אנו מציינים את סיומה של שנה אזרחית נוספת בתקופה שבה היו יותר מדי רעשים בארץ ובעולם. רבים חיפשו את השקט הפנימי במציאות הרועשת הזאת. נוסף על כך, החורף הגיע, מלווה ברעמים רועשים. 

בעבר כתבתי כאן על הקשר בין השורשים רג"ש ורג"ז. מילונים אטימולוגיים משערים שגם השורש רע"ש קרוב לשני השורשים האלה בעברית ובשפות שמיות אחרות. השורש הזה קרוב גם לשורש רע"ד. בערבית הפועל 'רַעַשַׁ' פירושו 'רָעַד'.  

הפועל רָעַשׁ מופיע במקרא במובן 'רָעַד'. פעמים רבות מסופר ש"הארץ רעשה", כלומר האדמה רעדה, למשל: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (תהלים עז יט‏). גם הפועל "רָגְזָה" בפסוק זה פירושו 'רעדה'. הפועל נִרְעַשׁ (בבניין נפעל) מופיע פעם אחת במקרא, במובן 'נרעד,יהזדעזע': "מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע" (ירמיהו נ מו‏). 

הפועל הִרְעִישׁ (בבניין הפעיל) מצוי במקרא בעיקר במובן 'הרעיד', לדוגמה: "הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת" (ישעיהו יד טז). גם הפועל "מַרְגִּיז" בפסוק זה משמש באותה משמעות.  

בדומה לפעלים מהשורש רע"ש, שם העצם רַעַשׁ מופיע במקרא במובן של רעידה, ובייחוד רעידת אדמה, למשל: "וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". (יחזקאל לח יט‏).  

חלק מהפרשנים סבורים שהמילה 'רַעַשׁ' משמשת במובן 'שאון, קול חזק' בחלק מהמקומות שבהם היא מופיעה במקרא, בדומה למשמעותה בטקסטים בעברית שלאחר המקרא. ואילו נ"ה טור-סיני גורס אחרת בהערה לערך 'רַעַשׁ' במילון בן-יהודה. לדבריו, המילה 'רעש' כשלעצמה במקרא אינה משמשת במובן של "צעקה וקול". בכמה צירופי לשון במקרא מילה זו מופיעה בסמיכות למילה 'קול', כגון: "קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל" (יחזקאל ג יב; יג). בעקבות זאת, רק בתקופה שלאחר המקרא קיבלה מילה זו את המשמעות "שאון, המולה". לפי טור-סיני, פירוש הצירוף "קול רעש" הוא "קול שאון המלווה את הרעש", כלומר קול חזק הנלווה לרעידת אדמה. הצירוף הזה מופיע גם אצל הנביא נחום (פרק ג', פס' ב'‏): "קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן [=גלגל] וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה". לפי חלק מהפרשנים, "קול רעש אופן" הוא קול הרעידות של גלגלי המרכבה.  

שם העצם 'רַעַשׁ' מופיע בהקשר של מרכבות סוסים גם בפסוק אחר במקרא: "מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו" (ירמיהו מז ג‏). המילה "הֲמוֹן" בפסוק זה פירושה 'שאון, קול חזק'. יש המפרשים את המילה "מֵרַעַשׁ" בפסוק זה במובן הקול החזק של גלגלי המרכבות ופרסות הסוסים, ואילו אחרים גורסים שמילה זו מתארת את רעידתה של האדמה מתחת למרכבות השועטות. שמא ההקשרים השונים שבהם המילה 'רַעַשׁ' מופיעה במקרא מעידים על קשר בין קול חזק לבין ויברציות הנוצרות בקרקע שמתחת לגורמים מרעישים, כמו מרכבות סוסים.  

שם העצם 'רַעַשׁ' מופיע במקרא גם בהקשר של מתח נפשי: "בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרׇגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה". לפי חלק מהפרשנויות, פירוש המילה "בְּרַעַשׁ" בפסוק זה הוא 'ברעדה'. 

בעברית שלאחר המקרא המילה 'רַעַשׁ' מצויה גם במובן של רעידה וגם במובן של קול חזק. בין היתר, כך נאמר בתפילת השחרית (שזמן חיבורה מיוחס לזמן חתימת המשנה): "והאופנים [מלאכים מסוג מסוים] וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים". במסכת אבות דרבי נתן, המיוחסת לתקופות שונות, נכתב: "כשירדתי למקום מצולה שמעתי קול רעש גדול שזה אמר לזה" (נוסח א, פרק ג).  

גם לפעלים מהשורש רע"ש נוספו משמעויות חדשות בעברית הבתר-מקראית. הפעלים 'רָעַשׁ' ו'הרעיש' מופיעים בלשון הפיוט של תחילת ימי הביניים גם במובן של רעידה וגם במובן של השמעת קול חזק, לדוגמה: "רועשים ומרעישים כל מקולות מים" (אלעזר הקליר, שבעתות טל וגשם). הפועל 'הרעיש' משמש גם במקורות אחרים במובן 'הקים קול רעש', למשל: "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר: 'קול ה' על המים אל הכבוד הרעים' (תהלים כט ג); כיון ששמעו אומות העולם את הקולות […]" (ספרי דברים לג ב).  

הפועל 'נרעש' מופיע במובן מטפורי של 'נרגש ביותר, נפעם' בפיוט 'הנני העני ממעש', הנאמר בתפילות הימים הנוראים: "הנני העני מִמַּעַשׂ, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל". הפועל 'נרעַש' משמש כיום בלשון הספרות במשמעות 'נדהם, נסער, הזדעזע'. גם הפועל 'רָעַשׁ' משמש כיום במשמעות דומה, לדוגמה: "אחרי האירוע המזעזע רעשה הארץ". בפעלים אלה חל מעתק מטפורי ממשמעות של רעידה פיזית למשמעות של חוסר שקט וסערת רגשות. 

בדומה לכך, הפועל 'הרעיש' משמש בימינו גם במובן 'הדהים, הסעיר, זעזע', לדוגמה: "הגילויים החדשים בפרשה הרעישו את הציבור ועוררו סערת רוחות." חֲדָשָׁה/ יְדִיעָה מַרְעִישָׁה היא ידיעה בלתי צפויה בעלת אופי דרמטי. צורת ההווה 'מרעיש' החלה לשמש במובן זה בעיתונות של תקופת תחיית העברית, במשמעות דומה למילה 'סנסציוני'. איתמר בן אב"י חידש את המילה מִרְעָשׁ כחלופה עברית למילה 'סנסציה' – ידיעה שתכליתה לעורר התרגשות והפתעה.  

בלשון ימינו שם העצם 'רַעַשׁ' משמש גם במובן התרגשות רבה, סערת רוחות, מהומה רבתי, לדוגמה: "אם תיחשף המעילה יהיה רעש גדול." לעיתים מילה זו נאמרת גם בנימה ביקורתית על התרגשות בלתי מוצדקת, כמו בביטוי מָה (כָּל) הָרַעַשׁ?. 

בעברית החדשה נוצר גם שם העצם רַעֲשָׁן, המציין גם אדם שנוטה להרעיש וגם צעצוע או כלי נגינה המשמיע רעש מיוחד, כמו הרעשן הידוע בפורים.   

לחלק מהמילים מהשורש רע"ש נוסף בעברית החדשה גון משמעות חדש. התואר 'רועש' נאמר גם על צבעים, בגדים וכדומה במובן 'חזק או בולט מאוד', לדוגמה: "הסגנון של המעצבת מתאפיין בדוגמאות נועזות ובצבעים רועשים". התואר רַעֲשָׁנִי משמש בין היתר במובן 'שנועד למשוך תשומת לב, בוטה, גס', למשל: "סגנון לבוש ראוותני ורעשני". המשמעות הראשונית של התואר הזה, וגם של התואר 'צעקני', מציינת צליל חזק ולא נעים. שני התארים האלה מציינים באופן מטפורי גם מראה בולט שאינו בהכרח נעים. השם המופשט רַעֲשָׁנוּת משמש גם במובן של קולניות וגם במובן של בוטוּת או גסוּת. 

הביטוי הִרְעִישׁ שָׁמַיִם וָאָרֶץ מבוסס על ביטוי מקראי דומה (חגי ב, פס' ו, כא), ופירושו בלשון ימינו הוא: לא נח ולא שקט כדי לקדם את ענייניו ולהשיג את מטרתו. באותה משמעות משמש גם הביטוי הִרְעִישׁ עוֹלָמוֹת, שמקורו בביטוי "הרעיש את העולם" בכתבי חז"ל ובלשון ימי הביניים. 

למילה 'רַעַשׁ' יש גם משמעות טכנולוגית: אות מיותר ובלתי רצוי החודר למערכת תקשורת אלקטרונית או נוצר בה ומפריע לקליטת האותות המשודרים. בימינו גם הסחות הדעת מהמסכים השונים נתפסות כרעשי רקע המפריעים לנו להתרכז. בעידן של הודעות ה'פוש' מאפליקציות לדיווחי חדשות, כל כותרת קטנטנה הופכת ל'ידיעה מרעישה' בכל המובנים. 

אסיים באיחולי ימים שקטים, שיישמע בהם רק רעש של חגיגות בזמנים טובים. 

השפה מאפשרת לנו לא רק לספר על המציאות אלא גם לקבוע לגביה עמדה, להעניק לה גוון ייחודי. אחת הדרכים לכך היא דרך ההדגשה והחיזוק. באמצעות מילים וביטויים אנחנו מספרים שעניין מסוים אינו סתם 'יפה' אלא 'הכי יפה', וששר בתקשורת לא רק רוצה להשיג רפורמה בתקשורת אלא 'ממש' רוצה לעשות זאת. זוהי חבורת המעצימים, באנגלית: intensifires. באנגלית המעצים מתבטא גם כחלק מהמילה באמצעות סיומת מתאימה כמו er עבור 'יותר' ו-est עבור 'ביותר', למשל, nicer, nicest. בעברית המעצימים הם מילים עצמאיות הדבקות במילה, כמו "יפה ביותר", "חזק מאוד", או צירופי מילים.

המעצימים משמשים בלשון התקשורת והספרות, ופעילים מאוד בלשון הדיבור. הבלשנית זהר לבנת מזכירה במאמר באנציקלופדיה לשפה ולבלשנות עברית שורה של מעצימים עכשוויים: באמת [הנאום הזה באמת עשה את העבודה], בהחלט, בפירוש [הספר זה בפירוש טוב יותר מהספר הקודם], אכן, פשוט, ממש. המעצים 'פשוט' הוא מעין אוקסימורון, שכן 'פשוט' נועד לכאורה להקל אבל הוא מתעקש להעצים: "המצב בשטח פשוט נורא מסובך". המקור לכך הוא בשימוש דומה בשפות הסלאביות: prosto. יש מעצימים המתייחסים לנורמה או למהלך כלשהו ומחזקים אותם: לחלוטין, ביותר, לגמרי, כליל, פלאים, מאוד, עד מאוד, במידה רבה, כל כך.

כאמור, בלשון הדיבור נמצא תרומה רחבה למעצימים כמו נורא, הכי, מה זה, כזה, איזה, כולו, כאילו. על המעצים 'מה זה' מסופר כי נער שקרא טקסט לא מנוקד שכלל את הביטוי המקראי "מְזֵה רָעָב", סיפר שעם ישראל היה 'מַזֶה רָעֵב!"

העברית הישראלית תורמת מטעמה אוצר מעצימים נרחב.

"זה הסרט הכי טוב שראיתי לאחרונה".

"התספורת הזאת יפה נורא". 'נורא' כמעצים חיובי מקורו בגרמנית: Das war furschtbar net.

"היו להם מלא הזמנות". או בגרסה ערבית, שהיא אולי המקור: "מלאן הזמנות".

"האוכל היה ממש נהדר".

בדרך כלל אחרי המעצים יבוא שם התואר: באמת חשוב, פשוט מושלם, מאוד חכם (אבל גם: חכם מאוד), איזה מתוק, מה זה משעמם, נורא יפה (וגם 'יפה נורא'). מילות העצמה יכולות להתממש באמצעות מילות שאלה, וכאן הטון מסגיר את התפקיד. המשפט "איזה אוכל טעים הכנת" יכול להיות שאלת סקרן, אבל גם לבטא שבח בהנגנה המדגישה את 'איזה'. המשפט "כמה כסף הוצאת" יכול לבטא שאלה ניטרלית, או ביקורת, בהדגשת 'כמה'. לפעמים ההנגנה מספיקה. את המשפט 'מה אתה אומר' אפשר לשמוע כשאלה ניטרלית המבקשת עצה או עמדה, שאלה מתפעלת, או לגלוג על דברים שנאמרו כאילו יש בהם חידוש גדול.

מעצימים עכשוויים מגלים קשר מפתיע לפסוקי תנ"ך. המעצים 'רצח' משמש בסלנג הישראלי בקונוטציה חיובית או שלילית. בספר סיום מסלול צבאי נכתב: "לפני הכל אנחנו מתגעגעים אליך רצח", ובאתר "פרש" נכתב: "כל פעולה פה לוקחת לי לפחות 5 דקות!!! זה מעצבן רצח!!!" ביחזקאל מופיע 'רצח' כתואר פועל מעצים: "בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלַם לָשׂוּם כָּרִים, לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה" (כא 27). 'באמת', הנפוץ בעברית הישראלית, משמש כמעצים במשל יותם: "אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי" (שופטים ט 15).

מעצים דיבורי נפוץ בעברית הישראלית הוא 'הכי'. הגלגול שלו מלשון המקרא מפותל למדי. 'הֲכִי' היא מילת שאלה במשמעות 'האם'. היא מופיעה חמש פעמים בתנ"ך, ומורכבת מה' השאלה ו'כי' במשמעות אִם. אחת מהופעות 'הכי' מופיעה באמצע הפסוק ולפני שם תואר, והיא מתייחסת לאבישי בן צרויה: "מִן־הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד, וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר" (שמואל ב כג 19). השימוש החריג הזה נתפס כמעצים, ומכאן התגלגל לעברית החדשה כמעצים עצמאי, מנותק ממקורו כמילת שאלה. 'הכי' מופיעה לפעמים גם כרכיב עצמאי במשפט במשמעות הטוב ביותר, כמו בפרסומת המעודדת גיוס ליחידות הלוחמות: "קרבי זה הכי, אחי". הוא אף מוכפל: "לליאת ומעיין, החיילות הכי הכי".

'הכי הכי' מוביל אותנו לדגם ההכפלה הלקסיקלית. ההכפלה משמשת לעיתים ליצירת סדר, שגרה או תהליך איטי: יום יום, שעה שעה, קמעא קמעא וגם 'פרה פרה' המבוסס על סיפור עממי, ו'תורכי תורכי' המבוסס על בדיחה יהודית. במערכון "שבת שלום" של הגששים אומר שייקה: "שערה שערה הייתי מוציא לה עם פינצטה פינצטה". לצד זה דגם ההכפלה משמש בעברית הישראלית להעצמה בשימושים רבים. שחקן מצוין הוא "שחקן שחקן", עניין הראוי לציון הוא "משהו משהו", אירוע מיוחד ומסעיר הוא "קטע קטע". "ארץ נהדרת" תרמה למאגר ההכפלות המעצימות את הביטוי "גבר גבר".

בשירי ילדים בעברית אפשר למצוא לעיתים קרובות את ההכפלה המעצימה. "החלבון לבן לבן", כתבה מרים ילן-שטקליס. בספר "ויהי ערב" מחבק האב את "בתו הטובה הטובה", ובשיר "סבתא בישלה דייסה" מוצא הילד "עוגה גדולה גדולה, מתוקה מתוקה". גם לדגם ההכפלה המעצימה בסיס איתן בלשון המקרא, כמו 'חן חן', 'סחור סחור', או בהבטחה האלוהית: "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית יז 2). בסיפור גניבת הבכורה בבראשית אומר עשיו ליעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (כה 30).

הבלשנית ורד סיידון הקדישה לנושא ההכפלה הלקסיקלית מאמר מקיף בכתב העת "העברית". היא מונה מִגוון שימושים פרגמטיים המשמשים למטרות שונות, מלוּוים בציטוטים מתועדים. ההכפלה עשויה להפיג חששות וספקות כמו בדיאלוג הבא: "עדן אישר? אישר אישר". ההכפלה משרתת את הצורך לשכנע ולדרבן: מוכרת מציעה ללקוחה ג'ינס "הורס הורס". בשיחת טלפון אומר המשוחח "לא בטוחה שמתאים שנגיע", והתשובה: "מתאים, מתאים!" תפקיד נפוץ בהכפלה הוא הזירוז, בנוסח "לצאת לצאת", "זריז זריז". ההכפלה, כותבת סיידון, היא גם אמצעי להתנצלות ונימוס. "אפשר שאלה קטנה קטנה?" שואלת סטודנטית.

בעקבות סיידון ראוי להרחיב במבנה השילוש שבעברית הישראלית. הוא משמש להלעגה וזלזול, כמו "יאללה יאללה יאללה". אסף אפלבאום מביא את האבולוציה של 'בואנה' ב'מילון ערס-עברי': "בואנה – יש׳ך פנים יפות; בואנה בואנה – רק רוצה לדבר; בואנה בואנה בואנה – תתחיל לרוץ; בואנה בואנה בואנה בואנה – הלווייתך תתקיים מחר".

ביטויים משולשים עשויים לבטא רגש עז. השילוש 'עצוב עצוב עצוב' מייצג מבנה משולש של שמות תואר: 'יפה יפה יפה', 'שמנה שמנה שמנה', 'מתוקה מתוקה מתוקה'. 'אוי אוי אוי!' היא קריאת חרדה וכאב. היא נשמעת כמילה אחת: אוֹיוֹיוֹי, ונאמרת לפעמים בסרקזם כלפי מי שמתלונן על מר גורלו. 'אַיי אַיי אַיי!' היא קריאת צער או התלהבות, 'וַוי וַוי וַוי' היא תגובה על צרה או ביטוי התפעלות. המבנה המשולש נפוץ בקריאות המייצגות אמונות עממיות, קללות ושבועות: "אָמֶן אָמֶן אָמֶן" היא מילת תהילה או שבועה מודגשת. "חַמְסָה חַמְסָה חַמְסָה" היא ברכת מזל מודגשת, "טפו טפו טפו" היא ביטוי של שביעות רצון האמור להגן בפני עין הרע. המקור ביידיש, כדימוי של יריקה. ומה אומרת האמא הפולנייה (ולא רק היא) לילד סרבן, בליווי נפנוף אצבע: "נו נו נו! אם לא תאכל יבוא שוטר!"

סיסמאות פרסומת הן חלק מהשפה הסובבת אותנו. הן אפקטיביות מפני שהן חוזרות על עצמן ואמורות להיכנס לתודעה ולזיכרון. הסיסמה היא מרכיב מרכזי של הקמפיין הפרסומי, גם אם יש ירידה מסוימת במעמדה בין יתר מרכיבי הפרסום, בעיקר הטלוויזיוני.

בעשורים הראשונים למדינה התמקדו הפרסומאים בחריזה, ומכרו סיגריות בנוסח "אל תתייאש – עשן כנסת שש", או שרו שיר על סרדינים: "שימורי נון – ראויים לאמון". רוב הסיסמאות המחורזות היו קצרות, שלוש או ארבע מלים, והן סיפרו סיפור קצר. אֵם כל הסיסמאות הללו היתה ונשארה "העם החליט – קפה עלית". הפרסומאי ראובן וימר מספר שגולדה מאיר התמרמרה: "מי זה העם הזה שהחליט". הסיסמה "אנו לא אדישים – למרק עדשים", הזכירה את הסיסמאות במצעדי תנועות הנוער דאז. בשלהי ימי החרוז נולדה הסיסמה "דור הג'ינס שותה קווינס". הסיסמה הצליחה ויצרה מטבע לשון, המוצר עצמו נכשל.

עידן הפרסומת המחורזת דעך וכמעט נעלם, פה ושם שמענו את "בלי פניקה – יש בריטניקה", או "לימון – מוסיף המון". את מקום החרוז תפסו טכניקות ואופנות מגוונות. הרוב המכריע של סיסמאות הפרסום, בכל התקופות, נשען על ביטויים שהצרכן מכיר ומשתמש בהם. הפרסומאי מבצע בביטוי המקורי שינוי קל, לעתים מתחכם, ומחזיר אותו לקורא. השינויים נעשים באמצעות כפל משמעות, משחקים פונטיים ומשחקי היגיון. קבוצה קטנה, איכותית בדרך כלל, היא המצאות ראשוניות, כמו "האיינשטיין של יפן" או "השמפניה של הטבע".

בשנות השבעים, שבהן שלט בכיפה סכין הגילוח "דיפלומט", זכה הסכין לכמה סיסמאות. הסיסמה "דיפלומט – חד, יחיד ומיוחד" התבססה על נוסח תפילה: "הוא אחד, יחיד ומיוחד". 'אחד' הפך ל'חד' כיאה לסכין. הסיסמה לטלפון סלולרי "קטן, חכם ונראה טוב" נשענת על הביטוי "צבא חכם וקטן", שאותו הגה דן שומרון. "העיניים של המדינה", סיסמה ספונטנית של החייל בני מסס במלחמת יום הכיפורים על מוצב החרמון, חדרה לשפה והנחילה את הצירוף "של המדינה" לכותרות עיתונים ולפרסום. "ידיעות אחרונות" הכריז שהוא "העיתון של המדינה", בימי השפל של הבנקים בשנות השמונים יצאו הבנקים במשותף בסיסמה "הבנקים – החמצן של המדינה". הקהל הספקן שיבש: "החנקן של המדינה", "החמסן של המדינה". הבנקים אימצו גם את 'על המפה' שהחדיר טל ברודי לאחר הנצחון בווירטון ב-1977, ברודי עצמו גויס למלאכת ההחדרה, למרות שבמקור אמר "אנחנו בְּמפה".

דרך המלך של המפרסמים לאורך העשורים האחרונים היא ביטויים מלשון הדיבור. הפרסומאים מאמצים ניב יומיומי או נוהג בשיחת חולין ואלה משמשים בסיס לסיסמה. לעיתים הביטוי מופיע ללא שינוי או עיבוד, כמו "העיקר הבריאות" בפרסומת ליוגורט. במקרים אחרים מתקיים בסיסמה דיאלוג בין הביטוי היומיומי לבין המוצר הנמכר. "מה יהיה? יהיה טוטו". "מה הבעיה? קחו סנו". "מה את דואגת? יש פלדלת". לפעמים נדמה שמדובר בקטע שיחה במשפחה או בין החבר'ה: בוא נעשה סדר, יצאת גדול, וגרסה מאצ'ואית: "תהיה גבר – תן לה יד".

כמה ביטויי דיבור אהובים על הפרסומאים בעשורים האחרונים. הביטוי 'בא לי', שיש לו אופי צרכני-נהנתני, צץ שוב ושוב: "סתם כי בא לי לדבר", "ואם לא בא לי ביום שלישי?", "בא לי לאכול קפולסקי" ועוד. גם מילת ההעצמה האופנתית 'הכי' אהובה מאוד על הפרסומאים: "קרבי זה הכי, אחי" משלבת שני ביטויי סלנג פופולריים. על בסיס הצירוף הנפוץ 'הכי טוב' נוצרו "הכי משקה בעיר", "הכי מרק שיכול להיות", "הכי חוץ לארץ שיש", וגם הדמות 'דָוִד הכי טוב'. גם הצורה הכפולה צצה: "הממרחית הכי הכי".

ביטוי דיבורי אהוב הוא 'ללכת על', כמו בסיסמה "לך על זה", פרסומת לנעליים שבה השימוש הוא דו-משמעי, או "הכול הולך עם קוקה קולה". בעניין זה מספר ראובן וימר בספרו "השכל של הפרסום" איך ניסה בשנות השבעים לשכנע את יועץ הלשון הקפדן של קול ישראל אבא בנדויד לקבל את הסיסמה. בנדויד התנגד בתוקף ואמר "זה לא ילך ברדיו, הסיסמה הזאת". כשתפס שהוא עצמו השתמש בביטוי נשבר, והסיסמה שודרה.

סדרת פרסומות משתמשת בארון הספרים היהודי. הסיסמה "נכנס מים, יצא סודה" מסתמכת על "נכנס יין יצא סוד" מלשון חז"ל. כמוה הסיסמה הישנה "אדם ניכר בכיסו, כוסו ושעון טיסו".  סיסמה נגד עישון מסתמכת על כלל מקראי ידוע "ואהבת לריאתך כמוך". החרדים מרבים בסיסמאות מסוג זה. למשל, "לשפתי החכמים" מִסֵפֶר משלי עבור סיגריות, או  "ולסוכותינו קיינעס", סיסמת רחוב חרדית לסכך, על פי "ונפוצותינו כנס" מתפילת מוסף סוכות.

כמה סיסמאות פרסומת מצליחות הפכו למטבעות לשון. הבולטת בהן היא "אל תהיה צודק, תהיה חכם", אותה הגה הפרסומאי אהרן שמי עבור חברת 'הסנה'. הסיסמה "גם יפה וגם אופה" עבור עוגה מוכנה צצה כדבר שבח כללי, גם לכדורגלנים, מכוניות ועוד. הסיסמה "לא נעים? לא נורא", שעודדה אנשים לשלם את אגרת הטלוויזיה לפני שבוטלה, חדרה לתחומי חיים ומשמשת בלשון הדיבור למצבים רבים. פרסומת להלבשה תחתונה הפכה גם היא למטבע לשון: "ללכת עם, להרגיש בלי". היא מתאימה לענייינים רבים, בפוליטיקה, ברפואה, במחשבים ועוד.

עזר ויצמן הגה את הסיסמה המעודדת חייבי גיוס להתנדב לחיל האוויר: "הטובים לטיס". הסיסמה הולידה וריאציות רבות, חלקן אירוניות וחותרות תחת הסיסמה המקורית. למשל: "הטובים לטיס – הטובות לטייסים", "הטובים לטיס – הטובות לעישון", ובפיתוח גששי: "הטובים לטַיִח". יש סיסמאות שהפכו מטבעות לשון והתיישנו: "הכל תלוי בטיב המילוי", "כמובן מטוסיאן", ו"זה טוב, זה אוסם" שנחת בשירי שלישיית גשר הירקון

תחבולת סיסמאות נפוצה היא משחקי מילים הבנויים על כפל משמעות. זהו הבסיס לקמפיין "לטוס אל על", שפירושו גם לטוס לשמיים וגם לטוס באל על. בסיסמה שנכתבה לעיתון דבר בראשית שנות התשעים נאמר "דבר חדש בא למדינה", בנק הפועלים יצא עם "בוא ותראה איך פועלים טוב יותר". בסיסמה "ישנתי פרדייז", מהדהדת משמעות המלה האנגלית לגן עדן. "יש לי חשק לשסק" ו"התוספת שתופסת" מנצלים את קטגוריית שוברי השיניים.

עולם הפרסום מכיר בערך השיווקי של רמזים מיניים. המיניות בפרסום היא בעיקר ויזואלית, בסיסמה עצמה מדובר ברמזים, וחזקה מאוד בפרסומת למכוניות. חברת עמינח יצאה בסיסמאות בוטות כמו "רק נוגעים בה והיא נפתחת", או "המזרונית של החבר'ה", שתיהן ירדו בעקבות מחאות. זה גם מה שקרה ל"אני אוהבת שהם נוגעים בי" של גדעון אוברזון. שרדו סיסמאות מרומזות יותר כמו "הגודל כן קובע" בגרסאות שונות, "כמה פעמים אתה יכול" לסכיני גילוח, או "אני לא יכולה בלי הטורקי שלי". מאבק עז ניטש נגד "לך תצטיין", שרמזה באמצעות אסוציאציה פונטית על הקללה הבוטה "לך תזדיין". הפרסומת ירדה, אבל נשארה חקוקה בזיכרון האומה.

"לך תצטיין" היא דוגמה אחת מני רבות לסיסמאות הבנויות על משחקים פונטיים. חלקן מתבססות על הומופונים, עיצורים שונים הנשמעים זהים. "אנחנו לא סמים" מזכיר את הביטוי הנפוץ "לא שמים". לעיתים העיצורים דומים כמו "באתי, רהיטי, קניתי", בהנחה שבפי הישראלי העצל ה' נשמע כמו א'. הסיסמה "בנק דיסקונט מתקוון אליך" בעייתית, מאחר שהפועל 'להתקוון' לא חדר עדיין לשפה בנפרד מ'להתכוון'. רוב הסיסמאות האלה אינן מתאימות לשידורי רדיו, מאחר שהאפקט הפונטי נולד מן היחס בין הביטוי המקובל "האלכוהול משכר" לטקסט הכתוב "האלכוהול משקר".

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש רג"ז. משורש זה נגזרו מילים רבות, גם במקרא וגם בעברית שלאחר המקרא. בפעם הקודמת עסקתי ברוב המילים המקראיות משורש זה, וכעת אבחן מילים נוספות. בין היתר, אעלה את החידה איך קיבלה ציפור שיר את שמה העברי דווקא מהשורש הזה.

כזכור, השורש רג"ז משמש במקרא במובן שונה מאשר בעברית החדשה. במקרא שורש זה מתאר בעיקר רעידה ופחד, ואולי גם רגשות סוערים נוספים. נוסף על המילים המקראיות שנדונו כאן בפעם שעברה, במקרא מופיעות עוד שתי מילים יחידאיות משורש זה. שם העצם רָגְזָה מופיע בפסוק "וּמֵימֶיךָ בְּרׇגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה" (יחזקאל יב יח‏) במובן 'בחרדה', אולי גם במובן פיזי של רעידה. בעברית שלאחר המקרא החל השורש רג"ז לשמש בעיקר במובן של כעס, ובעקבות זאת גם המילה 'רוגזה' (המנוקדת גם 'רֻגְזָה') משמשת בימינו בעיקר במובן זה, למשל: "הפקיד השיב ברוגזה לשאלות הקהל".

התואר רַגָּז מופיע אף הוא כמילה יחידאית במקרא: "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם [=בגולה] לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח סה). נהוג לפרש את התואר הזה במובן 'דואג, חרד' ואולי גם במובן הפיזי 'רועד'.

הפועל נִרְגַּז בבניין נפעל מופיע במקורות מעטים בלשון ימי הביניים. בין היתר, הוא מופיע בספר יוסיפון, ספר היסטוריה שנתחבר במאה העשירית באיטליה: "וישאר המלך לבדו עם סריסיו ואנשי הבית ויהי הוא נרגז ונבהל [..] וישן [..] בפחד […]" (פרק ג', הכתיב במקור). במשפט זה הפועל 'נרגז' מופיע בהקשר של פחד. בלשון ימינו פועל זה משמש בעיקר בצורת ההווה נִרְגָּז במובן 'כעוס'. מצורת ההווה הזאת נגזרו שתי מילים נוספות בעברית החדשה: שם העצם המופשט נִרְגָּזוּת (כלומר כַּעַס, לדוגמה: "התקשינו לשכך את נרגזוּתו") ותואר הפועל נִרְגָּזוֹת (בכעס, באופן נרגז, למשל: "הם דיברו אליו נרגזוֹת").

הפועל הֻרְגַּז בבניין הופעל מופיע מעט בפיוטים בלשון ימי הביניים. בעברית החדשה הוא משמש כצורה הסבילה של הפועל 'הרגיז' במובן הכעיס. התואר מְרֻגָּז נגזר מצורת הבינוני בבניין פֻּעַל. הוא משמש בלשון ימינו במובן 'כועס' וגם מתאר התנהגות או הבעת פנים המביעות כעס.

התואר רָגוּז הוא צורת הבינוני הפעול של הפועל 'רָגַז' בבניין קל. תואר זה מופיע מעט בלשון ימי הביניים במובן 'מפוחד'. כיום הוא משמש בלשון ספרותית במובן 'כעוס'.

התואר רַגְזָן משמשהָחֵל מלשון חז"ל ועד ימינו, והוא מתאר את מי שנוטה להתרגז, שקל מאוד להרגיז אותו, נוח לכעוס. תואר זה מופיע גם בארמית שבתלמוד: "יְהֵי גְּבַר רַגְזָן" (שבת קנו ע"א); וגם בעברית, למשל: "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא" (קידושין מ ע"ב-מא ע"א), כלומר: האדם הרגזן אינו מצליח להשיג דבר מלבד רוגז חסר תועלת (לפי ביאור שטיינזלץ). באמרה זו מופיעה גם המילה הארמית 'רגזנותא', המקבילה למילה רַגְזָנוּת בעברית. המילה 'רגזנות' מופיעה אף היא בלשון חז"ל, לדוגמה: "כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות" (יבמות סד ע"א, הכתיב במקור).

בלשון ימי הביניים נוספו גם התואר רַגְזָנִי במובן 'כעסני, מלא כעס' והמילה הִתְרַגְּזוּת,שֵׁם הפעולה של הפועל 'התרגז'. המילה הַרְגָּזָה, שם הפעולה של הפועל 'הרגיז', מופיעה בפירוש רש"י לתלמוד (על סוכה נב ע"ב): "כלומר הוא עצמו גרם לו הרגזתו".

תארים רבים מהשורש רג"ז מופיעים באותה רשימת מילים נרדפות מורחבת, ביחד עם 'כעוס', 'עצבני' ועוד: 'רַגָּז', 'מרוגז', 'רגוז', 'רגזני', 'רגזן', ואחרון לא-חביב: התואר רוֹגֵז, צורת ההווה של הפועל 'רָגַז' בבניין קל.

התואר רָגִיז גם מתאר מישהו שנוטה לעצבנות יתר, בדומה לתארים האחרים משורש זה, וגם משמש במובן מיוחד בתחום הרפואה, כדי לתאר איברים מסוימים בגוף המגלים רגישות יתר לגירויים מסוימים (וגירויים אלה עלולים לפגוע בתפקודם). במשמעותו של תואר זה חל מעתק מטפורי מתחום הפסיכולוגיה והאופי האנושי לתחום הפיזיולוגיה: האיברים בגוף נתפסים כבעלי נטייה 'להתרגז' בקלות מגירויים מסוימים. זהו תרגום שאילה מהמונח irritable באנגלית, המשמש לתיאור איברים שונים בשמותיהן של תסמונות רפואיות (כגון Irritable Bowel Syndrome – תסמונת המעי הרגיז). המילה 'רגיז' עצמה היא חידוש של המילונאי ראובן אלקלעי, אבל ככל הנראה הוא חידש אותה במובן הכללי יותר, ולא במובן הרפואי.

וכעת לפתרון החידה: איך שם הציפור יַרְגָּזִי קשור לנושא?הסופר מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ'), שהיה לו תפקיד חשוב בתחיית העברית, טבע את השם העברי הזה בספרו תולדות הטבע ב' (1867), תרגום של ספרי טבע גרמניים. הוא נתן את השם הזה למשפחת הציפורים הזאת בשל אופייה התוקפני, כפי שכתב בספרו: "והוא נרגן עז נפש ורגזן, אשר על כן קראתי את שמו 'ירגזי'" (עמ' 150).

כעת סיימנו את ההיכרות עם משפחת מילים הענפה וחמת המזג של השורש רג"ז.

ביטויים משׂוכלים הוא משחק לשוני המוכר בתרבויות רבות. השם האנגלי שניתן לו הוא 'סְפּוּנריזם', על שם ויליאם ארצ'יבלד ספונר, מלומד אוונגלי מהמאה ה-19 שמיוחסים לו משפטים משוכלים שכנראה השמיע בלי כוונה תחילה. ביטוי משוכל הוא ביטוי שנערך בו חילוף מכוון של עיצור בודד, תנועה או הברה, בין שתי מילים. למשל, בביטוי המשוכל 'זהג נהיר' הוחלפו העיצורים ז' ונ' שבביטוי המקורי, שהוא מטבע לשון מוכרת: נהג זהיר. בביטוי המשוכל 'שבורית זכוכה' הוחלפו העיצורים ש-ב-ר בעיצורים ז-כ-כ בצירוף 'זכוכית שבורה'. במקרים נדירים השיכול נערך בתנועות ולא בעיצורים, וכן בין מילים במשפט.

אבי הביטויים המשוכלים העבריים הוא שייקה אופיר. הוא הניח את היסודות לכך במונולוג קצר שכתב בשנות השישים, בשם "בלבולי מילים". חלק מן הביטויים המשוכלים המופיעים בו הפכו מקובלים ואהובים, כמו "זרח מפרחוני" או "חצי גום ערוף". אופיר סיפר לנו על האחות שהיא 'חצי צוחה חצי בוחקת', ביטוי שיש בו גוון פילוסופי. במקרים שונים יש רמז מעודן בענייני טאבו כ"החקולטה לפקלאות", או שיכול שמות המלחינים 'זובי דלצר ויוזנן חראי'. לקראת סיום הקטע הוא מספר: "יום אחד אני נוסע איתו לטבריה, אני אומר לו, בן אדם, תיזהר, יש לך פה סיכונים מסובבים, לאט לאט. נכנס למסעדה ואומר, מלצר, תן לי בבקשה מנה אחת קָצֵץ כָבוּד וכוס מיש מיצמיץ. לוקח את הכוס, נופלת על הארץ, המון שבורית זכוכה אפשר למצוא על הרגליים".

מורשת שייקה אופיר הולידה ביטויים משוכלים לרוב. גם כאן יש לעיתים תחומי טאבו כמו "בין הטיפש לסדין", שיכול המיוחס לגרטשן מגבעת ברנר. ואילו ילדי שנות החמישים נהגו לומר ש"חיפור צירבנה עליי".

אופיר הרבה ב"בלבולי מילים" לשכל שמות אנשים ידועים באותה תקופה, כמו דודנה שמארי, פימון שרס ולדיש קוז. בעקבותיו שיכול שמות הפך ספורט לאומי. נא להכיר את הבמאי איסט קלינטווד, השדרן גזי גבית והמוזיקאי פיקה צביק, שיכול שהפך כמעט לשמו השני. לעיתים השיכול יוצר אפקט סטירי, כמו השיכול 'נושה מיסים', של שמו של שר האוצר משה ניסים, או שיכול שמו של הנשיא לשעבר משה קצב: 'קשה מצב'.

שייקה אופיר הביא את מורשת השיכולים לשלישיית הגשש החיוור, שהוא היה הבמאי הראשון שלה. במוסך אומרים ללקוח "בדקת פלטים פלגינות?", וב"קרקר נגד קרקר" מדברים על הבמאי גלוסיו איחלחיאח. לעיתים השיכול היה בתוך מילה: "זמבורה, זה פַצְפֵצָה", או "שיסתובב בדיזנגוף עם כל הקושטפים [הפושטקים]".  שיכול דומה עושים הגששים בין מילים בתוך משפט: "אין דבר סרג'יו, היד פתוח והפנקס רושמת" מתוך הסרט "גבעת חלפון". במערכון "יומן החדשות" אומרים: "אנחנו מזכירים למנוחה לשמור על השכנים של המאזינים", ב"הכה את המומחה: "זוהי השאלה, מהי הפינה?", וגם על פלוני שהוא "ממייסדי גידול הירדן בעמק הבננה".

ע. הלל הצטרף למצעד השיכולים בשיר של להקת התרנגולים "מרפסות": "צהרי האחוריים… (צחקוק…) אחורי הצהריים". שמה של להקת ההיפ-הופ 'הדג נחש' הוא, כפי שהעידו, שיכול של "נהג חדש". יעקב פרוינד, המתמחה במשחקי לשון, מציע שיכול לשודדי בנקים, המקווים כי "פריצת כספת" תהיה "כפריסת קצפת". על עלמה שובבה המוצאת חתן אמר: "משוּק המציאוֹת לשוֹק המציאוּת", דוגמה נדירה לשיכול תנועות.

ביטויים משוכלים מאפשרים לעקוף תקינות פוליטית ועיסוק בטאבו. על משה דיין סיפרו שאישה אחת באה לבקרו. אמרו לה שהוא עסוק בדיונים, והיא ענתה: "אני יוזעת". ובאותו עניין, בדיחת שיכול עתיקה: "אם היו קוראים לך מינה, הייתי ממיין אותך, אבל קוראים לך זינה". מדן בן אמוץ קיבלנו את השיכול "תענוז לגיין על מגרן זום-אוויר", ובגִרסה יהודית: "נא לזכור – לגיין בשבת גה תענוז".

הישראלים חובבים אנגלית, ומשכלים גם ביטויי באנגלית. הביטוי "בָּאג בָּדיזַיין זה זין בַּדיבָּאג" הומצא על ידי ראשי הביצה בממר"ם. תרגום: תקלה בעיצוב גוררת סבל בניפוי. בסרט "מבצע סבתא" אומר קרמבו, הוא רמי הויברגר, למתנדבת: "קאם טו מיי רום, איי מייק יו קאפ אוף טי, פאק אוף קופי". ואילו ג'ודי שלום ניר מוזס אומרת באמצעות דמותה ב"ארץ נהדרת" שעניין כלשהו הוא "קֵייק אוף פִּיס". יש גם כאמור שיכולי תנועות. על פי "ילקוט הכזבים", בני הפוליטרוק נכנס למכונית ואומר לנהג: "פיל ספוד [פול ספיד], אבל מהר".

הישראלים התאהבו במשחק, והחלו ליצור שיכולים מן הגורן ומן היקב.

'ג'ים סטייק בונד' הוא תיק ג'יימס בונד, שיכול של הגשש שייקה לוי.

אמא עופרה כתבה על בתה יעל, שלאחר שחזרה מביקור במקורות הירדן פיזמה לאורך כל הדרך את השיר הבא: "באגס באני, דניאס ובאן [בניאס ודן]". 

הזמנו הַשְתָנים [השתנו הזמנים] סיפר לנו אריה מליניאק, ששמע את השיכול מפי שייקה לוי.

'זולם בעבועים' הוא בולם זעזועים, משולחנו של העיתונאי רן זיו. עוד בצקלונו: מחבק זרגים (מחזק ברגים), זכיון שבויות (שוויון זכויות), זלזל המגל (גלגל המזל). המאייר מושיק לין חובב יצירת שיכולים, כמו "חוויה נִשכי-בִּלְתחת", שהיא חוויה בלתי נשכחת.

מפקד שעלה מארה"ב התקשה לבטא את הפקודה "לאחור קפוץ", יצא לו שיכול: לְאַקפוץ חור.  לחטיבת השיכולים הצבאי נוסף גם המיקוד המחוסל, ורדיו צלי גהל [גלי צה"ל]. הנח"ל שוכל ל'נוער חלומי לוחץ'.  יש מייחסים את השיכול הלא מחמיא לבן גוריון, אך אין לכך הוכחות.

השיכול הבא נולד בימי המי טוּ: נרים וגבשים [גברים ונשים], שיכול מאת רנה ורבין ברשימה בעיתון "העיר" על אירוע טראנס-ג'נדר. גִרסה מוקדמת לשיכול המינים: זכרה ונקב. ניצן חן התבלבל מעט בלשונו כאשר היה כתב בכנסת, וסיפר שהחלטה כלשהי התקבלה "על קולו של חוד". ובזוגות הבאים ההולכים תמיד יחד מצאנו את 'פְּלָת וצבֶייר', קץ וחֶשֶת', וכן 'תַפולים ואשכוזיות'. בתיאבון, או כפי שנהגו לומר בבית ספרי לפני הארוחה 'בתיאַזְלוֹל'.

עולם הפתגם משלב ניגוד לכאורה. מצד אחד, הוא נולד בתרבויות מקומיות, במרחבי הערבות הרוסיות, בהרי האטלס, בערים ובכפרים הטובלים בירק של אירופה או בין מקדשי בודהא במזרח. מצד שני, פתגם ראוי מביע רעיון אוניברסלי, קרוב לכל עם ואדם. על כן פתגמים רבים נודדים מעם לעם ומתרבות לתרבות באמצעות תרגום. ואולם, לעיתים קרובות נולדים בתרבויות שונות פתגמים המביעים אותו רעיון, אבל על פי האופי, התרבות והנוף השונים. אלה הם הפתגמים המקבילים, והדוגמאות לכך רבות.

הביטוי "מכר קרח לאסקימוסים", כלומר, שכנע את זולתו לרכוש משהו שיש לזולת בשפע, מקורו באנגלית האמריקנית, כהמחשה לכושר השיווק של סוחר ערמומי. הרעיון חוזר בגרסאות שונות. הערבים אומרים "מכר גללי גמל לבדואי". הבריטים אומרים: "נשא פחם לניוקסל", עיר כורי הפחם. בערבית אומרים גם: "בּא למכור מים בשכונת השואבים". יהודי טוניסיה ולוב מדברים על מי ש"מוכר רוח לספינות". בלדינו מציעים: "אל תמכור דלעת למוכר הדלועים", ובתאילנד מלגלגים על מי ש"מביא אגוזי קוקוס ליער עצי קוקוס". יש גם גרסה במדרש בראשית רבה: "תבן לעפריים אתה מכניס, קדרים בכפר חנינא, גזזין בדמשק, חרשין במצרים באתר דחרשין חרישין". בכל אלה ניכרת השפעה של התרבות הקלסית: "מי זה הכניס לאתונה ינשוף?", שואל אריסטופנס, והורציוס ממליץ: "ליער אל תביא עצים".

הפתגם "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ" מציע לנו לקחת מה שניתן לנו במקום לחלום על מה שאינו בהישג יד. המדרש אומר בארמית: "טוב ציפור אחת כפותה ממאה פורחות", ויש פתגם דומה באנגלית. ביידיש אומרים: "טובה פרה אחת ברפת מעשר בשדה". בגרמנית: "דרור ביד טוב מיונה על הגג". פתגם כורדי אומר: "טובה ביצה היום מתרנגולת מחר", והרשימה חלקית.

הסלנג הישראלי אימץ פתגם ערבי: "יוֹם עַסַל יוֹם בַּסַל", יום דבש ויום בצל, היינו, חיי האדם נעים באופן מחזורי משמחה והצלחה לעצב וכישלון. יהודה הלוי העניק פתגם מקביל בפיוט סליחות: "פעם בפתח תקווה ופעם בעמק עכור".

בחוכמת הפתגם מספרים לנו שלאדם נצרך "טוב לתת חכה מאשר דג", דבר-מה שיאפשר לו להתפרנס במקום להעניק לו נדבה מזדמנת. מקור הניב בפתגם סיני שיש מייחסים אותו לקונפוציוס: "תן לאדם דג ואתה מזין אותו ליום; למד אותו לדוג, ואתה מזין אותו לכל חייו". רעיון דומה מוצג במרכז לחינוך מיוחד בהונולולו שבהוואי: "אם אתה נותן לאדם לחם אתה מפרנס אותו לשנה, אם אתה מלמדו לשתול, אתה מפרנסו לתמיד".

הפתגם "עם זה [רעיון ללא תוצר, עבודה ללא שכר הולם וכו'] לא הולכים למכולת" – פתגם גרמני מביע רעיון דומה: "עם 'תודה רבה' אין מוסיפים שמן למרק".

פתגם ידוע מדבר על מי ש"מחלקים את עור הדוב לפני שניצוד", כלומר, מתכננים איך להשתמש בדבר מה שעדיין לא השיגו. לפתגם מקבילות זהות כמעט באנגלית, גרמנית, צרפתית וברוסית – המקור במשלי לה פונטיין. יהודי עיראק אומרים: "אל תתמקח על הדגים בעודם במים". יהודי מרוקו מלגלגים על הדייג: "הדג בים, ובעליו מבקש את המחיר". וללדינו מבחר פתגמי ג'וחא, שוטה הכפר: "ג'וחה לפני שהתחתן הזמין את העריסה".

פתגם ידוע אומר: "מי שהולך לישון עם כלבים, קם עם קרציות". הפתגם מתייחס למי שחובר לאנשים מושחתים או עבריינים, מופיע בשפות שונות, ומקורו בלטינית. יש מקבילות. במרוקאית יהודית אומרים: "הלן בביוב ישכים כבן צפרדע", וההודים: "מי שמתחבר עם החמור, שלא יצפה לשום דבר מלבד בעיטות".

הפתגם "התפוח לא נופל רחוק מן העץ" הוא רב תרבותי ומופיע בשפות שונות, יידיש, אנגלית, טורקית ורוסית. ברוסית אומרים גם: "כמו השורש כך גם הנבט", בספרדית: "בנו של החתול – תופס עכברים", ויהודי מרוקו מעדיפים קצת מוזיקה: "מי שאימו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף".

"ברומא התנהג כרומאי" אומרים בשפות רבות בעקבות פתגם לטיני, כלומר, עליך להסתגל למנהגי המקום שאליו הגעת. במדרש אומרים בארמית: "אזלת לקרתא, הלך בנימוסיה" – באת לעיר, נהג כמנהגה. פתגם תאילנדי מציע: "כשאתה נכנס לעיר שבה קורצים, קרוץ גם אתה", וברוסית: "בארץ שאליה תגיע, חבוש את הכובע של אנשיה".

הביטוי "מדברים על החמור והוא מופיע" מתאים למצבים רבים, המקור בגרמנית. באנגלית אומרים: "מדברים על השֵד, והוא כמובן יופיע", ואילו בערבית: "דבר על החתול, ויבוא מקפץ".

"עשה מזבוב פיל" מתייחס למי שעורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. זהו תרגום של ביטוי ביידיש. בגרמנית הניב קרוב: "לעשות מיתוש פיל", וכן בצרפתית. בלדינו החיות מתחלפות: "לעשות מפרעוש גמל". בערבית הדימוי קולינרי: "עשה מגרגיר אחד קוּבֶּה". בגרמנית מוסיפים: "עשה מתל החפרפרת כיפה של מסגד", ויש גם לטינית: "לעשות מביב שופכין מבצר".

"מה מבין חמור במרק פירות", מתריסים אצלנו כלפי מי שמפגין מומחיות ללא כיסוי. "הוא מבין בזה כמו חזיר בתפוזים" אומרים ברוסית, ובלדינו: "מה מבין חמור באגוזי מוסקט?" יהודי הולנד אומרים: "מה מבין האיכר בזעפרן?".

פתגמי בטלנים נפוצים בשפות שונות, כמו שאומרים הישראלים: "העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת". ברוסית הפתגם דומה: "העבודה אינה זאב, לא תברח ליער", וביידיש החיה מתחלפת: "תפילת מנחה אינה עז, היא לא תברח".

"נתנו לו אצבע, ביקש את כל היד", אומרים הישראלים, המקור ביידיש. בלדינו מרחיבים: "נותנים לו את היד, מכניס גם את הרגל", וכך הרוסים: "תן לו עד גובה הציפורן, יבקש עד המרפק". האנגלים אומרים: "תן לו אינטש וירצה מייל".

"לא נותנים לחתול לשמור על השמנת", קובע הפתגם. גרסה קרובה של יהודי תימן: "אין שמים חתול שומר על ריאה". הפרסים ממליצים: "לא לתת לחתול לשמור על הבשר". באנגלית מרחיקים עדות ומלינים על זה ש"נתן לדראקולה לנהל בנק דם", וביידיש קובעים: "לרווק אסור להיות שדכן". הרוסים אומרים בפשטות: "הזאב אינו רועה צאן, והחזיר אינו גנן".

"חמור נשאר חמור", כלומר, אדם אינו יכול לשנות את מזגו הרע או את טיפשותו, ובהרחבה בערבית: "חמור נשאר חמור גם בחוות סוסים". בגרמנית אומרים: "איכר נשאר איכר", ברוסית:  "הקוף גם ללא הזנב נשאר קוף", וביידיש מכים על הברזל החם: "בהמה נשארת בהמה".

"דיה לצרה בשעתה" אומרים במסכת אבות. מן האנגלים ירשנו את הביטוי "כשנגיע לגשר – נעבור אותו". הערבים אומרים: "כשיגיע התינוק נתפלל לנביא מוחמד", והרוסים צנועים: "אם לא מטפטף עלינו – יש לנו זמן להמתין".

פתגמים היוצאים נגד ניהול דו-ראשי מופיעים בכמה שפות. בערבית: "שני ראיסים בספינה, מובטחני שתטבע". ברוסית: "הם שני מצביאים על אותה עגלה מקרטעת", ובאנגלית יודעים: "יותר מדי טבחים מקדיחים את התבשיל".

הנביא ישעיהו הוא מקור הניב "מן הפח אל הפחת". הרעיון אוניברסלי. ברוסית נאמר: "בזמן שברח מהזאב נתקל בדב". יהודי עירק: "פחד השועל חלף, קפץ עלינו רוגזו של הזאב", יהודי מרוקו: "ברחתי מן הטיפה, נתפסתי בביוב", וביידיש מספרים: "כשבורחים מן האש, פוגעים במים".

פתגמים רבים וסיפורי עם פונים אל המאמינים בכוח עליון, וממליצים להם לסמוך קודם כול על עצמם, כנאמר בתלמוד הירושלמי: "אין סומכין על הנס". הרוסים מסכימים: "על האלהים סמוך, אך אל החוף תחתור בכוחות עצמך". אמרה מוסלמית סוּפית מציעה: "בטח באל, אבל קודם תקשור את הגמל".

ולסיום, מה אומרים קטני האמונה על חזון כלשהו הנראה בלתי מציאותי? כל אומה והאסוציאציה שלה. המוּכּר מכולם הוא הביטוי "כשיצמחו שערות על כף ידי", אותו ירשנו מיידיש, אבל יש לו מקבילה או מקור מוקדם בתלמוד הירושלמי: "יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דויד לא יבוא". הרוסים אומרים: "כאשר הסרטן ישרוק, גם הדג ישיר". האנגלים: "כשחזירים יוכלו לעוף", הצרפתים: "כשלתרנגולות יהיו שיניים", והספרדים: "כשצפרדעים יגדלו שיער".

בפעמים הקודמות כתבתי כאן על השורש רג"ש. כזכור, השורש הזה מצוי גם בשפות שמיות אחרות. מילונים אטימולוגיים משערים כי השורש השמי רג"ש קרוב לשורשים שמיים אחרים המצויים בעברית המקראית, בין היתר לשורשים רע"ש ורג"ז. כידוע, כיום השורש רג"ז משמש במשמעות 'כעס'. האם לשורש הזה יש משמעות דומה בלשון המקרא? שאלה טובה.

המשמעות הראשונית של הפועל רָגַז בלשון המקרא היא 'רָעַד', למשל: "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" (תהלים עז יט‏). גם הפועל "וַתִּרְעַשׁ" בפסוק זה פירושו 'רָעַדה', ושני הפעלים האלה מתארים בו רעידת אדמה. מהמשמעות הפיזית הזאת נגזרה משמעות מטפורית של 'רעד מפחד, חָרַד', לדוגמה: "מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם [=עמים] יִרְגָּזוּ" (ישעיהו סד א‏); וכן –"וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ" (ירמיהו לג ט), כלומר "פחדו עד כדי כך שרעדו".

השורש רג"ז קיים גם בערבית ובארמית. בארמית מקראית השורש הזה מופיע פעמיים, ובשתיהן הוא משמש במשמעות 'כַּעַס'. בפעם הראשונה מופיע פועל שנגזר משורש זה: "הַרְגִּזוּ אֲבָהָתַנָא לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא" (עזרא ה יב‏), כלומר: "אבותינו הכעיסו את האל שבשמיים". ואילו בפעם השנייה מופיע שם עצם שנגזר משורש זה: "בִּרְגַז וַחֲמָא" (דניאל ג יג‏), כלומר: "בכעס וחֵמה" (פירוש מצודת דוד). הדעות חלוקות האם השורש רג"ז מציין כעס גם בעברית המקראית. מילים עבריות משורש זה, כגון 'רָגַז', מופיעות במקרא גם בהקשרים שבהם משמעותן אינה חד-משמעית. שמא לעיתים שורש זה מתאר סערת רגשות כללית וגוני רגש שונים שקשה להבחין ביניהם. למשל, יש פרשנויות רבות לְמה התכוון יוסף כאשר אמר לאחיו "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה כד‏), לאחר שהתוודע בפניהם וגילה להם את זהותו. חלק מהפרשנים, כגון הרמב"ן, פירשו זאת במובן 'לא לפחד בדרך', ואילו אחרים, כגון אברהם אבן עזרא – במובן 'לא לכעוס זה על זה בדרך'. בדומה לכך, משמעות הפועל 'רָגַז' אינה ברורה בתיאור תגובתו של דוד המלך אחרי מות בנו אבשלום: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ" (שמואל ב, יט א‏). יש המפרשים את הפועל הזה גם כאן במובן 'חָרַד' (כגון מצודת ציון), אבל לפי ההקשר אפשר לפרש אותו כאן במובן 'חש צער רב'.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הביע עמדה חד-משמעית בסוגיה זו. לדידו, השורש רג"ז משמש בעברית המקראית אך ורק במובן של פַּחַד, רַעַד או רתיעה. הוא מבסס את דעתו על כתובות בשפה הכנענית. טור-סיני מפרש את הפועל 'רָגַז' במובן של פחד גם בפסוק "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל, וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת" (משלי כט ט). הפרשנים המסורתיים פירשו את הפועל הזה בפסוק הזה במובן של כעס.

אחרי תקופת המקרא החל הפועל 'רָגַז' להופיע בכתבים שונים במשמעות מובהקת של כעס, כנראה בהשפעת הארמית; לדוגמה: במדרש המיוחס לתקופת הגאונים (החל מהמאה השישית): "רגזו עליו השרים [על ירמיהו] והכוהו ונתנוהו בבית האסורים" (פסיקתא רבתי כו א).

פרשני המקרא והחוקרים המודרניים הכירו את השימוש בשורש רג"ז במובן כעס הן מהארמית והן מהעברית שלאחר המקרא. אולי משום כך הם פירשו חלק ממופעיו של השורש הזה במקרא באותו מובן.

כמו הפועל 'רָגַז' בבניין קל, גם המובן הראשוני של הפועל הִרְגִּיז בבניין הפעיל הוא פיזי, למשל בדברים הנאמרים על האל: "הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן" (איוב ט ו), כלומר: 'הגורם לרעידת אדמה'. פועל זה משמש במקרא גם במובן המופשט של 'החריד מישהו ממנוחתו; גרם לזעזוע', לדוגמה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" (שמואל א, כח טו). 

בלשון חז"ל הפועל 'הרגיז' משמש במובן 'הכעיס': "[השטן] יורד ומתעה ועולה ומרגיז [את הקב"ה]" (בבא בתרא טז ע"ב).

הפועל הִתְרַגֵּז מופיע במקרא ארבע פעמים בשני פסוקים צמודים החוזרים על עצמם, הן בספר מלכים ב' והן בישעיהו (פרק לז, פס' כח-כט). פסוקים אלה הם חלק מנאומו של ישעיהו בשם האל לסנחריב מלך אשור: "וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי; יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי" (מלכים ב, יט כז-כח‏). רוב הפרשנים פירשו את הצירוף "התרגזך אליי" במובן 'הכעס שלך עליי', וחלקם – במובן 'הדיבור הכועס שלך אליי', מאחר שבפסוקים הקודמים נאמר: "אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ" (שם, פס' כב). ואולם הפרשן מצודת ציון פירש כך את הצירוף הזה: "תנועת חרדת המהירות".

בלשון חז"ל פועל זה מופיע במובן 'התמלא כעס': "אמר דוד לפני הקב"ה: 'עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים: 'לא פסול משפחה הוא ולא מרות המואביה הוא'" (רות רבה פרשה ח, פסקה א, הכתיב במקור).

שם העצם רֹגֶז מופיע אף הוא במקרא. כמו מילים אחרות מאותו שורש, הפרשנויות חלוקות גם בנוגע למשמעותו של שם העצם הזה בפסוקים שונים. במקום אחד המילה 'רֹגֶז' מופיעה בהקשר ברור  למדי של פחד: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי [=ובא אליי] וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי;  לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג כה-כו). במקומות אחרים מילה זו מופיעה במובן כללי יותר של חוסר שקט או סערת רגשות, ולעיתים אולי גם במובן כעס, למשל בפסוק: "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" (חבקוק ג ב‏). רוב הפרשנים פירשו את הדברים האלה במובן שהאל יזכור לרחם על בני עמו גם בזמן שיכעס עליהם. ואילו אברהם אבן עזרא פירש גם כאן את המילה 'רֹגֶז' כך: "בעת הרוגז שאנו בפחד".

במקום אחר המילה 'רֹגֶז' מופיעה כנראה במובן 'צער מתלאות החיים': "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז" (איוב יד א‏). בעקבות פסוק זה נטבע הביטוי המליצי 'שְׂבַע רוגז', הנאמר על מי שידע בחייו הרבה תלאות.

בארמית תלמודית המילה 'רוּגְזָא' משמשת במובן כעס. בעקבות הארמית החלה המילה 'רֹגֶז' לשמש במובן כעס ברבדים מאוחרים יותר של העברית, למשל בספר מדרשים שכנראה נתחבר במאה השמינית: "התחיל [יעקב] לקלל רָגְזָם של בניו [שמעון ולוי], שנאמר: 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז' (בראשית מט ז)" (פרקי דרבי אליעזר לח). במדרש זה המילה 'רוגזם' מקבילה למילה "אַפָּם" בטקסט המקראי, כלומר 'כעסם' (של שמעון ולוי).

בימינו המילה 'רֹגֶז' מוכרת בעיקר בצירוף ב' היחס בצורה בְּרֹגֶז, הנהגית ב-ב' שוואית, אולי בהשפעת היידיש.

אם שמתם לב שעוד לא הגעתי כאן למילים רבות נוספות מהשורש רג"ז, אין מה להתרגז. אמשיך לדון בשורש זה בקרוב, ובינתיים אסיים בדברי הנבואה של נתן הנביא לדוד המלך: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד" (שמואל ב, ז י).

מאז ראשית הציונות ולאורך חיי המדינה זכו ילדים רבים לשמות שניתנו בעקבות אירועים היסטוריים. יגאל נולד בכפר ויתקין בשנת 1899 כי הוריו קיוו ששמו "יעזור לגאול את יהודי רוסיה מן הפרעות". ביבנאל נולדו באותו שבוע תקוה וגאולה, שמות שפתחו שושלת של תקוות וגאולות. ב־1904, לאחר שנפטר בנימין זאב הרצל, נקראו רוב ילדי יבנאל מתתיהו הרצל. השם הרצל נפוץ גם ביהדות עירק, לצד בלפור וויצמן.

אליעזר בן יהודה רצה לקרוא לבנו עֵבֶר לכבודה של העברית, אך המוהל סירב מסיבה השמורה לדמיון הקוראים. הסופר יהודה בורלא קרא לבנו עודד, כהבעת עידוד על חרדות מלחמת העולם הראשונה. אריה ליב כץ קרא לבתו צופיה בעקבות פתיחת האוניברסיטה בהר הצופים. ארתור רופין, גואל אדמות הכרמל, קרא לבתו כרמלה. ילד ירושלמי יליד 1944 זכה לשם אגא, ראשי תיבות: "איתך, גולה, אנחנו". קצין החינוך של הפלמ״ח בני מהרשק קרא לבתו מֶרי. הוא ביקש לקרוא לבנו נֶסֶל, ראשי תיבות של "נגד ספר לבן", ולבתו עֲלינה רצה לקרוא סטרומה, על שם אוניית המעפילים שהוטבעה. אשתו הטילה וטו על שני השמות.

ילדים רבים נקראו על שמות יישובים שיסדו הוריהם. אביגדור הורביץ היה הילד הראשון בגדרה – אבי־גדרה. הילד הראשון של רחובות נקרא רחביה. הבן הראשון שנולד במושבה מוצא נקרא אמוץ. בתו של מייסד אחוזת בית, היא תל אביב, עקיבא וייס, נקראה אחוזבת, בעוד חיים פסמניק קרא לבתו תל אביבה. כמה עשורים מאוחר יותר קרא ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח לבתו עירי. הבן הראשון בהיאחזות הנחל הראשונה, נחל עוז, נקרא נחליאל, ואילו הילד הראשון של קיבוץ אורים בנגב המערבי נקרא בשם אורי.

פה ושם צצו שמות בעקבות אירועים אזרחיים. ילדה זכתה לשם נֶפטה בעקבות גילוי הנפט בחלץ. ילדה ממושב אחיקם נקראה אֶגְדָה כי נולדה באוטובוס אגד, בעוד הילדה דפית נולדה באוטובוס מסוג דאף. החבר דוד אבישי האמין באחדות לאומית. הוא קרא לבנו גחל על שם גוש חירות ליברלים, ולבתו מערכה, כי נולדה ביום הקמת המערך.

קבוצה של שמות נקראו בעקבות אישים מרכזיים. אפשר למצוא על שם בן גוריון את דוד לבת (!), וגוריון לבן. לאחר שמשה פרש במחאה מן הממשלה בחרו הורים לקרוא לבנם שרת, ולילד אחר לבון. הילדה סטָלינה נולדה בשנת פטירתו של מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין, והילד רוטשילד נולד ב־1971, בעקבות הסרט הפופולרי "כנר על הגג" והשיר "לו הייתי רוטשילד".

ילדים רבים נקראו על שם יישובים הקשורים לאירוע לאומי. אילתה, עציון ונגבה נקראו כך בעקבות מלחמת השחרור, בנות בשם עזה בעקבות מבצע קדש, חברון וירושלמית אחרי מלחמת ששת הימים. הילדה פטרה הנציחה את מסעות הצעירים לפטרה. דימונה נולדה אחרי הקמת העיר, ועוד אחת בעקבות הקמת הכור הגרעיני. כשנסגרו מיצרי טיראן ב־1967 התנחשל גל שמות כמו טירן, טיראנה, טירנית, וגם תירן ותירנה. הילדה טאבה נקרא כך בעקבות פיצוץ מלון טאבה, אחרת סביב הסכסוך הישראלי־מצרי על אזור טאבה.

הצבא העברי העניק השראה לשמות נדירים. צהל וצהלי פרחו בין מבצע קדש למלחמת ההתשה, ניצחון וניצחונה בעקבות מלחמת ששת הימים. דולפין נקראה על שם צוללת חדשה, והילד דקר הנציח את הצוללת הטבועה דקר. גולני הקטן נולד אחרי כיבוש החרמון. היו גם שמות לאומיים כלליים כמו ארצי לבנים ולבנות, עשורה שנולדה בחג העשור, כותל בששת הימים. מאיה, במספרים רבים, נולדה באחד במאי, ואחר כך בעקבות מלחמת יום הכיפורים. איה היא ארץ ישראל העובדת, ואחר כך ארץ ישראל השלמה. אחרי רצח רבין נקראו בנות בשם אחווה. השם אלישיב פרח בעקבות העלייה ההמונית מברית המועצות. בנות שנולדו ביום הזיכרון נקראו רעות, ובנים שנולדו ביום השואה – עמיעד.

בעקבות מבצע אנטבה נקראו ילדים רבים בשם יונתן, ואפילו ילד בשם דן שומרון. לאחר צוק איתן נולד גל שמות שניתנו לתינוקות על שם בניה שראל, שנפל במבצע צוק איתן, וגל חדש של ילדים בשם איתן. ואילו טבח שבעה באוקטובר החזיר לרשימת השמות המובילים שמות רבים על שם הקיבוצים שנפגעו, ובראשם בארי ועוז.

העולם הדתי והחרדי מהווה קטגוריה נפרדת בתחום השמות, ובה כצפוי נתח משמעותי של שמות מקראיים. רובם מסורתיים, אך גם כאן חוגגים היצירתיות והחידוש בשמות המזוהים עם המגזר הדתי כמו נריה, מתנאל, אליסף ואליאב. לצד שמות האבות אפשר למצוא גם בין ילדי החרדים שמות מודרניים יותר כמו יהונתן, חנוך, ישראל, אפרים ומיכאל. לרוב הבנות החרדיות שמות הלקוחים מהתנ״ך. בראשם רחל, ואחריו חנה, רבקה ושרה. יש גם שמות מימי הביניים, חיה ונחמה וטובה, ושמות ביידיש, גיטל, שיינה וגולדה, הלא הן טובה, יפה וזהבה.

בין החרדים, קריאת ילד על שם סבא, סבתא או אדמו״ר היא דרך המלך. בגן הילדים בכפר חב״ד נקראות למעלה ממחצית הבנות חיה מושקא, על שם אשתו של הרבי מלובביץ', והבנים מנחם מנדל, ולכולם אותו כינוי: מנדי. מספרים שבבית כנסת של חסידות גור נכנס יהודי, עומד באמצע בית הכנסת וקורא, "איצ׳ה מאיר", וחצי בית הכנסת מסתובב. חוזר היהודי וקורא "אברום־מרדכי", מסתובב החצי השני. נראה שתופעת השם המשותף לציבור שלם איננה רק חב״דית.

בחסידויות שונות מעדיפים שמות של רבנים ואדמו״רים חשובים אחרי מותם על פני הסבא או הסבתא. בין חסידי ברסלב שולט בכיפה נחמן. בשושלת אבו חצירא לא נהוג לקרוא לילדים על שם האב והסב, ודאי לא בחייו, בעוד בשושלת עובדיה יוסף נהוג לקרוא לילדים על שם הסב גם בעודו בחיים, ולכן מתרוצצות שם בנות רבות ששמן מרגלית ולצידן בנים רבים ששמם עובדיה. בין הליטאים, רבים נקראים ישעיהו, על שם החזון איש.

מסתבר שבעשורים הראשונים למדינה הייתה בושה מסוימת של הציבור החרדי הירושלמי ביחס לשמות שנתן. השם זלמן נשמע רע, והשיר "זלמן יש לו מכנסיים" הוסיף שמן למדורה. אלתר, שפירושו אדם זקן, נתפס על־ידי החילונים כשם מעליב לילד, ואצל החרדים כסגולה לאריכות ימים. כך נקרא ילד מסכן אחד ששם משפחתו יכנעס, ושמו המלא בישראל "אלתר יכנעס", כלומר, זקנות רכלניות.

בקרב הדתיים הספרדיים תמונת השמות שונה. מול השמרנות החרדית האשכנזית מגלה הקהל החרדי המזרחי יצירתיות וחדשנות ונטייה לישראליות. בגן ילדים מטעם ש״ס אפשר למצוא את אלחנן ואסף, יהונתן ורועי ושמות מודרניים ממש: שירן, מעין, שיראל, אפיק, אוראל ועוד. כמעט למחצית מבנות הגן שמות מודרניים: אורית, מוריה, שרית, הילה, הדס, בר, לינוי, ואפילו תעיר.

דומה שאין בעולם חברה שיש בה מאגר עשיר ומגוון של שמות כמו החברה הישראלית, ולא רק ביחס למספר התושבים. כך בתחום שמות המשפחה, שעליו נכתבו רשומות קודמות, וכך גם בתחום השמות הפרטיים. בעוד שמות המשפחה מספרים את מורשת המשפחה, וחוזרים לעיתים לגלות ספרד או לאבות קדמונים במרוקו, השמות הפרטיים מספרים על העולם שמייעדים ההורים לילדיהם, ועל עולם הערכים שלהם.

מגוון השמות הפרטיים נע במעין קשת. בצידה האחד שמות מן המקורות, בצידה האחר שמות מן העולם הרחב, ובמרכז מה שאפשר לקרוא לו 'שמות ישראליים', שמות עבריים מודרניים. יש גם שמות מיוחדים לעדות שונות שעליהן נכתבה רשומה קודמת, שמות שנולדו בעקבות מלחמות ואירועים בתולדות המדינה, ושמות המיוחדים למגזר החרדי והציוני־דתי. על שתי הקבוצות האלה – ברשומה הבאה. יצוין שמדובר בשמות החברה היהודית. השמות בין הערבים והדרוזים שונים ועליהם ייכתב בנפרד.

בקוטב המקורות התמונה עשויה להפתיע. התנ"ך מככב. לפחות בשמו של כל ילד שני במדינת ישראל יש שם שהוא דמות תנ"כית. אלא שהשמות המקראיים עברו גלגול. בניהם של דור המייסדים, רובם מהגרים, נקראו בשמות שאפשר לקרוא להם 'הדרג הראשון': האבות אברהם, יצחק ויעקב, גדולי האומה משה ויוסף, המלכים הבכירים דוד ושלמה. לבניהם הם חיפשו שמות שלא ייקשרו לשמות גלותיים. בשנות הארבעים והחמישים כיכבו באוצר השמות בני יעקב כמו ראובן, דן וגד, נביאי תרי־עשר כמו מיכה ונחום, שופטים ומלכים כמו אהוד, יורם וגדעון, וגם שמות נפוצים פחות כמו יהויקים ורחבעם, מלאכי וצפניה, ואפילו אבישלום, ברכיה, והצמד אלדד ומידד. ואם נשוב לראשית העלייה הציונית, המורה דוד יודלביץ מראשון לציון קרא לבניו בשמות תנ״כיים נדירים: יפת, ישבעם, עמוס, חובב, חירם, שם, חשובה ויושבעת.  

החבורה הזאת נעלמה כלעומת שבאה, והורי ישראל, רובם כבר צברים, גילו מאגר חדש של שמות תנ״כיים: קציני צבא של המלך דוד כמו איתי ואוריה, בניו של אהרן הכהן נדב ואיתמר. שני שמות מקראיים נפוצים הם יונתן ודניאל, הם שורדים דור אחר דור ועולים במגמות החדשות של השמות כשמגמות אחרות מתיישנות.

בין הבנות יש פחות שמות מקראיים, שכן התנ"ך לא הרבה בשמות נשים. מתוך כ־1700 שמות פרטיים בתנ"ך, רק שבעה אחוזים הם שמות נשים. חלק משמות הנשים האלה מרתיעים כמו עֶגלה ומחלה, וכמה ילדות זכו לשם חולדה על שם הנביאה הקדומה. שמות כמו שרה, רבקה, לאה, אסתר ודבורה נתפסו כשמות ארכאיים. לעומתן נכנסו לסבב והופיעו לאורך כל השנים שמות כמו דינה, נעמי, יעל, תמר, ובראש כולן נועה. השמות מיכל, מרב ורות הובילו בראשית המדינה אבל זוהרם הועם. ברשימת השמות הלא נפוצים מופיעים אביגיל, חווה, חמוטל, קציעה ופועה.

האם לשון חז"ל תרמה אף היא למאגר? כן, אבל במשורה. מאיר, גיורא, בן ציון, הלל ושמאי, שרגא ויוחאי, והשם היווני אלכסנדר. בין הבנות אפשר למצוא את ברוריה וגם את שלומציון, ביתו של עמוס קינן. בימי הביניים נכנסו למשחק שמות בעלי חיים, אולי בהשפעה לועזית, וביניהם אריה, דב, צבי ואחרים.

השמות הישראליים החלו לצוץ בשנות הארבעים והפכו בשנות המדינה למגמה המרכזית. אלה היו שמות קצרים, מצלצלים, בשלוש קטגוריות. כוח וביטחון, בשמות כמו ברק, איתן, עוז ואייל, שמות של טבע ונוף, כמו טל ועמק, ניר וגיא, אלון ואורן, ושמות המבטאים שמחה: רון, גיל, רינה ועוד. בין הבנות זכו לעדנה רקפת, כלנית, דליה, נורית, עירית ועוד. השמות הלכו והתקצרו והפכו חד־הברתיים. גד, דן ורות  מן המקורות היו שמות קצרים נדירים, ועתה הצטרפו אליהם און, בן, הוד, חן, צוף, צור, רם ואחרים. בשנות השבעים נכנסו גם הבנות לקבוצת השמות החד־הברתיים, כשהשם המוביל הוא חן. בשנות התשעים נוספו לרשימת השמות השכיחים לבנות שמות כמו אור, בר, גל, לי, נוי, ועוד.

השמות הקצרים מתלכדים עם מגמה מקבילה שהלכה והתעצמה ונמשכת עד היום: שמות המתאימים לבנים ולבנות, שמות יוניסקס. רובם הם שמות בנים שאומצו מאוחר יותר כשמות בנות. זה התחיל כבר בשמות קלסיים כמו עמית, גל ושרון, והתרחב. רשימה חלקית: רותם, סתיו, ים, לי, אדר, שקד, מעין, שנהב, לידור, נוי. הקורבן לתהליכים האלה היא סיומת הנקבה   -ָה. לא עוד דליה, רינה, גילה, אילנה ודניאלה. פיצוי חלקי התקיים בהפיכה שמות בסיומת הזאת לסיומת -ית. אילנה הייתה לאילנית, דליה לדלית, שרה לשרית וגילה לגילית.

שנות השמונים מספרים על פריצת המגמה ההולכת ומתעצמת עד היום: שמות גלובליים. השמות הקצרים שביטאו התרחקות מן המסורת, חברו למגמה הזאת. רוב השמות האלה היו בעיקר שמות עבריים הקרובים לשם לועזי מקובל. בראש קרן, נטע־לי, אלינור ואינפלציה של 'שרון'.  הבנים – בן ותום. תום הוא שם עברי תמים, ושם לועזי נפוץ, קיצור של 'תומס'. עם הזמן החיבור לשם עברי התרופף. בנים החלו להיקרא שון, רוי ועוד. העשור השלישי של המאה ה־21 כבר מציף את שוק השמות בשמות שאין להם רמז לצליל עברי: לוקה, לאו, דילן ועוד רבים. בשמות הבנות נפוץ בשנות התשעים השם גאיה בעקבות להקת פופ בשם הזה. לשם גם צליל ישראלי, הנקבה של גיא. לצידה אפשר למצוא את לין, אלינור, קורין, קרין, אנלי, מאי, אנה, זואי, קאיה ואפילו קָדֶן, קימברלי וקלואי.

ולסיום, תעלומה ופתרונה. בעשורים קודמים נפוצה אגדה על ילדה מסתורית ששמה "אוחזת ענף עץ השקד". מקור השם הוא בשיר של יצחק שלו, אביו של מאיר שלו, אבל האם מדובר בילדה אמיתית? מסתבר שכן. בשנת 1976 הכינה ד"ר עידית גיל בימי נעוריה ככתבת במעריב לנוער כתבה על שמות מוזרים בישראל. בין היתר היא ביקרה בביתה של משפחה שלבנותיה שמות מיוחדים: משפחת אלעמי. היא שוחחה עם הבת הבכורה במשפחה, ניצת הדס. בת נוספת במשפחה היא שִלְהָב. במהלך השיחה סיפרה אם המשפחה שלבת אחרת במשפחה קוראים "אוחזת ענף עץ השקד", והיא נקראה כשם חיבה "צמרת". מיהי אותה ילדה? שמה הרשמי בישראל היום צמרת. במשפחה מכחישים שזה היה שמה של הילדה שבגרה מאז. האגדה בעינה נשארת, וכמו לכל אגדה, גם לה יש אחיזה כלשהי במציאות.

בטור הבא: שמות פרטיים בחברה הדתית ובעקבות אירועים בהיסטוריה של היישוב והמדינה

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש רג"ש. אם הרגשתם בחסרונן של חלק מהמילים מהשורש הזה, כעת אשלים את החסר. בימים אלה אנו חוגגים את חג החנוכה ברגשות מעורבים ובציפייה לחזרתם של כל החטופים. בינתיים הגענו לסיומה של השנה האזרחית, שהייתה קשה במיוחד מבחינה רגשית.

כזכור, המשמעות המקורית של השורש רג"ש קשורה בהמולה וברעש .המילה רִגּוּשׁ מופיעה בתרגום המקרא לארמית במובן 'רעש'. למשל, הביטוי "לְרִגוּשׁ קִרְיָתָא" מופיע כתרגום של הצירוף "לַהֲמוֹן קִרְיָה" (איוב לט ז), כלומר 'לרעש של העיר'. מילה זו מופיעה בעברית במדרש המיוחס לימי הביניים, בפרשנות על הפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם [=עמים] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב א): "אמר ר' איבו כל ריגושן של רשעים וכל יגיען לריק" (מדרש תהלים). ככל הנראה, המילה 'ריגוש' משמשת כאן במובן 'המהומה והרעש שהרשעים יוצרים'. המילה הזאת משמשת כיום במובן 'התרגשות רבה, סערת רגשות'. בלשון הפסיכולוגיה היא משמשת גם כחלופה למונח הלועזי 'אמוציה': מצב נפשי המלווה בהתרגשות רבה, בעוררות נפשית וגופנית ובתגובות גופניות מוגברות. ממילה זו נגזר התואר רִגּוּשִׁי כחלופה ל'אמוציונלי'.

הפועל הִרְגִּישׁ מופיע בכתבי חז"ל בכמה משמעויות, ובחלקן דנתי במאמר הקודם בנושא זה. בין היתר, פועל זה משמש גם במובן 'שם לב, הבחין', לדוגמה: "למה הרִבִּית דומה? למי שֶׁנְּשָׁכוֹ נחש, ולא הרגיש מי נְשָׁכוֹ" (שמות רבה לא ו). משמעות זו נשארה אחת ממשמעויותיו של הפועל גם בלשון ימינו.

שם הפעולה הַרְגָּשָׁה מופיע בלשון חז"ל הן במובן 'תחושה גופנית' (בין היתר: נדה נז ע"ב) והן במובן 'חוש': "חמש הרגשות" (במדבר רבה יד יב). מילה זו מופיעה גם במובן האמוציונלי בחיבור רבני מהמאה ה-13: "על היות יראתנו בלא הרגשה כמצות אנשים מלומדה" (יעקב אנטולי, הקדמת 'מלמד התלמידים', הכתיב במקור).

הפועל הסביל הֻרְגַּשׁ מופיע בלשון ימי הביניים, בעיקר בצורת ההווה 'מורגש', במובן 'נתפס בחושים', למשל בחיבור הבלשני 'תשובות על מנחם' מאת דונש בן לברט: "כי הזהימה והצחנה הם הריח הרע המורגש באף". המילה 'מורגש' משמשת גם במובן 'מובחן, שמבחינים בו', בין היתר בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והיא [=האומה היהודית] איננה מורגשת בין האומות ממיעוטה ודלותה וגלותה" (מאמר ב, סימן סד). גם כיום זו משמעותה העיקרית של המילה 'מורגש', לדוגמה: "הטעם של היין כמעט אינו מורגש בעוגה".

הפועל נִרְגַּשׁ בבניין נפעל (המוכר בעיקר בצורת ההווה 'נִרְגָּשׁ') מופיע אף הוא בלשון ימי הביניים במובן 'מורגש, נתפס בחושים'. פועל זה מופיע בפירושו הדקדוקי של אברהם אבן עזרא למילה "וִיהוּדָה" (שמות א ב). הוא מסביר שאחרי ו' החיבור ה-י' אינה נהגית: "כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה". משמעות זו אינה משמשת עוד בלשון ימינו.

בלשון ימי הביניים המילה 'רֶגֶשׁ' משמשת גם במובן 'חוש', למשל בשירו של יהודה הלוי 'התרדוף נערוּת': "וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים".

מילים אלה מהשורש רג"ש מעידות על הקשר הסמנטי בין תחושות גופניות, תפיסה בחושים והבחנה. קשר זה בא לידי ביטוי גם בקשר האטימולוגי בין המילים 'תחושה' ו'חוש'.

בעברית החדשה נגזרו עוד מילים רבות מהשורש רג"ש במשמעות המודרנית של המילה רֶגֶשׁ. התואר רִגְשִׁי משמש במובן 'אמוציונלי', לדוגמה: "התפתחות קוגניטיבית ורגשית". תואר זה מופיע בצירוף עֵרֶךְ רִגְשִׁי, כלומר ערך שאדם מייחס לדבר מה בגלל הקשר הרגשי שלו אליו (ולא בגלל מחירו). צורת הנקבה רִגְשִׁית משמשתגם כתואר הפועל, למשל: "ידידיו הרבים תמכו בו, רגשית וכלכלית, בתקופת המשבר הקשה". בסלנג הוגים את המילה 'רגשי' במלעיל, בין היתר במובן מניפולציה רגשית, לדוגמה: "הוא עשה לי רגשי כדי שאסכים לבוא איתו לסרט".

התואר רַגְשָׁנִי מתייחס להבעת רגשות מופרזת, בדומה למונח הלועזי 'סנטימנטלי', ונאמר לעיתים בנימה שלילית, לדוגמה: "מלודרמה רגשנית ומתקתקה". המילה רַגְשָׁן מתארת אדםהנוטה להתרגש בקלות או להביע רגשות, לרוב בצורה מופרזת. מתארים אלה נגזר שם העצם המופשט רַגְשָׁנוּת (סנטימנטליוּת).

לתואר רָגִישׁ ולשם העצם המופשט רְגִישׁוּת יש משמעויות רבות (בדומה למילים sensitive  ו-sensitivity באנגלית): הם מתארים פגיעוּת, הן מבחינה רגשית (לדוגמה: הוא אדם רגיש מאוד, וכל ביקורת פוגעת בו) והן מבחינה פיזית, למשל "עור רגיש לקרינת השמש". בתחום הרפואה המילה 'רגישות' משמשת במובן נטייה לתגובה שלילית בעקבות מגע או היחשפות לדבר מסוים. אלרגיה היא רגישות יתר לחומרים מסוימים. מהשורש רג"ש נגזרה גם החלופה העברית ל'אלרגיה' – רַגֶּשֶׁת.

המילה 'רגיש' מתארת גם הבחנה חושית חדה: "יש לו אוזן רגישה – הוא מבחין מייד בכל זיוף בנגינת התזמורת". מילה זו והמילה 'רגישות' מתארות גם כושר הבחנה ברגשות הזולת והבנה רגשית (לדוגמה: חברים רגישים ומבינים); וגם את יכולת ההבחנה של כלי מדידה, כלומר: עד כמה כלי מדידה יכול לאתר שינויים זעירים ולמדוד אותם (לדוגמה: "שיטות רגישות למדידת רמת ההורמונים בגוף"). משמעויות אלה קשורות למשמעות של הפעלים 'הרגיש', 'הורגש' ומילים נוספות מהשורש רג"ש בתחום ההבחנה והתפיסה בחושים. בדומה לכך, הצירוף דַּק רֶגֶשׁ מתאר מישהו המצליח להבחין בדקויות.

מהשורש רג"ש נגזרה גם המילה מַרְגָּשׁ, המופיעה רק בצירוף אֵיךְ הַמַּרְגָּש,ששימש בעבר בלשון הדיבור במובן 'מה שלומך'. כיום הנוסח המקובל בלשון הדיבור הוא "איך זה מרגיש [לך]", כלומר 'מה אתה מרגיש [במצב כלשהו]', בעקבות How does it feel באנגלית. נהוג גם להגיד "זה מרגיש לי [כמו/ש…]" במובן "יש לי תחושה ש…". ניסוח זה אינו נחשב לתקני בעברית.

תרגישו בנוח לכתוב תגובות!

חמשת החושים הם החלון שיש לנו לעולם. כמו איברי הגוף, גם הם מספרים סיפור רחב יותר באמצעות השפה, ומשמשים לדימויים רבים. יש לנו חמישה חושים, אבל השפה מגלה שיש לנו הרבה יותר. לאחדים יש 'חוש הומור' מפותח, זריזי הידיים מתגאים ב'חוש טכני', הנבונים ב'חוש מידה', ולרואי נסתרות מיוחס 'חוש שישי'. ומי שחווה תחושת אושר והתעלות מצוי ב'שיכרון חושים'.

הביטוי 'חמשת החושים', והשימוש במילה 'חוש' במשמעות הזו, מופיע לראשונה אצל סעדיה גאון. הפועל 'לחוש', שפירושו בדרך כלל 'למהר', מופיע פעם אחת בתנ"ך במשמעות להרגיש, בספר קהלת (ב' כ"ה): "כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי". הקשר הזה בין 'לחוש' לבין 'להרגיש' מלווה את השפה מאז. למילה 'רֶגֶש' הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים (נ"ה ט"ו): "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ". כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, כמו בפסוק אחר בתהלים (ב' א'): "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק". במסכת שבת כבר נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. נראה כי המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה גם האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

בדרך כלל 'לחוש' מתייחס לחוש המישוש, ומכאן גם שם התואר 'מוחשי'. גם השימוש בפועל קושר בינו לבין הרגשות, אנחנו "חשים בסכנה מתקרבת", ואכן יש קושרים בין הפועל לחוש לבין 'לחשוש'. בסלנג העכשווי אומרים על המתנשא "מה אתה חש?!", קיצור של "מה אתה חש את עצמך מעלינו". הפועל הקרוב ל'לחוש' הוא 'לגעת'. כשנוגעים במשהו ממששים אותו, אבל גם כאן המעבר לתחום הרגש טבעי. ירמיהו מקונן: "זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר, כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ" (ירמיהו ד', י"ח). מי שמתייחס לנושא כאוב או למצוקה נסתרת "נוגע בנקודה רגישה", או "בעצב רגיש". לעיתים הנגיעה היא פשוט קשר בין עניינים: "מה זה נוגע לי", בנוגע ל…".

חוש הראייה נחשב לחוש החשוב מכולם, ואובדנו מאיים יותר מאובדן השמיעה, הטעם או הריח. חוש הראייה מאפשר לנו לחוות את מה שמסביבנו. כבר בימי הקדמונים הראייה הפכה דימוי לתבונה, כפי שהעיניים נחשבות ל'ראי נפש'. לא במקרה 'פיכח', מי שאינו עיוור, היא מילה קרובה בכל היבט ל'פיקח', אדם חכם המתמצא בהוויית העולם. בשאלה הפשוטה "אתה רואה?!", הכוונה היא "אתה מבין?!" במשנה מסבירים לנו בפתגם המפורסם כי "איזהו חכם? הרואה את הנולד", ואכן 'רואה' הוא שם נרדף לנביא, מי שמזהה תהליכים עתידיים. מכאן גם הניב המתורגם "רואה בעיני רוחו". את הביטוי באיוב (ג', ט"ז) "כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" רש"י מפרש: "לא ראו חוכמה". במאה ה-18 הביטוי הצטמצם לעולם הדפוס והפרסום, אבל המאה העשרים עוסקת במי ש"ראה את האור", הגיע לתובנה על מהות הקיום. מכאן גם 'מואר' בהוראת מי שחווה תובנה קוסמית, או 'הארה'.

חוש הראייה הוא אמצעי לפרש את המציאות. האופטימיסט רואה באור ורוד או במשקפיים ורודים, הפסימיסט 'רואה שחורות' ותמיד 'ראה את חצי הכוס הריקה'. הרואה בטוב או הרואה חיים, אומר קהלת, חי את החיים הטובים, ומי שעובד קשה, מספר לנו התלמוד, "רואה ברכה בעמלו". ולכל אלה קדם על פי ספר בראשית אלוהים בכבודו ובעצמו, כאשר אחרי כל יום שברא נאמר "וירא אלוהים כי טוב". ומה שטוב ונכון הוא פשוט 'ראוי'.

לפועל לראות כמה פעלים נרדפים: לחזות, לצפות, להסתכל ולהתבונן. כל אלה מתרחבים לתחום החוכמה, ההבנה וצפיית פני עתיד. החוזה הוא נביא, מן התנ"ך ועד לחוזה המדינה, ויש לו 'חזון', כנאמר במשלי (כ"ט, י"ח) "באין חזון ייפָּרע עם". 'חזון נפרץ' הוא תופעה רחבת היקף, 'חזות קשה' היא מצב חמור וצופן סכנות, ו'חזיון תעתועים' הוא אשליה מסוכנת, דמיון שווא.

אירועי שבעה באוקטובר הביאו לקדמת הבמה את 'התצפיתניות'. 'תצפיתן' נחשבת בצבא למילה משנית למונח הרשמי 'צופה'. 'צופה' הוא התצפיתן המקראי. התצפיתן הראשון הוא "הנער הצופה" בסיפור אמנון ותמר. מפעולתו של הצופה התרחבה ה'ציפייה'. המבט אל העתיד המצפה לימים טובים. במקרה של 'התבונן' ו'הסתכל' התהליך הפוך, מן החוכמה אל הראייה. התבונן פירושו הביט אל הדברים תוך מחשבה ותבונה. הסתכל, המתייחס ל'שכל', פירושו הביט בדברים בחוכמה, הבין מה שהוא רואה.

חוש השמיעה התרחב לשני כיוונים. הבולט והקדום בהם הוא הציות. בספר דברים (כ"ז ט') נאמר: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". 'להסכית' הוליד את המגמה הנפוצה היום של ההסכתים, הפודקאסטים. שני פסוקי שמיעה במשמעות ציות הם מאושיות הדת היהודית. כך אומר משה רבנו: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז'). חז"לינו תוהים: "לפי שהקדימו בתחילה עשייה אמר להן משה, וכי אפשר לעשייה בלא שמיעה? שמיעה מביאה לידי עשייה! חזרו ואמרו: נעשה ונשמע, נעשה מה שנשמע". והכול מוביל אל תפילת "שמע ישראל" שמקורה בספר דברים (ו', ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".'מצווה שִמעית' במקורות היא מצווה שהגיונה אינו ברור, ויש לקיימה מתוך עצם האמונה, כגון מצוות פרה אדומה והאיסור על שעטנז, בניגוד ל'מצווה שכלית'.

כוונת הציות הולידה את המילה 'משמעת', כלומר, שמיעת הוראה או פקודה מחייבת לבצע אותה. היא חלה על כל תחומי החיים: משמעת אש בצבא, משמעת קואליציונית בפוליטיקה, משמעת מים במסעות ומשמעת עצמית בפסיכולוגיה.

הכיוון השני הוא פשר הדברים, המתגלם במילה 'משמעות'. כאן יש לארמית תפקיד מרכזי בשאלות הפלפול 'מאי משמע?', או 'מאי קא משמע לן?' – מה זה משמיע לנו. רש"י טבע את הביטוי 'פשוטו כמשמעו': מה שנאמר הוא הדבר, אין משמעות נסתרת. ומכאן גם תשובה האהובה על פוליטיקאים ועיתונאים: "חד-משמעי", ובקיצור, חַדְמָשׁ. דו-משמעות היא עניין לפילוסופים, או לפלפול תלמודי בביטוי הארמי 'תרתי משמע'.

ולא נותר אלא לחזור ולשאול את שאלת הפגישה הקלישאית מעולם: "מה נשמע?", המקור ביידיש: וואָס הערט זיך? וחסידי ברסלב מרחיבים: "מה נשמע בעולמות?".

חוש הריח זוכה אצל בני האדם להערכת חסר. לא בצדק. הריח מעניק חוויה חושית ייחודית. יש לו גם הרחבה במשמעות קליטה של התרחשויות לפני שנחשפו לעין כול, כישורים נדרשים אצל עיתונאים, בלשים ומקצועות נוספים. בכדורגל מחפשים חלוץ 'מריח שערים', והחשדן מטבעו 'מריח צרות'.

אברהם שלונסקי חרז את הפתגם הידוע "על טעם וריח אין להתווכח" המוליך אל הלטינית. גם על הפתגם הזה נוטים להתווכח, והוא מוליך אותנו אל החוש החמישי, חוש הטעם. בענייני אוכל הוא מובן מאליו, ומי שבעקבות בעיה רפואית ניטל ממנו חוש הטעם חש שעולמו חרב עליו. התואר המרכזי והכמעט בלעדי בהתייחסות לאוכל הוא 'טעים', או שלא. ואולם, הוא התרחב לכיוונים בלתי צפויים. כבר במקרא הוא מתייחס להבנה, תפיסה חכמה ולא רק לטעמו של המזון. "נזם זהב באף חזיר" הוא דימוי ל"אישה יפה וחסרת טעם" (משלי י"א כ"ב), והביטוי המקראי 'טוב טעם' מתייחס למשמעות המורחבת.  אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות, ומכאן הנרדפת למילה 'לדעתי': 'לטעמי'. לאלה נוספו עם הזמן 'טעמי המקרא'. אחד מתפקידיהם היא ההטעמה, הדגשת הברה במילה. מלרע או מלעיל?

ואם לשוב אל חוש הטעם המקורי, בל נשכח את המן שנפל מן השמים שעליו נאמר כי "טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות ט"ז ל"א). הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בעקבותיו את השיר "טעם המן" המרחיב מן המזון האלוהי אל היופי והחוכמה: "גזרתך – תבנית נוגה, ריחה נֵרְד ובמוֹר סוּגה, שפתותיך ארגמן, ניבן – בינות, טעמן – מן. טעם המן, המן, המן, אם יסופר לא יאומן".

לא פעם ולא פעמיים אנחנו מסתבכים עם מילים או משפטים. משהו ברצף האותיות וההברות תוקע אותנו. את התופעה הזאת אנחנו מכנים 'שוברי שיניים' או באנגלית tongue twisters (מעוותי לשון) ובגרמנית Zungenbrecher (שוברי לשון). הקושי הזה הוליד גם משחק מקובל שבו יש להשמיע את הביטוי ברצף ובמהירות כמה פעמים.

איך נוצרים שוברי השיניים, שייקראו להלן שו"שים? בדרך כלל זה קורה כאשר יש במילים מסוימות עיצורים סמוכים שקיימת ביניהם קִרבה פונטית, ודווקא משום כך המעבר המהיר מעיצור לעיצור קשה יותר. מלכי השו"שים הם העיצורים השורקים, זסשצ, בעיקר במעבר בין ש' ימנית לש' שמאלית או ס'. במקרים אחרים אלה עיצורים זהים או הומופוניים כמו כ' רפה וח'. לעיתים מופיע מקבץ עיצורים בסדר שונה.

כמה שו"שים הפכו לנכסי צאן ברזל, ובראשם "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח, שׁיר שׂמח שׁרה שׂרה" עם העיצורים השורקים. כך גם ב"סשׁה שׂם שׁם שׁסק". בשו"ש הבא העיצורים מתחלפים בזיגזג: "נחש נשך נחש שנשך נחש", וכך גם "גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן". ב' ופ' דגושות צצות בשו"ש הידוע "בקבוק בלי פקק". כ' רפה וח': "כמה חול יכול אדם לאכול בכל ימות החול, אם בכל יום חול יכול אדם לאכול חצי קילו חול?".

השו"ש המעצבן מכולם ממוקד במפגש המסוכן בין מ' לה': "אני לא מהמתמהמהים, אני מהמתמהמהות". גם: "אני לא מהממהרים, אני מהממהרות". גם ב' מתחלפת בזיגזג עם א': "אבא לא בא באל"ף באב, אבא בא בבי"ת באב".

לא מעט חרזנים ופזמונאים יצרו שו"שים לתיאבון. חנניה רייכמן כתב: "לחדרי נכנס ננס, וגנב שם אננס. מי יודע אנה נס הננס עם אננס?". לשו"ש הזה גרסאות בוטות שבהן הופך הננס הגנב לננס האנס. ויש עוד מפרי עטו הקודח של רייכמן: "בקונצרט מר מלחי נם/ השירים קמל חינם/ סח מר מלחי:/ 'מלחינם/ במחילה, עמל חינם'". "גם למען עמיתי/ לא אמית את אמיתי!" "האח, האח! צהל האח/ נעים וחם ליד האח!".

להקת איזולירבאנד שרה: ""טאטאת את התא? – תטאטא אתה את התא!". יוני רכטר ושמוליק לוי חיברו שיר שטות שו"שי: "סרז' עשה מסאז' אצל סאשה בפסאז'". מחברי הטור הסטירי "זו ארץ זו" תרמו כמה שוברי שיניים: "איך אומרים בהולנדית: אנשי צבאנו עלו על גליל צואה בדרך לא זרועה? חוחותינו דרכו על חתכת חרא בדרך חתחתים". ואי אפשר בלי הגששים: "גרושתי הגרושה מגירושיי הראשונים עומדת להינשא עם גרושה הגרוש מגרושתי הגרושה מגירושיי השניים".

פרסומאים עושים לא פעם שימוש מתוחכם בשוברי שיניים, כשדווקא הקושי בהגייה נחשב יתרון שיווקי: "התוספת שתופסת", "יש לי חשׁק לשׁסק", וכמובן, "קוקה קולה קר כקרח".

תופעת השו"שים אינה חדשה ומוליכה אותנו עד התנ"ך. פרשן המקרא רד"ק הגדיר אותה כך: "לשון נופל על הלשון, והוא דרך צחות, כמו גד גדוד יגודנו, דן ידין עמו, ועקרון תיעקר". לצד ברכת יעקב נפתח שיר השירים במילים "שיר השירים אשר לשלמה". ישעיה מתנבא במשא דמשק: "עזובות ערי ערוער, לעדרים תהיינה" (י"ז ב), ונחום הגה את המשולש "בוקה, מבוקה ומבולקה" (ב י"א). ויש גם ארמית, במסכת אבות: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

אליעזר הקליר יצר פיוט שו"ש שלם ואהוב העוסק בגוי רשע: "אץ קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ,/ בדיבור מפוצץ, רצוצי לרצץ./ לץ בבוא ללוצץ, פולץ ונתלוצץ/ כעץ מחצצים לחצץ, כנץ על ציפור לנצץ". הפיוט מוליך אל התלמוד הירושלמי, מסכת יבמות, המשלים פסוק בספר מלכים א': "וישלחם המלך אסא אל בן-הדד בן-טברימון בן-חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר: קוצץ בן קוצץ!" הפיוט הפך אצל שלום עליכם סימן היכר לגיבור סיפורו "הדגל", טופלה טוטוריטו, שעקב פגם בדיבור יכול היה לומר רק "אץ טוצץ בן טוצץ טצוצי לטצץ".

יש גם שו"שים בשירה העברית המודרנית, וכאן אין מדובר בשעשוע אלא ביצירת מצלול. כך בשירו של אלכסנדר פן "היה או לא היה": "לילה היה לילו, לילו היה לא לה". רחל כתבה בשירה ספיח: "שגשגנה, שגינה, שדמות הפלא/ שגשגנה, שגינה, וגמולנה חיש!" ודוד אבידן הפליא בשו"ש בשירו "תיקון חצות": "גיא גנהואמה גנהואמי/ מי יעדגן את אינמי/ מה יאנמן את עדגי ענוגי/ גיא גנלאמה גנלאמי".

כמה סופרים תרמו שו"שים מיוחדים בספרי ילדים. אברהם שלונסקי אומר ב"אני וטלי בארץ הלמה": "מזתומרת מזתומרת? מזתומרת זאת אומרת זאת אומרת". נחום גוטמן סיפר ואייר: "בארץ לובנגולו מלך זולו, אבי עם המטבולו אשר בהרי הבולוויה"

אורי סלע העניק לבוש עברי ל"שירי אמא אווזה", שירים עממיים מהפולקלור האנגלי, שבהם שוברי השיניים מצויים במקור. למשל: "שוּלה שוֹלה שבלולים בשלולית, כל שבלול ששולה שולה הוא שלה". וגם: "לגיל יגיל קנו חליל/ ולחלל החל/ עלי גבעה שם בגליל/ וגם שירי רחל". נסו לחזור במהירות על השו"ש הבא: "כשפיליפ הפיל מתפלפל על פִלפל/ ומפיל פלפילון תוך פלפול/ ואת הפלפל הוא עוד מפלפל/ בעיניו מפלבל וגופו מתפתל/ ואל פלא לאל הוא כולו מפלל/ כי הלפלף בכלל לא פילל/ שכל כך מפולפל הפלפל".

יורם טהרלב חיבר שיר-סיפור שו"שי. הוא מתחיל במילים "יש חריץ מסוכן בהור ההר/ ויש קפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ ויש שפיץ על הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ יש עציץ על השפיץ של הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר/ יש חמציץ בעציץ על השפיץ של הקפיץ בחריץ המסוכן בהור ההר", וכך זה נמשך ונמשך.

עסקינן בעברית, אבל מדובר במשחק עולמי, כמה דוגמיות:

אנגלית: how can a clam cram in a clean cream can?, ונסו לחזור כמה פעמים על שמה של רשת האינטרנט: world wide web. יש גם שיר ילדים פופולרי על פטר פיפר המלקט פלפל כבוש המתחיל במילים "peter piper picked a pack of pickled peppers", ונמשך באותה רוח. המקור של פיליפ הפיל.

לטינית תורמת שו"ש: te tero roma manu nuda date tela latete. תרגום: אמחץ אותך רומא בידי החשופות! מיוחס לחניבעל.

שוודית: barbros bror badade bara i barsebäck. תרגום: אחיה של ברברה מתרחץ רק בבארסבק.

צרפתית: son chat chante sa chanson. החתול שלו שר את שירו.

פרסית: shish sikh jigar sikhi shi shezar. שישה שיפודי כבד עבור שש מטבעות כסף.

הונגרית: tertariw tetertariwen seletereterew, tetertariw betertariw bemeterteru teteratro tertariwen tereterew. תרגום: סַפָּר שואל ספר: תגיד לי, לבן של ספר קוראים גם כן ספר?

הולנדית: hotentotententententoonstelling. תערוכת אוהלים הוטנטוטיים.  

ואי אפשר בלי יידיש: "שמעון שוסטקוביץ' הוט געשיסען צוויי שיקסעס מיט איין שוס". שמעון שוסטקוביץ' הרג שתי נערות גוֹיות במכה אחת. משחק לשון קרוב ברוחו לשוברי השיניים הוא משפט שהגייה מהירה שלו יוצרת אפקט של משפט אחר: "מי תלה פה פיתה? פיתה לא תולים!" בקריאה מהירה המשפט נשמע ספרדי, אם כי אין לו משמעות בשפה זו: mita la popita. במשחקי ילדים מתבקש אחד הילדים לחזור כמה פעמים על מילה. התוצאה היא מילה או משפט אחר: "תירס-תירס" (סטירה-סטירה), וכמובן, "ינטי פרזי". וגם הפרסומאים אוהבים: "מה נחה, מה?!" (תשובה ל"אמא נחה", תשדיר פרסומת למוצר "מנה חמה"), וגם "אניטה זאת אני, תעני" (אניטה פללי בתשדיר פרסומת לשירותי טלפון).

המלחמה הממושכת עוררה בנו רגשות סוערים. בשנה האחרונה שמענו סיפורים מרגשים. באופן כללי, רובנו נהיינו רגישים יותר. נבחן כאן את השורש רג"ש. שורש זה מופיע בכל שבעת הבניינים בעברית. אולי העובדה הזאת תרגש את חובבי הלשון.

השורש רג"ש מופיע בעברית המקראית בשלוש מילים יחידאיות, שלושתן בספר תהלים. הפועל רָגַשׁ בבניין קל מופיע בפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם [=עמים] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב א). רוב הפרשנים מפרשים את הפועל הזה במובן 'התקבצו, התקהלו'. יש גם המוסיפים 'התקהלו בחרדה או בהמולה', והמילונים ההיסטוריים תומכים בכך על סמך השוואה לשפות שמיות אחרות.

השורש רג"ש מופיע גם בארמית מקראית. הוא מופיע שלוש פעמים בספר דניאל פרק ו', בין היתר: "הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא" (פס' ז), ובעברית: "התקבצו על המלך" (לפי פירוש רד"ק בספר השורשים). יש המפרשים "נחפזו והתקבצו", או "התקבצו בסערה". לפי הקו הפרשני הזה, ההקשר של הפועל בארמית מצביע על תנועה מהירה, שקשורה לבהלה ולהמולה. לדברי נ"ה טור-סיני (עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה), משמעות הפועל הזה בארמית מקראית היא "חרד ונחפז ללכת", ויש לשורש הזה משמעות דומה בארמית סורית ובערבית. בערבית נגזר משורש זה הפועל 'רַגַ'שַׂ' שפירושו גם 'נע בחרדה' וגם 'רָעַם'.

המילה היחידאית השנייה משורש זה היא רִגְשָׁה, המופיעה בפסוק "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים, מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים סד ג). פרשנים ומילונאים נוהגים לפרש את המילה הזאת במובן 'התקבצות הומה ורועשת [של רשעים]'. בתרגום הנביאים לארמית, הצירוף "הֲמוֹן מִצְרַיִם" (יחזקאל ל י) מתורגם למילה מהשורש רג"ש: "אִתְרְגוּשַׁת מִצְרַיִם". המילה 'המון' במקרא פירושה גם 'קהל גדול של אנשים' וגם 'רעש, שאון'. בארמית התלמודית הצירוף "קוֹל רִיגְשָׁא" (מגילה כט ע"א) פירושו "קול רעש".

המילה רֶגֶשׁ היא גם מילה יחידאית במקרא, והיא מופיעה בו במשמעות דומה לזו של המילה 'רִגְשָׁה': "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי; אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה יד-טו). לפי מדרש חז"ל (סנהדרין ק"ו ע"ב), בפסוקים אלה דוד המלך פונה לאחיתופל, שהיה חברו הטוב ואחר כך בגד בו בזמן מרד אבשלום. חלק מהפרשנים פירשו את המילה 'ברגש' בפסוק זה במובן "בחבורה אחת" (ר' אברהם אבן עזרא, רד"ק), כלומר 'ביחד'. המילים 'רֶגֶשׁ' ו'רִגְשָׁה' משמשות בלשון ימי הביניים במובן 'רעש' בלבד, למשל : "כְּרֶגֶשׁ תופים, כְּרִגְשַׁת מתופפים" (אלעזר הקליר, קדושתות לסוכות).

בעברית החדשה הפועל 'רָגַשׁ' משמש בלשון הספרות במובן רָעַשׁ, סָעַר, הָמָה, למשל בשירתו של ביאליק: "תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה־פִיָּה" (מתי מדבר האחרונים). צורת ההווה 'רוגש' נאמרת על מקור מים שהוא לא שקט, סוער מעט, לדוגמה: "הים היום יהיה רוגש עד גבה גלי".

הפועל הִתְרַגֵּשׁ בבניין התפעל מופיע לראשונה באחת ממגילות מדבר יהודה, בהקשר של התקבצות וגלים סוערים: "וְעָלַי קְהִלַּת רשעים תתרגש. ויהמו כנחשולי ימים […]"; "ומשברי מים בהמון קולם ובהִתרַגשם […]" (מגילת ההודיות, הניקוד אינו במקור). בלשון חז"ל פועל זה בא בעיקר כחלק מהצירופים 'התרגש לבוא', 'התרגש ובא' כדי לציין צרות הבאות לפתע בהמון, לדוגמה: "ושאר פֻּרְעָנֻיּוֹת המתרגשות ובאות על הַצִּבור" (בבא קמא פ ע"ב). לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של הפועל 'התרגש' בצירופים האלה היא 'הסתער, התפרץ'. צירוף זה מוכר כיום בעיקר מתפילת הדרך:" ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם".

לסיכום, המשמעות המקורית של השורש רג"ש קשורה בהתקבצות, בהמולה וברעש. לדעת חלק מהפרשנים ומהחוקרים, נלווית לכך משמעות של חרדה וסערה. במילון בן-יהודה, טור-סיני מקשר בין התפתחות המשמעויות של השורשים רג"ש והמ"ה: ממשמעות של רעש ושאון של אנשים רבים למשמעות של תחושה נפשית. המילה 'המון' מופיעה במקרא גם במובן תחושה נפשית, בביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" (ישעיהו סג טו). מילה זו נגזרה מהשורש המ"י. מילה אחרת שנגזרה משורש זה מופיעה בביטוי "הָמוּ מֵעָיו (למישהו)" (ירמיהו לא יט) שפירושו  התעורר בליבו רגש כלשהו (חיבה, חמלה וכד') כלפי מישהו. ראו גם כאן.

בלשון חז"ל הופיע לראשונה פועל מהשורש רג"ש במובן של תחושה נפשית. הפועל הִרְגִּישׁ מופיע בכתבי חז"ל בכמה משמעויות, בין היתר במובן הייתה לו תחושה (גופנית או נפשית).להלן דוגמה לשימוש במובן תחושה גופנית: "משל לעני, שהיה במדינה והיה עומד לפני המלך ולא הרגיש, כשנגעה המכה בגופו התחיל מרגיש" (שם טו י); ובמובן של תחושה נפשית: "כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מֵצֵר" (שם יט א). הפועל המקביל בארמית תלמודית משמש אף הוא במובן תחושה גופנית (בין היתר: שבת קכט ע"א).

בעברית החדשה המילה 'רֶגֶשׁ' החלה לשמש במובן תחושה נפשית, אמוציה. מילים אחרות מאותו שורש, כגון: 'התרגש', 'נרגש' ו'הרגשה', החלו לשמש אף הן בתחום הנפשי. המילה 'רִגְשָׁה' משמשת בלשון הספרות גם במובן 'שאון' וגם במובן 'סערת רוח'. צורת הריבוי של מילה זו היא רְגָשׁוֹת. שמא צורת ריבוי זו השפיעה על צורת הריבוי הרווחת כיום של המילה 'רֶגֶשׁ'. בלשון ימי הביניים צורת הריבוי הייתה 'רְגָשִׁים', ויש לה שרידים בצורת הנסמך רִגְשֵׁי, הרווחת בביטויים שונים (לצד צורת הנסמך רִגְשׁוֹת).

הפעלים רִגֵּשׁ בבניין פיעל ורֻגַּשׁ בבניין פוּעל מופיעים במקורות שונים בעברית ההיסטורית במשמעות שקשורה למובנים המקראיים של השורש רג"ש – התקבצות או רעש. בעברית החדשה גם הם משמשים בתחום התחושות הנפשיות. בבניין פוּעל רווחת בעיקר צורת ההווה מְרֻגָּשׁ.

לשורש רג"ש היו כמה גוני משמעות מקוריים, בין היתר של סערה והמולה. סערה משמשת כמטפורה למצב אמוציונלי טעון. מצבים אמוציונליים רבים מאופיינים גם בחוסר שקט פנימי. כל אלה מסבירים את המעתק הסמנטי שחל במשמעותו של שורש זה. במשמעותו המקורית הוא תיאר התקבצות של המון אדם, והיה בכך גוון קולקטיבי. כיום עדיין מדברים על 'רגשות הציבור', אך המושג 'רֶגֶשׁ' מתאר בעיקר תחושה פנימית אינדיבידואלית. לפי חלק מהפרשנויות, המשמעות המקורית הופיעה גם בקשר לתחושות שליליות כמו חרדה, ואילו במשמעות המודרנית המילה 'רגש' מתארת גם תחושות שליליות וגם תחושות חיוביות, כגון שמחה ואושר.

אולי הרגשתם שחסרות כאן עוד מילים מהשורש רג"ש, כגון: הֻרְגַּשׁ, ריגוש, רגיש, רגשי ועוד. המשך יבוא.

החתול הביתי הוא אולי בעל חיים המרוכז בעצמו, אבל הוא עדיין "חיית מחמד". בני משפחתו, לעומת זאת, אינם חמודים במיוחד, ואנחנו נוטים להביט בהם דרך סורגים. מדובר בחיות טרף, שבראשן האריה, שעליו נאמר במסכת חגיגה בתלמוד "מלך שבחיות: אריה", ובגרסה נוספת: ארי, הנחשבת דווקא כצורה המקורית, ואילו אריה – הצורה המוארכת. יחד יש לשתי הגרסאות 80 הופעות במקרא, ומקבילות כמעט בכל שפה שמית.

האריה זוכה כבר במקרא לשמות נרדפים לא מעטים. 'לביא' במקרא הוא אריה בוגר, 'לביאה' מופיעה בתנ"ך פעמיים כרעייתו המסורה. 'כפיר' הוא גור אריות, אבל 'כפיר אריות' הוא דווקא אריה חזק. כמו כן מופיעים בתנ"ך ליש ושחל. אפשר להבחין בין השמות הנרדפים. אריה הוא בעל החיים המבוגר והכבד, שאינו מסוגל לצאת לציד ויש להביא לו את המזון. את המזון מביאים הכפירים, האריות הצעירים, כנאמר באיוב (ד 10–11): "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּֽעוּ; לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי־טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָֽדוּ". השחל מתואר בפסוק זה כאריה נרגז המעורר פחד בשאגתו.

אריה הוא שם עברי נפוץ, שהחל להינתן ליהודים בימי הביניים באירופה. 'אריה' נקשר ליהודה. יהודה הוא הגיבור בבנים, והאריה, שעליו נאמר בברכת יעקב (בראשית מ"ט 9) "גור אריה יהודה", הוא הגיבור בחיות. ילדים יהודים רבים באירופה נקראו על כן אריה יהודה, יהודה אריה ועוד. בחלק מן המקרים ניתן לילד השם הלועזי המקביל לאריה: ליאו, ליאון, לייב ועוד. קיסר אתיופיה היילה סלאסי כונה "גור אריה יהודה". זאת על פי פסוק בשפת געז "ניצח אריה משבט יהודה" ("מוא אנבסה זמנגד יהודה"). המילה 'גור' נוספה בידי עיתונאים ישראלים בעקבות הצירוף המקראי. אריה אחר, אריה דרעי, נהנה מטשטוש הגבולות בין שמו הפרטי לבין האריה, ובעת מאסרו נפתחה מול בית הכלא ישיבת "שאגת אריה".

האריה מופיע בלא מעט ניבים ומטבעות לשון. ברובם באה לידי ביטוי תדמיתו המאיימת. "אַרְיֵה שָׁאַג מִי לֹא יִירָא", אומר עמוס (ג 8), "אֲדֹנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא". דניאל הושלך כזכור לגוב האריות, בתיאור בשפה הארמית, ומכאן הניב המתייחס למי שהוטל לסיטואציה מסוכנת בין אנשים רבי עוצמה. הניב תורגם ומופיע בכמה משפות אירופה. גם הניב 'נלחם כמו אריה' נפוץ בכמה שפות. במדרש איכה רבה נכתב: "מבשן אשיב: מבין שיני אריות אשיב". משורר ההשכלה י"ל גורדון שאב מכאן את הכותרת לפואמה "בין שיני אריות". הגולנצ'יקים קוראים "אריות! מי אלופים מי?" גלגול מחמיא פחות הוא בחיל הים. 'אריה' הוא כינוי לחייל הלוקה במחלת ים ומקיא בתוך דלי, מפני שהוא "שואג בתוך הדלי".

לצד זה האריה הוא דימוי למנהיג. על כך נאמר במסכת אבות: הֱיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים, מוטב להתחבר למנהיג האמיתי ולא להנהיג חבורת נוכלים. מסכת שבת בתלמוד הביאה לנו את הביטוי "הארי שבחבורה". ואילו "גרי אריות" הוא בתלמוד כינוי לשומרונים, שהתגיירו מפחד האריות שיתנפלו עליהם, על יסוד הכתוב במלכים ב.

מהיכן הגיע הביטוי 'חֵלֶק הארי' כלומר, הרוב, החלק הגדול ביותר? מקור הביטוי בלטינית: societas leonina (שותפות הארי). הוא מבוסס על משל של איזופוס, ולפיו ביקש האריה מהחמור ומהשועל לחלק את השלל ביניהם. בסופו של דבר קיבל האריה כמעט הכול. ולמה נקרא הערק 'חלב אריות'? רוני סומק מסביר באחד משיריו: "סבי נולד בארצות הערק/ ועל תוויות הבקבוקים צוירו אריות מסורקי רעמה".

מי שזכתה לעדנה בשיח הישראלי לאחרונה היא דווקא הלביאה. גילויים של גבורת הנשים ביום שבעה באוקטובר ואחריו ממלאים את התקשורת, והנשים זכו לכינוי 'לביאות'.  הכינוי  החל להישמע עוד קודם לכן. באתר וואלה נכתב: ”לביאות: הלוחמות שחיסלו את המחבלים ביריחו משחזרות". קבוצת "לביאות ורודות ישראל" היא קבוצת חתירה בסירות דרקון של מחלימות סרטן השד. The Lionesses, הלביאות, הוא שמה של נבחרת כדורגל הנשים של אנגליה.

לאחר השבת השחורה המונח התפשט כאש בשדה קוצים. חנוך דאום יצר את הסרט "הלביאות" ובו הציג ארבע לוחמות. לאחר שבעה באוקטובר קמו ארגונים שאימצו את המונח. כמה נשים הקימו את חמ"ל "לביאות הברזל" ביום הראשון למלחמה, ותוך שבועיים גייסו למעלה ממיליון ש"ח מהקהילות היהודיות בתפוצות עבור חיילי צה"ל. קבוצה של אימהות מקיסריה הנקראות "לביאות בעורף" פתחה מייד לאחר שבעה באוקטובר חמ"ל שמטרתו לבשל אוכל של בית לחיילים בכל גזרות המלחמה. ובפתח תקוה מפטרלת בחוצות העיר חבורת "לביאות נווה גן".

מדוע נבחר דווקא דימוי הלביאות? התשובה פשוטה לכאורה: הלביאה היא הנקבה של האריה, שהוא הדימוי המוביל לגבר החזק, הגיבור, מלך החיות. בעוד 'לביא' היא אחת מהמילים הנרדפות לאריה, 'לביאה' יש רק אחת. היא מופיעה במקרא פעמיים, בכתיב מוזר: "וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ, לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת, רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים, רִבְּתָה גוּרֶֽיהָ" (יחזקאל יט ב), וכן בספר נחום. בהקשר המקראי הלביאה היא עדיין האם, שגבורתה מתבטאת בכך שהיא שומרת על הגורים. הדימוי החדש של הלביאה מתייחס ליציאה של האישה מתחום המשפחה אל זירת הקרב וזירת העורף.

גם מקומו של הנמר לא נפקד מעולם הדימויים של חתולי הטרף. חיילים נועזים מכונים 'נמרים'. זהו גם שמו של נגמ"ש בדגם חדש, ראשי תיבות: נגמ"ש מרכבה. הנמר ההנדסי זכה לכינוי 'נמרה'. הלביאות לא לבד. סטודיו למחול מפרסם את עצמו במילים "אני מגדלת נמרות! נשים חזקות שיודעות לנווט את הדרך העולם בעוצמה". כתבת אופנה מזמינה ל"ערב נמרות עם נשות עוטף עזה!". ארגון "נמרות" משחק על ראשי תיבות: נשים מדברות רפואה, ויש גם "נמרות" שהיא "תנועה מנשים עבור נשים" ומשמשת אתר היכרות פנים־נשי. ראשי תיבות מחמיאים פחות הם "נודניק ממדרגה ראשונה". מי ש"רוכב על נמר" פועל בתנאים מסוכנים ובלתי יציבים. המקור באנגלית: ride a tiger. הניב מוכר מן המאה ה-19 והוא חלק מאמרה: "מי שרוכב על נמר חושש לרדת ממנו". לעומתו מי שמאיים אבל אינו מהווה סכנה של ממש הוא "נמר של נייר". הצירוף נטבע על ידי המנהיג הסיני מאו צה טונג בשנת 1946, והתייחס למתנגדי המשטר הקומוניסטי בסין. במרוצת הזמן נשמע בפי מנהיגים קומוניסטים כלפי ארצות הברית, וכוונתו שאין לחשוש מאיומיה הצבאיים.  

לפנתרים שמור מקום מיוחד בגלריה של חתולי הפרא. בגרסה הישראלית זו קבוצת לוחמים לזכויות של בני עדות המזרח, במסגרת תנועה בשם זה שהוקמה בשנת 1971. המקור באנגלית: Black Panthers. השם נטבע בעקבות תנועה בשם זה שנאבקה למען זכויות השחורים בארה"ב. ויש גם גרסה נשית. קבוצת כדורגל באשדוד קוראת לעצמה "מכבי פנתרות שחורות", שוערת הקבוצה מן הסתם מצטיינת ב"זינוק פנתרי". נועה קירל שרה: "אני פנתרה/ …/ אל תלמדו אותי תרגילים/ אני נולדתי ככה אשכרה".

ולקינוח הקוגריות, נשים מבוגרות שוחרות מין עם בחורים צעירים. cougar הוא אריה מדברי, שם נרדף לפומה. ואם לשוב אל חיית המחמד של המשפחה, החתולה, היא, בעקבות השפה הצרפתית, סמל מין, "חתולת מין" או chatte en chaleur, ובאנגלית pussycat. אבל זו כבר גבורה מסוג אחר.

ישראלים אוהבים מילונים. מדף המילונים עמוס בכל טוב: מילונים עבריים מקיפים, מילוני ניבים ואמרות, מילונים דו-לשוניים: עברית מול שפה כלשהי, מילונים מצוירים, מילונים מקצועיים, מילונים מודפסים ומילונים דיגיטליים.

כמו בכל עניין לשוני, גם למילונים העבריים יש היסטוריה. היא מובילה לאחור עד לפני לא פחות מ-1200 שנה. לפני כן היה לחכמי התלמוד עניין באותיות, ובתנ"ך גם מופיעים כמה פרקים על פי סדר אלפביתי, הלא הם האקרוסטיכונים שהמפורסם בהם הוא פרק קי"ט בתהלים. אבל מילונים ממש נוצרו בראשית ימי הביניים, וזאת בהשפעת התרבות היוונית והתרבות הערבית שהושפעה ממנה, שבהן כבר נוצק מושג המילון.

החלוץ בתחום הוא סעדיה גאון, שגם יצר תשתית לדקדוק העברי. ספרו "האגרון" הוא המילון העברי הראשון. זה אינו מילון עברי מקיף אלא אוצר שפת הפיוט בשתי שיטות ארגון. הראשונה היא אלפביתית על פי ראשית המילה, השנייה אלפביתית על פי ההברה האחרונה, שנועדה לשרת את החריזה. בשלב כלשהו הוסיף לאגרון תרגום לערבית.

אחרי האגרון התפתחה העבודה המילונאית. המפעל הבולט של התקופה היה של מנחם אבן סרוק מן המאה העשירית. אבן סרוק יצר את "מחברות מנחם". המילון אורגן על פי סדר אלפביתי של שורשים, כשהוא נשען על התפיסה ששלטה אז של שורשים דו-עיצוריים. אבן סרוק נטה אחרי התפיסה הקראית שדחתה את הפרשנות התלמודית, ובכך עורר את חמת ההנהגה היהודית שראתה בקראות כפירה. על רקע זה יצא דונש בן לברט בספר ביקורתי כנגד מפעלו של בן סרוק. בן סרוק נודה והוגלה, אבל עבודתו היא הבסיס להמשך המילונאות העברית.

אחרי אבן סרוק החלה המילונאות העברית לפרוח. יונה אבן ג'נאח כתב את "ספר השורשים" שכבר אימץ את שיטת שלושת העיצורים. המילון נכתב בערבית ותורגם מאה שנה לאחר מכן על ידי התיבונים. אברהם אלפאסי ממרוקו כתב מילון. גם הוא היה קראי, אבל לא סבל מגורלו המר של אבן סרוק. נתן מרומי כתב את המילון שלו קרא "הערוך", ובו התמקד באוצר המילים התלמודי. הוא הלך צעד נוסף, והוסיף לערכים הסברים, ציטוטים והערות לשוניות. במאה ה-13 פרסם פרשן המקרא רד"ק את "ספר השורשים", כשם ספרו של אבן ג'נאח.

המאה ה-19 ראתה פריחה מחודשת במילונאות העברית, כחלק מהמפעל הגדול של תנועת ההשכלה. הראשון שבהם היה "אוצר השורשים" של יהודה לייב בן זאב, שיצא בשנת 1808 והתמקד בשורשים מקראיים. המילון הזה והבאים אחריו הושפעו מהעבודה המילונאית של הבלשנים הגרמנים. יובל אחר-כך כתב יוסף שיניאק את "ספר המסביר", שבו התמקד בשפה החז"לית. ב-1880 פרסם יהושע שטיינברג מילון מקראי מקיף, "משפט האורים", שכלל תרגום לגרמנית ולרוסית. לתמונה נכנס מנדלה מוכר ספרים, שתרם תרומה מכרעת למעבר מהעברית המשכילית לעברית החדשה. הוא יצר מילון ייחודי, "ספר תולדות הטבע", ובו גם חידש שמות רבים לבעלי חיים. גם מילונאים ובלשנים גרמנים חשובים, ובראשם גזניוס, תרמו למילונאות העברית. לזירה נכנס שלמה מנדלקרן, דמות שנויה במחלוקת, שהשקיע את חייו בכתיבת הקונקורדנציה הראשונה לתנ"ך, שהושלמה בסוף המאה ה-19.

כל אלה הכינו את הקרקע לתחיית הלשון, מונח שטבע אליעזר בן יהודה שנחשב כדמות האיקונית המובילה של מהפכת העברית המודרנית. הרבה מהלכים בימי תחיית הלשון רשומים על שמו, אך דומה שהגדול שבהם הוא, כשמו כן הוא, "המילון הגדול". בן יהודה יצר את הקישור המוצק בין התנועה הציונית להחייאת העברית. בין היתר מצא שהתנועות הלאומיות שפרחו במאה ה-19 עסקו גם בגיבוש שפה לאומית במציאות שבה שלטו דיאלקטים מקומיים, והדבר פיתח מאוד את העבודה המילונאית. לעברית של אז שהייתה ספרותית-תורנית לא היו דיאלקטים, והמילון נועד לחבר את השפה הכתובה לצרכים של חברה מודרנית.

בן יהודה היה אוטודידקט. את המילון יצר באמצעות קריאה רבת-היקף בכתבים עבריים לאורך הדורות, ומהם שאב כ-22,000 ערכים ותיעד את השימושים שנעשו בהם מימי המקרא ועד ספרות הפוסקים, וכן מילים שחודשו בתקופתו. הוא לא הספיק לסיים את הכתיבה, וממשיכיו השלימו את 17 כרכי המילון על פי החומרים שנאספו והשיטה שבה נכתב המילון. לכ-200 ערכים במילון ציין באמצעות סימן שלשלת שהוא זה שחידש אותם.

המילון הגדול יצר תשתית למילונאות העברית החדשה, אבל הוא לא היה נגיש לקהל הרחב ונוצר צורך במילון ידידותי. את המשימה לקח על עצמו יהודה גור (גרזובסקי) שפרסם בכרך אחד את "מילון עברי", שיצא ב-1938. הוא הלך בעקבות שיטת בן יהודה, אבל הציטוטים וההגדרות בספר מצומצמים. כן הוסיף במילון מטבעות לשון וניבים בערכים הרלוונטיים.

המדף העברי כמהּ למילון עברי-עברי מקיף ומודרני, ואת המשימה הרים המילונאי האיקוני אברהם אבן שושן באמצעות "המילון החדש", הקרוי עד היום על שמו. בשיטתו הלך בעקבות בן יהודה, כאשר הפעלים מובאים בערך המכיל את השורש. כלומר, מתחת לערך השורש 'גבר' יופיעו גָבַר, הגביר, התגבר וכדומה. המילון עודכן שוב ושוב ובכל מהדורה הכיל ערכים נוספים שעקבו אחרי העברית המתפתחת. במילון גם מטבעות לשון, ציטוטים מהספרות ומידע אטימולוגי. אבן שושן שילב במילון מילים רבות שחודשו על ידי סופרי התקופה, וחלקם לא הפכו נחלת הכלל. הבולט בהם הוא ס. יזהר.

בעקבות אבן שושן נוצרו מילונים מקיפים נוספים, ביניהם על-ידי ראובן אלקלעי, מאיה פרוכטמן ודניאל סיון, יעקב שוייקה אבי מילון "רב מילים", שושנה בהט ומרדכי מישור שהוציאו את "מילון ההווה" ובעקבותיו הוציא איתן אבניאון את "מילון ספיר". הם לא זכו למעמד האיקוני של אבן שושן, אבל הציעו שיטות חלופיות לסידור המילון. ההבדלים מתייחסים בעיקר לפעלים. שיטת השורשים יצרה בעיה למשתמש הסביר. כדי למצוא את הערך עליו לדעת מהו השורש, ונדרשת כאן השכלה לשונאית שלא נתונה לכל משתמש. למשל, הפועל הִבּיט הוא מהשורש נב"ט, הפועל הוקם מהשורש קו"ם. מילונים אחרים נכתב בשיטת עבר נסתר, ולכן למשל 'כָתַב' יופיע באות כ', 'נכתב' באות נ' ו'הכתיב' באות ה'. שווייקה ובעקבותיו בהט יצרו מילון שבו הפעלים כולם בבינוני: כותב, נכתב, מכתיב. ויש גם שיטה נוספת הנהוגה במילונים דו לשוניים, שם הפועל: לכתוב, להכתיב וכדומה. לכל שיטה יתרונות וחסרונות.

לצד המילונים המקיפים נוצר גן חיות מילונאי מרשים. מילונים דו-לשוניים כמעט בכל שפה: עברית-אנגלית, עברית-רוסית, עברית-ערבית ועברית-יידיש. הנזיר המילונאי יוחנן אליחי יצר מילון מקיף לערבית מדוברת פלסטינית. יצאו מילוני ניבים ומטבעות לשון כמו "מילון הצירופים" של כותב שורות אלה, ומילוני סלנג שהאיקוני שבהם הוא מילונם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. התפרסמו מילונים מקצועיים, כמו מילון מונחי הרפואה המרשים של אהרן מזי"א ושאול טשרניחובסקי. ארנסט קליין יצר את המילון האטימולוגי של העברית, המספר על מקורות המילים וההסבר להיווצרותן. תרומה חשובה למילונאות תרם ועד הלשון וממשיכתו האקדמיה ללשון, במפעל המילונים המקצועיים, למעלה מ-200 נכון להיום. כמעט כל תחום מקצועי זוכה למילון המתעד את התחום, כולל חידושי מילים במקום שהדבר נדרש, ביניהם מילוני אריגה, ספנות, ביטוח, מערכות מידע ומחשבים, יין, תקשורת המונים ועוד כהנה וכהנה.

רוח התקופה הולידה את המילון הדיגיטלי. חלקו מילון מודפס שזכה לגירסה דיגיטלית, וכן כמה מילונים שנוצרו מלכתחילה במתכונת דיגיטלית. הבולטים בהם הם רב-מילים, שנוצר על-ידי האכסניה שבה נכתבות השורות האלה, ומילוג. יתרונם של המילונים הדיגיטליים הוא הנגישות, כלי החיפוש המשוכללים והיכולת להתעדכן בזמן אמת. חיסרון מסוים הוא שמילון מודפס מעניק כספר את תמונת השפה המלאה, מה שאינו קיים כמובן במילון דיגיטלי.

לסיום, מילה אישית. פרסמתי כמה מילונים, וביניהם "מילון הסלנג המקיף" ו"מילון הצירופים". שלא כעבודה ספרותית מן המניין, כתיבת מילון היא מלאכה הבנויה בעיקר על ליקוט וארגון, והיא ברובה אפורה ואף שוחקת. ואולם, אין שמחה גדולה יותר מן השמחה לראות את המילון על המדף, מופץ בעשרות אלפי עותקים, משמש מדענים, סופרים ואנשים מן השורה ומצוטט בעבודות מחקר. על כן ברור מדוע המילונאים הם קבוצה קטנה יחסית, אבל מלאת תשוקה לשפה.

כבר כתבתי כאן פעמיים על המילה 'קשֶה' והשורש קש"י. נותרו עוד מילים מהשורש הזה שעוד לא דנתי בהן, לרשימה שלישית ואחרונה בנושא. בינתיים התחיל הקיץ הישראלי, ורובנו מזיעים קשה. בתלמוד נכתב "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" (יומא כט ע"א), כלומר: סוף הקיץ קשה יותר מהקיץ.  

הפועל הִתְקַשָּׁה נגזר בבניין התפעל מן השורש קש"י בלשון חז"ל. הוא משמש הן במובן הפיזי של 'נעשָה קשה' (בין היתר: תוספתא נידה ו ד) והן במובן המופשט של 'היה לו קשה להבין או לעשות (משהו)'. דוגמה למשמעות השנייה מצויה במדרש חז"ל על הכתוב במקרא: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב" (במדבר ח ד). חז"ל פירשו כך את הפסוק הזה: "כלומר מה קשָה היא [=המנורה] לעשות, שהרבה יגע בה משה, כיוון שנתקשה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה […]" (במדבר רבה טו ד). לפי מדרש זה, למשה היה קשה להבין את ההוראות של הקב"ה איך להכין את המנורה. חז"ל מציעים אטימולוגיה עממית למילה מִקְשָׁה, שפירושה בהקשר זה הוא 'גוש שלם של זהב'. הם מקשרים בין מילה זו לצמד המילים "מה קשָה" (כלומר 'כמה קשה'). לפי רוב החוקרים, אין קשר אטימולוגי בין המילה 'מִקְשָׁה' לבין משמעויות אחרות של השורש קש"י. ואולם לדעת חוקרים מעטים, המילה 'מִקְשָׁה' נאמרה על מתכות מוצקות וחזקות, כלומר קשות. הצורה "מִקְשָׁה" מופיעה במקרא (ישעיהו א ח) גם במובן סוג של שָׂדֶה, אך זו מילה אחרת לחלוטין, הנגזרת מאותו שורש של המילה 'קישוא' – קש"א.

המילה נֻקְשֶׁה נגזרה אף היא מהשורש קש"י. יש לה צורה מיוחדת, הדומה מעט לצורת ההווה של פעלים מגזרת ל"י בבניין נפעל (כגון 'נִדְמֶה'). בלשון חז"ל מילה זו מתארת עיסת בצק שלא הושלמה החמצתה והיא אינה ראויה למאכל (פסחים מג ע"א; מנחות נד ע"א). בעברית החדשה היא החלה לשמש במובן הפיזי של התואר 'קשה', למשל: "כעכים קטנים ונוקשים" (ביאליק, מאחורי הגדר, פרק ג'). לאחר מכן היא החלה לשמש גם במובן המופשט של 'קפדן, לא גמיש, בלתי מתפשר', לדוגמה: "גישה חינוכית נוקשה". בעברית החדשה נוצר מהתואר 'נוקשה' שם העצם נֻקְשׁוּת, המשמש בעיקר במובן מטפורי של 'חוסר גמישות, תקיפות, קפדנות'.

במקרא תואר הפועל קָשׁוֹת מופיע אחרי הפועל 'דיבר': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו […] וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (בראשית מב ז, גם בפס' ל). פירוש המילה בפסוק זה הוא 'בחריפות, בחומרה'. בלשון המקרא גם צורת הנקבה 'קָשָה' משמשת כתואר הפועל באותה משמעות, למשל: "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה" (מלכים א, יב יג‏). במקום אחר נאמר: "וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן" (שופטים ד כד). הפרשן מצודת ציון פירש את המילה 'קשה' בפסוק הזה במובן 'חזקה'. מפסוק זה נוצר הביטוי יָד קָשָׁה במובן תקיפות, קשיחות.

בלשון ימינו המילה 'קשות' משמשת גם במובן 'בצורה קיצונית וחריפה' (פצוע קשות) או 'בהשקעת מאמץ רב' (עמלנו קשות). המילה 'קשֶה' עצמה משמשת כיום גם כתואר הפועל, לדוגמה: "עבדתי קשה", בדומה לשימוש בצורת הנקבה 'קָשָה' בלשון המקרא.

מהשורש קש"י נגזרו מילים נוספות. נבחן האם הן משמשות במובן הפיזי של השורש (ההיפך של 'רך'), במובן המטפורי (ההיפך של 'קל'), או בשני המובנים.

התואר קָשׁוּי משמש בעברית החדשה בעיקר במובן הפיזי של המילה 'קשה', גם בלשון הספרות וגם בשפה טכנית, בין היתר בצירוף 'בטון קשוי'.

המילה קִשּׁוּי נוצרה בלשון חז"ל והיא משמשת בה ובלשון ימי הביניים בכמה משמעויות. בין היתר, היא מופיעה בחיבור חיצוני מתקופת המשנה: "נמצאת אתה אומר שיש במנורה קִשּׁוּי ושבח כנגד כל הכלים כולן" (ברייתא דמלאכת המשכן, פרק י'), כלומר: מלאכת עשיית המנורה במשכן קשה יותר מהכנת שאר כלי המשכן (האוהל שהוקם במדבר סיני ושימש כמקדש), ולכן ראויה ליותר שבח. במקור הזה המילה 'קישוי' מופיעה במובן המטפורי. במקורות אחרים היא מופיעה במובן פיזי, למשל בתרגומו של יהודה אבן תיבון (במאה ה-12) לספר 'חובת הלבבות' מאת רבנו בחיי אבן פקודה: "והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד, השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה […] והשיג בחוש מישושו קרירותה וְקִשּׁוּיָהּ" (שער היחוד, פרק י); כלומר האדם תפס באמצעות חוש המישוש שהאבן קרירה וקשה. כיום המילה 'קישוי' משמשת במובן הפיזי של הפיכת דבר רך לקשה, לדוגמה: "החומר משמש לקישוי ולעיצוב של צווארונים ודשים".

בגרסה קדומה (מהמאה החמישית לספירה) של תפילת הווידוי ליום כיפור נאמר: "ועל חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף". הביטוי המטפורי קַשְׁיוּת עֹרֶף פירושו 'עקשנות', ומקורו בביטוי המקראי קְשֵׁה עֹרֶף שדנתי בו בעבר. גם המילה קַשְׁיוּת לבדה מופיעה בלשון חז"ל במובן 'עקשנות' (בין היתר: תענית ו ע"א).

בלשון ימי הביניים המילה 'קשיות' משמשת גם במובן הפיזי: "מחמת הקשיות שמתקשה [האדמה] אחר חרישת קצירה" (פירוש רבינו גרשום על בבא בתרא יב ע"א). כיום מדברים בשפה מדעית וטכנית על דרגות קשיות של חומרים. מילה זו מציינת גם קושי מטפורי, לדוגמה: "חידושה של ההלכה שנתקבלה מעיד הן על חשיבותה והן על קשיותה".

המילה קִשְׁיוֹן נוצרה בלשון ימי הביניים. היא מופיעה בעיקר בלשון הפיוט והשירה במובן המופשט של המילה 'קושי', למשל: "וּלְעִתּוֹ חָשׁ עֲלֵי קִשְׁיוֹן" (אלעזר הקליר, קינות לתשעה באב).

לעיתים מילה זו מופיעה בלשון הפיוט בצירוף 'קשיון עורף', המקביל לביטוי המטפורי 'קשיות עורף'. כיום היא משמשת בעיקר בתחום הרפואה במובן פיזי של העדר גמישות ומוגבלות בתנועה (של מפרקים, שרירים וכדומה). במילון למונחי רפואה של האקדמיה ללשון משנת תשנ"ט המונח 'קשיון עורף' משמש במובן הפיזי של נוקשות בשרירי העורף והצוואר, ולא במובן המטפורי של 'עקשנות'.

המילה הִתְקַשּׁוּת מופיעה בלשון ימי הביניים כשם הפעולה של הפועל 'התקשה' במובן הפיזי (בין היתר, בפירוש רלב"ג על משלי ל ד). כיום היא משמשת גם במובן הפיזי ('התקשות בטון') וגם במובן המטפורי ('התקשות בהליכה'). המילה הַקְשָׁיָה היא שם הפעולה של הפועל הִקְשָׁה, והיא משמשת בעברית החדשה בעיקר במובן הפיזי (הקשיית חומרים), אך גם מעט במובן המטפורי (הקשיית תנאים).

לסיכום, רוב המילים משורש זה משמשות הן במובן הפיזי והן במובן המטפורי. אסיים שוב באיחולי ימים קלים יותר, וגם הקלה בעומס החום.

השפה העברית לא צמחה בחלל לשוני מבודד. מילים נשאלות משפה לשפה, וגם משמעויות נשאלות משפה לשפה. כאשר מילה מרחיבה את משמעותה בשפה כלשהי, דוברי העברית נוטים להרחיב את משמעותה גם בעברית. התהליך הזה נקרא 'שאילת משמעות'. למשל, המילה המקראית 'כוכב' מקבילה למילה האנגלית star. המילה האנגלית הורחבה ל-movie star – כוכב קולנוע, המילה העברית 'כוכב' הורחבה בהתאם, ומאז היא משמשת במשמעות אדם מצליח ובולט בתחומו, ולא רק בקולנוע.

שאילות משמעות מתרחשות בכל תחומי השפה והחיים; עיקר ההשפעה היא משפות אירופה, ובעיקר הגרמנית והאנגלית. כך המילה הגרמנית Bewegung פירושה גם תנועה פיזית וגם ארגון, וכך גם באנגלית: movement. באמצעות שאילת משמעות נקראים ארגונים גדולים 'תנועות' גם בעברית: תנועת העבודה, התנועה הקיבוצית ועוד. המילה הגרמנית Stand מקבילה בעברית למילה המקראית 'מעמד', שפירושה מצב או כַּן, מקום עמידה יציב. בגרמנית המילה הרחיבה משמעות: מעמד הוא גם שכבה חברתית-כלכלית. בעברית הורחבה משמעות 'מעמד' בהתאם: מעמד הפועלים.

המילה 'מעגל' לתיאור תופעות חברתיות כמו מעגל העוני, מעגל הזנות ועוד היא שאילת משמעות מאנגלית של המילה circle: מעגל העוני: vicious circle of poverty, מעגל השפעה: circle of influence. תהליך דומה מתאר איך התגלגלה המילה 'חוג', שפירושה מעגל, למשמעותה כקבוצה, כגון: חוג כדורגל, חוג ריקוד.

עולם החפצים זוכה אף הוא לשאילות משמעות. תרגום שאילה רב-לשוני הוא בשימושי המילה 'כפתור'. מקור המילה בתנ”ך, בצירוף 'כפתור ופרח' (שמות כ”ה 33), המתאר קישוט דמוי פרח – כפתור הוא הניצן שממנו יוצא הפרח. איך הגיע הכפתור אל הכותונת והמעיל? אליעזר בן יהודה מגדיר במילונו את 'כפתור' במשמעותה הבוטָנית, אך קושר אותה להוראתה כחפץ לבוש: "דבר עבה קצת עגול, כמו מה שמתהווה בצמחים, שמקום שיציץ שם הציץ או יסתעף הסעיף". בן יהודה נסמך על המילה הצרפתית bouton, שפירושה גם ציץ הפרח וגם כפתור הבגד. השימוש במילה אף הורחב למתג החשמל בצרפתית ובאנגלית, ומכאן גם בעברית, על פי הצורה העגולה של חלק ממתגי החשמל.

תהליך דומה אירע גם למילה המקראית 'סוללה'. בתנ”ך היא תל עפר המשמש למצור על עיר, בדרך כלל לצורכי הגנה. היא נגזרה מהשורש סל"ל, או כדברי רש"י: "על שם שסוללים וכובשין אותה במקבות כדי שיתקשה". עם השנים התרחבה המשמעות למערך מבוצר כלשהו, ומאוחר יותר למערך תותחים, ומכאן ‘סוללה ארטילרית’, ובימינו גם ‘סוללת טילים’. הסוללה הזאת נקראה באנגלית battery, מערכת תותחים, בעקבות הפועל הצרפתי batter שפירושו להכות. באנגלית battery הרחיבה משמעות, ופירושה גם מערכת כלים כלשהי הניצבים זה לצד זה, למשל כלי נגינה או כלי מטבח. מאחר שהסוללה החשמלית הראשונה הייתה מערכת דסקיות של מתכות שונות, היא נקראה גם כן battery. כשחיפשו בעברית החדשה שם לסוללה החשמלית, העתיקו מאנגלית את battery, והרחיבו אותה מסוללת תותחים למשמעות הנוספת – סוללה חשמלית, או בגרסה הישראלית, בטרייה.

המילה טובין במשמעות מוצרים שנועדו לשימוש היא צורת רבים של 'טוב'. היא נוצרה בעברית החדשה בשאילת משמעות בעקבות המילה האנגלית goods באותה משמעות.

עולם הניהול שאב מילים רבות משאילת משמעות. למשל, מה מקור המילה 'ישיבה' במובן של פגישה עסקית? בגרמנית Sitzung פירושה גם ישיבה פיזית, וגם ישיבה במשמעות פגישה או מפגש דיון. המילה 'משרד' שחודשה בעקבות 'בגדי שרד' מהתנ"ך משמשת במקורה במשמעות החדר או האתר שבו מתקיימת פעילות מוסדית כלשהי. עם הקמת המדינה היא הורחבה למשמעות תיק או תפקיד בממשלה כמו 'משרד האוצר'. ההרחבה נשענת על המילה האנגלית office – שהיא גם משרד פשוט, וגם תחום ממשלתי.

כך גם בתקשורת. מהיכן הגיעו התחנות לרדיו? שאילת משמעות. באנגלית המילה station מתייחסת למתקן סטטי ויציב, ועל כן נקראו מבני הרדיו 'תחנות', והעברית בעקבותיהן. גם הערוצים השונים, במקור ערוצי נחל, קיבלו משמעות תקשורתית בעקבות channel האנגלית.

תחום הבריאות נהנה אף הוא מהתופעה. בראש צועדת האחות, שאילת משמעות מהמילה הגרמנית Schwester שפירושה גם אחות ביולוגית וגם אחות רפואית. החיבור נולד בתקופה שבה שימשו נזירות בתפקידים רפואיים. ולהבדיל, המונח 'צמח' לאדם שאיבד את רוב תפקודיו הוא שאילת משמעות מאנגלית – vegetative state. המקור לדימוי הוא התפיסה שהאדם מקיים פעילות בסיסית כחילוף חמצן או חילוף חומרים כמו צמח, אך כמו הצמח הוא נעדר הכרה ופעילות מוחית.

בתחום הספרות נמצא שהמילה 'גיבור' משמשת בתחום הספרות והתיאטרון בעקבות hero באנגלית, למרות שהדמות המרכזית אינה דווקא מי שמבצעת מעשי גבורה. בשירה ובפיוט נעשה שימוש ב'חרוזים', וכאן מדובר בתרגום שאילה ותיק מאוד, מאז ימי הביניים. 'חרוז' במשמעות פריט במחרוזת מופיע במקרא: "צווארך בחרוזים" בשיר השירים. בלשון ימי הביניים הייתה השפעה רבה לערבית, בין היתר בתחומי הספרות והשירה. המילה הערבית 'נט'ם' פירושה גם פריט במחרוזת, ובהשאלה פסוק שקול בשירה. חכמי העברית של התקופה שאלו את המשמעות המורחבת של נט'ם, והעבירו אותה כמשמעות מורחבת ל'חרוז'.

במוזיקה מדברים על סולמות. זו שאילת משמעות מן המילה האנגלית scale, שפירושה אמצעי מדידה המחלק תחום מסוים לשלבים. זאת בהשפעת המונח הלטיני סקאלה, שפירושו סולם פיזי וגם סולם מוזיקלי.

בשנות החמישים הוחלט לקרוא לתחום הריגול 'ביון'. המילה החדשה הרימה הרבה גבות, ומתברר שזו שאילת משמעות מן המילה האנגלית intelligence, שפירושה גם תבונה וגם ריגול. 'ביון' היא משל לשימוש הרב שנעשה בתחום הצבאי-בטחוני בשאילת משמעות. למשל, המילה המקראית 'אש' התרחבה להוראת תחמושת שיורים מכלי ירייה, ומשמשת גם כפעולת דיבור, כלומר, זוהי מילת הפקודה לפתוח באש; כל אלה בעקבות הוראותיה של המילה האנגלית fire. את המילה 'כדור' בהוראת תחמושת טבעו סופרי ההשכלה כתרגום למילה הגרמנית Kugel, שהוראתה גם כדור עגול, ובהרחבת משמעות כדור רובה או תותח. הם הציבו אותה בעיקר בצירופים כגון 'כדור ברזל' ו'כדור אש'.

המילה התלמודית 'בסיס' שמקורה יווני בהוראת יסוד או תחתית, התרחבה להוראת מחנה או מתקן שכוח צבאי יוצא מהם למילוי משימותיו, בעקבות המילה האנגלית base. המילה החדשה 'מבצע', שהוראתה פעולה צבאית או תהליך הוצאה לפועל של משימה, חודשה בעקבות המילה האנגלית operation, שהוראתה המילולית מהלך ביצוע, והורחבה באנגלית לתחום הצבאי. באנגלית היא משמשת גם בתחום הרפואה בהוראת ניתוח, משמעות שלא אומצה בעברית. גם המונח 'אש ידידותית' שימש בעבר כשאילת משמעות מהביטוי האנגלי friendly fire, אבל הוחלף ב'ירי דו-צדדי', ובקיצור 'ירי דו"ץ'.

שמות התואר 'יבש' ו'רטוב' מתייחסים בשפה הצבאית לתחמושת: יבש הוראתו ללא תחמושת חיה, רטוב – בתחמושת חיה. מקור המונחים הוא באמצעות שאילת משמעות מן הצבא האמריקני: dry run, אבל הצבא האמריקני שאב אותו מאימוני מכבי האש מראשית המאה העשרים, שם 'תרגיל יבש' (dry run) הוא תרגיל ללא מים, ו'תרגיל רטוב' (wet run) הוא תרגיל עם מים, כלומר, תרגיל מלא. 

ולסיום, גם הסלנג זכה לכמה וכמה שאילות משמעות מרנינות. "השמן קיבל פנסים בעיניים" בשיר השכונה? 'פנס' היא שאילת משמעות מהביטוי המקביל באנגלית: shiner, הזורח או המנצנץ, ולפי השערה אחרת מקורו דווקא ברוסית. בסלנג של פעם הונאה משועשעת נקראה 'מתיחה', שאילת משמעות מהשפה הגרמנית. בשפה זו aufzihen פירושו לעבוד על מישהו, להונות באמצעות תעלול, והמשמעות המילולית: למתוח. גם הפועל 'לסבן' במשמעות דומה מגיע מגרמנית – einseifen שפירושו גם להשתמש בסבון וגם להונות. מכאן התגלגל גם הכינוי 'סבון' לאדם רכרוכי שאפשר להונות אותו. ויש גם תהליך הפוך, כאשר שאילת משמעות משמשת כלשון נקייה. מה מקור המילה 'ישבן' שהחליפה את 'תחת' ואחרים? זו שאילת משמעות מהגרמנית, שבה העכוז הוא Gesäss, מה שיושבים עליו. השימוש במילה מוכר החל משנות החמישים של המאה הקודמת. אגב, בימי תחיית הלשון 'ישבן' היה שם חלופי לקולוניאליסט, אבל זו כבר אופרה אחרת.

עולם הציפורים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של בני האדם. התשוקה לעוף ולהשתחרר מכבלי כוח המשיכה יצרה לציפורים מעמד מיוחד, שבא לידי ביטוי גם בשפה.

הציפורים נזכרות כבר במיתוס בריאת העולם, שבו נברא בין היתר "כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" (בראשית, א' 21). הכנפיים הם סמלה של הציפור, ועל כן אדם המגשים את הפוטנציאל שלו "פורש כנפיים". בספר דברים (ד 17) נזכר אף הביטוי "ציפור כנף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם". לצד זה הוקסמו בני האדם ממגוון הקולות שהציפורים משמיעות, ומכאן הביטוי 'ציפור שיר', תרגום של המונח האנגלי songbird.

את הדימויים הֵזין גם גודלה של הציפור, וליתר דיוק, קטנותה, אם להוציא כמה ציפורים גדולות כמו בת היענה. על מי שממעט מאוד באכילה אומרים שהוא 'אוכל כמו ציפור', ביטוי המככב בכמה שפות והגיע אלינו מיידיש: עסן ווי אַ פֿייגעלע. על הטיפשים נהוג לומר שיש להם 'מוח של ציפור', בעקבות האנגלית. ביידיש מדברים על 'ראש של תרנגולת' ובגרמנית 'מוח של דרור'; בפיליפינית 'מוח של דג', ובמאוריטנית 'מוח של חסילון'.

הציפור זוכה לשדרוג בדימוייה לנפש האדם. הביטוי 'ציפור הנפש' פירושו בתלמוד גרון או גרוגרת, שהוא איבר שפגיעה בו מסוכנת לאדם. שלונסקי העניק לביטוי משמעות של הדבר החשוב ביותר, תמצית החיים, ומיכל סנונית העניקה לו חיי עולם ברב־המכר הבינלאומי "ציפור הנפש". על אדם בעל שיגעונות ותוכניות קשות למימוש אומרים ש'יש לו ציפורים בראש'. גם כאן המקור הוא יידיש. חנוך לוין כתב שיר מצחיק־מריר על 'ציפור המכנסיים', האיבר הגברי המהולל והמשוקץ.

ציפורים הן מקור לדימויים על תכונות בני האדם. אדם בעל נפש חופשית המסרב לקבל מרות הוא 'ציפור דרור', ועל כך נכתב במסכת שבת: "הכא בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות". נראה אומנם שאין קשר אטימולוגי בין 'דרור' בהוראת חופש, שמקורה באכדית, לבין 'דרור' בהוראת שם ציפור, אבל זהות המילים יצרה את השימוש בביטוי המודרני. גם לכך יש מקבילות ביידיש: 'ציפור חופשית', ובגרמנית: 'חופשי כמו ציפור באוויר'. אדם הנוהג להיות פעיל בשעות הלילה הוא 'ציפור לילה', ביטוי מקובל בשפות רבות. אדם בעל תכונות מיוחדות הוא 'ציפור נדירה', ביטוי שמקורו ברוסית, ואדם תִמהוני או בלתי מקובל הוא 'עוף מוזר'. המקור בכתבי הסטיריקן הרומי יובנליס מן המאה השנייה. הוא כותב על בחירת אישה טובה: "תהא נא יפה, חיננית, עשירה, פורייה… צנועה… אכן, עוף מוזר עלי אדמות, מוזר כברבור שחור. אך מי יכול לסבול אישה שיש בה כל המעלות?"

תכונה אנושית אחרת המומחשת באמצעות ציפורים היא הבינוניות, וכך בביטוי "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר", כלומר, כאשר הטובים והמוכשרים נעדרים, גם הבינוניים יכולים למלא את מקומם. המקור הוא באמרה בצרפתית: "באין קיכלי, אוכלים שחרור"; המימוש בחריזה עברית של חרזן לא ידוע.

יכולת התעופה של הציפורים יצרה את הביטוי 'ממעוף הציפור', המתייחס לתיאור דבר־מה בקווים כלליים, בלי להיכנס לפרטים. גם כאן המקור בשפות שונות. התעופה הולידה את המיתוס של הציפור המעבירה מידע או שמועות, שזכתה לפסוק מפורסם מספר קהלת (י 20): "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר". המדרש מוסיף: "ובחדרי משכבך… אל תקלל, כי עוף השמים יוליך את הקול". הציפור הרכילאית נקשרת גם לביטוי האהוב על רכילאים "ציפור קטנה לחשה לי". דמות ציפור המגלה את האמת מופיעה בפולקלור העמים, וקרויה גם 'ציפור האמת', כגון באגדה "שלושה סיפורים קטנים" מאת האחים גרים. בעולם העבריינים 'ציפור' הוא סוהר שמשתף פעולה עם אסירים, ומעביר מידע ביניהם ולחבריהם מחוץ לכלא. כל אלה הובילו לרשת החברתית הפופולרית טוויטר, שההתכתבות בה קרויה אצלנו 'ציוץ', כאשר עד לפני זמן־מה הייתה הציפור גם סמלה הגראפי.

מיתוס מרכזי אחר הוא 'עוף החול', 'פניקס', יצור דמיוני החוזר לחיים שוב ושוב, ובהרחבה, אדם החוזר למרכז הזירה הציבורית שוב ושוב לאחר שכבר נשכח. המיתוס מתואר במדרש (בראשית רבה יט, ה): "הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, … אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקינו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי".

ציפורים הן יעד מבוקש לציידים בכל הדורות, וגם כאן התפתח עולם הדימויים. על מי שמצליח להשיג הישג כפול באותה פעולה אומרים שהוא 'הרג שתי ציפורים במכה אחת'. הביטוי מוכר בשפות רבות, ויש לו גם חלופות. בגרמנית אומרים 'הרג שני זבובים במכה אחת'. לעומת זאת, דימוי אחר מזהיר מניסיון לממש הישגים רבים מדי בבת אחת, כנאמר "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". במדרש נאמר בנוסח ארמי: "טוב ציפור אחת כפוּתה ממאה פורחות" (קהלת רבה ד'). לפתגם נוסחים רבים בשפות היהודים וכן באנגלית. יש גם ואריאציות. ביידיש אומרים: "טוב תרנגול ביד מנשר בשמים". בגרמנית: "דרור ביד טוב מיונה על הגג".

הציפורים העניקו דימויים גם לעולם הבוטני, כמו לפרח 'מקור החסידה' על פי צורתו, וכמובן לפרח המופלא 'ציפור גן עדן'. בגרמנית וברוסית זהו גם שמה של ציפור צבעונית, וכן של קבוצת כוכבים. בספרות ההשכלה קראו לפרפר 'ציפורֶת כרמים'. יש גם מזון הקרוי 'חלב ציפורים', קינוח על בסיס חלבונים מוקצפים; המקור ברוסית וביידיש. זה גם אחד הכינויים לערק, לצד 'חלב אריות'.

כמה ציפורים ספציפיות מהוות מקור לדימויים, כמו היונה והעורב שעליהן נכתב בפוסט קודם. כזו היא למשל בת היענה, הגדולה בציפורים, שהמיתוס על כך שהיא טומנת את ראשה בחול בעת סכנה הפך למוטיב אנושי מאוד. עוף גדול אחר, הנשר, משמש כסמל גרפי במדינות ובצבאות. בין היהודים זכה הרמב"ם לכינוי "הנשר הגדול". זאת בעקבות ספר יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה, אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה, בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז". הפרשנים קושרים את הצירוף המקראי הזה בדרך כלל לנבוכדנצר. הכינוי ניתן גם לרב דוד עדני מתימן מן המאה ה־12, בעל 'מדרש הגדול'. החלום להגיע לארץ ישראל נקשר לנשרים בספר שמות (י"ט 4): "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". מבצע העלאת יהודי תימן לאחר קום המדינה נקרא "על כנפי נשרים".

הציפורים משמשות דימוי להרגלי השכמה ושינה של בני האדם בצירוף 'עפרונים וינשופים': העפרונים משכימים, הינשופים מאחרים לישון. ואילו התוכי הוא דימוי לחקיין, הסברים מיותרים.

ונסיים באחת הציפורים המאתגרות והשנויות במחלוקת והיא הקוקייה. שמה הוא אונומטופיאה, חיקוי לקריאת ה'קו־קו', אבל היא התפתחה גם לכינוי גנאי למי שמזניח את חובותיו. זאת בעקבות נוהגה של הקוקייה לנחות בקינים זרים. מכאן כינוי הגנאי 'קוקו' למשוגע, שהתנחל בעברית וזכה להנצחה בסרט "קו הקוקייה". לאלה, אגב, אין קשר לקוקו ולקוקיות בשיער, שהתגלגלו מהמילה הצרפתית queue, שפירושה זנב, ובאנגלית: תור. לא תור הציפור, אלא תור לקופת חולים, למשל.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על המילה קָשֶׁה. מאז לא תמו הקשיים הביטחוניים והלאומיים שלנו.  לאחרונה שרנו בליל הסדר את ארבע הַקֻּשְׁיוֹת, הפותחות במילים 'מה נשתנה'. שאלה זו קיבלה משמעויות נוספות בשנה הזאת. המילה קֻשְׁיָה נגזרה מאותו שורש כמו המילה 'קשֶה'. מהו הקשר בין שתי המילים האלה ומילים אחרות שנגזרו מאותו שורש?

מילים אלה נגזרו מהשורש קש"י, הקיים גם בעברית וגם בשפות שמיות אחרות. כזכור, לתואר 'קשה' יש שני מובנים: האחד פיזי – ההיפך של 'רך'; והאחר מטפורי – ההיפך של 'קל'.

משורש זה נגזרו כמה פעלים בלשון המקרא. בבניין קל נגזר ממנו הפועל קָשָׁה. לפועל זה יש שני מובנים במקרא, ושניהם קשורים למשמעות המטפורית של התואר. המובן הראשון הוא 'הכביד (על מישהו), לא היה קל לשאת אותו', בין היתר: "וְאָמְרוּ [הפלשתים]: לֹא יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ" (שמואל א ה, פס' ז). המובן השני הוא 'לא היה קל להבין אותו' והוא מופיע, בין היתר, כאשר משה מתאר באוזני העם את מערכת המשפט בהנהגתו: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים א יז).

הפועל הִקְשָׁה נגזר משורש זה בבניין הפעיל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא במובן המטפורי 'הכביד, גרם שיהיה קשה יותר': "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ" (מלכים א י"ב, פס' ד). לפני מכות מצרים האל אומר למשה ולאהרן: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה […] וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה" (שמות ז ג-ד), כלומר: האל יגרום לפרעה לא לשמוע לאזהרות ולהמשיך בחטאיו. במקומות אחרים במקרא הפועל הזה מופיע כחלק מהביטוי הִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ/ עָרְפּוֹ במובן 'התעקש', לדוגמה: "וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ (כתיב: שומע) וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (ירמיהו יז כג); "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם" (תהלים צה ח). ביטוי זה קשור לביטויים המקראיים 'קשה עורף/לב' שדנתי בהם במאמר הקודם בנושא זה.

בלשון חז"ל הפועל הִקְשָׁה מופיע לראשונה במובן הפיזי, למשל במדרש על הכתוב בשירת הים "[חיילי פרעה] יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות טו ה): "אף אתה הקשית עליהן מים כאבנים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ט״ו). כלומר, האל הפך את מי הים לקשים כאבן וכך טבעו בהם חיילי פרעה.

בסיפור העברת הנבואה מאליהו לאלישע נכתב: "וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי; וַיֹּאמֶר [אליהו] הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל" (מלכים ב, ב', פס' ט-י), כלומר: "ביקשת בקשה שקשה למלא". מפסוק זה נוצר הביטוי הִקְשָׁה לִשְׁאֹל, שפירושו גם 'שאל שאלה קשה'.

בלשון ימי הביניים נוספה לפועל 'הִקְשָׁה' המשמעות 'הציג שאלה ביחס לדברים שנאמרו קודם לכן, שיש בה משום ערעור או השגה על הדברים, או שנועדה לחדד אותם'. משמעות זו מופיעה בספרות הגאונים (כתביהם של ראשי הישיבות בבבל בעיקר בין השנים 800 ל־1050), בין היתר בתשובות הרב סעדיה גאון (בן המאה העשירית): "אף בקרקעות בודאי יש להקשות כאשר הקשית ואף קושיות אחרות" (סימן תקל). משמעות זו מופיעה גם בספרות הרבנית המאוחרת יותר של ימי הביניים, בין היתר בתרגומו של שמואל אבן תיבון (1230-1150) לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק א', פרק ב') : "הקשה לי איש חכם […] קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה". בדוגמאות אלה מופיעה גם המילה קֻשְׁיָה (בכתיב 'קושיא' ובצורת הריבוי 'קושיות'). מילה זו הופיעה בעברית של ימי הביניים החל מספרות הגאונים בעקבות המילה קֻשְׁיָא בארמית התלמודית (למשל סנהדרין עה ע"ב). זו המילה הארמית המקבילה למילה 'קושי' בעברית. היא משמשת במובן שאלה קשה הבאה לסתור טענה כלשהי.

יש כמה הסברים לשימוש בפועל 'הקשה' במובן 'שאל שאלה על הדברים שנאמרו קודם'. לפי האטימולוג ארנסט קליין, משמעות זו נוצרה כקיצור של הביטוי 'הקשה לשאול'. לחלופין, אפשר להניח כי משמעות זו מבוססת על השימוש בשורש קש"י בארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.

הפועל הארמי 'אַקְשֵׁי' (או 'אַקְשֵׁה') מקביל לפועל 'הִקְשָׁה'. הוא משמש בתלמודים גם במובן 'טען נגד (דעה אחרת), התנגד (לדעה אחרת)', לדוגמה: "עד דאת מַקְשֵׁי לה על דרבי יהודה" (ירושלמי, יומא א ב), כלומר: "טוען כנגד דבריו של רבי יהודה". גם המילה 'קֻשְׁיָא' שנזכרה לעיל נגזרה מהשורש קש"י בארמית.

מאותו שורש נגזרה גם המילה הארמית קַשְׁיָא שפירושה 'קשה'. מילה זו מופיעה בתלמוד לסיום דיון בקושיה שלא נמצא לה פתרון (כלומר: בסתירה שלא הצליחו ליישב אותה). הביטוי לָא קַשְיָא (מילולית: "לא קשה") מופיע כפתיחה לתשובה על קושיה, ופירושו הוא: אין סתירה בין הדברים, לדוגמה:"כתיב [=כתוב]: 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב: 'השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא: כאן – קודם ברכה, כאן – לאחר ברכה" (ברכות לה ע"א).

בלשון חז"ל נגזר מהשורש קש"י הפועל הֻקְשָׁה, המשמש כצורת הסביל של 'הִקְשָׁה'. פועל זה מופיע בכתבי חז"ל הן במובן הפיזי, למשל: "קלח [=גבעול] של כרוב שהוקשה" (פסחים לט ע"ב) והן במובן מופשט, במשמעות 'הפך לדבר שקשה לסבול אותו', לדוגמה: "מיד הוקשה הדבר והורע לאביו" (במדבר רבה טז ז). בלשון ימי הביניים (בספרות הגאונים ובכתבי הפרשנים) החל פועל זה לשמש במשמעויות סבילות שונות של הפועל 'הִקְשָׁה' במובן 'הציג קושיה'. הצירוף 'הוקשה לו/עליו' משמש במובן 'נשאל שאלה קשה או קושיה': "ותלמיד טועה שהוקשה לו כְּתָבָהּ בגליון ספרו קשיא לי" (פירוש רש"י על מסכת שבועות ג ע"ב). צורת ההווה מֻקְשֶׁה מופיעה במובן מעלה קושיות, שיש בו קושי או סתירה, למשל: "מופרך ומוקשה הוא" (רבינו גרשום על בבא בתרא קטו ע"ב). בימינו משמשת המילה 'מוקשה' הן במובן הפיזי והן במובן המטפורי, ואולם השימוש במובן הפיזי רווח יותר, לדוגמה בביטוי 'שומנים מוּקשים'.

קשה לכתוב בשתי רשימות על כל המילים מהשורש קש"י. אמשיך בפעם אחרת, ועד אז אסיים שוב באיחולי ימים קלים יותר.

השפה העברית היא אחת, אבל יש לה היסטוריה עתיקה וחלו בה שינויים דרמטיים. בין היתר הם באים לידי ביטוי בשמות השונים שניתנו לשפה לאורך השנים.

יהודית. חוקרי העברית הקדומה מצאו שבארץ ישראל רווחו בימי יצירת המקרא לפחות שני דיאלקטים. ההבחנה המקובלת היא בין עברית דרומית יהודאית, העברית של אזור יהודה שירושלים במרכזו,  הקרויה גם 'יהודית', לבין עברית ישראלית של הצפון, עבר הירדן והשומרון, הקרויה גם עברית גלילית. הסיפור המפורסם על מבחן השיבולת של בני אפרים מעיד אולי על דיאלקט נוסף או תת-דיאלקט ייחודי לבני אפרים. התנ"ך נכתב ברובו ביהודית, שהייתה גם שפת ספרות וגם שפה עממית. במאה השביעית לפני הספירה אומר אליקים בן חלקיה לרב-שקה: דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל־תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָֽה" (ישעיהו ל"ו, י"א). הם נושאים נשים שאינן מדברות יהודית, מתלונן נחמיה כמה מאות שנים אחר כך (פרק י"ג בספר נחמיה).

שפת כנען. בתנ"ך השפה היא אמצעי תקשורת ולא שפה קדושה בדרך מפורשת, פרט להופעה אחת שבה השפה נקראת "שפת כנען", בספר ישעיה (י"ט, י"ח): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת".

לשון עברית. 'עברית' כמונח טכני מופיעה לראשונה במגילות ים המלח. מכאן  שהמונח 'עברית' ככינוי לשפה היה קיים גם בימי בית שני, ורק במקרה לא נכלל בתנ"ך. התואר 'עברי' ביחס לשפה מופיע גם בברית החדשה, ומתייחס למכלול הדיבור בארץ ישראל בשפה שמית כלשהי, בעיקר ארמית. שם התואר 'עברי' מופיע במקרא 34 פעמים, אבל לא כשמה של השפה. למקור השם כמה השערות. אחד: זהו אֶפּונים של 'עֵבֶר', נכדו הבכור של שם; השני: זהו מונח גיאוגרפי – עבר הנהר. השלישי קושר בין  העברי לבין החבירו הנזכרים בתל עמרנה, אשר תקפו את ארץ ישראל באמצע האלף השני לפני הספירה. בלשון חכמים 'עברי' בהקשר הלשוני מתייחס לדיבור, לשון, כתב וכן בצירופים 'כתב עברית', 'לשון העברים', ומאוחר יותר 'לשון עברייה' בפיוטי אלחריזי. המונח המקובל היום, 'לשון עברית', מופיע לראשונה אצל רש"י.

לשון חכמים. לאחר גלות בבל השתלט על שפת בני הארץ הדיאלקט שכמעט לא נכנס לתנ"ך: הדיאלקט הגלילי או 'הישראלי'. על השפה הזאת השפיעה מאוד הארמית, אבל זו סוגלה לדרכי העברית ולא נודע כי באה אל קרבה. עליית עזרא ונחמיה ניסתה עדיין לשמור על גחלת שפת המקרא, הפעם משולבת בטקסטים ארמיים, אבל זו הייתה מלחמה אבודה. יהודית חדלה מלהיות שפת דיבור, והכול מדברים בעברית גלילית. היא גם התקבלה כשפת התרבות, ובה נכתבה המשנה, ספר שכולו עברית ונכתב בארץ ישראל. השם שניתן לה בדיעבד הוא 'לשון חכמים' או 'לשון חז"ל'. היא נחשפת גם במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן, ובמכתבי בר כוכבא הכתובים בלשון דיבורית-המונית. העלאת המשנה לכתובים מעידה על החשש של מנהיגי הציבור שהשפה לא תשרוד בסביבה שבה שלטת הארמית. בתקופה הזו נוצר טיפוס המכונה 'לועז בלשונו ויהודי בדתו'.

לשון הקודש. הביטוי 'לשון הקודש' העניק לעברית מעמד מקודש, וגם הטיל עליה מגבלות שבידלו אותה משפת הסביבה ובהמשך מלשונות היהודים. ההופעה הראשונה של המונח מופיעה במגילות קומראן, ושם היא נקשרת לפסוק בספר צפניה (ג, ט): "כִּֽי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָֽד". בתרגומי המקרא לארמית של הפסוק הראשון בסיפור מגדל בבל, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" מופיע הצירוף 'לישן קודשא'. המונח 'לשון הקודש' מופיע פעמים רבות במשנה ובתלמוד, גם בנוטריקון לה"ק. לעיתים הוא נועד להציג את שפת 'כתבי הקודש' כניגוד לשפת דיבור, וכנגדה עומדים 'לשון הדיוט', 'לשון סורסי' (ארמית), וכן 'לעז'. לצד לשון הקודש מופיעים גם הצירופים 'שפת הקודש' ו'לשון לוחות'.

עברית ימי ביניימית. לשון ימי הביניים לא הציגה מערכת לשונית עצמאית, אבל תרמה תרומה אדירה לחייה של העברית. הספרות והשירה צמחו בעיקר בספרד, בהשראת הפריחה של הספרות הערבית, וכן התפתחו סוגי כתב חדשים. לצד הטקסטים הדתיים משמשת העברית גם בתחומי העסקים והמנהל. היה בה עיסוק רב וחדשני בדקדוק. באיטליה של ימי הביניים צמחו כתבים בתחומי המדעים והרפואה, וזאת בהשפעה יוונית, שהייתה שפתם של היהודים בכמה תפוצות.

עברית משכילית. שלהי המאה ה-18 ולאורכה של המאה ה-19 הן שנות תנועת ההשכלה, הנצר היהודי של הנאורות. משה מנדלסון, מחולל ההשכלה היהודית, סבר שיש לשמור על העברית בתחומי הדת. ואולם, קבוצה לא גדולה של משכילים יהודיים פנתה אל שפת המקרא וחבריה אימצו אותה לצורך כתיבה פואטית, פרוזה והגות. ספרות ההשכלה מוגדרת כשפת מליצה ורבים בה יסודות מיושנים שלא שרדו.

עברית חסידית. לצד העברית הספרותית של המשכילים צמחה חלופה שזכתה לפחות יחסי ציבור: הסגנון הדיבורי-העממי של תנועת החסידות. האתוס העממי של החסידות יצר תרבות סיפור עממי בשפה הקרובה ללשון הדיבור, וכך יצר את החיבור הראשון של העברית לשפת דיבור חיה. באותה תקופה צמחה ספרות היידיש, וחלק מכותביה הפכו בשנות השמונים לכותבי עברית, כשהבולט בהם הוא מנדלה מוכר ספרים, שאף תרגם את כתבי עצמו מיידיש לעברית.

עברית חדשה. העברית המשכילית בישרה על שינוי בשימושיה ומעמדה של העברית, אבל השינוי הפך למהפכה באמצעות  חזונו של בן יהודה, ומה שקרוי 'תחיית הלשון'. החזון נוסח על ידו בעשורים האחרונים של המאה ה-19, אבל החל להתממש בפועל בראשית המאה העשרים, עם העלייה השנייה. אנשי העלייה השנייה התעקשו על השלטת העברית במרחב הציבורי, אף כי שפתם הטבעית לא הייתה עברית. הם יצרו מערכת חינוך לתפארת ברחבי ארץ ישראל שבה למדו, שוב על פי חזונו של בן יהודה, עברית בעברית. מראשית המפעל ועד היום קרוי העידן הנוכחי בשפה 'העברית החדשה'.

עברית ישראלית. העברית החדשה לא קפאה על שמריה, ובהיותה לשון דיבור חיה החלה לעבור שינויים רבים. מי שעמד על המתח בין דימוי אידיאלי של העברית לבין מצבה בפועל היה חיים רוזן, שטבע בספרו "העברית שלנו" את המונח 'עברית ישראלית'. רוזן הצביע על שורה של עניינים שבהם הדובר הישראלי מתרחק מכללי השפה הסטנדרטית ויוצר סטנדרט חדש וקבוע. בלנק ניסה למצוא לשפה הזאת מגדיר בלשני ואחז במונח היווני 'קוֹינֶה', שפה שבה מדברים בני קבוצה, מדינה או אזור. הוא ראה בה תרכובת יסודות הבנויה על העברית הקלסית, השפעות זרות והתפתחות דוברים טבעית. בלנק אף עמד על היווצרות של דיאלקטים פנים-ישראליים, וקבע כי העברית הישראלית הלא מסומנת מעוצבת בתכונות אשכנזיות, ולצידה מתפתחת החלופה המסומנת, המזרחית. לתופעה זו קרא 'אירופאיזציה של העברית'.

פידג'ינית-קריאולית. כמה חוקרים טענו כנגד מעמדה האיתן של העברית הקלסית בעיצוב העברית החדשה, שמדובר בשפה חדשה. היו שהציעו לראות בעברית המשמשת בישראל שפת פידג'ין, שפת דיבור כאוטית, הלוקחת ממקורות שונים ומתקשה ליצור מערכת יציבה. המונח אכן מסביר תופעות שפה שצמחו בארץ ישראל במעבר המאות ה-19 והעשרים, הן אצל בני המושבות והן בערים המעורבות, אך תופעות אלה נעלמו כלעומת שבאו. הבלשן שלמה יזרעאל טען שהעברית המדוברת היא שלב מעל שפת הפידג'ין, הוא כינה אותה 'שפה קריאולית', שהיא שפת פידג'ין שיצרה מערכות דקדוק יציבות ועומדת לעצמה.

ישראלית. הבלשון פאול וקסלר הרחיק לכת וטען שהעברית היא שלוחה של שפות סלאביות, מעורבת ביידיש, ממומשת בצורנים עבריים, במילון עברי. גלעד צוקרמן זעזע בעקבותיו את אמות הסיפין כשהציע להמיר את 'עברית' ב'ישראלית'. ישראלית, אמר, היא שפה היברידית הניזונה ממקורות שונים, בעיקר יידיש, ואין לראות בה ממשיכה טבעית של העברית הקלסית.

התיאוריות המאתגרות זכו לביקורת רבה, חלקה בעלת אופי אידיאולוגי, אך ברובה היא נשענת על העובדות הלשוניות, המעידות שהעברית הקלסית הניחה יסודות מוצקים לעברית החדשה ומכאן גם העברית הישראלית. בלי הקשר הגורדי בין התקופות השונות אין כל דרך לספר את סיפורה של השפה המיוחדת הזאת, העברית שלנו.

'מגילת אסתר' נחשבת, אחרי ספרי החומש, לספר הפופולרי ביותר בין היהודים. זאת למרות שהיו ויכוחים מרים על עצם הכנסתה לתנ"ך. המגילה גם תרמה רבות לשפה העברית.

המילה 'מגילה' מופיעה בתנ"ך אך לא במגילת אסתר עצמה. היא מציינת פיסת קלף או פפירוס שלאחר הכתיבה נגללה לגליל. חז"ל קראו כך למגילת אסתר, ומשם נדדה לשאר המגילות. ביידיש רווח הביטוי 'אַ גאַנצע מגילה' המתייחס לנאום ארוך ומייגע. הביטוי נולד עקב החובה לשמוע בפורים את מגילת אסתר מראשיתה ועד סופה ערב ובוקר. השם 'פורים' פירושו גורלות, אבל יש לו הסבר נוסף: הוא חג פרסי, חג נשמת האבות, הנקרא פרווארדיגאן.

מגילת אסתר היא אחד הספרים המאוחרים בתנ"ך. השפה מורכבת יותר, ובין היתר מופיע בה הפסוק הארוך ביותר בתנ"ך, 43 מילים במשפט אחד. מילים רבות במגילה שאולות מארמית, וביניהן מדינה ותוקף. אחרות שאולות מפרסית, בעיקר בתחום המדינה והשלטון: דת שפירושה חוק, גנזים, אחשדרפנים ועוד. 'דת' היא צורה עברית של דאתא הפרסית, שפירושה 'ניתן' או 'נתון', וכך היא מוכרת היום כמילה בינלאומית. בלשון חז"ל פירוש המילה הוא נוהג (כדת משה וישראל), הרמב"ם קושר אותה לאמונה (דת האמת), ורק במאה ה-18 היא זוכה למשמעות המקובלת היום.

כמה מילים עבריות המקובלות עד היום נולדו במגילת אסתר. מרדכי הוא הראשון הנקרא 'יהודי' במשמעות המקובלת היום, ולא רק כמי ששייך לשבט יהודה. הציר סביבו סובבת המגילה היא המילה 'יְקָר', מקורה ארמי ופירושה כבוד. מכאן התגלגל בלשון חכמים השימוש המקושר למחיר 'יוקר'. המילה 'כתר' מופיעה רק במגילת אסתר, תמיד בצירוף 'כתר מלכות', ומקורה בפרסית. 'חור, כרפס ותכלת' פותחים סדרה של אריגים משובחים מן התקופה. 'חור' הוא בד פשתן לבן, נקשר למילה חיוור. 'כרפס' היא כותנה בסנסקריט, 'תכלת' הייתה צבע כחול-סגול המופק מחלזונות. 'בוּץ' הוא בד דק משובח, מן המילה האכדית 'בוסו'. 'שושן' היא עיר הבירה, אך המילה בירה אינה מתייחסת לעיר אלא לארמון עצמו. באכדית birtu פירושה ארמון. ואולם, בעקבות הביטוי 'שושן הבירה' נתפסה המילה 'בירה' בספרות ימי הביניים כעיר המרכזית במדינה, וכך עד היום.

'סריס' פירושה באכדית 'של הראש', בהתייחס למי שעומד לראשו של המלך, ואינה קשורה במקור בפעולת הסירוס. 'תכריך' מופיעה בתנ"ך רק במגילה, כלבושו המפואר של מרדכי. היא מזוהה עם הבדים שבהם עוטפים נפטרים בתלמוד, ובספרות הרבנית פירושה גם קובץ ספרותי. גם המילים נזק, פרשה וכשר מופיעות רק במגילת אסתר. בן יהודה חידש בעקבות מגילת אסתר את המילה 'מָבוֹךְ' והסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", על פי "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (ג 15).

אסתר היא האישה ששמה מוזכר בתנ"ך יותר מכל דמות נשית אחרת. לפי תרגומי יונתן ואונקלוס המקור לשם אסתר היא המילה הפרסית setareh שמשמעה איילת השחר, ובתלמוד הבבלי מקבילים את השם אסתר לאיילת ולשחר. פרשנות אחרת קושרת את השם לאלה עשתורת או אשתר. התלמוד מביא מדרש לפיו השם אסתר מקורו ב'הסתר', על פי הפסוק מספר דברים 'ואנוכי הסתר אסתיר'. השם הדסה מתייחס להדס מארבעת המינים, שבעת העתיקה נחשב לצמח הקשור לאלים. יש הקושרים את השם אסתר עם המילה המדית astra שפירושה גם הדס.

מקורו של השם מרדכי הוא שם האל מרדוך, ובהגייה הפרסית מרדוכא, והוא נזכר גם בשם המלך הבבלי אויל-מרודך. בין העולים מבבל המופיעים בספר עזרא נזכרים שניים ברצף: מרדכי ובִלשן. הצירוף המקרי הזה יצר את המדרש לפיו מרדכי מן המגילה ידע שבעים לשונות, ולכן "היה שמו מרדכי בלשן". מהמדרש הזה נולד שמו של מקצוע הבלשנות.

שמו של המן זוכה לפירושים רבים על ידי חוקרי הפרסית הקדומה. יש טוענים שמקורו ב-manah שפירושה רוח, מחשבה ודעת, שממנה התגלגלה המילה האנגלית mind. המן הוא אפוא 'בעל אותה דעה', 'בעל המחשבה הטובה', או 'הרוח הטובה'. פרשנות אחרת קושרת את המן לאל העילמי הראשי הוּמְבָּן. השם שימש השראה לפולקלור לשוני בשפות היהודים. ביהודית-עירקית נקראת אישה מרושעת הָמָנָה. רעשן פורים נקרא בלדינו אָמָניקוס. לסיקוסים שבקרשים קראו בלדינו 'אוז'ו די המן', עיני המן, והילדים היו דופקים בהם בחוזקה. ילדה פיקחית כונתה בשפה זו אָמָניקה. על אדם רע ובעל ייחוס רע אומרים בלדינו "עמלק ונכדו המן". המאכל 'אוזן המן', ביידיש: האמן-טאשן, נקבע בעקבות דמיון הצליל לגירסה הגרמנית Mohntasch שפירושו כיסוני פרג. יש אפילו טענה שכיסוני המן קשורים למן המתוק שירד במדבר. במדרש מצוי קשר בין המן לאוזניים: "נכנס המן לבית גנזי המלך… אוזניו מקוטפות ועיניו חשוכות". 

לשם ושתי שני פירושים אפשריים בפרסית: 'הנחשקת', וכן וַהִישתי: הטובה ביותר. שני הפירושים מהדהדים במגילה. 'דלפון' בנו של המן קיבל משמעות חדשה: עני, חסר אמצעים, בעקבות 'דל'. יש הגוזרים את שמו מ-dvara pavan, שמשמעו בפרסית 'שומר השער', ואחרים סבורים כי זהו השם האכדי dullupu, 'בעל נדודי השינה'. שמו של הסריס בִּגְתָה בפרסית הוא בגה-דאתא, מה שניתן מן האל. זהו גם שמה הפרסי של בגדד.

ב-1932 הוכרז על תחרות שמות לתהלוכת פורים בתל אביב. בין השמות שהוצעו: חינגאפור, חגמניה, קרני-בעל, משוורתא, פורימון, תהלוכת השוויון, פורקנון, מזמוטים, דיצון ועוד. עדלידע, השם שהתקבל בעקבות מסכת מגילה, הוצע על ידי הסופר י"ד ברקוביץ, וזכה תחילה לקיתונות של לעג.

מגילת אסתר השפיעה גם על שפת הדיבור והסלנג. שירו של לוין קיפניס "משחק פורים" הוליד שיבוש. את הביטוי "אני מלכה אסתר" שיבשו ילדי ישראל ל"אני מלכת אסתר'. בעקבות השיר נתפס מרדכי כדודה של אסתר, למרות שהיה בן-דודה. לפסוק "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" (ט 26) פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי'. ואילו דברי המן לאחשוורוש "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּֽלֶךְ" (ה 13), מוביל לניב הסלנג הישראלי 'מה זה שווה לי'.