בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

ברשימה הקודמת הוצגו מילים וביטויים מהווי הקהילות הדוברות לדינו, שחלקם זלגו לסלנג העברי. תרבות הלדינו יצרה במהלך הדורות אוצר בלום של פתגמי חוכמה. חלקם נשארו בהווי הקהילות, אחרים זלגו באמצעות תרגום אל דוברי העברית, גם אם לא ידעו מילה בלדינו.

כשהבת היפה של המשפחה אינה מצליחה למצוא חתן אומרים עליה: "אֶיל מַזָל דֶי לָה פֵ'יאָה, לָה אֶירְמוֹזָה לוֹ דֶיזֶיאָה", היפה מתאווה לגורלה של המכוערת. אחרי שהיפה או המכוערת הקימו משפחה, אומר הפתגם בלדינו: "אֶל מָארִידוֹ – קוֹמוֹ אוֹזָאטִיס, אִי אֶל אִיז'וֹ – קוֹמוֹ קְרֶיאָטִיס". תרגום: הבעל יתנהג כפי שהרגלת אותו, הבן – כפי שחינכת אותו.

פתגם חשוב בענייני דיבורים: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום! מלדינו בא גם 'בלע את הלשון': אֶינְגְלוּטִירְסֵי לָה אֶילוּאֶינְגָה.

עוד פתגם חוכמה: "לוֹס לוֹקוֹס אִי לוֹס נינְיוֹס דִיזֶן לָאס וֶרְדָאדֶס". ילדים ומשוגעים אומרים את האמת. פתגם לדינו אחר ממליץ על כוונות טובות: "בכפר ללא כלבים, האנשים הולכים בלי מקלות". על השלומיאל נאמר: "הוא הולך לים, ואומר שאין מים!"

לדינו אוהבת משלי חמורים, המתייחסים לטיפשים שהלדינו אוהבת להתעמר בהם. חמור נשאר חמור? בלדינו אומרים: "אַזְנוֹ נָאסְיוֹ, אַזְנוֹ קֶדוֹ", חמור נולד, חמור נשאר. אכלת קש? בלדינו אומרים: "אֶל אַזְנוֹ סֶה טְרָאיֶה לָה פָּאזָ'ה, אֶל סֶה לָה קוֹמֶה", החמור מביא את הקש וגם אוכל אותו.

הלדינו אוהבת מאוד את הגיבור העממי ג'וֹחָה, המוכר בכל רחבי המזרח והבלקן. בלדינו יש לומר ג'וֹחה במלרע, בניגוד לדרך הערבית, ג'וּחה במלעיל. ג'וחה, לפני שהתחתן – הזמין את העריסה. ג'וחה נזכר לנשק את אשתו, בהלוויה של אמא שלה, או לחילופין, בתשעה באב.

הלדינו מרבה בביטויי חוכמת חיים למגוון של מצבים מזדמנים. על עבודה רשלנית אומרים ש"הדביקו אותה בריר". מי שעבד ללא תמורה הולמת "עבד תמורת זנב מלפפון". על מי שיוצא למלחמה בלי ציוד ונשק אומרים שהוא "חמוש בגרגרי תורמוס" (אַרְמָאדוֹ דִי בִּילִיבִּיז). אדם המדבר בגסות הוא בעל "פה של בית כיסא", מקבילה של 'פה ג'ורה' וברמז ל'שפת ביבים'.

לא מעט ביטויים בלדינו לקוחים מן הטקסטים היהודיים ומחיי הדת, ומעניקים להם משמעות יומיומית. "שני יהודים בשלושה בתי כנסת" הוא גירסה של הביטוי "שני יהודים – שלוש דעות". "הבטיחו לו את רחל, נתנו לו את לאה" נאמר על המצב המוכר שבו הבטחות גדולות מתקיימות באופן צנוע ולעיתים כהונאה. "דיל דְיוֹ ברוך הוא", מילולית "מאלוהים ברוך הוא", הוא דבר שבח מופלג. "איסטאמוס אין מלכים אלף": עניין חשוב, גם במצב של מלכים, וגם סוג אלף. לעומת זאת "ולקח הכוהן" הוא כינוי לעג למי שחושב שהכול מגיע לו, ו"לב של עמלק" – קוֹראסוֹן דֶי עמלק – הוא כינוי לאדם אכזר.

חגים ומועדים מעניקים גם הם השראה לניבים ופתגמים. "משלוח מנות אחרי פורים" הוא גירסה של הביטוי "עבר זמנו, בטל קורבנו". 'לא כל יום פורים' בא גם הוא מלדינו: "קָאדָה דִיָא נוֹ אֶס פּוּרִים". ביידיש אומרים: "איין מאָל פּורים אין יאָר" – פורים בא רק פעם בשנה. 'פרצוף תשעה באב' הגיע אף הוא מלדינו: קָארָה דֶי תשעה באב. על מי שמרבה לגדף אומרים "מה שכתוב בפרשת כי תבוא", שבה קללות רבות.

אחת מדרכי ההשפעה והחדירה של שפה זרה לעברית (ולכל שפה אחרת) היא תרגומי הבבואה, ביטוי בשפה זרה העובר לשפה אחרת באמצעות תרגום. בעברית המדוברת לא מעט תרגומי בבואה של ביטויים בלדינו. חלק מהם קיימים גם בשפות אחרות, ובעיקר ביידיש. על כמה מהם ניתן לומר שלדינו היא המקור היחיד או העיקרי.

הדג מסריח מהראש: דֵי לָה קָאבֵ'יסָה פְ'יֵידֵי אָל פֵּישֵׁי.

עשה במכנסיים מרוב צחוק. דֶי פּישָאר דָי לה רִיזָה.

ביטוי התופס תאוצה ומופיע גם בפרסומות: "אם נותנים לך קח, אם מרביצים לך ברח", או בלדינו: "סִי טֶא דָאן – טוֹמָא, סִי טֶא אַחַ'ארְבָ'אן – פוּיֶה".

כמה וכמה ביטויים לקוחים משולחן האוכל, כולל 'פתח שולחן' (אַב'רִיר מֵיזָה). האכיל בכפית. כלומר, הסביר בפרטים רבים מדי מגיע מלדינו, וגם 'עשה סלט', בילבל את היוצרות: אָזֶיר טוֹדוֹ סָאלָאטָה. מכאן השימוש ב"סלט" במשמעות עניין מבולבל וחסר סדר. פרצוף חמוץ הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' (פני מלפפון). לאלה יש להוסיף את 'אכל אותה', כלומר, נפגע, איתרע מזלו, מקורו בערבית (אֵכַּלָהָא) וגם בלדינו: לָה קוֹמִיוֹ. ההסבר הוא שזהו חלק מביטוי שלם שמשמעותו "אכל את איבר המין", כלומר, עשו בו מעשה סדום. איבר המין הגברי בלדינו (לה פּאטָה) נתפס כמילה בנקבה.

יש גם ביטויי זלזול. 'שמחת זקנתי!' התגלגל מ'לָה גְרַסְיָיה דֶי טוּ מָאנָה' (מילולית: שמחת אמך). ביידיש נאמר 'דאגת הסבתא'. ביטוי בוטה יותר, ישראלי מאוד הוא 'עזוב אותו!', כלומר, אל תתייחס אליו, מי הוא בכלל. בלדינו: דֶישָׁאלוֹ. גם 'עזוב שטויות' – דֶישָׁה שָׁאקָאס.

אז שככה יהיה לי טוב (אָסִי טֶינְגָה בּוּאֶינוֹ), עיניים שלי (מִי אוֹז'וֹס), שתהיו לי בריאים (סָאלוּדוֹזוֹ קֶי מֶ'יסְטֶי), וביידיש: זיין מיר געזונט.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.

"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57)  לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה  אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.

לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או  מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"

 קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת,  ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.

אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם  השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא:  ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’  נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".

ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל  ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה  גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.

המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל,  ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".

‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס,  מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.

מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.

גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".

גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".

גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".

גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".

גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".

גרסת מסכת אבות:  "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.

גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".

גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"

גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".

גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".

גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".

גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".

גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".

גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.

גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).

גרסת נתן אלתרמן:  "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.

גרסת אמיר גלבע:  "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".

הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".

גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.

הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.

הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.

גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.

גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.

הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.

הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.

גרסת התאטרון: מחכים לגודו.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות  חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.

ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).

"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בשולי טקס בחירת מלכת היופי לפני מספר שנים עמדו חברי קבוצה הקרויה "כביסה שחורה", היא הגדירה עצמה "קבוצת פעולה ישירה של לסביות והומואים". חברי הקבוצה נשאו כרזות שונות, וביניהן הכרזה "זה לא יופי – זה פס ייצור". ‘ייצור’, מסתבר, הפכה למילת מפתח בעברית הישראלית,  והיא צצה מפינות ומתחומים שונים, ומשחקת בכל הופעותיה משחק כפול: מילה קונסטרוקטיבית, חיובית, משוש נפשו של כל פרח כלכלה; ומילה אירונית, ביקורתית, שבאמצעותה נחשפים דווקא חוליי החברה והכלכלה.

"זה לא יופי, זה פס ייצור", פירושו שמלכות היופי הן חלק מתעשייה, ואין להן קיום כנשים אוטנטיות. מבקרי החברה המודרנית משתמשים ב’ייצור’ ביחס לבני אדם כשהם רוצים להצביע על שטיפת מוח. למשל, כדי לבטל את הלגיטימיות והאוטנטיות של השהידים הפלסטינים מדברים הישראלים על "ייצור מתאבדים" בנשימה אחת עם ייצור פצמ"רים וטילי קסאם 2. משמעות ביקורתית יש בדרך כלל גם למושג "פס ייצור". הביקורת הזו התקבעה באמצעות סרט המופת "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, ו"פס ייצור" הפך לקלישאה שלילית המייצגת  עבודה לא אנושית ולא מספקת. בדף עמדה של הסיינטולוגיה נכתב למשל כי "יש סבורים שקל יותר לעמוד מול המוות מאשר מול חיי עבדות של פס ייצור".

למרות זאת, בדרך כלל  ‘ייצור’ היא מילה חיובית. "עם הפנים אל הייצור" היא סיסמת מפתח של ממשלות רבות בישראל, ומובטל הוא מי ש"נפלט ממעגל הייצור". כאשר נסגר  "פס ייצור" אחד ב"בגיר" חרב עולמן של  עשרות משפחות עובדים. יצרן הוא אדם התורם לחברה ולכלכלה. הייצור אמור להיות היסוד הבריא של הכלכלה, לא רק משחק של ספקולנטים, אלא שימוש הוגן במשאבי הטבע והתרבות לצורכי בני האדם. הבעיה היא, שבכלכלה המודרנית לא ברור בדיוק מהו ‘ייצור’. מה בדיוק מייצר עורך הדין? או הברוקר? או האמן? או הספורטאי? ומה מייצר החייל בחזית? לפחות על פי השימוש הלשוני מתברר שהם בכל זאת "מייצרים" משהו. כדורגלן פלוני במשחק כדורגל "מייצר מצבים שמהם ניתן לכבוש שער",  פלוגת לוחמים "מייצרת אש". אנשי עסקים "מייצרים רווחים", ובתעשיית הטלקומוניקציה מחפשים דרכים "לייצר זמן אוויר", כלומר, לגרום לאנשים לשוחח בטלפונים סלולריים.

השימוש הלשוני ב’ייצור’ בדוגמאות האלה נראה מופרך, אבל הלשון נחלצת לעזרת הכלכלה באמצעות מילה אחרת ממשפחת השורש יצ"ר והיא 'מוצר'. השפה התעשייתית החדשנית הופכת את כל 'תוצרי' (עוד בן למשפחת יצ"ר) הפעילויות ל'מוצרים'. התעלול הזה קיים גם באנגלית בקירבה שבין to produce (לייצר) ו- product (מוצר).  כך צץ  ה’ייצור’ שנזרק מדלת היצרנות וחוזר לשפה דרך חלון הצרכנות. עורך הדין  אולי אינו "פועל ייצור", אבל יש לו "מוצר" להציע: ייעוץ או הגנה משפטית. אולי הסופר אינו "מייצר" ספרים, אבל הוא בהחלט מציע "מוצר", הוא הספר.

הקירבה הלשונית טורדת המנוחה בעברית היא בין 'ייצֵר' ו’ייצור’ בפיעל, המייצגים את עולם התעשייה והמוצרים, לבין 'יָצַר' ו'יוצר' בבניין קל המייצגים פעילות אנושית מקורית וייחודית. הבלשן יצחק אבינרי הוא שהציע כבר ב-1927 בעיתון הארץ להשתמש בפועל 'מייצר' בהקשר התעשייתי, ולהימנע משימוש ב'יוצר'. הוא מנמק: "כל העיתונים כתבו אז 'בית החרושת יוצר גרביים, תעשיית הברזל יוצרת מיטות', וראיתי בזה כעין חילול היצירה והיוצר". באנגלית יש מרחק משמעות רב בין produce  במשמעות ייצר לבין  create במשמעות יָצַר. בעברית הם נשארו תחת אותו שורש.

הפועל יצר מופיע פעמים רבות במקרא, ובדרך כלל היוצר הוא אלוהים. 'יְצור' או 'יְציר' הוא מי שנוצר בידי אלוהים. 'נייר אשר יצר' הוא נייר טואלט, על פי התפילה התלמודית המפורסמת "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,  אשר יצר את האדם בחוכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים".   בתהליך הפרשני של העברית הותר לאדם העושה יש מאין, מעשה  אמנות או רעיון חדשני, להיקרא יוצר, מעין אלוהים קטן, והמוצר שלו – יצירה, להבדיל ממוצר תעשייתי רגיל. הפועל הקרוב, ברא, נשאר בתחום המיתולוגי והדתי, ושומר על בלעדיות אלוקית.

בעניין זה מצאה הבלשנית הדסה קנטור שבעברית החדשה, בספרות ובתקשורת, החלו גם בני אדם לברוא. למשל: "תיאטרון המבקש לברוא על הבמה מציאות של חלום" (אליקים ירון, מעריב). "לברוא מניע סביר ולייחס אותו לרצח" (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות). "לחזור אל ההתחלה ולברוא ממנה את הקולנוע מחדש" (אורי קליין, הארץ). "האיש ברא נווה מדבר" (גל אוחובסקי, מעריב). חיים באר, בספרו "חבלים" כותב: "לדאבוני עלי להודות כי קצרה ידי לברוא לאמא דמות". וסילבי קשת חזתה את התהליך באחד מטוריה בידיעות אחרונות: "היו היו פעם 'אמנים'. כעת יש 'יוצרים'. אם נתקדם בקצב הזה, האמנים של אתמול והיוצרים של היום יהיו 'הבוראים' של מחר."

הניגוד בין הייצור והיצירה בא לביטוי גם כאשר רוצים לשבור את "שיגרת פס הייצור", מצב שבו יש לגלות "יצירתיות". ה"יצירתיות" אינה מובחנת רק למעשה האמנותי אלא לכל תחומי הפעולה, ולפעמים היא זוכה במצב הישראלי לפיתוחים מעוררי צמרמורת נוסח "פיגוע יצירתי", אחיו השובב של "פיגוע איכותי". ולחילופין, אורי מילשטיין כותב ברשימה על מושא כתיבתו אריק שרון: "כל חייו היה שרון יצירתי בתחום הביטחוני. יצירתו החשובה ביותר של שרון היתה יחידה 101, שהוקמה באוגוסט 1953".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »