בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

התנ"ך הוא ספרות. אפילו ספרות הנחשבת גבוהה, ולעיתים קשה להבנה. מילים רבות בו לא מוכרות לישראלי שלא שקד על לימוד התנ"ך. לכן מפתיע לגלות חוטים מקשרים בין התנ"ך לבין הקצה השני של השפה העברית – הסלנג הישראלי.

הקשר הזה אינו מוזר כפי שהוא נראה בקריאה ראשונה. מפגש בין התנ"ך לבין הסלנג נוצר בחטיבה בסלנג הישראלי שבה מילים או צירופים בעברית זוכים להרחבת משמעות או לשימוש מיוחד בשפת הדיבור. הרחבת המשמעות נעשית בדרך כלל באמצעות דימוי. פעולה כלשהי, בדרך כלל פעולה פיזית, נתפסת כפעולה חברתית או כמהלך נפשי. שימוש מדמה כזה מופיע כבר בתנ"ך.

למשל, 'האכיל' משמש בסלנג במשמעות אלימה. אדם כופה על הזולת בכוח דבר מה שזה אינו מעוניין בו. ומה אומר ירמיהו, שליח האל, לנביאי ירושלים? "הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַֽעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ" (ירמיהו כג 15). הפועל 'לחץ' הוא פועל אלים במשמעות הפיזית, אבל השימוש בו התרחב. כאשר 'לוחצים' מישהו בלשון ימינו לחץ מטפורי, מנסים לגרום לו לפעול כנגד רצונו. זו גם המשמעות בסיפור סיסרא: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶֽכֶב־בַּרְזֶל לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָֽה" (שופטים ד 3).

'טחן' הוא פועל רב-שימושי בסלנג. פירוש אחד שלו הוא התעלל, בעיקר בסלנג הצבאי, ועל החייל החדש אומרים שהוא "טוחן צעירות". גם ישעיהו משתמש בפועל הזה, ובאותה משמעות: "מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ". משמעות אחרת של 'טחן' היא מינית, הפועל מתייחס לפעולת המשגל מצד הגבר. בספר איוב נכתב: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (לא 10). הפסוק כמעט שאינו מותיר מקום לדמיון, ורש"י קובע: "רבותינו פירשוהו לשון תשמיש, כמו ויהי טוחן בבית האסורין". רש"י מכוון לסיפורו של שמשון, שעליו נאמר לאחר שנכלא בידי הפלשתים: "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים טז 21), ועל פי המדרש נשות הפלישתים באו אליו כדי להתעבר. גם בפסוק ממגילת איכה משמש טח"ן במשמעות מינית: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָֽׁלו" (ה 13).

מטבע הלשון הסלנגית 'תפס אותו בביצים', או לחילופין 'החזיק אותו בביצים', שייכת לשדה האלימות, ומתייחסת למי שכופה על זולתו דבר מה לאחר שאיתר את נקודת תורפה שלו. המקור הישיר הוא באנגלית: get someone by the balls. לניב מקור בארמית בלשון חכמים: "האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [אוחזו בביציו התלויים בו עד שיתן לו טלית]" (בבא מציעא קא ב), והוא נשען על ספר דברים: "וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ, וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה 11).

לצד שדה האלימות יש נוכחות רבה בסלנג לתחום הרגש. כאשר גבר מבטא את אהבתו באמצעים המזוהים כפועלי סלנג הוא יאמר: אני דלוק עליה, שרוף עליה, הרוס עליה, משוגע אחריה, חולה עליה ומת עליה, ובהתאמה דבר האשה לגבר. המשמעות הרגשית של 'חולה' מופיעה בשיר השירים: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי" (ב 5). באשר ל'מת עליה', התנ"ך מציע כמה פסוקים המצביעים על הקשר בין המוות לאהבה, ובראשם הפסוק משיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (ח 6). הניב 'מת על (מישהו/משהו)' במשמעות הרגשית מקורו ביידיש: ער שטאַרבט נאָך עפּעס/עמעצן. לניב יש בסיס בפיוטי יניי מן המאה השישית: "ועל כן מתה רחל לנחול בנים", וזאת גם כן בעקבות רחל אמנו: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל 1).

הסלנג עוסק בהרחבה בתחושות מיאוס ותיעוב. הביטוי 'גועל נפש' מצביע על תחושת קבס ובחילה. הוא הגיע אלינו היישר מספר ויקרא: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כו 11). ניב דיבורי נוסף המבטא תיעוב וסלידה הוא 'יצא לו מהאף'. בימי הרעב במדבר ירד בשר מהשמים, "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא 20). רש"י מפרש: "יהא דומה לכם שאכלתם ממנו יותר מדאי, עד אשר נעל ויצא החוצה דרך האף". השימוש העכשווי מתווך באמצעות יידיש, ואליו הוסיפו הישראלים את 'יצא לו מהתחת', או 'יצא לו מכל החורים', שגם לו מקור בתנ"ך: "וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם" (שמואל א יד 11).

ירמיהו מתנבא: "כִּי־בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ: נְקֵבָה תְּסוֹבֵֽב גָּֽבֶר" (לא 21). היא 'סובבה אותו' או 'סובבה לו את הראש' הם ביטויים ששימשו בסלנג הישראלי במשמעות פיתוי וקניית לבו של גבר. שמה של האשה המפוקפקת גומר בת דבליים המופיעה בנבואת הושע מביא את חכמי התלמוד למדרשי שם: "גומר – אמר רב: שהכל גומרין בה … ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כדבלה". 'גמר' במשמעות הגיע לאורגזמה, קיים יחסי מין מלאים, אינו אפוא המצאה של צעירי ישראל החדשה.

כמה פעלים וצירופים נוספים חוברים לפעלים וניבים בעברית הישראלית. 'להשלים' פירושו בשפת הדיבור ובעיקר בשפת הילדים להגיע לפיוס, לעשות שלום. זו המשמעות המקורית בתנ"ך, כגון בסיפור הגבעונים: "וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּֽם" (יהושע י 1). לפסוק במגילת אסתר: "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי', אני ראוי לכך. קשר מובהק יותר עובר מפסוק אחר במגילת אסתר שבו אומר המן לאחשוורוש: "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ה 13). קו ישיר מוביל מדברי המן לניב הישראלי 'מה זה שווה לי', כלומר, מה ערכו של הדבר, מה זה ייתן לי.

על אדם חסר עכבות אומרים בעברית ישראלית ש"אין לו אלוהים". גם כאן היידיש היא המתווכת: אָן גאָט אין האַרצן (בלי אלוהים בלבו). המקור בתהלים: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: אֵין אֱלֹהִים" (יד 1). פלוני 'הולך עם האף למעלה', וזאת גם כן בעקבות תהלים: "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י 4). אדם אלים ופרוע או לחילופין נער שובב הוא 'פרא אדם', בדומה לישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז 12).

לעומת החבורה המרשימה הזו ניצב האפס. 'אפס' הוא גם בסלנג הישראלי וגם בתנ"ך דימוי לאדם חסר ערך. ישעיה אומר: "וְכָל־שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס" (לד 12) וכאן הכוונה להשמדת שרי הגויים. בפסוק אחר 'אפס' הוא האדם הבודד מול אלוהיו: "וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (מו 9). יש גם פיתוחים ישראליים: 'אפס גמור', 'אפס בריבוע' ו'אפס מאופס'. אדם משעמם וחסר השראה הוא 'יבש' או בהרחבה ספרותית 'יבש כחרס': "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב 16), וכאן כדימוי כללי ליובש.

דיון בסוגיות שיח דיבורי בעברית החדשה אינו יכול לדלג על הפנייה הגנרית 'אחי'. 'אחי' משקפת את הקרבה הסמנטית הוותיקה בין 'אח' ל'חבר'. הקרבה הזו מתבטאת במופעים שונים בתנ"ך, בין היתר בשימושי 'אחי' כשהכוונה לחבר, כמו בקינת דוד: "צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" (שמואל ב א 26). הפנייה 'אחי' אל אדם שאינו אח ביולוגי, ממש כמו בעברית של שנות האלפיים, מופיעה גם היא: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?" (שמואל ב כ 9). הפנייה כידוע הסתיימה בהריגת עמשא בשגגה. גם 'אחותי' משמשת, היום כמו בתנ"ך, בהקשר של קרבה וידידות: "אֱמֹר לַֽחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָֽא" (ז 4). שימוש זה כפנייה לאשה מתקיים גם בעברית הישראלית. אתם הבנתם את זה, אחים שלי?

Read Full Post »

הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.

"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57)  לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה  אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.

לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או  מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"

 קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת,  ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.

אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם  השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא:  ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’  נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".

ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל  ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה  גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.

המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל,  ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".

‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס,  מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.

מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בשולי טקס בחירת מלכת היופי לפני מספר שנים עמדו חברי קבוצה הקרויה "כביסה שחורה", היא הגדירה עצמה "קבוצת פעולה ישירה של לסביות והומואים". חברי הקבוצה נשאו כרזות שונות, וביניהן הכרזה "זה לא יופי – זה פס ייצור". ‘ייצור’, מסתבר, הפכה למילת מפתח בעברית הישראלית,  והיא צצה מפינות ומתחומים שונים, ומשחקת בכל הופעותיה משחק כפול: מילה קונסטרוקטיבית, חיובית, משוש נפשו של כל פרח כלכלה; ומילה אירונית, ביקורתית, שבאמצעותה נחשפים דווקא חוליי החברה והכלכלה.

"זה לא יופי, זה פס ייצור", פירושו שמלכות היופי הן חלק מתעשייה, ואין להן קיום כנשים אוטנטיות. מבקרי החברה המודרנית משתמשים ב’ייצור’ ביחס לבני אדם כשהם רוצים להצביע על שטיפת מוח. למשל, כדי לבטל את הלגיטימיות והאוטנטיות של השהידים הפלסטינים מדברים הישראלים על "ייצור מתאבדים" בנשימה אחת עם ייצור פצמ"רים וטילי קסאם 2. משמעות ביקורתית יש בדרך כלל גם למושג "פס ייצור". הביקורת הזו התקבעה באמצעות סרט המופת "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, ו"פס ייצור" הפך לקלישאה שלילית המייצגת  עבודה לא אנושית ולא מספקת. בדף עמדה של הסיינטולוגיה נכתב למשל כי "יש סבורים שקל יותר לעמוד מול המוות מאשר מול חיי עבדות של פס ייצור".

למרות זאת, בדרך כלל  ‘ייצור’ היא מילה חיובית. "עם הפנים אל הייצור" היא סיסמת מפתח של ממשלות רבות בישראל, ומובטל הוא מי ש"נפלט ממעגל הייצור". כאשר נסגר  "פס ייצור" אחד ב"בגיר" חרב עולמן של  עשרות משפחות עובדים. יצרן הוא אדם התורם לחברה ולכלכלה. הייצור אמור להיות היסוד הבריא של הכלכלה, לא רק משחק של ספקולנטים, אלא שימוש הוגן במשאבי הטבע והתרבות לצורכי בני האדם. הבעיה היא, שבכלכלה המודרנית לא ברור בדיוק מהו ‘ייצור’. מה בדיוק מייצר עורך הדין? או הברוקר? או האמן? או הספורטאי? ומה מייצר החייל בחזית? לפחות על פי השימוש הלשוני מתברר שהם בכל זאת "מייצרים" משהו. כדורגלן פלוני במשחק כדורגל "מייצר מצבים שמהם ניתן לכבוש שער",  פלוגת לוחמים "מייצרת אש". אנשי עסקים "מייצרים רווחים", ובתעשיית הטלקומוניקציה מחפשים דרכים "לייצר זמן אוויר", כלומר, לגרום לאנשים לשוחח בטלפונים סלולריים.

השימוש הלשוני ב’ייצור’ בדוגמאות האלה נראה מופרך, אבל הלשון נחלצת לעזרת הכלכלה באמצעות מילה אחרת ממשפחת השורש יצ"ר והיא 'מוצר'. השפה התעשייתית החדשנית הופכת את כל 'תוצרי' (עוד בן למשפחת יצ"ר) הפעילויות ל'מוצרים'. התעלול הזה קיים גם באנגלית בקירבה שבין to produce (לייצר) ו- product (מוצר).  כך צץ  ה’ייצור’ שנזרק מדלת היצרנות וחוזר לשפה דרך חלון הצרכנות. עורך הדין  אולי אינו "פועל ייצור", אבל יש לו "מוצר" להציע: ייעוץ או הגנה משפטית. אולי הסופר אינו "מייצר" ספרים, אבל הוא בהחלט מציע "מוצר", הוא הספר.

הקירבה הלשונית טורדת המנוחה בעברית היא בין 'ייצֵר' ו’ייצור’ בפיעל, המייצגים את עולם התעשייה והמוצרים, לבין 'יָצַר' ו'יוצר' בבניין קל המייצגים פעילות אנושית מקורית וייחודית. הבלשן יצחק אבינרי הוא שהציע כבר ב-1927 בעיתון הארץ להשתמש בפועל 'מייצר' בהקשר התעשייתי, ולהימנע משימוש ב'יוצר'. הוא מנמק: "כל העיתונים כתבו אז 'בית החרושת יוצר גרביים, תעשיית הברזל יוצרת מיטות', וראיתי בזה כעין חילול היצירה והיוצר". באנגלית יש מרחק משמעות רב בין produce  במשמעות ייצר לבין  create במשמעות יָצַר. בעברית הם נשארו תחת אותו שורש.

הפועל יצר מופיע פעמים רבות במקרא, ובדרך כלל היוצר הוא אלוהים. 'יְצור' או 'יְציר' הוא מי שנוצר בידי אלוהים. 'נייר אשר יצר' הוא נייר טואלט, על פי התפילה התלמודית המפורסמת "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,  אשר יצר את האדם בחוכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים".   בתהליך הפרשני של העברית הותר לאדם העושה יש מאין, מעשה  אמנות או רעיון חדשני, להיקרא יוצר, מעין אלוהים קטן, והמוצר שלו – יצירה, להבדיל ממוצר תעשייתי רגיל. הפועל הקרוב, ברא, נשאר בתחום המיתולוגי והדתי, ושומר על בלעדיות אלוקית.

בעניין זה מצאה הבלשנית הדסה קנטור שבעברית החדשה, בספרות ובתקשורת, החלו גם בני אדם לברוא. למשל: "תיאטרון המבקש לברוא על הבמה מציאות של חלום" (אליקים ירון, מעריב). "לברוא מניע סביר ולייחס אותו לרצח" (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות). "לחזור אל ההתחלה ולברוא ממנה את הקולנוע מחדש" (אורי קליין, הארץ). "האיש ברא נווה מדבר" (גל אוחובסקי, מעריב). חיים באר, בספרו "חבלים" כותב: "לדאבוני עלי להודות כי קצרה ידי לברוא לאמא דמות". וסילבי קשת חזתה את התהליך באחד מטוריה בידיעות אחרונות: "היו היו פעם 'אמנים'. כעת יש 'יוצרים'. אם נתקדם בקצב הזה, האמנים של אתמול והיוצרים של היום יהיו 'הבוראים' של מחר."

הניגוד בין הייצור והיצירה בא לביטוי גם כאשר רוצים לשבור את "שיגרת פס הייצור", מצב שבו יש לגלות "יצירתיות". ה"יצירתיות" אינה מובחנת רק למעשה האמנותי אלא לכל תחומי הפעולה, ולפעמים היא זוכה במצב הישראלי לפיתוחים מעוררי צמרמורת נוסח "פיגוע יצירתי", אחיו השובב של "פיגוע איכותי". ולחילופין, אורי מילשטיין כותב ברשימה על מושא כתיבתו אריק שרון: "כל חייו היה שרון יצירתי בתחום הביטחוני. יצירתו החשובה ביותר של שרון היתה יחידה 101, שהוקמה באוגוסט 1953".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »