Posted in רוביק רוזנטל, tagged אטימולוגי, אנגלי, בדיחה, בחינה, גחלת, גמר, גמרא, דיבור, הרג, זבנג, זהה, חז"ל, לגמור, לסיים, לשון, מברכין, משמעות, נרדפים, סוס, סיום, סלנג, עברית, פירוש, פעלים, צ'יק, צמד, שמות, שפה, תאומים on אוקטובר 13, 2016|
20 Comments »
הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.
הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.
ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".
‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה. "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.
בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.
אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי, ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged בן גוריון, דוברי, דמוקרטיה, חינוך, ישראל, כנסת, למלוך, לרדות, לשלוט, לשרור, מדינה, מילון, ממלכתי, ממשלה, מנדט, מקרא, נרדפים, עברית, פוליטית, פעלים, שורשים, שלטון, שם תואר, תנ"ך on ספטמבר 29, 2016|
13 Comments »
בישראל חילופי ממשלות הם עניין של שיגרה, ועל פי השפה נראה שדוברי העברית הם שליטים מבטן ומלידה. כמות הפעלים הנרדפים בתחום הזה מפתיעה, ולכולם שורשים בתנ"ך: למשול, לשלוט, למלוך, לרדות, לשרור ועוד. ‘ממשלה’ עצמה מופיעה כבר בבראשית א' במשמעות שלטון: "המאור הגדול לממשלת היום, והמאור הקטן לממשלת הלילה". באותו פרק מצטווה האדם לרדות "בדגת הים ובעוף השמיים".
הפועל ‘לרדות’ אומץ לדיקטטורות, ומנהיגיהן הם 'רודנים'. ’ממלכה’ התגלגלה בישראל הדמוקרטית לשם תואר: ‘ממלכתי’. לעומת ‘ממלכתי’ האידיאולוגי, ‘ממשלתי’ הוא מושג בירוקרטי, ו’ממשלה’ השתרשה במשמעות המוסדית, השלטון המרכזי של המדינה. במשמעות הזו היא מופיעה במקרא רק פעם אחת, בספר דברי הימים, כאשר סנחריב צר על לכיש "וכל ממשלתו עמו". ביתר ההופעות במקרא ‘ממשלה’ פירושה שלטון. מחדשי השפה אימצו את הכפילות הזו. מילון המילים האבודות של עוזי אורנן מביא לצד שימושים ב’ממשלה’ במשמעות שלטון את ‘ממשלה אדירה’ במשמעות מעצמה, ו’ממשלת עיר’ במשמעות עירייה.
הממשלה היא הרשות המבצעת של ה‘מדינה’, שנגזרה מהשורש די"ן, ומופיעה במגילת אסתר במשמעות אזור או פלך שיש בו מערכת משפטית אוטונומית. בשפה האנגלית, בעקבות הוריה החוקיים הגרמנית והצרפתית, המילה היא state, וכאן הדגש הוא על היסוד המייצב והמארגן של קיום המדינה.
חבר הממשלה הוא ‘שר’, דהיינו, בעל שררה. הבריטים בחרו לאותו תפקיד מילה צנועה יותר: minister, שהשתרשה גם בכנסייה ופירושה משרת, בהתייחסות ל-minus בהוראת קטן או משני. ראש הממשלה הוא ‘ראש השרים’. גם האמריקנים היו צנועים: The Obama Administration, ‘ממשל אובמה’ פירושו המנגנון או המנהלה של אובמה, ויש קשר לשוני ישיר בין minister לadministration-. הצירוף הישראלי-עברי ‘הממשל האמריקני’ נבחר כדי להבדיל בין הדגם האמריקני לבין ממשלה מהדגם האירופי. בישראל הוא נקרא פשוט ‘הממשל’, והעומד בראשו ‘הנשיא’, ללמדך על עומק יחסינו עם הדוד סם.
יש ממשל, ויש ממשל. בחלק מימי המנדט הטילו הבריטים ‘ממשל צבאי’ על פלשתינה. המודל הזה הוחל על ערביי ישראל מאז קום המדינה ועד 1966, ועל הפלשתינים בשטחים אחרי 1967. בין ‘ממשל’ ו’ממשלה’ יש בהקשר זה קירבה לשונית גם בשפה האנגלית. הממשל הצבאי הוא military government, הממשלה היא סתם government. מקור המילה בפועל הלטיני gubernare והיווני kubernan שמשמעותם ‘לאחוז בהגה’. הפועל היווני הזה הוליד גם ’קברניט’ העברי, מילה תלמודית שפירושה רב חובל, והיא הפכה בעברית החדשה דימוי לשוני להנהגה, בצירופים ‘קברניטי המדינה’ או ‘קברניטי המשק’. יסוד לדימוי אפשר למצוא כבר במקורות, כמו במדרש תנחומא: "משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל, אמר לו: תפוש את החבל הזה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים, אף כך אמר להם הקב"ה לישראל, כל זמן שאתם מדובקים במצוות – חיים כולכם היום".
המציאות הפוליטית הישראלית המיוחדת הדביקה ל’ממשלה’ תארים והגדרות שונים ומשונים. הצירוף ‘ממשלת אחדות לאומית’ או ‘ממשלת אחדות’ הוא ייחודי למדינת ישראל, ומוכר בדמוקרטיה המערבית מתקופה קצרה בבריטניה בעת המלחמה בנאצים. הורתה של ממשלת האחדות ב’ממשלת הליכוד הלאומי’, רצף של שלוש ממשלות שכיהנו בין 1967 ל-1970. ריבוי המפלגות ושיטות הממשל המתחלפות בישראל יצרו צירופים נוספים וייחודיים: ‘ממשלת מיעוט’, ‘ממשלה צרה’, ‘ממשלה רחבה’, ממש בוטיק.
ח"כ מוחמד ברכה הוצא בעבר מן המליאה על שקרא לממשלת אריאל שרון ופואד בן אליעזר "ממשלת דמים". את הביטוי הזה השמיע לפניו יו"ר הכנסת בעבר אברהם בורג, שכינה כך את הממשלה במכתב לבן אליעזר. גם בורג לא המציא את זה. הוא נשמע מפי בנימין נתניהו ורחבעם זאבי, ונישא בכרזות הימין לפני רצח רבין. במאמר בנושא מזכיר יובל שטייניץ את הקריאות "ממשלת דמים, ממשלת זדון" בהפגנות שלום עכשיו בהם השתתף כנגד ממשלת בגין-שרון.
"ממשלת דמים" הוא צירוף חדש, אך יש לו הד מן המקורות, החל מ"צא, צא איש הדמים" בשמואל, ועד "עיר דמים" ביחזקאל. בתפילת ראש השנה נאמר: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", והוא נשמע בישראל החדשה. הרב ש"ך הגדיר כך את ממשלת רבין לפני הרצח. חוגי החרדים הרבו לצטט את הפסוק מן התפילה במאמרים כנגד ברק. להבדיל, בהפגנת מחאה של חסרי בית בכיכר המדינה נתלה שלט: "סילבן שרון – ממשלת זדון". כדאי לכל המשתמשים בצירוף הזה לקרוא את המכתב שכתבו 500 רבנים לנשיא פרנקלין רוזוולט על המתרחש באירופה בשנת 1943: "אנא יקשיב וישמע לאנקת אחינו המפרפרים בין החיים והמות תחת ידי ממשלת זדון הנאצים האכזריים".
הבריטים קוראים למדינתם "הממלכה המאוחדת", למרות שהיא בפועל דמוקרטיה. בעיצוב שפת השלטון הישראלית יש נוכחות חשובה לשם התואר ‘ממלכתי’, המשמש כשם כולל לכל מה ששייך למדינה, או נמצא תחת פיקוחה. השימוש בו הוא ביטוי לתפיסה הבן גוריונית, שרצה להסיר את הבעלות של התנועות האידיאולוגיות מימין ומשמאל על מוסדות, טקסים ומערכות. הצבא הוא ממלכתי לעומת הפלמ"ח, מערכת החינוך היא ממלכתית לעומת זרם העובדים הסוציאליסטי. כדי להביא את המסר האידיאולוגי הזה היה צורך במילה טעונה ואידיאולוגית, ומה לנו טעון יותר מן התנ"ך, האהוב על בן גוריון, ומממלכת יהודה שהפכה למדינת ישראל?
בן גוריון החל להשתמש במילה הרבה לפני קום המדינה. הוא מצא בה את הביטוי לרעיון האחדות כנגד הפלגנות של תפיסות מעמדיות מבית מדרשו של טבנקין. ב-28 לאוקטובר 1928, בהרצאה במגדיאל, מדבר בן גוריון על "המעבר מתנועה שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה הקובעת את דרך החיים של האיש והאחריות לבניין ארץ, המטפלת בדאגות ממלכתיות, יישוביות, תרבותיות ומקצועיות, והעומדת במרכז של גאולת העם". את המילה הזו ירש באמצעות שאילת משמעות מן השפה הרוסית.
עם השנים שמר ‘ממלכתי’ על מעמדו כשם תואר רשמי לכל מה שהוא בפיקוחה או תחום ניהולה של המדינה, אבל איבד את העומק האידיאולוגי שלו. לכל היותר מתובלת 'ממלכתי' בדוק אירוני. ‘אווירה ממלכתית’ השורה על אירוע מרמזת שהיה כבד ומשעמם, אך מכובד בהחלט. המקום היחיד בו ממלכתי הוא המונח הרשמי הוא תחום החינוך היסודי. יש חינוך ממלכתי, יש חינוך ממלכתי-דתי, ויש חינוך עצמאי, המסונף לממלכת השמים.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אומנות, אלוהים, ביטחוני, בני אדם, ברא, ברוקר, חברה, חלול, טילי קסאם, ייצור, יצירה, יצירתי, יצרן, ישראלית, כביסה שחורה, כדורגלן, כלכלה, כרזות, לוחמים, לשוני, מודרני, מייצר, מילה, מילת מפתח, מלכת היופי, משחק, נפלט, נקבים, ספרות, עבודה, עברית, עורך דין, פיגוע, פלסטינים, פס, קבוצה, שרון, תעשייה, תקשורת on ספטמבר 1, 2016|
10 Comments »
בשולי טקס בחירת מלכת היופי לפני מספר שנים עמדו חברי קבוצה הקרויה "כביסה שחורה", היא הגדירה עצמה "קבוצת פעולה ישירה של לסביות והומואים". חברי הקבוצה נשאו כרזות שונות, וביניהן הכרזה "זה לא יופי – זה פס ייצור". ‘ייצור’, מסתבר, הפכה למילת מפתח בעברית הישראלית, והיא צצה מפינות ומתחומים שונים, ומשחקת בכל הופעותיה משחק כפול: מילה קונסטרוקטיבית, חיובית, משוש נפשו של כל פרח כלכלה; ומילה אירונית, ביקורתית, שבאמצעותה נחשפים דווקא חוליי החברה והכלכלה.
"זה לא יופי, זה פס ייצור", פירושו שמלכות היופי הן חלק מתעשייה, ואין להן קיום כנשים אוטנטיות. מבקרי החברה המודרנית משתמשים ב’ייצור’ ביחס לבני אדם כשהם רוצים להצביע על שטיפת מוח. למשל, כדי לבטל את הלגיטימיות והאוטנטיות של השהידים הפלסטינים מדברים הישראלים על "ייצור מתאבדים" בנשימה אחת עם ייצור פצמ"רים וטילי קסאם 2. משמעות ביקורתית יש בדרך כלל גם למושג "פס ייצור". הביקורת הזו התקבעה באמצעות סרט המופת "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, ו"פס ייצור" הפך לקלישאה שלילית המייצגת עבודה לא אנושית ולא מספקת. בדף עמדה של הסיינטולוגיה נכתב למשל כי "יש סבורים שקל יותר לעמוד מול המוות מאשר מול חיי עבדות של פס ייצור".
למרות זאת, בדרך כלל ‘ייצור’ היא מילה חיובית. "עם הפנים אל הייצור" היא סיסמת מפתח של ממשלות רבות בישראל, ומובטל הוא מי ש"נפלט ממעגל הייצור". כאשר נסגר "פס ייצור" אחד ב"בגיר" חרב עולמן של עשרות משפחות עובדים. יצרן הוא אדם התורם לחברה ולכלכלה. הייצור אמור להיות היסוד הבריא של הכלכלה, לא רק משחק של ספקולנטים, אלא שימוש הוגן במשאבי הטבע והתרבות לצורכי בני האדם. הבעיה היא, שבכלכלה המודרנית לא ברור בדיוק מהו ‘ייצור’. מה בדיוק מייצר עורך הדין? או הברוקר? או האמן? או הספורטאי? ומה מייצר החייל בחזית? לפחות על פי השימוש הלשוני מתברר שהם בכל זאת "מייצרים" משהו. כדורגלן פלוני במשחק כדורגל "מייצר מצבים שמהם ניתן לכבוש שער", פלוגת לוחמים "מייצרת אש". אנשי עסקים "מייצרים רווחים", ובתעשיית הטלקומוניקציה מחפשים דרכים "לייצר זמן אוויר", כלומר, לגרום לאנשים לשוחח בטלפונים סלולריים.
השימוש הלשוני ב’ייצור’ בדוגמאות האלה נראה מופרך, אבל הלשון נחלצת לעזרת הכלכלה באמצעות מילה אחרת ממשפחת השורש יצ"ר והיא 'מוצר'. השפה התעשייתית החדשנית הופכת את כל 'תוצרי' (עוד בן למשפחת יצ"ר) הפעילויות ל'מוצרים'. התעלול הזה קיים גם באנגלית בקירבה שבין to produce (לייצר) ו- product (מוצר). כך צץ ה’ייצור’ שנזרק מדלת היצרנות וחוזר לשפה דרך חלון הצרכנות. עורך הדין אולי אינו "פועל ייצור", אבל יש לו "מוצר" להציע: ייעוץ או הגנה משפטית. אולי הסופר אינו "מייצר" ספרים, אבל הוא בהחלט מציע "מוצר", הוא הספר.
הקירבה הלשונית טורדת המנוחה בעברית היא בין 'ייצֵר' ו’ייצור’ בפיעל, המייצגים את עולם התעשייה והמוצרים, לבין 'יָצַר' ו'יוצר' בבניין קל המייצגים פעילות אנושית מקורית וייחודית. הבלשן יצחק אבינרי הוא שהציע כבר ב-1927 בעיתון הארץ להשתמש בפועל 'מייצר' בהקשר התעשייתי, ולהימנע משימוש ב'יוצר'. הוא מנמק: "כל העיתונים כתבו אז 'בית החרושת יוצר גרביים, תעשיית הברזל יוצרת מיטות', וראיתי בזה כעין חילול היצירה והיוצר". באנגלית יש מרחק משמעות רב בין produce במשמעות ייצר לבין create במשמעות יָצַר. בעברית הם נשארו תחת אותו שורש.
הפועל יצר מופיע פעמים רבות במקרא, ובדרך כלל היוצר הוא אלוהים. 'יְצור' או 'יְציר' הוא מי שנוצר בידי אלוהים. 'נייר אשר יצר' הוא נייר טואלט, על פי התפילה התלמודית המפורסמת "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחוכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים". בתהליך הפרשני של העברית הותר לאדם העושה יש מאין, מעשה אמנות או רעיון חדשני, להיקרא יוצר, מעין אלוהים קטן, והמוצר שלו – יצירה, להבדיל ממוצר תעשייתי רגיל. הפועל הקרוב, ברא, נשאר בתחום המיתולוגי והדתי, ושומר על בלעדיות אלוקית.
בעניין זה מצאה הבלשנית הדסה קנטור שבעברית החדשה, בספרות ובתקשורת, החלו גם בני אדם לברוא. למשל: "תיאטרון המבקש לברוא על הבמה מציאות של חלום" (אליקים ירון, מעריב). "לברוא מניע סביר ולייחס אותו לרצח" (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות). "לחזור אל ההתחלה ולברוא ממנה את הקולנוע מחדש" (אורי קליין, הארץ). "האיש ברא נווה מדבר" (גל אוחובסקי, מעריב). חיים באר, בספרו "חבלים" כותב: "לדאבוני עלי להודות כי קצרה ידי לברוא לאמא דמות". וסילבי קשת חזתה את התהליך באחד מטוריה בידיעות אחרונות: "היו היו פעם 'אמנים'. כעת יש 'יוצרים'. אם נתקדם בקצב הזה, האמנים של אתמול והיוצרים של היום יהיו 'הבוראים' של מחר."
הניגוד בין הייצור והיצירה בא לביטוי גם כאשר רוצים לשבור את "שיגרת פס הייצור", מצב שבו יש לגלות "יצירתיות". ה"יצירתיות" אינה מובחנת רק למעשה האמנותי אלא לכל תחומי הפעולה, ולפעמים היא זוכה במצב הישראלי לפיתוחים מעוררי צמרמורת נוסח "פיגוע יצירתי", אחיו השובב של "פיגוע איכותי". ולחילופין, אורי מילשטיין כותב ברשימה על מושא כתיבתו אריק שרון: "כל חייו היה שרון יצירתי בתחום הביטחוני. יצירתו החשובה ביותר של שרון היתה יחידה 101, שהוקמה באוגוסט 1953".
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged deal, איטלקית, אנגלי, אסקימוסים, גֶשֶפט, דיל, דרכון, הימורים, השגה, השמיד, חבר כנסת, חינוך, חקלאות, חשד, טיפוס, טריקים, יחדיו, יידיש, לא כשר, לדינו, מאכערים, מהפך, מונח, מונקי ביזנס, מילון, מילים, מסחרה, מסקרדה, מפוקפק, מפוקפקים, מפלגות, משטרה, משפט הולילנד, נשף מסיכות, סחר מכר, סלנג, ספורט, ספק, עברית, עיסקה, עסק, עסקי קופים, ערבית, פוילע שטיק, פוליטי, פירוש, פרשייה, קב"ן, קבלני קולות, קומבינה, קונוטציה, קמבן, קנוניה, רישיון, רשות מקומית, רשימת חיסול, שחיתות, שטיק, שלג, שקלים, תחמון, תיירות, תככים, תכמנות, תלמוד, תרגיל on אוגוסט 21, 2016|
20 Comments »
לאסקימוסים יש הרבה מילים על שלג, לנו יש הרבה מילים על שחיתות פוליטית, נושא חוצה מפלגות, נוחת ברשויות מקומיות, וגם המשטרה, שנועדה להגן עלינו מפני השחיתות, נגועה בה.
גֶשֶפט. תרומה ותיקה של היידיש, שבה משמעותה נייטרלית: עסק, עיסקה או חנות. בימי פריחת סלנג היידיש המילה שימשה ככינוי לעסקים לא כשרים, במסגרת הביטוי 'געמאכט א געשעפט", עושים עסקים. מילון בן-יהודה בן-אמוץ מזכיר את הביטוי טי.טי.ג'י., שהתייחס לפעילויות הרכש והעלייה הלא חוקית של ההגנה באירופה, ראשי תיבות של "טלחס-טיזי-גשפט" ("טלחס-טיזי" אף היא קללה עתיקה, בערבית).
דיל. בעיקר ברבים: "דילים". משמעותה במקור האנגלי נייטרלית: עיסקה (deal), אך גם בשימוש האנגלי היא משמשת מאז המאה ה-19 לציון עיסקאות סודיות בין פוליטיקאים וכן חדרה לעולמות מפוקפקים: הימורים וסמים, שם פורחים גם בעברית ה"דילרים". מופיעה בשימוש נרחב בעולם התיירות, במשמעות חבילת מכר: "דילים לוהטים לפראג".
מאכערים. המאכערים, ובעיקר אחד, ש.ד. המנוח, עמדו במרכז משפט הולילנד. המאכערים אינם רק אנשים של עיסקאות ענק, רובם מתרוצצים בלשכות מוסדות שונים תמורת כמה שקלים כדי לקדם השגת רישיון לפתיחת מרפסת או לחדש דרכון שתוקפו פג יומיים לפני נסיעה גורלית לחו"ל. מאכער היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי עושה או מבצע. בעבר, יש לומר, היא הייתה דווקא מילה חיובית. המאכער הוא האיש המעשי, היודע לדחוף ולהזיז עניינים.
מונקי ביזנס. ביטוי אנגלי ("עסקי קופים"), שהתפתח מכינוי לתעלולי ליצנים לתחום העסקים והפוליטיקה. מקור הביטוי בשפה האנגלית, מימי שלטון האימפריה. אינו בשימוש נרחב בעברית.
מסחרה. מלה ערבית שמשמעותה "עניין לא רציני". על-פי וילי אליאס הערבים שאלו אותה מן האיטלקית, והיא שיבוש של "מסקרדה", נשף מסיכות. בסלנג העברי נדבקה בה האסוציאציה התכנית-פונטית מהביטויים "סחר מכר" או "סחר סוסים", ומכל אלה התגבש השימוש הרווח: עסקי ציבור לא כשרים.
מפוקפק. שם תואר תלמודי שמשמעותו "שיש להטיל בו ספק". נדבק למילים רבות ומטיל בהן רבב על פי עקרון הקלישאה הזוגית: "טיפוס מפוקפק", "עבר מפוקפק" ועוד. שמענו רבות על "עסקאות מפוקפקות", "גורמים מפוקפקים", וח"כ פלוני העלה רעיון לפסול בעתיד "חברי כנסת מפוקפקים".
עיסקה. הדיל העברי, מילה תלמודית נייטרלית, הזוכה לקונוטציה שלילית או חיובית על פי ההקשר או התוספת בנוסח "עיסקאות מפוקפקות".
פוילע שטיק. ביטוי ביידיש שנעלם כמעט לגמרי, במשמעות עסקים לא כשרים או "טריקים". פוילער הוא גם עצלן וגם רקוב, ובמילה "שטיק" השתמשו גם בסלנג העברי במשמעות "מעשה נכלולי". משמעות הביטוי היא ככל הנראה "עניין רקוב".
פרשייה. הדרך המשטרתית-תקשורתית להציג אירוע שיש בו חשד לפלילים בלי לנקוט עמדה או לחרוץ דין.
פרשה. אירוע בעל השלכות רחבות, בדרך כלל שליליות. "הפרשה" בה"א הידיעה התרחשה בשנות השישים בין בן גוריון ולבון, אבל היא לא היתה האחרונה. לשימוש הזה הד מקראי-מסורתי, "פרשת השבוע".
קבלני קולות. הקבלן התלמודי שעסק בעיקר בחקלאות התפשט בימינו לתחומים רבים, כשעל סדר היום הציבורי דווקא "קבלני כוח אדם". עירוב הקונוטציה העסקית עם הפוליטיקה בשילוב "קבלני קולות" נחשב איום על הדמוקרטיה.
קומבינה. מילה בתפוצה מתגברת, סידור עניינים בערמומיות אך בהסכמה, קיצור של המילה הלועזית "קומבינציה", בהשפעת המילה הזהה בלדינו, והמילה היידית קומבינע. נפוצה בצה"ל, ויש טוענים שהיא נגזרה מהשורש קב"ן (קצין בריאות הנפש), הנקרא גם "קמב"ן" ומסייע לצעירי ישראל להימנע משירות צבאי. מילה נגזרת: קומבינטור. פועל: לקמבן.
קנוניה. מילה תלמודית טעונה מאוד, בשימוש לא רב היום. נכתבת בתלמוד כמעט תמיד בא': קנוניא, אבל קיבלה את ה' הנקבה בעברית החדשה. גם כאן המקור חף מכל עוון: קוינוניא ביוונית פירושו שותפות.
רשימות חיסול. עוד דוגמה לחדירת שפת עולם הפשע והמלחמה בטרור לפוליטיקה.
שחיתות. 'השחית' פירושו במקרא השמיד, אך בכמה הופעות הוא משמש במשמעות המוסרית ("השחיתו והתעיבו עוול"), וכן 'מושחת' ("ונודר וזובח מושחת לאדוני"). מושחת הוא מכאן "מת מבחינה מוסרית", או לפחות "מקולקל מידות באופן קיצוני". 'שחית' במשמעות המוסרית היא מילה ארמית מקראית, וכמוה 'שחיתה' בתלמוד. המילה 'שחיתות' נוצרה בימי הביניים במשמעות צרה ומצוקה, ובעברית החדשה קיבלה משמעות מוסרית.
תככים. מונח נפוץ לעסקים פוליטיים כשרים-אך-מסריחים, שמקורו במקרא במשמעות מעשי עושק וגזל, על פי הפסוק במשלי "רש ואיש תככים נפגשו". בעברית החדשה המילה יוחדה לעסקים פוליטיים אפלים, וממנה נגזרה צורת היחיד "תכך", למרות שבמקרא הצורה היא "תוך". יאיר לפיד כתב בשעתו על חיים רמון: "אין תכך ואין סכסוך שהוא לא היה מעורב בו".
תכמנות. עסקים לא כשרים אך מעין-לגיטימיים, על גבול השובבות. נגזרה מהמילה 'תחמון' (או תכמון), שנוצרה בחיל האוויר בשנות החמישים, כראשי תיבות של "תכנון מכמונת".
תרגיל. עוד מלה נייטרלית המשמשת לצבא, לספורט ולחינוך, שחדרה לתחום האפור במשמעות מהלך הונאה ערמומי, בביטויים כמו "עשה לו תרגיל". בפוליטיקה נודע לשמצה "התרגיל המסריח", שהוא מונח שטבע יצחק רבין כשזעם על מהלכו של פרס לפירוק ממשלת האחדות ב-1990, אבל מעטים זוכרים את המונח הסרקסטי "התרגיל המבריק", שנטבע כאשר פירק רבין את ממשלתו הראשונה, והביא למהפך 77'.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged A I U, Green Peace, אנגלית, ארוכה, ארצות ערב, ביטוי, דיבור, הברה, הגייה, הטעמה, וילי אליאס, חלום, חלון, ישראלי, מבטא, מוזיקה, מזרחיים, מחוזקת, מטריקה, מילים, מלעיל, מלרע, מרוקאים, סימנים, עברית, עולה, עיצורים, עיראקים, ערבית, פולנים, פונו, פונומטריקה, צברי, רוסיה, שמות, שפה, תנועה on יולי 21, 2016|
12 Comments »
ארץ הגירה כמו שלנו היא חגיגה מוזיקלית. זה ודאי היה כך בשנות החמישים והשישים, אבל גם היום אפשר לשמוע ברחוב את ציוצי הפולנים, החיתוך המרוקני הכבד, זמרת הרוסים, וביניהם את האקצנט הצברי שעדיין קשה לאפיין אותו. ובעצם, מה רע בכך שכל אחד מדבר במבטא אחר, כל עוד כולם מבינים זה את זה?
הנושא הזה העסיק את וילי אליאס, איש מוזיקה ותיק ורב-פעלים, שהלך לעולמו לא מכבר. כמעט שלושים שנה ניהל את המכון למוזיקה ישראלית שאותו יסד ב-1961, ושנים רבות היה מנהל המקהלה הלאומית רינת בימי זוהרה. וילי הבין שיש בעיה. לו עצמו היתה בעיה כשהתחיל להרצות באנגלית, וגילה שההרצאה המבריקה שהוא נותן אינה עוברת לקהל שומעיו. הם עסוקים במבטא שלו, ובעיקר בזיהוי המילים שאמר בצורה שגויה. לבעיה הזו גילה שיש שותפים ישראלים לא מעטים. מהאנגלית עבר לעברית, לעולים מכל אתר ואתר המדברים עברית במבטא השפה שגדלו בתוכה, ופשוט לא מבינים מה הם רוצים.
מה דעתכם, למשל, על "יש אבנים בכיס המרה שלי"? נשמע כמו גילוי לב של היפוכונדר. אבל כשאומר אותו עולה מרוסיה הוא מתכוון לאמר דווקא, שיש אבנים בכיס המורָה שלו. וכשהוא אומר "הלכתי למשרד הפנים בחלון", הוא לא מתכוון שעמד כנוע בחלון המשרד, אלא שהלך לסניף המשרד בחולון. מה הסיבה? ברוסית אין תנועת O בהברה לא מוטעמת. הרוסי אומר "פסיכָלוגי" וכשהוא רוצה להזמין משקה קל הוא מבקש קָקה-קולה, כי הצירוף נתפס כמלה אחת. אותה תופעה קיימת מסתבר בשפות אחרות, אבל יוצאי כל שפה מגיבים בדרך אחרת. הביטוי "אדוני השופט", שבו באות בזו אחר זו תנועות O לא מוטעמות, ייהגה אצל הרוסים "אדָני השָפֵט", אצל יוצאי עיראק "אדוּני השוּפט", ואצל האנגלוסקסים "אדֵני השֵפֵט".
בעיית הגייה היא סימן היכר בולט אצל אישי ציבור, אף כי היא אינה מכשול של ממש בפני נוכחות ציבורית. נתן שצ'רנסקי הגיע לתפקידים רמים עם מבטא רוסי כבד. שימי ריגר וטל ברודי מפרשנים ספורט במבטא אמריקאי. יוצאי עיראק ומרוקו הפכו שרים ורמטכ"לים למרות תקלות ההגייה שלהם. וילי אליאס אינו סבור שצריך לכפות עליו מבטא עברי תקין, אבל הוא יכול להפנות את תשומת לבו לשורת מילים הנשמעות במובן אחר מכוונת המשורר.
הלך וילי אליאס, שכבר נרשמו לזכותו פיתוחים מרשימים בתחום מה שקרוי "תיווּי" (כתיבת תווים באופן שיתאים לכוונת המלחין), והמציא מושג חדש שאותו לימד במוסדות ובהקשרים רבים, והרצה עליו ברחבי העולם, והוא הפונומטריקה. 'פונו' מלשון קול, 'מטריקה' מלשון מדידה. מבטא, הוא אומר, מורכב מארבעה יסודות. הטעמה ונגינה מצד ה'פונו', הגייה ופיסוק מצד ה'מטריקה'. מי שרוצה לדבר באופן שיובן על ידי שומעיו, צריך לדעת מהי הדרך התקינה לבטא כל מילה בשפה בה הוא מדבר, ואם צריך, אליאס מציע לו סימנים שיעזרו לו לזכור ולשמור.
ההטעמה היא נושא מרכזי בפונומטריקה. מה זו הטעמה? בעברית יש מלעיל ומלרע, וצריך לשמור עליהן. מילה כמו 'רושם' משנה את משמעותה אם אומרים אותה במלעיל או במלרע. הטעמה היא הארכה: ההברה המוטעמת ארוכה במקצת, ובעברית אפשר רק להאריך כדי להטעים. בשפות אחרות לעומת זאת יש שתי צורות הטעמה, ארוכה, או מחוזקת. ב'ואללה' הערבית ההברה הראשונה מחוזקת ולא ארוכה, וכך בקיצורי שמות כמו איציק. שמעון פרס, טוען אליאס, כשהוא מדבר באנגלית, נוטה בדרך כלל להפוך את הארוך לחזק, וכך כשהוא אומר I hope יוצא לו I hop. לפני זמן מה שמע אליאס קריינית ברדיו מדברת על ארגון איכות הסביבה גרין פיס (Green Peace), גם היא חיזקה את ההברות במקום להאריך אותן ויצא לה Grin Piss – חיוך משתין.
השימוש הלא נכון בהטעמה גורם צרות לישראלים המדברים אנגלית. לעומת זאת, שימוש לא נכון בעיצורים במעבר בין שפות הוא מתכון לאי הבנה ובדיחות לרוב. הרבה בדיחות היו על הייקים שהתקשו לאמר "ס" ו"ב" דגושה בראש מילה והעדיפו עליהן את "ז" ו"פ", ומכאן הבדיחה אודות ראשי התיבות של "פז" – פנזין וזולר, ועל גרטכן מגבעת ברנר שביקשה מסדרן העבודה "בחור סריס עם זין". אליאס מספר על איש מוזיקה ידוע מיוצאי גרמניה שהתקשה לומר "קצר וקולע", והיה משבש "קצר וקולט".
אצל יוצאי ארצות ערב קרה תהליך הפוך. בערבית לא תמצא כלל פ' דגושה וב' לא דגושה. הבדיחה המפורסמת בהקשר זה היא על אותו קונה המבקש תקליט של בך, והמוכר מתנצל שיש לו רק תקליט מבלסטיק, ומכאן גם החידוד הפרסומי 'כפר ביקרתם?' בהתייחס לכפרים דרוזים. ולמה מתכוונים הפולנים כשהם שרים ברגש "צרור חמור לי"? סביב המרוקאים קיים פולקלור שלם עקב אי יכולתם לבטא "ש" בראש מילה אלא דווקא "ס", וכך סופר על דוד לוי המתפעל מביקור אצל קלינטון בעצם המשבר ביוגוסלביה: "כל רגע הוא אומר לי, בוא סנייה [בוסנייה], בוא סנייה".
אנשי ציבור מזרחיים עמלו קשות להיפטר מיסודות מסגירים במבטא שלהם, הנובעים מכך שבערבית יש רק שלוש תנועות – A I U. אמנם בערבית של היהודים העיראקים ניתן היה לאמר E בסוף המילה, אבל לא באמצעה, ולכן אפשר לשמוע אצלם מילים כמו אִפשָר במקום אֶפשָר. משה שחל, שעמל קשות לבטל את ספיחי ההגייה העיראקית, היה חוזר לכור מחצבתו במצבי לחץ ואומר מילה כמו "באִמֶת" במקום "באֱמֶת". אצל הדרום אמריקאים בולטת ההחלפה של "מ" בסוף מילה, שאינה קיימת בספרדית, ל-נ', וגם על כך רבו הבדיחות נוסח "אני מדרון אמריקה".
אליאס מודה שמבטא מלידה קשה מאוד לשנות, אבל הוא מציע בכל לב לאנשים שדיבורם אומנותם, וכאלה יש רבים מאוד, לעבוד על ביטוי נכון של כמה שיותר מילים, ובעיקר מילים שמשנות את משמעותן בדיבור לא נכון. הוא בוודאי ממליץ לאנשים הנדרשים להופעה באנגלית לעשות זאת. דיבור שגוי באוזני קהל בעלי עסקים או אנשי אקדמיה יכול להוריד לטמיון עבודה ממושכת ומושקעת בהכנת פרויקט או הרצאה. את זה עושים על ידי פירוק הגיית המילה לארבעת המרכיבים, וסימון בסימנים שונים במילים המועדות לפורענות. או כפי שאמר חורחה שעלה מארחֶנטינה לאהובתו סשה שעלתה ממַסקבה: יש לי חָלון, לבנות בית עם חַלּון, בְחָלון.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבטיח, איש, אישה, ביגוד, בלוג, בלשון הדיבור, בפלה, גולני, דוגמה, חומוס, חייל, חמור, יומן רשת, יחיד, ילד, ילדה, ישראלי, מיץ, מכנס, מלפפון, נוח, נח"ל, נעל, סנדל, עגבניה, ערבית, פרסומים, צבא, צנובר, צנחנים, קיבוצי, רבים, ריבוי, שוק, שור, שמות, שפה, תופעה, תחתון on יולי 7, 2016|
26 Comments »
באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".
'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.
'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.
בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.
לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.
האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך מוביל יהושע את עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.
בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.
אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".
מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged aceldama, אדמה, איכר, במקרא, בעלי חיים, בציר, ברית החדשה, גבבה, גזר, גרעינים, חג שבועות, חדשה, חיטה, חפירה, חקלאי, חרמש, טורייה, יָגב, יוגב, ילדי ישראל, כורם, כורמים, כרם, לולן, לשון חכמים, מגל יד, מגל קציר, מטע, מילון, מילים, מעדר, נגזרת, נוטע, נוסטלגיה, ניר, סכין, עברית, עובד, עויבד, פולחן, פירוש, פלאח, פרדס, קטיף, קצרו, קש, רפתן, שדה, שדמה, שובך, שימוש, שירה, שעורה, תבואה, תבן, תנ"ך, תפוחי אדמה on יוני 9, 2016|
13 Comments »
חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.
'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.
'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.
לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.
מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.
אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.
מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.
"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי. גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.
אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.
גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.
חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.
לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר, והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.
עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.
והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged like, אֶה, אז, אמצע, אנגלית, בֶּה, ביטוי, בלשנים, בעצם, הקשר, התחלה, חלופה, חלופי, ישראל, כאילו, ככה, להשמיע, למעשה, מֶה, מגמגם, מילים, מסובך, משמעות, משנה, משפט, נו, סוף, סלנג, עברית, פירוש, פשוט, ציגלה, קושי, ריק, שימוש, תכלס, תרגום on מאי 26, 2016|
9 Comments »
האדם הוא יצור מגמגם. מהו גמגום? עצירה של הדיבור עקב קושי קוגניטיבי לספק לדובר את המילים המתאימות. הקושי הזה הוא של כולנו, כמעט כולנו, אבל לרובנו יש דרכים להתגבר על הקושי באמצעות מחסן חירום: מילים שניתן לתחוב אותן בתוך המשפט עד שהוד מעלתו המוח יואיל לספק לנו את המילה הנדרשת להמשך המשפט. מילים אלה זכו בבלשנות לכינוי 'קשרים ריקים'. הם קושרים מילים במשפט, אבל הם ריקים לכאורה ממשמעות. יש גם שם חלופי: 'סמני שיח'.
הקשר הריק המקובל ביותר והמורה על כך שמדובר בעצם בגמגום הוא "אֶה", ובגירסה האנגלית "אֶר". מילון אוקספורד קובע כיer הוא מבע המבטא היסוס, והוא הוקלט ותועד לראשונה באנגליה באמצע המאה ה-19. ל’אֶה’ ו'אֶר’ אחים ואחיות כמו ‘אֶם’, 'אוּמ’, 'אהמממ’. היידיש מלגלגת על הגמגומים האלה בביטוי ‘אֶ-בֶּ-ציגלה מֶה’: אֶ-בֶּ, העז אומרת מֶה.
בדרך כלל הקשרים הריקים הם מילה וביטוי בעלי משמעות. אלא שהמשמעות אינה חלק מיצירת משפט מלוכד ונהיר, היא אינה דרושה לנו כשאנו משמיעים את דברינו. לפעמים היא אפילו מנוגדת לטקסט, אבל אנחנו חיים עם הפרדוכס בשלום. למשל:
"אז נלך מחר לסרט?" אז היא מילה המרמזת על העבר, הסיפור כאן עתיד להתרחש, אולי מחר.
"זה היה, פשוט, נורא מסובך". פשוט או מסובך? מסובך. ברור.
"טוב, מה שקרה היה נורא ואיום". טוב או נורא ואיום?
"לא, תקשיב, אני מסכים לכל מילה שאתה אומר". אז למה לא? כן!!
"בסופו של דבר, התחלנו בעבודה במלוא המרץ". סוף, התחלה, אמצע?
מקור הביטוי "בסופו של דבר" הוא מלשון ימי הביניים. הרמב"ם, למשל, אומר בפירוש למשנה: "תהיה תכליתו בסופו של דבר שמגיע לדבר שחייבין על זדונו כרת" (סנהדרין יא ב). אצל הרמב"ם הביטוי אינו קשר ריק. הוא מתאר סיכום של תהליך מחשבתי. לביטוי הזה קרוב משפחה האהוב מאוד על אנשי המשפט: "בסופו של יום", תרגום של הביטוי האנגלי at the end of the day. אפשר להשמיע אותו גם בבוקר.
קבוצה רבת השפעה בעולם הקשרים הריקים היא בעלת ארומה פילוסופית, ובה מככבים ארבעה קשרים: למעשה, בעצם, בעיקרון, ממש.
"למעשה התוכנית התבצעה תוך שנה וחצי". ולהלכה? יותר? פחות?
"בעצם לא התכוונתי לפגוע בך". התכוונת או לא התכוונת?
"אתה בעיקרון רוביק רוזנטל?" שאלה שנשאלתי לא פעם אחת. בהחלט. בעיקרון, כן, בעצם.
"זה ממש לא שווה כלום", אז זה לא ממש ממשי הדבר הזה, לא כן?
הדוגמאות האלה הן, בעיקרון, המחשה לביקורת שיש לחלק מהבלשנים כנגד המונח 'קשר ריק'. לכל אחת מהמילים האלה יש משמעות. נכון שהיא אינה דרושה להצגת הרעיון במשפט, אבל אין לטעון שהיא 'ריקה'. 'ממש' נועד להדגשה, 'בסופו של דבר' למעין סיכום, 'פשוט' להצגת המשמעות המיידית והברורה של המשפט. השקפתי היא שהקשר נותר ריק כי הוא איבד את המשמעות הגלומה בו עקב השימוש, אבל אין צורך להכריע בוויכוח כאן. הוויכוח הלא פתור הזה חל גם על הקשר הריק המוביל של המאה ה-21, 'כאילו'.
'כאילו' ממלא כאן תפקיד של קשר ריק גנרי, לכל משימה ולכל משפט, ואם אפשר כמה פעמים במשפט. ל'כאילו' יש בשיח הישראלי סבא ואבא. הסבא הוא 'אפעס', ומי שגדל בישראל כילד עד שנות השישים יכול היה לשמוע 'אפעס' באותה תדירות בה אנו שומעים היום את 'כאילו'. אפעס פירושו ביידיש: משהו. את אפעס ירש 'יעני', או בשיבוש 'יענו', בערבית: כלומר. הדוד הייקה של שתי מילים אלה הוא הקשר הגרמני אַלְזוֹ.
אז איך, למעשה, צץ לנו ה'כאילו'? 'כאילו' היא החלופה העברית של המילה האנגלית like, המשמשת כקשר ריק בשפה האנגלית הגלובלית. המילה התלמודית כאילו, שהיא אכן רבת משמעות, החליפה את like בזכות קרבת המשמעות בין המילים (X דומה ל-Y), וגם בזכות דמיון הצליל וזהות העיצורים בין המילים. ל'כאילו' דבקה לאורך כמה שנים החברה 'כָזה', וכך נולדה שפת הכזה כאילו, המזוהה עם מה שקראו פעם 'שינקינאית'. על השימוש ב'כזה כאילו' כבר נכתבו מאמרים אקדמיים, ונטענה בהן הטענה שהם מבטאים את רוח התקופה הפוסט מודרנית, שאינה מייחסת אמת מוחלטת ואמונה בטוחה לשום דבר ועניין.
'כאילו' הפכה עם הזמן בסיס לכמה קשרים ריקים מורכבים יותר, ואפילו למשפטים שלמים, חסרי משמעות אך אפקטיביים. "כאילו מה", כלומר, על מה מדובר, איזו טענה טיפשית מסתתרת כאן, צורה מקוצרת של 'כאילו מה אתה אומר כאן?', 'כאילו מה זה מספר לנו?'; "כאילו דה": ברור, אין צורך להשמיע את המובן מאליו. 'דה' אינו קשר ריק, אלא מילת סלנג אמריקנית: duh?!, שפירושה: איזו שטות אתה אומר, ולחילופין, "כל אחד יודע את זה, ברור!!!" הביטוי האנגלי המלא הוא like duh?!. והיפה מכולם, סמל הימים האלה: "תכלס סבאבה כאילו?!" 'תכלס' כבר תופס את מקומו כקשר ריק נפוץ, ומחזיר את עטרת היידיש ליושנה.
וטיפ לסיום. איך מזהים קשר ריק? חוזרים על המשפט בלעדיו. אם לא נפגע המסר, לפנינו קשר ריק. אבל מדובר בעבודה רבה מאוד. חיינו ושיחותינו מוצפים ב'למעשה', 'בעצם', 'ככה', נו', 'אז', ואֶה, בֶּה, ציגלה מֶה.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אור, גזענות, הגזע השחור, הדגל השחור, הומור שחור, היד השחורה, הפנתרים השחורים, חוזה שחורות, חתול שחור, ישיבה שחורה, כבשה שחורה, כישוף שחור, כסף שחור, לבן, מתחרדים, עולם, פועל שחור, צבע, רשימה שחורה, שוק שחור, שחור, שחור הוא יפה on אפריל 27, 2016|
28 Comments »
וכה אמר (או ציטט) נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה: "הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור יסמל מזל רע, והצבע הלבן יסמל את השלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחורים בלוויה ובגדי לבן בחתונה. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מיסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו כשאנו משחקים סנוקר, אינך מנצח עד שהכדור הלבן לא ידחוף את הכדור השחור אל החור שבשולחן. אבל לי לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור".
דודלה חורש ששלח לי את הקטע הנפלא הזה כותב: "תוך כדי קריאה עלו בי שאלות והתעוררה סקרנות בנושא הצבע השחור. בעצם אינני מבין מדוע נוצר הביטוי 'רשימה שחורה'? ולמה ה'שחור' מבטא בד"כ קונוטציות שליליות? ולמה מזל רע הוא 'שחור'?
לפני שאנסה לענות על שאלתו של דודלה 'למה?' ראוי לבדוק את העובדות הלשוניות. האם הצבע השחור הוא אכן הצבע הרע, השלילי והדחוי מכולם? התשובה היא שאכן זה המצב, אך לא לאורך כל החזית. חיטוט בשימושים של 'שחור' כמילה עצמאית וכחלק מצירופי לשון מגלה באילו ממתחמי חיינו הוא מככב.
שחור הוא צבע האסון. חוזה שחורות הוא מי שצופה אסונות. מי שנעשה לו חושך בעיניים הוא מי שמגלה לחרדתו שנקלע לאסון כלשהו. הביטוי הזה קיים ביידיש וכן בגרמנית וברוסית, אך יש לו בסיס במקרא, במגילת איכה: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ". יום שחור הוא יום של כישלונות ואסונות קטנים או גדולים, וכך נקרא ה-29 ביוני 1946 'השבת השחורה', היום שבו נאסרו בבת אחת רבים מראשי היישוב על ידי השלטון הבריטי, ונחשפו מצבורי נשק של ההגנה.
הצבע השחור הוא צבע הייאוש. המרה השחורה נקראת כך גם על פי צבעה כאחת מן הליחות המעצבות את האופי האנושי, והיא אחראית על הדיכאון. המיואש חש "שחור על הנשמה", והפועל העוסק בעבודה חסרת טעם ומפרכת הוא "פועל שחור".
שחור הוא צבע המוות. הומור שחור הוא הומור מקאברי המשלב בדיחות העוסקות במוות. מסגרת שחורה היא זו המבשרת על המתים. כאן חובר המוות לצבע הדפוס, הצבע השחור, ומזכיר את הביטוי "שחור על גבי לבן", המתייחס לדברים הנכתבים בעיתון או בספר ואי אפשר להתעלם מהם.
הצבע השחור נקשר לאמונות תפלות. חתול שחור משמש כסמל למזל רע ברוב תרבויות אירופה, וכך התגלגל גם לעברית דרך הפולקלור של דוברי היידיש והלדינו. עם זאת הוא נחשב גם כסימן למזל טוב בתרבות הסקוטית והקלטית. האמונות התפלות מבחינות בין כישוף לבן, שנועד לריפוי ולסיוע, לבין כישוף שחור, או מגיָה שחורה, שנועדו לגרום נזק.
גם הדגל השחור על חוף הים חובר לקבוצת האסונות, שכן תפקידו להתריע על אסון, ובעבר הוא אף שימש אות אזהרה כנגד מגיפות. הדגל השחור נכנס לפנתיאון השפה בזכות השופט בנימין הלוי, בפסק הדין במשפט שוטרי משמר הגבול שהורשעו בטבח בכפר קאסם שהתרחש באוקטובר 1956: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'".
הדגל השחור הוא גם סמלם של הפיראטים, שנקראו גם "היד השחורה". הוא שימש כסמלן של כמה תנועות שיצאו כנגד הסדר הקיים, כגון התנועה האנרכיסטית. תומכי מוסוליני באיטליה הפשיסטית בחרו בצבע השחור לחולצתם. הפלסטינים זוכרים לדיראון את סֶפּטמבר השחור, פעולות דיכוי שנערכו נגדם בממלכת ירדן ביוזמת המלך חוסיין בספטמבר 1970. ארגון טרור פלסטיני שהחל את פעילותו בשנות השבעים קרא לעצמו על שם אירועים אלה, והיה אחראי לרצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.
תנועה היסטורית מרכזית ששילבה את הצבע השחור בשמה היא "הפנתרים השחורים", תנועת מחאה של השחורים באמריקה, ששמה אומץ לשמה של קבוצה מזרחית רדיקלית בראשית שנות השבעים בישראל. התנועה הזו חוזרת לנאומו של מוגאבה ולשאלה שקשה להשיב עליה: האם צבעם השחור של בני "הגזע השחור" הוא המקור לגזענות כלפיהם, באשר השחור הוא "צבעו של הרע"? השפה דווקא אינה תומכת בכך, שכן הכינויים הגזעניים כלפי שחורים היו והינם מגוונים ואינם מתייחסים דווקא לצבע, מ'ניגר' ועד 'כושי סמבו', ואילו black או שחור נחשב נייטרלי יותר.
כאשר בחרו הפנתרים הישראליים בשמה של התנועה האמריקנית הם התייחסו לכך שהמזרחיים נתפסים בעיני הציבור ההגמוני האשכנזי 'שחורים'. ואכן הכינוי שניתן למזרחיים שנים רבות לפני כן היה שווארצע חייס, ביידיש: חיות שחורות. הביטוי "דופקים את השחורים" המתייחס למצבם של המזרחיים נטבע על ידי עורך השבועון "העולם הזה" אורי אבנרי, בכותרת למאמר על מקרה רצח שאירע בשנות החמישים, שבו הואשם בן עדות המזרח ברצח צעירה אשכנזייה. גם החרדים קרויים 'שחורים' עקב הלבוש שהם עוטים בחורף ובקיץ. 'ישיבה שחורה' היא ישיבה חרדית, והכיפות השחורות מעידות על חובשיהם שהם מן המתחרדים או המתחרדלים.
ואם בגזענות עסקינן, שחור הוא גם צבע הנידוי. כאשר פוגעים במוניטין של אדם 'משחירים את פניו'. 'כבשה שחורה' היא אדם שמעשיו גורמים בושה למשפחה, כך באנגלית, גרמנית ויידיש. מסתבר שערכה של הכבשה השחורה היה פחות מהלבנה, כי לא יכלו לצבוע את צמרה, וכן מפני שהצבע השחור נתפס כסמל לכוחות הרוע. הסוס השחור במירוצים הוא גורם בתחרות שיכולתו אינה מוכרת, והוא עשוי לשנות את פני המערכה. על כן הוא נקרא dark horse (סוס אפל), התרגום העברי מטעה במידת מה. רשימה שחורה כוללת קבוצת בני אדם שממסד כלשהו מגביל את זכויותיהם ודורש את רעתם.
הצבע השחור נקשר לפשיעה כלכלית. 'כסף שחור' הוא כסף המושג בדרכים לא חוקיות, 'כלכלה שחורה' ו'שוק שחור' מתנהלים בצידו האפל של החוק. בעולם הסמים הקשים שחור הוא כינוי לאופיום או חשיש הודי. כאן אין אפליה. הלבן, ההרואין, מסוכן לא פחות.
ואחרי כל אלה, שחור הוא גם סמל ליופי. הנערה המאוהבת בשיר השירים שרה: "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ואומרת על עצמה: ""שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה". מרטין לותר קינג טבע את הסיסמה "שחור הוא יפה", והיא תפסה את האוזניים ואת הלבבות.
ובכל זאת, ישאל דודלה, למה דווקא 'שחור' זכה לקיתונות הגידופים האלה? יש לכך סיבה פיזיקלית: שחור אינו צבע אלא הוא האנטי-צבע, בולע הצבעים, לעומת הלבן שכל הצבעים מתערבבים בו. אבל השפה אינה מעוצבת על ידי פיזיקאים. שחור הוא צבע הייאוש, האסון והנידוי כי הוא צבעו של הלילה, הוא צבעו של העיוורון, הוא צבעו של האין, צבעו של המוות. בין האור והחושך בוחר רוב רובו של המין האנושי באור הלבן, ורואה בחושך השחור את מקור כל צרותיו ופחדיו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged Segway, אופנוע, אחילוף, אחירותם, אירופה, אלמנוע, אפודיון, באנג, בליעל, במקרא, בתולדת, ג'ונטיל, גבעולת בשדה, גוביינא, גזעול, גלגלץ, גרמנית, דרגנוע, הופכות, הלחם, הללויה, הרכב, זבריר, זנבנוע, זרקור, חדשיר, חומוצ'יפסלט, חייזר, חייל, חלביץ, חמום מוח, חרצןף, חרצף, חשב, חשמלורי, טיפורן, טמבלוויזיה, ישראבלוף, להביור, להרכיב, מגדלור, מדרחוב, מחזמר, מילים, מילים נפוצות, מעונוע, מרעול, נצמדות, נרגילה, סוכרזית, סתרשף, עברית, עממור, ערפיח, פזמניק, פירושה, פלאפון, צ'יפסלט, צורה, צפונבון, קולנוע, קטנוע, קקנוע, קראווילות, קרונוע, ראינוע, רב"ט, רכינוע, רמזור, שופרסל, שורש, שחורדיני, שלושער, שלשום, שמות פרטיים, שמרטף, שנהב, שפות, תוכבר, תקליטור on אפריל 14, 2016|
16 Comments »
אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.
ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.
כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם, ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".
מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות. שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.
בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.
במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.
אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח). ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’ הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".
אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.
ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".
השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.
השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא, הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית, ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 