בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מספרים לנו שההומו-סאפיינס הגיע להישגיו האדירים בזכות השפה, או "המהפכה הלשונית". זה כנראה נכון, אבל הקשבה מוקפדת לדרך שבה ההומו-סאפיינס המודרני משתמש בשפה, מעלה חשש שתוך כמה דורות, או כמה מאות, השפה תחזור אל הקונכייה שממנה יצאה. דוברי השפות באשר הם, מספר לנו גיא דויטשר בספרו "גלגולי לשון", הם עם עצלן. ביד אחת (או פה אחד) הם בונים, וביד שנייה הורסים. מנגנון ההרס הוא אחד המפתחות להבין איך שפה משתנה, מתפתחת וגם מתנוונת.

אחד הגילויים של מנגנון ההרס הזה הוא תאוות הקיצור. האמריקאים, למשל, הופכים כל סלבריטי לסֶלֶבּ, כל victim (קורבן בסדרות הפשע) ל-vic, כל דוקטור לדוק, והרשימה ארוכה. המילים העבריות קצרות מלכתחילה ולכן התופעה הזו מצומצמת, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את אברי גלעד אומר בשעשועון טלוויזיה "היום נדע חַדְמָש מי הקבוצה המצטיינת", ואת אבי לוזון מגדיר את אוהדי בית"ר ירושלים "זרע פורען". חז"לינו הביאו לעולם את ראשי התיבות, והיום מוסרים ד"ש, הולכים לבג"ץ ומשלחים כטב"ם לשטח אויב. ובכל זאת, דוברי העברית מקצרים צירופי לשון ומשפטים שלמים לתיאבון, לפעמים לצורך יעילות, אבל בדרך כלל מעצלות גרידא. את התופעה הדיבורית הנרחבת הזו אני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים".

שיטוט בזירת שפת הדיבור מגלה לנו, למשל, את ביטוי הזלזול "איפה?!", מעין קיצור של משפט מדומיין: "איפה הדבר עליו אתה מדבר מתרחש, אין סיכוי שזה יקרה!". כשמספרים לנו סיפור מדהים, חיובי בדרך כלל, התגובה הישראלית היא "די!", מלווה לעיתים בדחיפה, קיצור של "די לספר לי דברים מדהימים כאלה, לא מאמין לך!", המזכירה את get out! האמריקני. ומה דעתכם על משפט כמו "האמת, זה נראה כמו טיוח של המשטרה"? מאחורי 'האמת' מסתתרים כמה ביטויים חלופיים: "למען האמת", "האמת ניתנת להיאמר", ואפילו "האמת היא ש…"

עקרון קטועי הגפיים הוא אחד: כדי לבטא רעיון שלם יש צורך במשפט, או לפחות בצירוף לשון דו-רכיבי. במקום המבע השלם אנחנו בוחרים מילה אחת או רכיב מהמשפט, ואלה אמורים לייצג גם את החלק הקטוע. אחת הדוגמאות לכך בעברית היא השימוש בשם הפועל. הארוחה לא הייתה מה שציפינו? "להקיא!" (תרגום: "אני רוצה להקיא"). ההצגה הייתה מרגשת? "להתעלף!" מדהימה ברמות על? "למות!" יוצאת מגדר הרגיל? "אין!", קיצור של "אין מילים", או "אין דברים כאלה".

"אין" מרחיבה את תמונת קטועי הגפיים. היא מייצגת משפט שלם, שממנו נקטע הנושא (דברים כאלה). לפעמים נקטע הנשוא ("כאילו מה?" – קיצור של "כאילו מה קרה בעצם?"). דוגמה מעניינת היא הנוהג להגיב על שאלה ב"אני אין לי שֶמֶץ". שמץ הוא כַּמָּת, אין לו משמעות או תפקיד בלי השם שהוא מכמת, במקרה זה: 'מושג'. כאן ניכרת השפעה של קיצור אנגלי מקביל: I don’t have a faintest…. בדרך כלל הקיטוע חל על המושא במשפט. הניב "לא שׂם" הוא קיצור של ביטויי סלנג בוטים נוסח "לא שם זין", "לא שם קצוץ" ועוד. מדברים יותר מדי? "מיצינו!" (את הנושא). אתה מדבר יותר מדי? "סתום!" (את הפה), גם כאן בהשפעה אנגלית: shut up!. אתה מדבר דברי הבל? "עזוב!" רעיון מוצא חן בעיניך? "קניתי!" אתה מתרברב במה שעשית? "ראינו! שמענו!" מעודדים אותך לספר כל מה שאתה יודע? "שפּוך!" אתה מתעצבן? "תרגיע" (את עצמך, כמובן). לא נראה לך שמה שמספרים לך נכון? "תתפלא!", כלומר, "תתפלא לשמוע שמה שאתה מפקפק בו אכן מתקיים". ומה אמרה נערה בעת מחזור אי שם בעשורים רחוקים? "קיבלתי!" הקיטוע הנפוץ ביותר בימים אלה הוא "אהבתי", אושיית רשת לשונית.

במקבץ אחר של קיטועים נקטע חלק של צירוף לשון. לפעמים הוא נעשה באופן חד-פעמי ובהיסח הדעת. חברת הכנסת רוחמה אברהם אומרת לדן מרגלית: "האמת היא שאצלך עברתי את הטבילה לפני שלוש שנים". היא לא טוענת שהתנצרה חלילה, למרות שהביטוי השלם "טבילת אש" מקורו בנצרות. ליברמן לניסים משעל: "אחרי ההתנתקות מעזה תהיה יותר שפיכוּת". משה אלפרון במעריב: "כבר שתים-עשרה שנה אין לי עבר". עבר פלילי, למי שפספס. על פלוני מספרים שהוא "חולה במחלה חשוכה". שדר לפני משחק מספר ש"כל השחקנים חדורים". התלהבות, כמובן. לפעמים ביטוי סלנג מתקצר לביטוי סלנג משני. "המופע היה ממש ברמות", כלומר, ברמות גבוהות, או ברמות-על, ובנוסח חדש: ברמות של כלה. "הארוחה הייתה ליגה". ליגת העל, כמובן, ואולי ליגת האלופות. "החתונה הייתה סוף", כלומר, סוף הדרך, כלומר, נהדרת ועילאית.

אוהדים מתוסכלים במגרש או צופים מתוסכלים במופע נהגו לצעוק "את הכסף!" – תחזירו את הכסף ששילמנו. קריאה עכשווית ונפוצה המיוחסת לאיש ציבור שסרח היא "הביתה!", כלומר, "לך/עוף הביתה!" מי שלוקח על עצמו תשלום, כיסוי נזקים או ארגון דבר מה מסתפק ב"עלַי!", ומי שמבקש סבלנות יאמר פשוט "שנייה!", שמאחוריה מסתתר סיפור שלם: "המתן נא שנייה במטותא". קיצור חביב המקובל בתקשורת מתייחס לפירוק קשר מתמשך: "גלית גוטמן ההורסת וזיו קורן המפיל כבר לא", "ביבי וכחלון כבר לא". כבר לא יחד, כמובן.

לא מעט ביטויים שהפכו חלק מהסלנג ושפת הדיבור בכלל הם קיצורים של משפט שלם המסתתר מאחוריהם. רצית משהו שאינו ניתן להשגה? "היית מת!" (לקבל את אותו משהו). מלך קטועי הגפיים של העשורים האחרונים הוא "חבל על הזמן". מאחוריו מסתתר המשפט "חבל על הזמן שעלינו להשקיע בשבחי העניין (או בגנותו)". "חבל על הזמן" נתפס ארוך מדי, וקוצר לראשי תיבות כמו חבל"ז, או במשפט בנוסח: "המסעדה הזאת ברמות על שֶחָבָל". הביטוי הכל-ישראלי "יש מצב" ומולו "אין מצב" מכיל משפט שלם, בנוסח "יש מצב עתידי או אפשרי שבו אפשר יהיה לבצע את העניין".

הביטויים הקטועים אופייניים לברכות וקללות. "בוקר טוב!" הפך ל"בוקר!", בדרך האמריקנית. "נתראה בשמחות" הוא כבר מזמן מקוצר: "בשמחות!" "בחיאת!" היא שבועה ערבית שנקלטה בסלנג – בעקבות סדרת שבועות שמקורן בערבית: בחיאת רבק, בחיאת זומזום, בחיאת אללה ועוד. הגרסה העברית המקוצרת היא "בחיים!" (לא יקרה דבר כזה). "לא עלינו" הוא קיצור של המשפט: "לא עלינו ייאמר", כלומר, מה שקרה למישהו לא קרה לנו, ברוך השם. המקור ביידיש, שממנה קיבלנו גם את "שלא נדע", קיצור של הביטוי "שלא נדע מצרות". ביטוי הזלזול הבוטה הוא "לֵך!", דווקא בהגייה מוארכת, לֵ—–ך, המחביא שורה של ביטויים: לך לעזאזל! לך לישון! לך תְקַוֵוד! לך חפש את החברים שלך! וכדומה.

חלק מהקיצורים מובאים תחת מונח בלשני הקרוי אליפסה (ellipsis), ובעברית הֶשְמֵט. מילה מתוך צירוף לשון מייצגת את הצירוף כולו. האליפסה הופכת לערך מילוני תקני, ולעיתים הצירוף המלא נשכח. דוגמאות לכך הן 'בגרות' הסופגת את הוראת הצירוף 'בחינת בגרות', 'חמוצים' הסופגת את הוראת הצירוף 'מלפפונים חמוצים' ועוד. לאליפסה שורשים בשפת התנ"ך. 'כסף' בתנ"ך מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף'. שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל', ו'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ". מאז 'כסף' פירושו מטבעות ושטרות, ובהרחבה, כל סכום המייצג הון או מחיר.

השפה הצבאית מרבה באליפסות, עקב הנטייה ליצור שפה קצרה ויעילה. בשפת הקשר ובשפה הצבאית הכללית אפשר לשמוע את "קלה" (אש קלה), "עגולה" (שעה עגולה) וגם "אפטר" (אפטר דיוטי). כך בחופשות: "רגילה", "מיוחדת", "מטכ"לית" וכדומה. כך בענייני מדים: "על אלף", "על בית". "בסיסיות" הן העבודות הבסיסיות השנואות, "מצופה" הוא ופל בשקם, "סדיר" הוא השירות הסדיר, וכשהמפקד אומר "תרדו לארבעים" אין צורך בפירוט. יורדים ל(ארבעים) שכיבות סמיכה.

במהדורות החדשות משתרבבות אליפסות לרוב. "הבוקר דווח על רקטות בעוטף" (עוטף עזה, כמובן). "הוגש ערעור לעליון". גם שמות יישובים המורכבים משתי מילים נוטים להיקטע, כשהחלק שנשאר נודד ממלרע למלעיל. "ראשון" היא ראשון לציון, "זכרון" היא זכרון יעקב, "מצפה" היא מצפה רמון, "נחלת" היא שכונת נחלת יהודה בראשון, והרשימה חלקית.

אז איך אתם רוצים את הביצה שלכם? מקושקשת או מבולבלת? ואת הקפה? נס או הפוך? או כדברי הגששים ב"שוק הספרים": נטול נייר, נטול אמו, נטול.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות  בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.

ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.

"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".

השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.

"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".

שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.

"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".

'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.

"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".

עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.

"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).

לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.

סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!

במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.

"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.

נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".

"אל תאמר גַזען. רק גִזען".

הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.

"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".

'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.

"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".

יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.

"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"

אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".

"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"

לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.

"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"     

הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.

"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"

אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.

"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".  

'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".

"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"

לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.

"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".

למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.

"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"

לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »