Feeds:
רשומות
תגובות

בהגדה של פסח נאמר כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הביטוי הזה מקורו במשנה, והוא מתבסס על פסוק מספר תהילים. ההגדה של פסח היא כידוע אוסף של קטעים ממקורות שונים, והיא סוכן לשוני רב עוצמה. ביטוי, פסוק, רעיון שנכנס להגדה, צץ על שולחן הסדר מדי שנה וחודר דרכו לשפה, ורשימת הביטויים שהחדירה ההגדה של פסח ארוכה כאורך המגילה.

'דור' שייכת לקבוצת מילים מן השורש דו"ר: הפועל לדור, וכן דייר, דירה, מדור, מדורה ועוד. המילה כדור המופיעה פעמיים בתנ"ך  נתפסת כצירוף: כ+דור. המשותף לכל אלה הוא המעגל: הבית העגול, המדורה העגולה, הכדור העגול – ומעגל הדורות, התפתחות האנושות באמצעות מחזורי חיים. השורש קיים גם בערבית. בשפת העבריינים מוכר הביטוי "דוּרי דוּרי", סיבוב כפול, המרמז על הוצאת עבריין סורר לחולות, והשארתו שם לנצח.

המילה "דור" אוהבת להגיע בזוגות, ולכן שוכנים באוצר הביטויים העברי נכסי צאן ברזל כמו "דורֵי דורות" (מן המדרש), "דור הולך ודור בא" (תוצרת קהלת), "דור דור ודורשיו" (מסכת סנהדרין), והביטוי המקראי "דור לדור יביע אומר". הביטוי הזה הוא חיבור שני פסוקים מספר תהילים. 'דור לדור' ("דור לדור ישבח מעשיך", קמה ד), ו'יביע אומר' ("יום ליום יביע אומר", יט ג). 'דור לדור' ו'יום ליום' עשויים בדפוס דומה, וההתכה יצרה את הביטוי החדש, הפופולרי עד היום במסכות בתי ספר ונאומים נמלצים. העקבות להיתוך מובילות לספרות ההשכלה המאוחרת. פרץ סמולנסקין כתב במאמרו "נחפשה דרכנו": "דבר לא ישוב ריקם כי יעשה ויצליח, ודור לדור יביע פעלו אשר פעל לאחיו בצר להם".  גם שני חלקי הביטוי עשו חיל. 'דור לדור' נקבע כשם לאגודה אקדמית המתמחה בהיסטוריה של החינוך בארץ ישראל. 'יביע אומר' הוא שם ספר תשובות מאת הרב עובדיה יוסף.

גלגולי הדורות יצרו בעברית מאז ימי התלמוד ועד ימינו שיטה היסטורית של חלוקה לדורות, ולדורות ניתנו שמות. המדרש מספר כי "העביר הקב"ה לפניו כל הדורות, דור הבריאה, דור המבול, דור הפלגה, דור האבות, דור מצרים". "דור המבול" הוא הדור החוטא והנכחד של תקופת התנ"ך, "דור הפלגה" הוא הדור של מגדל בבל, שבעקבות הקמתו התפלגה האנושות לעמים ולשפות. "דור המדבר" הוא הדור שיצא ממצרים ולא הגיע לארץ ישראל. שרשרת הדורות הזו נשענת על סיפורי התנ"ך מבריאת העולם עד יציאת מצרים. "דורות ראשונים" ו"דורות אחרונים" מחלקים את חכמי המשנה והתלמוד לשתי קבוצות דוריות, כשקו התפר עובר אצל יוחנן בן זכאי.

בסיפור הציוני מיוחס דור המדבר לדורות מהגרים שלא זכו להנות מפירות ההגירה. המונח "דורות ראשונים" מזכירים לנו את דור המייסדים, ו"דורות אחרונים" את דור ההמשך, בין "דור ההמשך" במפלגת העבודה ששיערו האפיר והוא נמוג, ועד דור ההמשך בקיבוצים ובמושבים, הרואה דווקא ימי פריחה בקיבוץ המופרט.

ההיסטוריה של מדינת ישראל, הסוגרת 130 שנות ציונות ושבעים שנות מדינה הספיקה ליצור  שרשרת דורות מרשימה. ראשיתה ב'דור המייסדים' או 'דור החלוצים' שזכו לכינוי המלעיג "אנו באנו", על פי השיר הציוני המלהיב "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". דור הבנים שלחם במלחמת העצמאות נקרא דור תש"ח או דור הפלמ"ח. הם נקראו גם 'דור בארץ', להבדיל מהאבות המהגרים, על פי אסופה מרשימה של יצירות סופרי הדור הזה. מול אנשי "אנו באנו" הם זכו לכינוי "אנו אנו", על פי המנון הפלמ"ח. אחיהם הצעירים, בני דור המדינה, הם ילידי שנות הארבעים והחמישים בישראל. הם התאפיינו באימוץ ערכי ההורים, מהשומר הצעיר ועד בית"ר, ובהליכה לתנועות נוער.

הדורות הבאים זכו לשרשרת כינויים לא מחמיאים, סימן לדרכם של אנשים שבגרו להשקיף מלמעלה על הדורות הבאים. צעירי שנות השישים בישראל שלא השתלבו בתרבות תנועות הנוער נקראו "דור האספרסו". הביטוי מיוחס להוגה הדעות היהודי ארתור קסטלר, והוא נטבע בעברית על ידי הסופר ס. יזהר בנאום בוועידת מפא"י בקיץ 1960. יזהר הסביר אז שהדור דומה לאספרסו כי הוא "חריף, מהיר וזול: חוויה חריפה, שתהיה תגובה מהירה לאירוע, וזול – כי הוא שייך להמונים רבים השוקקים לאותו הדבר". באותן שנים החלו מכונות האספרסו האיטלקי להגיע לישראל. גם האמריקנים מחזיקים ביטוי espresso generation, אבל הוא מתייחס לדור של מכונות קפה. מעט מאוחר יותר הצטרף לשותי האספרסו "דור הג'ינס",  צעירי שנות השישים-שבעים בישראל, שבישרו את ראשית ההשפעה האמריקנית. מקור הביטוי בסיסמת פרסומת למשקה קל: "דור הג'ינס שותה קווינס". הסיסמה הותירה חותם בשפה, המשקה נעלם.

את העשורים האחרונים מלווים בהתאמה דור האיקס ודור ה-Y, מונחים בינלאומיים שאומצו גם בישראל. דור האִיקס הם צעירי שנות התשעים של המאה העשרים בישראל ובעולם. הם מתאפיינים בדחייה פסיבית של ערכי החברה הקפיטליסטית. בעקבות הביטוי הזה נטבעה החלופה הישראלית "דור מזוין", ביטוי שנטבע על ידי הזמר אביב גפן בשיר "עכשיו מעונן".

הדור הנוכחי המדובר הוא דור ה-Y. זהו דור שגדל בתוך מסכים ועולם דיגיטלי. בישראל ובעולם יש לו מאפיינים שונים. מחויבות פוחתת, החלפת עיסוקים, מקומות עבודה ותחומי השכלה, קשיים כלכליים וחברתיים, ויש מונים גם שפה דלה. עוז ותמר אלמוג קראו לספרם על הדור הזה "כאילו אין מחר". הדור הזה זכה בארצות שונות לשמות שונים, מזוויות שונות. חלקם מתייחסים להיבט הכלכלי. דור הבומרנג מתייחס לאנשים החוזרים בגיל עשרים פלוס לגור בבית ההורים במקום לצאת לעצמאות. בספרד קוראים להם "דור האֶלֶף יורו", וביוון "דור השבע מאות יורו", על פי הכנסתם החודשית. בבריטניה הם נקראים "דור השוכרים", כיוון שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות בית בשל המחירים הרצחניים. בסין הם נקראים "שבט נמלים", בוגרי אוניברסיטאות שאינם מצליחים למצוא עבודה, ומתגוררים בלהקות בדירות זולות בשולי הערים. בסרט וול-סטריט 2 נטבע המושג דור הנינג'ה, ראשי תיבות ninja, כלומר: no income, no job, no assets.

כינויים אחרים מתייחסים לטכנולוגיות המקיפות את הדור הזה, וגם את הבוגרים ממנו, מכל עבר: דור האֶמ.טי.וי., דור הנינטאנדו, דור הפלזמה. הרשתות החברתיות הולידו את דור הפייסבוק, דור הלייק, דור הגוגל, ובעקבות שיטפון הסלפי דור 'תסתכלו עלי' (look at me generation): דור המאוהב בעצמו ומרבה לפרסם צילומים וקטעי וידאו אישיים.

כינויים אחרים מתמקדים בפסיכולוגיה: דור הפיטר-פנים, דור העצמי או generation I, וביפן מתועדים ההיקיקומורי, צעירים המתחבאים ומסתתרים בפני החברה. בפורטוגל הם נקראים "הדור המיואש", ואחרים מכנים אותם פשוט "הדור הסתום" (dumbest generation). דור שאינו קורא, אינו צורך תרבות גבוהה אלא ג'אנק פוד רוחני, ואינו מתעניין בפוליטיקה.

האם מדובר במלחמת דורות המוכרת מאז ומתמיד, ובסופו של דבר תורם כל דור את תרומתו לחברה ולתרבות? או שמא באמת הולך ופוחת הדור? בספר "ים של שלמה" מן המאה ה-16 נכתב: "וכל שכן בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין". ימים יגידו. או שלא.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

שני אישים במפלגת העבודה, א' ופ', מדברים ביניהם באחד מלילות הפריימריס.

א': "הגיעו תוצאות מרמת השרון, חבל על הזמן".

פ': "טוב?"

א': "גרוע. יש לביטוי הזה שתי משמעויות".

כמה וכמה פעמים הספידו את הביטוי  "חבל על הזמן", אבל הוא חי ובועט, כובש עוד ועוד חלקות, ובו בזמן שומר על דו-המשמעות שלו. הוא עבר את מחסום הגיל וכבר מזמן איננו סלנג נוער. הדוגמאות הבאות נשמעו במרחב הציבורי ובתקשורת. לא נגענו.

קצב באיטליז (גיל העמידה, בעל מבטא רוסי, לקונה, כנ"ל): "אני חותך לך את החלק הזה לקוביות, ייצא לך גולש שחבל לך על הזמן".

שיחת שני גברים בכניסה לקולנוע: "א: היינו באורלנדו במלון, מה זה חבל על הזמן, עם מדשאות וגולף, חבל על הזמן. ב: בדיסני הייתם? א: בטח היינו. אל תשאל איזה אכזבה. ממש חבל על הזמן".

תמר גוז'נסקי, מנהיגת מק"י לשעבר,  מספרת בראיון ששמעה שיחה של בני נוער ערבים  בתנועת הנוער של חד"ש: "הם מדברים אפילו בסלנג, שאותו אני לא תמיד מבינה ומתקשה להבחין מתי 'חבל על הזמן' זה שלילי, ומתי זה חיובי".

חלק מסימני הקליטה של הביטוי היא הגמישות שלו. הוא יכול לשמש כשם תואר, במשמעות מצוין: "מתכון לפיצה חבל על הזמן"; כתואר פועל במשמעות בהצלחה, באופן יסודי: "מדליקים ומתמסטלים חבל על הזמן"; כמילת העצמה: "אני מורח על עצמי כל מיני ג'לים שמסריחים חבל על הזמן". אפשר להוסיף לו תוספות וכינויים כמו "חבל לך (או לכם) על הזמן", "דיסק שחבל על הזמן", ואפשר גם "חבל על הפאקינג זמן", "חבל חבל חבל על הזמן", או "חבל על הזמן מזמן".

יש גם ראשי תיבות, חבל"ז. ממנו נוצר שם התואר חַבְלָזִי, אך משום מה לא נשמע הפועל  "לחבלֵז". אורנה בנאי, היא לימור, המציאה את חבל"פ. ב'מילון רק בישראל' מוסבר כי "חבל"פ איננו ראשי התיבות של  'חבר'ה – לימור פריחה', אלא  של 'חבל על הפנאי', הביטוי שמחליף את 'חבל על הזמן' ו'סוף הדרך' שכבר נמאסו על כולם". כמו כן נוצרו ראשי התיבות חבל"ז שו"ש: חבל על הזמן שלי ושלך; חבל"ז מזמ"ז: חבל על הזמן מזמן מזמן; ואפילו חבל"ז שוק"ו קר: חבל על הזמן שלי ושלך, כאילו וואו, קצת ריספקט!" להתחכמות הזו יש גם תוספת ששמעתי מפי חייל סדיר, "מאפר"ה". תרגום: "מה אני, פליט מרואנדה?" ברור שככל שראשי התיבות מתוחכמים יותר אורך חייהם מתקצר.

"חבל" היא מילת קריאה תלמודית שמשמעותה אבוֹי. אטימולוגית היא קרובה ל"חבלה" ו"מחבל". הצירוף "חבל על" נטבע לראשונה בביטוי הידוע ממסכת סנהדרין: "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ורש"י מסביר: "הפסד גדול יש על גדולים שאבדו". בספרות השו"ת, שיש בה יסודות מודרניים רבים, אפשר למצוא משפט כמו "חבל על ימים שאיבדתם". בשו"ת אחר נכתב: "חבל על הנייר להעלות בכתב דברי הבל",  ובשו"ת מאוחר יותר נכתב: "חבל על ההוצאה המיותרת של הגלופות", והרי לכם אביו מולידו של "חבל על הכסף". 'חבל על הזמן',  עצמו אינו מופיע במקורות. ההופעה המוקדמת ביותר שלו בכתובים היא בתרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל "אלטנוילנד" (בגירסה העברית: תל אביב) משנת 1902: "חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל".

ועדיין לא ענינו לשאלה איך התגלגל הביטוי הנפוץ הזה למחוזות הסלנג, ואף שינה משמעות. התשובה פשוטה. "חבל על הזמן" הוא קטע של משפט שלם. במשמעות המוקדמת, בזבוז זמן, המשפט השלם הוא: "חבל על הזמן שאנחנו מקדישים לעניין כלשהו". במשמעות החדשה, המעצימה,  פירושו: "חבל על הזמן שנקדיש לתאר כמה זה נפלא". המשך המשפט נשר, הרי חבל על הזמן, ונותרה המשמעות המעצימה.

'חבל על הזמן' מייצג שורה של ביטויים שנועדו למחמאה או לשבח אך משמעותם המקורית שלילית. נראה שגם כאשר הישראלי מעניק מחמאה אדירה הוא חייב להטמין בה איזו גלולה מרה. המתחרה העיקרי של 'חבל על הזמן' במגרש המחמאות הדו-משמעיות הוא 'סוף הדרך'. באחד האתרים מתבקשים הגולשים לדרג אירוע כלשהו  בסדר יורד בנוסח הבא: 'סוף הדרך. מדליק. רגיל. לא משהו. על הפנים'. כמו 'חבל על הזמן' גם 'סוף הדרך' יכול לעמוד כמלת קריאה עצמאית, כשם תואר: "סוף הדרך של מחשב",  כתואר פועל: "השקעתם סוף הדרך", וכמילת העצמה: "סרטונים מצחיקים סוף הדרך". אפשר להרחיב: "בשישי היה סוף סוף סוף הדרך", אפשר לקצר: "זה היה סוף, ממש סוף". "ארץ נהדרת" תרמה את "סוף סופי סופני".

גם הצירוף 'סוף הדרך' לא נמצא כמעט במקורות. בעברית החדשה הוא זכה לקונוטציה שלילית בכך שהפך דימוי למוות או לזיקנה, ונטבע במחרוזת הידועה של לאה גולדברג "שירי סוף הדרך". להקת "בצל ירוק" שרה בשנות השישים את שיר הזמר הנודד: "הדרך ארוכה היא ורבת הדר, כולם הולכים בדרך עד סופה המר". ב"לו יהי" של נעמי שמר  המשמעות עמומה משהו: "זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום".

השימוש במלים שליליות במשמעות חיובית מצוי גם בביטויים רבים אחרים, כמו 'משהו בן זונה', שהונצח במערכון הנפלא של החמישייה הקאמרית על שיחת בני ישיבה. ברשת מציעים למכירה "גלשן משהו בן זונה", אתר מסוים הוא "משהו פיצוץ בן בן זונה", ובאתר אימאגו נכתב על מאמר אחד דבר השבח "בן זנונים". א-פרופו פיצוץ, אי אפשר שלא להזכיר בקבוצה הזו את דבר השבח הביזארי "פצצות לגבות", ובעניין זה ראוי להביא ציטוט  משירת ספרד המאוחרת, בשיר מאת ר' סעדיה אבן דנאן, ללמדך שלא המצאנו שום דבר חדש: "גַבּוֹת צבִיָּה קשתות דָרכוּ / לִירוֹת בחץ עינה ללב חושקהּ // דָלק לנַשק את שפתה ואש / מִלֶחיָהּ דלקה בלב דולקהּ". אחו-שרמוטה של שיר שחבל על הזמן.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.

אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.

אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד  ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.

את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.

בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".

ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".

וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.

ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.

כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".

ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית,  שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.

מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם:  פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.

פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.

שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

שוב נכנס אדר ושוב מרבים בשמחה ומתכוננים לחג הפורים: מכינים וקונים תחפושות, אוזני המן, משלוחי מנות ועוד; ובכלל, נכנסים למצב רוח פּוּרִימִי, שמח ומבדח. בלשון הדיבור רבים אומרים את שם החג במלעיל: פּוּרִים, אך ההגייה התקנית היא כמובן, במלרע: פּורִים. כך או כך, מהו מקורו של שם החג?  התשובה נמצאת במגילת אסתר.

בסוף המגילה מתואר החג החדש שחגגו היהודים אחרי ביטול הגזֵרה:  "עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל-שֵׁם הַפּוּר" (פרק ט', פס' כו).  לפני כן נכתב שהמן "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (פרק ג, פס' ז) כדי לקבוע את התאריך שבו יבצע את מזימתו נגד היהודים. המילה 'פור' מופיעה רק במגילה, ולכן היא מוסברת באמצעות המילה הנרדפת גּוֹרָל. בלשון המקרא 'גורל' היה חפץ קטן שהיו מטילים יחד עם חפצים אחרים מאותו סוג (אבנים או קיסמים) לתוך קופסה, ואז בוחרים אחד מהם כדי להכריע (כפי שעושים כיום בשליפת פתקים אקראית מתוך מכל). כמו כן, נהוג היה גם לנער בתוך כלי כמה גורלות מסומנים (למשל, שסומנו עליהם שמות אנשים, שבטים או תאריכים שונים, כפי שמסופר במגילת אסתר), והגורל הראשון שהיה נופל החוצה מהכלי היה נבחר (ומכאן כנראה מקור הביטוי נָפַל הַפּוּר). המילה 'גורל' קשורה למילה גַ'רַל (אבן) בערבית. למרבה ההפתעה, אולי יש קשר בין 'גורל' לבין מילה לועזית מוכרת. המילה 'קורל' (חומר קשה המופק משִלדָם המסתעף של אלמוגים) מקורה ביוונית korallion. יש הרואים את המילה היוונית כגזִירה מהמילה העברית 'גורל' (במובן 'אבן קטנה') בסיומת יוונית (בחילופי העיצורים k  ו-g, תופעה פונטית רווחת).

המילה 'פּוּר' עצמה היא מילה שמית (בניגוד למילים רבות במגילה שמקורן בפרסית), ומקורה ככל הנראה באכדית. יש המקשרים אותה לשורש פר"ר שעניינו שבירה, שכן הפור היה שֶבר של אבן, חרס או עץ. לפי הסבר אחר, מילה זו קשורה למילה הארמית 'פּוּרְתָּא' (מעט, קצת).  

במקרא מופיע פעמים רבות הצירוף הִפִּיל גּוֹרָל, לדוגמה: "וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל-יוֹנָה" (יונה א ז). אחד הדברים שנקבע במקרא באמצעות הטלת גורלות היה חלוקת הנחלות בארץ ישראל לשבטי ישראל. לכן לעיתים משמשת במקרא המילה 'גורל' במובן הנחלה שהוגרלה, למשל: "וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף" (יהושע יח יא). הביטוי עָלָה בַּגּוֹרָל מתאר משהו שנבחר באמצעות הגרלה, או מישהו שזכה בהגרלה, לדוגמה: "בהגרלה הגדולה שהתקיימה עם תום המבצע עלה בגורל משה כנעני מפתח תקווה". בלשון חז"ל נגזרו משם העצם 'גורל' הפועל הִגְרִיל ושם הפעולה הַגְרָלָה.

בלשון חז"ל מופיעה לראשונה גם המילה פַּיִס במובן 'הגרלה, בעיקר ההגרלה שהייתה נעשית בבית המקדש לצורך חלוקת העבודה בין הכוהנים': "התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס" (משנה, יומא ב ב(. ככל הנראה, מקורה במילה הארמית 'פֵּיסָא', ואולי היא מבוססת על שאילה מיוונית. יש המקשרים אותה למילה 'פִּסָּה' במובן 'חלק קטן' – חלק קטן של אבן (או חומר אחר) ששימש כגורל.

באנגלית הפירוש המקורי של המילה lot הוא חפץ המשמש כגורל; הביטוי to cast lots פירושו 'להפיל פור/גורל'. כמו בעברית המקראית, פירוש המילה lot הוא גם 'חלקת אדמה'. ממילה זו נגזרה המילה lottery (הגרלה). מאותו מקור  בשפות אירופאיות אחרות נגזרה המילה lotto באיטלקית, המוכרת לנו כיום כשם ההגרלה לוטו.

בעקבות הנוהג העתיק להטיל גורלות כדי להכריע בהחלטות חשובות לעתיד, המילה 'גורל' החלה לציין את מזלו של האדם, את מה שקורה או שעתיד לקרות לו – את מנת חלקו (הצירוף "מְנָת-חֶלְקִי" מופיע לראשונה במקרא, בפס' ט בפרק ט"ז בתהלים לצד המילה "גּוֹרָלִי"=הגורל שלי).  משמעות זו מופיעה גם במקרא: "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין [=הימים]" (דניאל יב יג). כך, מהביטוי 'עלה בגורל' במובן 'הוגרל' (ראו לעיל) נתגלגל הביטוי  עָלָה בְּגוֹרָלוֹ (של מישהו) במובן 'קרה לו', למשל: "התובע הביע את צערו על שכך עלה בגורלה של המערערת, להיות מורשעת בעבירות כה חמורות".

כידוע, אסתר ומרדכי הצליחו לבטל את גְּזֵרַת הגורל שגזר המן על היהודים, והתאריך שנבחר בהטלת הפור, י"ד באדר, "נֶהְפַּךְ לָהֶם [לכל היהודים] מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט כב), ולכן נקבע בו חג הפורים (שם, פס' כ-כו) עד ימינו. חג שמח!

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לפני כמה שנים כבש את תרבות הפנאי בישראל להיט חדש: הגוּמילוּם, או בכינויו הישראלי 'גומיות'. מי שיש לו בנות וגם בנים בגילאים המתאימים היה אמור לשמוע שוב ושוב את הביטוי "תקנה לי גומיות". ומה עושים עם הגומיות? באמצעות נול פלסטיק, באנגלית loom, שוזרים גומיות בצבעים שונים לצמידים. הבשורה הגדולה בעיסוק הזה, שאותו הגה מלזי-אמריקני, היא שאין מגששים במשחק הזה באצבעות על גבי מסכים, אלא עוסקים כמלאכת כפיים, כמו פעם. העיסוק והמוצר נקראו במקור rainbow loom, נוּל הקשת. היום נקרא המוצר באנגלית loom bands : צמידי הנול. גומילום הוא השם הישראלי שניתן לשיגעון העולמי החדש על ידי היבואן בעז דקל. חברת נסטלה הצטרפה לשיגעון, והחלה למכור גומיות יחד עם השלגון החדש שלה.

'גומילום' הוא הלחמה של שתי מילים, loom האנגלית (כאמור, נול), ו'גומי', שהיא מילה גרמנית שאומצה בישראל ולא זכתה לתרגום. בתלמוד מופיעה המילה 'גֶמי' שפירושה קנה סוף, והוא שימש לקשירה כך שנוצר קשר אסוציאטיבי מקרי בינו לבין הגומי. לגומי היסטוריה ארוכה בעולם הצרכני העברי, וגם בשפה. בימים רחוקים היו מייצרים מהגומי נעליים, כדורי משחק, כלים ועוד חפצים רבים. בכל העולם הלכו במגפי גומי. המיכל דמוי בקבוק שטוח שנועד לחמם גבות כואבים בימי הקור נקרא בקבוק גומי. בעיתון דבר משנת 1940 הופיעה מודעה מרגשת: "מכונות להלחמת גומי: בחנות נסיף חיסאווי, בבניין אבו גאז'אלה, שוק הירקות על יד בית חרושת לגזוז אבו אינג'ילה. המוכר מוכן ללמד את המלאכה".

בעולם של פעם הגומי צץ בתחומי צריכה שונים. חברה המייצרת מזרונים ספוגיים בחרה בשם המסחרי 'גומאויר' שהפך למותג מצליח. המגב ההודף את מי שטיפת הרצפה נקרא מקל גומי על פי פס הגומי שבקצהו. משחק פופולרי שעדיין לא נס לחו הוא 'גומיות', משחק דמוי קפיצה בחבל באמצעות שרוכי גומי.
בד בבד נכנס לשוק הלהיט "גומי לעיסה", תרגום מילולי של השם האנגלי chewing gum. גומי הלעיסה הקדום ביותר התגלה בפינלנד והוא כבן 6000 שנה, אז הוא נוצר מקליפת עץ הלִבנה. בעוד הגומי הטבעי המשמש בתעשייה נוצר מעצים שונים ובעיקר עץ הקאוצ'וק הלטינו-אמריקני, גומי הלעיסה המאוחר יותר נולד משרף אלת המסטיק, ועל כן נקרא פשוט "מסטיק", גם אם במהלך המאה העשרים נוצרו לו תחליפים סינטתיים. מאוחר יותר מלאו חנויות הממתקים ב"סוכריות גומי". יש כאלה שזה מעורר בהם גועל, אבל נראה שבין הילדים יש ביקוש למוצר הנמתח והמתקתק הזה.

כך או כך, הגומי הפך שם נרדף לאלסטיות, ולאו דווקא מחמיאה, כמו בביטוי "ארוך כמו מסטיק". בשירו של אבי קורן "שלווה" שמענו: "על המחנה נדלק ירח, על המאהל כוכב זורח, והזמן כמו גומי מתמרח, ליל שבת בלי טעם ובלי ריח".
דימוי אחר הנשען על האלסטיות של הגומי הוא כינוי לנערת קרקסים המסוגלת לקפל את איבריה בדרכים בלתי מתקבלות על הדעת ולהיכנס במלוא גופה אל מזוודה צרה: "נערת גומי", ולצידה גם "איש גומי". הביטוי "נערת גומי" היה לדימוי לא מחמיא לפוליטיקאים המשנים את דעותיהם. אמנון אברמוביץ' כינה ב-2005 את לימור לבנת ״נערת הגומי של תנועת הליכוד״, נראה שהיא לקחה את הכינוי ברצינות ופרשה. בשיר של רמי פורטיס ושלומי ברכה "יפה אך מושחתת" נכתב: "במדינה כמו גומי, אין חוק ואין מוסר". ואיך פותרים בעיות במדינה יפה אך מושחתת? באמצעות חותמת גומי, אישור אוטומטי למהלך עסקי, ארגוני או פוליטי, ללא בדיקת גוף הדברים. מקור הדימוי באנגלית: rubber stamp.

האלסטיות של הגומי הפכה אותו חומר מבוקש ליצור כובעונים, או בשמם המוכר יותר קונדומים, שכונו גם 'גומי'. על המוצר הזה כתב חנוך לוין את המחזה "סוחרי הגומי". במחזה נתקע הגיבור עם מחסן עצום של קונדומים, בשנה שבה החלו הנשים להשתמש בגלולות למניעת היריון. עם פרוץ עידן האיידס העובר לגברים ולנשים באמצעות משגל חזר הגומי הזה לאופנה.
שלטון מדינת ישראל בשטחי הגדה והרצועה הועידו לגומי תפקיד חדש ובלתי צפוי: כדורי הגומי, שנועדו לפגוע במפגינים ולנטרל אותם בלי לגרום להרג. המונח 'כדורי גומי' במקרה זה מטעה. הכדורים האלה עשויים פלדה מצופה בגומי, והם מסוכנים למדי, למרות שאין בהם חומר נפץ. בעקבות זאת נוהגים בצה"ל לומר "לתת גומי", נוסח פקודה שפירושו "לירות כדורי גומי". לכדורים ניתן גם השם החביב "גומיות".

הגומייה המקורית אינה גומילום ואינה כדורי פלדה מצופים. הגומייה היא טבעת גומי לצרכים שונים ובצבעים שונים. בצה"ל מככבות הגומיות גם בעסקי הופעה ולבוש. הגומיות שבחיבור בין נעלי הצנחנים ומכנסיהם הן סממן של הופעה מסודרת, הקרויה בצבאית 'מדוגמת'. מסתבר שלא כולם אוהבים אותן. במחקר השוואתי שערכה ד"ר דנה קחטן שעסק במאבק היוקרה בין גולני והצנחנים על השליטה בחילות השדה, הצנחנים הולכים "עם הגומיות למעלה" (וגם עושים גלח"ץ כל יום!), בעוד גולני מתגאים ב"גומיות למטה", או "בלי גומיות", שפירושן הופעה מרושלת. נראה שזה יופייה המיוחד של המילה הזאת, גומי. היא באמת עשויה מגומי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

%d בלוגרים אהבו את זה: