בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בימים אלה מציינים שישים ושמונה שנים לקוּם המדינה, כלומר: לתקומת מדינת ישראל. מלחמת העצמאות מכונה גם מלחמת הקוממיות. מילים אלה נגזרות מהשורש קו"ם, כמו הפועל קָם.

לפועל 'קם' יש משמעויות בסיסיות המתארות חוויות גופניות: נעמד על הרגליים, או התעורר מהשינה. היכולת לעמוד בקומה זקופה היא חוויה אנושית מכוננת, המבוססת על ההתפתחות האבולוציונית. בני האדם נוהגים לקום בכל בוקר משנתם. אם הם נופלים, הם משתדלים לקום שוב על רגליהם; והם גם רוצים ללכת בקומה זקופה. מהחוויה הגופנית הבסיסית הזו נובעות משמעויות מופשטות רבות של השורש קו"ם.

המילה קוֹמְמִיּוּת מופיעה במקרא פעם אחת: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם […] וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כ"ו י"ג). בפסוק זה המילה משמשת כתואר פועל שפירושו: בקומה זקופה (גם המילה 'קוֹמה' נגזרת מהשורש קו"ם), כלומר: בראש מורם, בגאווה. תואר הפועל הזה מופיע בעיקר בהקשרים של שיבת העם לארצו (גם בתפילה: "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו"), ולכן הוא משמש גם כשם עצם שפירושו 'זקיפות קומה' לאומית, כלומר: עצמאות מדינית.

אפשר למצוא קשר בין חלק ממשמעויותיו הרבות של הפועל 'קם' ושל פעלים אחרים מאותו שורש למובן הספציפי של קום המדינה. אחת המשמעויות של פועל זה היא נוסד, נבנה, צמח, כמו בפתיחת מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי". במקרא הפועל 'קם' מופיע פעמים רבות, בין היתר במובן של חזרה לחיים אחרי המוות: " הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה-פֶּלֶא  אִם-רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ח י"א). לימים נוצר הביטוי קם לתחייה. נהוג להשתמש בביטוי זה ולהתייצב מול האויבים, מה שמכונה בלשון ימינו 'כוח עמידה': "וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כ"ו ל"ז).

תקומת המדינה נחשבת להגשמת החזון הציוני. לפועל 'קם' יש משמעות נוספת – התגשם, התבצע, יצא לפועל, התממש; התרחש, התחולל, כמו בפסוק המקראי הידוע: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ  וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי י"ט כ"א).  משמעות זו מודגשת בביטויים קם ונהיָה (הדבר) ובלשון השלילה – לא יקום ולא יהיה (המבוסס על "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה", ישעיהו ז, ז).

הקמת המדינה הייתה כרוכה במרד ובהתקוממות. הפועל 'התקומם' פירושו 'התמרד', כלומר: קם נגד מישהו. הביטוי קם על (מישהו) פירושו תקף אותו, למשל: "אויביך הקמים עליך" (דברים כ"ח ז), ומכאן נגזרה המשמעות של שם העצם קָם כ'אויב'. בדומה לכך, קם במישהו פירושו מָרַד בו: "כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ" (מיכה ז ו). גם משמעויות אלה נובעות מהמשמעות הפיזית הבסיסית: מי שמורד באחר מעז להתייצב נגדו, לעמוד מולו בראש זקוף. אחת ממשמעויותיו של הפועל קוֹמֵם (הנגזר אף הוא מאותו שורש) היא: עורר או הסית למרד; עורר התנגדות. פועל זה משמש גם במובן השיב דבר הרוס למצבו הקודם, לדוגמה: "וְחָרְבוֹתֶיהָ [של ירושלים] אֲקוֹמֵם" (ישעיהו מ"ד כ"ו).

קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. מהשורש קו"ם נגזר גם הפועל קִיֵּם, בחילופי ו' ו-י'. בביטוי 'לקיים הבטחות' משמעותו היא: 'לגרום לכך שהדבר המובטח יקום ויהיה', ומכאן הביטוי נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם. משמעות נוספת של פועל זה היא נתן חיים או השאיר בחיים; למשל: באמרת חז"ל "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז ע"א) ובברכה "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ והגיענו לזמן הזה". שם הפעולה של הפועל הזה הוא קִיּוּם. מפועל זה נגזר התואר קַיָּם, שפירושו גם 'חי', כמו בביטוי חַי וְקַיָּם, וגם 'בעל תוקף מחייב' (כלומר: דבר שחייבים לקיים אותו), כמו בביטוי שָׁרִיר וְקַיָּם.

מהשורש קו"ם נגזרו שתי מילים חשובות נוספות: מקום ויְקוּם, וכל אחת מהן ראויה לעיון נפרד.

יום עצמאות שמח!

וכה אמר (או ציטט) נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה: "הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור יסמל מזל רע, והצבע הלבן יסמל את השלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחורים בלוויה ובגדי לבן בחתונה. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מיסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו כשאנו משחקים סנוקר, אינך מנצח עד שהכדור הלבן לא ידחוף את הכדור השחור אל החור שבשולחן. אבל לי לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור".

דודלה חורש ששלח לי את הקטע הנפלא הזה כותב: "תוך כדי קריאה עלו בי שאלות והתעוררה סקרנות בנושא הצבע השחור. בעצם אינני מבין מדוע נוצר הביטוי 'רשימה שחורה'? ולמה ה'שחור' מבטא בד"כ קונוטציות שליליות? ולמה מזל רע הוא 'שחור'?

לפני שאנסה לענות על שאלתו של דודלה 'למה?' ראוי לבדוק את העובדות הלשוניות. האם הצבע השחור הוא אכן הצבע הרע, השלילי והדחוי מכולם? התשובה היא שאכן זה המצב, אך לא לאורך כל החזית. חיטוט בשימושים של 'שחור' כמילה עצמאית וכחלק מצירופי לשון מגלה באילו ממתחמי חיינו הוא מככב.

שחור הוא צבע האסון. חוזה שחורות הוא מי שצופה אסונות. מי שנעשה לו חושך בעיניים הוא מי שמגלה לחרדתו שנקלע לאסון כלשהו. הביטוי הזה קיים ביידיש וכן בגרמנית וברוסית, אך יש לו בסיס במקרא, במגילת איכה: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ". יום שחור הוא יום של כישלונות ואסונות קטנים או גדולים, וכך נקרא ה-29 ביוני 1946 'השבת השחורה', היום שבו נאסרו בבת אחת רבים מראשי היישוב על ידי השלטון הבריטי, ונחשפו מצבורי נשק של ההגנה.

הצבע השחור הוא צבע הייאוש. המרה השחורה נקראת כך גם על פי צבעה כאחת מן הליחות המעצבות את האופי האנושי, והיא אחראית על הדיכאון. המיואש חש "שחור על הנשמה", והפועל העוסק בעבודה חסרת טעם ומפרכת הוא "פועל שחור".

שחור הוא צבע המוות. הומור שחור הוא הומור מקאברי המשלב בדיחות העוסקות במוות. מסגרת שחורה היא זו המבשרת על המתים. כאן חובר המוות לצבע הדפוס, הצבע השחור, ומזכיר את הביטוי "שחור על גבי לבן", המתייחס לדברים הנכתבים בעיתון או בספר ואי אפשר להתעלם מהם.

הצבע השחור נקשר לאמונות תפלות. חתול שחור משמש כסמל למזל רע ברוב תרבויות אירופה, וכך התגלגל גם לעברית דרך הפולקלור של דוברי היידיש והלדינו. עם זאת הוא נחשב גם כסימן למזל טוב בתרבות הסקוטית והקלטית. האמונות התפלות מבחינות בין כישוף לבן, שנועד לריפוי ולסיוע, לבין כישוף שחור, או מגיָה שחורה, שנועדו לגרום נזק.

גם הדגל השחור על חוף הים חובר לקבוצת האסונות, שכן תפקידו להתריע על אסון, ובעבר הוא אף שימש אות אזהרה כנגד מגיפות. הדגל השחור נכנס לפנתיאון השפה בזכות השופט בנימין הלוי, בפסק הדין במשפט שוטרי משמר הגבול שהורשעו בטבח בכפר קאסם שהתרחש באוקטובר 1956: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'".

הדגל השחור הוא גם סמלם של הפיראטים, שנקראו גם "היד השחורה". הוא שימש כסמלן של כמה תנועות שיצאו כנגד הסדר הקיים, כגון התנועה האנרכיסטית. תומכי מוסוליני  באיטליה הפשיסטית בחרו בצבע השחור לחולצתם. הפלסטינים זוכרים לדיראון את סֶפּטמבר השחור, פעולות דיכוי שנערכו נגדם בממלכת ירדן ביוזמת המלך חוסיין בספטמבר 1970. ארגון טרור פלסטיני שהחל את פעילותו בשנות השבעים קרא לעצמו על שם אירועים אלה, והיה אחראי לרצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.

תנועה היסטורית מרכזית ששילבה את הצבע השחור בשמה היא "הפנתרים השחורים", תנועת מחאה של השחורים באמריקה, ששמה אומץ לשמה של קבוצה מזרחית רדיקלית בראשית שנות השבעים בישראל. התנועה הזו חוזרת לנאומו של מוגאבה ולשאלה שקשה להשיב עליה: האם צבעם השחור של בני "הגזע השחור" הוא המקור לגזענות כלפיהם, באשר השחור הוא "צבעו של הרע"? השפה דווקא אינה תומכת בכך, שכן הכינויים הגזעניים כלפי שחורים היו והינם מגוונים ואינם מתייחסים דווקא לצבע, מ'ניגר' ועד 'כושי סמבו', ואילו black או שחור נחשב נייטרלי יותר.

כאשר בחרו הפנתרים הישראליים בשמה של התנועה האמריקנית הם התייחסו לכך   שהמזרחיים נתפסים בעיני הציבור ההגמוני האשכנזי 'שחורים'. ואכן הכינוי שניתן למזרחיים שנים רבות לפני כן היה שווארצע חייס, ביידיש: חיות שחורות. הביטוי "דופקים את השחורים" המתייחס למצבם של המזרחיים נטבע על ידי עורך השבועון "העולם הזה" אורי אבנרי, בכותרת למאמר על מקרה רצח שאירע בשנות החמישים, שבו הואשם בן עדות המזרח ברצח צעירה אשכנזייה.  גם החרדים קרויים 'שחורים' עקב הלבוש שהם עוטים בחורף ובקיץ. 'ישיבה שחורה' היא ישיבה חרדית, והכיפות השחורות מעידות על חובשיהם שהם מן המתחרדים או המתחרדלים.

ואם בגזענות עסקינן, שחור הוא גם צבע הנידוי. כאשר פוגעים במוניטין של אדם 'משחירים את פניו'. 'כבשה שחורה' היא אדם שמעשיו גורמים בושה למשפחה, כך באנגלית, גרמנית ויידיש. מסתבר שערכה של הכבשה השחורה היה פחות מהלבנה, כי לא יכלו לצבוע את צמרה, וכן מפני שהצבע השחור נתפס כסמל לכוחות הרוע. הסוס השחור במירוצים הוא גורם בתחרות שיכולתו אינה מוכרת, והוא עשוי לשנות את פני המערכה. על כן הוא נקרא dark horse (סוס אפל), התרגום העברי מטעה במידת מה. רשימה  שחורה כוללת קבוצת בני אדם שממסד כלשהו מגביל את זכויותיהם ודורש את רעתם.

הצבע השחור נקשר לפשיעה כלכלית. 'כסף שחור'  הוא כסף המושג בדרכים לא חוקיות, 'כלכלה שחורה' ו'שוק שחור' מתנהלים בצידו האפל של החוק. בעולם הסמים הקשים שחור הוא כינוי לאופיום או חשיש הודי. כאן אין אפליה. הלבן, ההרואין, מסוכן לא פחות.

ואחרי כל אלה, שחור הוא גם סמל ליופי. הנערה המאוהבת בשיר השירים שרה: "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ואומרת על עצמה: ""שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה". מרטין לותר קינג טבע את הסיסמה "שחור הוא יפה", והיא תפסה את האוזניים ואת הלבבות.

ובכל זאת, ישאל דודלה, למה דווקא 'שחור' זכה לקיתונות הגידופים האלה? יש לכך סיבה פיזיקלית: שחור אינו צבע אלא הוא האנטי-צבע, בולע הצבעים, לעומת הלבן שכל הצבעים מתערבבים בו. אבל השפה אינה מעוצבת על ידי פיזיקאים. שחור הוא צבע הייאוש, האסון והנידוי כי הוא צבעו של הלילה, הוא צבעו של העיוורון, הוא צבעו של האין, צבעו של המוות. בין האור והחושך בוחר רוב רובו של המין האנושי באור הלבן, ורואה בחושך השחור את מקור כל צרותיו ופחדיו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בימים אלה רבים מתחילים לנקות ולסדר את ביתם לקראת חג הפסח, ששיאו בליל הסדר. מה הקשר בין המשמעויות השונות של השורש סד"ר?

המילה סֵדֶר מופיעה במקרא רק פעם אחת, כאשר איוב (י', פס' כב) מתאר ארץ אפלה שיש בה "צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים". מילה זו מופיעה אפוא רק בשלילה, בתיאור מצב מפחיד של חושך וכאוס. השורש סד"ר כמעט שאינו מופיע במקומות אחרים במקרא. יש הגוזרים את המילה 'מסדרון' (שופטים ג, פס' כג) משורש זה, אך לדעת אחרים, מקורה אינו ברור. כמו כן, נהוג לקשר את המילה שְׂדֵרָה לשורש זה, בחילופי סמך וש' שמאלית. משמעותה הבסיסית של מילה זו היא 'שורה' או 'טור'; המילה "הַשְּׂדֵרוֹת" (מלכים ב, יא, פס' ח) מציינת טורים של חיילים.

בלשון חז"ל מתרחב השימוש במילה 'סֵדֶר' ומילים אחרות נגזרות מהשורש סד"ר, כמו: סִדֵּר, סֻדַּר, הִסְדִּיר, סדיר ועוד, בין היתר בהשפעת השורש המקביל בארמית.  כך אפוא בלשון חז"ל שורש זה מקביל במשמעותו לשורש המקראי ער"ך (שורש מעניין בפני עצמו הראוי לדיון נפרד). בשם 'סֵדֶר' כונה כל אחד מששת חלקי המִשנָה (שישה סִדרֵי משנה). בתלמוד נטבע הביטוי משנתו סדורה (תענית ח, ע"א), שפירושו: הוא יודע וזוכר היטב את מה שלמד; דבריו ערוכים כהלכה.

לאחר מכן נגזרו מילים נוספות משורש זה, כמו הפועל הסתדר, שפירושו הוא גם נערך בסדר מסוים וגם בא על מקומו, התיישב, נפתר. המילה סִדרה ציינה בעבר פרק או חלק בספר, ובעיקר – את פרשת השבוע. בימינו יש לה משמעויות רבות בהקשרים שונים. ההקשר המוכר ביותר הוא תחום הטלוויזיה.

המילה 'סדר' מתארת מצב פיזי שבו כל דבר מצוי במקומו, וגם ארגון של חפצים ברצף מסוים, בזה אחר זה. משמעות פיזית זו התרחבה לציון רצף פעולות בזמן – פעולות המתבצעות זו אחר זו, כמו בביטוי סדר יום. המונח 'ליל הסדר' (או 'סדר הפסח') מציין את רצף הפעולות המתבצעות בליל הפסח. כמו כן, המילה סִדּוּר מציינת גם את הפעולה שעושה מי שמניח חפצים במקומם, וגם את סידור התפילה, הספר שבו מופיעות התפילות השונות לפי הסדר שבו יש להתפלל. סדר היום שלנו כולל לעיתים גם סידורים – עניינים מנהליים ובירוקרטיים שיש לטפל בהם. למילה 'סדר' יש משמעות מופשטת יותר המציינת את המצב החברתי התקין, מצב שבו נשמרים החוקים או כללי ההתנהגות המקובלים, כמו בביטויים חֹק וָסֵדֶר, הַסֵדר הציבורי והפרת סדר. צורת הריבוי 'סדרים' משמשת גם במובן חוקים וכללים, בין היתר בביטוי סדרי עבודה. הביטוי סדרי בראשית (המבוסס אף הוא על התלמוד: שבת נג, ע"ב) מתאר את חוקי הטבע, וגם משמש ככינוי לנהלים ולדרכי פעולה המקובלים זה זמן רב בלא שינוי.

לא בכדי אין סדרים בתיאור הבלהות של איוב. הרתיעה מאי-סדר משקפת את השאיפה האנושית לסֵדֶר ולסדירות – למצב שבו אנו יודעים היכן כל דבר נמצא, כאשר הדברים חוזרים על עצמם בסדר קבוע, באותו רצף. אנו מצפים שדברים יפעלו כְּסִדְרָם (באופן תקין), כלומר שהכול יהיה בְּסֵדֶר (ואפילו בסדר גמור). רובנו מנסים להימנע ממצב שבו אחרים יחשבו שאנחנו לא בסדר, כלומר לא מתנהגים כשורה.

מטבעות לשון, כולל אלה שנקלטו באמצעות תרגום לשפה העברית, משמשות כפואנטה לבדיחות גם בתרבות העולם. ולהלן מקבץ.

אותו סיפור. מדינאי ידוע ביקר באוניברסיטה שבה למד בעבר. הוא ביקש לראות את החדר שבו התגורר בצעירותו. כשדפקו האיש ומארחו בדלת שמעו את הסטודנט המבוהל מורה לבחורה שהיתה שם בניגוד להוראות להסתתר בארון. האורח נכנס, הסתכל סביב ואמר: "אותו חדר, אותם רהיטים, אותם ספרים". הוא פתח את הארון והוסיף: "ואותה בחורה". השיב הסטודנט המבוהל: "סליחה, זאת הבת דודה שלי!" הוסיף האורח: "ואותו הסיפור".

אכל קש. לאוהלו של שייח' בדווי הגיעו שני עוברי אורח, לבושים כאנשי דת. שניהם נראו לשייח' מפוקפקים. במהלך השיחה יצא אחד מהם מן האוהל, והשייח' שאל את השני אודות חברו. אמר האורח: "זהו איש ריק משכל, פשוט חמור!" כעבור זמן מה יצא השני. שאל השייח' שוב אותה שאלה. ענה האורח השני: "הוא בור ועם הארץ, פשוט בהמה!" כשהגיע זמן הארוחה הגיש להם השייח' קערה מלאה קש ואמר: "העדתם זה על זה ששניכם בהמות, בבקשה, תאכלו קש".

הפשע לא משתלם. על הבלש המפורסם שֶרלוֹק הוֹלמס נכתב שיר. יש לי בעיה גדולה עם מלחמתי בפשע, אומר שרלוק בשיר, אם הפשע יצליח מאוד, לא תהיה לי פרנסה. השיר נחתם במילים: "אמנם הפשע לא משתלם לפושע, אבל הוא בהחלט משתלם לי".

יותר קתולי מהאפיפיור. גברת אמריקאית נכבדה עברה לדת הקתולית. היא היתה אדוקה ביותר באמונתה החדשה. התקבלה הגברת לראיון אצל האפיפיור פיוס ה-12, ודיברה בהתלהבות על גדולתה של הדת הקתולית. "בסדר, גברתי", אמר האפיפיור, "הרי כמו שאת יודעת, גם אני קתולי".

כמו סרדינים. המכונית של אשת המיליונר התקלקלה, והיא לא הצליחה למצוא מונית. בפעם הראשונה בחייה נסעה הגברת לביתה באוטובוס. בערב אמרה לבעלה: "אתה לא מתאר לך, האנשים מצטופפים באוטובוס כמו קוויאר".

לא בדיחה. איש אחד נכנס לאוטובוס, ניגש אל אחד הנוסעים ונתן לו סטירת לחי. אמר לו הנוסע: "מה זה? זאת צריכה להיות בדיחה?" השיב הסוטר: "לא, זה ברצינות!" אמר הנוסע: "אה, אז זה בסדר, כי אני לא אוהב בדיחות כאלה!"

לא שווה את הנייר.  שמואל גולדווין, ממנהלי חברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר, היה יהודי יליד פולין. הוא מעולם לא השתלט בצורה מלאה על השפה האנגלית. אחת מאמרותיו השגויות הפכה למטבע לשון בפני עצמה: "חוזה בעל פה אינו שווה את הנייר שהוא נכתב עליו".

מה הולך? הסופר האנגלי דוגלס ג'רולד מן המאה התשע עשרה הלך ברחוב. יום אחד נטפל אליו נודניק ידוע ושאל: "הלו ג'רולד, מה הולך?" "אני הולך", ענה ג'רולד והמשיך ללכת.

מכר קרח לאסקימוסים. סוכן אמריקני מוצלח הצליח למכור מקרר לאסקימואי. כשפגש אותו לאחר זמן שאל: "נו, אתה מרוצה מהמקרר?" ענה לו האסקימואי: "יש רק בעיה אחת, אשתי לא מצליחה לחתוך קוביות קרח כך שייכנסו למגשים הקטנים".

ניקה את השולחן. פקיד במשרד ממשלתי שכרע תחת עומס העבודה שם לב שהשולחן של פקיד אחר כמעט ריק מניירות. שאל אותו בקנאה: "איך אתה מצליח להגיע למצב הזה? אתה בטח מאוד חרוץ!" השיב חברו: "תראה, בכל פעם שמצטברים אצלי יותר מדי מכתבים, בסוף היום אני כותב על כולם 'להעביר לסמית'. בטח יש פה איזה סמית במשרד,  וכך אני מנקה את השולחן". "אהה", אמר הפקיד השני, "אני סמית".

נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה.  הסופר האנגלי מן המאה ה-18 צ'רלס לאמב ישב בסעודה. לשמאלו ישבה אישה שדיברה בלי הרף. כשהרגישה שהסופר אינו מקשיב לה, אמרה: "נראה לי שאינך מפיק תועלת מכל מה שאני אומרת לך!" השיב לאמב: "מי שמפיק תועלת הוא האדון הזה היושב לימיני, כי כל מה שאמרת לי נכנס באוזן אחת ויצא בשנייה".

עניין של מזל. לי אייאקוקה הרצה בפני קהל גדול את משנתו בשאלה מיהו מנהל טוב, והבהיר בראשית דבריו שמנהל טוב זה עניין של מזל. "אני בוחר רק מנהלים עם מזל!" הוסיף. שאלו אותו: "ואיך אתה יודע לאיזה מנהל יש מזל?". ענה אייאקוקה: "עובדה, בחרתי אותו".

קפץ על ההזדמנות. איש עסקים צעיר שאל את עמיתו המולטימיליונר מה סוד הצלחתו בעסקים.  "אין בזה שום סוד", ענה הטייקון, "אתה צריך לקפוץ על כל הזדמנות". "אבל איך אני יודע שזו הזדמנות?", שאל הצעיר. "אי אפשר לדעת", ענה המולטימיליונר, "פשוט צריך לקפוץ כל הזמן".

שירת הברבור. המשורר האנגלי מן המאה ה-18 סמואל טיילור קולרידג'  כתב על זמר חובב אחד: "ברבורים שרים לפני שהם מתים; לא היה רע לו אנשים מסוימים היו מתים לפני שהם שרים".

תחב את האף. בימי השלטון הפשיסטי באיטליה התנהלו כל ענייני המדינה על פי התכתיבים של מוסוליני. המלך ויקטוֹר עמנואל היה מלך בובה. באחד הימים טיילו הרודן והמלך בגן הארמון. ויקטור עמנואל הפיל את ממחטתו, ומוסוליני  מיהר להתכופף כדי להרים את הממחטה. עצר אותו המלך ואמר: "סלח לי, אבל זה בערך הדבר היחיד שאתה עדיין מרשה לי להכניס לתוכו את האף". שטאל מוסיף כי כדרכן של אנקדוטות ההערה הזו התגלגלה למקומות שונים, ובין היתר יוחסה לנשיא חיים וייצמן, שהתלונן על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שלא שיתף אותו בהנהגה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מטבעות לשון וניבים הם עניין רציני, בלעדיהם לא ניתן לעבור נאום טוב ואפילו שיחה יומיומית. מסתבר שיש מאגר לא קטן של בדיחות ואנקדוטות ששורת המחץ שלהן היא מטבע לשון. ולהלן מקבץ, שרובו נאסף בידי איש האשכולות, הלשונאי ומנחיל הלשון אברהם שטאל ז"ל. בחלק הראשון: בדיחות יהודיות, מן הגולה הדוויה וישראל המתחדשת.

אין דבר העומד בפני הרצון. לעסקן הציוני הדגול מנחם אוסישקין ייחסו את האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון". כשמלאו לאוסישקין שישים שנה, פגש אותו חיים נחמן ביאליק ואמר: "העין רואה, הלב חומד, ואין לך דבר העומד".

אלוהים אדירים. שני יהודים נפגשו יום אחד ברכבת. האחד מציג את עצמו: "שמי ליברמן”. משיב השני: "ושמי אלוהים אדירים”. אומר ליברמן: "אתה עושה ממני צחוק?" עונה השני: "אני סוכן מסחרי, ולכל מקום שאני מגיע, מקדמים את פני במילים 'אלוהים אדירים, אתה שוב פה?!'"

באתי, ראיתי, ניצחתי. המנצח היהודי-אמריקני ליאונרד ברנשטיין ביקר בארץ. כאן ניצח בקונצרטים שונים באולמות, וגם לפני חיילים. כשנשאל בעברית על רשמיו מן הארץ ענה: "באתי, ראיתי, ניצחתי".

גילה את אמריקה. מהגר יהודי מגיע מעיירה ברוסיה לנמל ניו-יורק. הוא מבחין מרחוק באורות הרבים המאירים את גורדי השחקים, את הגשרים ואת הנמל. אומר היהודי: "נו, עם כל האורות האלה, מה מתפעלים כל כך מזה שקולומבוס גילה את אמריקה?"

דַבֵּר אל הקיר. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היו משרדי הממשלה ממוקמים בקריה בתל אביב. אזרח ישראלי שהגיע  כמה וכמה פעמים לאחד המשרדים שם והעניין שלו לא סודר עדיין אמר בייאושו: "דבר אל הקריה!"

הכסף מתגלגל ברחובות. שני מהגרים יהודים שהגיעו לניו יורק ערכו טיול ברחובות העיר. אומר איציק: "שמע ינקל, אומרים שכל מה שצריך לעשות כאן באמריקה, זה להתכופף ופשוט להרים את הכסף מהמדרכה”. השניים רואים שטר של מאה דולר מתגלגל על הרצפה. אומר ינקל: "אולי נרים את השטר?" משיב איציק: "באמת ינקל, זה היום הראשון שלנו כאן. נתחיל לעבוד מחר".

הרע במיעוטו. ב"ספר שעשועים" של יוסף אבן זבארה, רופא ואיש ספר מן המאה ה-12, הוא מביא את הסיפור הבא: "לסוקרטס היתה אשה קטנה, רזה ונמוכת קומה. כששאלו אותו מדוע בחר דווקא בה ענה: בחרתי ברע במיעוטו".

יושב על האולימפוס. חבורת אמנים תל אביבית יושבת בכסית ומקוננת על סופרים השקועים באומנותם ומרוחקים מהמציאות המקומית. אומר אמן אחד: "אלה התיישבו להם על האולימפוס”. עונה לו אברהם שלונסקי: "אל תקרא עולימפוס אלא יורדימפוס".

לא אסון. שני מנהיגי הנאצים, היטלר וגבלס, קיימו במשרדי הרייך ויכוח בלשני על משמעות המילים 'תאונה' ו'אסון'. כדי להכריע יצאו שניהם למרפסת, עצרו עובר אורח שהיה במקרה יהודי והציגו לפניו את השאלה. השיב היהודי: "אם המרפסת תתמוטט ותפלו על המדרכה זו תהיה  תאונה, אבל זה בוודאי לא יהיה אסון".

לא בן אדם. נשיא הקהילה ביקש מאחת הקהילות המלצה על רב חדש. בתשובה קיבל מכתב חם: "הרב שלנו דומה למשה רבנו, לשייקספיר ולקדוש ברוך הוא”. הקהילה שמחה לאמץ לה איש אשכולות כזה, ומינתה אותו לתפקיד. עד מהרה התבררו החסרונות הרבים של האיש. פנה הנשיא בכעס רב לממליץ. השיב לו הנ"ל: "הרב דומה למשה, שכן אינו יודע אנגלית; הוא דומה לשייקספיר, כי אינו יודע יידיש; והוא דומה להקדוש ברוך הוא, כי הוא לא בן אדם".

לא יאומן כי יסופר. לאברהם שלוֹנסקי הייתה בלורית גדולה, כמו משוררים ואמנים רבים בני דורו. יום אחד החליט להסתפר. עמיתו-יריבו, חיים נחמן ביאליק שמע על כך ואמר: "לא יאומן כי יסופר".

לא יצא לו מהראש. אשה אחת מיהודי מרוקו סבלה מאוד מבעלה, ופנתה לעזרת מכשף. המכשף גבה ממנה סכום כסף, והורה לה להטמין קמיע  בקצה השוק. למכשף היה תנאי אחד: אם האשה תחשוב בדרכה על תרנגול שחור, הקמיע לא יעזור. האשה עשתה כדברי המכשף, אך המחשבה על תרנגול שחור לא יצאה לה מהראש. היחס של בעלה אליה לא השתנה. כשבאה להתלונן אמר לה המכשף: "הזהרתי אותך!"

להרוג טורקי ולנוח. גילוי נאות: הבדיחה הופיע בפוסט קודם, אבל היא שייכת לחבורה העליזה הזו. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי. "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

מתהפך בקברו. מוישה שכב על ערש דווי. שאלה אותו אשתו: "מוישה, עכשיו אתה יכול להגיד לי את האמת. האם אי פעם בגדת בי?" ענה מוישה: "אף פעם לא בגדתי בך!!! ואם אני משקר, שאתהפך בלי הפסקה בקבר!!" לימים מתה אשתו. בעולם האמת ביקשה מפמליא של מעלה לפגוש את בעלה משה, וסיפרה להם מה שאמר לה על ערש דווי. מיד קראו כולם: "אהה, משה ונטילטור!"

נגולה אבן מלבי. אחד המכרים של הסופר מנדלי מוכר ספרים שלח לו מכתב ללא בולים. במכתב הודיע לו ששלומו טוב. מנדלי נאלץ לשלם קנס הגון. לקח מנדלי אבן גדולה, עטף אותה היטב, ושלח את המעטפה השמנה בדואר בלי בולים. המכר שילם קנס הגון, פתח את החבילה ומצא בה את האבן, בצירוף מכתב: "כששמעתי ששלומך טוב נגולה אבן מליבי, והריני שולח לך אותה".

נגמר לו הסוס.  קצין אחד לימד טירונים לרכב על סוס. טירון יהודי התיישב על הסוס, והסוס התחיל לדהור. הטירון זז בהדרגה אל אחורי הסוס. רגע לפני שעמד ליפול נבהל וצעק: "מהר, המפקד, תביא לי סוס אחר, כי הסוס הזה נגמר".

על כרעי תרנגולת. חיים נחמן ביאליק התייחס לדרך שבה מתרימים את יהודי ארצות הברית למען יישוב הארץ ואמר: "כל הציונות באמריקה עומדת על כרעי תרנגולת". כששאלו אותו למה הוא מתכוון הסביר: "כדי לכנס את התורמים עורכים להם סעודה, ומה מגישים? כרעי תרנגולת".

עשה ויברח. איציק אומר לינקל: "תקשיב, הקופאי שלי עשה ויברח עם הכסף מהקופה ועם הבת שלי גיטל". "מה את סח!" אומר ינקל. ממשיך איציק: "עושה רושם שהוא מתחיל להתחרט". "השבח לאל", אומר ינקל, "הוא החזיר לך את הכסף?" "לא", עונה איציק, "אבל הוא כבר החזיר לי את גיטל".

שק לי בתחת. שלושה אנשי דת, קתולי, פרוטסטנטי ורב כיהנו בעיר אחת. יום אחד נסעו יחד לראיון עם האפיפיור. האפיפיור פנה תחילה לכומר הקתולי ואמר: "כחבר בכנסייה שלנו, תוכל לנשק לי את היד”. לאחר מכן פנה אל הכומר הפרוטסטנטי: "כאדם המאמין בנצרות, אני מרשה לך לנשק לי ברגל”. כשרצה האפיפיור לפנות לרב, הסתובב הרב לאחור ואמר: "הבנתי, אני הולך".

תודה לאל. שלוימה, יהודי אמריקני, ביקר את אחיו אברום שחי ברומניה הקומוניסטית. "נו, מה שלומכם?", שאל שלוימה. "תודה למפלגה, הכל בסיידר", ענה אברום.  "אני רואה שכולכם גרים בחדר אחד קטן"; "תודה למפלגה, זה מספיק לנו". "ואיך הפרנסה?", "תודה למפלגה, חיים איכשהו”. התעצבן שלוימה ואמר: "מה זה, אברום, תודה למפלגה, תודה למפלגה, מה תגיד כשכבר לא תהיה מפלגה?!" ענה אברום: "אז אגיד: תודה לאל!'"

בפוסט הבא: סיפורי מטבעות לשון מערוגת הניבים שהתנחלה בעברית מן התרבות הכללית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

רבים מתלוננים על 'תרבות הסְמֹךְ' הרווחת בארץ. למילה סְמֹךְ, צורת הציווי של הפועל סָמַךְ, יש משמעות סלנג מיוחדת: 'אל תדאג, יהיה בסדר'. מילה זו היא קיצור של הצירוף 'סְמֹךְ עליי/עלינו'. מהו מקור המשמעות של הפועל סָמַךְ בצירוף זה, ואיך הוא קשור למילים אחרות הנגזרות מהשורש סמ"ך?

המשמעות הפיזית, הראשונית של הפועל סָמַךְ היא 'השעין, הניח', למשל: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר" (עמוס ה יט). מכאן נגזרת משמעות של תמיכה וחיזוק כדי למנוע נפילה: "סוֹמֵךְ ה' לְכָל-הַנֹּפְלִים" (תהלים קמה יד). משורש זה נגזרו שמות העצם סוֹמְכָה  במובן משענת וסוֹמֵךְ במובן דבר המשמש לתמיכה, לחיזוק או למשענת, לדוגמה: "הגנן קשר את השתיל הרך לסומך". בדומה לכך, משמעותו הראשונית של הפועל נִסְמַךְ  היא 'נשען על משהו, נתמך בו', לדוגמה: "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה… אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו" (ישעיהו לו ו). בלשון חז"ל מופיע הפועל נסתמך במשמעות דומה, למשל: "והיה מסתמך במקלו והולך" (ספרי במדבר קלא).

בפסוקים האחרונים של התורה מסופר כיצד הכשיר משה את יהושע לשמש לו מחליף: "כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו " (דברים לד ט). על-פי מילים אלה, משה אכן הניח את ידיו על יהושע, ומחווה גופנית זו סימלה את התהליך שבו העביר ליהושע את סמכות ההנהגה. תהליך ההכשרה המקראי הזה הוליד את המשמעויות המיוחדות של סמיכה (מילה המשמשת גם במובן של הישענות פיזית,  בעיקר בצירוף שכיבות סמיכה, תרגיל שבו האדם שָעוּן על כפות ידיו ועל אצבעות רגליו( והסמכה: מתן היתר לאדם לעסוק במקצועו, כגון: מורה מוסמך. מכאן נתגלגלה גם משמעותו של הניב סָמַךְ (אֶת) יָדוֹ (על משהו): 'הסכים לו; הביע ביטחון או אמון בו'.

הפועל 'נסמך' מופיע במקרא גם במשמעות מופשטת: 'בָּטַח במישהו, האמין לדבריו', למשל: "וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל-דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה" (דברי הימים ב, לב ח). גם בלשון ימינו הפועל הזה והפועל 'הסתמך' משמשים במשמעות מופשטת: 'התבסס על משהו, הביא אותו כמקור או כראיה לשם חיזוק טיעוניו, הצדקת דבריו ועוד'. גם משמעותו המקורית של הפועל 'התבסס' היא 'נשען (על משהו)'; פועל זה נגזר מהשורש בס"ס, מהמילה בָּסִיס השאולה מיוונית (כמו basis באנגלית), וגם הוא משמש במובן מופשט יותר, לדוגמה: "המחקר מתבסס על ניסויים חדשניים". כפל המשמעות במילים אלה משקף את התפיסה המטפורית שלפיה טיעונים ותיאוריות הם בניינים הזקוקים ל'יסודות' ולתמיכה כדי שיעמדו יציבים. הדבר משתקף גם בביטוי עַל סְמַךְ  (צורת הנסמך של המילה סֶמֶךְ, שפירושה 'משען, תמיכה')  ובביטויים נרדפים: עַל בְּסִיס, בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל, עַל יְסוֹד. השורש סמ"ך קיים גם בארמית, וממנו נגזרו המילה  אסמכתא והביטוי בר-סמכא – מי שניתן לסמוך עליו ועל ידיעותיו. ואכן, כאשר דבריו והתנהגותו של אדם נתפסים כיציבים ונכונים, אפשר לסמוך עליו, כלומר 'להישען עליו' ולבטוח בו.

במשמעות המקורית, כאשר משעינים חפץ (כמו קורה) על חפץ אחר, מקרבים בין שני החפצים. הפועל 'סָמַךְ' מופיע פעם אחת במקרא במשמעות 'התקרב': "סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם" (יחזקאל כד ב). בלשון חז"ל החלו להשתמש בפועל זה גם במובן 'קירב שני דברים זה לזה', למשל: "אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע [מין צמח]" (משנה, כלאיים ב ח). פועל זה מתאר גם הצגה של שתי פרשיות במקרא בזו אחר זו: "למה סָמַךְ הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה?" (ירושלמי יומא א, א). כתוצאה מכך, לתואר סָמוּךְ יש שתי משמעויות: האחת- 'שעוּן, מבוסס, מושתת', לדוגמה: "מבנה הסמוך על יסודות איתנים אינו מתמוטט בנקל"; והשנייה – 'קרוב'. משורש זה נגזר המונח הדקדוקי סמיכות: 'צירוף של שני שמות עצם או יותר בלי חציצה של מילת קישור ביניהם, כגון 'משפחת הילד'. השם הראשון בצירוף הסמיכות נקרא 'נסמך', והשני – 'סומך'.

למילה 'סמיכות' יש משמעויות נוספות: סמיכה לרבנות וכתב סמיכה דיפלומטי. כמו כן, כאשר מדברים על "סמיכות של מרק", מילה זו משמשת כשם העצם המופשט הנגזר מהתואר סָמִיךְ: 'שיש בו מעט נוזל; צפוף, מלא'. תואר זה מבוסס על המילה 'סמיך' בארמית תלמודית: "חמרא [=יין] סמיך" (סוכה מח ע"ב). כאשר הרבה אובייקטים סמוכים זה לזה, נוצרים התנאים לצפיפות ולעובי.

לסיכום, השורש סמ"ך מעלה הרבה תסמיכים (אסוציאציות) של מילים ומשמעויות, וניתן למצוא סימוכין לקשרים בין המשמעויות השונות של השורש.