הרשימה הקודמת עסקה במחסומים בין שפות שונות, כאשר כל שפה מחלקת את העולם באופן שונה באמצעות מה שנקרא על-פי כמה תיאוריות 'שדות סמנטיים'. אחד השדות הסמנטיים המאתגרים את השפות השונות הוא תחום הצבעים. שדה הצבעים מחולק בכל שפה בדרך אחרת, וזוכה למגוון שמות שאינו תואם את מגוון השמות בשפה האחרת. יש לכך גם היבט היסטורי. אנתרופולוגים ופיזיקאים התחבטו דורות רבים בשאלה אם הקדמונים ראו אותם צבעים כמו האדם המודרני, וזאת מפני שהתגלה שבשפות קדומות ובשפות שבטים נידחים יש מעט שמות לצבעים. הדעה המקובלת היום היא שקשת הצבעים הייתה מוכרת לקדמונים, אבל הקריאה בשם נעשתה בהדרגה, ואפילו בסדר דומה בתרבויות רבות.
מגוון הצבעים בעברית מלמד על כך. בתנ"ך יש נוכחות לכמה צבעים. הצבע האדום מופיע 9 פעמים, הצבע הצהוב 3 פעמים והצבע השחור 6 פעמים. הצבע הלבן בולט בנוכחותו עם 27 הופעות. 4 פעמים אנחנו מוצאים את הצבע חום כצבע המופיע בכבשים, כולם בתרגילים שביצע יעקב כדי להרוויח זמן ורכוש מול חותנו הערמומי לבן.
שמות רבים של צבעים הם כבר גוונים, בעיקר של הצבע האדום: אדמדם, אדמוני שהוא אולי הג'ינג'י של ימינו, שָני, ארגמן, שָׁשַׁר ועוד. שָׁני וכן כַּרמיל הם סוגים של תולעת שממנה הפיקו את גוני האדום. ארגמן הוא סוג אריג, כאשר הצבע נקרא בעקבות האריג. אריגים ובדים נקשרים לצבעים בתנ"ך שוב ושוב, ולא תמיד ברור מה קדם למה בהתפתחות השפה, האריג או הצבע, כמו במגילת אסתר: חוּר, כרפס ותכלת, בוּץ וארגמן. גם 'חַכְלילי' בשיר השירים נתפס כגוון של אדום. אגב, המילה 'צבע' משמעותה במקורה אריג. לתהליך שבו אריג מעניק את שמו לצבע שבו הוא צבוע, אנחנו קוראים מטונימיה.
באשר לאדום, הוא מזכיר את מרובע המילים דם-אדום-אדמה-אדם. הדעה המקובלת היא ש'אדום' הוא מה שצבעו כצבע הדם, כלומר, הנוזל הגופני הוא מקור שמו של הצבע. 'אדמה' היא 'הקרקע האדומה הפורייה'. לכך יש תימוכין גם במילה הערבית לסוג הקרקע חמרה, שפירושה 'אדומה'. לעומת זאת הקשר בין 'אדם' ל'אדמה' רופף יותר, ולא הכול סבורים שיש לו תוקף היסטורי. 'חום' במקרא נקשר לחוֹם, לצבע הנוצר בעקבות שריפה, וגם הוא גוון של אדום. הפרה האדומה, שאינה קיימת בטבע, היא למעשה פרה חומה. לצבע הלבן מילה נרדפת בתנ"ך, צחור. הצבע השחור נקשר לדעת חלק מהחוקרים למילה שחר, המייצגת את השלב ביום שבו מתפזרת האפלה השחורה של הלילה.
מי חסר? כמעט כל היתר, והם מתגנבים לשפה בתקופות שונות. הצבע הירוק אומנם מופיע לכאורה פעם אחת בספר איוב, אבל הוא זוכה להכרה מלאה בלשון חז"ל. מי שמופיע ללא פקפוק בתנ"ך הוא הצבע 'ירקרק', תמיד ליד בן זוגו ה'אדמדם'. גם השחור זכה בשיר השירים לצורת הקטנה כמו האדום והירוק: "אל תראוני שאני שחרחורת". כמו האדום גם במקרה של 'ירוק' הצבע נקרא על-פי גורם טבעי כלשהו: הירוק הוא צבע היֶרֶק, המוכר מבריאת העולם. צבעי הזהב והכסף מקורם במתכות, שאלה צבעיהן. המילה 'זהוב' למשל נטבעה על-ידי רש"י. המילים 'כתם' ו'פז' המקבילות לזהב כבר נפרדות מן המתכת בפסוק "ראשו כתם פז", כאשר ברור שהמדובר בצבע הראש ולא במתכת שממנה הוא עשוי. אגב, 'זהב פרוויים' אינו גוון של הזהב, אלא זהב המגיע ממקום בשם פרוויים.
הצבע הכחול מאוחר יותר ומופיע לראשונה במדרש. זאת בעקבות תכשיר איפור כהה הנזכר בתלמוד, כָּחָל או כּוֹחָל, כמו בביטוי הידוע "ללא כחל ושׂרק". הזהוּת בין 'כחול' לבין 'כהה' מוכרת בתרבויות שונות. פרח הכרכום זכה בתלמוד לשורש המרובע כרכ"ם המלמד על צבעו, וגם הורחב במדרש לתיאור רגשותיו של אדם המקבל בשורה רעה: 'נתכרכמו פניו' וכן 'פנים מכורכמות'.
עדיין חסרים במקורות לא מעט צבעים המחפשים שמות. אחד מהם הוא הצבע הסגול. שם הצבע נטבע בעברית החדשה בעקבות הפרח סֶגֶל, שצבעו סגול. הפרח הוא צורה עברית של הפרח התלמודי-ארמי סיגלא, ואחת מהופעותיו הוא סגל שלש-גוני, הנקרא בפי העם אמנון ותמר. אבל האם באמת לא הכירו במקורות את הצבע הסגול? כאן טמונה הפתעה. 'תכלת' היא כידוע מילת צבע מקראית המופיעה במקרא כחמישים פעם, כצבע או כסוג אריג. ואולם, הפרשנים מסכימים שאין מדובר בצבע כחול בהיר, כמקובל בעברית החדשה, אלא דווקא בצבע הסגול. רש"י, אגב, סבור שזה גוון של ירוק. חוקרים ולשונאים מתווכחים על מעמדו של צבע התכלת, ובידולו מהצבע הכחול. ברוסית תכלת נחשבת צבע יסוד (גוֹלוּבּוֹי), וכן יש לו מעמד דומה בספרדית, אך הוא אינו מופיע כצבע עצמאי באנגלית.
מחדשי המילים התגייסו למלא את המשבצות הריקות. לשם כך עמד לרשותם כלי דקדוקי יעיל – המשקל, משקל הצבעים, הלא הוא משקל קָטֹל, שבו נטבעו צבעים רבים במקורות. צבע התכלת זכה גם לחלופה 'תָכֹל', כאשר שלונסקי חומד לצון וממציא מוטציה: כְּחֶלֶת. 'אפור' נטבע על-ידי אליעזר בן יהודה בעקבות המילה הערבית רַמָּאדי במשמעות זו. רמאדי נטבע בעקבות רַמָאד, אֵפֶר בערבית. בן יהודה הלך בעקבות הקשר הזה, וקרא לצבע האפר – אפור. 'ורוד', בדומה לסגול, נקבע בעברית החדשה על-פי צבע הוֶרֶד התלמודי. את כתם הפז המקראי גייסו לכבוד הצבע המערב צהוב ואדום, וכך נוצר שם הצבע הכתום. ביאליק הציע שני שמות צבעים שלא נקלטו – תפֹז על-פי צבע התפוּז, ו'תָרֹג' כצבעו של האתרוג.
המפגש עם שפות שונות גילה את הקושי ליצור זהות בין צבע עברי לצבע לועזי. בעוד לתכלת המודרנית אין כאמור מקבילה באנגלית, זה אינו המצב עם הסגול שהוזכר לעיל. בעברית נקבעה לו מילה אחת, באנגלית יש לסגול שורה של גוונים: purple, lilac, violet, magenta, lavender, indigo, plum, mauve. חלק מהם משמשים גם בכתיב עברי כמו מגנטה, שהיא במקורה אתר קרבות באיטליה, ואינדיגו שהוא במקור צמח טרופי. בורדו הוא סוג של הצבע האדום, בעקבות צבע היין שמקורו באזור גידול הגפנים בצרפת. טורקיז הוא כחול ירקרק, על שם אבן בצבע זה הקרויה 'האבן הטורקית'. כמוהו ציאן, השם מקורו ביוונית.
ולסיום, תחום יצירתי מאוד בקביעת שמות לצבעים הוא עולם עיצוב השיער. יש מגוון עשיר של צבעי שיער, ולכל אחד כינוי משלו. רשימה חלקית: בלונד תות בגון אדום, בלונד חיטה בגון אפרפר, תפוזינה בצבע כתום-אדום, דבש בצבע מעין שאטני, אגוז בצבע שוקולד אפרפר, חום שוקולד בצבע חום לא כהה, מהגוני בצבע חום-אדום, שחור פחם שהוא שחור ללא גוונים, שחור סיני שהוא צבע שחור-כחול. גם עולם השפתונים תורם את חלקו, ומלמד אותנו שאפשר לחלק את השדה הסמנטי של הצבעים לחלקות משנה כמעט ללא הגבלה.