בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

החורף הגיע השנה בסערה, תרתי משמע.  אף על פי שהאקלים בארצנו אינו סוער במיוחד, יש בעברית כמה מילים נרדפות לסערה. גם מהשורש סע"ר נגזרו מילים שונות. זו הזדמנות לדיון מסעיר במילים אלה ובמשמעויות שלהן.

המילה 'סערה' ונרדפותיה סַעַר וסוּפָה מצויות במקרא. הן מציינות גם 'רוחות עזות' (בעיקר המילה 'סופה') וגם את זעמו של האל (או את "חרון אפו", בלשון המקרא), למשל: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיהו כג יט). מזג האוויר הרועש והמבהיל מתאר באופן מטפורי כעס, כפי שניכר מהביטויים סערת רוחות וסערת נפש. כידוע, המילה 'רוח' עצמה משמשת גם כנרדפת ל'נפש', בין היתר – בביטוי 'מצב רוח'. ולא זו בלבד: לעיתים מזג האוויר הסוער מתואר במקרא כתוצאה של חרון האל, לדוגמה: "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו). כמו כן, לפעמים המילה 'סערה' מתארת התרחשות תופעות על-טבעיות שטיבן אינו ברור דיו: למשל, בסיפור על עליית אליהו הנביא "בַּסערה השמים" (מלכים ב, ב יא). במקום אחר האל מדבר אל איוב "מִן הסערה" (איוב לח א).

הפועל סָעַר (בבניין קל) מתייחס לים שגליו חזקים ותכופים, למשל: "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א יא). פועל זה משמש גם במשמעות מופשטת של 'התרגש, התרגז', לרוב בצירופים רוחו סָעֲרָה, סערו הרוחות. השורש סע"ר משמש בבניין נפעל רק במשמעות מופשטת – 'התרגש והתכעס מאוד'. במקרא מופיע פועל זה פעם אחת לצד המילה 'לב': " וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם עַל-הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב, ו יא). בלשון ימינו גם האדם עצמו יכול להיות נסער, למשל:"נסערתי כולי לשֵמע המקרה המזעזע". השורש הזה מופיע במקרא גם פעם אחת בבניין התפעל, אך בחילופי ס-שׂ: "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל יא מ), כלומר: התקיף אותו כרוח סערה,  במהירות ובעוצמה רבה. בימינו רווח הכתיב ב-ס': הסתער. ממשמעות זו של הפועל סע"ר נגזר השימוש במילה סַעַר בתחום הצבאי, כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון 'גשר סער', 'כוח סער', המציינת שיטת לחימה או אמצעי לחימה הכרוכים בהסתערות, בפריצה או בתקיפה מהירה.

ברבדים המאוחרים של העברית נגזרו מילים נוספות מהשורש סע"ר, וביניהן הפועל הסעיר (עורר סערת רוחות) והתואר מְסֹעָר (כמו נסעָר). בעברית החדשה נגזר משורש זה שמו של עוף הים יַסְעוּר, המסוגל להתעופף במרחבי הים גם בסערות חזקות.

כמו כן, למילים 'סערה', 'סופה' ו'סער' נוספו עוד מילים נרדפות: ראשית, במקרא מופיעה פעם אחת המילה סוֹעָה, בפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר" (תהלים נה ט). לפי השוואה לשורש המקביל בערבית, מקובל לפרש את הצירוף 'רוח סועה' בפסוק זה כ'רוח מהירה וחזקה מאוד'. בעקבות פסוק זה התואר סוֹעֶה משמש במובן 'סוער', ובמקביל המילה 'סועָה' קיבלה את משמעות הצירוף 'רוח סועה', והפכה לשם עצם שפירושו 'סערה' (כפי שהמילה 'תיכון' קיבלה את משמעות הצירוף 'בית ספר תיכון').

שנית, בלשון חז"ל נוספה גם המילה עַלְעוֹל כנרדפת ל'סערה', בהשפעת הארמית, לדוגמה: "אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון" (שיר השירים רבה, פרשה ג). בעברית החדשה נתייחדה משמעותה של מילה זו במובן 'מערבולת אוויר'.

מבין כל המילים הנרדפות האלה, זכתה המילה 'סערה' לשימושים המטפוריים הרבים ביותר. המעבר מתחום מזג האוויר לתחום הרגשות גרם לתוצאה אחת לא צפויה. המונח עֵין הסערה מציין במטאורולוגיה את האזור השקט במרכז הסערה, שלחץ האוויר בו הוא הנמוך ביותר; אבל בשימוש הכללי 'בעין הסערה' פירושו 'במרכז תשומת הלב, במוקד העניינים הסוערים, בליבה של סערה ציבורית'. בניגוד לסערה מטאורולוגית, בסערה מטפורית אין אזור שקט, וכנראה לכן נוצר כפל המשמעויות של צירוף זה.

Read Full Post »

חגי תשרי חלפו, ובימים אלה אנו חוזרים לשגרה. בשפה הצבאית נוצרו ראשי התיבות חזל"ש – חזרה לשגרה (בהגייה: חַזְלָש), ומהם נגזר הפועל הסלנגי לְחַזְלֵשׁ – 'לחזור לשגרה'. מניין באה המילה שִגְרָה?

מילה זו שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא  מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים). השורש שג"ר מופיע בתלמוד ובכתבי חז"ל אחרים בכמה פעלים בארמית ובעברית במובן 'הזיל, שפך, יצק, השליך, הטיל'. יש המקשרים שורש זה עם השורש גר"ר.  לדוגמה, במדרש 'סדר אליהו רבה' (פרק ח') נכתב: "מיד עיניהם משגרות דמעות", כלומר: מזילות דמעות. בכתבי חז"ל חוזר בכמה וריאציות הביטוי: "שגורה תְּפִלָּתו בפיו" (למשל: תוספתא, ברכות ג, ג), ומכאן – הצירוף שָׁגוּר בְּפִיו. המילה 'שגור' היא צורת הבינוני הפעול (צורת ההווה הסבילה בבניין קל) של השורש שג"ר, ומשמעותה הראשונית היא 'נשפך, זורם, ניגר'. גם מילים אחרות מתחום הנוזלים מתארות דיבור רהוט, רציף ומהיר: 'קולח', 'שוטף', 'שטף דיבור' ועוד. גם המילים המקבילות באנגלית fluent ו-fluency קשורות למילה fluid (נוזל).

 בלשון חז"ל נגזר מהשורש שג"ר שם העצם אַשְׁגָּרָה – רהיטות, שטף דיבור או כתיבה, למשל: "אשגרת לשון" (ירושלמי, תרומות, פרק א, הלכה א; וראו גם "השגרת לשון", ירושלמי, ברכות, פרק ב, הלכה ד). בפסקי הלכה של רבנים בלשון ימי הביניים מצוי הביטוי הקרוב שִׁגְרָא דְּלִשָּׁנָא. ביטוי עברי דומה מופיע בהקדמה לתרגום 'ספר הרקמה' של ריב"ג. היה זה ספר דקדוק עברי שנכתב במקור בערבית (בתקופת תור הזהב בספרד), ובמאה ה-12 תרגם אותו המתרגם הנודע יהודה אבן תיבון. בהקדמה לתרגום פנה אבן תיבון לקוראיו והפציר בהם שלא לשפוט אותו לחומרה אם ימצאו טעויות בלשון התרגום. הוא הסביר שעלול היה לטעות בניסוח העברי בהשפעת שפת אימו – הערבית: "כל שכן עם שגרת הלשון הערבי בפינו וברעיוננו".

לימים החלו להשתמש במילה 'שִגרה' כמילה יחידה במשמעות הזו: רהיטות, שטף, מהירות הנובעת מהרגל רב בשימוש במשהו (בעיקר בלשון), לדוגמה:"הוא פלט את הדבר בהיסח הדעת מתוך שגרת הדיבור." בעברית החדשה מילה זו הרחיבה את משמעותה: אין היא מציינת רק הרגל לשוני (טקסט שנוהגים לחזור עליו שוב ושוב כמו תפילה),  אלא גם הרגל בתחומי החיים האחרים (סדר עניינים רגיל וקבוע החוזר על עצמו). בחיבורו 'גילוי וכיסוי בלשון' כתב ביאליק: "רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים […]". כך הפכה המילה 'שגרה' למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך).

המשמעות המורחבת של המילה 'שגרה' נשתגרה בעברית עד כדי כך שנוצרו המילים 'חזל"ש' ו'חִזְלֵשׁ'. לפועל 'נִשְׁתַּגֵּר' (או 'השתגר') יש משמעות נוספת, נפוצה פחות: 'נשלח'. השורש שג"ר משמש במובן שליחה בפעלים נוספים, כגון: שיגר ושֻׁגַּר. גם לפעלים אלה יש עדויות ברבדים ההיסטוריים של העברית. לדעת רוב החוקרים, יש קשר בין שתי המשמעויות של שג"ר – המשמעות הראשונית של השורש הייתה 'השליך, יצק, שפך', וממנה נגזרו גם המובן של רהיטות לשונית וגם המובן 'שלח, הריץ, הזרים, העביר' (הדבר הנשלח נתפס כנוזל המועבר מכלי לכלי, או העובר בצינורות ממקום למקום). ואולם אין על כך הסכמה גורפת. סבוכה עוד יותר היא שאלת הקֶשר למילה המקראית היחידה הנגזרת מהשורש שג"ר – שֶׁגֶר, למשל: "וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה" (שמות יג יב), כלומר: כל ולד בכור של הבהמה. יש פרשנים המקשרים את המילה הזו, הקשורה בהולדה, במשמעות הראשונית של השורש שג"ר – הטלה. אבל לפי דעה אחרת, למילה זו יש מקור משלה והיא אינה קשורה למשמעויות האחרות של אותו השורש.

חזל"ש נעימה!

Read Full Post »

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּה – חתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

Read Full Post »