השפה העברית צמחה מתוך טקסטים בעלי אופי דתי מובהק. התנ"ך מביא מיתוסים, אירועים היסטוריים ודברי הגות, אבל המסגרת שבה אלה מוצגים היא גיוס העם לאמונה באל אחד ולקיום הלכות ומצוות דתיות.
מפעל החייאת העברית החל בתנועת ההשכלה ושיאו בתחיית הלשון, שהפכה את העברית לשפת הציבור, המדינה, היומיום ולשפת הדיבור. התנאי לכך היה היכולת להעניק לשפה אופי המשוחרר מהמסגרת הדתית שחבקה אותו. התהליך הזה קרוי 'חילון לשוני', והוא מוכר גם בתרבויות אחרות בעקבות תנועת הנאורות.
תהליך החילון מתרחש בכמה קבוצות לשוניות. קבוצה אחת היא מילים שהוראתן בכתבי הקודש דתית מובהקת, ועם השנים זכו לפרשנות או לשימוש חילוניים. דוגמה לכך היא המילה 'טהור', לצד 'טוהר', 'לטהר' ועוד. ניתן להצביע על שלוש הוראות למילה. ההוראה הראשונה היא ארצית: מקום טהור הוא מקום נקי, כלומר, נעדר לכלוך, זהב טהור הוא זהב שאין בו סיגים. ההוראה השנייה היא הטרנסצנדנטית-דתית. דבר טהור הוא כזה שלא דבק בו שמץ של הרוע הקוסמי, של אויבי אלוהים, של הסטרא אחרא, ועל כן רק הוא ראוי להיות קורבן לאלוהים. ההוראה השלישית היא המוסרית. אדם טהור הוא מי שאין בו חטא.
ההוראה הארצית של טהור לא נשמרה כמעט בעברית החדשה. אנחנו אומרים שהרצפה נקייה, ולא שהרצפה 'טהורה'. לאחר סריקה ביטחונית מדוקדקת נדווח על 'שטח נקי', ובמקרה של ראש ממשלה 'שטח סטרילי', ולא על 'שטח טהור'. נראה שההוראה הדתית של 'טהור' מקשה על השימוש היומיומי והארצי שלה. נקמה מסוימת של דוברי העברית במילה המתייהרת הזו מצויה במונח הביתי 'מטהר אוויר'. כלומר, הפועל טיהר נשלח אל מקומות המועדים לצחנה מיוחדת.
לצד זה, הוראת 'טהור' כנקי זיכתה בעת החדשה את המילה ואחיותיה לשורש בשימוש מטפורי, בתחום לא צפוי: יחסי תרבויות, לאומים וגזעים. 'טהור' הוא מי ששייך ללאום שלי, לגזע שלי, לתרבות שלי, ומי שעומד כנגדה מאיים על טוהרתה. 'טיהור אתני' הוא תרגום שאילה של הביטוי האנגלי ethnic cleansing. הוא משמש בדיון בתרבות הג'נוסייד, ובעברית הוא בא תמיד על דרך השלילה, תזכורת למה שניסו לחולל הנאצים ביחס ליהודים. הביטוי נשמע גם בשולי הדיון הפוליטי הישראלי, מימין (בתקופה ההתנתקות) ומשמאל (ביחס לפלסטינאים). גם ל'טהרני השפה' לא יצא שם טוב במיוחד.
'טהור' הצליחה לזחול אל השפה המודרנית בהוראה השלישית, ההוראה המוסרית. 'אדם טהור' הוא אדם מוסרי. "כוונותיו טהורות", משמע, הוא אינו זומם רעה. הביטוי "והיה מחננו טהור" שמקורו במקרא נפוץ במיוחד בהקשר צבאי, ובביטוי השנוי במחלוקת 'טוהר הנשק'.
גורל מורכב ומבלבל יש למילה 'קורבן', שמקורה בפולחן הדתי המקראי. בעברית החדשה זכתה 'קורבן' להתפצל לשתי הוראות. האחת היא הוראת הוויתור מרצון. הקורבן הוא מעשה מוסרי, שבו אדם מוותר ויתור כואב למען מטרה נעלה. לצד זה יש לקורבן הוראה נוספת, והיא הוראת הוויתור מאונס. הקורבן המקראי הוא בעל חיים תמים וחסר אונים שנידון לשחיטה. בעברית החדשה קורבן הוא אדם חסר ישע שנידון למוות או לפגיעה קשה בגופו, בחייו או בזכויותיו כנגד רצונו ועל לא עוול בכפו. באנגלית יש בין שתי ההוראות בידול: victim הוא הקורבן מאונס, sacrifice הוא קורבן מרצון או למטרה נעלה. ההבחנה בין שתי ההוראות אינה קיימת בגרמנית ובפולנית, שהשפיעו על העברית.
תהליך החילון מתרחש במדינת ישראל בתחומים שונים, אך בשלושה מהם הוא בולט במיוחד: חינוך והשכלה, משפט וחיי המדינה.
המילה 'תורה' הוראתה המקורית היא מכלול המצוות, הידע והאמונות שיש להכיר על מנת לעבוד את האל, וכן הספר או הספרים המאגדים את המכלול הזה. בעברית החדשה זכתה 'תורה' להרחבת משמעות ולהוראת מכלול ידע ומחשבה בתחום כלשהו, או של אדם או קבוצה כלשהם. כך נוצרו גם צירופי סמיכות רבים כגון תורת הנפש, תורת ההיגיון, תורת ההסתברות, תורת המשחקים ועוד. תהליך דומה אירע למילה 'משנה' שמקורה תלמודי. בלשון חכמים משנה היא בהוראה משולשת. היא הידע והפרשנות ההלכתית הניתנת על-ידי חכם זה ואחר, שם כולל לקובץ התנאי הגדול בן שישה סדרים, וכן שם לקבוצת פסוקי הלכה בתוך המשנה. בעברית החדשה 'משנה' היא מכלול הידע, הפרשנות והשקפת העולם של הוגה דעות בתחום כלשהו, כמו 'משנתו של זיגמונד פרויד'.
'שחרית' ו'מנחה', שמקורן תלמודי והן כרוכות בתפילה ובטקסים דתיים, התקבלו כשמות לאירועים תרבותיים המיועדים לכול. 'מעריב' היה לשם פרטי של עיתון. 'מוסף' התגלגלה מתחום התפילות אל תחום התקשורת. 'הדרן' היא מילה ארמית-תלמודית שפירושה שאל הסוגיה שנלמדה נשוב ונחזור בעתיד. בעברית החדשה היא המילה העברית לקטע נוסף שנותן אומן בתום ההופעה לאור בקשת הקהל.
מערכת החינוך אימצה בדרך כלל מונחים שאולים מן הגרמנית, וכך נולדו צירופים כמו גן ילדים, הכיתה החמישית (והשישית והשביעית) ועוד. ואולם, דווקא הצירוף המרכזי שהתקבל הוא תלמודי: בית ספר. בעוד בעברית החדשה הוא משמש כמעט לכל מוסד חינוכי שהוא, כולל מוסדות אקדמיים ומוסדות להשכלת מבוגרים, הורתו בהקשר דתי מובהק. בתלמוד הירושלמי נכתב: "ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד. בית ספר למקרא, ובית תלמוד למשנה" (מגילה ג א). הספר הוא התנ"ך או המקרא, כמפורש בפסוק התלמודי.
קבוצה נוספת של מונחים העוסקים בפעילות הדתית זכתה להרחבת משמעות בעקבות הצורך למצוא מונחים מתאימים למנגנון האדיר והמורכב של חיי הציבור. 'כנסת', היא בית הנבחרים הישראלי, היא שם שנקבע במהלך פרשני מודע בעקבות 'כנסת הגדולה' של ימי התלמוד, שהיוותה מוסד מחוקק עליון. 'משכן', שמקורה בבית הפולחן העברי הקדום, אומצה כשם למעונות רשמיים, כמו משכן הכנסת, משכן הנשיא, המשכן לאומנויות וכדומה, על מנת להעניק להם הילה ונכבדות יתר. המילה 'ועד' נלקחה אף היא מלשון חכמים, ושם פירושה פעולת ההתכנסות, בעוד בעברית החדשה פירושה המוסד המתכנס. 'ועד' היא מקורו של החידוש 'ועדה'. גלגולים שונים הביאו מילים כמו שביתה, אזכרה, עצרת, מעמד ואחרות מן הספרות הדתית אל העברית החדשה.
ולקינוח, כמה מטבעות לשון שעברו חילון.
שיבת ציון. צירוף מקובל בשיח הציוני, המציין את חזון שובם של היהודים מן הגולה לארץ ישראל. במקורו בתהלים הוא בעל הקשר דתי מובהק: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".
פחד אלוהים. הביטוי מופיע במקרא מספר פעמים, כגון בתהלים: "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי, אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו". יראת האל כאן התגלגלה היום לביטוי דיבורי המציין פחד רב מאוד.
איש באמונתו יחיה. אומר הנביא חבקוק: "וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". הנביא מבטיח לצדיק שצדקתו תצא לאור, ושאמונתו הישרה באל תעניק לו חיים. הביטוי בן ימינו מחליף את המילה 'צדיק' במילה 'איש' – והוא מבטא את רעיון הסובלנות: זכותו של כל אדם להאמין במה שירצה, כל עוד אינו פוגע מתוך אמונה זו באחרים. לכאורה יש כאן פרשנות לגיטימית, למעשה יש כאן היפוך מעמדה דתית עמוקה לעמדה ליברלית המקבלת כל אמונה.
אורים ותומים. גלגול מרחיב של ביטוי פולחן מובהק. ביטוי כבוד לגורו, למנהיג או מומחה בתחום מסוים. לפי המסורת היו אורים ותומים חפצים קדושים שהונחו בתוך החושן. כאשר היה בא אדם אל הכהן הגדול ושואל אותו שאלה, נהג הכהן להשתמש באורים ובתומים כדי לקבל את תשובתו של ה'.
בירך על המוגמר. במסכת ברכות במשנה נאמר: "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". מוגמר כאן, ובפסוקים תלמודיים דומים, הוא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שיפיץ ריח טוב, משורש גמ"ר הארמי שפירושו הקטרת קטורת, ומכאן גומרא – גחלת. הניב בעברית החדשה 'בירך על המוגמר' בהוראת 'הכריז שהמשימה הושלמה', הוא הרחבת משמעות שגויה לכאורה, על פי הדמיון בין גמ"ר בהוראת סיים, לגמ"ר בהוראת קטורת. מהטעות האטימולוגית הזו נולד ביטוי נאה ומקובל, גם אם אין לראות בו מהלך פרשני ישיר של המקורות.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 