בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

הרשימה הראשונה עסקה בגיבוש מונחי התנועה הציונית על פי התנ"ך בגולה. הצירוף שהתקבל לתיאור השיבה הוא 'עלייה לארץ', וכן הניב 'עלה ארצה'. בספר שופטים נכתב: "לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מכאן התקבעה התפיסה שהחזרה או השיבה לארץ ישראל היא עלייה מטפורית ממקום נמוך. ארץ ישראל היא המקום העליון, והפועל 'עלה' מעניק לפעולת המעבר או ההגירה משמעות מוסרית-דתית. השימוש במונח 'עולים' מוכר כבר מראשית המאה העשרים, ימי העלייה השנייה.

תמונת הראי של 'עלייה' היא 'ירידה'. הניב 'ירד מהארץ' נובע במקורו מן היציאה מרצון לגלות מצרים: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָֽרֶץ". 'ירידה' מַבְנה את היחס השלילי לעוזבים את ארץ ישראל.

הערך המכונן של השיבה לארץ התקבע עם הקמת המדינה בחוק השבות, הקובע שלכל יהודי זכות לעלות לארץ ישראל. ההשראה לשם החוק היא בספר עמוס: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ". בהקבלה היסטורית-אידיאולוגית תובעים הפלסטינים לממש את 'זכות השיבה'. קרבת המונחים בערבית מובהקת: 'קָאנוּן [חוק] אִלעַוּדָה' כנגד 'חָאק [זכות] אִלעַוּדָה'.

הפועל 'להעפיל' והשם 'מעפילים' זכו למעמד מרכזי באתוס השיבה. הם מתייחסים לעולים שהגיעו ארצה לאחר השואה בעלייה הבלתי לגאלית, למרות התנגדות השלטון הבריטי. המקור בספר במדבר: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר". את ההשראה לשימוש בפועל בהתייחסות לעלייה הבלתי לגאלית העניק בשנת 1919 לוין קיפניס בשירו "אל ראש ההר": "אל ראש ההר, אל ראש ההר/ הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?/ מֵעֵבר הר הן זה מכבר/ רומזת לנו ארץ צֶבי/ העפילו! העפילו!/ אל ראש ההר העפילו!"

אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. הגורמים המובילים של הגשמת הציונות בארץ ישראל שילבו בין רעיונות סוציאליסטיים לרעיונות לאומיים, והשילוב הזה עיצב את דמות היישוב והמדינה לאורך עשרות שנים. השילוב היה כרוך באימוץ שמות ופעלים מן התנ"ך.

מילת המפתח של המהלך הציוני-התיישבותי הייתה 'כיבוש'. דוד בן-גוריון היה ער לקונוטציה השלילית של המונח, וכך כתב ב-1915: "שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. … לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת". 'כיבוש' במשמעות הצבאית נמצא בפקודת יום של יאיר שטרן, לפני שהקים את מחתרת לח"י: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".

לצד כיבוש העבודה שימש מונח משלים: 'גאולת הארץ'. זהו עיקרון ציוני הדוגל ברכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. כן שימשו הצירופים 'גאולת הקרקע' ו'גאולת האדמה'. המקור בספר ויקרא, שבו נרמזת משמעות הרכישה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".

במרכז מהלכי כיבוש העבודה עמדו היישובים שהוקמו על ידי העליות השונות. השורש המוביל כאן היה יש"ב. עיקר השימוש בו בתנ"ך הוא במשמעות האִכלוס, ההשתכנות של קבוצה, שבט או עם בטריטוריה, כמו בספר ירמיהו: "וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל־עָרָיו יַחְדָּו". יש הופעה בודדת של 'יִשֵּב', ביחזקאל: "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם". מכאן החלו להשתמש בתלמוד במונח 'התיישבות'. הוא הופץ בעיקר על ידי בן-גוריון, שראה בהקמת יישובים חקלאיים יסוד הכרחי ומכריע במימוש הפרויקט הציוני. השימוש במונח החלופי 'התנחלות' היה בשולי השיח, למרות שהפועל 'התנחל' מופיע בתנ”ך מספר פעמים, ונקשר למיתוס ההתיישבות בארץ ישראל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". 'התנחל' ו'התנחלות' יוחסו לאחר מלחמת ששת הימים למפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והבדילו אותו מההתיישבות במדינת ישראל הוותיקה. מי שטבע את המושג 'מתנחלים' הם אנשי הקבוצה שהתיישבה בחברון בפסח 1968 בהנהגת משה לוינגר.

שגרירי כיבוש העבודה, שנועדו לממש אותה בגופם, זכו לשלושה מונחים: עובד, פועל וחלוץ. 'עובד' הוא גם שם גנרי המייצג את ערך העבודה, וגם מי שמעבד את אדמתו שלו, במקום שבו התיישב, בעקבות משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם". מכאן גם המונח 'מושב עובדים' שנטבע על ידי אליעזר יפה ב-1921, ומומש לראשונה בהתיישבות בנהלל שבעמק יזרעאל.

המילה 'פועֵל' מופיעה בתנ"ך 28 פעמים, אך תמיד בתחום המוסרי, כפועַל בבינוני המחייב מושא: 'פועֵל ישועות' כנגד 'פועלי אוון'. משמעות 'פועֵל' כ'אדם עובד' התבססה במסכת פאה במשנה: "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו". המשנה והתלמוד מציגים את הפועֵל כמי שנשכר לעבודתו, והוא אומץ להבדלה בין 'עובד' לבין 'פועל' בשיח הציוני. עובד הוא עצמאי, פועל הוא שכיר.

לצד 'עובד' ו'פועל' סיפק 'חלוץ' את ההיבט המיתי של כיבוש העבודה ובאמצעותה כיבוש הארץ. בתנ"ך 17 הופעות ל'חלוץ', רובן מתקשרות לצבא ומיעוטן לעבודת הקודש. 'חלוץ' הוא חייל החגור בכלי נשק. בשש מן ההופעות הוא שֵם לחַיִל ההולך לפני המחנה, ושימוש זה מרמז על המשמעות הציונית. בסיס איתן יותר לקישור נמצא בספר דברים: "ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל". השימוש החדש נשען גם על שאילת משמעות מן המונח האנגלי pioneer, שפירושו ההולך לפני המחנה, המוביל, והוא גלגול של המילה peon (פיון) במשמעות חייל בחיל הרגלים, ששימשה במאה ה-16.

כנגד החלוצים ניצבו, בעיקר בימי העלייה הראשונה, האיכרים, שרבים מהם לא גילו עניין בציונות. העימות יצר בידול הנמשך עד היום בין 'איכר', בעל אדמה המעסיק פועלים, לבין 'חקלאי', שהוא מקצועו של המתיישב הציוני. השם 'בועז', בעלה השני של רות המואבייה שהיה איכר, נטבע בפי הפועלים בימי העלייה השנייה בכינוי 'הבועזים', איכרים או פרדסנים אמידים שהעסיקו פועלים שכירים. מכאן נגזר גם התואר 'מתבעז', שיוחס לפועֵל המבקש להיות משגיח. אחד העם התוודה במכתב לקלוזנר שהוא זה שהציע את שם הגנאי בועז, והוא מצטער על כך, שכן בועז המקראי אינו דמות שלילית.

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »