בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מערכת המשפט עומדת בלב הסערה הפוליטית והציבורית בישראל כבר זמן רב. לכאורה זו שפה סגורה, לאנשי מקצוע בלבד, אבל שורה של מונחים המשרטטים את התחום מוכרים לכל ישראלי סביר, עוד מונח מעין משפטי.

בראש הרשימה עומדת חבורת האנשים העומדים בחזית מערכת המשפט. 'שופט' היא מילה מקראית, והיא מתייחסת לשרשרת של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שהשיפוט היה אחד מתפקידיהם, ראיה למעמד-העל של המשפט באותם ימים. יתר בעלי התפקידים לקוחים מהדיון המשנאי-תלמודי, וניכרת ברובם השפעה יוונית מובהקת.

בראש מערכת התביעה של המדינה עומדים שניים: היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. היועץ המשפטי נועד לסייע למדינה בסוגיות משפט אבל הוא גם ראש התביעה, עניין הכרוך כידוע בקונפליקטים לא מעטים. מקור המונח רוסי: yuriskonsult. 'פרקליט המדינה' הוא ביטוי השאול ממערכת המשפט הבריטית: State’s Attorney, או בגרמנית Staatsanwalt, כלומר: עורך הדין של המדינה. המילה 'פרקליט' יוונית במקורה: Parakletos, בעקבות הפועל parakatein – לזמן לעדות. לשימוש ב'פרקליט' מצורפת במקרה זה תמיהה. במסכת אבות נאמר: "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר: הפרקליט הוא סנגור. גם היום מוצגים עורכי דינו של אדם לעיתים קרובות כ"פרקליטיו". מדוע אם כן התובע הכללי הוא 'פרקליט המדינה', למרות שעיקר עיסוקו בהכנת כתבי אישום? התשובה היא שפרקליט המדינה הוא זה המייצג את המדינה בבית המשפט. מאחר שהמדינה היא התובעת ברוב המקרים, בוודאי בתחום הפלילי, נוצרה זהות בין 'תובע' לבין 'פרקליט'.

הקטגור והסנגור מופיעים כבר במשנה, והדמיון בין המילים אינו מקרי. kategoros הוא זה "המדבר נגד בפומבי", synegoros – זה המדבר בעד. kat לעומת syn הם נגד ובעד, agora היא התכנסות פומבית במרחב הציבורי. במדרש מסופר על דיון בפני אלוהים טרם גירושו של האדם מגן העדן. ומי בא להיות סנגור לאדם הראשון? יום השבת. מהמונחים התלמודיים נוצרו הפעלים 'לסנגר' ומולו 'לקטרג', בשיכול אותיות. הצורה ראשונית 'לקטגר' קשה להגייה.

מאין הגיע אלינו 'עורך הדין'? כאן התערבבו ביניהן לשון המשנה ולשון התלמוד. במסכת אבות במשנה נכתב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". בתלמוד הירושלמי באותו עניין נכתב אחרת: 'ארכי הדיינים', כלומר, ראשי הדיינים, משמעות התואמת את הרעיון, ויש אפילו טענה שבמשנה יש שיבוש של המונח הנכון. בפיוט המוקדם כבר מופיע 'עורך הדין', והוא לא פחות מאשר אלוהים, בתפקידו כשופט. בתפילת הימים הנוראים של אלעזר הקליר נכתב: "לאל עורך דין/ לבוחן לבבות ביום דין". המקצוע 'עורך דין', לטור ושתדלן.

התחום כולו קרוי "עולם המשפט". מאז ומתמיד התחרו ביניהן 'דין' ו'משפט' על הבכורה. מקור שתיהן בתנ"ך. המילה 'משפט' מובילה, והיא מופיעה יחד עם 'שופט' ועם הפועל 'לשפוט' ונטיותיהם כ-650 פעם. יש לה פירושים רבים: פעולת השפיטה, פסק דין, מערכת חוקים, נוהג וזכות חוקית. 'עמד למשפט' מקורו בתהלים, 'חרץ משפט' מקורו במלכים א'. 'בית משפט' מופיע במגילות הגנוזות, במגילת פשר חבקוק, בעקבות הצירוף המקראי 'אולם המשפט' מתקופת המלך שלמה.

'דין' והפועל 'לדון' משתרכים בתנ”ך הרחק מאחור בכ-40 הופעות בלבד, כולל המקבילה הארמית 'דינא'. פירוש המילה בשתי השפות הוא 'חוק'. מול המילה 'שופט', שממנה נגזר גם שם הספר 'שופטים', מופיעה 'דיין' בתנ”ך פעמיים בלבד, כמו ביריבות בין דוד לשאול: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ". חז"ל הפכו את היוצרות. המשנה והתלמוד אימצו את 'דין', והעדיפו אותה על 'משפט'. 'בית הדין הגדול', שנקרא גם בשם היווני "סנהדרין", היה המוסד העליון. ה'שופטים' היו ל'דיינים', הכרעות השופטים היו 'פסק דין' ו'גזר דין', מונחים המקובלים גם במערכת המשפט המודרנית. האדם המופיע לפני בית המשפט נקרא 'בעל דין'. מחוללת השינוי היא הארמית, שהשפיעה רבות על העברית באותה תקופה.

בעברית המודרנית נקבעה חלוקת תפקידים בין הדין והמשפט. 'משפט' הוא השם הכללי, שם התחום, ומכאן בית המשפט לדרגותיו, מערכת המשפט, כס המשפט ועוד. 'דין' משמש בתהליך המשפטי, ושואב מונחים וניבים מלשון חז"ל שנזכרו לעיל: פסק דין, גזר דין, הכרעת דין, דין פלילי ועוד. במערכת המשפט הפנים-דתית מככב הדין, 'בית דין צדק' החרדי הוא הבד"ץ, והשופטים במערכת זו קרויים 'דיינים'. גם במערכות שיפוט פנימיות אזרחיות נשמרה עדיפות ל'דין', וברבות מהן יש 'בית דין משמעתי'.

המילה 'משפט' התגלגלה למשמעות נוספת, לשונית-דקדוקית. משפט הוא יחידה תחבירית המביעה רעיון שלם. קשר המשמעות הוא אסוציאטיבי. ניתן לטעון שהמשפט הראשון שנאמר לבני האדם היה הוראה מחייבת ("פרו ורבו"), אף כי יש רואים בו ברכה ולא הוראה. בספר ירמיהו נעשה שימוש דו-משמעי ב'משפט': "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", כלומר, המשפט הוא למעשה פעולת דיבור. אפשר להצביע גם על כך ש'משפט' במשמעות דין הוא אמירה נחרצת הקובעת גורלות, הוא נחתך ומסתיים בנקודה, כמו המשפט התחבירי. בן-יהודה מראה במילונו שמקור המעבר בין תחום המשפט לתחום הלשון מצוי כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה, ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט". גם בשפה האנגלית מוצאים כבר בימי הביניים הוראה כפולה של sentence: גזר דין וגם משפט תחבירי.

התחום הבולט ביותר בעיסוק המשפטי הוא התחום הפלילי. המילה 'פָּלִיל' שמקורה אכדי, נרדפת בתנ”ך למונח 'שופט', ו'פְּלִילָה' היא משפט: "הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה" (ישעיהו טז 3). מכאן 'פלילי' הוא מה שמובא לבית המשפט וראוי לעונש: "גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (איוב לא 28). יש שרואים קשר בין 'פלילי' ו'תפילה', ששורש שתיהן פל"ל. תפילה היא תקווה, אך גם בקשה בליווי טענה. את הקשר בין 'תפילה' ובין 'פלילי' אפשר לראות במשחק המילים שבדברי התוכחה של עלי הכהן לבניו החוטאים (שמואל א ב 25): "אִם יֶחֱטָא אִיש לְאִיש וּפִלְּלוֹ אֱלֹהִים", כלומר, ישפוט אותו אלוהים על חטאיו, "וְאִם לה' יֶחֱטָא, אִיש מִי יִתְפַּלֶל לוֹ", מי יתפלל וייחל לדין צדק עבורו.

למעשה הפלילי יש בתנ"ך שלוש מילים נרדפות: פשע, חטא ועוון. בשפה המשפטית המודרנית הן זכו לבידול משמעות. 'חטא' הוא הסוג הקל ביותר, והעונש עליו הוא עד שלושה חודשי מאסר; 'עוון' הוא הבינוני, משלושה חודשים עד שלוש שנים; 'פשע' הוא החמור ביותר: משלוש שנות מאסר ומעלה. להיררכיה הזאת בין סוגי העבירות אין זכר בתנ”ך, ודווקא 'חטא' עשוי להיות חמור ביותר, ולשאת עונש מוות: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽת" (מלכים ב יד 6). והכי טוב להיות 'אדם סביר', מי שאינו מבצע פשעים, חטאים ועוונות.

Read Full Post »

בשולי טקס בחירת מלכת היופי לפני מספר שנים עמדו חברי קבוצה הקרויה "כביסה שחורה", היא הגדירה עצמה "קבוצת פעולה ישירה של לסביות והומואים". חברי הקבוצה נשאו כרזות שונות, וביניהן הכרזה "זה לא יופי – זה פס ייצור". ‘ייצור’, מסתבר, הפכה למילת מפתח בעברית הישראלית,  והיא צצה מפינות ומתחומים שונים, ומשחקת בכל הופעותיה משחק כפול: מילה קונסטרוקטיבית, חיובית, משוש נפשו של כל פרח כלכלה; ומילה אירונית, ביקורתית, שבאמצעותה נחשפים דווקא חוליי החברה והכלכלה.

"זה לא יופי, זה פס ייצור", פירושו שמלכות היופי הן חלק מתעשייה, ואין להן קיום כנשים אוטנטיות. מבקרי החברה המודרנית משתמשים ב’ייצור’ ביחס לבני אדם כשהם רוצים להצביע על שטיפת מוח. למשל, כדי לבטל את הלגיטימיות והאוטנטיות של השהידים הפלסטינים מדברים הישראלים על "ייצור מתאבדים" בנשימה אחת עם ייצור פצמ"רים וטילי קסאם 2. משמעות ביקורתית יש בדרך כלל גם למושג "פס ייצור". הביקורת הזו התקבעה באמצעות סרט המופת "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, ו"פס ייצור" הפך לקלישאה שלילית המייצגת  עבודה לא אנושית ולא מספקת. בדף עמדה של הסיינטולוגיה נכתב למשל כי "יש סבורים שקל יותר לעמוד מול המוות מאשר מול חיי עבדות של פס ייצור".

למרות זאת, בדרך כלל  ‘ייצור’ היא מילה חיובית. "עם הפנים אל הייצור" היא סיסמת מפתח של ממשלות רבות בישראל, ומובטל הוא מי ש"נפלט ממעגל הייצור". כאשר נסגר  "פס ייצור" אחד ב"בגיר" חרב עולמן של  עשרות משפחות עובדים. יצרן הוא אדם התורם לחברה ולכלכלה. הייצור אמור להיות היסוד הבריא של הכלכלה, לא רק משחק של ספקולנטים, אלא שימוש הוגן במשאבי הטבע והתרבות לצורכי בני האדם. הבעיה היא, שבכלכלה המודרנית לא ברור בדיוק מהו ‘ייצור’. מה בדיוק מייצר עורך הדין? או הברוקר? או האמן? או הספורטאי? ומה מייצר החייל בחזית? לפחות על פי השימוש הלשוני מתברר שהם בכל זאת "מייצרים" משהו. כדורגלן פלוני במשחק כדורגל "מייצר מצבים שמהם ניתן לכבוש שער",  פלוגת לוחמים "מייצרת אש". אנשי עסקים "מייצרים רווחים", ובתעשיית הטלקומוניקציה מחפשים דרכים "לייצר זמן אוויר", כלומר, לגרום לאנשים לשוחח בטלפונים סלולריים.

השימוש הלשוני ב’ייצור’ בדוגמאות האלה נראה מופרך, אבל הלשון נחלצת לעזרת הכלכלה באמצעות מילה אחרת ממשפחת השורש יצ"ר והיא 'מוצר'. השפה התעשייתית החדשנית הופכת את כל 'תוצרי' (עוד בן למשפחת יצ"ר) הפעילויות ל'מוצרים'. התעלול הזה קיים גם באנגלית בקירבה שבין to produce (לייצר) ו- product (מוצר).  כך צץ  ה’ייצור’ שנזרק מדלת היצרנות וחוזר לשפה דרך חלון הצרכנות. עורך הדין  אולי אינו "פועל ייצור", אבל יש לו "מוצר" להציע: ייעוץ או הגנה משפטית. אולי הסופר אינו "מייצר" ספרים, אבל הוא בהחלט מציע "מוצר", הוא הספר.

הקירבה הלשונית טורדת המנוחה בעברית היא בין 'ייצֵר' ו’ייצור’ בפיעל, המייצגים את עולם התעשייה והמוצרים, לבין 'יָצַר' ו'יוצר' בבניין קל המייצגים פעילות אנושית מקורית וייחודית. הבלשן יצחק אבינרי הוא שהציע כבר ב-1927 בעיתון הארץ להשתמש בפועל 'מייצר' בהקשר התעשייתי, ולהימנע משימוש ב'יוצר'. הוא מנמק: "כל העיתונים כתבו אז 'בית החרושת יוצר גרביים, תעשיית הברזל יוצרת מיטות', וראיתי בזה כעין חילול היצירה והיוצר". באנגלית יש מרחק משמעות רב בין produce  במשמעות ייצר לבין  create במשמעות יָצַר. בעברית הם נשארו תחת אותו שורש.

הפועל יצר מופיע פעמים רבות במקרא, ובדרך כלל היוצר הוא אלוהים. 'יְצור' או 'יְציר' הוא מי שנוצר בידי אלוהים. 'נייר אשר יצר' הוא נייר טואלט, על פי התפילה התלמודית המפורסמת "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,  אשר יצר את האדם בחוכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים".   בתהליך הפרשני של העברית הותר לאדם העושה יש מאין, מעשה  אמנות או רעיון חדשני, להיקרא יוצר, מעין אלוהים קטן, והמוצר שלו – יצירה, להבדיל ממוצר תעשייתי רגיל. הפועל הקרוב, ברא, נשאר בתחום המיתולוגי והדתי, ושומר על בלעדיות אלוקית.

בעניין זה מצאה הבלשנית הדסה קנטור שבעברית החדשה, בספרות ובתקשורת, החלו גם בני אדם לברוא. למשל: "תיאטרון המבקש לברוא על הבמה מציאות של חלום" (אליקים ירון, מעריב). "לברוא מניע סביר ולייחס אותו לרצח" (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות). "לחזור אל ההתחלה ולברוא ממנה את הקולנוע מחדש" (אורי קליין, הארץ). "האיש ברא נווה מדבר" (גל אוחובסקי, מעריב). חיים באר, בספרו "חבלים" כותב: "לדאבוני עלי להודות כי קצרה ידי לברוא לאמא דמות". וסילבי קשת חזתה את התהליך באחד מטוריה בידיעות אחרונות: "היו היו פעם 'אמנים'. כעת יש 'יוצרים'. אם נתקדם בקצב הזה, האמנים של אתמול והיוצרים של היום יהיו 'הבוראים' של מחר."

הניגוד בין הייצור והיצירה בא לביטוי גם כאשר רוצים לשבור את "שיגרת פס הייצור", מצב שבו יש לגלות "יצירתיות". ה"יצירתיות" אינה מובחנת רק למעשה האמנותי אלא לכל תחומי הפעולה, ולפעמים היא זוכה במצב הישראלי לפיתוחים מעוררי צמרמורת נוסח "פיגוע יצירתי", אחיו השובב של "פיגוע איכותי". ולחילופין, אורי מילשטיין כותב ברשימה על מושא כתיבתו אריק שרון: "כל חייו היה שרון יצירתי בתחום הביטחוני. יצירתו החשובה ביותר של שרון היתה יחידה 101, שהוקמה באוגוסט 1953".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »