Feeds:
רשומות
תגובות

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

ישראלים רבים מוטרדים מתופעה נפוצה יחסית בעברית: צירוף או ביטוי שבו החלק השני כלול כבר בחלק הראשון, דוגמת "לעלות למעלה". המונח הבלשני הקרוב לתופעה הוא "מושא פנימי", כמו בצירופים "סעד סעודת מלכים" או "היכה מכות קשות" ובמידה מסוימת גם "עלה למעלה". התופעה המטרידה מתייחסת לכך שבביטויים מסוג זה יש לכאורה עודפות, לעיתים התוספת מדגישה את הפועל, לפעמים היא נראית לנו מיותרת. להלן אקרא לצירוף כזה  "ביטוי משובט", שהרי החלק השני של הביטוי נולד מגרעין המצוי בחלק הראשון. הדוגמאות הבאות הן רשימה חלקית, והשפה רצופה ביטויים משובטים, קבועים או מזדמנים.

אנס אותה בניגוד לרצונה, או "אנס אותה בכוח". ביטוי עם קריצת המאצ'ו הרומזת שקיים "אונס מרצון" וקיימים "אנסים מנומסים".

בחירה חופשית. יש בחירה שאינה חופשית? הביטוי נפוץ, מובן מאליו, קלישאה, אבל משובט.

בסך הכול הכללי. ביטוי עילג, אבל לזכותו ייאמר שהוא מזכיר ביטוי משובט יפהפה המופיע בתלמוד מאות פעמים: "כל העולם כולו", שנאמר לראשונה על אברהם שנעשה "אב לכל העולם כולו".

היום בערב. ביטוי משובט שיש בו מעין היפוך. גם "היום בלילה". הוא נובע מהתפיסות השונות של המילה 'יום': יש רואים בה את שעות האור, ויש רואים בה את היממה כולה. המקור בגרמנית ובשפות נוספות: heute abend.

הצמרת הגבוהה. מקובל בעיקר בתחום הספורט ומתייחס לטבלת הליגה.  התואר "הגבוהה" כלול בצמרת, אבל אולי הכוונה לכך שמחצית הקבוצות בליגה שייכות איכשהו ל'צמרת'. ביטויים משובטים נוספים מתחום הספורט: "הכניס לעצמו גול עצמי", "מכדרר את הכדור היטב", "קלע שלשה מרחוק".

התאכזבתי לרעה. ביטוי משובט מתחום הנפש, כאשר נדמה שהפועל אינו מובן מספיק ויש לחזק אותו, והתוצאה עילגת משהו. דוגמאות נוספות: "משתפר לטובה", "חיזוק חיובי". ומה אמרו לנו הגששים? "המצב הבטחוני משתפר לרעה, וצפוי לנו אסון נורא מסוג קטסטרופלי".

חינם אין כסף. תמונת ראי של הביטוי המשובט "קנס כספי", צירוף משובט שיש בו חן פואטי המצדיק אותו.  עמודי הפרסום מלאים הצעות משובטות ל"מתנת חינם". לאור ניסיונו המר של פוליטיקאי מהצמרת הגבוהה, מעדיף מתנה שאני צריך לשלם עליה.

חיסול סופי. סגנון הכסח מעודד ביטויים משובטים, וכדברי אחד האתרים בימים רחוקים: "נותרו ימים בודדים כדי לחסל סופית את ממלכת הרשע של סדאם חוסיין". ביזארי ממש הוא הצירוף  "מוות קטלני", ויש גם "התעללות חסרת רחמים". בכיוון ההפוך מצאנו את "הניצולים שנותרו בחיים".

יותר עדיף. ביטוי משובט תוצרת לימור מ"רק בישראל", שנקלט בפולקלור. דווקא מפני שהמלה "יותר" מיותרת, שהרי היא כלולה ב"עדיף", היא יוצרת אפקט משעשע ומפתיע. מקור הביטוי בסלנג הבאר-שבעי.

ללכת ברגל. ביטוי משובט נפוץ. הרי אף אחד לא הולך במכונית, אלא אם כן מדובר בלימוזינה. הצירוף מופיע פעם אחת בספרות הפוסט-תלמודית. הקבוצה הזו רחבה ובשימוש כמעט שיגרתי וקרובה לתופעת המושא הפנימי: "להיכנס פנימה", "להתקדם קדימה", "לחזור בחזרה". בתיאור אירוע פלילי נכתב על שודד "אשר נסוג לאחור והמשיך לירות".

מקשה אחת. ביטוי משובט  מספר שמות. "מקשה" פירושו חתיכה קשה אחת של מתכת. "אחת" היא תוספת מיותרת, אבל היא בעלת ערך פואטי.

מתוכנן מראש. ביטוי משובט נפוץ מאוד בשימושים רבים. דוגמה חברתית: "הזוגיות שלך התייבשה? תכירו קונספט מהפכני: סקס מתוכנן מראש".  דוגמה צבאית בהפוכה: "קצין קרבי לומד להתמודד עם בלת"ם, בלתי-מתוכנן-מראש".

נס בלתי צפוי. ביטוי דומה באופיו ל"צמרת הגבוהה": הדובר חש ש"נס" אינה מלה חזקה מספיק ומוסיף לה את התואר "בלתי צפוי", ובכך דווקא מחליש מעוצמת הנס. דוגמה מטקסט חב"די: "כשם שקריעת ים-סוף היתה נס בלתי-צפוי, כך מזונותיו של אדם באים גם-כן ממקור בלתי-צפוי". יש גם: "תאונה לא צפויה".

עבר את הצומת באדום מלא. ביטוי משובט אופייני לדוחות משטרתיים, וכמוהו "לא עצר עם ארבעה גלגלים", המניח שבמכונית העתיד נוכל לעצור עם שני גלגלים בלבד.

קנס כספי. מכת מדינה. מאז ימי התלמוד אין, לא היה ולא יהיה קנס שאינו כספי, אבל הצירוף מופיע בכל אתר, בהחלטות בתי משפט, בטקסטים של המשטרה ובענייני משמעת במקומות עבודה.

רה-ארגון מחדש. נשמע בטלוויזיה מפי בעל מפעל נמרץ.

שאלה שאלתית. תרומה נוספת של הגששים לביטויים המשובטים, מתוך "הכה את המומחה": "פה נשאלת שאלה מאוד מאוד שאלתית, שאלה שיש בה הרבה מן השאלתיות". הצירוף תפס ואפשר למצוא אותו בשפת הדיבור ובאתרי אינטרנט לעתים קרובות.  מירי הורוביץ מצביעה  בספרה "הצד הלשוני של הטבע" על דוגמאות דומות נוספות: "משפחה משפחתית" וכן "העכשיו הכל כך עכשווי". הורוביץ סבורה שביטויים כאלה לגיטימיים, שכן התואר מדגיש על דרך ההפלגה תכונה הגלומה בשם העצם. הורוביץ קושרת את הביטויים האלה לתופעה רחבה של ביטויים טאוטולוגיים-לכאורה נוסח "במלחמה כמו במלחמה" או "ביזנס זה ביזנס".

שוב פעם. "שוב" פירושו "פעם נוספת", ומכאן ש"שוב פעם" הוא ביטוי משובט. הוא  נפוץ ומושרש בשפה ונמצא כבר בתלמוד, בדרך כלל בצירוף "שוב פעם אחת".

תצא בחוץ. כפי שאמר עובדיה יוסף לניצן חן באירוע טלוויזיוני בלתי נשכח. לכאורה "תצא" פירושו "תלך החוצה" ולכן "בחוץ" מיותר. אבל אם היה עובדיה אומר רק "תצא" היה אובד החן הכסחיסטי של הביטוי, והוא לא היה נחקק בתודעה. ומי רוצה לוותר על שיר הילדים הנצחי "ברלה, ברלה, צא החוצה"?!

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / יותר עדיף שתצא בחוץ

לסלנג הישראלי פנים רבות. יש פנים מחייכות וידידותיות: אהלן אחי. יש מילים נוטפות אהבה: נשמה מאמי כפרה עליך. יש מילים בוטות: לך חפש את החברים שלך, יה זבל. ויש קבוצה של פעלים המייצגת את הצד האלים של הסלנג. חלקם אינם בהכרח אלימים במשמעות המקורית שלהם, לפני שעברו לטיפולה של שפת הרחוב, אבל היסוד האלים הגלום בהם מעצים אותם והם הופכים לגורם סיכון גבוה. ביניהם פעלים אלימים במהותם כמו הרג, קטל ורצח, קרע שבר ושרף, אבל גם פעלים ניטרליים כמו אכל, הכניס או נתן לוקחים חלק בחגיגה הלשונית האלימה.

מה הופך את הפועל 'אכל' לפועל אלים? ביסוד האכילה עומדת פעולה של השחתה: השחתת המצרך הנאכל, לעיסה וכתישה שלו. הדימוי מופיע בתחומי חיים ושפה שונים. מישהו גבר עליך? אכל אותך בלי מלח. מישהו רימה אותך? אכלת אותה, ביטוי שמקורו כנראה מביטוי בוטה בלדינו, כאשר 'אותה' מתייחסת לאיבר המין הגברי. ומה מספר שמעיה אנג'ל בכתבה עיתונאית: "אחד אכל דקירה, אחד אכל חתך, אחד אכל השפלה". הסובל אוכל חרא או חצץ, מי שעובר חוויות קשות אוכל סרטים, ובעלי ריב אוכלים אחד את השני, ואת זה למדנו כבר בספר ירמיהו: "ואיש בשר רעהו יאכלו", ובעקבותיו במסכת אבות: "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בָּלָעו".

'גמר' הוא פועל תמים, שאכל לא מעט סרטים בימי חלדו. הוא עבר לממלכת האורגזמות. לגמור מישהו פירושו לחסל, לגמור על מישהו – לנצח, ויש גם רמז לפועל האלים-מעודן של אפרים קישון: לגמוז.

פועל מוביל ורב שימושים, שהאלימות נעוצה כבר במשמעותו המקורית, הוא 'דפק'. במילון הסלנג המקיף מופיעים שישה שימושים כאלה. דופקים מישהו, כלומר, מרמים אותו וגורמים לו רעה, ובאסוציאציה אתנית: דופקים את השחורים; דפיקה היא פועל מוביל בסלנג המיני הסקסיסטי. 'לדפוק' הוא גם שם נרדף ל'להרוג', ולמחבל פצוע דופקים כדור בראש. באופן פרדוכסלי 'דפק' משמש גם במשמעות חיובית: מה שנעשה בדרך מוצלחת, בארגון מופתי, ובקיצור, דופק כמו שצריך. מי שמשתכר 'דופק את הראש', הסטלן 'דופק ראש', מי שמאחר 'דופק ברז', הפקח 'דופק דוח', העריק 'דופק נפקדות' והמפקד 'דופק תלונה'. ובל נשכח משפט בלתי נשכח מן הקולנוע הישראלי: "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

נפילה היא עניין כואב, פיזית ומטאפורית, וכמוה הפועל 'הפיל'. הפיל מישהו פירושו – הכשיל אותו, ביטוי המקובל מאוד בשפת העבריינים. הביטוי 'הפיל אותו לקרשים' לקוח מתחום האגרוף, 'הפיל עליו תיק' מתחום המשפט.

בעוד 'דפק' תרגם את המשמעות האלימה של הפועל למשמעות מינית, הפועל 'זיין' עבר את המסלול ההפוך. ביסודו הוא מציין משגל מנקודת ראות סקסיסטית, וממנו צמחה המשמעות האלימה: פגיעה  מכוונת, פיזית או מטפורית, והעצמה: זיין לו את הצורה. באנגלית נרשם מעבר דומה לפועל הנפוץ fuck. ומה עושה מי שמדבר הרבה, ודברי הבל? מזיין את השכל. נו, שוין.

שלא במפתיע נכנס 'חטף' לחבורת הפעלים האלימים. חטף הוא ביסודו פועל יוצא: פלוני חוטף אלמוני, וכך זה בשלוש הופעות הפועל בתנ"ך. השימושים הסלנגיים אינם מתייחסים לפעולת החטיפה אלא למכה כלשהי הניחתת על אדם או קבוצה. אחד חוטף דלקת ריאות, שני חוטף מאגרוף בפרצוף, שלישי חוטף כדור ורביעי חוטף את שוק חייו. קבוצת הכדורגל חוטפת רביעייה מיריבתה העדיפה, המכור לסמים חוטף כאפות, העומד בחניה לא חוקית חוטף רפורט, ומי שעשה מעשה לא ראוי חוטף על הראש.

הפועל האלים הפורה ביותר בסלנג הישראלי הוא 'טחן'. במקורו הוא קשור לכתיתה וקיצוץ של מזון: חיטה, שומשום ובשר. הפעולה הקוצצת דבר מה עד דק מתאימה לייעודם של הפעלים האלימים. 'טחן' זוכה במילון הסלנג ללא פחות מתשעה שימושים, רובם אלימים: לאכול ברעבתנות, לעבוד קשה, להתעלל (בעיקר בצבא, כמו בביטוי 'לטחון צעירות' המוכר כמעט לכל חייל) או להיות קורבן להתעללות מפקדים (כנ"ל), לשגול, להרוג בשפת העבריינים, לשבת בבית הכלא, לדבר הרבה (טחן לו את המוח), או סתם לטחון מים. ומיהו עשיר: טָחוּן. למה? טחון בכסף, כאילו דה?

הפועל 'נתן' הוא דוגמה מובהקת לפועל ניטרלי, שאין במשמעותו רמז לאלימות, אבל החבורה האלימה העמידה אותו בחזית. 'נתן' יופיע במקרים אלה בצירוף הפעולה האלימה, כפי ששר אריק איינשטיין על הילדה היפה נורא: "לפני שעוד הבנתי היא הסתובבה/ וישר נתנה לי סטירה ובעיטה". ובשנות החמישים שרו ילדי ישראל כשצפו במאבק אלים בין שני ילדים "תן לו בשיניים". כשנוזפים במישהו 'נותנים לו על הראש', או ביתר עידון "נותנים לו מנה". הביטוי העדכני בכל אלה הוא 'לתת בראש', שיש לו משמעות חיובית: להתאמץ כדי להשיג מטרה, ומצד שני: להביס. ובעולם הסמים, חובב הפעלים האלימים, מספר לנו עיתון העיר המנוח כי  "כולם נותנים באף, בג'י, באפדרין, בספיד, בגת".

הפועל 'קרע' מכיל במקורו את המשמעות האלימה. קסיוס קליי אומר לחלפון בקרב אגרוף גששי: "תעמוד ישר, אקרע אותך בחיאת רבק". גרסה מועצמת: 'קרע לו את הצורה', המזכיר ביטויים דומים עם פעלים אחרים: הרס לו את הצורה, זיין לו את הצורה ועוד. בדרך כלל הוא נקשר לעבודה קשה. קרע את התחת, כלומר, עבד קשה, שאול משפות אירופה. ביידיש אומרים: צערײַסן זיך אויף שטיקער, קרע את עצמו לחתיכות. 'קרע' נדד לתחום הנהיגה הפרועה שבה "קורעים את הכביש", וגם הפך שם תואר לעניין מצחיק במיוחד: ראיתי אתמול את אדיר מילר בסטנד אפ. קורע. קיצור של "קורע מצחוק".

'שבר' הוא פועל אלים קלאסי. בכל אתר אליו תפנה שוברים משהו, כולל בחתונות יהודיות. אדם שבור הוא אדם מיואש, שבר את הלב הוא שאילה מאנגלית: break his heart. לפעמים הכוונה מילולית. קצינים בכירים בצה"ל איימו לא אחת לשבור ידיים ורגליים לפורעי סדר, דדו הבטיח ביום כיפור לשבור לאויב את העצמות, ויש כאלה ששוברים את הפרצוף של פלוני, ואת השיניים של אלמוני. לצד אלה מככבת המטאפורה. מי שמתאמץ לפתור בעיה 'שובר את הראש', מי שמגיע להישגים שובר שיאים, ומי שמפסיק תהליך באופן חד צדדי 'שובר את הכלים', בעקבות משחקי ילדים משנות החמישים. בצבא 'שוברים דיסטנס', כלומר, מקטינים את המרחק ההיררכי, מי שנמאס לו מן השירות בקבע שובר חתימה, ומי שמתבאס מפעילות הצבא בשטחים שובר שתיקה.

הפועל האחרון ברשימה מגיע היישר מקודשי היהדות. בתנ"ך תוקעים בשופר, אבל מכאן התגלגלה פעולת התקיעה לסוגיה, שהניעה פעולה אלימה למדי. כמו בפעלים אחרים גם כאן יש לפועל שימוש בתחום המיני, ובענייני חיים ומוות תוקעים כדור בראש. הבוגד תוקע סכין בגב, המשבש בזדון תוקע מקלות בגלגלים, הנודניק תוקע בדיחת קרש, החטטן תוקע את האף, מסי תוקע גול והמפקד תוקע תלונה. בעקבות השופר והחצוצרה, משמש הפועל לתקוע בתחום ההוצאה הבלתי רצונית של אוויר חם מנקבי הגוף. מי שלא מתקדם הוא תקוע, ואנחנו נתקענו עם סדרת פעלים המספרים לנו שהאלימות בשפה לא מתה, ויש לה אבות רבים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

הפעם אעסוק בנושא דקדוקי ידוע מזווית חדשה. הנושא הוא פעלים חסרי פ"נ, כלומר: שורשים שבהם פ' הפועל (האות הראשונה בשורש) היא נו"ן (כמו השורש נפ"ל). כאשר מטים את השורשים האלה בבניין הפעיל, לרוב האות נו"ן נטמעת באות שאחריה, למשל: הפועל הִפִּיל היה במקור '*הִנְפִּיל', האות נו"ן נבלעה באות פֵּ"א, ובמקומה בא דגש חזק באות פ'. וכך נוטים רוב השורשים הפותחים בנו"ן בבניין הפעיל: הִגִּיעַ, הִכִּיר, הִסִּיעַ, הִזִּיק ועוד. יש יוצאים מן הכלל: ראשית, הנו"ן לא נשמטה לפני אחת מארבע האותיות הגרוניות (אהח"ע), וכך לפעלים הִנְחִיל, הִנְעִים ואחרים, יש נטייה רגילה, כמו זו של שורשים אחרים שאינם פותחים בנו"ן: 'הגזים', 'הכעיס' וכו'. שנית, עם התפתחות העברית נוספו גם פעלים שבהם נו"ן אינה נשמטת לפני אות שאינה גרונית: הִנְמִיךְ, הִנְצִיחַ, הִנְשִים ועוד. דברים אלה ידועים משיעורי הלשון ומספרי הדקדוק, אך כעת נבחן תופעה מיוחדת, והיא: שורשים הפותחים בנו"ן, והם נוטים בשתי הדרכים האלה.

לדוגמה, השורש נג"ד נוטה בבניין הפעיל גם בהבלעת הנו"ן – בפועל הִגִּיד, שראשיתו בלשון המקרא (ראו כאן) – וגם בשימור הנו"ן: בפועל הִנְגִּיד, שמקורו בעברית החדשה. לכל אחד מצמד הפעלים האלה יש משמעות שונה. כידוע, 'הגיד' פירושו 'אמר', והַקשר בין משמעות זו לבין משמעויות של מילים אחרות מהשורש הזה (נֶגֶד, התנגד) אינו ברור מאליו. מילונים היסטוריים מקשרים בין פועל זה לבין המשמעות המקראית של מילת היחס נֶגֶד– מול, נוכַח; בפני, בנוכחות (לדוגמה: "וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ", יהושע ג טז; משמעות זו נשתמרה במילה מִנֶּגֶד ובביטוי עֵזֶר כנגדו). לפי הסבר זה, אפשר לפרש את הפועל 'הגיד' כך: 'הציג עניין מול השומעים'. כמו כן, כפי שעולה מהשוואה לשפות שמיות אחרות, משמעותו הראשונית של השורש נג"ד היא 'היה בולט וברור', ולכן יש המפרשים את הפועל 'הגיד' כך: 'הפך עניין לבולט וברור (לשומע('. לעומת זאת, קל להבין את הקשר למשמעותו של הפועל 'הנגיד' – העמיד דבר כנגד דבר אחר, בייחוד לצורך השוואה; הבליט את הניגוד ביניהם. האות נו"ן אינה נשמטת בפועל 'הנגיד', פועל חדש יחסית בעברית, על מנת לבדל את משמעותו מהפועל 'הגיד'.

מעניין לבחון זוגות פעלים נוספים כאלה. הפועל הנפוץ הִבִּיט נגזר מהשורש נב"ט, ולצידו קיים הפועל הִנְבִּיט – גרם לזרעים להתחיל לצמוח בסביבה מתאימה. כמו בצמד הפעלים הקודם, גם כאן משמעותו של הפועל ה'וותיק' יותר, שבו הנו"ן נבלעת, רחוקה מאוד ממשמעויות אחרות של השורש, לעומת הפועל ה'חדש' שבו נשמרת הנו"ן, והַקשר בינו לבין משמעות השורש ברור הרבה יותר.

מהשורש נב"ט נגזרו עוד כמה פעלים ושמות עצם שמובנם ראייה והסתכלות, ובכולם הנו"ן נבלעת באות שאחריה, בין היתר: נִבַּט, הֶבֵּט ומַבָּט. לעומת זאת, הפועל 'הנביט' משקף משמעות אחרת של השורש נב"ט – צמיחה, והוא קשור לפועל נָבַט בבניין קל ולשם העצם נֶבֶט. ככל הנראה אין קשר היסטורי בין שתי המשמעויות של השורש הזה.

גם לפועל השכיח הִגִּיש יש 'תאום לא זהה' – הפועל הִנְגִּיש. במקרה זה המשמעויות של שני הפעלים אינן כה רחוקות זו מזו. המשמעות הבסיסית של מילים מהשורש נג"שׁ  (נִגַּשׁ , גִּישָׁה) היא התקרבות. כאשר מגישים דבר מה למישהו (למשל, כאשר מגישים אוכל לסועד), מקרבים את הדבר אליו. משורש זה נגזר התואר נָגִיששהגישה אליו נוחה. בשנים האחרונות עלתה חשיבותו של המונח נְגִישׁוּת (accessibility), בעיקר במובן של נגישות לבעלי מוגבלויות שונות – הן נגישות פיזית למקומות שונים והן נגישות לשירותים ולמידע. על רקע זה החלו להשתמש בפועל 'הנגיש' במובן 'הפך משהו (מקום ציבורי או שירות ציבורי, כמו אתר אינטרנט) לנגיש'.

ההבדל במשמעויות דק יותר בצמד פעלים נוסף: הפועל הִשִּׁיר מתאר נשירה פיזית של עלים או שערות (לדוגמה: עץ השקד משיר את עליו בתקופת השלכת), ואילו הפועל הִנְשִׁיר (הוציא מישהו ממסגרת לימודית-חינוכית) מתאר נשירה מטפורית של אדם ממסגרת כלשהי.

לבסוף, בשורש נז"ל הצורה הרגילה בהבלעת הנו"ן מוכֶּרת הרבה יותר: הפועל הִזִּיל שפירושו 'גרם לנזילה' (בעיקר בצירופים 'הזיל דמעות', 'הזיל ריר' וכד'). לצידו נוצר בעברית החדשה פועל נוסף המשמר את הנו"ן: הִנְזִיל. פועל זה משמש רק בשני תחומים ספציפיים; בתחום המדעי משמעותו היא: ביצע תהליך של הפיכת גז טבעי למצב צבירה נוזלי, (לדוגמה: הדרך היעילה ביותר לשנע גז טבעי למרחקים ארוכים היא להנזיל אותו); ובתחום הכלכלי הוא משמש במובן הפך נכס כלשהו לנזיל (כלומר: הפך אותו לנֶכס שאפשר להמיר אותו למזומנים בקלות).

לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות  בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.

ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.

"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".

השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.

"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".

שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.

"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".

'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.

"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".

עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.

"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).

לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.

סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!

במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.

"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.

נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".

"אל תאמר גַזען. רק גִזען".

הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.

"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".

'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.

"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".

יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.

"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"

אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".

"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"

לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.

"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"     

הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.

"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"

אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.

"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".  

'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".

"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"

לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.

"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".

למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.

"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"

לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

אחת המילים המכוננות של שנות החמישים, שהודחה מן השפה מטעמי תקינות פוליטית, היא 'חתיכה'. חתיכה היא בחורה סקסית (ולא בהכרח 'יפה'). הדרתה אינה אומרת שגברים הפסיקו ללטוש עיניים לנערות העוברות ברחוב פנורמה או מתחת לתריסים. להפך. את ה'חתיכה' החליפה לאחר גלגולים בתה הצעירה (ויש אומרים נכדתה) ה'כוסית', מילה שכבר זכתה לקיתונות של זעם ועד לבית המשפט הגיעה. 'חתיכה' נשמעת ליד 'כוסית' מילה תמימה וכמעט לגיטימית.

אז מה ההבדל בין 'חתיכה' לבין 'כוסית'? ההבדל מתבטא בכך שעל 'חתיכה' נכתבו שירי זמר שהושרו על ידי מיטב הלהקות. המוכר והמושר ביניהם הוא שירם של התרנגולים, שירשו אותו מרביעיית מועדון התאטרון: "יש בחיפה חתיכה/ היא גרה ברחוב פנורמה/ את הלב היא מרתיחה/ גם פה בנמל של פנמה". כדי שלא יהיו אי הבנות מספר השיר כי "זוג שדיה כגלים/ שני שיבר ושליש ירכתיים". לא נראה ששיר בנוסח "הכוסית מרחוב פלורנטין" היה עובר היום תחנת רדיו כלשהי.

יוסי גמזו כתב מעט מאוחר יותר לשלישיית הגשש החיוור "כשפורחת חתיכה ברחוב סוף סוף/ זו פרובוקציה מהלכת (עם מחשוף)/ אך כשעוברת היא מתחת לתריסינו/ אנחנו כלל לא אחראים למעשינו". כמו זאת מרחוב פנורמה גם החתיכה של גמזו היא פרובוקציה מהלכת: "כי מלפנים ומאחור ומסביב/ כל חתיכה היא הוכחה שיש אביב/ כי הנופים אצלה לפתע מתגלים/ כמפרעה פורחת על חשבון הקיץ/ והפירות אצלה הולכים ומבשילים/ ומוציאים לך ממש את העיניים". ג'קי מקייטן בוטה יותר,  ואצלו בשיר על "המענטזת" הוא שר: "במדרכה ממול עוברת חתיכה/ את שני הישבנים שלה היא מנדנדת/ חציתי את הכביש וכך אמרתי לה// מספיק עם זה ודי, איתי זה לא כדאי/ קיבלתי כבר ממך לחץ דם גבוה/ שיגעת אותי כל כך עם העינטוז שלך/ איני יכול יותר בך שלא לנגוע". מאיר אריאל הפך את החתיכה לסמל פואטי ב"דוקטור התחכמות": "אז כל מה שצריכים זה יד/ ברגע של סחרחורת/ עם יד ביד כל חושך עד/ הוא חתיכה שחרחורת". ולקינוח, ספרו בן האלמוות של דיימון רניון  “Guys and Dolls”  תורגם ל"ברנשים וחתיכות". תרגום חלופי נוסח "ערסים וכוסיות" לא היה עובר היום בשלום.

מהיכן הגיעה לשפה החתיכה? האסוציאציה היהודית-תלמודית מביאה אותנו ל"חתיכה ראויה להתכבד" לפי מסכת חולין, אבל כאן מדובר, רחמנא ליצלן, על פיסה של דג טמא שהתגלגלה למאכל כשר. העקבות הישירים מוליכים אל מלכת הסלנג הישראלי, הערבית הפלסטינית. הבלשן אהרן בר-אדון כתב בכתב העת של האקדמיה ללשון "לשוננו לעם" ב-1963 כי מקור "חתיכה" הוא תרגום-שאילה מן הערבית הפלסטינית, שבה משמשת המילה "שקפה" ופירושה גם "חתיכה" סתם: "שקפה חובז" היא חתיכת לחם, וגם  בחורה מושכת. בר-אדון מביא ביטויים מפי ראשוני הפלמ"ח בנוסח "פלוני מצא לו שקפה". במילון החדש לערבית המדוברת כותב יוחנן אליחי במפורש בערך שקפה: "חתיכה, גם במובן המקובל בסלנג העברי". הביטוי "אָמָא שקפה" הוא "איזו חתיכה".  המבצר הצלבני בופור בדרום לבנון קרוי בערבית "קלעת א-שקיף" שמשמעותו בעברית "מבצר היפהפיות" ובתרגום מילולי, מבצר החתיכות. אולי זכר לבנות הצלבנים הבלונדיניות של פעם. "שקפה" זחלה אל הסלנג העברי והתממשה בצורה 'שאפה', שהרי בחלק מן הדיאלקטים הערביים ק' נעתקת לא'.

בשנות הארבעים נעלמה שקפה מן הסלנג הישראלי, שאפה נותרה, והחלה למלוך החתיכה. לפי בר-אדון השימוש בה היה חיובי, ובחורה שלא נקראה "חתיכה" נעלבה, תגובה המזכירה אימוץ חלקי של 'כוסית' על ידי נערות שנות האלפיים. הוא מצטט נערה בת 17 משנות החמישים מחיפה, שכשביקשו ממנה להוריד את המשקפיים אמרה, "במשקפיים אני בכלל לא חתיכה". ילד בן שבע מקניט את סבתו ואומר לה, "את החתיכה של סבא". בר-אדון רואה בכך מעבר של שפת המבוגרים לשפת הילדים, מה שעשה את ה"חתיכה" לביטוי מעודן יותר ועמיד יותר לשיני הזמן. בני ישראל המציאו אז מערך פעלים ותארים בנוסח "להתחתך",  והביטוי "חתיכה מחותכת".

הערבית היא אם כך החשוד המיידי, אבל מסתבר  ש"חתיכה" הוא כינוי סלנג מקובל לאשה מושכת בשפות רבות. בר-אדון עצמו מגיב במאמרו על מאמר  שטען שמקור הביטוי ביידיש, מן המילה "שטיק". כותב אותו מאמר אף מצביע על שימוש דומה ברוסית שבה הכוונה ב"חתיכה" הוא לאשה זונה. גם האנגלית אינה חפה מאחריות.  באנגלית העתיקה נהגו להשתמש ב-piece ככינוי מזלזל לאדם בכלל ולאשה בפרט. הביטויים הרלוונטיים בסלנג האנגלי המתייחסים לבחורה מושכת הם piece of ass וגם piece of meat: "חתיכת תחת" ו"חתיכת בשר". בסלנג הצרפתי אישה יפה מכונה un beau morceau, כאשר morceau פירושו חתיכה. מי יודע, אולי יש חתיכות גם בקירגיזית ובסינית עתיקה?

אז החתיכה מתה, אבל לא לגמרי. היא נדדה אל מחוזות הגברים, על פי העיקרון שכינוי פוגעני לנשים הופך את עורו וזוכה ללגיטימיות מלאה כשהוא מיוחס לגברים, מ'כוסון' ועד 'שרמוט' ו'בלֶרין'. חתיכה אאוט, חתיך – אין. ה"חתיך" נולד כבר בשנות השישים, ויוסי גמזו כתב בשיר שצוטט למעלה: "נסיח ילדה בנושא הפיקנטי, בזה המכונה חתיכים וחת'כות". כמו החתיכה, גם כאן השירים הם נייר הלקמוס של התקינות הפוליטית. שנות השמונים הביאו לנו את השיר המכונן "שיר הפרחה" של אסי דיין ועפרה חזה. וכך היא שרה: "רוצה לאהוב כמו בסרטים,/ חתיך שיבוא באנגלית וצבעים./ come on baby המטוס מחכה,/ ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה". יוסי גיספן כתב לליאת בנאי שיר ושמו "חתיך אטומי":  "בחור חתיך שפגשתי/ בחור חתיך איך התרגשתי/ בחור חתיך לא ניגשתי/ בחור חתיך איך התביישתי". קובי אוז כתב לשרית חדד שיר על אשליות מתוקות:  "אם אביר חתיך על סוס לבן, ידהר ימתין בפתח,/ אז אני אהיה לנסיכה ולו יהיה ארמון". זהבה בן מצפה למאהב לטיני שיאסוף אותה  בלמבורגיני ויהיה "תמיד לבוש בלי דופי/ חתיך ואלגנט/ אף פעם לא פגשתי/ בחור כזה שרמנט". כך הפכה החתיכה הפרובוקטיבית לחתיך העדין והרגיש. הו, רוח הזמן, מי יבין אותך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d בלוגרים אהבו את זה: