בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

התנ"ך הוא ספרות. אפילו ספרות הנחשבת גבוהה, ולעיתים קשה להבנה. מילים רבות בו לא מוכרות לישראלי שלא שקד על לימוד התנ"ך. לכן מפתיע לגלות חוטים מקשרים בין התנ"ך לבין הקצה השני של השפה העברית – הסלנג הישראלי.

הקשר הזה אינו מוזר כפי שהוא נראה בקריאה ראשונה. מפגש בין התנ"ך לבין הסלנג נוצר בחטיבה בסלנג הישראלי שבה מילים או צירופים בעברית זוכים להרחבת משמעות או לשימוש מיוחד בשפת הדיבור. הרחבת המשמעות נעשית בדרך כלל באמצעות דימוי. פעולה כלשהי, בדרך כלל פעולה פיזית, נתפסת כפעולה חברתית או כמהלך נפשי. שימוש מדמה כזה מופיע כבר בתנ"ך.

למשל, 'האכיל' משמש בסלנג במשמעות אלימה. אדם כופה על הזולת בכוח דבר מה שזה אינו מעוניין בו. ומה אומר ירמיהו, שליח האל, לנביאי ירושלים? "הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַֽעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ" (ירמיהו כג 15). הפועל 'לחץ' הוא פועל אלים במשמעות הפיזית, אבל השימוש בו התרחב. כאשר 'לוחצים' מישהו בלשון ימינו לחץ מטפורי, מנסים לגרום לו לפעול כנגד רצונו. זו גם המשמעות בסיפור סיסרא: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶֽכֶב־בַּרְזֶל לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָֽה" (שופטים ד 3).

'טחן' הוא פועל רב-שימושי בסלנג. פירוש אחד שלו הוא התעלל, בעיקר בסלנג הצבאי, ועל החייל החדש אומרים שהוא "טוחן צעירות". גם ישעיהו משתמש בפועל הזה, ובאותה משמעות: "מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ". משמעות אחרת של 'טחן' היא מינית, הפועל מתייחס לפעולת המשגל מצד הגבר. בספר איוב נכתב: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (לא 10). הפסוק כמעט שאינו מותיר מקום לדמיון, ורש"י קובע: "רבותינו פירשוהו לשון תשמיש, כמו ויהי טוחן בבית האסורין". רש"י מכוון לסיפורו של שמשון, שעליו נאמר לאחר שנכלא בידי הפלשתים: "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים טז 21), ועל פי המדרש נשות הפלישתים באו אליו כדי להתעבר. גם בפסוק ממגילת איכה משמש טח"ן במשמעות מינית: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָֽׁלו" (ה 13).

מטבע הלשון הסלנגית 'תפס אותו בביצים', או לחילופין 'החזיק אותו בביצים', שייכת לשדה האלימות, ומתייחסת למי שכופה על זולתו דבר מה לאחר שאיתר את נקודת תורפה שלו. המקור הישיר הוא באנגלית: get someone by the balls. לניב מקור בארמית בלשון חכמים: "האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [אוחזו בביציו התלויים בו עד שיתן לו טלית]" (בבא מציעא קא ב), והוא נשען על ספר דברים: "וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ, וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה 11).

לצד שדה האלימות יש נוכחות רבה בסלנג לתחום הרגש. כאשר גבר מבטא את אהבתו באמצעים המזוהים כפועלי סלנג הוא יאמר: אני דלוק עליה, שרוף עליה, הרוס עליה, משוגע אחריה, חולה עליה ומת עליה, ובהתאמה דבר האשה לגבר. המשמעות הרגשית של 'חולה' מופיעה בשיר השירים: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי" (ב 5). באשר ל'מת עליה', התנ"ך מציע כמה פסוקים המצביעים על הקשר בין המוות לאהבה, ובראשם הפסוק משיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (ח 6). הניב 'מת על (מישהו/משהו)' במשמעות הרגשית מקורו ביידיש: ער שטאַרבט נאָך עפּעס/עמעצן. לניב יש בסיס בפיוטי יניי מן המאה השישית: "ועל כן מתה רחל לנחול בנים", וזאת גם כן בעקבות רחל אמנו: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל 1).

הסלנג עוסק בהרחבה בתחושות מיאוס ותיעוב. הביטוי 'גועל נפש' מצביע על תחושת קבס ובחילה. הוא הגיע אלינו היישר מספר ויקרא: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כו 11). ניב דיבורי נוסף המבטא תיעוב וסלידה הוא 'יצא לו מהאף'. בימי הרעב במדבר ירד בשר מהשמים, "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא 20). רש"י מפרש: "יהא דומה לכם שאכלתם ממנו יותר מדאי, עד אשר נעל ויצא החוצה דרך האף". השימוש העכשווי מתווך באמצעות יידיש, ואליו הוסיפו הישראלים את 'יצא לו מהתחת', או 'יצא לו מכל החורים', שגם לו מקור בתנ"ך: "וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם" (שמואל א יד 11).

ירמיהו מתנבא: "כִּי־בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ: נְקֵבָה תְּסוֹבֵֽב גָּֽבֶר" (לא 21). היא 'סובבה אותו' או 'סובבה לו את הראש' הם ביטויים ששימשו בסלנג הישראלי במשמעות פיתוי וקניית לבו של גבר. שמה של האשה המפוקפקת גומר בת דבליים המופיעה בנבואת הושע מביא את חכמי התלמוד למדרשי שם: "גומר – אמר רב: שהכל גומרין בה … ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כדבלה". 'גמר' במשמעות הגיע לאורגזמה, קיים יחסי מין מלאים, אינו אפוא המצאה של צעירי ישראל החדשה.

כמה פעלים וצירופים נוספים חוברים לפעלים וניבים בעברית הישראלית. 'להשלים' פירושו בשפת הדיבור ובעיקר בשפת הילדים להגיע לפיוס, לעשות שלום. זו המשמעות המקורית בתנ"ך, כגון בסיפור הגבעונים: "וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּֽם" (יהושע י 1). לפסוק במגילת אסתר: "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי', אני ראוי לכך. קשר מובהק יותר עובר מפסוק אחר במגילת אסתר שבו אומר המן לאחשוורוש: "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ה 13). קו ישיר מוביל מדברי המן לניב הישראלי 'מה זה שווה לי', כלומר, מה ערכו של הדבר, מה זה ייתן לי.

על אדם חסר עכבות אומרים בעברית ישראלית ש"אין לו אלוהים". גם כאן היידיש היא המתווכת: אָן גאָט אין האַרצן (בלי אלוהים בלבו). המקור בתהלים: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: אֵין אֱלֹהִים" (יד 1). פלוני 'הולך עם האף למעלה', וזאת גם כן בעקבות תהלים: "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י 4). אדם אלים ופרוע או לחילופין נער שובב הוא 'פרא אדם', בדומה לישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז 12).

לעומת החבורה המרשימה הזו ניצב האפס. 'אפס' הוא גם בסלנג הישראלי וגם בתנ"ך דימוי לאדם חסר ערך. ישעיה אומר: "וְכָל־שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס" (לד 12) וכאן הכוונה להשמדת שרי הגויים. בפסוק אחר 'אפס' הוא האדם הבודד מול אלוהיו: "וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (מו 9). יש גם פיתוחים ישראליים: 'אפס גמור', 'אפס בריבוע' ו'אפס מאופס'. אדם משעמם וחסר השראה הוא 'יבש' או בהרחבה ספרותית 'יבש כחרס': "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב 16), וכאן כדימוי כללי ליובש.

דיון בסוגיות שיח דיבורי בעברית החדשה אינו יכול לדלג על הפנייה הגנרית 'אחי'. 'אחי' משקפת את הקרבה הסמנטית הוותיקה בין 'אח' ל'חבר'. הקרבה הזו מתבטאת במופעים שונים בתנ"ך, בין היתר בשימושי 'אחי' כשהכוונה לחבר, כמו בקינת דוד: "צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" (שמואל ב א 26). הפנייה 'אחי' אל אדם שאינו אח ביולוגי, ממש כמו בעברית של שנות האלפיים, מופיעה גם היא: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?" (שמואל ב כ 9). הפנייה כידוע הסתיימה בהריגת עמשא בשגגה. גם 'אחותי' משמשת, היום כמו בתנ"ך, בהקשר של קרבה וידידות: "אֱמֹר לַֽחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָֽא" (ז 4). שימוש זה כפנייה לאשה מתקיים גם בעברית הישראלית. אתם הבנתם את זה, אחים שלי?

הבחירות הקרבות טובלות באוקיינוס של מילים. בעוד שבחיי השגרה עמלים הפוליטיקאים בעבודה אפורה יחסית של חקיקה, ביצוע משימות ממשלתיות ותככים פנים-מפלגתיים, בימי בחירות נפתח מסך ענק לציבור, ועל הבמה הציבורית עולה הצגה רבת משתתפים שבה נואמים, מתראיינים בתקשורת, מדברים בחוגי בית, מצייצים בטוויטר, מנסחים סיסמאות, ובקיצור: משתמשים בשפה בכל דרך אפשרית. זוהי שעתה של חטיבת שפה שאפשר להגדיר אותה בהכללה גסה "שפת הבחירות". שפת הבחירות היא שפה פוליטית מוחצנת, המונעת על ידי יעד בלעדי: להטות בוחרים מתלבטים להצביע למפלגה אחת ולהעדיף אותה על אחרת.

עם השנים חלו שינויים בעיקר בפלטפורמות שעליהן ובאמצעותן פונים הפוליטיקאים אל הציבור, בימי בחירות וגם ביניהם. 'פלטפורמה' היא מטפורה. במקורה היא במה, ניידת או נייחת, שעליה ניצב הנואם ומשמיע את דברו. בעבר הרחוק היו מועמדים לנשיאות או למוסדות נבחרים בארצות הברית רחבת הידיים יוצאים למסע בחירות ברכבת עם קרונות פתוחים או במסע עגלות. על הקרון האחרון נהגו אוהדים נלהבים של המועמד לקפוץ ולהצטרף למסע, ומכאן הביטוי "לקפוץ על העגלה", שהיום זכה לקונוטציה שלילית משהו.

מהם השינויים? הפלטפורמה המרכזית בעשורים הראשונים למדינה ועד שנות השמונים וראשית שנות התשעים היו נאומי הכיכרות. בחירות 1981, למשל, הוכרעו בקרב כיכרות בין שמעון פרס למנחה דודו טופז עם פליטת הפה המפורסמת שלו מול מנחם בגין, המנצח הרשום בהיסטוריה הישראלית לָנצח. ככל שעלה מעמד הטלוויזיה כאמצעי התקשורת החזק והמשפיע ביותר, עברו נאומי הכיכרות לכיכר העיר החדשה, הטלוויזיה. לצד אלה, נדרשו הפוליטיקאים לענות על שאלות בזמן אמיתי בראיונות בשידור חי, ללא טקסט שהוכן מראש על ידי כותב נאומים. הפוליטיקאים למדו לשוטט ברחבי הארץ מול מצלמות ולשוחח עם "הציבור". לצד הכיכרות נפתחו במות רבות של מפגשי פנים אל פנים, בבתים פרטיים, בבארים ובפאבים. במערכות האחרונות, כולל זו הנוכחית, עלה מאוד השימוש ברשתות החברתיות.

כל אחת מהפלטפורמות דורשת סוג אחר של רטוריקה, כישורים שונים, סגנון דיבור אחר ושימוש בכלים מגוונים. עם זאת יש כמה עקרונות משותפים המבחינים בין הרטוריקה הפוליטית לסוגים אחרים של טקסטים. כלי ראשון במעלה הוא הסיסמה הקליטה, אמירה מהודקת בת שלוש או ארבע מילים המשמשת גם בשלטי חוצות ובפרסומות ממומנות וגם באמירות פומביות. דוגמה מובהקת היא הקריאה "ביבי או טיבי" שטבע נתניהו בבחירות האחרונות, אבל יש לה גם גילויים דומים בבחירות קודמות.

הכלי השני הוא הטיעון הרטורי הפוליטי. הטיעון הרטורי בנוי על פי כללי הטיעון בכלל, היינו סדרה של טענות שאחת מהן מובילה לאחרות באמצעות מילות קישור לוגיות, בדומה לטיעון מדעי, פילוסופי או משפטי. הייחוד של הטיעון הרטורי הפוליטי היא שהוא מגמתי. המסקנה משרשרת הטענות תהיה בהכרח המסקנה הרצויה לפוליטיקאי הדובר. הרטוריקה הפוליטית עמוסה מטבעה בכשלים לוגיים סמויים וסמויים פחות, הנחות המבוקש, והתייחסות להשערות ודעות כאילו היו עובדות. המבנה הלוגי של הטיעון הפוליטי הוא מסגרת פורמלית ולא מהותו של הטיעון.

אחד הכלים המרכזיים של הטיעון הרטורי הפוליטי הוא ה'ספין', ובעברית של האקדמיה ללשון: סחריר. ספין הוא כלי מרכזי של מערכות פוליטיות וציבוריות לא רק בימי בחירות. השימוש בספין בנוי על הנחה שאינך יכול לשקר לציבור ולתקשורת באופן גלוי, שכן השקר עלול לצוף ולפעול נגדך. על כן משתמש הרטור הפוליטי בעובדות שאין עליהן לכאורה ויכוח, אבל מציג אותן בדרך שתשרת את המטרה פוליטית, תבליט יסודות נוחים ותסתיר יסודות לא נוחים. יצירת ספינים הפכה למקצוע מבוקש, ובעל המקצוע מכונה דוקטור ספין, או פשוט, ספינולוג. ובעברית, למעוניינים: סחריראי.

לצד הסיסמה המהוקצעת והטיעון הלוגי-לכאורה פועלת דרך שלישית, הפונה עורף לדרכים המקובלת ושוברת אותן. הנואם, כמו גם המרואיין וכותב הציוצים, שובר את השיטה בתנועת מלקחיים. הוא מתעלם מהצורך בטיעונים מסודרים ברמת הצורה, ומתעלם מהתקינות הפוליטית וממוסכמות חברתיות ברמת התוכן. שבירת הכלים אפיינה את דרכו של דונלד טראמפ לנשיאות.

מכאן ואילך מתפצלים הפוליטיקאים לטיפוסים רטוריים שונים, וכאן כבר קובעים אופיו המיוחד של הפוליטיקאי ונטיית לבו. בין הפוליטיקאים המקומיים ניתן להצביע על שבעה טיפוסים. לעיתים מערב אותו אדם טיפוסים רטוריים מגוונים.

המשכנע. הפוליטיקאי המשכנע בונה את הופעותיו על טיעונים, על פי עקרונות הטיעון הרטורי. הטיעונים המסודרים מעניקים לו אמינות ומאפשרים לו להטמין מלכודות ספין וכשלים לוגיים שהמאזין או הצופה יתקשה לזהות. המשכנע הגדול של הפוליטיקה הישראלית כבר שנים רבות הוא בנימין נתניהו. גם נפתלי בנט משתמש בטיפוס השכנוע בהופעתו, בהצלחה פחותה. משכנע שהצטיין גם בלשון עשירה, בשונה מרוב הפוליטיקאים, היה יוסי שריד.

הסמכותי. הרטור הסמכותי אינו נזקק לטיעונים. הוא מציג את עמדותיו במשפטים קצרים, באש בודדת או בצרורות, ומכסה על היעדר הטיעונים בנימת קול בטוחה. לא רק שאינו זקוק לטיעונים, הם עלולים מבחינתו להחליש את הסמכות שהוא מבקש לשדר. הרטור הבולט ביותר בטיפוס הסמכותי הוא אביגדור ליברמן.

התוקפן. הרטור התוקפן משתמש בכלים רטוריים לעומתיים, המאתגרים את יריביו יותר מאשר מציגים את עמדתו. אחד הכלים המרכזיים של התוקפן הוא השאלה הרטורית, שהיא סוג מתוחכם יחסית של עימות. רטור מסוג זה הוא אהוד ברק. גם לשמעון פרס היו יסודות תוקפניים, אם כי הרטוריקה שלו הייתה מגוונת מאוד, ולא מאוד יעילה.

המשוחח. הרטור המשוחח מעניק לרטוריקה שלו אופי של שיחה יומיומית אמפתית. הוא פונה אל המראיין או אל קהל השומעים והצופים כאל ידידים, ומתבל את דבריו בשימוש בגוף שני כגון "תקשיב… תראה… אני ואתה… תבינו". לעיתים יסודות השיחה משתלטים על הטקסט כולו ועוטפים תוכן דל בתחושה של אינטימיות, באמצעות משחק בשפת גוף ושפת פנים. משוחח טיפוסי בפוליטיקה הישראלית הוא אריה דרעי.

הפופוליסט. חוקרי הרטוריקה בעולם מצביעים על עלייה דרמטית של הרטוריקה הפופוליסטית ושל המנהיג הפופוליסט. הפופוליסט משתמש בכלים לשוניים פשטניים במכוון, בסיסמאות קליטות ובמיתוג שלילי מכליל של יריבים, במקרה הישראלי בנוסח "השמאל", "הערבים, "התקשורת". הנציגה הבולטת של הפופוליזם הישראלי היא מירי רגב.

המדקלם. הפוליטיקאי המדקלם נעדר יכולת רטורית טבעית, והוא מכסה עליה בסדרה של טיעונים, סיסמאות או מסרים מוכנים מראש. בני גנץ, למשל, מוצג על ידי יריביו כ"פוליטיקאי של טלפרומפטר", כלומר, הוא קורא מלוח זכוכית שקוף את מסריו ואינו מאלתר או מוסיף להם משלו. יריב לוין נשמע לעיתים קרובות כבעל רצף של משפטים באותה נימת קול ובאותו מבנה, באופן היוצר תחושה של דקלום. צירוף מאפיין שזכה לעדנה בבחירות 2019 הוא "דף מסרים". הביטוי כוון בעיקר למפלגות שבהן יש ריכוזיות רבה והעברה של מסרים משותפים מלמעלה למטה, כמו הליכוד או יש עתיד.

המטיף. המטיף הוא נואם הכיכרות, טיפוס שהתקשה לעבור אל העולם האינטרנטי-טלוויזיוני. הרטוריקה שלו בנויה על כריזמה אישית, להט ויכולת לתקשר עם הקהל לא באמצעות שיחה אינטימית, אלא במעין מפגש של נביא או כוהן דת. המטיף הגדול של הפוליטיקה הישראלית היה מנחם בגין.

כל אלה, יש לומר, מאבדים רלוונטיות בפוליטיקה הדיגיטלית, הבנויה על פלטפורמות המוניות אך שטוחות, ובראשן הטוויטר והאינסטגרם. הטוויטר, כלי שכבר כמה שנים מועדף על פוליטיקאים בעולם ובישראל, אינו נדרש לדמות סמכותית, לטיעונים או לשפת גוף ופנים המאפיינת את המשוחח. פוליטיקת הציוצים בנויה על משפטים קצרים, מסרים פשוטים ומילות מפתח, ומטשטשת את הבדלי הסגנון והשפה בין הדמויות המאכלסות את הבמה הפוליטית. עוד הוכחה לכך שבעולמנו, ככל שהטלפון חכם יותר, אנחנו נעשים טיפשים יותר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

פורים חזר ושוב קוראים במגילת אסתר, המכונה גם 'המגילה'. המילה מְגִלָּה נגזרת מהשורש גל"ל, כיוון שהיא מתארת טקסט הכתוב על רצועת קלף מקופלת בצורת גליל. משורש זה נגזרו עוד מילים רבות בלשון המקרא ולאחר מכן, וכעת נגולל את סיפורן.

המשמעות המקראית הראשונית של הפועל גָּלַל היא גִּלגֵּל, דחף או הניע משהו שיש לו צורת גליל או כדור, לרוב אבן עגולה כבדה ששימשה ככיסוי לבאר, לדוגמה: "וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן" (בראשית כט ג). בכתבי חז"ל החלו להשתמש בפועל זה בהקשר של הקריאה בספר התורה, שגם הוא עשוי כמגילה סביב שני עמודי עץ. פועל זה מציין את קיפול ספר התורה בצורת מגילה לאחר סיום הקריאה בו: "וגולל את התורה, ומניחה בחיקו" (משנה, יומא ז,א). גְּלִילָה היא הפעולה שעושה מי שגולל מגילה על מנת לעבור בה ממקום למקום (במקביל לדפדוף בספר). בהלכה מילה זו מציינת את פעולת סגירתו של ספר התורה, קשירתו ועטיפתו אחרי הקריאה בו בבית הכנסת. לפועל 'גָּלַל' יש גם משמעות כללית יותר: קיפל משהו (בדרך כלל ארוך) סביב עצמו או על גבי גוף כלשהו כמה פעמים עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "בעל החנות גלל את השטיחים". הפועל הזה מופיע בתיאור ציורי באחת מהברכות לאל בתפילת ערבית: "גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר".

בעידן הדיגיטלי זכה הפועל 'גָּלַל' למשמעות נוספת בתחום המחשבים: הניע (מעלה או מטה, ימינה או שמאלה) דף של מסמך, רשימה, תפריט וכדומה המופיע על הצג. הפועל המקביל באנגלית הוא to scroll, והוא קשור לשם העצם scroll, שפירושו 'מגילה'. באחד מצידיו של הדפדפן שבו אתם קוראים עכשיו את הדברים האלה, יש פס גלילה (scroll bar). כך עברה הטכנולוגיה מגלילת מגילת קלף כדי לעבור ממקום למקום בטקסט, אל גלילת דפי אינטרנט (וטקסטים אחרים בתצוגה דיגיטלית).

לפועל גּוֹלֵל יש משמעות קרובה לזו של הפועל גָּלַל: פתח ופרש מגילה או דבר מה הכתוב בצורת יריעה גלולה. מכאן נגזרה משמעות מופשטת: הציג בצורה מפורטת, סיפר את כל הפרטים (כפי שקוראים טקסט של מגילה ארוכה), למשל: "בסדרת מאמרים גולל מעל דפי העיתון את פרטיה של הפרשה".

הפועל הסביל של גָּלַל הוא נָגֹל (מגזרת הכפולים בבניין נפעל). אחת ממשמעויותיו היא: קופל או נכרך שוב ושוב סביב עצמו או סביב דבר אחר עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "לאחר הקריאה בספר התורה בבית הכנסת הספר נגול, נקשר ונעטף." במקרא פועל זה מופיע בתיאור מטפורי בנבואת זעם של ישעיהו (לד, ד) על הגויים : "וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם". רש"י פירש זאת כך: "יהיה דומה העולם חשך עליהם כאילו נגלל השמש והאור כגלילת ספר". לפועל 'נָגֹל' יש משמעות נוספת: גולגל סביב עצמו והוסר ממקומו, לדוגמה: "הסלע נגול מעל פי הבאר." משמעות זו מוכרת לדוברי העברית בת-זמננו בעיקר מהביטוי אֶבֶן נָגֹלָּה מֵעַל לִבּוֹ (כלומר: חש הקלה גדולה). בביטוי זה הלב מתואר כבאר שאי-אפשר לשתות ממנה בגלל מחסום כלשהו, עד להקלה המגיעה עם הסרת המחסום.

מהשורש גל"ל נגזר בלשון המקרא גם שם העצם גַּל. ככל הנראה, משמעותו הראשונית היא 'ערימה', בעיקר ערימת אבנים בצירוף "גַּל אֲבָנִים" (בין היתר, יהושע ז כו), כיוון שהיה צורך לגלול את האבנים ליצירת הערימה. משמעותו המקראית השנייה מוכרת יותר לדוברי העברית כיום: "כְּגַלֵּי הַיָּם" (ישעיהו מח יח). גם גל בים הוא מעֵין ערימה של מים המתרוממים ויורדים. המילה המקראית גַּלְגַּל נגזרה מהכפלת שתי אותיות השורש הראשונות של גל"ל. במקרא נגזרו ממילה זו הפעלים גִּלְגֵּל ("וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן-הַסְּלָעִים", ירמיהו נא כה) והִתְגַּלְגֵּל  ("הִתְגַּלְגָּלוּ", איוב ל יד).

הפועל הִתְגּוֹלֵל פירושו התגלגל בתוך משהו (בבוץ, ברפש וכד'), התבוסס או התפלש בו ("מִתְגֹּלֵל בַּדָּם", שמואל ב, כ יב). לצירוף 'התגולל עליו' יש משמעות מיוחדת: תקף אותו בטענות ובגידופים, התנפל עליו בהאשמות, בתלונות, בהכפשות וכד’; כמו בפסוק: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים [אחי יוסף] כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" (בראשית מג יח). רש"י פירש פסוק זה כך: "להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו". מכאן נוצר בעברית החדשה הביטוי גּוֹלֵל אֶת הָאַשְׁמָה – הטיל או טָפַל את האשמה על מישהו אחר.

לצד המילה 'גַּלְגַּל', בלשון המקרא נגזרו מהשורש גל"ל שמות של חפצים עגולים נוספים: המילה 'מגילה' עצמה (בין היתר, ירמיהו לו כט), המילה גָּלִיל, המופיעה בין היתר במגילת אסתר (א, ו) במובן ‘עמוד עגול’: "גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ"; והמילה גֻּלָּה (גוף כדורי קטן), המופיעה בתיאור מקדש שלמה: "וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים" (מלכים א ז מא), כלומר: הקישוטים הכדוריים בראשי העמודים. פסוק זה הוא מקורו של הביטוי גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת (השיא, החלק המרשים ביותר).

פחות ברור אם המילה בִּגְלַל נגזרה גם מהשורש גל"ל באותה משמעות, והאם המילה גֻּלְגֹּלֶת קשורה ל'גלגל'.

בתקווה שהצלחתם לגלול עד הסוף את המגילה שכתבתי, אאחל לכם חג פורים שמח!

באחד הטורים הקודמים עסקנו בתרומת הנצרות לשפה העברית. לקשר הלשוני הזה גם היבט נוסף. ככל שהנצרות חיזקה את אחיזתה בתרבות המערב, נדרשה העברית למצוא מונחים מתאימים למוסדות ולבעלי התפקידים הנוצריים.

המילה 'נוצרי' עצמה מיוחסת למקום מושבו של ישו – נצרת. היא מופיעה במשמעות זו בספר מתי: "וַיָּבֹא וַיֵשׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת, לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים, כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ". על הגיית השם נצרת יש שלוש אסכולות: נָצְרָת, נוֹצרָת ונַצֶּרֶת. נָצֶּרֶת היא הגייה עברית של השם הלטיני המשמש בברית החדשה, Nazareth. השם נָצְרָת, במשקל צרפת ואסנת, נקבע בעקבות השם הערבי אַלְנַצְרָה. מקור השם אינו ידוע בוודאות, אך בהיות היישוב העתיק במקום יהודי, סביר שהשורש הוא עברי. ייתכן שמדובר בשם שמקורו במילה "נֵצֶר" (במשמעות של חוטר, ענף), והנוצרים רואים בכך רמז לכך שישו הוא נצר לבית דוד. זאת על פי פסוק בישעיהו יא 11: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה". אפשרות אחרת היא שמדובר בשורש נצ"ר במשמעות שמירה, שכן ההר שעליו נמצאת העיר משקיף על עמק יזרעאל, ויכול לשמש עמדת הגנה מפני צבאות זרים.

מקום ההתכנסות והתפילה של הנוצרים קרוי 'כנסייה'. כנסייה היא מילה חז"לית ותיקה. 'כנסת' ו'כנסייה' הן בלשון התלמוד גם כינוס או התוועדות בכלל וגם תפילה בצוותא, וכמוהן הצירופים 'בית כנסת' ו'בתי כנסיות'. במסכת אבות נכתב: "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". בית כנסייה הוא אם כן בית כנסת.

מתי אם כן הפכה הכנסייה בית תפילה לנוצרים? הבלשן שמעון שרביט חקר את הנושא ומצא שכבר באמצע המאה ה-16 היה שימוש במילה למטרה הזו, למשל בביטוי "כנסיית מאריה". הבידול בין בית כנסת לכנסייה התחדד בתקופת ההשכלה, בעיקר אצל מנדלה מוכר ספרים. יש סברה שהבידול נעשה בעקבות הדמיון הצלילי בין 'כנסייה' למילה הלטינית ecclesia. מי ששומר על המשמעות העתיקה היהודית של 'כנסייה' במשמעות התוועדות הם החרדים. בעיתון חרדי הופיעה לאחרונה כותרת: "ננעלה הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל".

איך זכו שליחי האלוהים ואנשי הכנסייה למילה העברית 'כומר'? הכומר בתנ"ך הוא כוהן לבעל. המילה מופיעה שלוש פעמים, ותמיד בהקשר שלילי. במלכים ב' מסופר על יאשיהו אשר "הִשְׁבִּית אֶת־הַכְּמָרִים … וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". גם בספר צפניה הכמרים הם כוהני הבעל. הייחוס של הכמרים לנצרות החל בימי הביניים. בספר הכוזרי מופיע "הכומר של מלך אדום".

מהיכן הגיעה 'נזיר' בהתייחס למאמינים נוצרים או מדתות המזרח הפורשים מחיי הכלל ומתענוגות החיים כדי לממש את אמונתם? הנזיר המקראי הוא אדם הפורש מהקהל, והשורש נז"ר מתייחס בשורת שפות לפרישות והיפרדות. הנזיר מבטא בין היתר את הפרישה מן הציבור בכך שאינו מסתפר, "תער לא יעבור על ראשו". המילה 'נזר' במשמעות כתר התגלגלה מהשיער הפרוע על ראש הנזיר. עם זאת, ביהדות ההתנזרות אינה בדרך כלל מהפך לחיים שלמים, אלא לתקופה קצרה, בעוד הנזיר הנוצרי או הבודהיסטי הוא "נזיר עולם". מתי אומצה המילה העברית לדתות השונות? יש לכך מקורות וציטוטים כבר מן המאה ה-12.

המילה 'מנזר' מופיעה בתנ"ך, בספר נחום, אך משמעותה נסיך או שר. דוד ילין הציע את המילה כחלופה ל"בית מקלט נזירים".

סיפור מוזר מעט קשור לשמו של מנהיג הנצרות הקתולית, האפיפיור. המילה הארמית 'אפיפיורא' מופיעה בתלמוד במסכת עבודה זרה, בסיפור על אונקלוס, שהתגייר והצליח לגייר את אנשי רומי שנשלחו לתפוס אותו. אונקלוס השמיע באוזניהם משל: ניפיורא (פקיד זוטר) מחזיק את הלפיד להאיר לפני אפיפיורא (פקיד גבוה יותר). אפיפיורא מחזיק לדוכס, הדוכס להגמון, ההגמון לשליט. שאל אונקלוס: האם השליט מחזיק לפיד לפני אנשים? אמרו לו – לא. אמר להם – אלוהים מחזיק לפיד לפני אנשים, שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם ולילה בעמוד האש להחזיק להם" (שמות יג 21). וכך גרם להם להתגייר!

אפיפיורא התלמודי הוא אם כן פקיד ממשל לא מאוד גבוה. מאוחר יותר, בימי הביניים, זכה ראש הכנסייה הקתולית לשמו העברי-תלמודי, אפיפיור, כנראה בעקבות המונח היווני papas ieros.

שני בעלי מעמד אחרים בהיררכיה הנוצרית הם ההגמון והקרדינל. 'הגמון' היא מילה יוונית שפירושה שר, היא זכתה בהמשך למעמד בהיררכיה הנוצרית. 'חשמן' בתנ"ך הוא כהן דת. בתהלים פרק ס נכתב: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם". השם נקשר לחשמונאים בפיוט "מעוז צור": "יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים, וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים"; בימי הביניים זכתה 'חשמן' להיות שם נרדף לקרדינל.

מהיכן הגיע חג המולד? 'מולד' היא מלה תלמודית שפירושה לידה, אך היא התייחדה בעברית לשני עניינים: הופעת הלבנה בראשית החודש, וחג הולדת ישו, ב-25 בדצמבר. בימי תחיית הלשון קראו 'חג המולד' גם לחגיגת יום הולדת סתם, ואילו האירוע הנוצרי נקרא גם 'חג הלידה'. זאת אולי בהשפעת הגרמנית, שבה Gebutztag מתייחסת גם לחג המולד וגם ליום הולדת.

הצירוף 'חג המולד' לאירוע לידת ישו נקבע בעקבות היידיש, בה הוא נקרא ניטלנאכט, ליל הלידה; 'ניטל', לידה, מזכיר את הפועל הלטיני nat שפירושו להיוולד, ומכאן המלה האנגלית nativity, שיוחדה בעיקר ללידת ישו. גם בצרפתית (Noël), באיטלקית ובספרדית חג המולד נקשר ללידה. היידיש קיבלה את השם משפות אלה למרות שהשפעתן עליה זניחה. דוגמה נוספת, גם היא בהקשר נוצרי-דתי, היא בענטשן, להתפלל או לברך שהתגלגלה מ-benedire – 'לברך' באיטלקית.

יש גם גרסה חרדית למקור השם, לפיה בביטוי היידי 'ניטל נאכט' המילה 'ניטל' מספרת לנו ש'ניטל כבוד מבית חיינו', המרמז על החורבן. באותו לילה, ליל לידתו של ישו, לא למדו תורה והעבירו את הזמן במשחקי קלפים, שח וכדומה. המדרש נאה, אבל המקור חד-משמעי, היישר מהשפות האירופיות שמקורן לטיני.

והערה לסיום. נהוג לטעון שהשם 'ישו' הוא ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". אז זהו, שלא. ישו היה שם רווח למדי בארץ ישראל של ראשית הספירה הנוצרית, צורה מקוצרת של ישוע. "ימח שמו וזכרו" הוא מדרש ראשי תיבות מאוחר, המתייחס ל"אותו האיש", זה שאין מזכירים את שמו בין יהודים יראי שם שמים לדורותיהם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.

צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.

הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.

'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.

מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".

לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.

צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.

הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.

השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.

תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.

בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.

תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.

אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".

ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

תקופת הבחירות המקדימות (הפריימריז) במפלגות השונות בעיצומה. כך מועמדים ומועמדות שונים מתמודדים על מקום ריאלי ברשימות לכנסת הבאה. המועמדים נשאלים על עמדותיהם בסוגיות שונות. במפלגות אחרות אין בחירות מקדימות, וההחלטה על הרכב הרשימה לכנסת נתונה לשיקול של העומד או העומדת בראש המפלגה. לאחר ההחלטה על ההרכב הסופי של הרשימות לכנסת, כל חבריהן וחברותיהן יהיו מועמדים ומועמדות להיות חברי כנסת, ויעמדו למבחן הבוחרים והבוחרות. במקביל, המועמדויות לפרסי האוסקר כבר הוכרזו. כעת אנסה לעמוד על מקור המילה 'מועמד' ועל הקשר בינה לבין מילים אחרות מהשורש עמ"ד.

המילה מָעֳמָד (אפשר לנקד ולהגות גם מֻעֲמָד) היא חידוש של אליעזר בן-יהודה, והיא נגזרה מצורת הווה של השורש המקראי עמ"ד בבניין הופעל – הָעֳמַד. פועל זה מופיע פעמיים במקרא: הראשונה – בצורת העתיד: " וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז י); והשנייה – בצורת ההווה: "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" (מלכים א כב לה). פועל זה הוא צורת הסביל של הפועל הֶעֱמִיד. אחת המשמעויות הבסיסיות של 'העמיד' היא 'גרם למישהו לעמוד באופן מסוים ביחס לאובייקט, לשֶטח או לאנשים אחרים', למשל: "וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן… וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַ מּוּדִים" (שופטים טז כה). המילה עַ מּוּד נגזרת אף היא מאותו שורש. לפועל זה יש עוד משמעות בסיסית: 'הביא מישהו לידי כך שיתרומם למצב של עמידה זקופה', לדוגמה: "וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַ תַּעֲמִדֵנִי עַל-רַגְלָי" (יחזקאל ב ב). מכאן נתגלגל הביטוי הֶעֱמִיד אוֹתוֹ עַל הָרַגְלַיִם (במובן מטפורי: השיב אותו לאיתנו) בעברית בת-זמננו. משמעות בסיסית נוספת של הפועל 'העמיד' היא 'החזיר משהו לתנוחתו הזקופה;  הקים או עיצב וארגן משהו שלם על כל מרכיביו', למשל: "הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל-מְכוֹנוֹ" (עזרא ב סח), כלומר: לגרום שבית המקדש יעמוד שוב על יסודותיו.

נוסף על כל המשמעויות הפיזיות של הפועל 'העמיד', יש לו משמעות מופשטת מיוחדת בלשון המקרא: 'מינה לתפקיד, הפקיד מישהו על', כפי שנכתב על יהושפט מלך יהודה: "וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת" (דברי הימים ב, יט ה). משמעות זו קרובה למשמעות של הפועל הנרדף 'הציב'. בהקשר זה מערכת השלטון והמשפט נתפסת באופן מטפורי כבניין שצריך להקים את יסודותיו ולייצב אותם, ולכן יש 'להעמיד שופטים'. בספר משלי (כט ד) המשפט ההוגן נחשב ליסוד שבזכותו הארץ עומדת: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ". אפשר להניח ש'מועמד' הוא מי שמינו אותו לתפקיד, ולחלופין – מי שהעמיד את עצמו לבחירת הציבור.

המילה "מָעֳמָד" מופיעה פעם אחת במקרא בהקשר מיוחד: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה  וְאֵין מָעֳמָד" (תהלים סט ג). לפי פירוש רד"ק, גם זה הפועל 'הועמד' בצורת הווה: "ואין אחד מאיברי שהיה מָעמד", ואילו לפי רוב הפרשנויות, מילה זו משמשת כשם עצם במובן 'מקום שאפשר לעמוד בו'. למילה מַעֲמָד יש משמעות דומה בלשון המקרא: 'אופן עמידתו של אדם, או המקום שבו הוא עומד', לדוגמה: "כִּי מַעֲמָדָם [של הלוויים] לְיַד-בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה'" (דברי הימים א, כג כח). מילה זו משמשת גם לציון מִשְׂרתו של אדם, כפי שאמר הנביא ישעיהו (כב יט) לאיש בשם שֶׁבְנָא, שהיה לו תפקיד בכיר בממלכת חזקיהו: "וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִ מַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ".

בעברית החדשה החלו להשתמש במילה 'מעמד' במובן 'שכבה חברתית, קבוצה גדולה של אנשים בחברה בעלי מצב כלכלי או חברתי דומה'. במקביל נוספה למילה 'מעמד' משמעות ספיציפית בתחום הכלים הפיזיים: 'כַּן, בסיס שניתן להניח עליו חפצים שונים', לדוגמה: "מעמד גדול לעציצים".

הביטוי הֶחְזִיק מַעֲמָד נמצא לראשונה בלשון המגילות הגנוזות (מגילות מסוף ימי בית שני שנמצאו במערות קומראן במדבר יהודה), לדוגמה: "החזיק מעמד בתוך העדה" (מגילת הסרכים, סרך העדה).  ביטוי זה מבוסס על תפיסה מטפורית על מי שממשיך 'לעמוד' ואינו 'נופל' או 'נשבר' במצבים קשים. גם לפועל 'עמד' יש משמעות דומה בצירוף ב' היחס אחריו, למשל: "לא עמד בלחץ", עָמַד בַּנִּ סָּיוֹן, עָמַד בַּ מִּבְחָן  ועוד. מקורו של שימוש זה בלשון חז"ל, למשל: "לפי שאין גוזרין גזֵרה על הצִבּור אלא אם כן רוב צִבּור יכולין לעמוד בה" (בבא קמא עט ע"ב).

המילה עֶמְ דָּה מופיעה פעם אחת במקרא במובן פיזי של 'מקום שעומדים בו': "יִקַּח מִכֶּם עֶמְ דָּתוֹ" (מיכה א יא). בעברית החדשה משמעותה התרחבה מאוד. היא מציינת גם מקום מסוים שהוקצה למישהו כדי שיוכל למלא את תפקידו, למשל: "העובדים נטשו את עמדותיהם ליד המכונות", וגם עמדה צבאית, כמו עֶמְ דַּת  תַּצְ פִּית  או עֶמְ דַּת ירִי. בספורט מציינת מילה זו את חלק המגרש או אזור המשחק שבו השחקן מוצב או פועל, לדוגמה: "באחת מעמדות ההגנה". בשימושים אלה המילה 'עֶמדה' עדיין מציינת מקומות שיוחדו למטרה כלשהי, אך לאו דווקא מקומות שעומדים בהם. רוב השימושים האלה מקבילים במשמעותם למילה הלועזית 'פוזיציה'. המילה 'עֶמדה' זכתה גם למשמעויות מופשטות יותר: יש לה משמעות קרובה לזו של 'מעמד', בין היתר בצירופים כמו עֶמְ דַּת מַפְ תֵּחַ (ביטוי המשמש גם בהקשר הצבאי), ועֶמְ דַּת כּוֹחַ, לדוגמה: "בשלב זה של המאבק חותרים המועמדים לתפיסת עמדות כוח במפלגה ולביסוסן." ויש לה גם משמעות של 'יחס, גישה או דעה על נושא מסוים, נקודת מבט'. אחת המילים באנגלית המקבילות למשמעות זו היא standpoint (מילולית: מקום שעומדים בו ומשקיפים ממנו על העולם). גם המילה האנגלית stance מתרגמת משמעות זו, והיא נגזרה מאותו מקור כמו הפועל to stand. המילה stand עצמה משמשת גם כשם עצם שאחד מתרגומיו הוא 'עֶמדה', בין היתר בביטוי to take a stand שפירושו 'לנקוט עמדה'.

המועמדים והמועמדות למפלגות ולכנסת צריכים לעמוד במבחנים רבים בתקופת הבחירות, והמטרה הסופית שלהם היא לזכות במושבים (מנדטים) בכנסת, שעליהם יוכלו סוף סוף לשבת.

פרחים הם סמל יופי בתרבויות העולם השונות, מקור לדימויים והשראה למשוררים. בהיבט הלשוני הם מעמידים בעיה. מהו בעצם פרח? בהיבט הבוטני הוא שלב במחזור החיים של הצמח, ולכן יש פרחים לעצים, לשיחים, לפירות ולירקות שאנחנו צורכים, כאשר 'פרי' הוא שלב אחר בחיי הצמח. אבל כשנלך לחנות פרחים לא נמצא בדרך כלל את רוב הפרחים שבעולם הצומח, אלא קבוצה נבחרת שבה הפרח הוא בעיני האדם עיקרו של הצמח. עבורנו הפרח אמור לסמל יופי, קישוט, ביטוי של אהבה או תודה. לא נמצא בחנות את פרחי המלפפון והעגבנייה, או את פרחי האקליפטוס. כמה עצים זכו עם זאת לפרסום גם בזכות פרחיהם ולא רק בזכות הפרי: עץ הדובדבן הפורח הוא אחד מסמלי המזרח, ופרחי עץ השקד מבשרים את בוא ט"ו בשבט.

המילון הבוטני, ובתוכו מילון הפרחים, נשען, כמו בתחומים רבים אחרים, על המקורות: התנ"ך ובעיקר לשון חז"ל. בתנ"ך עשרות שמות של עצים, פרחים, צמחי בר ועשבים, ולצידם פירוט של חלקי הצמח השונים: גזע, ענפים, עלים וכדומה. בתלמוד שמות רבים נוספים. החוקר יהודה פליקס קבע שבספרות העתיקה יש כ-600 שמות צמחים, ורבים מהם נקבעו כשמות לפרחים במילון העברי המודרני. האם אלה הם הצמחים שאנחנו מכירים היום? רוב הצמחים שלהם ניתנו שמות בעברית החדשה נשענים על זיהוי כללי או שרירותי. למשל, האזוב זוהה בטעות עם טחב, אולי בהשפעת הצירוף התלמודי 'אזובי הקיר', בעוד שמדובר בצמח התבלין מיורן, הנקרא בערבית זעתר. הבולבוסין המשנאיים זוהו בטעות עם תפוחי האדמה, שהגיעו מאוחר הרבה יותר מיבשת אמריקה. הבוטנים זוהו עם אגוזי אדמה. 'תִרזה' המופיעה בספר ישעיהו כעץ יער זוהתה עם העץ ששמו הלועזי birch. בעקבות הזיהוי כתב ביאליק את השיר 'תרזה יפה', אך עץ זה לא גדל מעולם בארץ ישראל.

בתנ"ך מעט מאוד פרחים הנושאים שמות: השושן והשושנה, החבצלת, הכרכום וכנראה גם החלמות, מילה המופיעה פעם אחת בספר איוב, ושימשה השראה לשמו של הפרח חלמית בעברית החדשה. גם מי שאינו הוגה בתורה יומם וליל התוודע לשושנה ולחבצלת, וזאת בזכות שיר השירים: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִֽים; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". השושן והשושנה נחשבים שמות לאותו פרח.

מהי השושנה? יש על כך מחלוקת בין הבוטניקאים, אך הדעה המקובלת היא שמדובר במשפחת הפרחים המכונה לילי, אליה שייך השושן הצחור. עם השנים נוצרה זהות בין השושנה לבין הפרח התלמודי 'ורד', אך מדובר בטעות נפוצה: אלה פרחים שונים. הזיהוי השגוי החל כבר מימי הגאונים, וכן בתרגומי התנ"ך. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה שעל השושנה נכתב "כשושנה בין החוחים", ולשושן המתואר במקורות אין קוצים, בעוד שיח הוורד מעוטר בקוצים. אלא שכוונת "שושנה בין החוחים" היא שהפרח הנאה הזה גדל בין עשבי בר קוצניים. ורד הוא הפרח המכונה באנגלית rose. גם בעברית וגם באנגלית נגזר משם הצמח שם הצבע הוורוד, והמהדרין מקנחים ביין רוזה.

האם חבצלת ושושנה הם אותו פרח, על פי מבנה התקבולת התנכי? רש"י סבור שכן: "חבצלת – היא שושנה". חיטוט בשפות שמיות מקבילות אינו תומך בכך. למילה שושנה מקבילות רבות, ביניהן שושנתא בארמית, בעוד לחבצלת רמז באכדית – habsillatu פירושה גבעול או קנה. החבצלת מופיעה גם בספר ישעיהו, בפסוק שאותו שרו בהתלהבות בערבי שירה בציבור ובבתי הספר: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּֽלֶת". רד"ק מפרש: "ותפרח כחבצלת – כמו הוורד שתפרח ותתן ריחה", וכאן כבר נגלה הבלבול בין הוורד והשושנה. היום ניתן השם חבצלת לצמח בצל ממשפחת הנרקיסיים, שום קשר לשושנה.

חז"לינו תרמו תרומה משמעותית לשמות פרחים בעברית החדשה. הנורית נקראת כך בעקבות הפרח התלמודי נוריתא, ובהתייחסות לשורש נו"ר המשותף לעברית ולשפות שמיות נוספות, וזאת עקב הפריחה בצבעי האש של המין נורית אסיה. במילון הבוטני של האקדמיה 25 סוגי נוריות, וביניהם נורית הקרן, נורית זנובה, נורית כדורית ונורית קושטא. חוקרי צמחיית ארץ ישראל אפרים וחנה הראובני טענו ששמו התנכי של הפרח הוא 'ניצנים', בעקבות "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ", שכן עלי הנורית מתאפיינים בכך שהם נוצצים, והנוריות מסמלות את פריחת ראשית האביב. הפרג מקורו במשנה, והוא נזכר שם כצמח מזון: "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין". הפרח האהוב כלנית התגלגל ממסכת פסחים בתלמוד, שם מופיעה ה'כלניתא', שעליה נחלקו החוקרים אם היא כלנית או פרג. בהסבר לשם העכשווי נקשרה הכלנית ל'כַּלָּה', בהתייחסות ליופייה ולהופעתה המלכותית.

לצד המילים מן המקורות נקבעו חידושים לא מעטים לשמות פרחים. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בשמות צמחים. החידוש הראשון שלו היה 'זקן המלך' לשמו של פרח רוסי. על הפרח הכחול והיפה ששמו הלטיני מִיוֹסוֹטִיס התגלע ויכוח בין ביאליק לטשרניחובסקי. ביאליק הציע 'זכרייה' וטשרניחובסקי את 'זכריני', וזה השם שהתקבל. הפרח הזה זכה לעוד שני שמות: 'אוזן חמור' ו'אל תֶשי', כלומר: אל תשכחיני. כל אלה בעקבות השם האנגלי העממי Forget me not, בעקבות השם הצרפתי ne m'oubliez pas.

כמה פרחים נקראו על פי צבעם, וביניהם סיגלית, אדמומית ואדמונית. צבע הדם נתן השראה לכמה שמות פרחים, ובהם הדומדמנית, הדמומית, שם שטבע בן-יהודה, ודם המכבים, צמח רב-שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא 'דם המכבים האדום' נטבע ב-1917 על ידי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרה של הכרכום המקראי התהליך היה הפוך, בדומה ליחסי ורד-ורוד: הפרח העניק את שמו לצבע, ואף יצר שורש חדש, כרכ"ם. על אדם המקבל בשורה רעה נאמר ש'נתכרכמו פניו'.

גם צורת הפרח העניקה שמות לפרחים. בן-יהודה העניק את השם אֶפְעוֹן לצמח דק עלה שבראשו פרח ארגמני. שמו העממי הוא לשון הפר, גם כן בעקבות צורתו. 'גביעול' נקרא כך על פי צורת הגביע של הפרח הדק והארוך, המזכיר גביע. משפחת הספלוליים, שלה כ-400 מינים, נקראת כך על פי צורתו של הפרח המזכירה כוס. הציפורן והציפורנית הם שמות סוג למאות מיני צמחים. המפורסם בהם הוא הפרח 'ציפורני חתול', וזאת מאחר שפירותיו כפופים כלפי המרכז ודומים בצורתם לציפורניים שלופות של חתול.

מיהם 'כפתור ופרח' (שמות כה 33)? מדובר בקישוט דמוי פרח, כאשר 'כפתור' הוא הניצן שממנו יוצא הפרח. בספר עמוס 'כפתור' פירושה כותרת של עמוד. איך הגיע הכפתור אל הכותונת והמעיל? אליעזר בן-יהודה מגדיר במילונו את 'כפתור' במשמעותה הבוטָנית, אך קושר אותה להוראתה כחפץ לבוש: "דבר עבה קצת עגול, כמו מה שמתהווה בצמחים, שמקום שיציץ שם הציץ או יסתעף הסעיף". בן-יהודה נסמך על המילה הצרפתית bouton שפירושה גם ציץ הפרח וגם כפתור הבגד.

ומהם 'פרחי טיס'? דימוי המקור הוא במשנה, בצירוף 'פרחי כהונה', הנפוץ מאוד גם בתלמוד ובמדרשים. במסכת יומא כתוב: "ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה". על נבוכדנצר נכתב שהשמיד שמונים אלף פרחי כהונה. המדרש ופרשני המקרא נדרשו לצירוף הזה, והציעו הסברים שונים. אליעזר המודעי דורש על פסוק ידוע מספר בראשית: "גפן זו ירושלים;  שלשה שריגים זו מקדש ומלך וכהן גדול; והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה". בספר הזוהר קושרים את המילה פרחים ב'פרחי כהונה' למילה 'אפרוחים'. עובדיה מברטנורה קובע שפרחי כהונה הם "בחורים ששער זקנם החל לצמוח", ומכאן גם המילה 'פרחח'. פירוש מאוחר יותר קושר בין פרחי הכהונה לבני אהרן הכהן, באמצעות פסוק מספר במדבר שבו נכתב "והנה פרח מטה אהרון… ויוצא פרח ויוצץ ציץ". מכאן התגלגל 'פרח' לתלמיד צעיר הזוכה להכשרה לקראת ייעודו בחיים.

ונסיים בדימוי פתוח לפרשנות שטבעה רחל המשוררת: "על ערוגות הגן, בנוף טלול וחם, פרחי אולי גדלו רעננים". פרחי אולי. איזה פרח לשון נפלא.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il