בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

לצד השמות הפטרונימיים, שתי הקטגוריות הבולטות בשמות משפחה, בכל התפוצות ובשלל שפות, הן על פי מקומות יישוב ועל פי מקצועות ותכונות. השמות ניתנו בתקופה שבה שם המשפחה הפך לחובה, ולכן ניתן לקשר בין מקום מגורי המשפחה או מקצועו של האב באותה תקופה, אף כי זה אינו תמיד המקרה. הקטגוריה הראשונה קרויה גם שמות טופונימיים.

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעה, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. ההלך שאול לדני קיבל את שמו מהעיר לדן. לעיתים נהגו לתת למשפחות היהודיות שמות יישובים מחוץ לתימן כאשר המשפחה הגיעה משם או אבי המשפחה נהג לנסוע לשם לעסקיו, וכך אפשר למצוא אצל התימנים שמות משפחה כמו בונדאר (עיר בפרס), קוטה (על פי כלכותה) ועיראקי.

בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב"קר", שפירושה "מִן": משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. משפחת יזדי הפרסית מוליכה אל אירוע מן העבר. שבעים משפחות עברו בעקבות רעש אדמה מהעיר יזד לעיר משהד, אבל שמרו על שם העיר ממנה עברו. יוצאי צפון אפריקה תרמו את חלקם: אלפאסי מפאס, דרעי ואדרי מהעיר דרעא ורבים אחרים. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל ההוגה הדגול ישעיה ברלין וראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו. השם הנפוץ הלפרין מקורו בעיר היילברון בגרמניה הדרומית. היו שעיברו את שם המקום כבר בעבר הרחוק. רבי נתן המאתי בן המאה ה-13 הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו (באיטלקית: מאה), רבי שלמה ירחי מהעיר הצרפתית לונל בעקבות המילה הצרפתית שפירושה ירח. לעיתים שם היישוב הלועזי התחלף בשם עברי בעל צלצול דומה. כך החליף הרב מאיר ברלין את שמו לבר אילן, ושר החינוך בנציון דינור נקרא קודם דינאבורג (היום עיר בלטביה). לעומתם לשם משפחתו של ירון לונדון אין קשר לעיר לונדון, אלא הוא ככל הנראה שיבוש של לינדנר או אפילו של למדן.

שמות צפון אפריקאים בולטים קרויים על פי מקומות. משפחת אבוהב הגיעה ממקום יישוב שנקרא אום אל אבוהב בטוניסיה, אם כי יש לשם פירושים נוספים. ומהיכן הגיעה משפחת סוויסה? האם מסואסה בנפת סנטנדר בספרד, או מסויסיה במחוז סוס שבדרום מרוקו, ואולי מהעיר סוסה בתוניס, ושמא מעיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה? ואולי הפירוש הוא פשוט קווצת שיער, מילה בערבית בֶרבֶרית. השם שָאמי לעומת זאת אינו רב-משמעי. "שאם" הוא השם הערבי של דמשק, "שאמי" הוא מי שהגיע מדמשק. מכאן גם שמו של הח"כ לשעבר כרמל שאמה.

בישראל החדשה נתנו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ"שטוב" ל"חדר" על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות. יגאל אלון, שהתבקש על ידי בן-גוריון לשנות את שמו כמו יתר אלופי צה"ל, התלבט בבחירת השם. בן-גוריון הציע לו בין היתר להיקרא יגאל הגלעדי, "כי אתה תכבוש את הגלעד". אלון (אז פייקוביץ) עיווה את פניו ואמר: "ואם אני אכבוש את נבלוס, תקרא לי הנבלוסי?" בן-גוריון פרץ בצחוק וההצעה ירדה מן הפרק.

הבלשן ד"ר רפיק אבו בכר מביא כמה עשרות שמות משפחה בין ערביי ישראל הנשענים על שמות יישובים, ביניהם נבלוסי על פי נבלוס, היא שכם, רמלאווי על פי רמלה, תרשיחאני מתרשיחה, עכאווי מעכו, חיפאווי מחיפה, עזאווי מעזה ואחרים. על שם הכפר שנחרב זרעין נותרה משפחת זרעיני, ועל שם הכפרים ענבתא וביתוניא ביו"ש קרויים משפחות ענבתאווי וביתוני. שמות לא מעטים מרמזים על מקורה של המשפחה מחוץ לארץ ישראל, ובהן משפחות מצראווה ומצרי שהגיעו ממצרים, תורכי, זחלאווי על פי זחלה שבלבנון, חלבי ועוד.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגואררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רוב מחדשי השמות לעברית בישראל החדשה בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית, חלקם שמות מקצועות המיוסדים על אתוס העבודה החקלאית. אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפרים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

ברשומה השלישית האחרונה: על שמות תכונות, ראשי תיבות וסתם שמות מוזרים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כולנו מתעניינים בשמות משפחה, בעיקר בשם המשפחה שלנו, אבל מה אנחנו באמת יודעים על שם המשפחה? רוב שמות המשפחה ניתנו לפני מאות שנים, ואת הסיבות מדוע נבחר שם זה או אחר ומתי בדיוק ניתן רק לשער. האם רוזנטל – שם משפחתי – מעיד שמשפחתי גרה בעמק של שושנים? או הייתה חובבת שושנת העמקים? או שלאם המשפחה קראו רוזה? ואולי, כפי שטוענים החוקרים, זה היה פשוט שם משפחה יוקרתי שניתן למי שהרבה במחיר?

בתוך המגבלות האלה, מדובר בכל זאת בתחום רב עניין, וראוי להקדיש לו אפילו שלוש רשומות (פוסטים בלעז). הרשומה הזו עוסקת במקור המרכזי של שמות משפחה ברוב התרבויות המוכרות לנו: משפחה על פי שם האב, הקרויה גם "שמות פטרונימיים". בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. שמות מטרונימיים, על שם האם, היו ונשארו נדירים, אם כי על פי המחקר בסין של האלף השלישי לפני הספירה, בשושלת פו, הונהגו כבר שמות משפחה על פי האם. הנוהג הזה בוטל באלף השני ושושלת שאנג קבעה שהאב הוא מקור שם המשפחה.

וכך אנחנו מוצאים בפינות רבות של הגלובוס סיומות פטרונימיות חוזרות לשם המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, ונותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. זה לא קרה באיסלנד. איסלנדי מקבל שם פרטי חצי שנה לאחר שהוא נולד. השם השני שלו, עד היום הזה, הוא שם האב בתוספת סון (בן) או דוֹטִיר (בת). שחקן הכדורגל של מכבי תל אביב וידאר קיארטנסון הוא בנו של קיארטן. ראש ממשלת איסלנד קטרין יאקובסדוטיר היא בתו של יאקוב. פמיניסטיות איסלנדיות תובעות לאפשר קביעת השם גם על פי האם, בינתיים בלי הצלחה. ברוסית נהוגה שיטת ביניים, כאשר מוסיפים בין השם הפרטי לשם המשפחה הקבוע תוספת פטרונימית משתנה. איבן אלכסייביץ סרגייב הוא בנו של אלכסיי. באתיופיה שם האב הופך לשמו השני של הבן, המכונה גם "שם משפחה מזויף", אבל אינו עובר לדורות הבאים.

הסיומת 'סון' האיסלנדית מוכרת גם בשוודיה, אך שם היא כבר בשיטת ההקפאה. אחד מאבותיו של הסופר השוודי סטיג לארסון נקרא לארס. בנורווגיה הַתוסף הפטרונימי הוא 'סֶן'. שמות המשפחה המובילים שם הם יוהנסן, אולסן והנסן, זכר ליוהן, אולה והנס. 'סון' היא גם סיומת פטרונימית אנגלית, מניקסון ועד ג'ונסון. בספרדית הסיומת מצטנעת: ez. אלווארז הוא בנו של אלווארו, ודומינגז הוא בנו של דומינגו.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים. הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, -סקי, וכן -ביץ' בתוספת תנועת עזר לפניה: אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן'. פירוש השם בערבית תוניסאית הוא בן חי. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של 'גבר נמוך', קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של 'בעל הראש הגדול'. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית 'בן': אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

כמה הערות על שמות המשפחה של הנשים. לא תמיד הן היו חייבות לאמץ את שם הבעל. בימי הביניים כשאדם ממעמד נמוך התחתן עם אשה ממעמד גבוה יותר הוא אימץ את שם משפחתה. היום התופעה נדירה. במאתיים השנים האחרונות פשט בארצות רבות החוק התובע שאשה תקבל את שם בעלה והילד את שם האב, אלא אם כן האב אינו ידוע או מתעלם מאבהותו. בארצות הברית החלה בשנות החמישים תנועת נשים שתבעו לשמור את שם משפחתן, אך המגמה הזו בירידה. עם זאת יש תופעות בארה"ב של אימוץ שם חדש שאינו של אף אחד מהצדדים, שם כפול על פי שמות המשפחה של בני הזוג, וגם שם מעורבב: סמית+ג'ונס=סימונס. דווקא בארצות דוברות ספרדית נשים אינן נוהגות לשנות את שם משפחתן, מטעמי מעמד ונימוס.

בתרבויות מסוימות כגון יוון, בולגריה, רוסיה, צ'כיה ועוד סיומת שמות משפחה של נשים משתנית על פי האב או הבעל. יוונייה בת לפאפאדופולוס תיקרא פאפאדופולוּ. פולנייה שנישאה לפודבינסקי תיקרא פודבינסקה, וכמוה בנותיה. בליטא, כאשר שם האב הוא וילקאס, אשתו תיקרא וילקיינֶה, והבת וילקייטה.

המגמה הישראלית הבולטת היא נשים שלהן שם כפול: שם הנעורים ושם הבעל, כמו גאולה אבן-סער ואורלי וילנאי-פדרבוש. עוד לא אמרנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ומה דעתכם על החברה "ציונית פתאל-קופרוואסר", שהייתה בשלב כלשהו יועצת הרמטכ"ל לענייני אתיופים? נשמע כמו קיצור תולדות הציונות. נשים שזכו למעמד ציבורי-תקשורתי שומרות לעיתים קרובות על שמן, מציפי לבני ועד שלי יחימוביץ ולימור לבנת.

מחקר שנעשה בנושא מגלה שנשים נוהגות להוסיף את שם הבעל לעיתים רק כאשר נולד הילד הראשון. ציטוט מהמחקר: "אני נורית הפנר נגיד, ובעלי הוא ניר דובנוב. אני באה לקחת את אביב דובנוב מהגן, מי זה אביב דובנוב? מה אני, דודה שלו?"

ברשומה הבאה: על שמות משפחה על פי מקומות יישוב ומקצועות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לקראת הבחירות המוניציפליות, מועמדים רבים לראשות המועצות המקומיות והעיריות מתחייבים לפתח ולטפח את מראה היישובים השונים. כמו כן, חזונם של בתי ספר רבים הוא לפתח ולטפח את כישוריהם של התלמידים. הדמיון בצליל ובמשמעות מקרב בין הפעלים  פִּ תֵּחַ וטִ פֵּחַ. האם יש קשר היסטורי ביניהם?

המשמעות המקראית של הפועל 'פיתח' היא 'התיר, פתח קשר; הסיר, שחרר', למשל: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּ תַּחְ תָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל יב). בספר מלכים א' (כ יא) נכתב: "וַיַעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיאֹמֶר [למלך ארם] דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר    כִּמְפַ תֵּחַ". פסוק זה הוא מקורו של הביטוי הידוע, שפירושו המילולי הוא 'אל יתפאר מי שחוגר את כלי נשקו כמי שכבר פותח את החגור כדי להסיר אותם לאחר שניצח בקרב'; כלומר: 'אל לו לאדם להתפאר במשהו לפני שביצע אותו'. הפועל 'פיתח' משמש במקרא גם כפועל סביל, כמו נִפְ תַּח, בין היתר בהקשר של צמיחה: "נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן  פִּ תַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שיר השירים ז יג). גם בעברית בת-זמננו משתמשים בפועל 'פיתח' במובן 'הצמיח': "עצים אלה הצליחו לפתח גזע עבה בגובה של 10 מטר ויותר".במקום אחד במקרא הפועל 'פיתח' מציין את עיבוד האדמה: "יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַ תַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ" (ישעיהו כח כד). עם זאת, הפועל 'פיתח' במובן 'חרת', המופיע אף הוא במקרא, אינו קשור מבחינה היסטורית לשורש פת"ח שעניינו ההפך מ'סגר'.

מהשורש פת"ח נגזר הפועל הִתְ פַּ תֵּחַ בבניין פיעל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא, במשמעות קרובה לזו של 'פיתח': "התפתחו (קרי: הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן" (ישעיהו נב ב). פירושו המילולי של פסוק זה הוא 'התירי את הכבלים מעל צווארך'. כלומר, משמעותו המקראית של הפועל 'התפתח' היא 'השתחררות, שחרור עצמי מכבלים'. בלשון חז"ל הפועל 'נתפתח' משמש גם במובן 'נפתח ונבקע', למשל: "ניתפתחו החביות" (משנה, ערלה ג, ח). פועל זה משמש גם במובן של פתיחת העיניים לראייה, ומתאר מצב שבו עיוור חוזר לראות: "סומא וניתפתח" (משנה, גיטין ב, ו).

בעברית החדשה קיבלו הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' משמעויות מופשטות יותר. הפועל 'פיתח' ושם הפעולה  פִּ תּוּחַ מציינים קידום, עיבוד, שיפור ושכלול (פיתוח אזור כלשהו) וכן המצאה (פיתוח מוצרים חדשים). הפועל 'התפתח' ושם הפעולה הִתְ פַּתְחוּת מציינים התקדמות ושיפור הדרגתי (בין היתר, בביטוי 'התפתחות הילד'). משמעויות מופשטות אלה נגזרו מהמשמעויות המקראיות: שחרור או השתחררות ממגבלות, פתיחת דרכי יציאה ממקום כלשהו כדי להתקדם, היפתחות והתרחבות (כמו פרח בצמיחתו).

המשמעות המופשטת של הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' מתרגמת את הפועל to develop. מקור הפועל הלועזי הוא בצרפתית עתיקה – desveloper. פועל עתיק זה מורכב מקידומת השלילה des- ומהפועל veloper שפירושו 'לעטוף' (וממנו נגזרה המילה האנגלית envelope במובן 'מעטפה'). פירושו של הפועל בצרפתית היה 'להסיר עטיפה', ומשם הוא נשאל לאנגלית במובן 'לפתוח, לפרוש, לגלול'. מאז השתנתה משמעות הפועל באנגלית למשמעויות המופשטות של התקדמות בהדרגה, שיפור ושכלול.

הפועל 'טיפח' מופיע פעם אחת במקרא בהקשר של גידול ילדים: "אֲשֶׁר-טִ פַּחְ תִּי וְרִבִּיתִי" (איכה ב כב). יש הרואים פועל זה כגזור משם העצם טֶפַח: מידת אורך קדומה השווה לרוחב כף ידו של אדם מבוגר(למשל: "וְעָבְיוֹ טֶפַח", מלכים א, ז כו). המשמעות הראשונית של הפועל היא נשיאת תינוק על כפות הידיים. שם הפעולה טִ פּוּחַ מופיע במקרא בצירוף "עֹלְלֵי טִפֻּחִים" (איכה ב כ) במובן 'תינוקות שהאימהות מטפלות בהם בחיבה'.

בעברית בת-זמננו פועל זה משמש הן לתיאור גידול ילדים והן לתיאור גידול צמחים, למשל: "שכנינו מטפחים עשבי תבלינים וצמחי מרפא באדניות שבמרפסתם." הפועל המקביל באנגלית הוא to nurture. מקורו בפועל הלטיני nutrire, שפירושו הוא גם 'להיניק' וגם 'לגדל, להזין'. מפועל לטיני זה נגזרו גם שם העצם nursery, שפירושו הוא גם 'חדר ילדים' או 'גן ילדים' וגם 'משתלה', והפועל to nurse, שהוראתו המקורית היא 'להיניק', ופירושו גם 'לטפל (בחולה), לסעוד' וגם 'לטפח'.

לסיכום, אין קשר היסטורי בין שני הפעלים – 'פיתח' ו'טיפח'. עם זאת, שניהם משמשים הן בתחום הבוטני (צמיחה טבעית או עיבוד אדמה ועידוד צמיחה) והן בתחום החינוך וגידול הילדים. הם מצויים בשימוש גם בתחומים נוספים, כגון: 'פיתוח מוצרים' בתעשייה, תקציב פיתוח המיועד לבניית תשתיות ועוד. גם בחברת מלינגו נמשיך לפתח את המוצרים שלנו ולטפח את הקשר עם הלקוחות.

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בימים הראשונים של חודש אלול נפתחת תקופה של בקשת סליחות, תשובה והכנה לימים הנוראים. תקופה זו מאפשרת לנו לפתוח דף חדש כדי להתחיל מחדש בשנה הבאה. בקרוב תחל שנת הלימודים החדשה, המסמנת אף היא התחלות חדשות, על כל הקשיים וההזדמנויות הכרוכים בכך. כפי שאפרט להלן, כבר חז"ל הבינו ש"כל ההתחלות קשות". גם בירור לשוני למקורותיו של הפועל 'התחיל' אינו פשוט, הן מבחינת הצורה הדקדוקית והן מבחינת המשמעות.

במקרא מופיע הפועל הֵחֵל, משורש חל"ל, למשל: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו א) . שורש זה משתייך לגזרת הכפולים, כלומר לשורשים ששתי האותיות האחרונות שלהם זהות זו לזו, ולכן לעיתים אחת מהן נשמטת, כמו בצורת היסוד 'הֵחֵל' בבניין הפעיל. בנטיות לעיתים מופיעה ל' דגושה תמורת ה-ל' השנייה שנשמטה: הֵחֵלָּה, הַחִלּוֹתִי וכיוב. משורש זה נגזר גם שם העצם תְּחִלָּה, למשל: "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"  (רות א כב). בלשון חז"ל נוצר ממילה זו הפועל הִתְחִיל. האות ת' במילה זו היא תחילית, כלומר אות מוּסָפית המופיעה בתחילת מילה ואינה אות שורש, אך בשלב מסוים היא נתפסה כאות שורש, וכך נוצר שורש תלת-עיצורי שלם (מגזרת השלמים, שאינו משתייך לאחת הגזרות): תח"ל. שורש מסוג זה מכונה 'שורש תנייני'. בניתוח הדקדוקי של המילה 'התחיל' במילון רב-מילים מצוין בסוגריים השורש המקורי: תחל (חלל). מהפועל החדש 'התחיל' נוצר גם שם הפעולה 'התחלה', כמילה נרדפת ל'תחילה' (למשל: "מאימתי התחלת תספורת", שבת ט ע"ב). במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (מדרש לספר שמות) נכתב: "ועתה קבלו עליכם, שֶכָּל התחלות קשות" (מכילתא סב). יש הקוראים מילה זו כ"הַתְּחִלּוֹת", אך לימים צמח מכאן הביטוי "כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת".  במקביל מופיעה בארמית תלמודית המילה אַתְחַלְ תָּא, המוכרת בלשון ימינו בעיקר מהביטוי אַתְחַלְ תָּא דִּגְאֻלָּה (מגילה יז ע"ב).

השורש חל"ל מופיע במקרא גם בפועל חִלֵּל בבניין פיעל, בשתי משמעויות קרובות זו לזו – הן פגיעה בדבר קדוש: "וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כא יב) והן הפרת שבועה: "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה" (תהלים פט לה(. הפועל 'החל' מופיע פעמיים במקרא במשמעות 'חילל': בפעם הראשונה: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה […] לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג), כלומר: 'לא יָפֵר את הנדר'; ובפעם השנייה: "וְלֹא-אַחֵל [=לא אחלל] אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה'  קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לט ז). החוקרים והמילונאים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש קשר בין שתי המשמעויות המקראיות של הפועל 'החל', ויש התומכים בכך על סמך השורש המקביל בערבית חל"ל. משורש זה נגזר הפועל הערבי 'חַלַּ' שפירושו הראשוני הוא 'התיר קשר', ויש לו משמעויות נוספות, כגון: 'הפך מאסור למותר, השתחרר ממחויבות'. מאותו שורש בערבית נגזר גם הפועל 'חַלַּלַ' שפירושו 'הרשה'. ככל הנראה, מהמשמעות הראשונית של פתיחת קשר נסתעפו הן המשמעות של פתיחה במעשה, כלומר של התחלה, והן המשמעות של התרת איסורים ונדרים. משורש זה נגזר גם שם העצם חֹל  (ההיפך של 'קודש').

עם זאת, אין קשר בין המשמעויות להלן למשמעויות אחרות של השורש חל"ל, ולמילים 'חליל', 'חָלָל'  ו'חָלוּל'. יתר על כן, אין לבלבל בין מילים משורש זה למילים מהשורש חו"ל, כגון: 'חָל', 'חוֹלֵל', 'התחולל'  ועוד.  הפועל המבלבל ביותר הוא הוּחַל. פועל זה, בבניין הופעל, יכול להתפרש בשתי צורות: או כצורת הסביל של הֵחֵל, המופיעה לראשונה במקרא: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד כו), ובלשון ימינו: "באזור הוּחַלָּה בנייתן של מאה דירות"; או כצורת הסביל של הֵחִיל  משורש חו"ל ('העניק תוקף למשהו', 'גרם שמשהו יחול על'…), המופיעה בכתבי חז"ל: "והמקום הוחל שמו עליהן" (תוספתא, בבא בתרא ה ד), ובימינו: " החוקים האמורים הוּחֲלוּ על שוטרים וסוהרים".

אסיים בברכת  תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.