בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות  בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.

ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.

"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".

השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.

"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".

שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.

"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".

'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.

"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".

עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.

"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).

לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.

סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!

במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.

"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.

נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".

"אל תאמר גַזען. רק גִזען".

הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.

"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".

'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.

"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".

יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.

"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"

אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".

"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"

לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.

"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"     

הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.

"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"

אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.

"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".  

'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".

"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"

לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.

"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".

למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.

"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"

לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּה – חתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

Read Full Post »