Posted in רוביק רוזנטל, tagged desmazalado, malsinar, mancer, Shoah, tush, איטלקי, אנגלי, אנטישמי, בגידה, ביטוי, גוי, גולם, גנב, דיבה, דת, הגייה, הגירה, הונאה, התגלגל, חבורה, טוסקנה, טרף, יידיש, ישראלי, כוכבים, כושר, כנופיה, כסף, כשר, כתובה, לדינו, מבין, מזויף, מזל, מילון, ממזר, מעצר, משוגע, משטרה, נדד, נוכל, סלנג, עוזי, עולם, עכברוש, עלייה, פועל, פיזיולוגי, פסול, שחט, שפה, תעלול, תרבות on אוגוסט 10, 2017|
10 Comments »
ברשימה הקודמת הוצגו מילים בשפות העולם שמקורן העברי מגיע מהתנ"ך והתלמוד. לצד זה התנחלה העברית בשפות הדיבור ובסלנג של שפות שונות. תופעה זו אופיינית למאות ה-19 והעשרים, שבהן התרחשה הגירת יהודים מסיבית באירופה ובאמריקה, ואיתה נדדו מילים וביטויים שונים, אך יש לה גילויים מוקדמים יותר.
הספרות הספרדית של המאות האחרונות זרועה מילים עבריות שיש להן בסיס במקורות, אך הן זכו לא פעם למשמעות חדשה. כך מופיעה בספרות המילה mancer במשמעות בן הזונה, גלגול של 'ממזר' בלדינו העברית. מלשין, בספרדית malsín, הוא כמשמעותו העברית, ומכאן הפועל malsinar – להלשין או להוציא דיבה. desmazalado הוא חסר מזל, על בסיס המילה העברית מזל. מילים כמו כשר, טרֵפה וכוהן שמרו על משמעותן הדתית.
ההגירה היהודית הנרחבת לבריטניה ולארצות הברית במאה ה-19 הביאה איתה מילים עבריות רבות לאנגלית בתיווך יידיש. המילון האנגלי התעשר במילים חוצפה, דווקא, גנב, גוי, גולם, מבין, משוגע, כושר ועוד, כולם בהגייה האשכנזית. 'רבי' היה כינוי לראש המאפיה בעיקר כאשר הנ"ל היה בן דת משה. מן המילה 'תחת 'במובן הפיזיולוגי, שנשמעה ביידיש 'טוכעס', נולדה מילת הסלנג האנגלי tush. מלחמת העולם השנייה הותירה מילה מהדהדת באנגלית: Shoah.
השפה היהודית-האיטלקית הותירה את רישומה על המילון האיטלקי, וגם כאן בשינוי הגייה מסוים שהותאם לדיאלקטים שונים שרווחו באיטליה. המילה 'מרגל' שימשה בשפת אנשי טרייסט במשמעות דומה, ובעקבותיה נטבעה המילה marachella שפירושה תעלול או הונאה. 'טָרֵף' זכה בכמה דיאלקטים למשמעות חולני. לעתים הומרה האות ע' באות נ', וכך הפכה 'מעות' ל'מנות' במשמעות כסף, ו'פועֵל' ל'פונֵל'. כינוי הרמז 'זאת' זכה בסלנג האיטלקי למשמעות אדם כלשהו. sagatata פירושה בסלנג של חבל אמיליה שחט. cacèrro – כשר – פירושה בשפת טוסקנה טוב, gadollo – גדול. לעתים התערבה במעבר המילים משפה לשפה עמדה אנטישמית, וכך זכו מילים עבריות חיוביות למשמעות שלילית. מילים כמו badanái ודומות להן, שהתגלגלו מהשבועה 'באדוני', זכו למשמעות אדם חסר ערך או מהומה. בסלנג הצבאי האיטלקי של מלחמת העולם השנייה רווחה המילה fasullo במשמעות פסול או שגוי. מילים אלה לא שרדו בסלנג העכשווי באזורים השונים, או באיטליה בכלל.
העברית כיכבה שנים ארוכות בשפת הגנבים ברחבי אירופה. התופעה הבולטת ביותר היא שפת הגנבים הגרמנית, Rotwelsch – ששימשה ברחבי גרמניה וזכתה למילון עשיר בשנת 1960. ממנה גם התפתח ניב הלכודיש בבוואריה, שם הפכה שפת הגנבים לדיאלקט של אחד הכפרים. השפה שיצרו הגנבים נועדה להיות שפת סתרים שלא תהיה מובנת לסביבה ובעיקר לשוטרים. לשם כך נבחרו שתי שפות נסתרות – שפת הצוענים, והעברית, ולאו דווקא בתיווך יידיש. בשפת הגנבים נמצאו מילות הצלחה ואיחול כמו אוֹשֶׁר זַיין ו'אַשְרֵה' (אשרי), ולצידן מילים המייצגות פחד וצער כמו בֶּגִידֶה, וכן בִּיסֶה, מעצר בקלון, בעקבות המילה העברית בושה. בֶּסְקִיסֵא – בית כיסא – פירושו להיפטר ממשהו או ממישהו. בֶּקָאוּאֶך פירושו בשפת הגנבים באלימות, גלגול של המילה העברית 'בכוח'. אנשי המשטרה זכו לכינויים על פי אופיים. בָּאלְחוֹכֶם (בעל חכמה) הוא קצין או איש ממסד המכיר את שפת הגנבים. בּאלְחוֹלֶם (בעל חלום) הוא לעומתו קצין או איש ממסד שאינו מכיר את שפת הגנבים. גֶמוֹרֶה – גמרא – הוא כתב פקודה או אזהרה של ראשי הכנופיה. יֶלֶד הוא מטבע כסף שערכו נמוך. גרמניה קרויה בשפת הגנבים אִשְׁכֵּנָז.
שפת הגנבים הגרמנית רוויה בהומור דו-לשוני. 'בְּרֶסְלָאוּאֶר' הוא אדם בעל איבר מין רב ממדים. ברסלאואר הוא סוג של מטבע וקשור לעיר ברסלאו, אך הפירוש המיני מתקשר לעברית: 'ברית? לא!' מֶזוּזֶה היא אשה מופקרת, מפני ש"כולם מנשקים אותה". מָרֶאמוֹקוּם – מראה מקום – הוא אליבי שקרי. אִכְבְּרוֹשׁ – עכברוש – הוא נוכל. השוטרים נקראו צדיקים, המנהיג הנאצי גרינג טען בנאום ברייכסטאג בשנת 1933 ש"אנו חייבים 'שמירֶה שטֵיין' (לעמוד בשמירה) כנגד היהודים". מן הסתם לא ידע שהוא משתמש במילה עברית.
שפת הגנבים הרוסית אימצה לא מעט מילים עבריות בתיווך יידיש. ביניהן 'חֶבְרָה' במשמעות חבורה, 'כתובָּה' במשמעות מסמך מזויף, 'פרשה' במשמעות שמועה, 'מָלינה' – מלונה – מקום מסתור לנשק ושלל. סלנג הגנבים ההונגרי לא טמן את ידו בצלחת, וכך אפשר למצוא בו מילים כמו balhé – בַלָהָה, במשמעות שערורייה, jatt (יד) שפירושה לחיצת ידיים או הסכמה, מורא – פחד, שתיקה, ו- szajré בעקבות סחורה במשמעות סחורה גנובה.
לא רק הגנבים שרבבו מילים עבריות, ולא דווקא בסלנג. לסלנג הגרמני נכנסו מילים כמו טינֶף (טינופת), דַלוס (עוני), פְּלַייטֶה (פשיטת רגל בעקבות 'פליט') ורבות אחרות. שפה מפתיעה היא הארמנית, שלא ברור איך קלטה מילים רבות מעברית, ויש רואים כאן תיווך של הארמית לדורותיה. בשפה הארמנית אפשר למצוא מילים כמו גדיש, חרגול, צרור ופתרון, ובמשמעות העברית המקורית. המילה 'גלות' פירושה בארמנית מסע.
אחד הגלגולים המפתיעים של העברית הוא של שפות לא אירופיות הרחוקות מרחק גיאוגרפי ותרבותי רב מהחברה היהודית המוכרת לנו. בין אלה מצויות השפות הקריאוליות, שפות עבדים שנמלטו לארצות הברית מן האיים הקריביים ומאמריקה הלטינית. חלקם עבדו לפני שברחו אצל בעלי חווה יהודיים וקלטו מילים עבריות, שהפכו חלק משפתם. העבדים שברחו מסורינאם קראו ליום רביעי pikí sabá – שבת קטנה, וליום חמישי – gaán sabá, שבת גדולה. המילים 'כשר' ו'טרף', האופייניות לשפות רבות, התגלגלו גם הן באמצעות העבדים מן הקריבים לאנגלית האמריקנית. בשפת פאפיאמנטו של האיים האנטיליים מתועדות המילים 'בסימן טוב', 'בקי', 'זונה', 'גנב' ו'כבוד', בהגייה ובמשמעות דומה לעברית. 'גדול' פירושו בשפה זו בוס, בעלים.
מילים עבריות אפשר למצוא גם בשפות הפולינזיות, האופייניות לאיים בלב האוקיינוס השקט. בשפת אנשי סמואה נקראה מערכת הכוכבים אוריון קיסילה, בעקבות כסיל המקראית, לצד מילים עבריות נפוצות כמו שטן, תורה ועוד. מיסיונרים שהגיעו לסמואה הטמיעו בשפת אנשי האי שמות לצמחים וחיות, וביניהן ארז, נמר, קוף, תחש ושום. בצירוף מקרים קרוי כוהן הדת בשפת איי הווי kahuna, אך כאן ככל הנראה הקשר הוא מקרי.
מקבץ מילים שנקלטו בשפות העולם במאה העשרים הגיעו מן העברית הישראלית. כך אימצו הדוברים ואמצעי התקשורת בכמה שפות מונחי יסוד של המדינה העברית. במילוני האנגלית והצרפתית התאזרחו מילים כמו קיבוץ, מושב, כנסת, כיפה ומנורה, ולצידן מוסד ושין-בית. למילים אלה מצטרף השגריר הישראלי עוזי, תת-מקלע פופולרי. בספרדית נמצא את המילים ישראלי ועלייה. בהונגרית אפשר לשמוע את המילה סוכנות.
קשה לחזות את כושר ההישרדות של המילים העבריות בשפות העולם. מילות סלנג, בעיקר סלנג עבריינים, נעלמות כאשר השפה העבריינית כולה משתנה. למילים שנקלטו בפולחן הדתי כמו 'הללויה' ו'אמן' מזומנים, ככל הנראה, חיי נצח.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אודות, אויב, אימוג'י, אנשי, אקדמאי, בוודאי, בטח, גזען, ד"ש, דומה, דיבור, דקדוק, הגייה, היגיון, הערות, חיריק, טעות, טענה, כנראה, כרטיס, לשון, מילים, מעליב, מעצב, מערות, משמעות, מתקנים, נכון, סגול, עברית, עילג, עקיצה, פלוני, ציבור, ציטוט, ראש העיר, רשת חברתית, שגיאה, שימוש, שיפור, שלוש, שפה, תאמר on ינואר 5, 2017|
41 Comments »
לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.
ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.
"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".
השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.
"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".
שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.
"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".
'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.
"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".
עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.
"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).
לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.
סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!
במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.
"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.
נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".
"אל תאמר גַזען. רק גִזען".
הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.
"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".
'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.
"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".
יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.
"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"
אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".
"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"
לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.
"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"
הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.
"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"
אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.
"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".
'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".
"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"
לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.
"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".
למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.
"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"
לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
Posted in נגה פורת, tagged הגייה, היסטוריים, הסבר, חז"ל, חטיבה, ימי הביניים, כיתה, כתש, כתת, לחתוך, לימוד, לשון, מילונים, מכים, מכתתים, מפלגה, מקור, מקראי, משמעות, משמש, נטייה, ניתץ, עברית, עיצור, עיר, פועל, פטיש, פירוש, פסוק, צורה, רגליים, תלמידים on ספטמבר 15, 2016|
7 Comments »
לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.
המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.
מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָוֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.
נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּה – חתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).
בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).
בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.
סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged A I U, Green Peace, אנגלית, ארוכה, ארצות ערב, ביטוי, דיבור, הברה, הגייה, הטעמה, וילי אליאס, חלום, חלון, ישראלי, מבטא, מוזיקה, מזרחיים, מחוזקת, מטריקה, מילים, מלעיל, מלרע, מרוקאים, סימנים, עברית, עולה, עיצורים, עיראקים, ערבית, פולנים, פונו, פונומטריקה, צברי, רוסיה, שמות, שפה, תנועה on יולי 21, 2016|
11 Comments »
ארץ הגירה כמו שלנו היא חגיגה מוזיקלית. זה ודאי היה כך בשנות החמישים והשישים, אבל גם היום אפשר לשמוע ברחוב את ציוצי הפולנים, החיתוך המרוקני הכבד, זמרת הרוסים, וביניהם את האקצנט הצברי שעדיין קשה לאפיין אותו. ובעצם, מה רע בכך שכל אחד מדבר במבטא אחר, כל עוד כולם מבינים זה את זה?
הנושא הזה העסיק את וילי אליאס, איש מוזיקה ותיק ורב-פעלים, שהלך לעולמו לא מכבר. כמעט שלושים שנה ניהל את המכון למוזיקה ישראלית שאותו יסד ב-1961, ושנים רבות היה מנהל המקהלה הלאומית רינת בימי זוהרה. וילי הבין שיש בעיה. לו עצמו היתה בעיה כשהתחיל להרצות באנגלית, וגילה שההרצאה המבריקה שהוא נותן אינה עוברת לקהל שומעיו. הם עסוקים במבטא שלו, ובעיקר בזיהוי המילים שאמר בצורה שגויה. לבעיה הזו גילה שיש שותפים ישראלים לא מעטים. מהאנגלית עבר לעברית, לעולים מכל אתר ואתר המדברים עברית במבטא השפה שגדלו בתוכה, ופשוט לא מבינים מה הם רוצים.
מה דעתכם, למשל, על "יש אבנים בכיס המרה שלי"? נשמע כמו גילוי לב של היפוכונדר. אבל כשאומר אותו עולה מרוסיה הוא מתכוון לאמר דווקא, שיש אבנים בכיס המורָה שלו. וכשהוא אומר "הלכתי למשרד הפנים בחלון", הוא לא מתכוון שעמד כנוע בחלון המשרד, אלא שהלך לסניף המשרד בחולון. מה הסיבה? ברוסית אין תנועת O בהברה לא מוטעמת. הרוסי אומר "פסיכָלוגי" וכשהוא רוצה להזמין משקה קל הוא מבקש קָקה-קולה, כי הצירוף נתפס כמלה אחת. אותה תופעה קיימת מסתבר בשפות אחרות, אבל יוצאי כל שפה מגיבים בדרך אחרת. הביטוי "אדוני השופט", שבו באות בזו אחר זו תנועות O לא מוטעמות, ייהגה אצל הרוסים "אדָני השָפֵט", אצל יוצאי עיראק "אדוּני השוּפט", ואצל האנגלוסקסים "אדֵני השֵפֵט".
בעיית הגייה היא סימן היכר בולט אצל אישי ציבור, אף כי היא אינה מכשול של ממש בפני נוכחות ציבורית. נתן שצ'רנסקי הגיע לתפקידים רמים עם מבטא רוסי כבד. שימי ריגר וטל ברודי מפרשנים ספורט במבטא אמריקאי. יוצאי עיראק ומרוקו הפכו שרים ורמטכ"לים למרות תקלות ההגייה שלהם. וילי אליאס אינו סבור שצריך לכפות עליו מבטא עברי תקין, אבל הוא יכול להפנות את תשומת לבו לשורת מילים הנשמעות במובן אחר מכוונת המשורר.
הלך וילי אליאס, שכבר נרשמו לזכותו פיתוחים מרשימים בתחום מה שקרוי "תיווּי" (כתיבת תווים באופן שיתאים לכוונת המלחין), והמציא מושג חדש שאותו לימד במוסדות ובהקשרים רבים, והרצה עליו ברחבי העולם, והוא הפונומטריקה. 'פונו' מלשון קול, 'מטריקה' מלשון מדידה. מבטא, הוא אומר, מורכב מארבעה יסודות. הטעמה ונגינה מצד ה'פונו', הגייה ופיסוק מצד ה'מטריקה'. מי שרוצה לדבר באופן שיובן על ידי שומעיו, צריך לדעת מהי הדרך התקינה לבטא כל מילה בשפה בה הוא מדבר, ואם צריך, אליאס מציע לו סימנים שיעזרו לו לזכור ולשמור.
ההטעמה היא נושא מרכזי בפונומטריקה. מה זו הטעמה? בעברית יש מלעיל ומלרע, וצריך לשמור עליהן. מילה כמו 'רושם' משנה את משמעותה אם אומרים אותה במלעיל או במלרע. הטעמה היא הארכה: ההברה המוטעמת ארוכה במקצת, ובעברית אפשר רק להאריך כדי להטעים. בשפות אחרות לעומת זאת יש שתי צורות הטעמה, ארוכה, או מחוזקת. ב'ואללה' הערבית ההברה הראשונה מחוזקת ולא ארוכה, וכך בקיצורי שמות כמו איציק. שמעון פרס, טוען אליאס, כשהוא מדבר באנגלית, נוטה בדרך כלל להפוך את הארוך לחזק, וכך כשהוא אומר I hope יוצא לו I hop. לפני זמן מה שמע אליאס קריינית ברדיו מדברת על ארגון איכות הסביבה גרין פיס (Green Peace), גם היא חיזקה את ההברות במקום להאריך אותן ויצא לה Grin Piss – חיוך משתין.
השימוש הלא נכון בהטעמה גורם צרות לישראלים המדברים אנגלית. לעומת זאת, שימוש לא נכון בעיצורים במעבר בין שפות הוא מתכון לאי הבנה ובדיחות לרוב. הרבה בדיחות היו על הייקים שהתקשו לאמר "ס" ו"ב" דגושה בראש מילה והעדיפו עליהן את "ז" ו"פ", ומכאן הבדיחה אודות ראשי התיבות של "פז" – פנזין וזולר, ועל גרטכן מגבעת ברנר שביקשה מסדרן העבודה "בחור סריס עם זין". אליאס מספר על איש מוזיקה ידוע מיוצאי גרמניה שהתקשה לומר "קצר וקולע", והיה משבש "קצר וקולט".
אצל יוצאי ארצות ערב קרה תהליך הפוך. בערבית לא תמצא כלל פ' דגושה וב' לא דגושה. הבדיחה המפורסמת בהקשר זה היא על אותו קונה המבקש תקליט של בך, והמוכר מתנצל שיש לו רק תקליט מבלסטיק, ומכאן גם החידוד הפרסומי 'כפר ביקרתם?' בהתייחס לכפרים דרוזים. ולמה מתכוונים הפולנים כשהם שרים ברגש "צרור חמור לי"? סביב המרוקאים קיים פולקלור שלם עקב אי יכולתם לבטא "ש" בראש מילה אלא דווקא "ס", וכך סופר על דוד לוי המתפעל מביקור אצל קלינטון בעצם המשבר ביוגוסלביה: "כל רגע הוא אומר לי, בוא סנייה [בוסנייה], בוא סנייה".
אנשי ציבור מזרחיים עמלו קשות להיפטר מיסודות מסגירים במבטא שלהם, הנובעים מכך שבערבית יש רק שלוש תנועות – A I U. אמנם בערבית של היהודים העיראקים ניתן היה לאמר E בסוף המילה, אבל לא באמצעה, ולכן אפשר לשמוע אצלם מילים כמו אִפשָר במקום אֶפשָר. משה שחל, שעמל קשות לבטל את ספיחי ההגייה העיראקית, היה חוזר לכור מחצבתו במצבי לחץ ואומר מילה כמו "באִמֶת" במקום "באֱמֶת". אצל הדרום אמריקאים בולטת ההחלפה של "מ" בסוף מילה, שאינה קיימת בספרדית, ל-נ', וגם על כך רבו הבדיחות נוסח "אני מדרון אמריקה".
אליאס מודה שמבטא מלידה קשה מאוד לשנות, אבל הוא מציע בכל לב לאנשים שדיבורם אומנותם, וכאלה יש רבים מאוד, לעבוד על ביטוי נכון של כמה שיותר מילים, ובעיקר מילים שמשנות את משמעותן בדיבור לא נכון. הוא בוודאי ממליץ לאנשים הנדרשים להופעה באנגלית לעשות זאת. דיבור שגוי באוזני קהל בעלי עסקים או אנשי אקדמיה יכול להוריד לטמיון עבודה ממושכת ומושקעת בהכנת פרויקט או הרצאה. את זה עושים על ידי פירוק הגיית המילה לארבעת המרכיבים, וסימון בסימנים שונים במילים המועדות לפורענות. או כפי שאמר חורחה שעלה מארחֶנטינה לאהובתו סשה שעלתה ממַסקבה: יש לי חָלון, לבנות בית עם חַלּון, בְחָלון.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
Read Full Post »
