Feeds:
פוסטים
תגובות

השפה מתפתחת בין היתר באמצעות דימויים. מילה מספרת לנו על דבר מה, ובאמצעות הכוח המדמה אנחנו מעניקים לה משמעות נוספת, מרחיבים את מוטת הכנפיים שלה. בדרך כלל התהליך חד-כיווני: מהפיגורטיבי, המוחשי, אל המופשט.

מהם מקורות הדימויים? אלה הדברים הקרובים ביותר אלינו, היומיומיים, בסיס החיים והסביבה. גוף האדם. השפה. בעלי החיים. הנוף. גרמי השמים. וגם הבית שבו אנו חיים. 'בית', למשל, הוא דימוי רחב יריעה לעניינים רבים, וכך גם הקירות, החדרים ועוד. ועד כמה שזה מפתיע: גם הרהיטים. ובראשם שלושה: השולחן, הכיסא והארון.

המילה 'שולחן' מופיעה 71 פעמים במקרא. יש לה קרובות משפחה בשפות שמיות שונות, ביניהן תלחן באוגריתית. שולחן הוא הרהיט הניצב על רגליו ומשמש לסעודה, לכתיבה ועניינים נוספים, למשל, 'שולחן הניתוחים' ברפואה. לשולחן הכתיבה, תרגום שאילה מגרמנית: Schreibtisch, הציע אליעזר בן-יהודה את המילה מַכתֵבה, אך השימוש בה נמוך יחסית. בתיאורי הנוף מוכר גם הר השולחן, שפסגתו שטוחה ורחבה.

ההרחבה הראשונה המתבקשת היא סביב שולחן האוכל. כאן השולחן כבר אינו הרהיט, אלא הארוחה עצמה. 'פותחים שולחן', כלומר, מזמינים אנשים לסעודה. המקור בלדינו, צרפתית ועוד. אדם המוזמן להתארח, לפעמים באופן קבוע, 'סועד על שולחנו' או 'סמוך על שולחנו' של המזמין. 'שולחן מלכים' הוא סעודה המעידה על עושר רב. המקור תלמודי, בעקבות הצירוף המקראי 'שולחן המלך', שלא לדבר על הביטוי הנפוץ 'ארוחת מלכים'. ומהם נימוסי שולחן? נימוס הוא כידוע עניין של גאוגרפיה.

'שולחן הדיונים' הוא הדיון עצמו, 'שולחן הממשלה' הוא דיוני הממשלה, אם כי אריק שרון אמר ליגאל ידין בדיון על ההתנחלויות "אני אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה", ואולי התכוון לשולחן הפיזי. ומהו 'שולחן עגול'? זהו דיון שבו לכל הצדדים מעמד שווה. מקור הצירוף במסדר אנגלי אגדתי, שנועד לשמור על המלך ארתור. אביריו ישבו עם המלך בשולחן עגול כדי להדגיש את ערכם השווה של המסובים.

'שולחן' מזוהה עם תחומי מקצוע שונים. 'שולחן המערכת' הוא דימוי לעבודת העיתון. 'השולחן הירוק' הוא דימוי לעולם המשפט, ו'שולחן החול' – המקום שבו מתַרגלים קרבות ותרחישי מלחמה. במקרים אלה הביטוי אירוני: החלטות או תרחישים שהמציאות טופחת על פניהם.

שולחן הוא הבירוקרטיה בכבודה ובעצמה, הפקידים ועבודתם. מנכ"ל חדש דואג שיהיה 'שולחן נקי', מצב שבו כל הנושאים העומדים על הפרק טופלו ונפתרו. אזרח נואש שהפקידים מאכזבים אותו 'דופק על השולחן', ואם זה לא עוזר – 'הופך שולחנות'. כאשר מדובר בכסף, השולחן הוא הבנק עצמו, ומכאן הביטוי התלמודי לבנקאי או החלפן – 'שולחני'. בימי הביניים נקראה הבנקאות 'שולחנוּת', בספרות התחייה נקרא הבנק 'בית שולחנות', וכן 'שולחנייה'.

השולחן הוא המקום הפומבי. מה שעושים בגלוי מתרחש 'על השולחן', ומה שמנסים להסתיר – 'מתחת לשולחן'. כאן נכנס גם שולחן הקלפים למשחק: מי שחושף את סודותיו ודעותיו 'שם את הקלפים על השולחן'.

גם להלכה היהודית שולחן משלה, "שולחן ערוך", ספר הלכות יהודי מאת יוסף קארו מן המאה ה-16, שבו ארבעה סדרים. בעקבות הספר הביטוי מתייחס במקרים רבים למערך סדור ומפורט של כללי התנהגות. שם הספר מסתמך על צירוף מיחזקאל: "וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ". יש גם 'שולחן ערוך חמישי', דעות עממיות בענייני הלכה, נוהגי חיים. ביידיש אומרים: "לכל יהודי השולחן ערוך שלו", כלומר, כל אדם נוהג על פי הבנתו והרגליו.

כיסאות רבים לשפה. חלקם מציגים דרכי ישיבה שונות, כמו כיסא גלגלים, כיסא נדנדה, כיסא נוח, ולהבדיל, לא עלינו: כיסא חשמלי. בל נשכח את המקום החשוב 'בית הכיסא'. במשנה נכתב: "בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם". מכאן הביטוי המכובס 'בית הכבוד'. הרהיט מקובל מאוד במקרא: 135 הופעות. ברוב השפות המקבילות הוא מכיל ר': כַּרְסָא בארמית כבר בספר דניאל, וכן באכדית ובערבית. מכאן נגזרה המילה המחודשת 'כורסה', שהביאה לנו את בטטות הכורסה, אלה היושבים שעות ובוהים במסך הקטן. המקור באנגלית: couch potato.

הכיסא מדמה מצבים יומיומיים. אדם מופתע או נדהם 'נופל מהכיסא'. בסיפור על עלי הכוהן נכתב כי אחרי ששמע על מפלת ישראל במלחמה נגד הפלשתים, ועל כך שארון האלוהים נשבה, "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר, וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". אדם שנותר אדיש לשמע ידיעה כלשהי 'לא נופל מהכיסא', אבל כאשר הוא שומע דברים לא נוחים הוא 'מתכווץ בכיסאו'.

מעבר לכך הכיסא הוא הדימוי המוביל לשלטון, שררה ומעמד. אנשי ציבור "יעשו הכל כדי לשמור על הכיסא". שרי ממשלה, על פי אריק שרון, לא יוותרו בשום פנים על "כיסאות מעור צבי". מי שאינו מוכן לוותר על מעמדו 'נדבק לכיסא', ומי שממלא תפקיד בלי להביא תועלת 'מחמם כיסא'. נושא שאינו זוכה לטיפול המתאים מפני שהיה תלוי בכמה גורמים 'נופל בין הכיסאות'. 'כיסאות מוזיקָליים' הם חילופי תפקידים בתוך ארגון. מקור הצירוף במשחק בתרבויות שונות שבו מחליפים המשַחֲקים כיסאות תוך כדי סיבוב, כשמשתתף אחד נותר תמיד ללא כיסא.

הכיסא עולה מדרגה, והוא סמל לשלטון המרכזי, העליון. כאן נכנסת לתמונה הגרסה הקצרה, 'כֵּס', המופיעה פעם אחת במקרא בצירוף 'כס יה'. כס מלכות, כס המשפט, כס השלטון וגם כס המפקד. ומעל כולם 'כיסא הכבוד', מושב האלוהים, ובהרחבה, מקום הנשמר לאדם המכובד ביותר באירוע. המקור בירמיהו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ". ועל מה יושב האדם המושפל, האחרון בהיררכיה? על ההדום לרגלי המלך או המנהיג, ככתוב בישעיהו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי".

הרהיט המשלים את השלישייה הוא הארון. המילה מופיעה 201 פעמים במקרא, בדרך כלל בתחום הקודש. 'ארון הברית' הוא הארון שבו נשמרו לוחות הברית במשכן ובמקדש, והוא גם 'ארון העדות'. 'ארון קודש' הוא תיבה בבית הכנסת שבה שוכן ספר התורה. ואילו 'ארון הספרים היהודי' הוא מכלול היצירה היהודית, מן המקרא ועד ספרות השאלות והתשובות בת ימינו. הצירוף נטבע על ידי הסופר חיים באר בשנת 1983, בעקבות שירו של ח"נ ביאליק "לפני ארון הספרים", ומיוחס גם לסופר חיים הזז.

לצד אלה נקשר הארון לשני עניינים: מוות וזהות מגדרית. 'הארון' הוא ארון המתים או ארון הקבורה, תיבת עץ שבה מוטמן הנפטר, שאינה חביבה על ההלכה היהודית. בתנ"ך מדובר בקבורה מצרית, קבורת יוסף: "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". 'המסמר האחרון בארון' הוא אירוע המחסל סופית מפעל, ארגון, תוכנית וכדומה, ביטוי בכמה לשונות. בגרמנית מתייחס הניב למי שגורם רוגז וטרדה לזולתו, ובכך מקצר את ימיו.

הביטוי הנפוץ 'יצא מהארון' מתייחס למי שחושף את נטייתו המינית. הניב נטבע בשנות השישים על ידי החזית לשחרור ההומוסקסואלים בארצות הברית, בין היתר בסיסמה Out of the closets and into the streets! (מהארונות אל הרחובות!). הומוסקסואל שהסתיר את נטיותיו כונה בעקבות זאת closet homosexual או closet queen.

ליציאה מהארון קדם ביטוי רחב יותר, 'שלדים בארון', אירועים מביכים או מפלילים בעברו של אדם. מקור הניב בסיפורי אצילים שרצחו אנשים והסתירו אותם בתוך ארון נסתר בארמונם. הסופר הצרפתי אונורה דה-בלזק תיאר מוות של אלמנה, שהייתה ידועה כמי שמתאבלת זה עשר שנים על מות בעלה שנפטר במזרח. בשעת מותה גילתה שבעלה הנרצח קבור מתחת לרצפת חדרה. הסופר האמריקני אדגר אלן פו חזר בסיפורים שונים על המוטיב של קבורת אדם שנרצח בתוך קירות הבית או במרתף. בתקשורת הפעלתנית של ימינו יש מי שעסוק בחיפוש שלדים בארון של יריבים פוליטיים, וכל המרבה למצוא הרי זה משובח.

לסלנג הישראלי מאפיינים שונים שהתגבשו לאורך מאה השנים האחרונות, ולמעשה, מאז שהדור השני של בני המהגרים, שהעברית הייתה שפתו הראשונה והטבעית, עמד על דעתו. הסלנג הוא יצירה חופשית שכמעט אינה כפופה למגבלות לשוניות או אידיאולוגיות, אלא פועלת לפרוץ אותן. כמו כן הסלנג פועל כמעט בכל שדה סמנטי, ומאתגר את הלקסיקון הנורמטיבי. לצד זה הוא פעיל בקבוצות חברתיות או מקצועיות מגוונות. בהיבט הלשוני הסלנג הישראלי מתייחס באופן מובהק לשפות זרות משפיעות, ובראשן יידיש, ערבית פלסטינית ואנגלית אמריקנית.

הסלנג עובר תהליכים מהירים יחסית של התיישנות וחידוש. עם זאת, גם החידוש מתחולל ברובו בתוך המגמות המסורתיות שלו, ובשדות הסמנטיים שבהם פעל בעבר. שדה סמנטי שהתפתח במהירות ומשפיע על השפה הכללית הוא שפת הניו אייג', השפה הרוחניקית, שצמחה בעיקר בשנות התשעים. כמו כן יש מהלכי שינוי בסוציולקטים ובשפות מקצועיות, וביניהן שפת הצבא, שפת החרדים ועוד.

הסלנג שואב משלושה מקורות עיקריים. המקור הראשון הוא מילים בשפות שונות הנקלטות בין הישראלים במשלב הדיבורי, מילים שאולות. למשל, 'כיף' ו'סבאבה' מערבית, 'קוטר' ו'תכלס' מיידיש, 'אקשן' ו'ג'ינג'י' מאנגלית, או 'פוסטמה' מלדינו. הערוץ השני הוא ביטויים מתורגמים, תרגומי שאילה. גם כאן, כמו במילים השאולות, יש שאילות רבות שאינן סלנג, ומה שקובע הוא השימוש בהן במשלב המתאים. תרגומי שאילה מלווים את השפה לאורך כל חייה. 'מה נשמע' ו'חושך מצרים' מיידיש, 'כל הכבוד' מערבית, 'לא עושה שכל' מאנגלית ועוד. הקבוצה השלישית היא מילים וביטויים מקוריים בעברית שזכו למשמעות חדשה המשמשת בסלנג: 'בא לי', 'חבל על הזמן', 'נעל' במשמעות טיפש ועוד.

אז מה התחדש בסלנג הכללי בשני העשורים האחרונים? המרכיב הלועזי של הסלנג הוא עדיין המאפיין המרכזי. בתחום המילים השאולות יש ירידה במעמד היידיש, בעוד המעמד של הערבית הפלסטינית יציב. לצד אלה יש עלייה ברורה במעמד האנגלית האמריקנית. היא כבר עשרות שנים השפה הזרה שישראלים נחשפים אליה בשלל ערוצים ופלטפורמות, ולכן העלייה הזו טבעית ומתבקשת. מילה בשימוש עולה היא 'דוּש' או 'דוּשבאג', כינוי לגבר דוחה. השימוש הזה מבטא לא רק את הדי תנועת 'מי טו', אלא את הדחייה המתמשכת של הסלנג המאצ'ואי, שאפיין את הסלנג הישראלי והעולמי בעבר, ובהחלט לא נעלם עדיין. 'סוואגֶר' הוא אדם המתנהג בביטחון גובל ביהירות, והתנהגותו ייחודית ומרשימה. אפשר לשמוע גם את מילת הקריאה swag. חברים קרובים ובעיקר חברות הן 'בֶּסטיז', מן המילה האנגלית best, ומכאן גם bff – best friends forever. ביטוי שחדר לשיח ונכנס בהדרגה למשלב התקשורתי הוא 'רילוֹקֵיישֶן', עזיבת הארץ לזמן ארוך או לצמיתות. כותרת בכלכליסט: "חולמים על רילוקיישן? ייתכן שפספסתם את הטיסה". ובל נשכח את 'או מיי גוד', קריאת התפעמות והפתעה, בעיקר בצורת הקיצור הנפוצה או.אם.ג'י. בדוגמאות האלה יש תפקיד הפצה מרכזי לשפת הרשת.

לצד האנגלית הגלובלית מתבססת בעשורים האחרונים השפעת הניב המזרחי, שמקורו בעיקר בעולי צפון אפריקה, בתיווך בני הדור השני והשלישי. ההשפעה ניכרת גם באוצר המילים, וגם בתחביר ובהגייה. לצד 'חנון' ו'פרחה' הוותיקות, הצטרפו מילים כמו 'בּאשֶל' שהתפשטה מן הסלנג הבאר-שבעי, המתייחסת לאדם או עניין יבש וחסר טעם. פַג'עָן הוא אכלן כפייתי. יש גם פיתוחים של 'כפרה', שיש לה כבר ותק לא קטן: כַּפָּרִית, כפרונת ועוד.

תרומה מעין יידישאית בולטת לסלנג היא הסיומת -וּש. היא נצמדת לשמות פרטיים ולמילים רבות: היוּש וביוּש (היי וביי), אימוש ואבוש (אמא ואבא), אינסטוש ופייסוש (אינסטגרם ופייסבוק) ועוד ועוד. היא הולידה גם הכפלות כמו 'אנשנושים', 'חדשדושים' ועוד. את התופעה הביאו לָעולם הבלוגים הוורודים של הפקצות, שכיכבו בראשית המאה הנוכחית.

האנגלית חודרת יותר ויותר באמצעות תרגומי שאילה. 'אני על זה' מקורו בביטוי האנגלית: I'm on it; הוא מצטרף ל'זה מרגיש לי' הוותיק, ולסדרת ביטויי 'לקח'. היום לא רק לוקחים חלק אלא גם לוקחים מקלחת, לוקחים שיעור ועוד.

ואולם, המגמה הבולטת יחסית היא הרחבת המשמעות של מילים ופעלים בעברית מקורית, שזלגו לעבר הסלנג. פועל מוביל הוא חָפַר, שהחליף את נדנד וניג'ס. בתצורה ערבית נוצר גם שם התואר חפראווי, הלא הוא הטרחן, או בפשטות חפרן. החופר הוא גם זה ש'אוכל את הראש'. המתנשא, תחום האהוב על מעצבי הסלנג החדש, 'עף על עצמו', וגם 'חש את עצמו', או בקיצור: "מה אתה חש?" 'מי ישמע' הוא ביטוי בתפוצה מתגברת של הקטנה וזלזול כלפי דברים שנאמרו על ידי הזולת. הביטוי התגלגל לפרסומת ליוגורט: "מי ישמע, להקפיץ קצת קישוא בתנור. בלגן". זהו ככל הנראה קיצור של "מי שישמע יחשוב שמדובר בעניין גדול… אבל הוא ממש לא". קיצורים כאלה מאפיינים גם את 'חבל על הזמן' הוותיק' ואחרים. 'נודר' היא מילת אישור, התרגשות והעצמה: "נודר באימא שלי שלא אני עשיתי את זה, נודר".

בקבוצת הסלנג המתחדש עלייה משמעותית בהרחבת המשמעות של שמות תואר. 'בדוק', במשמעות בוודאי, ללא ספק. 'הזוי' שהפך כבר לקלישאה לכל עניין שלילי. 'קל' ברור, פשוט, אין בעיה, בהשפעה ישירה של סטטיק ובן אל. 'קשוח' פירושו קשה, מאתגר, עמוס באירועים: יום קשוח, פגישה קשוחה.

שדה שהתרחב התרחבות מרשימה בסלנג הוא שדה המעצימים. ככלל הסלנג הישראלי מספק מאז ומתמיד עשרות רבים של מעצימים, והרשימה כאמור מתרחבת. בראשם 'קסום' ו'מאמם'. 'אח על מלא' הוא חבר טוב, אדם אהוב. 'אין דברים כאלה' מדבר בעד עצמו. 'אם לא הָ-' הוא קיצור של היגד בנוסח "הוא טוב, אם לא הטוב ביותר". מעצים נפוץ הוא 'ברמות', וכן 'ברמות על', ואפילו 'ברמות של כלה'. המלחמות האחרונות הולידו מעצים חיובי חדש: 'טילים', במלעיל. ויש גם מעצימים שליליים כמו 'חרדות'. ציטוט: "טוניקת טריקו משהו חרדות". הביטוי הדו-לשוני 'של הלַייף' משלים כמעט כל עניין: עוגת גבינה של הלייף, הפדיחה של הלייף ועוד. יש לומר שיש גם עלייה במעמד המקטינים כמו 'בקטנה', 'סוג של', ועוד.

המהפכה הדיגיטלית, ומה שקרוי 'שפת הרשת', הולידה שרשרת פעלים חדשים, רובם ככולם נשענים על פועל אנגלי. לאַנְפֵל – להפסיק מעקב בטוויטר בעקבות unfollow. ללַייקֵק – להביע תמיכה בפרסום בפייסבוק באמצעות כפתור לייק. למַנשֵן – להתייחס לאזכור בהודעה של מישהו אחר: בעקבות mention. לפַברֵט – לסמן הודעה, גולש, תמונה וכדומה באמצעות כוכב בטוויטר או ברשת כלשהי, בעקבות  favoriteועוד רבים.

הפקצית, שכבר נזכרה באימוץ הסיומת היידישאית -וּש, וגם הולידה את השימוש ב'אוֹ אֶם גִ'י', תרמה גם את 'חיימשלי', ובקיצור, 'חיים', מילת אהבה המתפשטת בסלנג הכתוב והמדובר. מילת מפתח בפקצית היא 'מושלם': המשפחה מושלמת, החיים מושלמים ומכאן פיתוחים. 'מושי' הוא חמוד, מתוק, וכן שאילה מאנגלית: mushi, בהוראת חמוד, רך, ובהשפעת "מושי מושי", 'הלו' ביפנית, שהופיעה בפרסומת יפנית ששודרה בארץ. הצורה הנפוצה ביותר היא הקיצור 'מוּש', ובמסגרת משפט סיכום נלהב: היה מוש.

ולסיום, אחת המגמות המעניינות היא זליגה של מונחי סטלנות, הז'רגון של מעשני הסמים הקלים, לסלנג הכללי. יש לכך שורשים מוקדמים, אך המגמה התעצמה בעשורים האחרונים. 'גזור' התייחסה במקור למעשן כבד של סמים קלים. היא התרחבה למשמעות מי שעושה מעשי שטות, וזאת בקונוטציה חיובית. 'דוּדָה' היא צורך פיזיולוגי בסם שהתרחב למשמעות חשק עז כלשהו: "יש לי דוּדה לשוקולד". 'מאנצ'ייה' היא מזנון או מסעדה למזון פשוט בהשפעת 'מאנצ'יז', נשנושי מזון בעקבות דחף אכילה פתאומי לאחר צריכת סם. 'מסטול' הוותיקה, המתייחסת למי שמצוי תחת השפעת סמים, התגלגלה למשמעות כללית של אדם מבולבל, המתנהג כמו שיכור. 'סאחי', שפירושה בשפת הסטלנים צלול, מי שאינו נמצא תחת השפעת סם, מתייחסת למי שמתנהג בצורה רצינית בסביבה קלת דעת, ומסרב להתחבר לסביבתו וליהנות. ואילו 'שרוט', מילה שנאמרה בעבר על אדם פגוע בנפשו בעקבות שימוש בל.ס.ד., התרחבה למשמעות דפוק, מי שמתנהג בצורה לא מקובלת. והרי כולנו שרוטים, במידה זו או אחרת.

בקרוב יחול צום עשרה בטבת, שנקבע גם כיום הקדיש הכללי – יום אמירת קדיש על כל הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע. תפילת הקדיש נאמרת בין היתר בימי אבל לנפטרים. המילה קַדִּישׁ פירושה 'קדוש' בארמית (למשל בארמית מקראית: דניאל ד ה). את המאמר הזה אקדיש למילים שונות מהשורש קד"ש

השורש קד"ש מופיע גם בשפות שמיות נוספות. בערבית המילה קֻדְס פירושה 'קדושה', ובאכדית שורש זה משמש גם במובן 'לטהר'.

המילה קָדוֹשׁ מתארת במקרא בעיקר את ייחודו ורוממותו של האל. היא משמשת גם לתיאור בני אדם השומרים את מצוותיו של האל, למשל בדיני הכשרות בתורה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ" (ויקרא יא מד), וכן – לתיאור אנשים ספציפיים בעלי קרבה מיוחדת לאל: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא [אלישע הנביא]" (מלכים ב ד ט). מילה זו מתארת גם מקומות שקשורים בקיום המצוות: "בְּמָקֹם קָדֹשׁ" (שמות כט לא) וזמנים מיוחדים עבור האל: "כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (נחמיה ח י). בלשון חז"ל נטבע הביטוי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ככינוי של כבוד לאל (למשל: משנה, אבות ו יא).

המילה קֹדֶשׁ משמשת במקרא גם במובן קורבן או מעשֵׂר, לדוגמה: "אֶל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה'" (ויקרא כב ג). הפרשן ואיש תנועת ההשכלה בן המאה ה-19 שד"ל העלה השערה על מקור השורש קד"ש: "תחילת גזרתו מן 'קַד אֵש' כלומר יְקוֹד [להט] אֵש […] והיתה תחילת הנחת לשון 'קֹדֶשׁ' על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואחר-כך הושאל לכל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול […] וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, […] ולפי ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם" (פירוש שד"ל על טו יא, הכתיב במקור). אומנם אין סימוכין להשערה שמקור השורש הוא בשתי המילים 'קד אש' (כלומר, בערה האש); ואולם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת במילונים היסטוריים, שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש היא 'להפריד, להבדיל', והמילה 'קדוש' פירושה גם 'נפרד, נבדל מהאחרים', ובעיקר 'נבדל לטובה, מיוחד ומרומם מהאחרים'. גם הכוהנים נחשבים בתורה ל'קדושים' כיוון שהם מייחדים את חייהם לעבודת האל: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת-אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא ו).

המילה 'הקודש' מציינת בתורה בין היתר את אחד ממדורי המשכן, לעומת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, המדור הפנימי והמקודש ביותר במשכן, לדוגמה: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו לג). המילה 'קודש' מופיעה במקרא גם במשמעות מופשטת של מהות שצריך להבדיל בינה ובין המהות ההפוכה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י י).

מהשורש קד"ש נגזרו כמה פעלים. הפועל קִדֵּשׁ מתאר מצב שבו האל או האדם מבדילים משהו או מישהו מהיתר למטרה נעלה וכך הוא הופך ל'קדוש', למשל בדברי האל: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כט מד); וכן – בפסוק המתאר כיצד הפך האל את השבת ליום נבדל משאר הימים: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב ג). הפועל 'קידש' מופיע במקרא גם במובן של 'טיהר': "וְטִהֲרוֹ [את המזבח] וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז יט).

הפועל הִקְדִּישׁ מופיע במקרא במובן 'הבדיל והקצה משהו' כמתנה לאל, למשל: "וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַ-ה'" (ויקרא כז טז). פועל זה מופיע גם בדברי שלמה המלך בעת בניית המקדש: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ" (דהי"ב, ב ג). כמובן, גם המילה מִקְדָּשׁ נגזרה משורש זה, והיא מציינת מקום מיוחד שנועד לאל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). הפועל 'הקדיש' מופיע גם בהקשר של הבדלת אהרן לכהונה: "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא-וּבָנָיו עַד-עוֹלָם" (דהי"א כג יג). פועל זה מופיע גם בפסוק שבו האל מתאר כיצד בחר בירמיהו לנביא: "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א ה). לפועל 'הקדיש' יש גם משמעות נוספת – העריץ, ראה מישהו כקדוש, אמר עליו שהוא קדוש (בדרך כלל על האל): "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ" (ישעיהו כט כג).

במקרא מופיע גם הפועל הִתְקַדֵּשׁ, בין היתר במובן נהיה קדוש, קיבל מעמד של קדושה, כפי שנאמר בדברי האל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים" (יחזקאל לח כג). פועל זה משמש במקרא גם במובן טיהר את עצמו, הרחיק מעצמו כל דבר טומאה או חטא, נטהר מטומאתו, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ, כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת" (יהושע ג ה; ראו גם את הציטוט לעיל מתוך ויקרא יא מד). בגלל השימוש בפעלים 'התקדש' ו'קידש' גם בהקשר של היטהרות מטומאה, יש דעה אחרת שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש קשורה בטהרה ובניקיון.

בלשון חז"ל נוספו משמעויות למילים המקראיות מהשורש קד"ש, ונגזרו משורש זה מילים נוספות, כגון קְדֻשָּׁה והַקְדָּשָׁה. הפועל 'קידש' החל לשמש גם במובן של אמירת ברכה על יין בשבת או ביום טוב, כדי לייחד ולהבדיל ביניהם ובין שאר הימים, ונוצר שם העצם המופשט קִדּוּשׁ, למשל: "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב: 'יְדֵי יין לא יָצאו, ידי קידוש יצאו'" (פסחים ק ע"ב). שם העצם 'קידוש' מופיע בכתבי חז"ל בעוד משמעויות הקשורות לפועל 'קידש', ואחת הידועות שבהן היא בצירוף קִדּוּשׁ הַשֵּׁם – כינוי למעשה שיש בו משום האדרת שמו של ה' וכיבודו בידי אחרים: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" (ירושלמי, קידושין ד א). הפועל 'קידש' החל לשמש גם כחלק מהביטוי 'קידש אישה' – התקשר עימה בברית נישואין, למשל:" ומעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס" (משנה יבמות ו ד). במסורת ההלכתית כאשר האיש מקדש את האישה, הוא מייחד אותה רק בעבורו ואומר לה: "הרי את מקודשת לי" (משנה, קידושין ג א) במעמד מיוחד המכונה קִדּוּשִׁין, כשמה של אחת המסכתות בסדר נשים שבמשנה.

בלשון המשנה נגזר מהשורש הזה גם שם העצם הֶקְדֵּשׁ במובן 'נכס שהקצו אותו לבית המקדש': "חבית של יין שתַעלֶה בידי ראשונה הרי היא הֶֶקדש" (משנה, נזיר ה ב), וכן במובן הגוף שהיה ממונה על נכסי בית המקדש ועל הטיפול בנכסים המוקדשים לו (למשל: מעילה ה ד). גם במילה זו השורש קד"ש משמש במובן של הפרדה, הפרשה והקצאה של משהו למטרה מיוחדת.

כל אלה היו רק חלק מהשימושים של השורש קד"ש בלשון הקודש.

ברשימות קודמות עסקנו בשתי תופעות הקשורות בדמיון בין מילים. הומונימים הם מילים זהות אבל הזהות הזאת מקרית, ומקורות המילים שונים. הומופונים הם מילים הנשמעות זהות לאוזן ישראלית, אבל הכתיב שלהן שונה. התופעה המשלימה היא הומוגרפים, מילים הנכתבות באופן זהה אבל שונות בהגייה.

גם התופעה הזו אינה אופיינית רק לעברית. כך מספר לנו טקסט המתחיל בשאלה "חשבת שהאנגלית היא שפה קלה" על הומוגרפים והומונימים. לצד הומונימים כמו polish – גם להבריק וגם פולני, או present – נוכח וגם מתנה, יש גם הומוגרפים. למשל, במשפט the wind was too strong to wind the sail מופיעה פעמיים המילה wind. הראשונה, במשמעות רוח, נהגית וִוינד, השנייה, במשמעות ליפוף או גלילה נקראת וַויינד. desert יכולה להיקרא מדבר (דֶזֶרְט) או ראוי, מגיע (דִיזֶרְט).

אנגלית רצופה בהומונימים, אך תופעת ההומוגרפים בה נדירה יחסית. זה אינו המצב בעברית. כ-37% מן המילים שאינן מנוקדות יכולות להיקרא ביותר מהגייה אחת, ובדרך כלל, גם יותר משתיים או שלוש. למשל, המילה דבר הבלתי מנוקדת יכולה להיקרא דָבָר, דָבַר, דִבֵּר (גם כפועל וגם בשם עצם), דְבַר, דֻבַּר, דֶבֶר, דַבֵּר. לשמות העצם נוכל להוסיף את מילית היחס מ': מִדָבָר, מִדֶבֶר, ואליהן יתווספו עתה מִדְבָּר, מְדַבֵּר, מְדֻבָּר ועוד.

הסיבה לפער הבולט הזה בין העברית והאנגלית ושפות הודו-אירופיות נוספות היא שהעברית העתיקה, שעליה מיוסדת העברית של ימינו, לא כללה בכתב סימנים לתנועות. זה היה כתב של עיצורים. היוונים, שאימצו את השיטה הכנענית-פיניקית 'אות אחת=הגה אחד' (עיצור או תנועה), עמדו על הבעיה ולכן נתנו לחמש אותיות מעמד של תנועות. סימנים ראשונים לניסיונות כאלה בעברית נוכל למצוא באותיות אהו"י המפורסמות, אימות הקריאה, המופיעות כבר בתנ"ך. אלא שהשימוש במקרא באותיות אהו"י כתנועות אינו סדיר. כך המילה קול מופיעה במקרא ברבים בשלוש גרסאות: קֹלֹת, קוֹלֹת וקֹלוֹת, הצורה העכשווית 'קולות' אינה מופיעה ביניהן. למעשה, גם בלשון חז"ל ואפילו בימי תחיית הלשון נמנעו כותבי העברית מאימות קריאה במקרים רבים, במה שקרוי 'כתיב חסר', וגם בן-יהודה, שהיה בעל חושים חדים ותעוזה, גילה כאן שמרנות לא אופיינית. הכתיב המלא, או בנוסח 'הכתיב חסר הניקוד', פתר לא מעט בעיות, ויצר חדשות. למשל: דִבֵּר ייכתב דיבר, דֻבַּר ייכתב דובר. 'דובר' כבר יוצר הומוגרף חדש עם דוֹבֵר, מעגל קסמים ממש. פתרנו את המילה תֹכֶן באמצעות ו' ויצרנו תוכן, והוא כבר מתמגרף עם התוכֵן, האסטרונום העברי, או תוֹכָן, תוּכן ועוד.

גם מי שמאמץ שימוש נבון באימות הקריאה יודע שהן מציעות פתרון חלקי. ראשית, אימות הקריאה מייצגות יותר מתנועה אחת. אם הקריאה א' יכולה להיקרא בתנועת o – ראש, תנועת a – ראשי, תנועת i – ראשון, ותנועת e – ראשית. ו' יכולה להיקרא o או u, י' יכולה לייצג חיריק או צירה מלא, ה' – קמץ או צירה ואפילו תנועת o  – איפה. זאת נוסף על כך שהאותיות האלה מייצגות גם עיצורים. אבל הבעיה הרצינית יותר, שאין לה למעשה פתרון, היא התנועות שאימות הקריאה אינן מספקות להן פתרון, ובראשן a ו-e. דָבָר, דֶבֶר, דַבֵּר ואחרות ייכתבו זהות, ושום אם קריאה לא תושיע אותן.

לכאורה, מוקש גדול מזה אי אפשר לשים בפני מי שמשתמש בשפה העברית. כאשר הטקסט מנוקד הבעיה אינה קיימת, הניקוד הוא התחליף העברי לעיצורים. מדוע בעצם שלא ננקד את השפה מראשית ועד כלה ונפתור את הבעיה? עובדה שילדים בראשית קריאה ועולים חדשים זקוקים לניקוד כמעין קביים. התשובה נעוצה במסורת העברית ובתרבות הכתיבה. הניקוד אינו טבעי לעברית. הוא נוצר ממסורות שהציעו דרך לקריאת התנ"ך, וכאשר קיבל את עיצובו הסופי במסורת הטברנית הוא גם התשתית לתורת הצורות העברית. אבל הכתיב המנוקד דורש מיומנות רבה, הוא מסורבל ולא במקרה יוחד לעניינים מוגדרים: שירה, שבה הגייה מדויקת של כל מילה הכרחית, ספרי ילדים, מילונים ועוד. הניקוד מעניק לטקסט מעין הדרת כבוד, והוא גם אסתטי ואהוב על גרפיקאים. ואולם, יודעי ניקוד מעטים מאוד, והניקוד הוא מלאכה הדורשת ידע רב ודקדקנות. מנקד הנתקל בחוצות העיר בניקוד לא מיומן סובל עוויתות פיזיות.

הסיבה העיקרית לכך שהומוגרפים אינם נתפסים כבעיה של ממש למרות התפוצה העצומה שלהם בעברית היא הידע הלשוני המצטבר של דובר וקורא עברית. כאשר אנחנו נתקלים בהומוגרף, כאמור, אחת מתוך שלוש מילים בכל טקסט שהוא, אנחנו מפענחים את האפשרות הרלוונטית על פי ההקשר. במשפט כמו "בימי הביניים פרצה מגפת דבר", ברור שאין מדובר באף אחת מהאופציות הרבות של דבר, אלא רק בדֶבֶר. הפענוח הטבעי והמהיר של האפשרות המתאימה בהומוגרף הוא מיומנות הנרכשת אצל המשתמשים בעברית מגיל צעיר. למשל, לדובר עברית סביר אין בעיה לפענח אף אחד מהמשפטים הבאים:

  • בקיבוץ שלי יש ברכה נהדרת שפתוחה כל הקיץ.
  • הרב העניק לי ברכה כשסיפרתי לו על מחלתי.
  • אמי ברכה אותי ליום הולדתי.
  • ברכה של המטפלת הייתה זקוקה לניתוח.

ועדיין, כאשר נכתב טקסט שאינו שירה אבל לכותב ולעורך יש עניין שייקרא בשטף, הולך ומתפתח פתרון ביניים והוא הניקוד החלקי. בעבר נדחה מטעמי שמרנות, היום הוא מקובל מאוד.

יש גם סוגיה ייחודית והיא מילים לועזיות. הן מוכרות פחות, והסיכוי לשגות בהגייה שלהן ללא ניקוד רב יותר. ועל כך מסופר הסיפור הבא על מתרגם לרוסית שהצליח להרוס בדיחה יהודית באשמת הומוגרף: "עולה חדש יורד מהאונייה בחיפה עם שלושה מקררים, וכדי לקבל פטור ממס הוא מסביר לפקיד המכס לשם מה הוא צריך אותם:  מקרר אחד בשביל מזון חלבי, שני – בשביל מזון בשרי. 'בשביל מה השלישי?', שואל המוכס, – 'בשביל מעיל הפרוָוה שלי' – עונה העולה". פרוֶוה, למי שאינו יודע, היא מילה ביידיש, פּארעווע, מילה מוזרה שאיש אינו יודע מהיכן הגיעה לשפת האם האשכנזית מכולן.

אחד המדרשים הלשוניים העשירים ומרחיבי הדעת בלשון חז"ל הוא מדרש האותיות של רבי עקיבא. המדרש מתייחס ל-22 אותיות האלף בית, ומוצא בכל אחת מהן סימנים הקשורים לאמונה באל ולדבקות בתורה. המדרש מתייחס לצורתה של האות, לשמה, ולשאלה מדוע אלוהים לא הסכים לברוא בה את העולם, ובחר באות ב'. בכל פעם שאות נפסלת על ידי אלוהים מספר המדרש כי היא "יצאה מלפניו בפחי נפש". כדרך המדרש כל קביעה כזו מתבססת על פסוקים שונים. ולהלן מקבץ טעימות.

השם אל"ף, קובע המדרש, מלמד שאמרה תורה אמת, ראשי תיבות של "אמת למד פיך", גם על פי שמות האותיות למ"ד ופ"א. ראשי תיבות אלטרנטיביים: "אפתח לשון פה". אל"ף הוא הקדוש ברוך הוא: "כשם שהאל"ף ראש לכל האותיות, כך הקדוש ברוך הוא ראש לכל המלכים כולם". הוא גם "אלוף ברוב אלפי מלך". גם צורת האות מעידה על כך: "ומפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת, ואמת יש לו רגלים". למרות זאת לא זכתה האות שהעולם ייברא, ואלוהים מנחם אותו: "אל"ף, אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת".

בי"ת הוא בַיִת, שעליה אומר הקב"ה "בניתי שני פלטרין שלי, אחד למעלה ואחד למטה, יצרתי כל סדרי בראשית, תכנתי חיי עולם הבא". בי"ת נבחרה לברוא את העולם ככתוב "בראשית ברא". גם הגימטרייה מסייעת: "שתי פעמים עתיד העולם ליחרב, שתי פעמים היה עתיד בית המקדש ליחרב, שני עולמים אני עתיד לברוא: עולם הזה ועולם הבא". ומפני מה "פניו כלפי גימ"ל וגימ"ל אחוריו כלפי בי"ת, מפני שבי"ת דומה לבית שדלתיו פתוחין לכל".

מהו גימ"ל? הוא נציג גמילות החסדים, על פי שמו. גימ"ל, מוסיף המדרש, "ומפני מה ירכו של גימ"ל סמוך לדל"ת? מפני שכל גמילות חסדים הם לדל". ובכל זאת פסל אותה מבריאת העולם, "מפני שבך עתיד אני לשלם גמול לאיים ולאויבים".

דל"ת, היא ראשי התיבות ד"ל: "הוא דברי לעולם, לעולם דברי נצב בשמים", והוא גם "דברתי להקים דל, מפני שבני אדם שונאים לדל, ואין מי שאוהב לדל אלא אני בלבד". ו"מפני מה דל"ת נותן פניו כלפי ה"א? מפני שכל מי שהוא דל בעולם הזה, עשיר הוא לעולם הבא". ובכל זאת האות נפסלה במבחן בריאת העולם, "מפני שבך נדונין ישראל בין דם לדם בין דין לדין".

ה"א זוכה לכבוד מיוחד. "אין ה"א אלא שמו של הקדוש ברוך … שנאמר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא בה' – בראם". המדרש מתייחס כאן באופן חריג גם להגיית האות. "כל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשאדם מוציאה מפיו אינו מרגיש בה לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו. כל האותיות כולן מקבלות טומאה אבל ה"א אינה מקבלת טומאה". ולמה נדחתה במבחן הקבלה? "מפני שבך עתיד לבא לעולם יום הדין הגדול, שהוא בוער כתנור".

על האות ו"ו נכתב כי היא מייצגת את "ו"ו חותמות של הקדוש ברוך הוא, שבהן נחתמו כל שמות המפורשים שעל כסא הכבוד". ומפני מה הוא "זקוף ועומד ופניו כלפי זי"ן ועומד כמטה? מפני שרמז הקדוש ברוך הוא באותיות שהוא עתיד להכות את הרשעים ע"י שלוחים במטה של אש … עד שנשמע מתוך גיהנם קול ווי ווי לרשעים". התפקיד הזה גם פסל אותה במבחן בריאת העולם.

ומהי זי"ן? הפתעה. "זה שמו של הקדוש ברוך, הוא שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו בכל יום ויום, מקרני ראמים ועד ביצי כנים". מאידך גיסא, צורתה עומדת לה לרועץ: "זי"ן מפני מה יש לו שני תגין, אחד כלפי וי"ו ואחד כלפי חי"ת? מפני שכל בעל זנות כשהוא הולך אחר הזונה לבא עליה אחת מעיניו כלפי החטא", היא חי"ת, "ואחת כלפי בני אדם שהן דומין לעץ". הזנות אכן פוסלת את זי"ן מבריאת העולם.

מצבה של חי"ת במדרש חמור: "אל תקרי חית אלא חטא". מכאן גם שסיכוייה במבחן הבריאה אפסו בשלב המוקדמות.

ומה מצבה של טי"ת? "אל תקרי טית אלא טיט, … זה טיט שבידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הנה כחומר ביד היוצר'". ומפני מה טמון ידו וראשו זקוף והוא קשור כתר? מפני שכל מי שהוא עושה מעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים … צריך שלא יתן אלא בסתר". כל זה לא הספיק: "בך אני עתיד לקרא לעמי טמא".

על יו"ד נאמר במדרש: "אל תקרי יוד אלא יד, מלמד שזהו יד ושם טוב שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם לצדיקים לעולם הבא". ולמה האות קטנה כל כך? "ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העולם הבא". ומה פסל אותה? "מפני שבך אני עתיד לברא יצר הרע, שהוא מטעה את הבריות באי עולם".

כ"ף היא "כף שבועה … שהוא מכה זו על גב זו בשמחה רבה בסעודתן של צדיקים". ומפני מה כ"ף "דומה לכסא ופניו כלפי למ"ד? מפני שכל כסא ומלכות אינו מוכן אלא למלכי ארץ לישב". כ"ף משוכנעת שהיא המועמדת האידיאלית בזכות הכתר וכיסא הכבוד, אבל אלוהים משלח אותה: "בך עתיד אני להכות כפי אל כפי להכות בגויים".

למ"ד? ראשי התיבות מגויסים למדרש: "אל תקרי למד אלא לב מבין דעת". ומפני מה למ"ד "גבוה מכל האותיות? מפני שהוא באמצע כ"ב אותיות, והוא דומה למלך שיושב על כסא כבוד ומלכות לפניו ולאחריו, כ"ף שמאחריו זה כסא הכבוד, ומ"ם מלפניו זה מלכות, והוא בינוני כמלך". למ"ד מזכירה לאלוהים שבה ניתנו הלוחות, אבל דווקא שבירת הלוחות פוסלת אותה במבחן בריאת העולם.

מ"ם היא 'פתוחה וסתומה', מ' רגילה ומ' סופית. שתי המ"מים שרות לאלוהים. "מ"ם פתוחה אומרת מלכותך מלכות כל עולמים, ומ"ם סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור". גם הצורה קובעת: "מ"ם פתוח מפני מה ראשו נמוך כלפי קרקע וידו זקוף כלפי מעלה? מפני שהוא מורה באצבע למעלה כלפי שמים … מ"ם סתומה, שאין מי שיודע מקומו". המלכות לא עוזרת לאות, "מפני שבך עתיד לבא יום מהומה, … ומבוסה ומבוכה לה".

הגענו לאות נו"ן, רגילה וסופית. "מפני מה נו"ן אחד רובץ ואחד זקוף ועומד? מפני שנבראת בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה". ומפני מה "ידיו לאחוריו וירכיו ופניו כלפי מ"ם? מפני שנראה כמי שהוא נופל ומתחנן להקימו". נו"ן טוענת שהיא האות של נר הנשמה, אבל אלוהים מוצא לה תפקיד אחר: "מפני שבך אני עתיד לכבות נרותיהן של רשעים לעתיד לבא".

מה אומר המדרש על סמ"ך? "אל תקרי סמך אלא סומך מך, זה הקדוש ברוך הוא שהוא סומך מכים ונופלים". ומפני מה הוא סתום ואינו פתוח? "מפני שזהו ישראל ששכינה סביב להן כחומה לארבע רוחות, והוא אינו מחליפן בעם אחר, וזרע זרעם אינם מתערבים בזרע אחרים". ולמה נפסלה? "מפני שבך עתידין אויבים לשׂום את עירי לעיים". ס' מחליפה בלשון חכמים את ש' שמאלית.

לעי"ן מעמד נכבד. "לא נאמר אלא עין של תורה, שהיא עין לכל עין, והיא אורה לכל אור, והיא חכמה לכל חכמה, והיא בינה לכל נבונים". מצד שני,  "עי"ן הוא עשו הרשע, שיצאו ממנו טורסיים ופרסיים ומלכות אדום. ומפני מה כרוע ורבוץ? מפני שהוא עתיד ליפול תחת רגליהן של ישראל". לעי"ן אין סיכוי לברוא את העולם: "בך עתידין מנאפין לעבור עבירה בה בסתר, שנאמר 'ועין נואף שמרה נשף', ואני עתיד לעשות בך דין, שנאמר 'ועיני רשעים תכלינה'".

האות הבאה גם היא קשורה לאיבר בגוף. "אל תקרי פ"י אלא פה, ואין פה אלא משה, שנאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ומדוע, בהתייחס לפ"א סופית, "אחד יושב ואחד עומד? מפני שהפה אוסר והפה חותם, פה פתוח ופה סתום". היא קשורה לפרעות ולפרעה, ודינה במבחן הבריאה נחרץ.

הגענו לצד"י, והמדרש קובע: "אל תקרי צד"י אלא צדק, זה צדקו של הקדוש ברוך, הוא שהוא עושה עם בשר ודם". מכאן גם השם החלופי של האות המתקיים עד היום. ובאשר לצורתה הרגילה והסופית:" מפני מה אחד יושב ואחד עומד? מפני שיש צדיק כפוף וצדיק פשוט". ומפני מה יש לו שני ראשים? "לפי שהוא עמוד, שנאמר, וצדיק יסוד עולם". כל זה לא מספיק, "מפני שבך עתידין לבוא צרות רבות לישראל".

קו"ף הוא דווקא משה רבנו, "אבי החכמים, אבי כל הנביאים … שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכל דברי בינה". ומפני מה הוא גבוה בקומתו ויש לו קרן? "מפני שכל קרני רשעים שהן מהלכין בקומה זקופה מפני גאוותן בעולם הזה, עתיד הקדוש ברוך הוא לגדען מפני כבודן של קו"ף, זה הקדוש ברוך הוא". אני אותה הקדושה, טוענת קו"ף, אבל יש גם שלדים בארון: "בך עתידין קללות לבא בעולם".

רי"ש היא אות בכירה, ראש, "זה הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל העולם", ו"ישראל שהוא ראש לכל האומות". מצד שני, רי"ש זהו רשע. "ומפני מה קו"ף מחזיר פניו מרי"ש, אלא מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לרשע, רשע! איני יכול להסתכל בצלם דמותך". על כן נפסלה רי"ש בבושת פנים: "רי"ש רע ותחלת רשע".

שי"ן היא האות השנואה: "שיניהם של רשעים גמורים … כשם ששי"ן זה יש לו ג' ענפים כך משבר הקדוש ברוך הוא שיניהם של רשעים שלש פעמים". ומפני מה יש לאות שלשה ענפים מלמעלה ואין לו שורש מלמטה? "מפני שאינו דומה אלא לשקר, שאין לו רגלים". מכאן הפתגם הידוע "לשקר אין רגלים" מול האמת, שהעניקה לאל"ף רגליים יציבות. זו גם סיבה לפסילה: "שוא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים – אף את אין לך רגלים, אות שאין לו רגלים, איך אברא בו את העולם?"

תי"ו? "אל תקרי תיו אלא תאו, זו תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בעולם הזה בכל יום ויום לכל דבר". ו"מפני מה רגלו שמלפניו שבור? ללמדך שכל המבקש ללמוד תורה צריך לכפוף רגליו ולעסוק בתורה". ולמה נפסלה למרות שבה מתחילה התורה? "מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אות תי"ו, כדי לאבדם מן העולם". מסתבר שלא סתם תי"ו סוגרת את האלף בית.

בעת כתיבת שורות אלה העסקים ומוסדות התרבות פתוחים לפי הנחיות משרד הבריאות, ומומלץ לקיים פעילויות בשטחים פתוחים במידת האפשר. בעקבות המאמר שלי בשנה שעברה על המילה סֶגֶר, הוצע לי לכתוב גם על השורש ההפוך פת"ח. בעבר כתבתי כאן גם על המשמעויות המיוחדות של שורש זה בבניינים שונים: פִּתֵּחַ והִתְפַּתֵּחַ. כעת אעסוק במשמעות הבסיסית של הפועל פָּתַח בבניין קל ובמילים אחרות משורש זה.

לפועל 'פָּתַח' יש מקבילות בשפות שמיות רבות, והוא מופיע במקרא במשמעות הבסיסית של שינוי מצב של אובייקטים שונים שהיו סגורים, כגון: דלתות, שערים וחלונות (למשל: שמואל א ג טו) וגם כלי קיבול, כמו שק (בראשית מט כז) או תיבה (שמות ב ו). פועל זה משמש גם בהקשר של פתיחת הפה כדי לדבר (למשל: משלי לא כו). באחד ממזמורי תהלים (קט, פס' ב) דוד מתלונן על אויביו: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". שימוש מקראי זה קרוב במשמעותו לביטוי פָּתַח עָלָיו פֶּה (צעק עליו או גידף אותו) בלשון הדיבור של ימינו.    

בלשון חז"ל רווח השימוש בפועל 'פתח' ואחריו ב' היחס במובן 'התחיל', ובייחוד 'התחיל לדבר או להגיד משהו', לדוגמה: "שהיה פותח בדברים ודורשן" (משנה שקלים ה א). ניצניו של השימוש הזה מופיעים גם בתהלים (פרק עח, פס' ב): "אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי", כלומר: אפתח את פי כדי להגיד משל, ואולי גם בפסוק נוסף באותו ספר (פרק מט, פס' ה): "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" לפי חלק מהפירושים.

בלשון המקרא מופיע גם התואר הסביל פָּתוּחַ, לדוגמה: "וַיַּעַזְבוּ אֶת-הָעִיר פְּתוּחָה" (יהושע ח יז), כלומר: השאירו את שערי העיר פתוחים. בכמה מקומות במקרא הדמויות מתפללות לאל ומבקשות שעיניו תהיינה פתוחות (כלומר פקוחות), כלומר שישים לב, למשל בתפילתו של נחמיה (פרק א, פס' ו): "תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ". בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין כ ע"א) נכתב: "הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה". השימוש הזה במילה 'פתוח' קרוב במידת מה לאחד השימושים המקובלים בלשון ימינו, שבה אדם המוכן לשמוע את הזולת נחשב ל'פתוח'.

במקרא מופיע הפועל הסביל נִפְתַּח, גם במשמעויות מקבילות לאלה של 'פָּתַח' (למשל: יחזקאל מו א), וגם בהקשרים מיוחדים. בסיפור המבול נכתב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא). פסוק זה הוא מקורו של הביטוי נִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, שפירושו 'החל לרדת גשם חזק'. בנבואה נאמר: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה ה), כלומר: החירשים יתחילו לשמוע. פועל זה מופיע גם בדברי ההקדשה של ירמיהו (פרק א, פס' יד-יד) לנביא: "וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה; וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", ובהמשך מפורט שהממלכות הצפוניות תבאנה את הפורענות על ירושלים. יש פרשנויות והסברים שונים לפועל 'תיפתח' בפסוק זה. רד"ק פירש את הפועל הזה כ'הַתָּרָה [של קשר]', בדומה למשמעותו המקראית של הפועל 'פיתח': "כאילו [הרעה] הייתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל". נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הציע לגזור את הפועל הזה משורש אחר, נפ"ח או פו"ח, לפי המילה 'נפוח' המופיעה קודם לכן בחיזיון של ירמיהו. יש המפרשים את הפועל הזה במובן 'תתחיל', כמו אחת ממשמעויותיו בלשון חז"ל: "דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים" (בבא בתרא קכה ב).

גם שם העצם פֶּתַח (כניסה) מופיע פעמים רבות במקרא, לדוגמה: "פֶּתַח הַבַּיִת" (בראשית יט יא). מילה זו משמשת במובן מטפורי בביטוי "לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז) ששימש השראה לשם המושבה. בעקבות דברי הנביא מיכה (פרק ז, פס' ה) "שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ", נוצר הביטוי שָׁמַר פִּתְחֵי פִּיונזהר בדבריו, שמר סוד. ובימינו לא יזיק לשמור גם על פתחי המקלדת. בלשון חז"ל החלה המילה 'פֶּתַח' לשמש גם במובן 'אפשרות, הזדמנות', למשל: "אתה פתחת לי פֶּתַח, שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך" (ספרֵי דברים כז). כשם שפתיחה פיזית מאפשרת גישה למקום או לחפצים שנמצאים בכלי קיבול כלשהו, כך פתיחה מטפורית יוצרת עוד הזדמנויות וסיכויים.

במקום אחד במקרא מופיעה מילה זו בניקוד שונה מהרגיל:”פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר” (תהלים קיט קל). רוב הפרשנים פירשו מילה זו באותה משמעות של המילה בניקוד הרווח, במובן 'תחילת דבריך'. בימי הביניים נטבע בעקבות פסוק זה הביטוי 'פתח דבר' במובן הקדמה לספר.

הביטוי פִּתְחוֹן פֶּה מופיע פעמיים במקרא בספר יחזקאל, במובן היכולת או הזכות לדבר, בין היתר: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ" (פרק טז, פס' סג; ראו גם בפרק כט, פס' כא). החל מלשון חז"ל משמש ביטוי זה גם במובן אפשרות לבוא בטענה, הזדמנות לטעון נגד, למשל: "שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר: כל זמן שאנו חוטאים לפניו, אנו מצטערים לפניו" (ספרֵי דברים לב ה).

גם שמו של הכלי המשמש לפתיחה ולסגירה, מַפְתֵּחַ, מצוי במקרא (בין היתר: שופטים ג כה). בתלמוד נכתב על מפתחות מטפוריים המצויים בידיו של האל ומשפיעים על העולם: "אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב ע"ב). בלשון ימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מפתח' במובן רשימת העניינים המופיעים בספר. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש כמקבילה למילה הלועזית 'אינדקס', ונגזר ממנה הפועל מִפְתֵּחַ (הכין אינדקס).

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נוספת משורש זה: "וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים" (משלי ח ו), כלומר: הדברים הנאמרים כאשר שפתיי נפתחות הם דברי אמת ישרים. בכתבי חז"ל המילה מִפְתָּח מופיעה במובן פֶּתח החלוק (משנה, שבת טו ב; תוספתא, מקוואות ח א). כיום היא משמשת במובן מידת הפתיחה (של משהו), לדוגמה: "מִפְתַּח פה רחב" ובמשמעויות נוספות בתחומים ספציפיים.

המילה פְּתִיחָה משמשת בלשון חז"ל כשם הפעולה של הפועל 'פֵָּתַח' במשמעותו הבסיסית (למשל: בבא קמא מט ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש במובן הקדמה לספר או לחיבור, וגם במובן 'התחלה'.          

ואי-אפשר שלא להזכיר את שם סימן הניקוד פַּתָּח, שנטבע בספרות הדקדוק של ימי הביניים, על שום הגיית התנועה שהוא מסמן, תנועת a, בפה פתוח.

לסיכום, המשמעות הבסיסית הפיזית של מילים רבות מהשורש פת"ח התרחבה למשמעות של התחלה, בעיקר התחלה של דיבור או הקדמה של טקסט כתוב, וגם למשמעות של אפשרות. בכתיבת דברים אלה נפתחו בפניי עוד שימושים מעניינים של מילים מהשורש פת"ח וביטויים שבהן הן מופיעות, ולכן הנושא עוד פתוח להמשך בעתיד.

האטימולוגיה, העוסקת בחקר מקורות המילים בשפות השונות, אינה מדע מדויק ורבות בה ההשערות. זה לא רק לגיטימי, אלא גם מעיד על גישה רצינית לתחומים שבהם לפעמים הנסתר רב על הגלוי. עם זאת, לגבי מילים וביטויים לא מעטים נפוצים הסברים הבנויים על סיפור או על מקור שאין לו ידיים ורגליים, אבל הוא מפתה ומופץ לכל עבר. את הסיפורים האלה ניתן לכנות 'אגדות אורבניות לשוניות'. אגדה אורבנית היא ביטוי חדש יחסית, שמקורו באנגלית: urban legend. הכוונה לסיפור המתגלגל בגרסאות שונות ובתרבויות שונות ללא בסיס עובדתי, כגון הסיפור על תנינים החיים בצינורות הביוב של ניו-יורק. נראה שסיפור התנינים הדביק לצירוף את התיבה 'אורבני', למרות שאגדות אורבניות רבות מתרחשות במקומות שאינם עירוניים.

או. קיי. מלך מלכי האגדות האורבניות הלשוניות הוא 'או. קיי.'. הביטוי התאזרח במאות תרבויות ולשונות ורואים בו את הביטוי הרב-לשוני הנפוץ ביותר בעולם. האגדה האורבנית הנפוצה ביותר היא שמקור הביטוי במלחמת העולם הראשונה. כאשר רצו לפרסם כמה חיילים מתו בכל יום לחימה, נהגו להניף שלט שעליו רשום מספר והאות K. האות סימנה את המילה האנגלית "Kills" (הרוגים), והמספר את מספר ההרוגים. כאשר לא נהרג אף חייל כתבו 0k, כלומר – אפס הרוגים, כלומר, הכל בסדר. סיפורים נפוצים פחות הם מתחום שידורי טלגרף ישנים שבהם השתמשו בצירוף "Open Key" במשמעות "מוכן לקבל שידור", או בקיצור O Key. אגדה אחרת מוליכה אל ביטוי המלחים הצרפתי :au quai "אל הרציף". אחרים הרחיקו לכת עד המאה ה-16, שבה חומר הגלם הטוב ביותר לבניית ספינות היה עץ אלון, או באנגלית Oak A.

אז מהיכן הגיע 'או. קיי.'? במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה נפוץ בארה"ב שעשוע של שיבוש כתיב מכוון. בין היתר נוצרו אז Oll Wright – OW (all right – הכל בסדר), KY – Know Yuse (no use – אין טעם), O.K. במשחק השיבושים היו ראשי התיבות של all correct, שנכתב בצורה המשובשת Orl Korrect. OK הפך לביטוי נפוץ בזכות נשיא ארה"ב מרטין ון-ביורן, שכיהן בשנים 1841-1837, וכינויו היה גם Old Kinderhook, על שם מקום הולדתו. הנשיא חיבר בין הביטוי שהחל להתפשט לראשי התיבות של עיר הולדתו. ון-ביורן זכה בכהונה שנייה לנשיאות, וכל השאר היסטוריה.

פוקס. 'פוקס' פירושה בסלנג הישראלי הצלחה המושגת ללא כוונה, במקרה, לעיתים נגד כל הסיכויים, ומכן גם תואר הפועל 'בפוקס', התכונה 'פוקסיונר' ועוד. לביטוי ותק רב, והניסיונות להסביר אותו העלו כמה אגדות אורבניות. סיפור אחד נסב על שחקן הכדורגל אלי פוקס, שחקן מכבי תל אביב, מכבי חיפה ונבחרת ישראל בשנות השישים, שלכאורה הרבה בהבקעת גולים מקריים. זו לא רק אגדה אורבנית אלא גם פגיעה בשמו של כדורגלן עבר ענק. היו גם ניסיונות להדביק את המילה לפרופסור בשם צבי פוקס, שהפליא במשחק הביליארד. פוקס נשכח מלב, אבל האגדה דווקא מקרבת אותנו למקורה של המילה, בשולחן הביליארד. "פוקס" במשחק זה הוא כדור תועה או מכה גרועה הפוגעת במטרה במזל. זהו שיבוש של המילה האנגלית fluke, וברבים flukes , שפירושה מכה מקרית מוצלחת. ה-ל' הנעלמת חזרה ונהגתה בפועל העברי שנוצר ממנה – 'התפלק לו'.

טנדר. מה מקור שמו של הטנדר, הרכב בעל המשא שנדחק מעט עם סוגי הרכב החדשים? בעניין זה התגלגל סיפור מתקופת הנוטרים והמרד הערבי, לפיו המקור הוא בשיבוש stand there, שנאמר לנוטרים בטרם עלו אל הרכב, או לחילופין שיבוש של ten there כמספר הנוטרים העולים לסיור על הטנדר. אלא שהמקור פשוט הרבה יותר. טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', בעקבות הפועל to tend, שפירושו בין היתר להעביר. הטנדר גם עתיק הרבה יותר מן המרד הערבי. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם המצאת המכונית הוא שימש בעיקר את כוחות כיבוי האש. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה.

הלבנת הון. המקבילה של הביטוי העברי 'הלבנת הון' היא באנגלית money laundering – מכבסת כסף. אגדה אורבנית רווחת היא שהמקור הוא בפעילות המאפיה בימי חוק היובש בשנות העשרים של המאה הקודמת, שהלבינה כסף באמצעות מכבסות שבהן אנשים שילמו במטבעות, וקל היה להשתמש בכסף המזומן בלי לגלות את מקורו ומטרותיו. אלא שהמושג נכנס לשימוש בשנות השישים, ונקשר לפרשת ווטרגייט, על פי דימוי פשוט: הפיכת 'כסף מלוכלך' ל'כסף נקי'.

ראש כחול. 'ראש כחול' מיוחס לאדם הנוטה למחשבות זימה. על מקור הביטוי נפוצה אגדה לפיה מדובר בראשו של החרדון, ההופך כחול כאשר הוא מיוחם. האגדה הנפוצה הזו הפכה את היוצרות. מקורו של 'כחול' במשמעות בלתי מוסרי, ייצוג הקיים באנגלית כבר מאות שנים, הוא בחוק הכחול, סדרת חוקים בתחום המוסר שנחקקו במאה ה-17 בארצות הברית, בעיקר ביחס לצריכת האלכוהול. מכאן נוצרו מאוחר יותר 'ראש כחול' ו'סרט כחול'. מקור שמו של החוק, יש לומר, מוטל בספק. יש טענה שהוא בא מצבע הנייר שעליו הודפס, אולי מן המילה הגרמנית blau – שיכור, ואולי כקיצור של bloody law – המתאר את אכזריות העונשים שתוארו בחוק.

להתחתן. שוב ושוב נשמע הסיפור לפיו Heirat במשמעות חתונה בגרמנית, וכן heiraten שפירושו בגרמנית להתחתן, התגלגלו מברכת התקדשות הנישואין היהודית: "הרי את". הדמיון מפתה, והאגדה האורבנית הזו מחמיאה מאוד לאוזניים יהודיות, אבל אין לה שחר. Heirat מוביל אל הגרמנית הגבוהה המוקדמת, ומורכב משתי מילים שפירושן, בערך, ייעוץ לקראת הקמה משותפת של משק בית.

לברבר. מהיכן נולד הביטוי 'לברבר', כלומר לדבר דברים בטלים בלי הרף? אגדה אורבנית טוענת שהמקור הוא מימי המנדט, מפטפוטי הסַפָּר, שכונה בערבית בַּרְבֶּר. ספרים כידוע אוהבים לפטפט עם הלקוחות. דווקא כאן יש סיפור חלופי. מספר האלוף המנוח עוזי נרקיס: "באחד הימים חיבר גלינקא פקודת מבצע לפעולה ושמה 'ברבור', שהתבטלה במהרה. חיים לסקוב, שהיה ראש אג"ם, דרש שנשלים בכל זאת את עיבוד הפקודה. אגב כך השתרבבה לניירותיו של גלינקא אות יוד מיותרת, ושם המבצע נשתנה ל'בירבור'. לסקוב התקצף, ואילו אני קפצתי על המציאה וגזרתי מן הבירבור של גלינקא את שם הפועל 'לברבר', דהיינו, לעסוק בעניין חסר תכלית וחסר תוחלת". כל עוד לא הוכח אחרת, זאת כבר אינה אגדה אורבנית.

צ'יק צ'אק. מהיכן הגיע הביטוי 'צ'יק צ'אק', המתאר פעולה הנעשית באופן מיידי? אגדה אורבנית מפותלת משהו מספרת כי הביטוי נולד במשחקים האולימפיים בברלין 1936. באצטדיון ההומה ניצחה בקפיצה לגובה איבויה צ'אק מהונגריה. כשהכרוז הודיע ברמקול על ניצחונה של צ'אק, הגיעה גם הידיעה שבבריכת השחייה ניצח השחיין ההונגרי צ'יק במאה מטר חתירה. ההונגרים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, ופרצו בקריאות "צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק… צ'יק צ'ק…", וכל הקהל הצטרף אליהם. מאז כשרוצים לומר שמשהו מהיר מאוד – אומרים: "צ'יק צ'ק".

הסיפור חביב ביותר, ושמות הספורטאים ההונגריים אכן מתועדים בתולדות האולימפיאדות. ובכל זאת, אגדה אורבנית. צ'יק צ'ק הוא ביטוי ביידיש (נכתב: טשיק-טשאק). זו גרסה יידישאית של המילה הגרמנית Zickzack הנהגית ציק-צק, והיא מקורו של הזיגזג בעברית. התנועה הזיגזגית יוחסה לתנועת הברק, ומכאן המילה ביידיש המתייחסת למהירות הברק. מן המילה העברית נולד גם הפועל הפוליטי-תקשורתי 'לזגזג'.

הבריז. הרבה סיפורים נפוצו על מקורו של הביטוי 'שם ברז', 'דפק ברז', והפועל 'הבריז'. בראשם מככב האינסטלטור שהוזמן לתקן את הברז ולא הגיע. אגדה אחרת קושרת את הברז להווי האסירים, שבהם אכן היה נהוגים הביטויים 'לדפוק ברז' ודומים לו. למשל, אם אתה נותן לחברך האסיר לבקר בתאך והוא שובר או דופק לך את הברז, אתה עשוי להסתבך בצרות. אפשרות אחרת היא שהברז בביטוי אינו ברז ממש, אלא כינוי לשיטה להברחת דברים לתוך הכלא, כפי שהברז מזרים מים. כשחבר מחבל לך בברז המטפורי, למשל על ידי הלשנה, הוא מועל באמונך. הסיפורים מופרכים, וההסבר פשוט ושקוף. בשפה היהודית מרוקאית קיים הפועל ברֶז, או ברֶז לו, שפירושו ברח ומקורו צרפתי. הביטוי החל להישמע עם עליית נוכחותה של היהודית המרוקאית בסלנג הישראלי, ו'ברז לו' קיבל צורה עברית עקב הדמיון למילה עברית: בֶּרֶז, ומכאן 'הבריז', כלומר, ברח ממפגש, מחויבות או סיכום.

אחד הנושאים המעסיקים את העולם הרב-לשוני שבו אנו חיים הוא התעתיק. תעתיק הוא מערכת כללים הקובעים את המעבר משפה כתובה אחת לשפה כתובה אחרת. לתעתיק ערך שימוש גבוה בתחומים רבים. הוא משרת אנשים הרגילים לשפה אחת ומבקרים בארץ אחרת, ומבקשים לזהות שלטי דרכים. בישראל, שרוב התיירים המגיעים אליה לא רק אינם יודעים עברית אלא אינם מזהים אותיות עבריות, הסוגיה הזו מרכזית. התעתיק משרת מילונאים דו-לשוניים, המעוניינים שאדם הקורא מילה בשפה שאינו מכיר יוכל לבטא אותה כראוי. אמנם ישראלי סביר מכיר את האותיות הלטיניות, אבל הוא לא יוכל לקרוא מילים או טקסטים באותיות קיריליות המשמשות את הרוסית או את הכתב היווני. זה ודאי המצב בשפות מזרח אסיה, או שפות רבות באפריקה. לתעתיק גם תפקיד בטקסטים מדעיים בתחומים שונים.
בתעתיקים השונים מתגלה מתח קבוע. מצד אחד, היעד הוא להיות מדויק ביחס לשפה ממנה מתעתקים, ולייצג את כל הניואנסים שלה. מצד שני, היעד הוא להיות מובן ופשוט לעין של אדם הדובר את השפה שאליה מתעתקים. דוגמה מעניינת היא התעתיק מיידיש לעברית. יידיש נכתבת באותיות עבריות, אבל השימוש בחלק מהן אינו מקובל בעברית. מדי פעם, כאשר תעתקתי מילים ביידיש זכיתי לנזיפות מדוברי יידיש על כך שלא שמרתי על הכתיב המקורי.
עיקר הדילמות הן כמובן במעבר בין שיטת אותיות אחת לשנייה. המעבר העסיק שנים רבות את כותבי שלטי הדרכים בישראל. המגמה הייתה לדייק בהתאמה לדקדוק העברי. למשל, להבדיל בין ק' ל-כ' דגושה: ק' תיכתב q וכ' – k, וכן בין ב' רפה – v, לבין ו' – w. כך עלה בגורלה של פתח תקווה להיכתב Petah Tiqwa. קורא כלשהו, לא חשוב באיזו שפה, יחשוב שהשם הוא פתח (על ח' ויתרו בתעתיק מזמן) תיקואה, מעין קרקור צפרדעים. העיירה ציפורי נכתבה Zipory והיא תיקרא זיפורי, על פי הדרך בה המילה נשמעת לדובר אנגלית, שהיא השפה המשמשת כברירת מחדל במקרים דומים. משמר דויד תועתקה Mishmar Dawid, להבדיל אותה ממשמר הנגב – Mishmar Hanegev. ההתעקשות על דגשים וניואנסים שכבר איבדו את המימוש שלהם בעברית המדוברת יצרו מפלצות כמו Kefar Shemaryahu או Sede Uzziyyahu.
במע"ץ, האחראית על השלטים, הסתמכו כאן על כללי התעתיק שקבעה האקדמיה ללשון, לה הם כפופים כמוסד ממשלתי. יש לומר שהאקדמיה קבעה שתי מערכות תעתיק, תעתיק מדעי המתייחס לגווני גוונים של ההגייה, ותעתיק שימושי או "התעתיק הפשוט". אבל גם התעתיק הפשוט לכאורה יצר בלבול ולפעמים גם הפך לבדיחה. לאחר מאבק של שנים של אנשי מע"ץ, שמולם עמדה התנגדות הבלשנים שרצו לשמור על יסודות הכתב העברי בעיניהם, ובראשם עוזי אורנן, הוקמה ועדת משנה של האקדמיה לענייני תעתיק שלטים, ובפניה עמדה הצעת ועדת השמות בראשות פרופ' משה בראוור. בישיבה של האקדמיה שנערכה ב-5.6.06 התקבל תעתיק פשוט ונגיש, על פי העיקרון הפונטי – התעתיק יהיה קרוב ככל האפשר לדרך שבה נשמע שם היישוב. Zipory על פי התעתיק הזה תיכתב Tzipory, המושב Sede Uzziyyahu יזכה לחזור לשמו המקורי: Sde Uziyahu, Petah Tiqwa תחזור להיות Petah Tikva ו-Mishmar DawidMishmar David.
גם השפה האחות, הערבית, יוצרת בעיות תעתיק לא פשוטות, וכאן הבעיה כפולה ומכופלת כי הערבי הקורא שלט מתועתק מגלה שלכאורה שיבשו את שפתו. מקרה דוגמה עלה כאשר חבר הכנסת באסל גטאס נחשד בעבירה ביטחונית ועלה לכותרות. האות הראשונה של שם המשפחה נכתבה בדרכים שונות: גטאס, עטאס, ע'טאס ואפילו רטאס. זאת מפני שלעיצור غ, בשונה מ-ع, אין מקבילה טבעית בעברית. התעתיק המדעי המדויק של האות غ הוא ע', לכן הכתיב הנכון הוא ע'טאס. הבעיה היא שהתעתיק הזה לא משקף את ההגייה הפונטית של האות غ, המקבילה ל-ר' החיכית האשכנזית. הח"כ לשעבר ראלב מג'אדלה מתועתק באתר בשמו הפרטי ראלב, ולא גאלב, למרות שמדובר באותה אות. אי האחידות בתעתיק האות غ מתגלה גם במילים או בצירופים שנכנסו לסלנג העברי מערבית. מצד אחד דוגרי; בורגול; גָפיר (נוטר במשטרת המנדט הבריטי). מצד שני – רוּלָה (כינוי לאשה גדולת מידות); רזאלה (איילה, כינוי לנערה יפה); ראס בן ענו (שיבוש של ע'צבן ענו במקור). ראוי גם לציין כי העיר עזה, המופיעה כבר בתנ"ך, נכתבת בערבית غزة (ע'זה) ובאנגלית gaza.
גם העיצור ص יוצר דילמה שעיתונים שונים פתרו אותה בדרך שונה. האות מייצגת צ' נחצית, כבדה, אבל לאוזן העברית היא נשמעת כמו ס', ולכן ראש ממשלת מצרים היה נאסר, ונשיא עירק – סדאם. המקפידים כתבו נאצר וצדאם, הפתרון הזה התרחק מהאוזן הישראלית אבל היה קרוב יותר לעיצור המקורי. בעניין אחר נמצא פתרון יצירתי, והוא עיצורים שאינם קיימים בערבית כמו פ' דגושה וב' רפה. לשם כך הומצאו, כמה אותיות כתב חדשות, המבוססת על צורה קרובה אבל מוסיפות לה נקודות מעל לאות. מובילי דעה ברחוב הערבי יצאו בזעם נגד הרעיון, אבל הוא ממומש בשלטים בכל הארץ.
התעתיק נדרש בכתיבת מילים לועזיות וכן שמות ערים וארצות, וגם כאן יש כמה בעיות לא פתורות. הדילמה עולה כאשר יש שמות לועזיים עם העיצור v או w. בעניין זה קבעה האקדמיה כללים, שעל פיהם באמצע מילה כותבים וי"ו אלא אם כן יש לפני ההגה או אחריו תנועת o או u – כלומר אֵם קריאה וי"ו, בדרך כלל ב-ו' כפולה. בראש מילה כותבים וי"ו, ובסוף מילה כותבים בי"ת. לכן נכתוב ונצואלה, שוודיה, ציוויליזציה, לעומת מולדובה, קרקוב. עקרון האמצע שקבעה האקדמיה פוסל אפשרויות שהיו מקובלות בעבר כמו ציביליזציה ורלבנטי, אבל לטעמי אין לראות בצורות אלה שגיאה. סוגיה נוספת היא תחיבת א' כאם קריאה בתנועת a. אין בנושא הזה כללים מוחלטים. ככלל מומלץ להימנע מהנוהג המסרבל הזה, אבל לעיתים היעדר א' מקשה ממש על הקריאה.
לנושא התעתיק שאלת עומק המתייחסת לשמות שאנחנו נותנים לערים ולארצות, השונים מהשם של הארץ עבור תושביה. על שמות הארצות נכתב כאן בעבר.
גם סוגיית שמות הערים, שיש לה גם היבט פוליטי בישראל, כגון יאפא מול יפו, שווה התייחסות. בפעם אחרת.

לפי המסורת היהודית, אנו מצויים בעיצומה של תקופת חשבון נפש על חטאים, המתחילה בחודש אלול ומגיעה לשיאה בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. השורש חט"א חוזר על עצמו בתפילות לתקופה זו, בין היתר "חטאנו לפניך" בפזמון הפיוט 'אדון הסליחות', ו"על חטא שחטאנו לפניך" בתפילת הווידוי ביום הכיפורים. בעת אמירת תפילה זו נהוג להכות באגרוף על החזה, כאות של חרטה. מנהג זה הוא מקור הביטוי הִכָּה עַל חֵטְא.

המשמעות המסורתית של המילה חֵטְא היא מעשה או התנהגות שאינם לפי מצוות האל או שהם אסורים על-פי עקרונות הדת או המוסר. התורה מספרת על חטאיהם של בני האדם לאל החל בסיפור אדם וחווה (שלימים כונה בנצרות 'החטא הקדמון'). השורש חט"א מופיע בה לראשונה באזהרתו של האל לקין בל יבצע את זממו באחיו הבל: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ" (בראשית ד ז).

הפועל חָטָא מופיע בתורה לראשונה רק באמצע ספר בראשית (כ, פס' ו), בדברי האל לאבימלך מלך גרר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי [=מחטוא לי, מביצוע חטא]". פועל זה מופיע גם בהמשך הסיפור (פס' ט): "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי". בפסוק זה הפועל 'חָטא' משמש בהקשר שבו האדם חוטא לזולתו, ולא לאל. לימים עסקו חז"ל בהבדל בין עבירות וחטאים 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום', כלומר לאל. בפסוקים לעיל מופיעים שמות העצם חַטָּאת וחֲטָאָה, ורק לקראת סוף ספר בראשית (מא, פס' ט) מופיע שם העצם 'חֵטא': "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם".

הפועל 'חטא' מופיע פעם אחת במקרא גם במובן 'טעה בדרכו, החמיץ את מבוקשו':  "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט ב), כלומר מי שממהר מדי בהליכתו עלול להחמיץ את מחוז חפצו. בדומה לכך, המשמעות הראשונית של הפועל הֶחְטִיא במקרא היא לא הצליח לפגוע במטרה שכיוון אליה, לא קלע למטרה: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז). בעקבות זאת הגיעו רבים למסקנה שהמשמעות הבסיסית של השורש חט"א היא 'החמיץ את המטרה או את הדרך'. יש משמעויות קרובות לשורש המקביל בערבית (ח'ַטִאַ خَطِئَ) ובשפות אתיופיות. מהמשמעות של החמצת היעד ואובדן דרך נתגלגלה משמעות מטפורית של סטייה מדרך הישר. הפרשן מלבי"ם כתב בעקבות פסוק זה:" פֹּעַל 'חטא' נאמר תמיד על הנטיה מדרך הראוי" (מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קצ"ב, הכתיב במקור). הפועל 'החטיא' משמש גם במשמעות מטפורית קרובה, במובן הביא מישהו לעשיית דבר אסור, למשל: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א טו כו).

בלשון המקרא נגזר מהשורש חט"א גם שם העצם חַטָּא במשקל 'קַטָּל' המציין בעלי תכונה או מקצוע (למשל: חַלָּשׁ, קַנָּא). המילה 'חַטָּא' מציינת אדם המרבה לחטוא, העושה עבירות וחטאים רבים, רשע, לדוגמה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהלים א א).

הפועל חִטֵּא מופיע במקרא בהקשרים של עבודת הקורבנות לכפרה על חטאים, למשל: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל-הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כט לו). במקום אחר פועל זה משמש בהקשר של טיהור המזבח: "וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ [את המזבח]  וְכִפַּרְתָּהוּ […] שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ" (יחזקאל מג כ, כו). פועל זה מופיע גם בתיאור תהליך הטיהור של מי שנגע במת ונחשב ל'טמא': "וְהִזָּה [התיז נוזל מיוחד] הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט יט). במזמור תהלים נ"א פועל זה משמש במובן מטפורי של טיהור וניקוי מחטאים, כאשר דוד המלך פונה לאל בתחינה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (פס' ט). הפרשן מצודת דוד פירש את הפסוק הזה כך: "תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הַזָּאַת [=התזת] האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא". הקשר המטפורי בין ניקיון לטיהור מחטאים מופיע גם באחד הפסוקים הקודמים באותו מזמור: "כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (פס' ד). להרחבה על קשר זה ראו גם במאמר של ד"ר רוביק רוזנטל בבלוג שלנו.

מהשורש חט"א נגזר גם הפועל המקראי הִתְחַטֵּא בבניין התפעל, המשמש במובן 'היטהר מטומאתו, התנקה', למשל בהקשר של טיהור כלים טמאים: "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כג); וכן – במובן ניקיון של בני אדם: "וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם" (שם ח כא).

הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' משמשים אפוא במקרא בהקשרים של טיהור פולחני מטומאה ומחטאים וכן הסרת חטא. הפועל 'חיטא' נגזר משם העצם 'חֵטא', והוא מציין את ההסרה של המושג ששם עצם זה מסמן, בדומה לכמה פעלים אחרים בבניין פיעל, כגון: הפועל המקראי 'שירש' שפירושו עקר צמח מן השורש. זה ההסבר המקובל של רוב הפרשנים והחוקרים לקשר בין הפועל 'חיטא' למילים אחרות במקרא מהשורש חט"א. ואולם בן-יהודה העלה במילונו השערה להסבר חלופי: הוא קישר את הפועל 'חיטא' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר פועל אחר בערבית – 'חַטַא' (حطا) שפירושו 'זרק, השליך'. הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' מופיעים במקרא לרוב בהקשר של התזת נוזלים שונים על המזבח או על האדם עצמו כחלק מפעולת הטיהור, כלומר מעין זריקה שלהם אל האוויר.

בלשון חז"ל נוצר שם הפעולה חיטוי במובן ביצוע טקסי הטיהור מטומאה המתוארים בתורה, למשל: "הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי" (ירושלמי, נזיר, פרק ז, הלכה ד). בלשון ימינו הפועל 'חיטא' ושם העצם 'חיטוי' מציינים ניקוי וטיהור מחומר מזהם, השמדת חיידקים גורמי מחלות באמצעות חומרים (בעיקר חומרים כימיים), כמקבילה למונח הלועזי 'דיסאינפקציה'. כלומר, בימינו נשתמרה רק המשמעות של ניקיון פיזי ולא המשמעות הרוחנית של 'טיהור' מחטאים. מילים אלה עלו לכותרות מאז התפרצות הקורונה, וגם כיום חלק מהחיטוי נעשה באמצעות התזת נוזלים.

וכפי שמברכים לעיתים בערב ראש השנה:" שֶׁיִּתַּמּוּ חֲטָאֵינוּ". שנה טובה!

עד לפני כמאה שנה היה עולם הלשונות עולם של דיאלקטים, כלומר, שפות המיוחדות לאזור מסוים, וכפופות ללשון מרכזית כלשהי. השינויים הגאופוליטיים גרמו לכך שרוב הדיאלקטים נעלמו, אם כי באיטליה למשל יש עדיין נוכחות חזקה שלהם.

האם יש דיאלקטים במרחב הישראלי? החברה הישראלית היא חברה קטנה יחסית ועל שטח מצומצם, והסיכוי לצמיחת דיאלקטים נמוך. ובכל זאת מגלה המחקר הבלשני שמתפתח בישראל ניב ייחודי, שגם זכה לשם "הניב המזרחי". יש קוראים לו "שפת הפריפריה", ואחרים "עברית מזרחית". הבלשן המנוח חיים בלנק עמד כבר לפני עשרות שנים על כך שהעולים יוצאי ארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, מדברים בשפה שונה, באוצר המילים, בתחביר ובהגייה. היום מובילה את המחקר בנושא ד"ר יהודית הנשקה. הנשקה טוענת שבמקרים רבים לשון זו אינה לשון דלה ושגויה גרידא, ואף לא לשונם של 'בלתי משכילים' דווקא, אלא ייחודה נעוץ בכך שהיא מושפעת באופן מובהק מן הערבית היהודית העומדת בבסיסה. הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה נכתב כולו בניב המזרחי, וחשף אותו לקהל הרחב. הניב בולט גם בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זגורי אימפריה" או "שנות השמונים".

ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. הניב היהודי-מרוקאי רחוק מן הבגדדית והסורית כרחוק מערב ממזרח. זוהי 'שפת השוָוא', ובה מילים שפֶה מַעֲרָבי לא יוכל למלל: תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. לאט לאט החלה המרוקאית לטפטף מילים לאוצר הסלנג הישראלי. 'בּאשֶל' הוא אדם או עניין יבש וחסר טעם. 'כפרה' נולדה מתוך הביטוי היהודי-מרוקאי 'נמשי כפרה עליק', אלך כפרה אליך. 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי. ומעל כולן, החנון הכל ישראלי, שהתגלגל מ'חנונה', נזלת במרוקאית.

ליוצאי צפון אפריקה, כותבת הנשקה במחקריה, מילים ודרכי ביטוי ייחודיים. למשל, 'מֶכְּוְוחָה', המשמשת הרבה בניב זה. מקורה הראשון של המילה הוא בשם העצם העברי 'כוח'. בערבית של יהודי מרוקו שם זה הוּטה במשקל ערבי 'מְכּוּוַח', ואף קיבל משמעות ייחודית של בעל אופי קשה. ויש עוד: אבויה (אבא); ג'זאלה (יפה); ז'ין (יופי). וכן מְהינדה (אישה חזקה), כוֹפה (פחד); מסקוקה (שבורה); חְשומה (בושה), שנשמע מפי אבי גבאי. בְשָלָה (טיפשה, בת זוגו של הבאשל), דבוז'ה (שמנה), שְלוּח, חסר תרבות, שזכה לפרסום בעקבות פרשת הזמר קובי פרץ והחתונה שבה הופיע.

יש גם הגייה ייחודית למילים מוכרות. למשל, המילה 'טוּנה' במשמעות הדג נהגית בבאר שבע 'טוֹנה', על פי הדרך הצפון אפריקאית. גולש כותב: "כאחד שגדל מספר שנים בבאר שבע וחי עם לא מעט מרוקאים בבאר שבע, זכור לי שתמיד יוצאי מרוקו נטו להפוך שיטתית כל שורוק או קובוץ לחולם מלא. הוא מוכן לָצוּם למשל נשמע הוֹ מוֹכן לְצוֹם".

מילים מקובלות זוכות בניב המזרחי למשמעות מיוחדת. 'נתפסה' או 'נקלטה' פירושן נכנסה להיריון. בלשון הפריפריה 'מוזגים' אוכל מוצק. נוכל לשמוע: "תמזוג מהעוף והתפוחי אדמה". הרחבת הוראה זו של 'מזג' באה מן הערבית היהודית, שבה 'יְכְּבְּבּ' או 'יְסֶקִּי' מכוּון הן לאוכל מוצק והן לנוזל.  'התפוחי אדמה', שבו מיידעים את הנסמך במקום את הסומך, אופייני לכלל דוברי העברית.

מרואיינת במחקר של הנשקה ששמה פורטונה אומרת: "לא היה מהעקשנים, הלך לבית העלמין בלילה". ביהודית מרוקאית, בעקבות הערבית, 'עקשן' (וגם עגז'ן) פירושו עצלן. 'מסכן' אינו דווקא אדם אומלל, אלא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. 'תורה' אצל פורטונה, וביהדות צפון אפריקה בכלל, אינה החומש ואפילו לא רק ספרות הקודש, אלא כל טקסט, סיפור, ואפילו השפה העברית עצמה. 'נדבה' אינה כסף שמשליכים לקבצן אלא צדקה במובן הרחב של המילה. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית לא רק במשמעות המקובלת (שחרר, נטש) אלא גם ובעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". המקור: ח'ללה בערבית צפון אפריקאית פירושו גם שחרר וגם השאיר. היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. פורטונה מדברת על מכנסי בעלה, ותמיד ביחיד: תכבס אותו. תתלה אותו. תשים עליו.

דרך יצירת פעלים חדשים ממילים עבריות כמו גם לועזיות לא פסחה על היהודית המרוקאית. כך 'הבריז' התגלגל מהפועל המרוקאי בְּרֶז לו, ברח. הפועל התגז'דר פירושו התאבל, התעצב, בעקבות פועל דומה במרוקאית. תְחַרְוֶט במשמעות שטויות התגלגל מפועל דומה שפירושו עיוות ובלבול. הביטוי 'לך תקווד', מעין "לך לעזאזל", התגלגל מהביטוי סִיר תְקָוָוד; קָוָואד בסלנג המרוקני: סרסור.

המאפיין הבולט ביותר בניב המזרחי הוא התחביר המיוחד. ב"שום גמדים לא יבואו" דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; "הייתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופייניים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", "בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".

בניב המזרחי תופעה רחבה של החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. ב' נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות 'כאשר' הופכת שֶ: "שהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים"); "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם", "חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלו-סקסיות. הצורה "מה אתה משקר עלי?", נולדה בעקבות מילת היחס המקובלת בערבית-מרוקאית לפני הפועל כּזבּ.

מי שתיעד את הניב המזרחי שנים רבות קודם לכן הוא מנחם תלמי, בסדרת רשימותיו שיצאו בספר "תמונות יפואיות". כמה דוגמאות: "בא מושון הביתה – אין אשה". "בן אדם מה שנמאס לו מהחופש". "רק צריך לקרר לו את הדם והראש בטון ייפתח לו". "נהיה אילם מרוב התפחדות".

ויש נוהג נוסף שהפך כבר לפולקלור וצץ במערכונים, והוא תיאור יחסי משפחה, שכנות וכדומה באמצעות שרשרת: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה"; "שכן שלי, החברה שלו, שכנים שלה לומדים אצלנו". במערכון השיחה של לימור, היא אורנה בנאי ב"רק בישראל", היא מתארת קרובת משפחה באותן מילים: "נכון סימי מקלאב מד? אחותה! לא המחומצנת, אחותה! לא הגדולה. הקטנה עם הסלסול השחור, זו שעובדת פניסטית במספרת דאלאס. נכון היא? הבת שלה. לא הקטנה. הגדולה".

קל לפסול את הניב המזרחי בטענות של עילגות ואפילו בורות. זו כמובן טעות שיש בה יסוד של התנשאות. לשון הדיבור הישראלית, להבדיל מהשפה התקנית שכבודה במקומה מונח, היא תערובת של מבנים, השפעות ותופעות, והניב המזרחי הוא אחד מהם, ולא האחרון שבהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: