בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

המפגש בין אוכל לשפה יוצר עולם לשוני טעים, פריך, עפיץ, נימוח,  משביע ומרעיב לפחות כמו האוכל עצמו. ולהלן חידון קט, שאלות ותשובות בצידן.

איזה סומלי ממש לא סובל מרעב וצמא?

סומליֶה – האחראי על תפריט היינות במסעדה.

מה משותף לפטר הקדוש ולמשה רבנו?

על שם שניהם יש דגים. אמנון נקרא דג סן-פטר (וגם מושט), סול קרוי דג משה רבנו (וגם סנדל).

מה המשותף לטרין ולטאג'ין?

שניהם סוגי קדירות, וכן שמות תבשילים המתבשלים בקדירות הנ"ל. הראשון אירופאי, השני מרוקאי.

מי שותה מרק אנגלי?

האיטלקים, בדמות הקינוח ‘זופה אינגלזה’, עוגה המורכבת בין היתר מפירות מסוכרים ומרֶנג.

ומי אוכל קש יווני?

התימנים. שמה לטיני של החילבה הוא פֶנוּגְרִיק,  מילולית: קש יווני. הרומאים השתמשו בזרעי החילבה כמזון לבהמות.

מה המאכל היפני הכי סיני אצל ישראלים?

שיטאקי, הקרויה גם ‘פטרייה סינית’.

איזה מאכל בינלאומי נקרא על שמה של אשקלון?

הבצל המעודן הקרוי ‘שאלוט’ (ובעברית: ‘אֶשלוט’), שהתגלגל לאורך הדורות משמו הלטיני ascalon, היא אשקלון.

מנה לפחות שלושה יינות על שם מקומות?

דאקירי, על שם כפר בקובה בו הוכן לראשונה; טוקאי, על שם עיירה בהונגריה; ומדירה, על שם האי לחופי פורטוגל.

וגם לפחות שלושה מאכלים ישראליים על שם מקומות?

מעורב ירושלמי, חומוס אבו גוש וגבינה צפתית.

מה עוד יצא מווישי בצרפת מלבד משטרו של פטן?

מעדן גזר עם סוכר הקרוי ‘וישי’, מבושל במים מינרליים ממעיינות וישי.

מה ההבדל בין אפונת שלג לביצי שלג?

‘אפונת שלג’ היא מה שאנו קוראים אפונה סינית, ‘ביצי שלג’ הוא קינוח העשוי מחלבונים מוקצפים, וקרוי גם ‘איים צפים’.

איך אפשר לאכול שמיכה ולא להקיא?

‘בלאנקט’, שמיכה, הוא שמו של תבשיל בשר בהיר המבושל בציר בהיר, ירקות ארומטיים ושמנת מתוקה.

מי ועל שום מה נקראת מסעדה צרפתית ביסטרו?

‘ביסטרו’ היא מילה רוסית שפירושה ‘מהר’, והיא נוצרה על ידי חיילים רוסיים שנהגו להיכנס למסעדות בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולבקש שהאוכל יוגש במהירות.

האם אצבעות הגברת טעימות?

‘אצבעות הגברת’ הוא כינויה של הבמיה אצל האנגלים.

האם שערות המלאכים נועדו לאכילה?

‘שערות המלאכים’ היא  פסטה דמוית ספגטי.

על מה ולמה אומרים ‘טוֹסְט’ כשמרימים כוס יין?

מקור המנהג במאה ה-17, toast היה ברכה לבריאותה של גברת, על פי הנוהג להכניס פיסות לחם ליין כמזון בריאות.

למה ועל מה קוראים למנות הספרדיות המקדימות ‘טאפאס’?

‘טאפא’ פירושה מכסה בספרדית, ברבים: טאפאס; במאות קודמות נהגו לכסות את כוסות היין בפרוסות לחם  מרוחות כדי שלא ייכנסו לתוכן זבובים. אכלו גם את הלחם.

אז מה זה לעזאזל שטרודל? ולא תגידו עוגה.

שטרודל היא מערבולת בגרמנית, והעוגה האוסטרית נקראה כך על פי צורתה.

מה רוצה איטלקי רעב כשהוא אומר ‘הרם אותי למעלה’?

טיראמיסו. ‘הרם אותי למעלה’ הוא משמעות שמה של העוגה המופלאה.

ואיך יודעים שאיטלקי נהנה ממנת עגל משולב בהאם, מרווה, חמאה ויין לבן?

הוא קורא לה סַלטימבּוֹקה  – קופץ לפה.

פעם אחת ולתמיד, מאיפה הגיע שמו של נקניק הסלמי?

לא, זה לא בהונגרית. זה באיטלקית.  בלטינית salame פירושו: להמליח.

מיהי האיטלקייה הזועמת?

ארביאטה,  רוטב עגבניות  חריף, שפירוש שמו באיטלקית ‘הזועמת’.

ומה אוהב לאכול השטן?

בשר או דג מצופה ביצה ופירורי לחם. הבריטים קוראים לזה devilled, והצרפתים: a la diable.

מה ההבדל בין שַׁטְצָד לשַׁלְפָּח?

שטצד הוא דג ההליבוט. שלפח הוא פרי צהוב הקרוי  פיסאליס, וגם 'דובדבן היהודים'.

האם יש קשר בין קָלָמָרי וקלמר?

ועוד איך. מקור שתיהן במילה היוונית kalamos  שממנה נולדה המילה קולמוס, והמילה הלטינית calamarion, שפירושה קסת ודיו. ממנה נגזר הקלמר שלנו (דרך ‘קלמרין’ התלמודית, קסת הסופר) וגם פרי הים קָלָמָרי, המצוי בקונכייה ובה דיו.

מי היה קודם, כמון או cumin?

כמון. שמו הלטיני של התבלין התגלגל מהמקור השמי, המופיע גם במקרא.

מי היה קודם, הפיסטוקים שלנו או הפיסטאצ'יו של האיטלקים?

שניהם באו מאב קדמון אחד: הפרסית.

מה ההבדל בין חמישה תבלינים לארבעה תבלינים?

חמישה תבלינים היא תערובת סינית: אניס, שומר, ציפורן, קינמון ופלפל. ארבעה תבלינים היא תערובת אירופית: פלפל שחור, אגוז מוסקט, ציפורן וקינמון.

ומי הם ארבעת הקטנים?

הפטיפורים, מעדני השוקולד. petit four, באנגלית מצורפתת: ארבעה קטנים.

איזה ירק מכונה בעברית בארבעה שמות?

כרֵשה, פרָסָה, לוף, פורי.

ולאיזו עוגה מפורסמת יש ארבעה שמות?

עוגת נפוליון, קרם שניט, אלף עלים, מיל פיי.

למי קוראים לָאסי והיא לא נובחת?

לאסי הוא משקה יוגורט הודי.

מיהי לוֹלוֹ רוֹסוֹ ואיך נראה השיער שלה?

לולו רוסו היא החסה המתולתלת, ובאיטלקית כשמה כן היא.

מה עדיף, לשלהב או לטַמְפְּרֵר?

לטמפרר פירושו ליצור טמפרטורה נוחה להכנת שוקולד, לשלהב פירוש לבצע פְלַמְבֶּה, יציקת אלכוהול והבערתו על מזון.

ומתי עושים גימוּץ?

כשרוצים לעשות חור בקמח, גוּמָץ היא מילה תנכית נדירה שפירושה חור.

איש אחד חטף חָרָרָה פעמיים בארוחה ויצא בריא ושבע.

חָרָרָה היא גם  מרק ירקות מרוקני וגם עוגה דקה.

איש אחר קיבל קבס ולא נשאר צמא.

קבס היא בירה רוסית.

מיהם מאדאם ומיסייה קרוֹק?

מיסייה קרוק הוא סנדוויץ' צרפתי חם. מאדאם קרוק היא אותו סנדוויץ', כולל ביצת עין.

מה הבדל בין פִיסטו לפֶסטו?

פיסטו הוא פסטו בסגנון צרפתי, ואין בו צנוברים.

גלי המשוגעת עושה סקס על החוף עם רוסי שחור?

במשפט תמוה זה טמונים שלושה כינויים של קוקטיילים.

נפוליון רואה חיים מתוקים אחרי מותו?

‘נפוליון’ ו’דולצ'ה ויטה’ הן פשטידות.

מי לפעמים מלוכלך ולפעמים עוקץ?

מרטיני.

ולסיום, מה אתם מעדיפים שיהיה לכם, סיטומַניה או סיטופוביה?

סיטומניה היא תשוקה חולנית למזון. סיטופוביה – פחד חולני ממזון. לבחירתכם. בתיאבון!

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

זה כמה חודשים שהצעצוע החדש המכונה סְפִּינֶר מסובב את העולם. ילדים ומבוגרים מסובבים את הצעצוע הזה בכף ידם, ובכך מעניקים משמעות מילולית לביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. נכון לעת כתיבת שורות אלה לא הוצעה חלופה עברית רשמית למילה 'ספינר'. המילה סביבון כבר 'תפוסה' ומציינת צעצוע ישן יותר. יש גם מילים אחרות המתארות חפצים מסתובבים, כגון סַבְסֶבֶת  (שער מסתובב), או מקומות שמסתובבים סביבם, כגון סֻבָּה  (הרחבה של דרך המאפשרת לכלי רכב להסתובב ולעבור זה את זה).

המילה השאולה הקרובה ביותר ל'ספינר' היא סְפִּין. במקור הייתה זו מילה שאולה מאנגלית בתחום הפיזיקה, ואז היא ציינה סיבוב של חלקיק סביב צירו. מתחום מדעי זה עברה המילה לתחום מוכָּר הרבה יותר – התקשורת – ובו היא מציינת מידע מוטה ומגמתי שנועד ליצור רושם חיובי, השפעה על דעת הקהל באמצעים מניפולטיביים. לפני יותר מעשור אושר באקדמיה ללשון המונח העברי סַחְרִיר  כחלופה לשתי המשמעויות האלה של 'ספין'.

מונח עברי זה נגזר מהשורש המרובע סחר"ר (וכך גם שתי החלופות העבריות ל'קרוסלה': סחַרחֵרה וסחַרחֶרֶת). לפועל סִחְרֵר, הנגזר משורש זה, יש כמה משמעויות פיזיות: סובב במהירות רבה; גרם לסחרחורת, גרם לסיבובי ראש ולתחושה שהכול נע מסביב. לפועל זה יש גם שימוש מטפורי במובן פיתה ובלבל, הוציא משיווי משקל נפשי, לדוגמה: "ההצלחה הגדולה שלה זכתה לא סחררה אותה". המילה סחרחורת מתארת גם מצב פיזי וגם מצב נפשי של בלבול. הסחריר התקשורתי מיועד לגרום בלבול כזה אצל הנמען כדי להשפיע על דעתו.  מי שמחזיק חפץ (כמו הספינר) בידו ומסובב אותו שולט בו ועושה בו כרצונו, ומכאן – הביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. גם מי שמפיץ ספין/סחריר מנסה לשלוט בדעתם של השומעים. בעגה העיתונאית נוצר כינוי לא מחמיא למי שיוצר ספינים ומפיץ אותם: ספינולוג, במקביל לביטוי האנגלי spin doctor, ביטוי המעניק תואר אקדמי ליוצר הסחרירים.

השורש סחר"ר מופיע פעם אחת במקרא: "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח יא). מניחים שהוא נגזר מהשורש סח"ר בהכפלת האות האחרונה. הפועל סָחַר משמש גם במקרא במשמעות המוכרת לנו: קנה ומכר, אך באחד הפסוקים  נחשפת משמעותו המקורית: "כִּי-גַם-נָבִיא גַם-כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל-אֶרֶץ" (ירמיהו יד יח). נהוג לפרש את הפועל 'סחרו' בפסוק זה במובן 'סבבו'. לפי פרשנות זו, הסוחר נקרא כך כיוון שהוא סבב ממקום למקום כדי לקנות מוצרים ולמכור אותם. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה החוזרת על עצמה בביטוי סְחוֹר סְחוֹר. משמעותו המקורית של הביטוי הייתה 'סביב סביב', וכיום הוא משמש בעיקר במשמעות המופשטת 'בעקיפין, לא באופן ישיר, לא בצורה גלויה', לדוגמה: "הוא לא מתייחס לעצם העניין אלא מדבר סחור סחור". ביטוי זה מבוסס גם על ההבחנה בין הדרך הישרה שהיא הקצרה ביותר לבין סיבובים ועיקופים, ולמטפורה של 'דרך הישר' לעומת 'דרך עקלקלה' (ראו כאן).

בלשון המקרא יש גם קשר בין פעלים מהשורש סב"ב לבין מניפולציה וגניבת דעת. הביטוי סָבַב אותו בכַחַש פירושו 'שיקר לו, רימה אותו', והוא מבוסס על דברי הנביא: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע יב א). בספר שמואל ב, פרק יד, מסופר כיצד יואב שלח אישה מתקוע לדוד וביקש ממנה לספר לו סיפור שקרי כדי לשכנע אותו לסלוח לאבשלום. דוד חשד שהאישה דיברה בשם יואב, והיא הודתה בכך וענתה לו: " כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (פס' יט-כ). בביטוי זה מופיע הפועל סִבֵּב, הנרדף לפועל 'סובב'.

הקשר הסמנטי בין סיבוב לשליטה מתבטא באטימולוגיה של המילה סִבָּה, הנגזרת מהשורש סב"ב.  מילה זו מופיעה לראשונה במקרא: "וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ" (מלכים א, יב טו). בכתבים הפילוסופיים היהודיים בימי הביניים נוצר המונח מְסוֹבָב במובן דבר שנוצר או נגרם מפעולתו של דבר אחר (בניגוד ל'סיבה'). מי שמסובב חפץ כלשהו יכול לגרום לתנועה של חפצים אחרים, כמו בעת סיבוב של גלגל שיניים, ומכאן נגזרת מטפורה בסיסית של גורם ותוצאה. למשל, כך תיאר הרמב"ם את האל: "והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה א, ג).

חוקרי טבע למיניהם מספרים לנו שוב ושוב שהשליטים האמיתיים של היקום הם החרקים, וכי הם היו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו. נקמת האדם בחרקים היא הצבתם בתחתית ההיררכיה של בעלי החיים. הזבוב, היתוש והג'וק נתפסים כיצורים מאוסים. לדבורה ולחיפושית  יש מעמד טוב במקצת, אבל עדיין הם רחוקים ממעמד האריה והפיל, הכלב והסלמון השוחה במעלה הזרם.

מה מספרת השפה על החרקים? דומה שמי שזכה למירב הטיפול הלשוני הם הזבובים. הסיבה לכך היא כנראה שהם בני הבית הנאמנים ביותר. מעצבנים אך עקשנים. כבני בית הם עדים אילמים למתרחש בו, ומכאן המונח האנגלי שזכה לתרגומים רבים "זבוב על הקיר". הזבוב על הקיר הוא המתעד הנסתר, ומכאן הביטוי האמריקני "סרטי תעודה של זבוב על הקיר". גברים מזילי ריר מתים להיות זבוב על הקיר בחדר השינה של דוגמניות מפורסמות, ועיתונאים סקרניים משתוקקים להיות זבוב על הקיר בדיון צפוף בקבינט או בבית הלבן.

אחד משיאי כהונתו של ברק אובמה היה הצלחתו לבצע סיכול ממוקד בזבוב, וזאת על רקע הטענות שהוא נשיא פייסן ש"אינו מסוגל לפגוע בזבוב על הקיר". מטבע הלשון הזו מצויה בשפות רבות, ביניהן אנגלית, יידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית וערבית ומקורה ברומן "חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן", מאת הסופר האנגלי לוֹרנס סטרן מן המאה ה-18. הרומן מתאר אדם שקט, בעל מזג טוב, שאפילו אינו מסוגל לפגוע בזבוב. כאשר זבוב גדול הטריד אותו, הוא תפס אותו ושחרר אותו בחוץ, באומרו: "העולם בוודאי גדול מספיק כדי שיהיה בו מקום גם לך וגם לי". לעומת יפה הנפש הנ"ל הביטוי "נפלו כמו זבובים" מספר לנו על מצב שבו בני אדם נקטלים בהמוניהם במהלך מלחמה. הוא מופיע ביידיש: פֿאַלן ווי פֿליגן, ובשפות רבות נוספות.

ההיררכיה בין החרק והחיות הגדולות  מגולמת בביטוי "עשה מזבוב פיל", כלומר הגזים, עורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. מקורו ביידיש: מאַכן פֿון אַ פֿליג אַ העלפֿאַנד. מסתבר שדוברי היידיש החליפו את היתוש בזבוב. בגרמנית אומרים 'לעשות מיתוש פיל' בעקבות אמרה מקורית בלטינית. ויש גירסאות נוספות|: לעשות מפרעוש גמל (לדינו). לעשות מזבוב גמל (יהודי עירק), לעשות מתל החפרפרת כיפה של מסגד (גרמנית), ועוד. ועל כך אמר מוטה גור: לא דובים ולא זבובים.

הזבוב מככב בפתגם חשוב בענייני דיבורים מלדינו: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום!

היתוש נאבק על מקומו בעולם הפתגמים. "יתוש בראש" מזכיר את הסיפור המדרשי על היתוש שהרג את טיטוס לאחר שהתיישב בתוככי קודקודו.  הביטוי התלמודי הנפלא ממסכת שבת מספר: "חמשה אימות הן, אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת שממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן". על מי שמפעיל כוח רב ומיותר לצורך השגת מטרה פעוטה נאמר שהוא "הרג יתוש בתותח", אִמרה שיש לה גירסאות רבות, המיוחסת לקונפוציוס, ומזהירה בפני שימוש בכוח יתר בלתי נדרש. בתאילנד אומרים: "רכב על פיל כדי לתפוס חגב".

מהיכן הגיע אלינו הג'וק? מן החשוד המיידי: יידיש, ששאלה אותו מן השפות הסלאביות. שמו העברי החדש הוא  'תיקן', מפני שהחרק הנ"ל מטיל את ביציו לתוך מעטפת דמוית תיק, וככל הנראה גם בעקבות צליל המלה המקבילה ברוסית וביידיש 'טרקן'. באנגלית הוא נקרא בשם המרתק cockroach, שיבוש של השם הספרדי לאותו חרק, cucaracha.  השם העברי הנפוץ יותר לג'וק הוא 'מקק'. בתלמוד נכתב על מקק הספרים ומקק התפילין. פרשנים רבים ראו כאן מילה נרדפת לריקבון (מק). רש"י סבר שמדובר בסוג של חרק: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". זהו גם מקורו של הביטוי "תולעת ספרים" שמקורו ביידיש, "ביכערוורמען".

ביידיש נקרא המקק בין היתר 'פרנצויז', כלומר, הצרפתי, והצרפתים לא לבד. באוצר לשון יידיש של נחום סטויצ'קוב סידרת שמות לאומיים נוספים שניתנו ביידיש לג'וקים: 'רוס', כלומר רוסים, 'פרוסק', דהיינו, פרוסים, ו'שוואב', גרמנים. רפול דיבר על "ג'וקים מסוממים בבקבוק" כשהוא מתכוון למחבלים. חרקים מבחילים במיוחד, המוציאים ריח רע כשהם נמחצים, נקראו בהווי הקיבוצי 'פשיסטים'. לאחר המהפכה האירנית ובזכות צבעם החום הוסב שמם ל'חומיינים'. היהודים זכו כידוע לדימויי חרקים בספרות האנטישמית.

דימוי החרקים ליצורים אנושיים בדויים מלווה אותנו מן המקרא. בספר שמואל א' נכתב: "אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?" לפי הפרשנים "פרעוש היא כינה שחורה הקופצת ממקום למקום". הרמב"ן טוען שהפרעוש הוא "מין רמש שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה". 'ברגוט' קרוב פונטית גם לשמו של יצור דוחה אחר שהטריף את דעת החלוצים בקיבוצים, הברחש. הפשפש הפך בזכות רביעיית מועדון התיאטרון שם נרדף לאיש קטן המטפס במעלות השלטון, כשכוונת המשורר הייתה לאדם מסוים מאוד. המקבילה הערבית ל'פשפש' היא 'פספאס', שפירושה גם קטן, ומכאן נולד 'פספוס' העברי לילד קטן. יש סברה שכך נולד הפועל התלמודי 'לפשפש': גירוד על מנת למצוא ולסלק פשפשים התרחב לחיפוש בכלל. "שוק הפשפשים" הוא תרגום שאילה מהמונח האנגלי flea market, אבל אינו מדויק, flea הוא פרעוש ולא פשפש. הטענה הרווחת היא שזו אינה אלא הגייה סינית של הביטוי האנגלי הסביר יותר free market.

החיפושית היא האזרח הנחמד בממלכת החרקים, לפחות על פי נוכחותה הלשונית. 'חיפושית' היא מלה תלמודית, אבל בתרגומי שאילה היתה שם למכונית גרמנית פופולרית וללהקת קצב אלמותית, ה-Beatles. הלהקה נקראה בראשיתה "חיפושיות הכסף", Silver Beetles, השיבוש beatles קשר את שם הלהקה לbeat. bug, השם הנוסף לחיפושית, זכה למשמעויות רבות בסלנג האמריקני: תקלת מחשבים, מכשיר ציתות, חולה נפש ועוד ועוד.

החרק הנקרא בעברית פרת משה רבנו נקרא בצרפתית 'קוקסינל'. איך הפך החרק הסימפטי הזה כינוי לטרנסוורטיסט? אמן/ית הדראג המפורסמ/ת ז'ק שארל דופרנסנוי קרא לעצמו/ה קוקסינל, ושם הבמה הזה היה לשם כללי לבן המין שלישי. השם פרת משה רבנו בא מן היידיש: 'משה רבנו קייעלע' (פרונת משה רבנו), אבל היא נקראה גם 'בהמונת משה רבנו' ו'משיחון משה רבנו'. ח"נ ביאליק כותב בשירו "זוהר": "זבוב הומה, 'בן סוסו של משה רבנו' – כולמו חמדתי ויהיו לי רֵעים". דוברי היידיש העניקו לחיפושית עם הנקודות האדומות את כבוד האלים לו זכתה לפניהם בשפות רבות. באנגלית היא קרויה 'חרק הגבירה הקדושה' (ladybug), ברוסית 'פרת אלוהים', בגרמנית 'חיפושית מרים' (Marienkafer) , ובצרפתית, לצד קוקסינל,  bete a bon dieu, החרק של אלוהים הטוב.

ולסיום, שיר ילדים הזכור פה ושם לילדים מדורות שונים: "איציק ביציק עכביש הלך לו על הכביש/ פתאום ירד הגשם שטף אותו בוויש". ככה זה עם חרקים. כאשר יענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.

גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".

גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".

גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".

גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".

גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".

גרסת מסכת אבות:  "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.

גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".

גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"

גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".

גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".

גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".

גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".

גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".

גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.

גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).

גרסת נתן אלתרמן:  "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.

גרסת אמיר גלבע:  "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".

הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".

גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.

הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.

הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.

גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.

גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.

הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.

הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.

גרסת התאטרון: מחכים לגודו.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות  חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.

ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).

"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לאחרונה חגגנו את חג הפסח המסמל את ראשית האביב. בחג זה מקובל לקרוא את שיר השירים, ספר מקראי שרבים מפסוקיו הולחנו והפכו לשירי אביב בזֵמֶר העברי, וביניהם: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (פרק ב, פס' יב). בפסוק זה המילה 'ניצנים' מופיעה במקרא בפעם היחידה. הניצנים מעידים על תחילת הפריחה, ולכן למילה 'ניצן' יש גם משמעות מטפורית: 'הסימן הראשון להופעתו של דבר מה', למשל "ניצני כישרון".

בשיר השירים מופיע פעמיים הצירוף "הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (פרק ו, פס' יא; פרק ז, פס' יג), כלומר: הצמיחו ניצנים. הפועל הֵנֵץ נגזר מהשורש נצ"ץ בבניין הפעיל, ומשורש זה נגזרו גם המילה נִצָּן והמילה הנרדפת נִצָּה (ישעיהו יח ה).

נוסף למילים אלה, מהשורש נצ"ץ נגזרו שתי מילים מקראיות מתחום האור והזריחה: הפועל נָצַץ ושם העצם ניצוץ. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה הראשונה בצירוף הָנֵץ הַחַמָּה (זריחת השמש). האם יש קשר אטימולוגי והיסטורי בין שתי המשמעויות של השורש נצ"ץ – פריחה וזריחה?

בעניין זה הדעות חלוקות, ויש מילונים היסטוריים שאינם מקשרים בין שתי המשמעויות. ואולם אחרים מוצאים קשר סמנטי בין תחום האור והזריחה לתחום הצמיחה והפריחה. הניצנים מתחילים לבצבץ מהצמח כשם שהאור מתחיל לבצבץ עם עלות השחר.

יש המביאים ראיות לקשר סמנטי זה משורשים אחרים בעברית ובשפות שמיות אחרות. בין היתר, בערבית הפועל זַהַרַ פירושו 'זרח', כמו 'זָהַר' בעברית, והמילה זַהְר פירושה 'פֶּרח'. בארמית הפועל 'צמח' פירושו גם 'זרח'. הקשר הסמנטי הזה ניכר גם בשורש זר"ח. משורש זה נגזרה המילה 'אזרח', המופיעה במקרא לרוב במובן 'בן האומה', בניגוד לגֵר, למשל: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה"  (ויקרא כד כב). רק בפסוק אחד בתהלים (פרק לז, פס' לה) מופיעה מילה זו במשמעות אחרת, והיא כנראה משמעותה המקורית: "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן". חוקר הלשון שלמה מורג פרסם מאמר על ביטוי זה (בכתב העת תרביץ מ"א, תשל"ב). מורג מפרש את המילה 'אזרח' בפסוק  זה כ'נֶבט, צֶמח', וקושר בינה ובין הפועל 'זרח', הנגזר מאותו שורש. הוא מוצא קשר סמנטי נוסף – בין צמיחה לבין לידה. הקשר הזה מסביר כיצד נוצרה המשמעות המוכרת של 'אזרח' כבן שנולד לאומה ו'נטוע' בתוכה.

כך, דרך קשרי המשמעות בין השדות הסמנטיים השונים, נתגלגלה משמעות השורש זר"ח ממושגים פיזיים בסיסיים המוכרים לכול – אור השמש וצמיחת הפרחים – למושג מופשט כמו אזרחות. וכך הגענו מניצני הפרחים בפסח לאזרחי המדינה ביום העצמאות.

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il