בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

ארץ הגירה כמו שלנו היא חגיגה מוזיקלית. זה ודאי היה כך בשנות החמישים והשישים, אבל גם היום אפשר לשמוע ברחוב את ציוצי הפולנים, החיתוך המרוקני הכבד, זמרת הרוסים, וביניהם את האקצנט הצברי שעדיין קשה לאפיין אותו. ובעצם, מה רע בכך שכל אחד מדבר במבטא אחר, כל עוד כולם מבינים זה את זה?

הנושא הזה העסיק את וילי אליאס, איש מוזיקה ותיק ורב-פעלים, שהלך לעולמו לא מכבר. כמעט שלושים שנה ניהל את המכון למוזיקה ישראלית שאותו יסד ב-1961, ושנים רבות היה מנהל המקהלה הלאומית רינת בימי זוהרה. וילי הבין שיש בעיה. לו עצמו היתה בעיה כשהתחיל להרצות באנגלית, וגילה שההרצאה המבריקה שהוא נותן אינה עוברת לקהל שומעיו. הם עסוקים במבטא שלו, ובעיקר בזיהוי המילים שאמר בצורה שגויה. לבעיה הזו גילה שיש שותפים ישראלים לא מעטים. מהאנגלית עבר לעברית, לעולים מכל אתר ואתר המדברים עברית במבטא השפה שגדלו בתוכה, ופשוט לא מבינים מה הם רוצים.

מה דעתכם, למשל, על "יש אבנים בכיס המרה שלי"? נשמע כמו גילוי לב של היפוכונדר. אבל כשאומר אותו עולה מרוסיה הוא מתכוון לאמר דווקא, שיש אבנים בכיס המורָה שלו. וכשהוא אומר "הלכתי למשרד הפנים בחלון", הוא לא מתכוון שעמד כנוע בחלון המשרד, אלא שהלך לסניף המשרד בחולון. מה הסיבה? ברוסית אין תנועת O בהברה לא מוטעמת. הרוסי אומר "פסיכָלוגי" וכשהוא רוצה להזמין משקה קל הוא מבקש קָקה-קולה, כי הצירוף נתפס כמלה אחת. אותה תופעה קיימת מסתבר בשפות אחרות, אבל יוצאי כל שפה מגיבים בדרך אחרת. הביטוי "אדוני השופט", שבו  באות בזו אחר  זו תנועות O לא מוטעמות, ייהגה אצל הרוסים "אדָני השָפֵט", אצל יוצאי עיראק "אדוּני השוּפט", ואצל האנגלוסקסים "אדֵני השֵפֵט".

בעיית הגייה היא סימן היכר בולט אצל אישי ציבור, אף כי היא אינה מכשול של ממש בפני נוכחות ציבורית. נתן שצ'רנסקי הגיע לתפקידים רמים עם מבטא רוסי כבד. שימי ריגר וטל ברודי מפרשנים ספורט במבטא אמריקאי. יוצאי עיראק ומרוקו הפכו שרים ורמטכ"לים למרות תקלות ההגייה שלהם. וילי אליאס אינו סבור שצריך לכפות עליו מבטא עברי תקין, אבל הוא יכול להפנות את תשומת לבו לשורת מילים הנשמעות במובן אחר מכוונת המשורר.

הלך וילי אליאס, שכבר נרשמו לזכותו פיתוחים מרשימים בתחום מה שקרוי "תיווּי" (כתיבת תווים באופן שיתאים לכוונת המלחין), והמציא מושג חדש שאותו לימד במוסדות ובהקשרים רבים, והרצה עליו ברחבי העולם, והוא הפונומטריקה. 'פונו' מלשון קול, 'מטריקה' מלשון מדידה. מבטא, הוא אומר, מורכב מארבעה יסודות. הטעמה ונגינה מצד ה'פונו', הגייה ופיסוק מצד ה'מטריקה'. מי שרוצה לדבר באופן שיובן על ידי שומעיו, צריך לדעת מהי הדרך התקינה לבטא כל מילה בשפה בה הוא מדבר, ואם צריך, אליאס מציע לו סימנים שיעזרו לו לזכור ולשמור.

ההטעמה היא נושא מרכזי בפונומטריקה. מה זו הטעמה? בעברית יש מלעיל ומלרע, וצריך לשמור עליהן. מילה כמו 'רושם' משנה את משמעותה אם אומרים אותה במלעיל או במלרע. הטעמה היא הארכה: ההברה המוטעמת ארוכה במקצת,  ובעברית אפשר רק להאריך כדי להטעים. בשפות אחרות לעומת זאת יש שתי צורות הטעמה, ארוכה, או מחוזקת. ב'ואללה' הערבית ההברה הראשונה מחוזקת ולא ארוכה, וכך בקיצורי שמות כמו איציק. שמעון פרס, טוען אליאס, כשהוא מדבר באנגלית, נוטה בדרך כלל להפוך את הארוך לחזק, וכך כשהוא אומר I hope יוצא לו I hop. לפני זמן מה שמע אליאס קריינית ברדיו מדברת על ארגון איכות הסביבה גרין פיס (Green Peace), גם היא חיזקה את ההברות במקום להאריך אותן ויצא לה Grin Piss – חיוך משתין.

השימוש הלא נכון בהטעמה גורם צרות לישראלים המדברים אנגלית. לעומת זאת, שימוש לא נכון בעיצורים במעבר בין שפות הוא מתכון לאי הבנה ובדיחות לרוב. הרבה בדיחות היו על הייקים שהתקשו לאמר "ס" ו"ב" דגושה בראש מילה והעדיפו עליהן את "ז" ו"פ", ומכאן הבדיחה אודות ראשי התיבות של "פז" – פנזין וזולר, ועל גרטכן מגבעת ברנר שביקשה מסדרן העבודה "בחור סריס עם זין". אליאס מספר על איש מוזיקה ידוע מיוצאי גרמניה שהתקשה לומר "קצר וקולע", והיה משבש "קצר וקולט".

אצל יוצאי ארצות ערב קרה תהליך הפוך. בערבית לא תמצא כלל פ' דגושה וב' לא דגושה. הבדיחה המפורסמת בהקשר זה היא על אותו קונה המבקש תקליט של בך, והמוכר מתנצל שיש לו רק תקליט מבלסטיק, ומכאן גם החידוד הפרסומי 'כפר ביקרתם?' בהתייחס לכפרים דרוזים. ולמה מתכוונים הפולנים כשהם שרים ברגש  "צרור חמור לי"? סביב המרוקאים קיים פולקלור שלם עקב אי יכולתם לבטא "ש" בראש מילה אלא דווקא "ס", וכך סופר על דוד לוי המתפעל מביקור אצל קלינטון בעצם המשבר ביוגוסלביה: "כל רגע הוא אומר לי, בוא סנייה [בוסנייה], בוא סנייה".

אנשי ציבור מזרחיים עמלו קשות להיפטר מיסודות מסגירים במבטא שלהם, הנובעים מכך שבערבית יש רק שלוש תנועות –  A I  U. אמנם בערבית של היהודים העיראקים ניתן היה לאמר E בסוף המילה, אבל לא באמצעה, ולכן אפשר לשמוע אצלם מילים כמו אִפשָר במקום אֶפשָר. משה שחל, שעמל קשות לבטל את ספיחי ההגייה העיראקית, היה חוזר לכור מחצבתו במצבי לחץ ואומר מילה כמו "באִמֶת" במקום "באֱמֶת". אצל הדרום אמריקאים בולטת ההחלפה של "מ" בסוף מילה, שאינה קיימת בספרדית, ל-נ', וגם על כך רבו הבדיחות נוסח "אני מדרון אמריקה".

אליאס מודה שמבטא מלידה קשה מאוד לשנות, אבל הוא מציע בכל לב לאנשים שדיבורם אומנותם, וכאלה יש רבים מאוד, לעבוד על ביטוי נכון של כמה שיותר מילים, ובעיקר מילים שמשנות את משמעותן בדיבור לא נכון. הוא בוודאי ממליץ לאנשים הנדרשים להופעה באנגלית לעשות זאת. דיבור שגוי באוזני קהל בעלי עסקים או אנשי אקדמיה יכול להוריד לטמיון עבודה ממושכת ומושקעת בהכנת פרויקט או הרצאה. את זה עושים על ידי פירוק הגיית המילה לארבעת המרכיבים, וסימון בסימנים שונים במילים המועדות לפורענות. או כפי שאמר חורחה שעלה מארחֶנטינה לאהובתו סשה שעלתה ממַסקבה: יש לי חָלון, לבנות בית עם חַלּון, בְחָלון.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »