Feeds:
רשומות
תגובות

לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.

הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.

הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.

'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.

'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.

הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.

הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.

הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.

אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.

דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.

'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.

ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.

יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.

לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.

עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.

אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.

לפועל הוֹרָה  יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר,  בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה  מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה  דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.

במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.

משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש  במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.

מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה  דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).

כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.

הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל:    "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי  פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.

המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.

המילה  תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה  תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

התחומים המרכזיים שמהם נולדו שמות משפחה הם כאמור שמות פטרונימיים (שמות אב), מקומות יישוב ומקצועות. במידה פחותה נוצרו שמות על פי תכונות שיוחסו כנראה לאבי המשפחה בעת מתן שם המשפחה הקבוע. התופעה הזו מוכרת גם בתרבויות לא יהודיות. בספרדית דלגאדו הוא רזה, מורנו הוא כהה עור. מלינקי בפולנית הוא קטן. בקיסרות אוסטרו-הונגריה יהודים חולקו לקבוצות על פי צבע השיער וקיבלו שמות משפחה בהתאם, כמו וייס ושוורץ, או על פי גובהם – קליין וגרוס.

השם האשכנזי המוביל במדינת ישראל כבר לאורך שנים רבות הוא פרידמן. מקומו במדרג השמות הוא 18, הרחק אחרי שמות גנריים כמו כהן ולוי, ושמות מזרחיים כמו ביטון ודהן, וזאת לאורך שנים רבות. הסיבה לכך שיש מעט שמות אשכנזים ברשימה הפותחת פשוטה. פיזור השמות בקרב האשכנזים רב מאוד, בעוד שבין המזרחים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, נושאים רבים אותו שם משפחה, ויש לכך סיבות סוציולוגיות. 30% מעולי מרוקו נושאים עשרה שמות בלבד. פרידמן פירושו איש שלום, ויש מייחסים אותו כשם מטרונימי בעקבות אם המשפחה פרידה. בעברית הישראלית הוא הפך שם נרדף סטיגמטי לאשכנזים, בעקבות "הפרידמנים והבובלילים" מ"האח הגדול" הראשון. הפרידמנים כאן הם גלגול של תושבי אפרידר, ממייסדי אשקלון.

שמות על פי תכונות אינם בהכרח שמות מחמיאים. אלתר הוא ביידיש זקן, בעקבות השפה הגרמנית, והוא ניתן גם כשם פרטי לילדים רכים שהוריהם ראו ב'זקן' שם מכובד וסגולה לאריכות ימים. צברים שנקראו אלתר סבלו לא מעט מן השם. אצל הספרדים נמצא את שם המשפחה אסֶידו שפירושו בספרדית: חמוץ, והוא מתייחס כנראה לאדם רגזן ולא נעים. קונפינו הוא בספרדית אדם הנמצא בגלות או מאסר. בוחבוט הוא בעקבות הבֶרְבֶרית אדם בעל כרס. טייב וטיבי לעומתם הם אנשים טובים.

שמות משפחה לא מעטים נקראים על שם בעלי חיים. סוקול ברוסית בפולנית הוא בז. סוקולוב הוא בנו של סוקול, מילולית: בן הבז. הרצל הוא שם חיבה של הרץ, שפירושו בגרמנית לב, אבל אפשר לראות בו גם צורה מקטינה של הירש (צבי), שבגרמנית של ימי הביניים בוטא הרץ. לא במקרה נקשר השם העברי נפתלי (איילה שלוחה) להרץ (צבי) בשמות פרטיים, כמו נפתלי הרץ אימבר, נפתלי הרץ טור-סיני ואחרים. כאשר נבחר הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הופתעו רבים לדעת שמוצאו ממרוקו. אייזנקוט הוא שינוי בניחוח אשכנזי של השם אָזָנקוֹט הנפוץ בין יהודי מרוקו. על פי אחת הטענות זהו שם של שבט בֶרבֶרי שגר באזור סהל בדרום-מערב מרוקו, והיהודים שגרו בשכנותו נקראו על שם השבט. חוקר השמות אהרן מוריאלי מוסיף כי הפירוש המילולי של השם אזנקוט הוא איילה.

יהודים רבים באירן בעת החדשה בחרו שמות הקשורים לציונות. אפשר למצוא ביניהם שמות כמו שמע ציון, אוהב ציון, פדויים, גאולים, ארץ קדושה, מגן דויד, וכן שקלים המוכר גם מתחום השטיחים. סבה של המשוררת וחוקרת הפולקלור אסתר שקלים, ר' אליהו שקלים, היה אחראי מטעם התנועה הציונית על איסוף השקל הציוני באספהאן, ומכאן שמו. יהודים נוהגים להעניק שמות לסגולה. גליק וכן גליקסמן הוא האיש בר המזל. ונטורה פירושו בלדינו מזל, מיימון היא בכמה מלהגי הערבית מזל, ומכאן גם המימונה, חג המזל.

שמות יהודיים שונים נוצרו כנוטריקונים, ראשי תיבות, בדרך כלל בעלי אופי דתי. בשם כץ (או כ"ץ) רואים נוטריקון של כהן צדק. כהן צדק הוא צאצא של צדוק הכהן, שבו בחר שלמה לכהן בבית המקדש. נוסף על כך, כץ פירושו חתול בגרמנית. ול"ך הוא שם גרמני, וגם ראשי תיבות של "ואהבת לרעך כמוך", הנחשבים מדרש מאוחר. לאומים שונים דוברי שפות רומניות כמו איטלקית, צרפתית ורומנית כונו על ידי הגרמנים וֶלשים. מכאן התגלגל השם ולאכיה ברומניה, מחוז וליס הדובר צרפתית בשווייץ, אזור ולוניה בבלגיה ועוד. כך נוצרו שמות המשפחה וֶלש, וֶלטש, וָלָך, וַלְק, וְלוֹך ועוד. השם הנפוץ בכר הוא ראשי תיבות של "בן כבוד רבי", שם שניתן במקור לבנים של רבנים מפורסמים. לשם אזולאי הוצמד מדרש ראשי תיבות מספר ויקרא: "אשה זונה וחללה לא ייקחו", ומכאן שזהו לכאורה שמם של כוהנים. המקור האמיתי הוא מגוון: טוב בשפה הברברית, כחול בספרדית ועוד.

סיפורי פולקלור רבים נפוצו על שמות פוגעניים שניתנו ליהודים שלא יכלו לשלם על שם המשפחה. בדרך כלל השמות לא שרדו כי היהודים עשו כל מאמץ להיפטר מהם, וייתכן שחלקם הם בגדר אגדות אורבניות. יהודי שאיחר לרישום השמות נקרא שפֶּטֶר, בגרמנית – המאחר. שמות כאלה היו על פי הפולקלור בלומנקלוֹץ (שוטה הפרחים), אֶזֶלקופ (ראש חמור), אוקסֶנשוַונץ (זנב שור), וַנְצְקְנִיקֶר (מועך פשפשים), קִיסמיך (שק לי) ועוד. שמות כמו הֶזֶנפרץ – פרצוף ארנבת והֶזֶנשפרוּנג – זנב ארנבת נשארו במאגר גם היום.

אח'דר, הירוק, הוא כינוי לאליהו הנביא בפי יהודי עיראק. מקור השם באסלאם, שם נקרא אליהו "הנביא הירוק", עקב האמונה שבכוחו להוריד גשמים. ח'דֵיר הוא מקום קברו בדרום עיראק, שאליו עולים יהודים לרגל. מכאן נגזר השם חְ'דוּרי, שמחוסר ידיעה נהגה כַּדּוּרי. בארץ מעובר השם ח'דורי לאליהו. שם המשפחה אלפי המוכר באמצעות האב יוסי והבן גורי, קשור במעשה שהיה. חבורת יהודים עזבה את פרס כדי להתיישב בעיראק. התנפלו עליהם שודדים וגנבו את כספם והם התקיימו מצמחי בר. שאלו אותם מה אכלו, והשיבו: אכלנו עַלַף, מספוא לבהמות, ועל כן שמם נקרא עלפי, ובהמשך אלפי.

שם המשפחה חתוּכָּה קשור גם הוא במעשה שהיה או לא היה, המסופר במסורת התימנית. פירוש השם הוא חתיכה. הסיפור מספר על בעל שדרש מאשתו ביום שישי להביא נתח בשר לארוחה, לאחר שהחתול חטף חתיכה מהארוחה המתבשלת. הקצבים היהודים כבר סגרו את החנויות, והיא הביאה נתח בשר מן הגויים והגישה לבעלה. כדי שהבעל לא ייכשל באכילת טריפה נעשה נס מהשמיים וחתיכת הבשר לא שקעה בצלחת המרק אלא החלה לצוף ולשקוע חליפות.

שמו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אוֹלְמֶרט נדיר לא רק בארץ אלא גם בעולם. בשוודיה התגלתה משפחה בשם אולמרט, אך התברר ששמה המקורי היה tremlo, שהיה גם שמה של מחלבה מעלת סירחון בסביבה, וכדי להתנער מהדימוי שינתה המשפחה את שמה לאולמרט באמצעות היפוך אותיות.

ומה בדבר השמות המחודשים, שבדרך כלל קטעו מסורת משפחתית בת מאות שנים? כמעט כל ראשי הממשלה בישראל עד היום נקראו בשמות עבריים. רובם שינו את שמם משם לועזי אשכנזי. דוד גרין היה לבן-גוריון, משה שרתוק היה לשרת. לוי שקולניק היה לאשכול. יצחק שמיר נקרא במקור יזרניצקי, שמעון פרס נקרא פרסקי, אהוד ברק נקרא ברוג, אריאל שרון נקרא שייינרמן. שניים נולדו בשמות עבריים: יצחק רבין ובנימין נתניהו, שאביו בן ציון נקרא לפני כן מיליקובסקי. שם נישואיה של גולדה מאיר היה מאירסון. ראשי הממשלה היחידים עד כה שלא כיהנו בשם עברי היו בגין ואולמרט.

בן-גוריון דחף לכך שאזרחי ישראל כולם יחליפו את שמם הלועזי לעברי. הוא כפה זאת על קציני צה"ל, ספורטאים המייצגים את ישראל בחו"ל ושדרים ברדיו. כאשר נדרש שדר הרדיו ירון לונדון לשנות את שמו הוא ניסה להוכיח שלונדון הוא שם עברי. כשלא הצליח הודיע ירון שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והשם המקורי נשאר על כנו. ואילו הסופר חתן פרס נובל שמואל יוסף צ'צ'קס שינה את שמו בעקבות ספרו הראשון, "עגונות", לעגנון, וכך נחקק בפנתיאון הספרות העברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

חג החנוכה עוד לא הגיע, אבל הסופגניות כבר מככבות בכל המאפיות. כבר נכתב הרבה על המילה סֻפְגָּנִיָּה; כידוע, מקורה של מילה זו במילה סְפוֹג, שנשאלה מיוונית בתקופת חז"ל ראו כאן. הסופגנייה אינה המאכל המתוק היחיד שקשור למילה זו: יש גם עוגה רכה וקלה המאופיינת במרקם אוורירי וקפיצי, ומכונה עוּגַת סְפוֹג (sponge cake). בלשון חז"ל נגזר מהמילה 'ספוג' גם השורש ספ"ג, ועתה נמקד בו את תשומת הלב.

הפועל סָפַג מופיע לצד המילה 'ספוג' במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה .ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך, שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת." (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם, הספוג משול כאן ל"איש הזכרן שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר" (ובלשון ימינו: למי שיאמין גם ל'חדשות כזב', כלומר ל'פייק ניוז'). הרמב"ם מסיק שלפי משל זה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים.

במשל זה המילה 'ספוג' והפועל 'ספג' משקפים את המטפורה השגורה, שלפיה מוח האדם הוא כלי קיבול הקולט לתוכו את המידע שמגיע מבחוץ, בין היתר באמצעות האזנה לדברי אחרים. בימינו נוטים להשתמש במילה 'ספוג' במשמעות מטפורית דומה, ולהגיד שילדים קטנים קולטים היטב מידע מסביבם, "כמו ספוג". ואולם לשימוש המטפורי העכשווי במילה 'ספוג' יש קונוטציה חיובית, בניגוד לקונוטציה השלילית במשל החז"לי שלעיל.

גם לביטוי סָפַג מַכּוֹת יש מקור בכתבי חז"ל, לדוגמה: "רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים [=ארבעים מלקות שהיו נהוגות כעונש על עבירות שונות], תספוג מכת מַרְדּוּת [מכה לשם ענישה]" (נזיר, ד, ג). בלשון ימינו אפשר גם 'לספוג' ביקורת, תבוסה או עלבונות. כאשר הפועל 'ספג' מופיע לפני מילים אלה, יש לו גון משמעות סביל: מישהו 'סופג' מכות או התקפות ממישהו אחר.

המילה סְפִיגָה משמשת גם במובן בלימה, ויסות, הפחתה (של זעזועים, טלטלות, רעשים וכד'). בין היתר, מילה זו מופיעה בביטויים צבאיים המתארים עמידה מול התקפות, כמו כֹּ שֶׁר סְפִיגָה (למשל: "עוצמה צבאית נמדדת לא רק בכושר לחימה אלא גם בכושר ספיגה") וכּוֹנְנוּת סְפִיגָה (כניסה למשטר של התגוננות פעילה וסבילה לפני הרעשה צפויה, כדי להקטין את נזקיה). לפועל 'ספג' ולשם הפעולה 'ספיגה' יש שימושים גם בתחום הכלכלה, בצירופים כגון 'ספג התייקרויות', 'ספג עלויות', שפירושם: נשא בהפסד או בהפחתת הרווח שנגרמו ליצרן או לגוף מסחרי כלשהו עקב התייקרות של חומרי גלם, מוצרים או שירותים. בניגוד לביטוי 'ספג מכות', בביטויים אלה הספיגה אינה רק סבילה: יש בה גם התכוונות פעילה להתקפה או להפסד כלכלי.

בתולדות העברית נגזרו מילים רבות מהשורש ספ"ג: הפעלים הִסְ פִּיג ונִסְ פַּג, התארים סְפוֹגִי (והתואר הנרדף, הנדיר יותר סְפוֹגָנִי), סוֹפְגָנִי (ולחלופין סַפְגָנִי), סָפִיג (שאפשר לספוג אותו) ועוד. בן-יהודה חידש את המילה מַסְ פֵּג: מכשיר כתיבה קטן מכוסה נייר סופג המשמש לספיגת דיו. השימוש בו פסק בהדרגה מאז המצאת העט הכדורי.

לצד השמות הפטרונימיים, שתי הקטגוריות הבולטות בשמות משפחה, בכל התפוצות ובשלל שפות, הן על פי מקומות יישוב ועל פי מקצועות ותכונות. השמות ניתנו בתקופה שבה שם המשפחה הפך לחובה, ולכן ניתן לקשר בין מקום מגורי המשפחה או מקצועו של האב באותה תקופה, אף כי זה אינו תמיד המקרה. הקטגוריה הראשונה קרויה גם שמות טופונימיים.

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעה, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. ההלך שאול לדני קיבל את שמו מהעיר לדן. לעיתים נהגו לתת למשפחות היהודיות שמות יישובים מחוץ לתימן כאשר המשפחה הגיעה משם או אבי המשפחה נהג לנסוע לשם לעסקיו, וכך אפשר למצוא אצל התימנים שמות משפחה כמו בונדאר (עיר בפרס), קוטה (על פי כלכותה) ועיראקי.

בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב"קר", שפירושה "מִן": משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. משפחת יזדי הפרסית מוליכה אל אירוע מן העבר. שבעים משפחות עברו בעקבות רעש אדמה מהעיר יזד לעיר משהד, אבל שמרו על שם העיר ממנה עברו. יוצאי צפון אפריקה תרמו את חלקם: אלפאסי מפאס, דרעי ואדרי מהעיר דרעא ורבים אחרים. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל ההוגה הדגול ישעיה ברלין וראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו. השם הנפוץ הלפרין מקורו בעיר היילברון בגרמניה הדרומית. היו שעיברו את שם המקום כבר בעבר הרחוק. רבי נתן המאתי בן המאה ה-13 הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו (באיטלקית: מאה), רבי שלמה ירחי מהעיר הצרפתית לונל בעקבות המילה הצרפתית שפירושה ירח. לעיתים שם היישוב הלועזי התחלף בשם עברי בעל צלצול דומה. כך החליף הרב מאיר ברלין את שמו לבר אילן, ושר החינוך בנציון דינור נקרא קודם דינאבורג (היום עיר בלטביה). לעומתם לשם משפחתו של ירון לונדון אין קשר לעיר לונדון, אלא הוא ככל הנראה שיבוש של לינדנר או אפילו של למדן.

שמות צפון אפריקאים בולטים קרויים על פי מקומות. משפחת אבוהב הגיעה ממקום יישוב שנקרא אום אל אבוהב בטוניסיה, אם כי יש לשם פירושים נוספים. ומהיכן הגיעה משפחת סוויסה? האם מסואסה בנפת סנטנדר בספרד, או מסויסיה במחוז סוס שבדרום מרוקו, ואולי מהעיר סוסה בתוניס, ושמא מעיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה? ואולי הפירוש הוא פשוט קווצת שיער, מילה בערבית בֶרבֶרית. השם שָאמי לעומת זאת אינו רב-משמעי. "שאם" הוא השם הערבי של דמשק, "שאמי" הוא מי שהגיע מדמשק. מכאן גם שמו של הח"כ לשעבר כרמל שאמה.

בישראל החדשה נתנו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ"שטוב" ל"חדר" על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות. יגאל אלון, שהתבקש על ידי בן-גוריון לשנות את שמו כמו יתר אלופי צה"ל, התלבט בבחירת השם. בן-גוריון הציע לו בין היתר להיקרא יגאל הגלעדי, "כי אתה תכבוש את הגלעד". אלון (אז פייקוביץ) עיווה את פניו ואמר: "ואם אני אכבוש את נבלוס, תקרא לי הנבלוסי?" בן-גוריון פרץ בצחוק וההצעה ירדה מן הפרק.

הבלשן ד"ר רפיק אבו בכר מביא כמה עשרות שמות משפחה בין ערביי ישראל הנשענים על שמות יישובים, ביניהם נבלוסי על פי נבלוס, היא שכם, רמלאווי על פי רמלה, תרשיחאני מתרשיחה, עכאווי מעכו, חיפאווי מחיפה, עזאווי מעזה ואחרים. על שם הכפר שנחרב זרעין נותרה משפחת זרעיני, ועל שם הכפרים ענבתא וביתוניא ביו"ש קרויים משפחות ענבתאווי וביתוני. שמות לא מעטים מרמזים על מקורה של המשפחה מחוץ לארץ ישראל, ובהן משפחות מצראווה ומצרי שהגיעו ממצרים, תורכי, זחלאווי על פי זחלה שבלבנון, חלבי ועוד.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגואררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רוב מחדשי השמות לעברית בישראל החדשה בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית, חלקם שמות מקצועות המיוסדים על אתוס העבודה החקלאית. אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפרים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

ברשומה השלישית האחרונה: על שמות תכונות, ראשי תיבות וסתם שמות מוזרים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כולנו מתעניינים בשמות משפחה, בעיקר בשם המשפחה שלנו, אבל מה אנחנו באמת יודעים על שם המשפחה? רוב שמות המשפחה ניתנו לפני מאות שנים, ואת הסיבות מדוע נבחר שם זה או אחר ומתי בדיוק ניתן רק לשער. האם רוזנטל – שם משפחתי – מעיד שמשפחתי גרה בעמק של שושנים? או הייתה חובבת שושנת העמקים? או שלאם המשפחה קראו רוזה? ואולי, כפי שטוענים החוקרים, זה היה פשוט שם משפחה יוקרתי שניתן למי שהרבה במחיר?

בתוך המגבלות האלה, מדובר בכל זאת בתחום רב עניין, וראוי להקדיש לו אפילו שלוש רשומות (פוסטים בלעז). הרשומה הזו עוסקת במקור המרכזי של שמות משפחה ברוב התרבויות המוכרות לנו: משפחה על פי שם האב, הקרויה גם "שמות פטרונימיים". בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. שמות מטרונימיים, על שם האם, היו ונשארו נדירים, אם כי על פי המחקר בסין של האלף השלישי לפני הספירה, בשושלת פו, הונהגו כבר שמות משפחה על פי האם. הנוהג הזה בוטל באלף השני ושושלת שאנג קבעה שהאב הוא מקור שם המשפחה.

וכך אנחנו מוצאים בפינות רבות של הגלובוס סיומות פטרונימיות חוזרות לשם המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, ונותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. זה לא קרה באיסלנד. איסלנדי מקבל שם פרטי חצי שנה לאחר שהוא נולד. השם השני שלו, עד היום הזה, הוא שם האב בתוספת סון (בן) או דוֹטִיר (בת). שחקן הכדורגל של מכבי תל אביב וידאר קיארטנסון הוא בנו של קיארטן. ראש ממשלת איסלנד קטרין יאקובסדוטיר היא בתו של יאקוב. פמיניסטיות איסלנדיות תובעות לאפשר קביעת השם גם על פי האם, בינתיים בלי הצלחה. ברוסית נהוגה שיטת ביניים, כאשר מוסיפים בין השם הפרטי לשם המשפחה הקבוע תוספת פטרונימית משתנה. איבן אלכסייביץ סרגייב הוא בנו של אלכסיי. באתיופיה שם האב הופך לשמו השני של הבן, המכונה גם "שם משפחה מזויף", אבל אינו עובר לדורות הבאים.

הסיומת 'סון' האיסלנדית מוכרת גם בשוודיה, אך שם היא כבר בשיטת ההקפאה. אחד מאבותיו של הסופר השוודי סטיג לארסון נקרא לארס. בנורווגיה הַתוסף הפטרונימי הוא 'סֶן'. שמות המשפחה המובילים שם הם יוהנסן, אולסן והנסן, זכר ליוהן, אולה והנס. 'סון' היא גם סיומת פטרונימית אנגלית, מניקסון ועד ג'ונסון. בספרדית הסיומת מצטנעת: ez. אלווארז הוא בנו של אלווארו, ודומינגז הוא בנו של דומינגו.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים. הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, -סקי, וכן -ביץ' בתוספת תנועת עזר לפניה: אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן'. פירוש השם בערבית תוניסאית הוא בן חי. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של 'גבר נמוך', קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של 'בעל הראש הגדול'. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית 'בן': אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

כמה הערות על שמות המשפחה של הנשים. לא תמיד הן היו חייבות לאמץ את שם הבעל. בימי הביניים כשאדם ממעמד נמוך התחתן עם אשה ממעמד גבוה יותר הוא אימץ את שם משפחתה. היום התופעה נדירה. במאתיים השנים האחרונות פשט בארצות רבות החוק התובע שאשה תקבל את שם בעלה והילד את שם האב, אלא אם כן האב אינו ידוע או מתעלם מאבהותו. בארצות הברית החלה בשנות החמישים תנועת נשים שתבעו לשמור את שם משפחתן, אך המגמה הזו בירידה. עם זאת יש תופעות בארה"ב של אימוץ שם חדש שאינו של אף אחד מהצדדים, שם כפול על פי שמות המשפחה של בני הזוג, וגם שם מעורבב: סמית+ג'ונס=סימונס. דווקא בארצות דוברות ספרדית נשים אינן נוהגות לשנות את שם משפחתן, מטעמי מעמד ונימוס.

בתרבויות מסוימות כגון יוון, בולגריה, רוסיה, צ'כיה ועוד סיומת שמות משפחה של נשים משתנית על פי האב או הבעל. יוונייה בת לפאפאדופולוס תיקרא פאפאדופולוּ. פולנייה שנישאה לפודבינסקי תיקרא פודבינסקה, וכמוה בנותיה. בליטא, כאשר שם האב הוא וילקאס, אשתו תיקרא וילקיינֶה, והבת וילקייטה.

המגמה הישראלית הבולטת היא נשים שלהן שם כפול: שם הנעורים ושם הבעל, כמו גאולה אבן-סער ואורלי וילנאי-פדרבוש. עוד לא אמרנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ומה דעתכם על החברה "ציונית פתאל-קופרוואסר", שהייתה בשלב כלשהו יועצת הרמטכ"ל לענייני אתיופים? נשמע כמו קיצור תולדות הציונות. נשים שזכו למעמד ציבורי-תקשורתי שומרות לעיתים קרובות על שמן, מציפי לבני ועד שלי יחימוביץ ולימור לבנת.

מחקר שנעשה בנושא מגלה שנשים נוהגות להוסיף את שם הבעל לעיתים רק כאשר נולד הילד הראשון. ציטוט מהמחקר: "אני נורית הפנר נגיד, ובעלי הוא ניר דובנוב. אני באה לקחת את אביב דובנוב מהגן, מי זה אביב דובנוב? מה אני, דודה שלו?"

ברשומה הבאה: על שמות משפחה על פי מקומות יישוב ומקצועות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: