Posts Tagged ‘ילד’
ד"ר רוביק רוזנטל / דת משה, עקידת יצחק וקריעת ים סוף
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אילן, אנו, אנחנו, ארוחה, בטן, דרס, חמה, ילד, ירח, כיסא, כר, לבלוב, לבנה, לשון חכמים, מלפפון, מרד בר כוכבא, משנה, סעודה, עץ, פיחה, ציבור, קהל, קישוא, רגש, רמס, שמש, שפה מקראית, תינוק, תלמוד on אוגוסט 8, 2019| 7 Comments »
ד"ר רוביק רוזנטל / איך הפכו החליל והקישוא לאבוב ולמלפפון
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אילן, אנו, אנחנו, ארוחה, בטן, דרס, חמה, ילד, ירח, כיסא, כר, לבלוב, לבנה, לשון חכמים, מלפפון, מרד בר כוכבא, משנה, סעודה, עץ, פיחה, ציבור, קהל, קישוא, רגש, רמס, שמש, שפה מקראית, תינוק, תלמוד on יולי 11, 2019| 5 Comments »
המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.
איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.
ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.
מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.
בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.
דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".
כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.
קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.
לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.
המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.
ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה
ד"ר רוביק רוזנטל / היידה מכבי יפו, הגיעה שנת תרפפ"ו
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אורז, אזנו חמור, אינקונאדו חזיר, ארון קודש, ארץ, בהמה, בורקאס, בית קברות, בלקן, ג'ינג'י קלאוואסה, גלות, גששים, דו לשוני, דודה, דיביראגולו, דיביראני, הגייה, היידה, חוט השערה, חיה די קאמפו, חכם, חכמה, חמין, חמינדוס, חצילים, טִיָה, טָארָאפָּאפּוּ, טורקיה, טיפש, יהודי סלוניקי, יהודים, יידיש, ילד, יקו, ישראל, כביסה, כובע, לדינו, מוֹאָבֶּט, מוסקה, מוקו, מכבי חיפה, מכבי יפו, מלאך המוות, מלמד, סוליקו, סופריטו, סלנג, ספונג'ה, ספרד, עבריות, עוגיות, עולים, עלי גפן, עממית, ערס, פוסטמה, פסוליה, צ'פצ'ולה, צלולה, צליל ספרדי, קבר, קומבינה, קיש, קישתא, קלבסה, רכילות, שָריקה מולכו, שווארמה, שולחן, שטרות, שלומיאל, שנים, שנת העטלף, שעועית, שפות, תחבולן, תינוק, תפוצות, תפילת יחיד, תרפפו on אוקטובר 19, 2017| 8 Comments »
לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.
וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.
ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).
בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.
חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.
לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.
ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.
הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.
בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.
לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.
כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.
חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים. יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.
מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס. מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים. חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.
אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –
יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".
ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר נגה פורת / עולים כיתה
Posted in נגה פורת, tagged אדם, איכות, ביטוי, בית ספר, גן, דרגה, דרך, הורים, הצלחה, השתכלל, השתפר, התפתח, התפתחות, התקדם, חטיבת ביניים, חיים, חינוך, טיב, ילד, יסודי, ישראל, כיתה, לימודים, ללכת, מדרגה, מורים, מילה, מסע, מעמד, מקום, משמעות, מתחילים, סולם, עולה, עולים, פועל, פסיכולוגיה, פעוט, ציון, צעד, קדימה, קורס, רמה, שלב, שם עצם, תחנות, תיכון, תלמיד, תרגום on אוגוסט 24, 2017| 6 Comments »
בשבוע הבא יחזרו תלמידי ישראל ללימודים: ילדי הגן יעלו לכיתה א', ותלמידי כיתות ב'-י"א יעלו לכיתה הבאה. הביטוי 'עלה כיתה' מציין תפיסה מטפורית שלפיה הלימודים הם מסע במעלה מקום גבוה, כמו הר. החיים עצמם נתפסים כמסע, ועל כך מעידים גם מילים וביטויים כלליים העוסקים בהתפתחות הילד והאדם לאורך חייו, כגון: הִתְקַדֵּם, עשה כִּברת דרך.
לפועל 'התקדם' יש כמה משמעויות: המשמעות הבסיסית היא 'עבר קדימה', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת: 'התפתח, השתפר, השתכלל' (משמעות מופשטת נוספת היא 'עלה במעמד, בדרגה, בעמדה'). בשפה האנגלית אחד התרגומים של המילה 'להתקדם' הוא to progress. מקורו של הפועל הזה (וגם של שם העצם progress – התקדמות, קִדמה), בפועל הלטיני progredi , שפירושו 'הלך קדימה'. הפועל הלטיני הזה מורכב מהיסודות pro (קדימה) ו- gradi(ללכת). מאותו פועל לטיני נגזר גם שם העצם הלטיני gradus שפירושו 'צעד, מדרגה, שלב בסולם' וגם 'דרגה'. ממילים לטיניות אלה נתגלגלה באנגלית המילה grade, שיש לה בין היתר משמעויות חשובות בתחום החינוך – גם 'כיתה' (למשל: כיתה א' היא first grade) וגם 'ציון'.
הילד המתפתח מתקדם במסע זה ועובר ציוני דרך, מעין 'תחנות' במסלול ההתפתחותי. בפסיכולוגיה נהוג לתאר 'תחנות' אלה כשלבים. המעבר מהגן לכיתה א' ומבית הספר היסודי לחטיבת הביניים מתוארים כמעבר לשלב התפתחות מתקדם יותר. המשמעות הראשונית של המילה שָׁלָב היא 'מדרגה בסולם'. למילה 'שלב' יש משמעות מופשטת: 'דרגה בהתפתחות; פרק זמן מסוים בהתפתחות '. גם התפתחות הילד נתפסת אפוא כסולם שבו הילד הולך ועולה. המילה רָמָה קרובה למילה 'שלב' בחלק ממשמעויותיה. משמעותה הפיזית הראשונית היא 'אזור גבוה' (כמו רמת הגולן), ולכן גם היא מציינת את מושג העלייה לגובה.ויש לה כמה משמעויות מופשטות הרלוונטיות גם לתחום החינוך: 'דרגה של איכות, כמות או עוצמה, הנמדדת ביחס לסולם ערכים נתון' (לדוגמה: במבחני הבנת הנקרא נמדדת רמת ההישגים של תלמידי בתי הספר בארץ);וכן – 'שלב או דרגה בהתקדמות בתחום מסוים' (למשל: דני שובץ לרמת מתקדמים בקורס לאנגלית, ורוני – לרמת מתחילים(. בעקבות המשמעות המקורית, המציינת מקום גבוה במיוחד, למילה 'רמה' יש משמעות נוספת: 'דרגה גבוהה במיוחד של טיב או של איכות', ולכן אפשר לתאר בית ספר טוב כ"מוסד חינוכי בעל רמה"; ובלשון הדיבור –על רמה.
גם למילה 'מדרגה' יש שימוש מטפורי דומה בביטוי קפץ מדרגה. הפועל 'קפץ' מציין התקדמות מהירה במיוחד כלפי מעלה. מהשורש של המילה 'מדרגה' נגזרו גם המילים דַּרְגָּה, מִדְרָג (היררכיה) ועוד. בצבא במקום לעלות כיתה, עולים בסולם הַדְּרָגוֹת.
באנגלית אחת המילים המקבילות ל'שלב' היא step . מילה זו פירושה גם 'מדרגה' וגם 'צעד'. גם בעברית המילה 'צעד' משמשת במובן 'שלב משלבי פעולה או תהליך מסוים'. הביטוי צעדים ראשונים מתאר הן את צעדיו הראשונים של הפעוט והן את 'השלבים הראשונים בהשתלשלות אירועים כלשהי'. שימוש מטפורי זה במילה 'צעד' ניכר גם בביטויים צַעד אחר צעד (שלב אחר שלב), צעד גדול קדימה, בצעדי ענק, בצעדי צב ועוד.
אסיים בברכה לתלמידים, למורים ולהורים – עלו והצליחו!
נגה פורת / על האצבע הקטנה
Posted in נגה פורת, tagged אטימולוגיה, אצבע, בלבול, גלגל, חלופה, חפץ, ילד, כף יד, מבוגר, מצב, מקרא, סביבון, סובב, סוחר, סחרר, סיבה, סמנטי, ספין, ספינולוג, ספינר, עברית, עולם, פסוק, צעצוע, קשר, שורש, שקר on יוני 1, 2017| 22 Comments »
זה כמה חודשים שהצעצוע החדש המכונה סְפִּינֶר מסובב את העולם. ילדים ומבוגרים מסובבים את הצעצוע הזה בכף ידם, ובכך מעניקים משמעות מילולית לביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. נכון לעת כתיבת שורות אלה לא הוצעה חלופה עברית רשמית למילה 'ספינר'. המילה סביבון כבר 'תפוסה' ומציינת צעצוע ישן יותר. יש גם מילים אחרות המתארות חפצים מסתובבים, כגון סַבְסֶבֶת (שער מסתובב), או מקומות שמסתובבים סביבם, כגון סֻבָּה (הרחבה של דרך המאפשרת לכלי רכב להסתובב ולעבור זה את זה).
המילה השאולה הקרובה ביותר ל'ספינר' היא סְפִּין. במקור הייתה זו מילה שאולה מאנגלית בתחום הפיזיקה, ואז היא ציינה סיבוב של חלקיק סביב צירו. מתחום מדעי זה עברה המילה לתחום מוכָּר הרבה יותר – התקשורת – ובו היא מציינת מידע מוטה ומגמתי שנועד ליצור רושם חיובי, השפעה על דעת הקהל באמצעים מניפולטיביים. לפני יותר מעשור אושר באקדמיה ללשון המונח העברי סַחְרִיר כחלופה לשתי המשמעויות האלה של 'ספין'.
מונח עברי זה נגזר מהשורש המרובע סחר"ר (וכך גם שתי החלופות העבריות ל'קרוסלה': סחַרחֵרה וסחַרחֶרֶת). לפועל סִחְרֵר, הנגזר משורש זה, יש כמה משמעויות פיזיות: סובב במהירות רבה; גרם לסחרחורת, גרם לסיבובי ראש ולתחושה שהכול נע מסביב. לפועל זה יש גם שימוש מטפורי במובן פיתה ובלבל, הוציא משיווי משקל נפשי, לדוגמה: "ההצלחה הגדולה שלה זכתה לא סחררה אותה". המילה סחרחורת מתארת גם מצב פיזי וגם מצב נפשי של בלבול. הסחריר התקשורתי מיועד לגרום בלבול כזה אצל הנמען כדי להשפיע על דעתו. מי שמחזיק חפץ (כמו הספינר) בידו ומסובב אותו שולט בו ועושה בו כרצונו, ומכאן – הביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. גם מי שמפיץ ספין/סחריר מנסה לשלוט בדעתם של השומעים. בעגה העיתונאית נוצר כינוי לא מחמיא למי שיוצר ספינים ומפיץ אותם: ספינולוג, במקביל לביטוי האנגלי spin doctor, ביטוי המעניק תואר אקדמי ליוצר הסחרירים.
השורש סחר"ר מופיע פעם אחת במקרא: "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח יא). מניחים שהוא נגזר מהשורש סח"ר בהכפלת האות האחרונה. הפועל סָחַר משמש גם במקרא במשמעות המוכרת לנו: קנה ומכר, אך באחד הפסוקים נחשפת משמעותו המקורית: "כִּי-גַם-נָבִיא גַם-כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל-אֶרֶץ" (ירמיהו יד יח). נהוג לפרש את הפועל 'סחרו' בפסוק זה במובן 'סבבו'. לפי פרשנות זו, הסוחר נקרא כך כיוון שהוא סבב ממקום למקום כדי לקנות מוצרים ולמכור אותם. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה החוזרת על עצמה בביטוי סְחוֹר סְחוֹר. משמעותו המקורית של הביטוי הייתה 'סביב סביב', וכיום הוא משמש בעיקר במשמעות המופשטת 'בעקיפין, לא באופן ישיר, לא בצורה גלויה', לדוגמה: "הוא לא מתייחס לעצם העניין אלא מדבר סחור סחור". ביטוי זה מבוסס גם על ההבחנה בין הדרך הישרה שהיא הקצרה ביותר לבין סיבובים ועיקופים, ולמטפורה של 'דרך הישר' לעומת 'דרך עקלקלה' (ראו כאן).
בלשון המקרא יש גם קשר בין פעלים מהשורש סב"ב לבין מניפולציה וגניבת דעת. הביטוי סָבַב אותו בכַחַש פירושו 'שיקר לו, רימה אותו', והוא מבוסס על דברי הנביא: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע יב א). בספר שמואל ב, פרק יד, מסופר כיצד יואב שלח אישה מתקוע לדוד וביקש ממנה לספר לו סיפור שקרי כדי לשכנע אותו לסלוח לאבשלום. דוד חשד שהאישה דיברה בשם יואב, והיא הודתה בכך וענתה לו: " כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (פס' יט-כ). בביטוי זה מופיע הפועל סִבֵּב, הנרדף לפועל 'סובב'.
הקשר הסמנטי בין סיבוב לשליטה מתבטא באטימולוגיה של המילה סִבָּה, הנגזרת מהשורש סב"ב. מילה זו מופיעה לראשונה במקרא: "וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ" (מלכים א, יב טו). בכתבים הפילוסופיים היהודיים בימי הביניים נוצר המונח מְסוֹבָב במובן דבר שנוצר או נגרם מפעולתו של דבר אחר (בניגוד ל'סיבה'). מי שמסובב חפץ כלשהו יכול לגרום לתנועה של חפצים אחרים, כמו בעת סיבוב של גלגל שיניים, ומכאן נגזרת מטפורה בסיסית של גורם ותוצאה. למשל, כך תיאר הרמב"ם את האל: "והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה א, ג).
ד"ר רוביק רוזנטל / החתיכה המענטזת והחתיך השרמנט
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אישה, אנגלית, בחורה, ברנשים, גברים, הבדל, הדרת, חתיך, חתיכה, ילד, יפה, כוסית, כתב, לגיטימי, מילה, מענטזת, מקור, נערה, סלנג, ערבית, פוליטית, רחוב, שיר, שנות החמישים, שפה, שרמנט, תקינות, תרגום on דצמבר 22, 2016| 16 Comments »
אחת המילים המכוננות של שנות החמישים, שהודחה מן השפה מטעמי תקינות פוליטית, היא 'חתיכה'. חתיכה היא בחורה סקסית (ולא בהכרח 'יפה'). הדרתה אינה אומרת שגברים הפסיקו ללטוש עיניים לנערות העוברות ברחוב פנורמה או מתחת לתריסים. להפך. את ה'חתיכה' החליפה לאחר גלגולים בתה הצעירה (ויש אומרים נכדתה) ה'כוסית', מילה שכבר זכתה לקיתונות של זעם ועד לבית המשפט הגיעה. 'חתיכה' נשמעת ליד 'כוסית' מילה תמימה וכמעט לגיטימית.
אז מה ההבדל בין 'חתיכה' לבין 'כוסית'? ההבדל מתבטא בכך שעל 'חתיכה' נכתבו שירי זמר שהושרו על ידי מיטב הלהקות. המוכר והמושר ביניהם הוא שירם של התרנגולים, שירשו אותו מרביעיית מועדון התאטרון: "יש בחיפה חתיכה/ היא גרה ברחוב פנורמה/ את הלב היא מרתיחה/ גם פה בנמל של פנמה". כדי שלא יהיו אי הבנות מספר השיר כי "זוג שדיה כגלים/ שני שיבר ושליש ירכתיים". לא נראה ששיר בנוסח "הכוסית מרחוב פלורנטין" היה עובר היום תחנת רדיו כלשהי.
יוסי גמזו כתב מעט מאוחר יותר לשלישיית הגשש החיוור "כשפורחת חתיכה ברחוב סוף סוף/ זו פרובוקציה מהלכת (עם מחשוף)/ אך כשעוברת היא מתחת לתריסינו/ אנחנו כלל לא אחראים למעשינו". כמו זאת מרחוב פנורמה גם החתיכה של גמזו היא פרובוקציה מהלכת: "כי מלפנים ומאחור ומסביב/ כל חתיכה היא הוכחה שיש אביב/ כי הנופים אצלה לפתע מתגלים/ כמפרעה פורחת על חשבון הקיץ/ והפירות אצלה הולכים ומבשילים/ ומוציאים לך ממש את העיניים". ג'קי מקייטן בוטה יותר, ואצלו בשיר על "המענטזת" הוא שר: "במדרכה ממול עוברת חתיכה/ את שני הישבנים שלה היא מנדנדת/ חציתי את הכביש וכך אמרתי לה// מספיק עם זה ודי, איתי זה לא כדאי/ קיבלתי כבר ממך לחץ דם גבוה/ שיגעת אותי כל כך עם העינטוז שלך/ איני יכול יותר בך שלא לנגוע". מאיר אריאל הפך את החתיכה לסמל פואטי ב"דוקטור התחכמות": "אז כל מה שצריכים זה יד/ ברגע של סחרחורת/ עם יד ביד כל חושך עד/ הוא חתיכה שחרחורת". ולקינוח, ספרו בן האלמוות של דיימון רניון “Guys and Dolls” תורגם ל"ברנשים וחתיכות". תרגום חלופי נוסח "ערסים וכוסיות" לא היה עובר היום בשלום.
מהיכן הגיעה לשפה החתיכה? האסוציאציה היהודית-תלמודית מביאה אותנו ל"חתיכה ראויה להתכבד" לפי מסכת חולין, אבל כאן מדובר, רחמנא ליצלן, על פיסה של דג טמא שהתגלגלה למאכל כשר. העקבות הישירים מוליכים אל מלכת הסלנג הישראלי, הערבית הפלסטינית. הבלשן אהרן בר-אדון כתב בכתב העת של האקדמיה ללשון "לשוננו לעם" ב-1963 כי מקור "חתיכה" הוא תרגום-שאילה מן הערבית הפלסטינית, שבה משמשת המילה "שקפה" ופירושה גם "חתיכה" סתם: "שקפה חובז" היא חתיכת לחם, וגם בחורה מושכת. בר-אדון מביא ביטויים מפי ראשוני הפלמ"ח בנוסח "פלוני מצא לו שקפה". במילון החדש לערבית המדוברת כותב יוחנן אליחי במפורש בערך שקפה: "חתיכה, גם במובן המקובל בסלנג העברי". הביטוי "אָמָא שקפה" הוא "איזו חתיכה". המבצר הצלבני בופור בדרום לבנון קרוי בערבית "קלעת א-שקיף" שמשמעותו בעברית "מבצר היפהפיות" ובתרגום מילולי, מבצר החתיכות. אולי זכר לבנות הצלבנים הבלונדיניות של פעם. "שקפה" זחלה אל הסלנג העברי והתממשה בצורה 'שאפה', שהרי בחלק מן הדיאלקטים הערביים ק' נעתקת לא'.
בשנות הארבעים נעלמה שקפה מן הסלנג הישראלי, שאפה נותרה, והחלה למלוך החתיכה. לפי בר-אדון השימוש בה היה חיובי, ובחורה שלא נקראה "חתיכה" נעלבה, תגובה המזכירה אימוץ חלקי של 'כוסית' על ידי נערות שנות האלפיים. הוא מצטט נערה בת 17 משנות החמישים מחיפה, שכשביקשו ממנה להוריד את המשקפיים אמרה, "במשקפיים אני בכלל לא חתיכה". ילד בן שבע מקניט את סבתו ואומר לה, "את החתיכה של סבא". בר-אדון רואה בכך מעבר של שפת המבוגרים לשפת הילדים, מה שעשה את ה"חתיכה" לביטוי מעודן יותר ועמיד יותר לשיני הזמן. בני ישראל המציאו אז מערך פעלים ותארים בנוסח "להתחתך", והביטוי "חתיכה מחותכת".
הערבית היא אם כך החשוד המיידי, אבל מסתבר ש"חתיכה" הוא כינוי סלנג מקובל לאשה מושכת בשפות רבות. בר-אדון עצמו מגיב במאמרו על מאמר שטען שמקור הביטוי ביידיש, מן המילה "שטיק". כותב אותו מאמר אף מצביע על שימוש דומה ברוסית שבה הכוונה ב"חתיכה" הוא לאשה זונה. גם האנגלית אינה חפה מאחריות. באנגלית העתיקה נהגו להשתמש ב-piece ככינוי מזלזל לאדם בכלל ולאשה בפרט. הביטויים הרלוונטיים בסלנג האנגלי המתייחסים לבחורה מושכת הם piece of ass וגם piece of meat: "חתיכת תחת" ו"חתיכת בשר". בסלנג הצרפתי אישה יפה מכונה un beau morceau, כאשר morceau פירושו חתיכה. מי יודע, אולי יש חתיכות גם בקירגיזית ובסינית עתיקה?
אז החתיכה מתה, אבל לא לגמרי. היא נדדה אל מחוזות הגברים, על פי העיקרון שכינוי פוגעני לנשים הופך את עורו וזוכה ללגיטימיות מלאה כשהוא מיוחס לגברים, מ'כוסון' ועד 'שרמוט' ו'בלֶרין'. חתיכה אאוט, חתיך – אין. ה"חתיך" נולד כבר בשנות השישים, ויוסי גמזו כתב בשיר שצוטט למעלה: "נסיח ילדה בנושא הפיקנטי, בזה המכונה חתיכים וחת'כות". כמו החתיכה, גם כאן השירים הם נייר הלקמוס של התקינות הפוליטית. שנות השמונים הביאו לנו את השיר המכונן "שיר הפרחה" של אסי דיין ועפרה חזה. וכך היא שרה: "רוצה לאהוב כמו בסרטים,/ חתיך שיבוא באנגלית וצבעים./ come on baby המטוס מחכה,/ ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה". יוסי גיספן כתב לליאת בנאי שיר ושמו "חתיך אטומי": "בחור חתיך שפגשתי/ בחור חתיך איך התרגשתי/ בחור חתיך לא ניגשתי/ בחור חתיך איך התביישתי". קובי אוז כתב לשרית חדד שיר על אשליות מתוקות: "אם אביר חתיך על סוס לבן, ידהר ימתין בפתח,/ אז אני אהיה לנסיכה ולו יהיה ארמון". זהבה בן מצפה למאהב לטיני שיאסוף אותה בלמבורגיני ויהיה "תמיד לבוש בלי דופי/ חתיך ואלגנט/ אף פעם לא פגשתי/ בחור כזה שרמנט". כך הפכה החתיכה הפרובוקטיבית לחתיך העדין והרגיש. הו, רוח הזמן, מי יבין אותך.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / מכנס, תחתון, וחומוס עם צנובר
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבטיח, איש, אישה, ביגוד, בלוג, בלשון הדיבור, בפלה, גולני, דוגמה, חומוס, חייל, חמור, יומן רשת, יחיד, ילד, ילדה, ישראלי, מיץ, מכנס, מלפפון, נוח, נח"ל, נעל, סנדל, עגבניה, ערבית, פרסומים, צבא, צנובר, צנחנים, קיבוצי, רבים, ריבוי, שוק, שור, שמות, שפה, תופעה, תחתון on יולי 7, 2016| 26 Comments »