Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משנה’

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

האדם הוא יצור מגמגם. מהו גמגום? עצירה של הדיבור עקב קושי קוגניטיבי לספק לדובר את המילים המתאימות. הקושי הזה הוא של כולנו, כמעט כולנו, אבל לרובנו יש דרכים להתגבר על הקושי באמצעות מחסן חירום: מילים שניתן לתחוב אותן בתוך המשפט עד שהוד מעלתו המוח יואיל לספק לנו את המילה הנדרשת להמשך המשפט. מילים אלה זכו בבלשנות לכינוי 'קשרים ריקים'. הם קושרים מילים במשפט, אבל הם ריקים לכאורה ממשמעות. יש גם שם חלופי: 'סמני שיח'.

הקשר הריק המקובל ביותר והמורה על כך שמדובר בעצם בגמגום הוא "אֶה", ובגירסה האנגלית "אֶר". מילון אוקספורד קובע כיer   הוא מבע המבטא היסוס, והוא הוקלט ותועד לראשונה באנגליה באמצע המאה ה-19. ל’אֶה’ ו'אֶר’ אחים ואחיות כמו ‘אֶם’, 'אוּמ’, 'אהמממ’.  היידיש מלגלגת על הגמגומים האלה בביטוי ‘אֶ-בֶּ-ציגלה מֶה’: אֶ-בֶּ, העז אומרת מֶה.

בדרך כלל הקשרים הריקים הם מילה וביטוי בעלי משמעות. אלא שהמשמעות אינה חלק מיצירת משפט מלוכד ונהיר, היא אינה דרושה לנו כשאנו משמיעים את דברינו. לפעמים היא אפילו מנוגדת לטקסט, אבל אנחנו חיים עם הפרדוכס בשלום. למשל:

"אז נלך מחר לסרט?" אז היא מילה המרמזת על העבר, הסיפור כאן עתיד להתרחש, אולי מחר.

"זה היה, פשוט, נורא מסובך". פשוט או מסובך? מסובך. ברור.

"טוב, מה שקרה היה נורא ואיום". טוב או נורא ואיום?

"לא, תקשיב, אני מסכים לכל מילה שאתה אומר". אז למה לא? כן!!

"בסופו של דבר, התחלנו בעבודה במלוא המרץ". סוף, התחלה, אמצע?

מקור הביטוי "בסופו של דבר" הוא מלשון ימי הביניים. הרמב"ם, למשל, אומר בפירוש למשנה: "תהיה תכליתו בסופו של דבר שמגיע לדבר שחייבין על זדונו כרת" (סנהדרין יא ב). אצל הרמב"ם הביטוי אינו קשר ריק. הוא מתאר סיכום של תהליך מחשבתי. לביטוי הזה קרוב משפחה האהוב מאוד על אנשי המשפט: "בסופו של יום", תרגום של הביטוי האנגלי at the end of the day. אפשר להשמיע אותו גם בבוקר.

קבוצה רבת השפעה בעולם הקשרים הריקים היא בעלת ארומה פילוסופית, ובה מככבים ארבעה קשרים: למעשה, בעצם, בעיקרון, ממש.

"למעשה התוכנית התבצעה תוך שנה וחצי". ולהלכה? יותר? פחות?

"בעצם לא התכוונתי לפגוע בך". התכוונת או לא התכוונת?

"אתה בעיקרון רוביק רוזנטל?" שאלה שנשאלתי לא פעם אחת. בהחלט. בעיקרון, כן, בעצם.

"זה ממש לא שווה כלום", אז זה לא ממש ממשי הדבר הזה, לא כן?

הדוגמאות האלה הן, בעיקרון, המחשה לביקורת שיש לחלק מהבלשנים כנגד המונח 'קשר ריק'. לכל אחת מהמילים האלה יש משמעות. נכון שהיא אינה דרושה להצגת הרעיון במשפט, אבל אין לטעון שהיא 'ריקה'. 'ממש' נועד להדגשה, 'בסופו של דבר' למעין סיכום, 'פשוט' להצגת המשמעות המיידית והברורה של המשפט. השקפתי היא שהקשר נותר ריק כי הוא איבד את המשמעות הגלומה בו עקב השימוש, אבל אין צורך להכריע בוויכוח כאן. הוויכוח הלא פתור הזה חל גם על הקשר הריק המוביל של המאה ה-21, 'כאילו'.

'כאילו' ממלא כאן תפקיד של קשר ריק גנרי, לכל משימה ולכל משפט, ואם אפשר כמה פעמים במשפט. ל'כאילו' יש בשיח הישראלי סבא ואבא. הסבא הוא 'אפעס', ומי שגדל בישראל כילד עד שנות השישים יכול היה לשמוע 'אפעס' באותה תדירות בה אנו שומעים היום את 'כאילו'. אפעס פירושו ביידיש: משהו. את אפעס ירש 'יעני', או בשיבוש 'יענו', בערבית: כלומר. הדוד הייקה של שתי מילים אלה הוא הקשר הגרמני אַלְזוֹ.

אז איך, למעשה, צץ לנו ה'כאילו'? 'כאילו' היא החלופה העברית של המילה האנגלית like, המשמשת כקשר ריק בשפה האנגלית הגלובלית. המילה התלמודית כאילו, שהיא אכן רבת משמעות, החליפה את like בזכות קרבת המשמעות בין המילים (X דומה ל-Y), וגם בזכות דמיון הצליל וזהות העיצורים בין המילים. ל'כאילו' דבקה לאורך כמה שנים החברה 'כָזה', וכך נולדה שפת הכזה כאילו, המזוהה עם מה שקראו פעם 'שינקינאית'. על השימוש ב'כזה כאילו' כבר נכתבו מאמרים אקדמיים, ונטענה בהן הטענה שהם מבטאים את רוח התקופה הפוסט מודרנית, שאינה מייחסת אמת מוחלטת ואמונה בטוחה לשום דבר ועניין.

'כאילו' הפכה עם הזמן בסיס לכמה קשרים ריקים מורכבים יותר, ואפילו למשפטים שלמים, חסרי משמעות אך אפקטיביים. "כאילו מה", כלומר, על מה מדובר, איזו טענה טיפשית מסתתרת כאן, צורה מקוצרת של 'כאילו מה אתה אומר כאן?', 'כאילו מה זה מספר לנו?'; "כאילו דה": ברור, אין צורך להשמיע את המובן מאליו. 'דה' אינו קשר ריק, אלא מילת סלנג אמריקנית: duh?!, שפירושה: איזו שטות אתה אומר, ולחילופין, "כל אחד יודע את זה, ברור!!!" הביטוי האנגלי המלא הוא like duh?!. והיפה מכולם, סמל הימים האלה: "תכלס סבאבה כאילו?!" 'תכלס' כבר תופס את מקומו כקשר ריק נפוץ, ומחזיר את עטרת היידיש ליושנה.

וטיפ לסיום. איך מזהים קשר ריק? חוזרים על המשפט בלעדיו. אם לא נפגע המסר, לפנינו קשר ריק. אבל מדובר בעבודה רבה מאוד. חיינו ושיחותינו מוצפים ב'למעשה', 'בעצם', 'ככה', נו', 'אז', ואֶה, בֶּה, ציגלה מֶה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חייו המלאים של הקשר הריק

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: