בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

התחומים המרכזיים שמהם נולדו שמות משפחה הם כאמור שמות פטרונימיים (שמות אב), מקומות יישוב ומקצועות. במידה פחותה נוצרו שמות על פי תכונות שיוחסו כנראה לאבי המשפחה בעת מתן שם המשפחה הקבוע. התופעה הזו מוכרת גם בתרבויות לא יהודיות. בספרדית דלגאדו הוא רזה, מורנו הוא כהה עור. מלינקי בפולנית הוא קטן. בקיסרות אוסטרו-הונגריה יהודים חולקו לקבוצות על פי צבע השיער וקיבלו שמות משפחה בהתאם, כמו וייס ושוורץ, או על פי גובהם – קליין וגרוס.

השם האשכנזי המוביל במדינת ישראל כבר לאורך שנים רבות הוא פרידמן. מקומו במדרג השמות הוא 18, הרחק אחרי שמות גנריים כמו כהן ולוי, ושמות מזרחיים כמו ביטון ודהן, וזאת לאורך שנים רבות. הסיבה לכך שיש מעט שמות אשכנזים ברשימה הפותחת פשוטה. פיזור השמות בקרב האשכנזים רב מאוד, בעוד שבין המזרחים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, נושאים רבים אותו שם משפחה, ויש לכך סיבות סוציולוגיות. 30% מעולי מרוקו נושאים עשרה שמות בלבד. פרידמן פירושו איש שלום, ויש מייחסים אותו כשם מטרונימי בעקבות אם המשפחה פרידה. בעברית הישראלית הוא הפך שם נרדף סטיגמטי לאשכנזים, בעקבות "הפרידמנים והבובלילים" מ"האח הגדול" הראשון. הפרידמנים כאן הם גלגול של תושבי אפרידר, ממייסדי אשקלון.

שמות על פי תכונות אינם בהכרח שמות מחמיאים. אלתר הוא ביידיש זקן, בעקבות השפה הגרמנית, והוא ניתן גם כשם פרטי לילדים רכים שהוריהם ראו ב'זקן' שם מכובד וסגולה לאריכות ימים. צברים שנקראו אלתר סבלו לא מעט מן השם. אצל הספרדים נמצא את שם המשפחה אסֶידו שפירושו בספרדית: חמוץ, והוא מתייחס כנראה לאדם רגזן ולא נעים. קונפינו הוא בספרדית אדם הנמצא בגלות או מאסר. בוחבוט הוא בעקבות הבֶרְבֶרית אדם בעל כרס. טייב וטיבי לעומתם הם אנשים טובים.

שמות משפחה לא מעטים נקראים על שם בעלי חיים. סוקול ברוסית בפולנית הוא בז. סוקולוב הוא בנו של סוקול, מילולית: בן הבז. הרצל הוא שם חיבה של הרץ, שפירושו בגרמנית לב, אבל אפשר לראות בו גם צורה מקטינה של הירש (צבי), שבגרמנית של ימי הביניים בוטא הרץ. לא במקרה נקשר השם העברי נפתלי (איילה שלוחה) להרץ (צבי) בשמות פרטיים, כמו נפתלי הרץ אימבר, נפתלי הרץ טור-סיני ואחרים. כאשר נבחר הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הופתעו רבים לדעת שמוצאו ממרוקו. אייזנקוט הוא שינוי בניחוח אשכנזי של השם אָזָנקוֹט הנפוץ בין יהודי מרוקו. על פי אחת הטענות זהו שם של שבט בֶרבֶרי שגר באזור סהל בדרום-מערב מרוקו, והיהודים שגרו בשכנותו נקראו על שם השבט. חוקר השמות אהרן מוריאלי מוסיף כי הפירוש המילולי של השם אזנקוט הוא איילה.

יהודים רבים באירן בעת החדשה בחרו שמות הקשורים לציונות. אפשר למצוא ביניהם שמות כמו שמע ציון, אוהב ציון, פדויים, גאולים, ארץ קדושה, מגן דויד, וכן שקלים המוכר גם מתחום השטיחים. סבה של המשוררת וחוקרת הפולקלור אסתר שקלים, ר' אליהו שקלים, היה אחראי מטעם התנועה הציונית על איסוף השקל הציוני באספהאן, ומכאן שמו. יהודים נוהגים להעניק שמות לסגולה. גליק וכן גליקסמן הוא האיש בר המזל. ונטורה פירושו בלדינו מזל, מיימון היא בכמה מלהגי הערבית מזל, ומכאן גם המימונה, חג המזל.

שמות יהודיים שונים נוצרו כנוטריקונים, ראשי תיבות, בדרך כלל בעלי אופי דתי. בשם כץ (או כ"ץ) רואים נוטריקון של כהן צדק. כהן צדק הוא צאצא של צדוק הכהן, שבו בחר שלמה לכהן בבית המקדש. נוסף על כך, כץ פירושו חתול בגרמנית. ול"ך הוא שם גרמני, וגם ראשי תיבות של "ואהבת לרעך כמוך", הנחשבים מדרש מאוחר. לאומים שונים דוברי שפות רומניות כמו איטלקית, צרפתית ורומנית כונו על ידי הגרמנים וֶלשים. מכאן התגלגל השם ולאכיה ברומניה, מחוז וליס הדובר צרפתית בשווייץ, אזור ולוניה בבלגיה ועוד. כך נוצרו שמות המשפחה וֶלש, וֶלטש, וָלָך, וַלְק, וְלוֹך ועוד. השם הנפוץ בכר הוא ראשי תיבות של "בן כבוד רבי", שם שניתן במקור לבנים של רבנים מפורסמים. לשם אזולאי הוצמד מדרש ראשי תיבות מספר ויקרא: "אשה זונה וחללה לא ייקחו", ומכאן שזהו לכאורה שמם של כוהנים. המקור האמיתי הוא מגוון: טוב בשפה הברברית, כחול בספרדית ועוד.

סיפורי פולקלור רבים נפוצו על שמות פוגעניים שניתנו ליהודים שלא יכלו לשלם על שם המשפחה. בדרך כלל השמות לא שרדו כי היהודים עשו כל מאמץ להיפטר מהם, וייתכן שחלקם הם בגדר אגדות אורבניות. יהודי שאיחר לרישום השמות נקרא שפֶּטֶר, בגרמנית – המאחר. שמות כאלה היו על פי הפולקלור בלומנקלוֹץ (שוטה הפרחים), אֶזֶלקופ (ראש חמור), אוקסֶנשוַונץ (זנב שור), וַנְצְקְנִיקֶר (מועך פשפשים), קִיסמיך (שק לי) ועוד. שמות כמו הֶזֶנפרץ – פרצוף ארנבת והֶזֶנשפרוּנג – זנב ארנבת נשארו במאגר גם היום.

אח'דר, הירוק, הוא כינוי לאליהו הנביא בפי יהודי עיראק. מקור השם באסלאם, שם נקרא אליהו "הנביא הירוק", עקב האמונה שבכוחו להוריד גשמים. ח'דֵיר הוא מקום קברו בדרום עיראק, שאליו עולים יהודים לרגל. מכאן נגזר השם חְ'דוּרי, שמחוסר ידיעה נהגה כַּדּוּרי. בארץ מעובר השם ח'דורי לאליהו. שם המשפחה אלפי המוכר באמצעות האב יוסי והבן גורי, קשור במעשה שהיה. חבורת יהודים עזבה את פרס כדי להתיישב בעיראק. התנפלו עליהם שודדים וגנבו את כספם והם התקיימו מצמחי בר. שאלו אותם מה אכלו, והשיבו: אכלנו עַלַף, מספוא לבהמות, ועל כן שמם נקרא עלפי, ובהמשך אלפי.

שם המשפחה חתוּכָּה קשור גם הוא במעשה שהיה או לא היה, המסופר במסורת התימנית. פירוש השם הוא חתיכה. הסיפור מספר על בעל שדרש מאשתו ביום שישי להביא נתח בשר לארוחה, לאחר שהחתול חטף חתיכה מהארוחה המתבשלת. הקצבים היהודים כבר סגרו את החנויות, והיא הביאה נתח בשר מן הגויים והגישה לבעלה. כדי שהבעל לא ייכשל באכילת טריפה נעשה נס מהשמיים וחתיכת הבשר לא שקעה בצלחת המרק אלא החלה לצוף ולשקוע חליפות.

שמו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אוֹלְמֶרט נדיר לא רק בארץ אלא גם בעולם. בשוודיה התגלתה משפחה בשם אולמרט, אך התברר ששמה המקורי היה tremlo, שהיה גם שמה של מחלבה מעלת סירחון בסביבה, וכדי להתנער מהדימוי שינתה המשפחה את שמה לאולמרט באמצעות היפוך אותיות.

ומה בדבר השמות המחודשים, שבדרך כלל קטעו מסורת משפחתית בת מאות שנים? כמעט כל ראשי הממשלה בישראל עד היום נקראו בשמות עבריים. רובם שינו את שמם משם לועזי אשכנזי. דוד גרין היה לבן-גוריון, משה שרתוק היה לשרת. לוי שקולניק היה לאשכול. יצחק שמיר נקרא במקור יזרניצקי, שמעון פרס נקרא פרסקי, אהוד ברק נקרא ברוג, אריאל שרון נקרא שייינרמן. שניים נולדו בשמות עבריים: יצחק רבין ובנימין נתניהו, שאביו בן ציון נקרא לפני כן מיליקובסקי. שם נישואיה של גולדה מאיר היה מאירסון. ראשי הממשלה היחידים עד כה שלא כיהנו בשם עברי היו בגין ואולמרט.

בן-גוריון דחף לכך שאזרחי ישראל כולם יחליפו את שמם הלועזי לעברי. הוא כפה זאת על קציני צה"ל, ספורטאים המייצגים את ישראל בחו"ל ושדרים ברדיו. כאשר נדרש שדר הרדיו ירון לונדון לשנות את שמו הוא ניסה להוכיח שלונדון הוא שם עברי. כשלא הצליח הודיע ירון שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והשם המקורי נשאר על כנו. ואילו הסופר חתן פרס נובל שמואל יוסף צ'צ'קס שינה את שמו בעקבות ספרו הראשון, "עגונות", לעגנון, וכך נחקק בפנתיאון הספרות העברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

כולנו מתעניינים בשמות משפחה, בעיקר בשם המשפחה שלנו, אבל מה אנחנו באמת יודעים על שם המשפחה? רוב שמות המשפחה ניתנו לפני מאות שנים, ואת הסיבות מדוע נבחר שם זה או אחר ומתי בדיוק ניתן רק לשער. האם רוזנטל – שם משפחתי – מעיד שמשפחתי גרה בעמק של שושנים? או הייתה חובבת שושנת העמקים? או שלאם המשפחה קראו רוזה? ואולי, כפי שטוענים החוקרים, זה היה פשוט שם משפחה יוקרתי שניתן למי שהרבה במחיר?

בתוך המגבלות האלה, מדובר בכל זאת בתחום רב עניין, וראוי להקדיש לו אפילו שלוש רשומות (פוסטים בלעז). הרשומה הזו עוסקת במקור המרכזי של שמות משפחה ברוב התרבויות המוכרות לנו: משפחה על פי שם האב, הקרויה גם "שמות פטרונימיים". בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. שמות מטרונימיים, על שם האם, היו ונשארו נדירים, אם כי על פי המחקר בסין של האלף השלישי לפני הספירה, בשושלת פו, הונהגו כבר שמות משפחה על פי האם. הנוהג הזה בוטל באלף השני ושושלת שאנג קבעה שהאב הוא מקור שם המשפחה.

וכך אנחנו מוצאים בפינות רבות של הגלובוס סיומות פטרונימיות חוזרות לשם המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, ונותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. זה לא קרה באיסלנד. איסלנדי מקבל שם פרטי חצי שנה לאחר שהוא נולד. השם השני שלו, עד היום הזה, הוא שם האב בתוספת סון (בן) או דוֹטִיר (בת). שחקן הכדורגל של מכבי תל אביב וידאר קיארטנסון הוא בנו של קיארטן. ראש ממשלת איסלנד קטרין יאקובסדוטיר היא בתו של יאקוב. פמיניסטיות איסלנדיות תובעות לאפשר קביעת השם גם על פי האם, בינתיים בלי הצלחה. ברוסית נהוגה שיטת ביניים, כאשר מוסיפים בין השם הפרטי לשם המשפחה הקבוע תוספת פטרונימית משתנה. איבן אלכסייביץ סרגייב הוא בנו של אלכסיי. באתיופיה שם האב הופך לשמו השני של הבן, המכונה גם "שם משפחה מזויף", אבל אינו עובר לדורות הבאים.

הסיומת 'סון' האיסלנדית מוכרת גם בשוודיה, אך שם היא כבר בשיטת ההקפאה. אחד מאבותיו של הסופר השוודי סטיג לארסון נקרא לארס. בנורווגיה הַתוסף הפטרונימי הוא 'סֶן'. שמות המשפחה המובילים שם הם יוהנסן, אולסן והנסן, זכר ליוהן, אולה והנס. 'סון' היא גם סיומת פטרונימית אנגלית, מניקסון ועד ג'ונסון. בספרדית הסיומת מצטנעת: ez. אלווארז הוא בנו של אלווארו, ודומינגז הוא בנו של דומינגו.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים. הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, -סקי, וכן -ביץ' בתוספת תנועת עזר לפניה: אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן'. פירוש השם בערבית תוניסאית הוא בן חי. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של 'גבר נמוך', קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של 'בעל הראש הגדול'. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית 'בן': אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

כמה הערות על שמות המשפחה של הנשים. לא תמיד הן היו חייבות לאמץ את שם הבעל. בימי הביניים כשאדם ממעמד נמוך התחתן עם אשה ממעמד גבוה יותר הוא אימץ את שם משפחתה. היום התופעה נדירה. במאתיים השנים האחרונות פשט בארצות רבות החוק התובע שאשה תקבל את שם בעלה והילד את שם האב, אלא אם כן האב אינו ידוע או מתעלם מאבהותו. בארצות הברית החלה בשנות החמישים תנועת נשים שתבעו לשמור את שם משפחתן, אך המגמה הזו בירידה. עם זאת יש תופעות בארה"ב של אימוץ שם חדש שאינו של אף אחד מהצדדים, שם כפול על פי שמות המשפחה של בני הזוג, וגם שם מעורבב: סמית+ג'ונס=סימונס. דווקא בארצות דוברות ספרדית נשים אינן נוהגות לשנות את שם משפחתן, מטעמי מעמד ונימוס.

בתרבויות מסוימות כגון יוון, בולגריה, רוסיה, צ'כיה ועוד סיומת שמות משפחה של נשים משתנית על פי האב או הבעל. יוונייה בת לפאפאדופולוס תיקרא פאפאדופולוּ. פולנייה שנישאה לפודבינסקי תיקרא פודבינסקה, וכמוה בנותיה. בליטא, כאשר שם האב הוא וילקאס, אשתו תיקרא וילקיינֶה, והבת וילקייטה.

המגמה הישראלית הבולטת היא נשים שלהן שם כפול: שם הנעורים ושם הבעל, כמו גאולה אבן-סער ואורלי וילנאי-פדרבוש. עוד לא אמרנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ומה דעתכם על החברה "ציונית פתאל-קופרוואסר", שהייתה בשלב כלשהו יועצת הרמטכ"ל לענייני אתיופים? נשמע כמו קיצור תולדות הציונות. נשים שזכו למעמד ציבורי-תקשורתי שומרות לעיתים קרובות על שמן, מציפי לבני ועד שלי יחימוביץ ולימור לבנת.

מחקר שנעשה בנושא מגלה שנשים נוהגות להוסיף את שם הבעל לעיתים רק כאשר נולד הילד הראשון. ציטוט מהמחקר: "אני נורית הפנר נגיד, ובעלי הוא ניר דובנוב. אני באה לקחת את אביב דובנוב מהגן, מי זה אביב דובנוב? מה אני, דודה שלו?"

ברשומה הבאה: על שמות משפחה על פי מקומות יישוב ומקצועות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

המיתולוגיה היוונית מוטמעת בתרבות המודרנית המערבית, ואין כמעט תחום שהיא אינה משאירה בו סימן. הנוכחות של המיתולוגיה היוונית בעברית הישראלית יכולה להצביע על עוד היבט של אופן הצמיחה של העברית, וההתכתבות שלה עם תרבויות ושפות שכנות.

יש מעט מילים שהתאזרחו בעברית, מעמדן כ'מילה לועזית' נשכח, ואתו הרקע המיתולוגי. למשל, פיתון, הנחש הענק שחי בדלפי. השם האנגלי התגלגל לעברית כשם קבוצת נחשים וביניהם פיתון מתכדר, פיתון דם ופיתון שטיח, ואפילו הטיל הישראלי פיתון 3. יקינטון, העלם האומלל היקנטוס שאפולו התאהב בו, הפך לפרח עברי. אבל בדרך כלל חדרה המיתולוגיה לשפה באמצעות מילים שאולות שעדיין מהדהד מהן הסיפור המיתולוגי. המילה אודיסיאה משמשת לתיאור מסע גורלי ומפרך. סטודנט באוניברסיטת בן גוריון כותב בפייסבוק: "ממש אודיסיאה של רגשות – מתקווה, ליאוש, לסף הטירוף". אורקל הפך שם נרדף ל’אורים ותומים’ המקראי, ספינקס הוא תיאור רווח, בעיקר בדיבור, לאנשים שאי אפשר לנחש מה הם חושבים. פרומתיאוס הוא האדם המורד באלים, ובנושא זה כתב דוד אוחנה את ספרו "התשוקה הפרומתאית".

לנשים המיתולוגיות נוכחות עמוקה בעברית. ‘מוזה’ נטמעה בעברית והתחזקה בזכות ‘מוזיקה’ ו’מוזיאון’. סביב מילים אלה נסב אחד מפולמוסי ההגייה הוותיקים של העברית החדשה: האם יש להגות מוזיקה או מוסיקה. ההגייה מוסיקה מוכרת מהעברית התיבונית, שהלכה בעקבות המילה הערבית מוסיקי, ששאלה אותה מן היוונית, בה נהגית המילה מוסיקי, בעקבות מוסה, אלת האומנויות. ההגייה 'מוזיקה' בעקבות 'מוזה' הגיעה מהלטינית. הגייה זו תואמת את המעתק הפונטי היווני-לטיני ס>ז. המינוח המוזיקלי המודרני נשען רובו ככולו על המינוח המקובל בתרבות אירופה שאימצה את ההגייה הלטינית, ומכאן גם את 'מוזיקה'. עם זאת יש להגייה זו עקבות כבר בספרות ימי הביניים. רמח"ל, החיד"א והרמב"ן השתמשו בכתביהם בכתיב 'מוזיקה', וביטאו בכך גם עמדה המתנגדת לחדירת היוונית לעברית.

גרציות, אלות החן והחסד שנולדו לזאוס, זכו בהווי הישראלי לטוויסט אירוני. להלן תיאור של נשות גיל הזהב בכתבה ב-Ynet: "ארבע הגרציות נראות כמי שמקדישות את כל הזמן הפנוי שלהן לטיפוח הפיגורה והפריזורה, עוד יותר מנכדותיהן ומנינותיהן". דנה אינטרנשיונל דחסה לשיר "דיווה" שכתבו יואב גינאי וצביקה פיק נשים מיתולוגיות מתקופות שונות: אחת רומית, אחת יוונית, אחת מודרנית ואחת מצרית: ויקטוריה, אפרודיטה, דיווה וקליאופטרה. דיווה היא מילה לטינית שפירושה 'אלילה', דנה היא בעיני רבים דיווה בפני עצמה.

בראש טבלת הנשים המשפיעות מן המיתולוגיה עומדות ה’אמזונות’, מונח המשמש בשיח הישראלי בתפוצה רחבה, בדרך כלל לא באהדה, כשמדובר בנשים לוחמניות. אחד הרבנים מנתח את הפמיניזם הדתי ומסביר ש"לא מדובר באמזונות". כותב באתר ימני חושש שצה"ל יהפוך "צבא הפמיניסטיות וארבעת האמהות, צבא כרמלה מנשה, בילוי של אמזונות בגיל הנעורים". יש גם אירוניה. באתר של הפועל ירושלים מסופר על חבורה של אוהדות פנטיות: "האמזונות האדומות".

המיתולוגיה חודרת לעברית באמצעות שמות תואר כמו ‘סיזיפי’, ‘דמוני’ ובעיקר ‘אולימפי’, שם תואר כל ישראלי המבטא מצוינות, אבל נדבק דווקא לצירוף "שלווה אולימפית". שלווה היא אחד מאיפיוני האולימפיזם שטבע הוגה האולימפיאדות המודרניות דה-קוברטן. שם התואר ‘מיתולוגי’ עצמו נפוץ מאוד בעברית, והיום כל מישהו שעשה פעם משהו הוא ‘מיתולוגי’. משה דדש הוא "היו"ר המיתולוגי של בית"ר", משפצים את "חוף מציצים המיתולוגי", ומארחים בכנס מחזור את מאיר לוי, "הרס"ר המיתולוגי של חיל הים". יש כבר ניבים: "הצבר המיתולוגי", וכמובן, "האקס המיתולוגי" מבית היוצר של עירית לינור.

המיתולוגיה יצרה ניבים נפוצים המשמשים גם בעברית. הרמטכ"ל לשעבר יעלון דיבר בשעתו על הסכמי אוסלו כעל "סוס טרויאני". תולעת אימתנית שחדרה למחשבי העולם נקראה 'סוס טרויאני'. העקב של אכילס אמנם גרם למותו, אבל הנציח את אכילס לדורות. כך נכתב בדיון על הוראת לשון: "עקב אכילס של התלמידים במשימות השחבור הוא הבלבול בין משפט מורכב למשפט מאוחה". צודקים. מדי יום גם נפתחת איזו ‘תיבת פנדורה’, בדרך כלל היא נסגרת מיד. טומי לפיד המנוח המציא בימי הזקנה העליזים שלו ביטוי נאה: ‘תסמונת אנדרומדה", בו הוא מתייחס בלגלוג לחבריו הפנסיונרים חסרי התעסוקה, המספרים בהתלהבות שהם צועדים כל יום לסלע אנדרומדה בחוף תל אביב וחזרה.

המיתולוגיה נוכחת מאוד בשמות אנשים, מקומות ומוצרים. באשר לשמות פרטיים הם בדרך כלל של נשים. למרבית השמות של נשים בישראל שנלקחו מהמיתולוגיה יש אופי לועזי, ובדרך כלל מדובר בנשים שלא נולדו בארץ כמו לידיה, פורטונה, הלנה ולאריסה, ראיה לכך ששמות מהמיתולוגיה התפזרו לכל התפוצות, מסלוניקי ועד מוסקבה. שני שמות מיתולוגיים שניתנו לצבריות הם גאיה, היא אלת האדמה, הנפוץ בעשורים האחרונים, ומאיה הוותיק, על שם בתו של הטיטן אטלס. לגאיה צלצול ניו אייג'י והיא גם שם של להקת פופ. למאיה צלצול סלבי. השם הוענק לבנות רבות בידי הורים סוציאליסטיים לכבוד האחד במאי, ובגירסת עדכון מיה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

מוסדות ובתי עסק שונים קראו לעצמם בשמות מן המיתולוגיה. בית הקולנוע המנוח אוריון, המסעדות היווניות אולימפיה ואולימפוס, וכתב העת לשירה הליקון, על שם הר יווני שבו בילו המוזות. אתר היכרויות ברשת נקרא קופידון, ואפרודיטה היא רשת להלבשה תחתונה. לפני כמה שנים התקיים מסע פרסום לנקטר, מין מיץ המנסה באמצעות השם לשכנע אותנו שמדובר במשקה האלים. ציבור השותים לא השתכנע.

לצד המונחים הרבים האלה ואחרים רוויה השפה העברית מילים בינלאומיות שיצאו מזמן לעצמאות מן המקור המיתולוגי שלהן, ומוכרות כאבני היסוד של שפות רבות כל כך. רשימה חלקית: אוקיינוס, אטלס, אירופה, דרקון, היגיינה, היפנוזה, הרמוניה, וולקן, כריזמה, לירי, מטמורפוזה, מיסטי, פאן, פוביה, סטיכי, סטירה, פסיכי, ארוס. נראה שמיתוסים, בעיקר אלה היווניים, לא מתים. הם ממשיכים לחיות בשפה, גם בעברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

המפגש בין אוכל לשפה יוצר עולם לשוני טעים, פריך, עפיץ, נימוח,  משביע ומרעיב לפחות כמו האוכל עצמו. ולהלן חידון קט, שאלות ותשובות בצידן.

איזה סומלי ממש לא סובל מרעב וצמא?

סומליֶה – האחראי על תפריט היינות במסעדה.

מה משותף לפטר הקדוש ולמשה רבנו?

על שם שניהם יש דגים. אמנון נקרא דג סן-פטר (וגם מושט), סול קרוי דג משה רבנו (וגם סנדל).

מה המשותף לטרין ולטאג'ין?

שניהם סוגי קדירות, וכן שמות תבשילים המתבשלים בקדירות הנ"ל. הראשון אירופאי, השני מרוקאי.

מי שותה מרק אנגלי?

האיטלקים, בדמות הקינוח ‘זופה אינגלזה’, עוגה המורכבת בין היתר מפירות מסוכרים ומרֶנג.

ומי אוכל קש יווני?

התימנים. שמה לטיני של החילבה הוא פֶנוּגְרִיק,  מילולית: קש יווני. הרומאים השתמשו בזרעי החילבה כמזון לבהמות.

מה המאכל היפני הכי סיני אצל ישראלים?

שיטאקי, הקרויה גם ‘פטרייה סינית’.

איזה מאכל בינלאומי נקרא על שמה של אשקלון?

הבצל המעודן הקרוי ‘שאלוט’ (ובעברית: ‘אֶשלוט’), שהתגלגל לאורך הדורות משמו הלטיני ascalon, היא אשקלון.

מנה לפחות שלושה יינות על שם מקומות?

דאקירי, על שם כפר בקובה בו הוכן לראשונה; טוקאי, על שם עיירה בהונגריה; ומדירה, על שם האי לחופי פורטוגל.

וגם לפחות שלושה מאכלים ישראליים על שם מקומות?

מעורב ירושלמי, חומוס אבו גוש וגבינה צפתית.

מה עוד יצא מווישי בצרפת מלבד משטרו של פטן?

מעדן גזר עם סוכר הקרוי ‘וישי’, מבושל במים מינרליים ממעיינות וישי.

מה ההבדל בין אפונת שלג לביצי שלג?

‘אפונת שלג’ היא מה שאנו קוראים אפונה סינית, ‘ביצי שלג’ הוא קינוח העשוי מחלבונים מוקצפים, וקרוי גם ‘איים צפים’.

איך אפשר לאכול שמיכה ולא להקיא?

‘בלאנקט’, שמיכה, הוא שמו של תבשיל בשר בהיר המבושל בציר בהיר, ירקות ארומטיים ושמנת מתוקה.

מי ועל שום מה נקראת מסעדה צרפתית ביסטרו?

‘ביסטרו’ היא מילה רוסית שפירושה ‘מהר’, והיא נוצרה על ידי חיילים רוסיים שנהגו להיכנס למסעדות בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולבקש שהאוכל יוגש במהירות.

האם אצבעות הגברת טעימות?

‘אצבעות הגברת’ הוא כינויה של הבמיה אצל האנגלים.

האם שערות המלאכים נועדו לאכילה?

‘שערות המלאכים’ היא  פסטה דמוית ספגטי.

על מה ולמה אומרים ‘טוֹסְט’ כשמרימים כוס יין?

מקור המנהג במאה ה-17, toast היה ברכה לבריאותה של גברת, על פי הנוהג להכניס פיסות לחם ליין כמזון בריאות.

למה ועל מה קוראים למנות הספרדיות המקדימות ‘טאפאס’?

‘טאפא’ פירושה מכסה בספרדית, ברבים: טאפאס; במאות קודמות נהגו לכסות את כוסות היין בפרוסות לחם  מרוחות כדי שלא ייכנסו לתוכן זבובים. אכלו גם את הלחם.

אז מה זה לעזאזל שטרודל? ולא תגידו עוגה.

שטרודל היא מערבולת בגרמנית, והעוגה האוסטרית נקראה כך על פי צורתה.

מה רוצה איטלקי רעב כשהוא אומר ‘הרם אותי למעלה’?

טיראמיסו. ‘הרם אותי למעלה’ הוא משמעות שמה של העוגה המופלאה.

ואיך יודעים שאיטלקי נהנה ממנת עגל משולב בהאם, מרווה, חמאה ויין לבן?

הוא קורא לה סַלטימבּוֹקה  – קופץ לפה.

פעם אחת ולתמיד, מאיפה הגיע שמו של נקניק הסלמי?

לא, זה לא בהונגרית. זה באיטלקית.  בלטינית salame פירושו: להמליח.

מיהי האיטלקייה הזועמת?

ארביאטה,  רוטב עגבניות  חריף, שפירוש שמו באיטלקית ‘הזועמת’.

ומה אוהב לאכול השטן?

בשר או דג מצופה ביצה ופירורי לחם. הבריטים קוראים לזה devilled, והצרפתים: a la diable.

מה ההבדל בין שַׁטְצָד לשַׁלְפָּח?

שטצד הוא דג ההליבוט. שלפח הוא פרי צהוב הקרוי  פיסאליס, וגם 'דובדבן היהודים'.

האם יש קשר בין קָלָמָרי וקלמר?

ועוד איך. מקור שתיהן במילה היוונית kalamos  שממנה נולדה המילה קולמוס, והמילה הלטינית calamarion, שפירושה קסת ודיו. ממנה נגזר הקלמר שלנו (דרך ‘קלמרין’ התלמודית, קסת הסופר) וגם פרי הים קָלָמָרי, המצוי בקונכייה ובה דיו.

מי היה קודם, כמון או cumin?

כמון. שמו הלטיני של התבלין התגלגל מהמקור השמי, המופיע גם במקרא.

מי היה קודם, הפיסטוקים שלנו או הפיסטאצ'יו של האיטלקים?

שניהם באו מאב קדמון אחד: הפרסית.

מה ההבדל בין חמישה תבלינים לארבעה תבלינים?

חמישה תבלינים היא תערובת סינית: אניס, שומר, ציפורן, קינמון ופלפל. ארבעה תבלינים היא תערובת אירופית: פלפל שחור, אגוז מוסקט, ציפורן וקינמון.

ומי הם ארבעת הקטנים?

הפטיפורים, מעדני השוקולד. petit four, באנגלית מצורפתת: ארבעה קטנים.

איזה ירק מכונה בעברית בארבעה שמות?

כרֵשה, פרָסָה, לוף, פורי.

ולאיזו עוגה מפורסמת יש ארבעה שמות?

עוגת נפוליון, קרם שניט, אלף עלים, מיל פיי.

למי קוראים לָאסי והיא לא נובחת?

לאסי הוא משקה יוגורט הודי.

מיהי לוֹלוֹ רוֹסוֹ ואיך נראה השיער שלה?

לולו רוסו היא החסה המתולתלת, ובאיטלקית כשמה כן היא.

מה עדיף, לשלהב או לטַמְפְּרֵר?

לטמפרר פירושו ליצור טמפרטורה נוחה להכנת שוקולד, לשלהב פירוש לבצע פְלַמְבֶּה, יציקת אלכוהול והבערתו על מזון.

ומתי עושים גימוּץ?

כשרוצים לעשות חור בקמח, גוּמָץ היא מילה תנכית נדירה שפירושה חור.

איש אחד חטף חָרָרָה פעמיים בארוחה ויצא בריא ושבע.

חָרָרָה היא גם  מרק ירקות מרוקני וגם עוגה דקה.

איש אחר קיבל קבס ולא נשאר צמא.

קבס היא בירה רוסית.

מיהם מאדאם ומיסייה קרוֹק?

מיסייה קרוק הוא סנדוויץ' צרפתי חם. מאדאם קרוק היא אותו סנדוויץ', כולל ביצת עין.

מה הבדל בין פִיסטו לפֶסטו?

פיסטו הוא פסטו בסגנון צרפתי, ואין בו צנוברים.

גלי המשוגעת עושה סקס על החוף עם רוסי שחור?

במשפט תמוה זה טמונים שלושה כינויים של קוקטיילים.

נפוליון רואה חיים מתוקים אחרי מותו?

‘נפוליון’ ו’דולצ'ה ויטה’ הן פשטידות.

מי לפעמים מלוכלך ולפעמים עוקץ?

מרטיני.

ולסיום, מה אתם מעדיפים שיהיה לכם, סיטומַניה או סיטופוביה?

סיטומניה היא תשוקה חולנית למזון. סיטופוביה – פחד חולני ממזון. לבחירתכם. בתיאבון!

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

Read Full Post »

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »