בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

חג החנוכה עוד לא הגיע, אבל הסופגניות כבר מככבות בכל המאפיות. כבר נכתב הרבה על המילה סֻפְגָּנִיָּה; כידוע, מקורה של מילה זו במילה סְפוֹג, שנשאלה מיוונית בתקופת חז"ל ראו כאן. הסופגנייה אינה המאכל המתוק היחיד שקשור למילה זו: יש גם עוגה רכה וקלה המאופיינת במרקם אוורירי וקפיצי, ומכונה עוּגַת סְפוֹג (sponge cake). בלשון חז"ל נגזר מהמילה 'ספוג' גם השורש ספ"ג, ועתה נמקד בו את תשומת הלב.

הפועל סָפַג מופיע לצד המילה 'ספוג' במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה .ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך, שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת." (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם, הספוג משול כאן ל"איש הזכרן שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר" (ובלשון ימינו: למי שיאמין גם ל'חדשות כזב', כלומר ל'פייק ניוז'). הרמב"ם מסיק שלפי משל זה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים.

במשל זה המילה 'ספוג' והפועל 'ספג' משקפים את המטפורה השגורה, שלפיה מוח האדם הוא כלי קיבול הקולט לתוכו את המידע שמגיע מבחוץ, בין היתר באמצעות האזנה לדברי אחרים. בימינו נוטים להשתמש במילה 'ספוג' במשמעות מטפורית דומה, ולהגיד שילדים קטנים קולטים היטב מידע מסביבם, "כמו ספוג". ואולם לשימוש המטפורי העכשווי במילה 'ספוג' יש קונוטציה חיובית, בניגוד לקונוטציה השלילית במשל החז"לי שלעיל.

גם לביטוי סָפַג מַכּוֹת יש מקור בכתבי חז"ל, לדוגמה: "רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים [=ארבעים מלקות שהיו נהוגות כעונש על עבירות שונות], תספוג מכת מַרְדּוּת [מכה לשם ענישה]" (נזיר, ד, ג). בלשון ימינו אפשר גם 'לספוג' ביקורת, תבוסה או עלבונות. כאשר הפועל 'ספג' מופיע לפני מילים אלה, יש לו גון משמעות סביל: מישהו 'סופג' מכות או התקפות ממישהו אחר.

המילה סְפִיגָה משמשת גם במובן בלימה, ויסות, הפחתה (של זעזועים, טלטלות, רעשים וכד'). בין היתר, מילה זו מופיעה בביטויים צבאיים המתארים עמידה מול התקפות, כמו כֹּ שֶׁר סְפִיגָה (למשל: "עוצמה צבאית נמדדת לא רק בכושר לחימה אלא גם בכושר ספיגה") וכּוֹנְנוּת סְפִיגָה (כניסה למשטר של התגוננות פעילה וסבילה לפני הרעשה צפויה, כדי להקטין את נזקיה). לפועל 'ספג' ולשם הפעולה 'ספיגה' יש שימושים גם בתחום הכלכלה, בצירופים כגון 'ספג התייקרויות', 'ספג עלויות', שפירושם: נשא בהפסד או בהפחתת הרווח שנגרמו ליצרן או לגוף מסחרי כלשהו עקב התייקרות של חומרי גלם, מוצרים או שירותים. בניגוד לביטוי 'ספג מכות', בביטויים אלה הספיגה אינה רק סבילה: יש בה גם התכוונות פעילה להתקפה או להפסד כלכלי.

בתולדות העברית נגזרו מילים רבות מהשורש ספ"ג: הפעלים הִסְ פִּיג ונִסְ פַּג, התארים סְפוֹגִי (והתואר הנרדף, הנדיר יותר סְפוֹגָנִי), סוֹפְגָנִי (ולחלופין סַפְגָנִי), סָפִיג (שאפשר לספוג אותו) ועוד. בן-יהודה חידש את המילה מַסְ פֵּג: מכשיר כתיבה קטן מכוסה נייר סופג המשמש לספיגת דיו. השימוש בו פסק בהדרגה מאז המצאת העט הכדורי.

Read Full Post »

בימים הראשונים של חודש אלול נפתחת תקופה של בקשת סליחות, תשובה והכנה לימים הנוראים. תקופה זו מאפשרת לנו לפתוח דף חדש כדי להתחיל מחדש בשנה הבאה. בקרוב תחל שנת הלימודים החדשה, המסמנת אף היא התחלות חדשות, על כל הקשיים וההזדמנויות הכרוכים בכך. כפי שאפרט להלן, כבר חז"ל הבינו ש"כל ההתחלות קשות". גם בירור לשוני למקורותיו של הפועל 'התחיל' אינו פשוט, הן מבחינת הצורה הדקדוקית והן מבחינת המשמעות.

במקרא מופיע הפועל הֵחֵל, משורש חל"ל, למשל: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו א) . שורש זה משתייך לגזרת הכפולים, כלומר לשורשים ששתי האותיות האחרונות שלהם זהות זו לזו, ולכן לעיתים אחת מהן נשמטת, כמו בצורת היסוד 'הֵחֵל' בבניין הפעיל. בנטיות לעיתים מופיעה ל' דגושה תמורת ה-ל' השנייה שנשמטה: הֵחֵלָּה, הַחִלּוֹתִי וכיוב. משורש זה נגזר גם שם העצם תְּחִלָּה, למשל: "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"  (רות א כב). בלשון חז"ל נוצר ממילה זו הפועל הִתְחִיל. האות ת' במילה זו היא תחילית, כלומר אות מוּסָפית המופיעה בתחילת מילה ואינה אות שורש, אך בשלב מסוים היא נתפסה כאות שורש, וכך נוצר שורש תלת-עיצורי שלם (מגזרת השלמים, שאינו משתייך לאחת הגזרות): תח"ל. שורש מסוג זה מכונה 'שורש תנייני'. בניתוח הדקדוקי של המילה 'התחיל' במילון רב-מילים מצוין בסוגריים השורש המקורי: תחל (חלל). מהפועל החדש 'התחיל' נוצר גם שם הפעולה 'התחלה', כמילה נרדפת ל'תחילה' (למשל: "מאימתי התחלת תספורת", שבת ט ע"ב). במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (מדרש לספר שמות) נכתב: "ועתה קבלו עליכם, שֶכָּל התחלות קשות" (מכילתא סב). יש הקוראים מילה זו כ"הַתְּחִלּוֹת", אך לימים צמח מכאן הביטוי "כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת".  במקביל מופיעה בארמית תלמודית המילה אַתְחַלְ תָּא, המוכרת בלשון ימינו בעיקר מהביטוי אַתְחַלְ תָּא דִּגְאֻלָּה (מגילה יז ע"ב).

השורש חל"ל מופיע במקרא גם בפועל חִלֵּל בבניין פיעל, בשתי משמעויות קרובות זו לזו – הן פגיעה בדבר קדוש: "וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כא יב) והן הפרת שבועה: "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה" (תהלים פט לה(. הפועל 'החל' מופיע פעמיים במקרא במשמעות 'חילל': בפעם הראשונה: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה […] לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג), כלומר: 'לא יָפֵר את הנדר'; ובפעם השנייה: "וְלֹא-אַחֵל [=לא אחלל] אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה'  קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לט ז). החוקרים והמילונאים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש קשר בין שתי המשמעויות המקראיות של הפועל 'החל', ויש התומכים בכך על סמך השורש המקביל בערבית חל"ל. משורש זה נגזר הפועל הערבי 'חַלַּ' שפירושו הראשוני הוא 'התיר קשר', ויש לו משמעויות נוספות, כגון: 'הפך מאסור למותר, השתחרר ממחויבות'. מאותו שורש בערבית נגזר גם הפועל 'חַלַּלַ' שפירושו 'הרשה'. ככל הנראה, מהמשמעות הראשונית של פתיחת קשר נסתעפו הן המשמעות של פתיחה במעשה, כלומר של התחלה, והן המשמעות של התרת איסורים ונדרים. משורש זה נגזר גם שם העצם חֹל  (ההיפך של 'קודש').

עם זאת, אין קשר בין המשמעויות להלן למשמעויות אחרות של השורש חל"ל, ולמילים 'חליל', 'חָלָל'  ו'חָלוּל'. יתר על כן, אין לבלבל בין מילים משורש זה למילים מהשורש חו"ל, כגון: 'חָל', 'חוֹלֵל', 'התחולל'  ועוד.  הפועל המבלבל ביותר הוא הוּחַל. פועל זה, בבניין הופעל, יכול להתפרש בשתי צורות: או כצורת הסביל של הֵחֵל, המופיעה לראשונה במקרא: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד כו), ובלשון ימינו: "באזור הוּחַלָּה בנייתן של מאה דירות"; או כצורת הסביל של הֵחִיל  משורש חו"ל ('העניק תוקף למשהו', 'גרם שמשהו יחול על'…), המופיעה בכתבי חז"ל: "והמקום הוחל שמו עליהן" (תוספתא, בבא בתרא ה ד), ובימינו: " החוקים האמורים הוּחֲלוּ על שוטרים וסוהרים".

אסיים בברכת  תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

Read Full Post »

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

החורף הגיע השנה בסערה, תרתי משמע.  אף על פי שהאקלים בארצנו אינו סוער במיוחד, יש בעברית כמה מילים נרדפות לסערה. גם מהשורש סע"ר נגזרו מילים שונות. זו הזדמנות לדיון מסעיר במילים אלה ובמשמעויות שלהן.

המילה 'סערה' ונרדפותיה סַעַר וסוּפָה מצויות במקרא. הן מציינות גם 'רוחות עזות' (בעיקר המילה 'סופה') וגם את זעמו של האל (או את "חרון אפו", בלשון המקרא), למשל: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיהו כג יט). מזג האוויר הרועש והמבהיל מתאר באופן מטפורי כעס, כפי שניכר מהביטויים סערת רוחות וסערת נפש. כידוע, המילה 'רוח' עצמה משמשת גם כנרדפת ל'נפש', בין היתר – בביטוי 'מצב רוח'. ולא זו בלבד: לעיתים מזג האוויר הסוער מתואר במקרא כתוצאה של חרון האל, לדוגמה: "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו). כמו כן, לפעמים המילה 'סערה' מתארת התרחשות תופעות על-טבעיות שטיבן אינו ברור דיו: למשל, בסיפור על עליית אליהו הנביא "בַּסערה השמים" (מלכים ב, ב יא). במקום אחר האל מדבר אל איוב "מִן הסערה" (איוב לח א).

הפועל סָעַר (בבניין קל) מתייחס לים שגליו חזקים ותכופים, למשל: "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א יא). פועל זה משמש גם במשמעות מופשטת של 'התרגש, התרגז', לרוב בצירופים רוחו סָעֲרָה, סערו הרוחות. השורש סע"ר משמש בבניין נפעל רק במשמעות מופשטת – 'התרגש והתכעס מאוד'. במקרא מופיע פועל זה פעם אחת לצד המילה 'לב': " וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם עַל-הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב, ו יא). בלשון ימינו גם האדם עצמו יכול להיות נסער, למשל:"נסערתי כולי לשֵמע המקרה המזעזע". השורש הזה מופיע במקרא גם פעם אחת בבניין התפעל, אך בחילופי ס-שׂ: "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל יא מ), כלומר: התקיף אותו כרוח סערה,  במהירות ובעוצמה רבה. בימינו רווח הכתיב ב-ס': הסתער. ממשמעות זו של הפועל סע"ר נגזר השימוש במילה סַעַר בתחום הצבאי, כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון 'גשר סער', 'כוח סער', המציינת שיטת לחימה או אמצעי לחימה הכרוכים בהסתערות, בפריצה או בתקיפה מהירה.

ברבדים המאוחרים של העברית נגזרו מילים נוספות מהשורש סע"ר, וביניהן הפועל הסעיר (עורר סערת רוחות) והתואר מְסֹעָר (כמו נסעָר). בעברית החדשה נגזר משורש זה שמו של עוף הים יַסְעוּר, המסוגל להתעופף במרחבי הים גם בסערות חזקות.

כמו כן, למילים 'סערה', 'סופה' ו'סער' נוספו עוד מילים נרדפות: ראשית, במקרא מופיעה פעם אחת המילה סוֹעָה, בפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר" (תהלים נה ט). לפי השוואה לשורש המקביל בערבית, מקובל לפרש את הצירוף 'רוח סועה' בפסוק זה כ'רוח מהירה וחזקה מאוד'. בעקבות פסוק זה התואר סוֹעֶה משמש במובן 'סוער', ובמקביל המילה 'סועָה' קיבלה את משמעות הצירוף 'רוח סועה', והפכה לשם עצם שפירושו 'סערה' (כפי שהמילה 'תיכון' קיבלה את משמעות הצירוף 'בית ספר תיכון').

שנית, בלשון חז"ל נוספה גם המילה עַלְעוֹל כנרדפת ל'סערה', בהשפעת הארמית, לדוגמה: "אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון" (שיר השירים רבה, פרשה ג). בעברית החדשה נתייחדה משמעותה של מילה זו במובן 'מערבולת אוויר'.

מבין כל המילים הנרדפות האלה, זכתה המילה 'סערה' לשימושים המטפוריים הרבים ביותר. המעבר מתחום מזג האוויר לתחום הרגשות גרם לתוצאה אחת לא צפויה. המונח עֵין הסערה מציין במטאורולוגיה את האזור השקט במרכז הסערה, שלחץ האוויר בו הוא הנמוך ביותר; אבל בשימוש הכללי 'בעין הסערה' פירושו 'במרכז תשומת הלב, במוקד העניינים הסוערים, בליבה של סערה ציבורית'. בניגוד לסערה מטאורולוגית, בסערה מטפורית אין אזור שקט, וכנראה לכן נוצר כפל המשמעויות של צירוף זה.

Read Full Post »

חגי תשרי חלפו, ובימים אלה אנו חוזרים לשגרה. בשפה הצבאית נוצרו ראשי התיבות חזל"ש – חזרה לשגרה (בהגייה: חַזְלָש), ומהם נגזר הפועל הסלנגי לְחַזְלֵשׁ – 'לחזור לשגרה'. מניין באה המילה שִגְרָה?

מילה זו שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא  מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים). השורש שג"ר מופיע בתלמוד ובכתבי חז"ל אחרים בכמה פעלים בארמית ובעברית במובן 'הזיל, שפך, יצק, השליך, הטיל'. יש המקשרים שורש זה עם השורש גר"ר.  לדוגמה, במדרש 'סדר אליהו רבה' (פרק ח') נכתב: "מיד עיניהם משגרות דמעות", כלומר: מזילות דמעות. בכתבי חז"ל חוזר בכמה וריאציות הביטוי: "שגורה תְּפִלָּתו בפיו" (למשל: תוספתא, ברכות ג, ג), ומכאן – הצירוף שָׁגוּר בְּפִיו. המילה 'שגור' היא צורת הבינוני הפעול (צורת ההווה הסבילה בבניין קל) של השורש שג"ר, ומשמעותה הראשונית היא 'נשפך, זורם, ניגר'. גם מילים אחרות מתחום הנוזלים מתארות דיבור רהוט, רציף ומהיר: 'קולח', 'שוטף', 'שטף דיבור' ועוד. גם המילים המקבילות באנגלית fluent ו-fluency קשורות למילה fluid (נוזל).

 בלשון חז"ל נגזר מהשורש שג"ר שם העצם אַשְׁגָּרָה – רהיטות, שטף דיבור או כתיבה, למשל: "אשגרת לשון" (ירושלמי, תרומות, פרק א, הלכה א; וראו גם "השגרת לשון", ירושלמי, ברכות, פרק ב, הלכה ד). בפסקי הלכה של רבנים בלשון ימי הביניים מצוי הביטוי הקרוב שִׁגְרָא דְּלִשָּׁנָא. ביטוי עברי דומה מופיע בהקדמה לתרגום 'ספר הרקמה' של ריב"ג. היה זה ספר דקדוק עברי שנכתב במקור בערבית (בתקופת תור הזהב בספרד), ובמאה ה-12 תרגם אותו המתרגם הנודע יהודה אבן תיבון. בהקדמה לתרגום פנה אבן תיבון לקוראיו והפציר בהם שלא לשפוט אותו לחומרה אם ימצאו טעויות בלשון התרגום. הוא הסביר שעלול היה לטעות בניסוח העברי בהשפעת שפת אימו – הערבית: "כל שכן עם שגרת הלשון הערבי בפינו וברעיוננו".

לימים החלו להשתמש במילה 'שִגרה' כמילה יחידה במשמעות הזו: רהיטות, שטף, מהירות הנובעת מהרגל רב בשימוש במשהו (בעיקר בלשון), לדוגמה:"הוא פלט את הדבר בהיסח הדעת מתוך שגרת הדיבור." בעברית החדשה מילה זו הרחיבה את משמעותה: אין היא מציינת רק הרגל לשוני (טקסט שנוהגים לחזור עליו שוב ושוב כמו תפילה),  אלא גם הרגל בתחומי החיים האחרים (סדר עניינים רגיל וקבוע החוזר על עצמו). בחיבורו 'גילוי וכיסוי בלשון' כתב ביאליק: "רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים […]". כך הפכה המילה 'שגרה' למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך).

המשמעות המורחבת של המילה 'שגרה' נשתגרה בעברית עד כדי כך שנוצרו המילים 'חזל"ש' ו'חִזְלֵשׁ'. לפועל 'נִשְׁתַּגֵּר' (או 'השתגר') יש משמעות נוספת, נפוצה פחות: 'נשלח'. השורש שג"ר משמש במובן שליחה בפעלים נוספים, כגון: שיגר ושֻׁגַּר. גם לפעלים אלה יש עדויות ברבדים ההיסטוריים של העברית. לדעת רוב החוקרים, יש קשר בין שתי המשמעויות של שג"ר – המשמעות הראשונית של השורש הייתה 'השליך, יצק, שפך', וממנה נגזרו גם המובן של רהיטות לשונית וגם המובן 'שלח, הריץ, הזרים, העביר' (הדבר הנשלח נתפס כנוזל המועבר מכלי לכלי, או העובר בצינורות ממקום למקום). ואולם אין על כך הסכמה גורפת. סבוכה עוד יותר היא שאלת הקֶשר למילה המקראית היחידה הנגזרת מהשורש שג"ר – שֶׁגֶר, למשל: "וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה" (שמות יג יב), כלומר: כל ולד בכור של הבהמה. יש פרשנים המקשרים את המילה הזו, הקשורה בהולדה, במשמעות הראשונית של השורש שג"ר – הטלה. אבל לפי דעה אחרת, למילה זו יש מקור משלה והיא אינה קשורה למשמעויות האחרות של אותו השורש.

חזל"ש נעימה!

Read Full Post »

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּה – חתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

Read Full Post »