Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמות’

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

Read Full Post »

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%94%d7%a8%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%a8

 

Read Full Post »

ארץ הגירה כמו שלנו היא חגיגה מוזיקלית. זה ודאי היה כך בשנות החמישים והשישים, אבל גם היום אפשר לשמוע ברחוב את ציוצי הפולנים, החיתוך המרוקני הכבד, זמרת הרוסים, וביניהם את האקצנט הצברי שעדיין קשה לאפיין אותו. ובעצם, מה רע בכך שכל אחד מדבר במבטא אחר, כל עוד כולם מבינים זה את זה?

הנושא הזה העסיק את וילי אליאס, איש מוזיקה ותיק ורב-פעלים, שהלך לעולמו לא מכבר. כמעט שלושים שנה ניהל את המכון למוזיקה ישראלית שאותו יסד ב-1961, ושנים רבות היה מנהל המקהלה הלאומית רינת בימי זוהרה. וילי הבין שיש בעיה. לו עצמו היתה בעיה כשהתחיל להרצות באנגלית, וגילה שההרצאה המבריקה שהוא נותן אינה עוברת לקהל שומעיו. הם עסוקים במבטא שלו, ובעיקר בזיהוי המילים שאמר בצורה שגויה. לבעיה הזו גילה שיש שותפים ישראלים לא מעטים. מהאנגלית עבר לעברית, לעולים מכל אתר ואתר המדברים עברית במבטא השפה שגדלו בתוכה, ופשוט לא מבינים מה הם רוצים.

מה דעתכם, למשל, על "יש אבנים בכיס המרה שלי"? נשמע כמו גילוי לב של היפוכונדר. אבל כשאומר אותו עולה מרוסיה הוא מתכוון לאמר דווקא, שיש אבנים בכיס המורָה שלו. וכשהוא אומר "הלכתי למשרד הפנים בחלון", הוא לא מתכוון שעמד כנוע בחלון המשרד, אלא שהלך לסניף המשרד בחולון. מה הסיבה? ברוסית אין תנועת O בהברה לא מוטעמת. הרוסי אומר "פסיכָלוגי" וכשהוא רוצה להזמין משקה קל הוא מבקש קָקה-קולה, כי הצירוף נתפס כמלה אחת. אותה תופעה קיימת מסתבר בשפות אחרות, אבל יוצאי כל שפה מגיבים בדרך אחרת. הביטוי "אדוני השופט", שבו  באות בזו אחר  זו תנועות O לא מוטעמות, ייהגה אצל הרוסים "אדָני השָפֵט", אצל יוצאי עיראק "אדוּני השוּפט", ואצל האנגלוסקסים "אדֵני השֵפֵט".

בעיית הגייה היא סימן היכר בולט אצל אישי ציבור, אף כי היא אינה מכשול של ממש בפני נוכחות ציבורית. נתן שצ'רנסקי הגיע לתפקידים רמים עם מבטא רוסי כבד. שימי ריגר וטל ברודי מפרשנים ספורט במבטא אמריקאי. יוצאי עיראק ומרוקו הפכו שרים ורמטכ"לים למרות תקלות ההגייה שלהם. וילי אליאס אינו סבור שצריך לכפות עליו מבטא עברי תקין, אבל הוא יכול להפנות את תשומת לבו לשורת מילים הנשמעות במובן אחר מכוונת המשורר.

הלך וילי אליאס, שכבר נרשמו לזכותו פיתוחים מרשימים בתחום מה שקרוי "תיווּי" (כתיבת תווים באופן שיתאים לכוונת המלחין), והמציא מושג חדש שאותו לימד במוסדות ובהקשרים רבים, והרצה עליו ברחבי העולם, והוא הפונומטריקה. 'פונו' מלשון קול, 'מטריקה' מלשון מדידה. מבטא, הוא אומר, מורכב מארבעה יסודות. הטעמה ונגינה מצד ה'פונו', הגייה ופיסוק מצד ה'מטריקה'. מי שרוצה לדבר באופן שיובן על ידי שומעיו, צריך לדעת מהי הדרך התקינה לבטא כל מילה בשפה בה הוא מדבר, ואם צריך, אליאס מציע לו סימנים שיעזרו לו לזכור ולשמור.

ההטעמה היא נושא מרכזי בפונומטריקה. מה זו הטעמה? בעברית יש מלעיל ומלרע, וצריך לשמור עליהן. מילה כמו 'רושם' משנה את משמעותה אם אומרים אותה במלעיל או במלרע. הטעמה היא הארכה: ההברה המוטעמת ארוכה במקצת,  ובעברית אפשר רק להאריך כדי להטעים. בשפות אחרות לעומת זאת יש שתי צורות הטעמה, ארוכה, או מחוזקת. ב'ואללה' הערבית ההברה הראשונה מחוזקת ולא ארוכה, וכך בקיצורי שמות כמו איציק. שמעון פרס, טוען אליאס, כשהוא מדבר באנגלית, נוטה בדרך כלל להפוך את הארוך לחזק, וכך כשהוא אומר I hope יוצא לו I hop. לפני זמן מה שמע אליאס קריינית ברדיו מדברת על ארגון איכות הסביבה גרין פיס (Green Peace), גם היא חיזקה את ההברות במקום להאריך אותן ויצא לה Grin Piss – חיוך משתין.

השימוש הלא נכון בהטעמה גורם צרות לישראלים המדברים אנגלית. לעומת זאת, שימוש לא נכון בעיצורים במעבר בין שפות הוא מתכון לאי הבנה ובדיחות לרוב. הרבה בדיחות היו על הייקים שהתקשו לאמר "ס" ו"ב" דגושה בראש מילה והעדיפו עליהן את "ז" ו"פ", ומכאן הבדיחה אודות ראשי התיבות של "פז" – פנזין וזולר, ועל גרטכן מגבעת ברנר שביקשה מסדרן העבודה "בחור סריס עם זין". אליאס מספר על איש מוזיקה ידוע מיוצאי גרמניה שהתקשה לומר "קצר וקולע", והיה משבש "קצר וקולט".

אצל יוצאי ארצות ערב קרה תהליך הפוך. בערבית לא תמצא כלל פ' דגושה וב' לא דגושה. הבדיחה המפורסמת בהקשר זה היא על אותו קונה המבקש תקליט של בך, והמוכר מתנצל שיש לו רק תקליט מבלסטיק, ומכאן גם החידוד הפרסומי 'כפר ביקרתם?' בהתייחס לכפרים דרוזים. ולמה מתכוונים הפולנים כשהם שרים ברגש  "צרור חמור לי"? סביב המרוקאים קיים פולקלור שלם עקב אי יכולתם לבטא "ש" בראש מילה אלא דווקא "ס", וכך סופר על דוד לוי המתפעל מביקור אצל קלינטון בעצם המשבר ביוגוסלביה: "כל רגע הוא אומר לי, בוא סנייה [בוסנייה], בוא סנייה".

אנשי ציבור מזרחיים עמלו קשות להיפטר מיסודות מסגירים במבטא שלהם, הנובעים מכך שבערבית יש רק שלוש תנועות –  A I  U. אמנם בערבית של היהודים העיראקים ניתן היה לאמר E בסוף המילה, אבל לא באמצעה, ולכן אפשר לשמוע אצלם מילים כמו אִפשָר במקום אֶפשָר. משה שחל, שעמל קשות לבטל את ספיחי ההגייה העיראקית, היה חוזר לכור מחצבתו במצבי לחץ ואומר מילה כמו "באִמֶת" במקום "באֱמֶת". אצל הדרום אמריקאים בולטת ההחלפה של "מ" בסוף מילה, שאינה קיימת בספרדית, ל-נ', וגם על כך רבו הבדיחות נוסח "אני מדרון אמריקה".

אליאס מודה שמבטא מלידה קשה מאוד לשנות, אבל הוא מציע בכל לב לאנשים שדיבורם אומנותם, וכאלה יש רבים מאוד, לעבוד על ביטוי נכון של כמה שיותר מילים, ובעיקר מילים שמשנות את משמעותן בדיבור לא נכון. הוא בוודאי ממליץ לאנשים הנדרשים להופעה באנגלית לעשות זאת. דיבור שגוי באוזני קהל בעלי עסקים או אנשי אקדמיה יכול להוריד לטמיון עבודה ממושכת ומושקעת בהכנת פרויקט או הרצאה. את זה עושים על ידי פירוק הגיית המילה לארבעת המרכיבים, וסימון בסימנים שונים במילים המועדות לפורענות. או כפי שאמר חורחה שעלה מארחֶנטינה לאהובתו סשה שעלתה ממַסקבה: יש לי חָלון, לבנות בית עם חַלּון, בְחָלון.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

פונומטריקה

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.

השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.

רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.

הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.

מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.

הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".

הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.

ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת  אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת  ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".

12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.

נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: