"ם, למשל, אומר בפירוש למשנה: "תהיה תכליתו בסופו של דבר שמגיע לדבר שחייבין על זדונו כרת" (סנהדרין יא ב). אצל הרמב"ם הביטוי אינו קשר ריק. הוא מתאר סיכום של תהליך מחשבתי. לביטוי הזה קרוב משפחה האהוב מאוד על אנשי המשפט: "בסופו של יום", תרגום של הביטוי האנגלי at the end of the day. אפשר להשמיע אותו גם בבוקר.

קבוצה רבת השפעה בעולם הקשרים הריקים היא בעלת ארומה פילוסופית, ובה מככבים ארבעה קשרים: למעשה, בעצם, בעיקרון, ממש.

"למעשה התוכנית התבצעה תוך שנה וחצי". ולהלכה? יותר? פחות?

"בעצם לא התכוונתי לפגוע בך". התכוונת או לא התכוונת?

"אתה בעיקרון רוביק רוזנטל?" שאלה שנשאלתי לא פעם אחת. בהחלט. בעיקרון, כן, בעצם.

"זה ממש לא שווה כלום", אז זה לא ממש ממשי הדבר הזה, לא כן?

הדוגמאות האלה הן, בעיקרון, המחשה לביקורת שיש לחלק מהבלשנים כנגד המונח 'קשר ריק'. לכל אחת מהמילים האלה יש משמעות. נכון שהיא אינה דרושה להצגת הרעיון במשפט, אבל אין לטעון שהיא 'ריקה'. 'ממש' נועד להדגשה, 'בסופו של דבר' למעין סיכום, 'פשוט' להצגת המשמעות המיידית והברורה של המשפט. השקפתי היא שהקשר נותר ריק כי הוא איבד את המשמעות הגלומה בו עקב השימוש, אבל אין צורך להכריע בוויכוח כאן. הוויכוח הלא פתור הזה חל גם על הקשר הריק המוביל של המאה ה-21, 'כאילו'.

'כאילו' ממלא כאן תפקיד של קשר ריק גנרי, לכל משימה ולכל משפט, ואם אפשר כמה פעמים במשפט. ל'כאילו' יש בשיח הישראלי סבא ואבא. הסבא הוא 'אפעס', ומי שגדל בישראל כילד עד שנות השישים יכול היה לשמוע 'אפעס' באותה תדירות בה אנו שומעים היום את 'כאילו'. אפעס פירושו ביידיש: משהו. את אפעס ירש 'יעני', או בשיבוש 'יענו', בערבית: כלומר. הדוד הייקה של שתי מילים אלה הוא הקשר הגרמני אַלְזוֹ.

אז איך, למעשה, צץ לנו ה'כאילו'? 'כאילו' היא החלופה העברית של המילה האנגלית like, המשמשת כקשר ריק בשפה האנגלית הגלובלית. המילה התלמודית כאילו, שהיא אכן רבת משמעות, החליפה את like בזכות קרבת המשמעות בין המילים (X דומה ל-Y), וגם בזכות דמיון הצליל וזהות העיצורים בין המילים. ל'כאילו' דבקה לאורך כמה שנים החברה 'כָזה', וכך נולדה שפת הכזה כאילו, המזוהה עם מה שקראו פעם 'שינקינאית'. על השימוש ב'כזה כאילו' כבר נכתבו מאמרים אקדמיים, ונטענה בהן הטענה שהם מבטאים את רוח התקופה הפוסט מודרנית, שאינה מייחסת אמת מוחלטת ואמונה בטוחה לשום דבר ועניין.

'כאילו' הפכה עם הזמן בסיס לכמה קשרים ריקים מורכבים יותר, ואפילו למשפטים שלמים, חסרי משמעות אך אפקטיביים. "כאילו מה", כלומר, על מה מדובר, איזו טענה טיפשית מסתתרת כאן, צורה מקוצרת של 'כאילו מה אתה אומר כאן?', 'כאילו מה זה מספר לנו?'; "כאילו דה": ברור, אין צורך להשמיע את המובן מאליו. 'דה' אינו קשר ריק, אלא מילת סלנג אמריקנית: duh?!, שפירושה: איזו שטות אתה אומר, ולחילופין, "כל אחד יודע את זה, ברור!!!" הביטוי האנגלי המלא הוא like duh?!. והיפה מכולם, סמל הימים האלה: "תכלס סבאבה כאילו?!" 'תכלס' כבר תופס את מקומו כקשר ריק נפוץ, ומחזיר את עטרת היידיש ליושנה.

וטיפ לסיום. איך מזהים קשר ריק? חוזרים על המשפט בלעדיו. אם לא נפגע המסר, לפנינו קשר ריק. אבל מדובר בעבודה רבה מאוד. חיינו ושיחותינו מוצפים ב'למעשה', 'בעצם', 'ככה', נו', 'אז', ואֶה, בֶּה, ציגלה מֶה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חייו המלאים של הקשר הריק

בימים אלה מציינים שישים ושמונה שנים לקוּם המדינה, כלומר: לתקומת מדינת ישראל. מלחמת העצמאות מכונה גם מלחמת הקוממיות. מילים אלה נגזרות מהשורש קו"ם, כמו הפועל קָם.

לפועל 'קם' יש משמעויות בסיסיות המתארות חוויות גופניות: נעמד על הרגליים, או התעורר מהשינה. היכולת לעמוד בקומה זקופה היא חוויה אנושית מכוננת, המבוססת על ההתפתחות האבולוציונית. בני האדם נוהגים לקום בכל בוקר משנתם. אם הם נופלים, הם משתדלים לקום שוב על רגליהם; והם גם רוצים ללכת בקומה זקופה. מהחוויה הגופנית הבסיסית הזו נובעות משמעויות מופשטות רבות של השורש קו"ם.

המילה קוֹמְמִיּוּת מופיעה במקרא פעם אחת: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם […] וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כ"ו י"ג). בפסוק זה המילה משמשת כתואר פועל שפירושו: בקומה זקופה (גם המילה 'קוֹמה' נגזרת מהשורש קו"ם), כלומר: בראש מורם, בגאווה. תואר הפועל הזה מופיע בעיקר בהקשרים של שיבת העם לארצו (גם בתפילה: "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו"), ולכן הוא משמש גם כשם עצם שפירושו 'זקיפות קומה' לאומית, כלומר: עצמאות מדינית.

אפשר למצוא קשר בין חלק ממשמעויותיו הרבות של הפועל 'קם' ושל פעלים אחרים מאותו שורש למובן הספציפי של קום המדינה. אחת המשמעויות של פועל זה היא נוסד, נבנה, צמח, כמו בפתיחת מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי". במקרא הפועל 'קם' מופיע פעמים רבות, בין היתר במובן של חזרה לחיים אחרי המוות: " הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה-פֶּלֶא  אִם-רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ח י"א). לימים נוצר הביטוי קם לתחייה. נהוג להשתמש בביטוי זה ולהתייצב מול האויבים, מה שמכונה בלשון ימינו 'כוח עמידה': "וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כ"ו ל"ז).

תקומת המדינה נחשבת להגשמת החזון הציוני. לפועל 'קם' יש משמעות נוספת – התגשם, התבצע, יצא לפועל, התממש; התרחש, התחולל, כמו בפסוק המקראי הידוע: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ  וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי י"ט כ"א).  משמעות זו מודגשת בביטויים קם ונהיָה (הדבר) ובלשון השלילה – לא יקום ולא יהיה (המבוסס על "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה", ישעיהו ז, ז).

הקמת המדינה הייתה כרוכה במרד ובהתקוממות. הפועל 'התקומם' פירושו 'התמרד', כלומר: קם נגד מישהו. הביטוי קם על (מישהו) פירושו תקף אותו, למשל: "אויביך הקמים עליך" (דברים כ"ח ז), ומכאן נגזרה המשמעות של שם העצם קָם כ'אויב'. בדומה לכך, קם במישהו פירושו מָרַד בו: "כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ" (מיכה ז ו). גם משמעויות אלה נובעות מהמשמעות הפיזית הבסיסית: מי שמורד באחר מעז להתייצב נגדו, לעמוד מולו בראש זקוף. אחת ממשמעויותיו של הפועל קוֹמֵם (הנגזר אף הוא מאותו שורש) היא: עורר או הסית למרד; עורר התנגדות. פועל זה משמש גם במובן השיב דבר הרוס למצבו הקודם, לדוגמה: "וְחָרְבוֹתֶיהָ [של ירושלים] אֲקוֹמֵם" (ישעיהו מ"ד כ"ו).

קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. מהשורש קו"ם נגזר גם הפועל קִיֵּם, בחילופי ו' ו-י'. בביטוי 'לקיים הבטחות' משמעותו היא: 'לגרום לכך שהדבר המובטח יקום ויהיה', ומכאן הביטוי נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם. משמעות נוספת של פועל זה היא נתן חיים או השאיר בחיים; למשל: באמרת חז"ל "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז ע"א) ובברכה "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ והגיענו לזמן הזה". שם הפעולה של הפועל הזה הוא קִיּוּם. מפועל זה נגזר התואר קַיָּם, שפירושו גם 'חי', כמו בביטוי חַי וְקַיָּם, וגם 'בעל תוקף מחייב' (כלומר: דבר שחייבים לקיים אותו), כמו בביטוי שָׁרִיר וְקַיָּם.

מהשורש קו"ם נגזרו שתי מילים חשובות נוספות: מקום ויְקוּם, וכל אחת מהן ראויה לעיון נפרד.

יום עצמאות שמח!

קום

וכה אמר (או ציטט) נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה: "הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור יסמל מזל רע, והצבע הלבן יסמל את השלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחורים בלוויה ובגדי לבן בחתונה. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מיסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו כשאנו משחקים סנוקר, אינך מנצח עד שהכדור הלבן לא ידחוף את הכדור השחור אל החור שבשולחן. אבל לי לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור".

דודלה חורש ששלח לי את הקטע הנפלא הזה כותב: "תוך כדי קריאה עלו בי שאלות והתעוררה סקרנות בנושא הצבע השחור. בעצם אינני מבין מדוע נוצר הביטוי 'רשימה שחורה'? ולמה ה'שחור' מבטא בד"כ קונוטציות שליליות? ולמה מזל רע הוא 'שחור'?

לפני שאנסה לענות על שאלתו של דודלה 'למה?' ראוי לבדוק את העובדות הלשוניות. האם הצבע השחור הוא אכן הצבע הרע, השלילי והדחוי מכולם? התשובה היא שאכן זה המצב, אך לא לאורך כל החזית. חיטוט בשימושים של 'שחור' כמילה עצמאית וכחלק מצירופי לשון מגלה באילו ממתחמי חיינו הוא מככב.

שחור הוא צבע האסון. חוזה שחורות הוא מי שצופה אסונות. מי שנעשה לו חושך בעיניים הוא מי שמגלה לחרדתו שנקלע לאסון כלשהו. הביטוי הזה קיים ביידיש וכן בגרמנית וברוסית, אך יש לו בסיס במקרא, במגילת איכה: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ". יום שחור הוא יום של כישלונות ואסונות קטנים או גדולים, וכך נקרא ה-29 ביוני 1946 'השבת השחורה', היום שבו נאסרו בבת אחת רבים מראשי היישוב על ידי השלטון הבריטי, ונחשפו מצבורי נשק של ההגנה.

הצבע השחור הוא צבע הייאוש. המרה השחורה נקראת כך גם על פי צבעה כאחת מן הליחות המעצבות את האופי האנושי, והיא אחראית על הדיכאון. המיואש חש "שחור על הנשמה", והפועל העוסק בעבודה חסרת טעם ומפרכת הוא "פועל שחור".

שחור הוא צבע המוות. הומור שחור הוא הומור מקאברי המשלב בדיחות העוסקות במוות. מסגרת שחורה היא זו המבשרת על המתים. כאן חובר המוות לצבע הדפוס, הצבע השחור, ומזכיר את הביטוי "שחור על גבי לבן", המתייחס לדברים הנכתבים בעיתון או בספר ואי אפשר להתעלם מהם.

הצבע השחור נקשר לאמונות תפלות. חתול שחור משמש כסמל למזל רע ברוב תרבויות אירופה, וכך התגלגל גם לעברית דרך הפולקלור של דוברי היידיש והלדינו. עם זאת הוא נחשב גם כסימן למזל טוב בתרבות הסקוטית והקלטית. האמונות התפלות מבחינות בין כישוף לבן, שנועד לריפוי ולסיוע, לבין כישוף שחור, או מגיָה שחורה, שנועדו לגרום נזק.

גם הדגל השחור על חוף הים חובר לקבוצת האסונות, שכן תפקידו להתריע על אסון, ובעבר הוא אף שימש אות אזהרה כנגד מגיפות. הדגל השחור נכנס לפנתיאון השפה בזכות השופט בנימין הלוי, בפסק הדין במשפט שוטרי משמר הגבול שהורשעו בטבח בכפר קאסם שהתרחש באוקטובר 1956: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'".

הדגל השחור הוא גם סמלם של הפיראטים, שנקראו גם "היד השחורה". הוא שימש כסמלן של כמה תנועות שיצאו כנגד הסדר הקיים, כגון התנועה האנרכיסטית. תומכי מוסוליני  באיטליה הפשיסטית בחרו בצבע השחור לחולצתם. הפלסטינים זוכרים לדיראון את סֶפּטמבר השחור, פעולות דיכוי שנערכו נגדם בממלכת ירדן ביוזמת המלך חוסיין בספטמבר 1970. ארגון טרור פלסטיני שהחל את פעילותו בשנות השבעים קרא לעצמו על שם אירועים אלה, והיה אחראי לרצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.

תנועה היסטורית מרכזית ששילבה את הצבע השחור בשמה היא "הפנתרים השחורים", תנועת מחאה של השחורים באמריקה, ששמה אומץ לשמה של קבוצה מזרחית רדיקלית בראשית שנות השבעים בישראל. התנועה הזו חוזרת לנאומו של מוגאבה ולשאלה שקשה להשיב עליה: האם צבעם השחור של בני "הגזע השחור" הוא המקור לגזענות כלפיהם, באשר השחור הוא "צבעו של הרע"? השפה דווקא אינה תומכת בכך, שכן הכינויים הגזעניים כלפי שחורים היו והינם מגוונים ואינם מתייחסים דווקא לצבע, מ'ניגר' ועד 'כושי סמבו', ואילו black או שחור נחשב נייטרלי יותר.

כאשר בחרו הפנתרים הישראליים בשמה של התנועה האמריקנית הם התייחסו לכך   שהמזרחיים נתפסים בעיני הציבור ההגמוני האשכנזי 'שחורים'. ואכן הכינוי שניתן למזרחיים שנים רבות לפני כן היה שווארצע חייס, ביידיש: חיות שחורות. הביטוי "דופקים את השחורים" המתייחס למצבם של המזרחיים נטבע על ידי עורך השבועון "העולם הזה" אורי אבנרי, בכותרת למאמר על מקרה רצח שאירע בשנות החמישים, שבו הואשם בן עדות המזרח ברצח צעירה אשכנזייה.  גם החרדים קרויים 'שחורים' עקב הלבוש שהם עוטים בחורף ובקיץ. 'ישיבה שחורה' היא ישיבה חרדית, והכיפות השחורות מעידות על חובשיהם שהם מן המתחרדים או המתחרדלים.

ואם בגזענות עסקינן, שחור הוא גם צבע הנידוי. כאשר פוגעים במוניטין של אדם 'משחירים את פניו'. 'כבשה שחורה' היא אדם שמעשיו גורמים בושה למשפחה, כך באנגלית, גרמנית ויידיש. מסתבר שערכה של הכבשה השחורה היה פחות מהלבנה, כי לא יכלו לצבוע את צמרה, וכן מפני שהצבע השחור נתפס כסמל לכוחות הרוע. הסוס השחור במירוצים הוא גורם בתחרות שיכולתו אינה מוכרת, והוא עשוי לשנות את פני המערכה. על כן הוא נקרא dark horse (סוס אפל), התרגום העברי מטעה במידת מה. רשימה  שחורה כוללת קבוצת בני אדם שממסד כלשהו מגביל את זכויותיהם ודורש את רעתם.

הצבע השחור נקשר לפשיעה כלכלית. 'כסף שחור'  הוא כסף המושג בדרכים לא חוקיות, 'כלכלה שחורה' ו'שוק שחור' מתנהלים בצידו האפל של החוק. בעולם הסמים הקשים שחור הוא כינוי לאופיום או חשיש הודי. כאן אין אפליה. הלבן, ההרואין, מסוכן לא פחות.

ואחרי כל אלה, שחור הוא גם סמל ליופי. הנערה המאוהבת בשיר השירים שרה: "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ואומרת על עצמה: ""שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה". מרטין לותר קינג טבע את הסיסמה "שחור הוא יפה", והיא תפסה את האוזניים ואת הלבבות.

ובכל זאת, ישאל דודלה, למה דווקא 'שחור' זכה לקיתונות הגידופים האלה? יש לכך סיבה פיזיקלית: שחור אינו צבע אלא הוא האנטי-צבע, בולע הצבעים, לעומת הלבן שכל הצבעים מתערבבים בו. אבל השפה אינה מעוצבת על ידי פיזיקאים. שחור הוא צבע הייאוש, האסון והנידוי כי הוא צבעו של הלילה, הוא צבעו של העיוורון, הוא צבעו של האין, צבעו של המוות. בין האור והחושך בוחר רוב רובו של המין האנושי באור הלבן, ורואה בחושך השחור את מקור כל צרותיו ופחדיו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

רוביק רוזנטל  דופקים את הצבע השחור

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,011 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: