Feeds:
פוסטים
תגובות

ברשימה הקודמת נפגשנו בתרומה המרשימה של היידיש לסלנג הישראלי. חלק לא קטן מהתרומה הזו עובר תהליך התיישנות מזורז, בעיקר מפני שהיידיש אינה נוכחת כמעט במרחב הישראלי, בניגוד לערבית ולאנגלית. לצד זה יש תרומה יציבה ומרכזית לקבוצת הביטויים המתורגמים, תרגומי השאילה או תרגומי הבבואה. מאחר שהם ביטויים עבריים, התיישנות היידיש לא חלה עליהם. ב"מילון הצירופים" של עבדכם כ-2500 ביטויים עבריים שיש להם מקבילה ביידיש. רבים מהם קיימים גם בשפות אחרות, אבל היידיש היא הסוכן הטבעי שלהם במעבר לעברית. ברשימה הזו יובאו דוגמאות לביטויים שמקורם ביידיש ללא השפעה נוספת, כלומר: נולדו ביידיש ומתוך ההווי המיוחד של הקהילות היהודיות.

יידיש היא שפת דיבור יומיומית, והעברית זרועה ביטויי שיחה מיידיש. מה נשמע? וואָס הֶרְצָאך. מה בוער? וואָס ברענט, ביטוי הקיים גם בגרמנית ובצרפתית. משפטי 'וואָס' ייצרו את כינוי העתיק לאשכנזים: ווּסווּס. תגובה על 'בבקשה': אין בעד מה, ניטאָ פֿאַר וואָס. ולסיום שיחה: שנשמע בשורות טובות. כשמברכים אבל מבקשים לקלל אומרים על מישהו בעקבות יידיש: שיהיה בריא, שיהיה לו לבריאות, ובפועל מאחלים לו מחלות משונות.

יידיש העניקה לאוצר הפתגם היהודי משפטי חוכמת חיים עממית. מה תעשה אם יורקים לך בפרצוף? אל תגיד שיורד גשם. בעל המאה – הוא בעל הדעה: דער וואָס האָט די מאה האָט די דעה. חוכמת היידיש והלדינו קובעת: נותנים לך? קח! ובהרחבה "נותנים לך, קח. מכים אותך, ברח". ביידיש אומרים גם: "נותנים לך, קח. לוקחים – צעק גוואלד!"

החכם העממי היידי חשדן מטבע בריתו. מציעים לך מוצר מושלם? הכלה יפה מדי, די כּלה איז צו שיין. מושכים אותך לעניין בעייתי: אל תכניס ראש בריא למיטה חולה. איש מקצוע או עסקן מתחיל את עבודתו בשירותך, זהירות: הוא מתגלח על הזקן שלך. אם יסתבך בבעיות הוא ימכור את האמא שלו. ואם תנסה להסתדר אתו, זה יעזור כמו כוסות רוח למת: העלפֿן ווי אַ טויטן באַנקעס.

יידיש היא שפה אירונית, והדבר מתבטא גם בניגון היידי המיוחד, המשלים את הטקסט. מישהו איים או התרברב? אז הוא אמר, האָט ער געזאָגט. פלוני מתחסד: הוא 'מגלגל עיניים כלפי שְמָיא'. פלמוני חושק בדבר מה שלא יוכל להשיג: יצאו לו העיניים. התייעצו עם האדם הלא נכון: מצאו את מי לשאול, געפֿינען וועמען צו פֿרעגן. מתלהבים ממישהו? ביידיש מרגיעים: הוא לא מציאה גדולה, ניט קיין גרויסע מציאה.

שתי דמויות מקראיות מככבות בביטויים אירוניים. על מי שטועה בכתיבה אומרים שהוא 'כותב נוח בשבע שגיאות': נח מיט זיבן גרײַזן. הוראת גרײַז היא גם זקן וגם שגיאה, ועל כן הובעה השערה כי במקורו עוסק הצירוף בשבעה זקנים או חכמים, בעקבות העובדה שנח היה שביעי ואחרון במניין מי שהגיעו על פי המקרא לזקנה מופלגת. 'שמשון המסכן' הוא כינוי אירוני לאדם או קבוצת אנשים הידועים בכוחם אך מתלוננים על חולשתם. ראש ממשלת ישראל לוי אשכול הציע למפקד חיל האוויר עזר ויצמן להציג את ישראל כמו 'שמשון הגיבער דער נעבכדיקר' כדרך להשיג מטוסי קרב.

בעברית יידישאית ביטויי דיכאון רבים. אחד הולך עם האף באדמה, ואחר נמצא עמוק באדמה: ליגן טיף אין דר'ערד, ובהרחבה: "שוכב באדמה ואופה כעכים". המטרידן עושה לך את המוות, הקשקשן רק עושה לך חור בראש. ועל המדוכא אומרים ביידיש ובלדינו שיש לו 'פרצוף של תשעה באב'. מצד שני, הביטוי 'חיים משוגעים' מקורו ביידיש: מאַכן אַ משוגענעם לעבן. עוגה משובחת היא 'עוגה מארץ העוגות', אַ קוכן פֿון קוכנלאַנד. הדפוס "דבר מארץ הדברים" בהוראה מעצימה מקובל ביידיש, למשל: אַ ייִד פֿון ייִדנלאַנד (יהודי מארץ היהודים).

אורח החיים היהודי מספק חומר רב למטבעות לשון ביידיש ולתרגומם לעברית. נאום או ספר 'ארוך כאורך הגלות': לאַנג ווי דער יידישער גלות. בודקים מישהו בקפדנות ובחשד: בודקים בציציות, בעקבות המנהג לבדוק מדי פעם את הציציות כדי לוודא שלא נקרעו ונפסלו. אדם או עניין חסרים עוקץ או עמדה ברורה? לא בשר ולא חלב, בעקבות ההפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב. באותו הקשר משמשת גם המילה היידית 'פרוֶוה'.

מטבע לשון מעניין הוא 'סיפור מההפטרה', עניין מטריד הכרוך בהתעסקות רבה ורוגז. הוא נטבע בעקבות 'אַ נאָמען פֿון דער הפֿטורה' (שם מההפטרה), המתייחס לשמות מוזרים שאינם מן החומש כמו אברהם ויצחק, אלא מנביאים וכתובים, כמו חבקוק ומלאכי.

גם ימי החג והמועד הותירו את רישומם בעולם הניבים היידישאים-עבריים. ראש וראשון הוא יום הכיפורים, שהוליד את תרנגול הכפרות. הביטוי 'הסתכל כתרנגול בבני אדם' מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין שקיצו קרב.

פסח הוליד את הביטוי החביב 'אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות' על מי שעוסק לכאורה בעניינים שברוח, אך דעתו נתונה להנאות החומר. 'חכם של מה נשתנה' הוא חכם לכאורה, הנוטה לשאול שאלות סרק. הביטוי 'חושך מצרים', אפלה מוחלטת, התגלגל מהמכה התשיעית, ויש לו מקבילה גרמנית. ומה אומרים ביידיש ובלדינו כשדבר מה לא מסתדר? לא כל יום פורים.

בביטוים יידיים רבים מבצבץ הקשר מקראי. הניב 'יצא לו מהאף' מקורו אמנם בספר במדבר על אכילת בשר: "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא", אבל הוא חזר לעברית בתיווך יידיש: ס'גייט אים שוין פֿון דער נאָז/האַלדז (יצא לו כבר מן האף/מן הגרון). מי ששקע בשכרות עמוקה הוא 'שיכור כלוט', שיכּור ווי לוט, בעקבות הסיפור המקראי על לוט שהשתכר עד כדי כך, שלא הרגיש ששכב עם בנותיו. האיחול בימי הולדת 'עד מאה ועשרים' מקורו ביידיש. הוא התקדש בעקבות המקרא, שם נכתב כי זה היה מניין שנות חייו של אדם הראשון, ומניין שנות חייו של משה רבנו.

לצד התנ"ך יש גם ללשון חכמים השפעה על ניבים יידישאיים שהתנחלו בעברית. 'אַל תקשקש בקומקום', האַק ניט קיין טשײַניק, מזכיר את הביטוי הארמי-תלמודי הידוע 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'. על מי שמתקשה למצוא בן זוג אומרים ביידיש ובעוד שפות יהודים 'לכל סיר יש מכסה'. הביטוי זכה להשראה ממדרש בראשית רבא, המתייחס לפסוק הראשון במקרא: "תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הילל, על בריית שמים וארץ, אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה (כסיר וכמכסה)".

ולסיום, כמה ביטויים שנוצרו מתוך סיפורים בפולקלור היהודי. האמרה 'על ראש הגנב בוער הכובע', אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל, מבוססת על סיפור עם. אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. 'כָשֵר אבל מסריח' מבוסס על בדיחה יהודית. אשה באה לרב ואומרת לו שהכניסה את חיתולי התינוק בטעות למרק במקום למים, ושאלה האם המרק כשר. תשובת הרב היא: "כשר, אבל מסריח." הביטוי 'לָרַבִּי מותר', דער רבי מעג, מבוסס על סיפור פולקלור. באו בשבת ושאלו את הרבי, אם מותר להוציא פרה שנפלה לתוך בור. הרבי אסר זאת, אך כששמע שהפרה היא שלו, מיד מצא היתר. מסקנה: לאנשי שררה מותר מה שאסור לאנשים הפשוטים. העיירה היהודית, גרסת ישראל שנות האלפיים.

העברית החדשה ומנהיגיה נלחמו ביידיש. היא סימלה בעיניהם את הגלות, את היישוב הישן בארץ ישראל, את יהדות מזרח אירופה שממנה רצו לברוח. אבל זה היה ירי בתוך נגמ"ש הנפש היהודית האשכנזית. רוב העולים לארץ דיברו יידיש בילדותם, והמשיכו לדבר יידיש בביתם בתל אביב ובחיפה ואפילו בקיבוצים. המרחב הציבורי הקיא את היידיש, אבל השפה האירונית-ממזרית הזו, בת אלף השנים, חזרה דרך החלון לאחר שנזרקה דרך הדלת.

החזרה אל העברית המדוברת התבצעה באופן ספונטני ובכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא מה שקרוי 'שאילה ישירה'. מילים וביטויים ביידיש שחדרו לסלנג הישראלי, חלקם התיישנו וחלקם שרדו את משוכת דורות הילידים שלא שמעו יידיש מימיהם. הערוץ השני הוא ביטויים ומטבעות לשון ביידיש שתורגמו לעברית תרגום טבעי, מה שקרוי 'תרגום שאילה'.

היידיש היא שפה הודו-אירופית, המבוססת על שילוב בין הגרמנית העתיקה לשפות הסלאביות. עם זאת נטמעו בה לאורך הדורות מילים רבות בעברית. הטמיעה הותירה בהן שני סימנים: ההגייה האשכנזית, השונה מאוד מההגייה הספרדית המקובלת בישראל, והמשמעות האירונית-עממית, תוצר של חיי קהילות סגורות, שבהן כולם מכירים את כולם. כך למשל, המילה העתיקה 'חכמה' היא ביידיש חוֹכְמֶה, במלעיל, ופירושה אמירה מתחכמת. 'עייצֶס' הן עצות סרק, 'עמך', קיצור של 'עמך ישראל', מתייחס להמון הפשוט. חברָה ביידיש היא חברֶה, ובסלנג המקומי – קבוצה קרובה או חבורה. הממזר, במלעיל, משודרג מילד לא חוקי דחוי לגבר ערמומי. מילה המציפה את הסלנג הישראלי של שנות האלפיים היא תַכְלֶס, שאינה אלא המילה המקראית העתיקה תכלית, אבל היא אינה עוסקת בתכלית הקיום אלא בצרכים הבסיסיים של החיים: מה התכלס? מה יצא לנו מזה? וכשקהל דתי מברך אמן או מרצה ב'שְכֹויֶיח', זו אינה אמירה 'עדיף לשכוח אותך', אלא מחמאה עברית: יישר כוח. גם 'לעשות אפצלוכס', ביטוי שהתיישן, מכיל מילה עברית: אויף צו להכעיס.

ההעברה לעברית מאפשרת גם יצירת שורשים חדשים מיידיש ומהם פעלים. כאן לפעלים מאנגלית ומערבית יש תפוצה רחבה, אבל יש גם מיידיש. בראשם עומד הפועל 'לחרופ', לישון שינה עמוקה, על פי כראָפּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, הוליד את 'לקטר'. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַשן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים יידישאים הוא הפועל 'לפרגן', לעודד הצלחה של הזולת. ביידיש אומרים פֿאַרגינען, להסתכל בעין טובה.

אחת הקטגוריות החשובות בשפת הדיבור היא מה שקרוי 'קשרים ריקים'. גם כאן מציעה היידיש מאגר מרשים. בראשם 'עפּעס', שכיכב בעבר ופירושו ביידיש 'משהו', ואחריו 'נו', אותה מילה קצרצרה ורבת שימושים, מזירוז ועד נזיפה, היסוס וספקנות. גם 'אזוי' שלטה בעבר, וכן 'אָ קִיצֶר', שלה צאצא עכשווי: בקיצקץ. בין החרדים מקובל מאוד הקשר חְמֵיין, קיצור של 'איך מיין', אני סבור. ומהיכן הגיע 'או-טו-טו'? ביידיש אָט (מבטאים אוט) פירושה הִנֵה, ובהכפלה: אָט-אָט (הנה הנה).

היידיש היא שפת האנחות, שלהן שם מטרייה: קרֶכְץ, שפירושה אנחה. הרבה אנחות ביידיש, ואין להן מתחרים: אוֹי ווֵי. אוֹי ווַיזְמִיר. אוי אַ-ברוך. איזה צורעס (צרות). מאיר אריאל שר: "שיקשט את מצפוני / עת אני בקאקט". בקאקט, מחורבן, מזכיר, מה לעשות, את קקי וקאקֶר. כל יהודי נושא אתו 'פֶּקָלֶה', חבילה מטפורית של צרות. הקרכץ המוביל הוא קריאת השבר 'געוואלד', שפירושה ביידיש: אלימות. הפוליטיקה הישראלית אימצה אותה במה שקרוי 'קמפיין גוואלד', שהתגלה כיעיל ביותר. ויש גם אנחת הנאה מנצחת: אָ מְחָייֶה.

היידיש היא כאמור שפה רוויה אירוני, על גבול הסרקזם. על דבר מה שמתגאים בו מגיבים בביטוי חצי עברי 'אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה'. על אירוע מופרך מצקצקים 'אָ מָאיְסֶה', ואם כבר אז 'בּוֹבֶּה מָאיְסֶס', מעשיות סבא, ביטוי שיש לו היסטוריה עתיקה. רופאים קובעים דיאגנוזה של מתחזה שהגיע לחדר מיון באותיות הלטיניות ג'י אם ג'י, ראשי תיבות: גוּרְנִישְׁט מִיט גוּרְנִישְׁט, כלום עם כלום. על הצעה מעליבה מגיסים בביטוי שכולו עברית אשכנזית: 'מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס', מוחל טובֿות. ספינת הדגל של הזלזול היידישאי היא הקידומת 'שְׁמ', הנדבקת לכל מילה או שם. "נדבר על טקטיקות ועל שמקטיקות" אמר המאמן רן בן שמעון. "הדתה שמדתה", אמר נפתלי בנט.

לב הקהילה היהודית הוא המשפחה, ובאשכנזית: מִשְׁפּוּחֶה. הילד החמוד הוא אינגָלֶה, טאטע הוא האבא וגם כינוי לאב הגדול, אלוהים. טאטעלע ומאמעלע, אבאל'ה ואמאל'ה, הם כינויי חיבה לילדים. הסיומת 'לע' משמשת תוספת חיבוב עברית מובילה: חביבלֶה, שהוא שילוב ערבית ויידיש, דנהלֶה אכול את הבננהלֶה. אָ מְזִינִיק הוא בן זקונים, שְׁוִויגֶר הוא החותן או החותנת.

יידיש היא ללא עוררין מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, שחלקן מככבות עד היום. העקשן הוא אוֹקס (שור), הטיפש בּוֹק (תיש). המתבכיין הוא כאמור קוּטֶר (חתול זכר). אדם גס רוח הוא שטיק בְּהֵיימֶה (חתיכת בהמה), והאלים – וִילְדֶה חָיֶה (חיה פראית). הקשקשן הוא נודניק, הרברבן שוויצר. המתחכם הוא אוּבֶּר חוּכֶם, אדם הנוטה להתחכם ללא צורך. לרשעים מקציבה היידיש מבחר נאה: דרֶק (חרא במחילה), קאקֶר שנזכר לעיל, חוֹלֵירָה (המחלה שקטלה מיליונים), קנָאקר, שמֶגֶגֶה.

כל התכונות שליליות? כמעט כולן, אבל עם קריצה יהודית: הבן אדם הוא א שטיק נביילה, אבל פון אונזערער, משלנו. החפיפניק (מערבית) הישראלי נתמך על ידי החאפֶּר, הפרטצ'ניק והמאכרים למיניהם. אנשים מזולזלים ופחותי ערך ייקראו ביידיש ישראלית יוֹצמָך, לֵיימך (בעקבות התנ"ך אבל בתיווך היידיש), נֶבֶּך, קָליקר ושלימזל, שעל חולצתו שופך השלומיאל תה רותח. מי שקל לעבוד עליו הוא פְרָיֶיר, מילה שזכתה למעמד-על בשיח הישראלי. מעל כולם השילוש הקדוש: הצילייגר, הציפלויגֶנֶר והציקרוכֶנֶר. צילייגר היא סגי נהור, המשמעות המקורית: אדם חזק ומוכשר. לשם האיזון נתנה לנו היידיש את החֶבְרֶמָן ואת ה'מֶנְטְשׁ', אדם הגון ובוגר, מילולית: גבר, אדם.

יש גם עזרת נשים, והיא לא מחמיאה. עקרת בית קפדנית מדי היא בָּלֶבּוּסְטֶה, צעירונת קלת דעת היא צַצְקֶה או סתם 'מיידלה', מילה שהפכה למורשתו של הנשיא המנוח עזר וייצמן. ליברמן כינה את ראשות המפלגות בעבר 'ווַייבֶּרְס'. האשה המרושעת היא מָכָשֵׁיפֶה (מעברית) וקלפטֶע (מארמית: כלבתא). הפטפטנית היא קַצ'קֶה (אווזה), והאשה המופקרת קוּרבֶה – זונה. ומעל כולן, היַכנֶע והיֶנטֶע. אותו דבר? לא בהכרח. כל אשה יכולה להיות ינטע, אבל חולמת להיות יכנע: סופר ינטע.

עולם המזון הישראלי שזור במטבחי כל העולם, וגם המטבח היהודי לא טמן את לשונו בצלחת. יהודי טוב או סתם אורח לרגע במסעדה יהודית מתענג על בֶּבָּלָך (שעועית), גֶרְגָלָך (גרונות עוף), פופיקים (קורקבנים), קישקע (מעיים), גפילטע פיש, מרק קניידלאך או קרפלאך וטשולנט ליום חול. טובלים בחֵריין (חזרת, לא לערבב עם החריימה, הדג המרוקני), לוקחים שלוּק שנאפס, ומשמיעים גרֶפְּס לתיאבון.

בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקעס, שמונצעס, שמאטעס, מגהץ קקמייקה (עתיק יומין), מכרייקה חסרת שימוש, פַּנְטוֹפְלָך שיצאו משימוש. מעצורי החלון דמויי האדם בבתים תל אביביים של פעם קרויים מֶנְטְשָׁלֶך, אנשים קטנים. פעם לבשו כאן מכנסי דְרַיי פֶרְטֶל, מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָאטְקֶס, מכנסי ארוכים צמודים לגוף, וביידיש: תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקעס, הכותפות, שהפכו מותג גיל שלישי בתרבות התל אביבית.

עולם יידישאי ישראלי שלם מקופל בהווי הלשוני החרדי, שבו שימושי יידיש רבים שזר לא יבינם. אלה יטופלו בעתיד ברשימה נפרדת. וברשימה הבאה: על הים הגדול של ביטויים ומטבעות לשון שתורגמו מן השפה המתוקה-מרירה הזו, הדחויה והחצופה, היידיש.

עם פתיחת שנת הלימודים התלמידים פוגשים שוב את חבריהם לכיתה וקונים מחברות, ספרים וחוברות עבודה. במקביל, לקראת הבחירות החוזרות התקשורת עוסקת בחיבורים בין מועמדים ומפלגות שונות. השורש חב"ר מחבר בין מילים רבות מאותה משפחה סמנטית, ובכך יעסוק החיבור הנוכחי.

המשמעות הבסיסית של השורש חב"ר היא 'צירוף, הצמדה או קשירה של דבר אחד לדבר אחר'. משמעות זו בולטת בעיקר בפועל חִבֵּר, החל מלשון המקרא: "וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל-אֶחָת" (שמות לו י). בלשון המקרא גם הפועל חָבַר מופיע במשמעות קרובה: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ" (שם, כו ג), כלומר: מחוברות זו לזו. גם הפועל הסביל חֻבַּר מופיע במקרא: "כְּתֵפֹת עָשׂוּ-לוֹ [לאפוד] חֹבְרֹת עַל-שְׁנֵי קצוותו (קרי: קְצוֹתָיו) חֻבָּר" (שם, לט ד); וכן בפסוק הידוע "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב ג). הפעלים מהשורש חב"ר מתארים קישור פיזי בין שני חפצים בעיקר בפסוקי התורה הרבים העוסקים בבניית המשכן בספר שמות, וחלקם מצוטטים בדוגמאות לעיל. גם המילים 'מחברת' ו'חוברת' מופיעות לראשונה בפסוקים אלה במובן של נקודת הקשר בין כמה יריעות בד: "וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית" (שמות כו ד). בימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מחברת' במובן יצירה מחקרית או ספר, בין היתר בשם הספר 'מחברת מנחם', שהיה מילון מקראי שכתב מנחם בן סרוק. באותה תקופה החלו להשתמש בפועל 'חיבר' במובן 'כתב ספר', שהרי גם כתיבה היא צירוף של מילים, משפטים ורעיונות אלה לאלה. במקביל, גם שם הפעולה 'חיבור' החל לשמש במובן 'ספר, יצירה בכתב', למשל בהקדמת הרמב"ם לספרו 'מִשְנֵה תורה' (סעיף כח): "וחיברו חכמי משנה חיבורין אחרים, לפרש דברי התורה". נוסף לכך, חכמי ימי הביניים, החל מרבי אברהם אבן עזרא, השתמשו במילה 'חיבור' במובן אחת מארבע פעולות החשבון.

בעברית החדשה החלו להשתמש במילה 'חוברת' במובן של מספר דפים המחוברים לספר דק, ובמילה 'מחברת' – במובן של דפים ריקים המחוברים זה לזה במטרה לכתוב בהם. כמו כן, נטבע המונח תַּחְבִּיר (סִינְטַקְס) – התחום בבלשנות העוסק בדרכי ההתחברות של מילים זו לזו ליצירת צירופים ומשפטים בלשון (בין היתר, בעזרת ו' החיבור ומילות חיבור נוספות, כגון 'או', 'גם' ו'אבל').

מהמשמעות הפיזית של הצמדת שני עצמים זה לזה נגזרה משמעות מופשטת של יצירת קשר בין אנשים. המילה חָבֵר מבטאת משמעות זו באופן מובהק. במקרא היא מופיעה לצד המילים הנרדפות רֵעַ, ידיד, עמית, ומֵרֵעַ, לדוגמה: "חָבֵר אָנִי לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ" (תהלים קיט סג). צורת הנקבה 'חֲבֵרָה' מופיעה במקרא פעם אחת במובן 'רעיה': "וַאֲמַרְתֶּם עַל-מָה עַל כִּי-ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (מלאכי ב יד). בלשון חז"ל משמשת מילה זו גם במובן 'הזולת', למשל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (משנה, אבות ב י); וכן – במובן שותף ללימודים: "הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, ע"א, הכתיב במקור). בתקופת התלמוד המילה 'חבר' שימשה גם כתואר המציין מעמד של תלמידי חכמים המדקדקים במצוות, בעיקר בהלכות הפרשת תרומות ומעשרות ובהלכות טומאה וטהרה (בניגוד ל'עם הארץ'), לדוגמה: "בית שמאי אומרים לא ימכור אדם את זֵיתָיו אלא לחבר" (משנה, דמאי ו ו). מילה זו יכולה לציין גם חפץ הדומה למשנהו, למשל: "מקיפין שלושה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים" (משנה, עירובין א ט). בעברית החדשה נוספה למילה 'חבר' המשמעות של מי ששייך לחֶברה, לארגון, למוסד וכד' והוא חלק מהם (member באנגלית).

המילה חֶבְרָה מופיעה במקרא רק פעם אחת: "וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם-פֹּעֲלֵי אָוֶן" (איוב לד ח). מכאן נגזר הביטוי אָרַח לו לחֶברה (המוכר גם בצורתו המשובשת 'אֵרֵחַ לוֹ לְחֶבְרָה'). המילה חֲבוּרָה (קבוצת אנשים) מופיעה לראשונה בלשון חז"ל, למשל: "כיצד מחבורה לחבורה? היה אוכל בחבורה זו ורוצה לאכול בחבורה אחרת – הרשות בידו" (ביצה יט ע"א). הביטוי הָאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה (החשוב והנכבד שבחבורה) מופיע כמה פעמים בתלמוד (בין היתר, סנהדרין ח ע"ב).

בעברית החדשה המילה חֶבְרָה משמשת גם במובן גוף עסקי, כנראה בעקבות כפל המשמעויות של המילה company באנגלית ומילים קרובות בשפות אחרות. משמעותה המקורית של המילה באנגלית הייתה אף היא 'חבורת אנשים'. החל מסוף המאה ה-14 מתועד שימוש במילה זו בהקשר של גילדות מסחר.

במקביל החלה המילה 'חברה' לשמש גם במובן society: קבוצה גדולה של בני אדם במקום מסוים בעלי מנהגים וחוקים משותפים, תרבות אחת, סדר חברתי ועוד, וכך נוצר שם התחום 'מדעי החברה', הכולל בין היתר את הסוציולוגיה.

הפועל הִתְחַבֵּר מציין במקרא רק את המשמעות המופשטת של יצירת קשר בין אנשים, למשל: "וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר […] עַל-יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם-אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת-מַעֲשֶׂיךָ" (דברי הימים ב כ לז). דווקא המשמעות הפיזית של הפועל הזה (יצירת חיבור בין שני דברים) התפתחה מאוחר יותר. בלשון הדיבור בימינו נגזר מהמילה 'חָבֵר' הפועל הִתְחָבֵר (בלי הדגש של בניין התפעל ב-ב'), שפירושו רק 'התיידד', כדי לייחד את המשמעות הספציפית הזאת מתוך שאר המשמעויות של 'הִתְחַבֵּר'. בעידן הדיגיטלי אנו צריכים להתחבר לאתרים ואפליקציות שונות באמצעות מייל וסיסמה, כדי לראות מה חדש אצל החברים שלנו ולהישאר מחוברים לעולם.

האוכל הוא אחד היסודות המכוננים של התרבות, כל תרבות. לכל עם המאכלים שלו, הרגלי אכילה, וגם סיפורי אוכל, פתגמי אוכל ופולקלור אוכל. היהודים, כמובן, אינם יוצאים מהכלל הזה. פתגמי אוכל בכל התפוצות עוסקים גם באכילה עצמה, אבל גם יוצרים מעולם האוכל דימויים לעניינים רבים ושונים. מסע קצר בעולם האוכל והפתגם היהודי, על קצה המזלג, תרתי משמע, עם הסברים במקרה הצורך. בסוגריים התפוצה היהודית שממנה הגיע הפתגם.

קבוצת הפתגמים הראשונה מדברת על פעולת האכילה. יש בה המלצות מה לאכול, איך לאכול ומתי, המוכרות לכל סבתא יהודייה.

ארוחת הבוקר היא מסמר היום (תימן). עם ג'חנון וביצה, כמובן.

הארוחה, בבוקר אין חיים בלעדיה, בצהריים מובנת מאליה, ובערב רק למי שישים לבו אליה (תימן). ארוחת הערב אינה הכרחית.

בשר הוא הטוב שבירקות (צרפת). עקיצה לטבעונות, שלא הייתה כוס התה של יהודי העולם.

יהודי טוב אוכל בשבת פשטידת גבינה וביצת אווזה (ספרדים).

שבת בלי חמין היא כמו מלך בלי עיר (אלג'יר).

מי שסעד וקינח סעודתו, כאילו בנה לו דירה והוסיף עליה עוד קומה (טוניס).

אחד אחד נאכלים הצימוקים (מרוקו). יש לאכול או לצרוך בצורה מסודרת, ולא בגרגרנות ובחיפזון. ובאותו עניין, בין דוברי הלדינו: גרעין גרעין ממלאת התרנגולת את גרונה.

המאריך בסעודה מאריך ימיו (ספרדים).

אכלת כדי לִשְבוע – תקרטע כדג. אכלת מעט – תרוץ כצבי (בוכרה). ההולנדים והייקים אומרים: כשיטעם לך ביותר, הפסק.

גם כיסנים סופם להימאס על האוכֵל (מזרח אירופה). גם מזון טוב וטעים מאבד את טעמו אם אוכלים ממנו יותר מדי. גרסה בלדינו: דבש רב מדי מעורר בחילה.

הקיבה אינה מובילה אל הקאדי אלא לבית החיים (הוא בית הקברות) (ספרדים). עוד פתגם בגנות אכילה מרובה. גרסה למתקדמים: הבלע שנתקע בוושט יכול להוביל לבית החיים.

כניסתו בטעם, ויציאתו בנעילה (מרוקו). האוכל היה טעים ונאכל ללא בעיות, אבל היציאה שלו מלווה בעצירות ובקשיי המעיים.

אם אכלת מה שאסור, אכול אותו שָמֵן (מרוקו). אם כבר לחטוא, לפחות ניהנה מכך.‏‎‎‏ דוברי היידיש אומרים: אם כבר אוכלים חזיר, שינטוף על הזקן.

הרָעֵב אוכל לחם ניקודים (תימן), וגרסה נוספת: הרעֵב יאכל גם כרעי חגב. גרסת לדינו: בזמן הרָעָב אין לחם רע. יהודי מרוקו אומרים: רָעָב גורם לאכילת אבנים.

השוכב ללון מבלי שסעד, יקום מבלי שיישן (מזרח אירופה).

הסומך על סעודת שכנו ילון בלי ארוחת ערב (מרוקו). גרסת קהילות קורדיסטן, תימן וטוניס: הסומך על סעודת החתונה ילון בלי ארוחת ערב.

לא סעודת בשר, ולא להיות עם אמֵך (מזרח אירופה). אומר החתן לכלתו.

*

פתגמים שונים מתמקדים בפעולות הבישול, וגם בהם צרור עצות לטבח והטבחית, עם לקח על החיים בכלל.

מפוּל אחד לא תעשה בְלִילָה (מרוקו). יש צורך בכמות כדי להביא תוצאות.

התפל מן החוכמה והמלח מהטיפשות (מרוקו). למזון תפל תמיד ניתן להוסיף תבלינים או מלח. ההגזמה פוגעת, ואילו החסר ניתן לתיקון.

מה שחסר מהקַצָב, השלם אותו בפלפל שחור (מרוקו). אם אין בשר אפשר לתבל בתבלין חריף.

בחשי ותטעמי, הוי בת השרוף! (מרוקו). הבעל כועס על אשתו ששרפה את התבשיל, כיוון שלא בחשה ולא טעמה כל שלב בבישול. הפתגם מבקש ממי שעושה דבר מה לפעול בזהירות ולבדוק כל שלב.

מי שבוחש בכף, לא יישרפו ידיו (מרוקו). עצה מעשית למי שעוסק בבישול, ובהכללה לשימוש מושכל במכשירים.

כשהבית מלא התבשיל נעשה מהר (ספרדים). כאשר יש בבית מספיק מצרכים, עבודת הבישול קלה. החותנת אומרת באירוניה: היטב מבשלת כלתי כאשר הבית מלא.

*

עולם האוכל הוא בסיס לדימויים על תחומים רחבים שאינם קשורים לאוכל דווקא. הדרך שבה אנחנו אוכלים, מטפלים באוכל ומתייחסים לאוכל אינה אלא משל לחיים.

אם חלף הטעם, אמור שׂבעתי, ואם חלפה האמירה אמור שמעתי (מרוקו). הפתגם נאמר בדיפלומטיות לאדם המגיע מאוחר למפגש או לסיפור, ומבקש שהכול יתחיל מהתחלה.

אחד אוכל פוּל, ואחד מנפח את כרסו (מרוקו). אין צדק בעולם.

אין פסח בלי מצה, ואין נערה בלי חתונה (ספרדים).

איש אינו מכיר את הבעיות שיש בתוך הקדרה, אלא הכפית הבוחשת (ספרדים).

האהבה דומה לחמאה, היא טובה יותר עם לחם (מזרח אירופה).

הוא רוצה להעמיד ביצה בקערה (מרוקו). אין לו סבלנות, הוא רוצה לבצע במהירות מה שנעשה לאט, רמז ל"ביצת קולומבוס".

החמין והחתן – כמו שהם יוצאים (ספרדים). זו עצה לחותנת, לא להתלונן על החתן של בתה.

הכן קציצה ותן לעיוור (מרוקו). הפתגם נאמר כלפי מי שעושה מעשה לא ראוי כאשר הוא בטוח שלא ישימו לכך לב.

הלחם שלך לא השביע אותי, המילה שלך נתנה לי עונג (ספרדים). לפתגם כמה גרסאות, והוא משבח את חשיבות השפה והשיחה על פני האכילה.

המרוזייא מאחרת רק בגלל שחסר צימוק שחור (מרוקו). הפתגם מתייחס למי שממציא תירוצים חסרי שחר. מרוזייא היא מנה חגיגית המורכבת מטלה או כבש, בצלים, צימוקים, שקדים, דבש, קינמון וזעפרן.

התאם את הנגיסה לגודל הפה בטרם תסתבך (מרוקו). הפתגם הוא עצה לבחור הרוצה להתחתן עם בת ממשפחה מכובדת או בעייתית, ומוצע לו להתאים את הכלה למעמדו. הפתגם משמש למגוון מצבים נוספים.

טובים סובין מעירך מלחם לבן מן הניכר (ספרדים). האוכל שהתרגלת עליו הוא הטעים ביותר.

ישבת לשולחן, אכלת או לא אכלת, אכלת (מרוקו). ‏למרות שהיית שותף זוטר במעשה, האחריות חלה גם עליך.

כשיש שני טבחים האוכל יוצא מלוח או חסר טעם (פרס). פתגמים בגנות מנהיגות משותפת ללא היררכיה מוכרים בשפות רבות.

מי שלא מודה על כיכר לחם, יודה לאל על חֶציוֹ (מרוקו). רק כאשר כפוי הטובה נקלע למחסור הוא מבין את טעותו.

תן את הבצק לאופה, גם אם יאכל את מחציתו (קורדיסטן). עדיף להסתמך על בעלי מקצוע, גם אם הדבר כרוך בתשלום.

*

הדרך שבה אדם אוכל או מתייחס לאוכל מצביעה על אופיו ועל תכונותיו. יש זללנים ויש מסתפקים במועט, יש קמצנים ויש נדיבים, הכול סביב האוכל.

הוא אוכל את בית הכנסת יחד עם הבימה (צרפת). נאמר על הגרגרן.

הסתפק בלחם ותרנגולות, עד שיביא האל את הקינוח (מרוקו). אמירה אירונית כנגד אלה הרוצים עוד ועוד.

טָעַם את האוכל, מצא אותו טעים, ביקש עוד (מרוקו).‏‎‎‏ ‏נאמר על אדם שאין לו גבולות.

כשאני אוכל כל העולם מת (הולנד).

אכלנים נולדים, זללנים מתחנכים (הולנד).

נגוס פת לחם בהנאה, ולא כבשׂ מפוטם בצער (מרוקו). הסתפקות במועט בשלווה עדיפה על עושר מופלג בצער. גם: כוס תה בנענע עדיף מעושר. המקור בספר משלי: טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב.

אם אכלנו אני וילדי, פנו את השולחנות (מרוקו). פתגם על האנוכיות. מי שהשיג מה שהזדקק לו אינו מתעניין בצורכיהם של אחרים.

לא יאכל אותו, לא ייתן, ויזרוק כשיתקלקל (מרוקו). פתגם כנגד הקמצן, שאינו מוכן לתת גם מה שהוא עצמו אינו זקוק לו.

תרנגולת טוב לאכול בשניים, אני והתרנגולת (מזרח אירופה).

אשר בטנו רחבה, חבריו יעזבוהו (תימן).

אשר בטנו ריקה, לא יירא (תימן). מי שסובל מרעב סבור שהמצב לא יהיה גרוע יותר.

המחביא סעודתו למחר, לימים היא תועיל (מרוקו). נאמר באירוניה על מי ‏שמנסה לחסוך חיסכון חסר ערך.

המתבייש לאכול ולהתפלל אבוד בעולם הזה ובעולם הבא (צרפת).

נשאר לָשֶבֶת, והאכילו אותו באַרְבֶּה (מרוקו). הפתגם נאמר על ההססן והבררן, שחיכה לטוב ביותר ובסופו של דבר התפשר על הגרוע ביותר. הוא מתייחס גם לרווק, שאחרי שדחה את הצעירות התחתן עם מבוגרת ממנו.

מוזג היין חשב את עצמו לראש הסעודה (גאורגיה).

מי שארוחתו בריאה בגדו קרוע (ספרדים). גם: חשובים מזונות ממלבוש נאה (מזרח אירופה).

ולסיום, מקבץ משפטי אוכל של האימא הפולנייה.

  • אבל זה שרוף רק בקצה!

  • אבל שניצל את אוהבת!

  • אוכל זה לא משחק!

  • איך אתה יודע שאתה לא אוהב אם לא טעמת?

  • אתה יודע כמה ילדים רעבים יש באפריקה?

  • כל היום אני עומדת במטבח ומבשלת, וזו התודה!

  • את לא קמה מהשולחן עד שאת לא גומרת מהצלחת!

  • ממתקים זה לא אוכל!

  • תבלע תבלע, אל תעשה מחסנים בפה!

  • לא אומרים איכס על אוכל!

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

אנו מצויים בעיצומה של תקופת בין הַמְּצָרִים, כלומר: שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום הבקעת חומת ירושלים) לתשעה באב, שנוהגים בהם מנהגי אבלות מסוימים. הביטוי "בין הַמְּצָרִים" נלקח ממגילת איכה (מגילת הקינות על החורבן שבה קוראים בערב ט' באב): "כָּל-רֹדְפֶיהָ [של יהודה] הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). צורת היחיד מֵצַר מוכרת מהפסוק בתהלים (קיח, ה): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". נהוג לפרש את המילה 'מֵצַר' בפסוק זה כ'מצוקה', אך ההנגדה למילה 'מרחב' מצביעה על משמעות נוספת: מקום צר.

המילה מֵצַר נגזרה מהשורש צר"ר, שממנה נגזר גם התואר צַר (המופיע כמה פעמים במקרא) – ההפך מ'רחב'. המילה צַר משמשת במקרא גם כשם עצם במובן 'מצוקה, סבל', לדוגמה: "צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי" (תהלים קיט קמג). שם עצם זה מופיע בביטוי בַּצַּר לוֹ – במצוקתו, למשל: "כִּי-הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר-לוֹ" (ישעיהו כה ד). פסוק אחר בתהלים (ד, ב) ממחיש את הקשר בין המשמעות הפיזית של התואר 'צר' לבין המשמעות המטפורית של 'צר' כשם עצם: "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי". במקרא הביטוי צַר לִי פירושו 'אני מצוי במצוקה רבה', והוא מופיע בין היתר גם במגילת איכה (א,כ): "רְאֵה ה' כִּי-צַר-לִי". הרחבה של הביטוי מופיעה בקינת דוד: "צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן" (שמואל ב, א כו), כלומר: אני חש צער רב על מה שאירע לך. בעברית החדשה הביטוי 'צר לי' משמש להבעת התנצלות. המילה צָרָה (אסון), המופיעה פעמים רבות במקרא, נגזרה אף היא מאותו שורש.

רש"י פירש כך את הביטוי "בין הַמְּצָרִים" במגילת איכה: "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", כלומר: במקום צר וגבוה. הוא הוסיף פירוש למילה 'מְצָרִים': "גבולים [=גבולות] של שדה או כרם. ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב." ככל הנראה, פירוש זה מבוסס על משמעות מאוחרת יותר של המילה 'מְצָרִים' בלשון חז"ל – צורת הריבוי של המילה מֶצֶר, שפירושה 'גבול', והיא נגזרה משורש אחר – מצ"ר. מילה זו מופיעה בלשון ימינו בעיקר בצירוף בלי [ללא] מְצָרים, המבוסס אף הוא על לשון התלמוד: "כל המענג את השבת – נותנין לו נחלה בלי מצרים" (שבת קיח ע"א).

בעברית החדשה קיבלה המילה 'מֵצַר' משמעויות נוספות בתחום הגיאוגרפיה: מצר ים (רצועה צרה של ים המפרידה בין שני אזורי יבשה והמחברת שני חלקי ים, כמו מצרי טיראן) ומצר יבשה (רצועה צרה של יבשה המפרידה בין שני חלקי ים והמחברת אזורי יבשה, כמו מצר פנמה). באנגלית 'מצר ים' הוא strait, ומילה זו משמשת גם במובן 'מצוקה', בין היתר בביטוי dire straits, שהפך גם לשמה של להקת רוק ידועה.

המילים 'מֵצַר', 'צַר' (ש"ע) ו'צרה' משקפות מעתק מטפורי ממשמעות פיזית של מקום צר, שאי-אפשר לזוז בו בנוחות, למשמעות רגשית של מצוקה וסבל.

ומה הקשר למשמעויות נוספות של השורש צר"ר? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. במילונים שונים מוצגות שתי משמעויות נפרדות של השורש צר"ר, וכל אחת מהן באה לידי ביטוי במשמעות נפרדת לפועל צָרַר:

האחת – קיבץ, קשר או כרך כמה דברים לחבילה, או עטף אותם בבד, למשל בסיפור יציאת מצרים: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" (שמות יב לד). ממשמעות זו נגזר שם העצם צְרוֹר; והשנייה – התייחס באיבה ובעוינות למישהו, היה אויבו; רדף אותו, יצא למלחמה נגדו, לדוגמה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם" (במדבר כה טז-יז). מהמשמעות האחרונה נגזר שם העצם צַר במובן 'אויב', המופיע אף הוא במגילת איכה (ד, יב): "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ […] כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם". כידוע, במקרא יש משמעות נוספת למילה 'צרה' בנטייה 'צָרָתָהּ': "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ" (בסיפור על חנה ופנינה, שתי נשותיו של אלקנה; שמואל א א ו) – אישה ביחס לאשתו האחרת של אותו הבעל במשפחה פוליגאמית. יש הרואים את המשמעות הזאת כצורת הנקבה של 'צַר' במובן 'אויב'.

ההפרדה האטימולוגית בין שתי המשמעויות של השורש צר"ר מבוססת על השוואה לשורשים קרובים בערבית ובארמית, שבהן מקבילות אותיות שונות לאות צ' בעברית. למשל, בארמית השורש צר"ר מקביל למשמעות הראשונה לעיל, ואילו במשמעות השנייה מופיעה ע' במקום צ', בין היתר במילה עָר שפירושה 'אויב' (המופיעה מעט גם בעברית המקראית, למשל שמואל א כח טז) והיא מקבילה ל'צַר'.

עולה השאלה האם השימושים של השורש צר"ר במובן 'שאינו רחב' (ובהשאלה – במובן של מצוקה) קשורים מבחינה אטימולוגית למשמעות הראשונה או למשמעות השנייה מבין השתיים האלה, או שמא הם שייכים למשמעות בפני עצמם. כאן נחלקים החוקרים והמילונאים ההיסטוריים בתשובתם. יש המקשרים את המשמעות של המילים 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות הראשונה של קשירה בצרור, שהרי קשירה פיזית יוצרת הגבלה והֲצָרָה (צמצום רוחב). ואילו אחרים מקשרים את 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות השנייה של איבה ועוינות, כיוון שהאויב גורם צרות, פורענות ומצוקה לצד השני. הפועל הֵצֵר (מהשורש צר"ר בבניין הפעיל) מופיע במקרא בהקשר של אויבים וצרות, לדוגמה: "וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ" (נחמיה ט, כז). ואילו בן-יהודה הקצה במילונו שורש נפרד ל-צר"ר במובן של 'מֵצַר' ו'צרה', כנראה משום שאין למשמעות זו מקבילות בערבית. עם זאת, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, נ"ה טורטשינר, הביע דעה אחרת. לדבריו, יש קשר בין צר"ר במובן 'קָשַר' לבין התואר 'צַר' (שאינו רחב): "כי הדבר הצרור והקשור נעשה ממילא אף צר ודחוק". הוא אף העיר על מקור שמות העצם צַר ו'צרה' במובן "אסון ורעה": "אפשר שנצטרפו מילים משורשים שונים", גם מהשורש צר"ר במובן 'צר ואויב' וגם מהשורש צר"ר במובן 'צר ודחוק', וסיכם כך את דבריו: "ונראה שגם בלשון המקרא עצמו כבר לא הבחינו במקור השונה של מילים אלו" (מילון בן-יהודה, כרך י"א, הערה בעמ' 5657, הכתיב אינו במקור). ובמילים אחרות – זו צרה צרורה לקבוע בדיוק את מוצאן האטימולוגי של המילים האלה.

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

 

%d בלוגרים אהבו את זה: