Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פסוק’

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

זה כמה חודשים שהצעצוע החדש המכונה סְפִּינֶר מסובב את העולם. ילדים ומבוגרים מסובבים את הצעצוע הזה בכף ידם, ובכך מעניקים משמעות מילולית לביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. נכון לעת כתיבת שורות אלה לא הוצעה חלופה עברית רשמית למילה 'ספינר'. המילה סביבון כבר 'תפוסה' ומציינת צעצוע ישן יותר. יש גם מילים אחרות המתארות חפצים מסתובבים, כגון סַבְסֶבֶת  (שער מסתובב), או מקומות שמסתובבים סביבם, כגון סֻבָּה  (הרחבה של דרך המאפשרת לכלי רכב להסתובב ולעבור זה את זה).

המילה השאולה הקרובה ביותר ל'ספינר' היא סְפִּין. במקור הייתה זו מילה שאולה מאנגלית בתחום הפיזיקה, ואז היא ציינה סיבוב של חלקיק סביב צירו. מתחום מדעי זה עברה המילה לתחום מוכָּר הרבה יותר – התקשורת – ובו היא מציינת מידע מוטה ומגמתי שנועד ליצור רושם חיובי, השפעה על דעת הקהל באמצעים מניפולטיביים. לפני יותר מעשור אושר באקדמיה ללשון המונח העברי סַחְרִיר  כחלופה לשתי המשמעויות האלה של 'ספין'.

מונח עברי זה נגזר מהשורש המרובע סחר"ר (וכך גם שתי החלופות העבריות ל'קרוסלה': סחַרחֵרה וסחַרחֶרֶת). לפועל סִחְרֵר, הנגזר משורש זה, יש כמה משמעויות פיזיות: סובב במהירות רבה; גרם לסחרחורת, גרם לסיבובי ראש ולתחושה שהכול נע מסביב. לפועל זה יש גם שימוש מטפורי במובן פיתה ובלבל, הוציא משיווי משקל נפשי, לדוגמה: "ההצלחה הגדולה שלה זכתה לא סחררה אותה". המילה סחרחורת מתארת גם מצב פיזי וגם מצב נפשי של בלבול. הסחריר התקשורתי מיועד לגרום בלבול כזה אצל הנמען כדי להשפיע על דעתו.  מי שמחזיק חפץ (כמו הספינר) בידו ומסובב אותו שולט בו ועושה בו כרצונו, ומכאן – הביטוי 'סובב אותו על האצבע הקטנה'. גם מי שמפיץ ספין/סחריר מנסה לשלוט בדעתם של השומעים. בעגה העיתונאית נוצר כינוי לא מחמיא למי שיוצר ספינים ומפיץ אותם: ספינולוג, במקביל לביטוי האנגלי spin doctor, ביטוי המעניק תואר אקדמי ליוצר הסחרירים.

השורש סחר"ר מופיע פעם אחת במקרא: "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח יא). מניחים שהוא נגזר מהשורש סח"ר בהכפלת האות האחרונה. הפועל סָחַר משמש גם במקרא במשמעות המוכרת לנו: קנה ומכר, אך באחד הפסוקים  נחשפת משמעותו המקורית: "כִּי-גַם-נָבִיא גַם-כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל-אֶרֶץ" (ירמיהו יד יח). נהוג לפרש את הפועל 'סחרו' בפסוק זה במובן 'סבבו'. לפי פרשנות זו, הסוחר נקרא כך כיוון שהוא סבב ממקום למקום כדי לקנות מוצרים ולמכור אותם. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה החוזרת על עצמה בביטוי סְחוֹר סְחוֹר. משמעותו המקורית של הביטוי הייתה 'סביב סביב', וכיום הוא משמש בעיקר במשמעות המופשטת 'בעקיפין, לא באופן ישיר, לא בצורה גלויה', לדוגמה: "הוא לא מתייחס לעצם העניין אלא מדבר סחור סחור". ביטוי זה מבוסס גם על ההבחנה בין הדרך הישרה שהיא הקצרה ביותר לבין סיבובים ועיקופים, ולמטפורה של 'דרך הישר' לעומת 'דרך עקלקלה' (ראו כאן).

בלשון המקרא יש גם קשר בין פעלים מהשורש סב"ב לבין מניפולציה וגניבת דעת. הביטוי סָבַב אותו בכַחַש פירושו 'שיקר לו, רימה אותו', והוא מבוסס על דברי הנביא: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע יב א). בספר שמואל ב, פרק יד, מסופר כיצד יואב שלח אישה מתקוע לדוד וביקש ממנה לספר לו סיפור שקרי כדי לשכנע אותו לסלוח לאבשלום. דוד חשד שהאישה דיברה בשם יואב, והיא הודתה בכך וענתה לו: " כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (פס' יט-כ). בביטוי זה מופיע הפועל סִבֵּב, הנרדף לפועל 'סובב'.

הקשר הסמנטי בין סיבוב לשליטה מתבטא באטימולוגיה של המילה סִבָּה, הנגזרת מהשורש סב"ב.  מילה זו מופיעה לראשונה במקרא: "וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ" (מלכים א, יב טו). בכתבים הפילוסופיים היהודיים בימי הביניים נוצר המונח מְסוֹבָב במובן דבר שנוצר או נגרם מפעולתו של דבר אחר (בניגוד ל'סיבה'). מי שמסובב חפץ כלשהו יכול לגרום לתנועה של חפצים אחרים, כמו בעת סיבוב של גלגל שיניים, ומכאן נגזרת מטפורה בסיסית של גורם ותוצאה. למשל, כך תיאר הרמב"ם את האל: "והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף." (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה א, ג).

Read Full Post »

לאחרונה חגגנו את חג הפסח המסמל את ראשית האביב. בחג זה מקובל לקרוא את שיר השירים, ספר מקראי שרבים מפסוקיו הולחנו והפכו לשירי אביב בזֵמֶר העברי, וביניהם: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (פרק ב, פס' יב). בפסוק זה המילה 'ניצנים' מופיעה במקרא בפעם היחידה. הניצנים מעידים על תחילת הפריחה, ולכן למילה 'ניצן' יש גם משמעות מטפורית: 'הסימן הראשון להופעתו של דבר מה', למשל "ניצני כישרון".

בשיר השירים מופיע פעמיים הצירוף "הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (פרק ו, פס' יא; פרק ז, פס' יג), כלומר: הצמיחו ניצנים. הפועל הֵנֵץ נגזר מהשורש נצ"ץ בבניין הפעיל, ומשורש זה נגזרו גם המילה נִצָּן והמילה הנרדפת נִצָּה (ישעיהו יח ה).

נוסף למילים אלה, מהשורש נצ"ץ נגזרו שתי מילים מקראיות מתחום האור והזריחה: הפועל נָצַץ ושם העצם ניצוץ. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה הראשונה בצירוף הָנֵץ הַחַמָּה (זריחת השמש). האם יש קשר אטימולוגי והיסטורי בין שתי המשמעויות של השורש נצ"ץ – פריחה וזריחה?

בעניין זה הדעות חלוקות, ויש מילונים היסטוריים שאינם מקשרים בין שתי המשמעויות. ואולם אחרים מוצאים קשר סמנטי בין תחום האור והזריחה לתחום הצמיחה והפריחה. הניצנים מתחילים לבצבץ מהצמח כשם שהאור מתחיל לבצבץ עם עלות השחר.

יש המביאים ראיות לקשר סמנטי זה משורשים אחרים בעברית ובשפות שמיות אחרות. בין היתר, בערבית הפועל זַהַרַ פירושו 'זרח', כמו 'זָהַר' בעברית, והמילה זַהְר פירושה 'פֶּרח'. בארמית הפועל 'צמח' פירושו גם 'זרח'. הקשר הסמנטי הזה ניכר גם בשורש זר"ח. משורש זה נגזרה המילה 'אזרח', המופיעה במקרא לרוב במובן 'בן האומה', בניגוד לגֵר, למשל: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה"  (ויקרא כד כב). רק בפסוק אחד בתהלים (פרק לז, פס' לה) מופיעה מילה זו במשמעות אחרת, והיא כנראה משמעותה המקורית: "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן". חוקר הלשון שלמה מורג פרסם מאמר על ביטוי זה (בכתב העת תרביץ מ"א, תשל"ב). מורג מפרש את המילה 'אזרח' בפסוק  זה כ'נֶבט, צֶמח', וקושר בינה ובין הפועל 'זרח', הנגזר מאותו שורש. הוא מוצא קשר סמנטי נוסף – בין צמיחה לבין לידה. הקשר הזה מסביר כיצד נוצרה המשמעות המוכרת של 'אזרח' כבן שנולד לאומה ו'נטוע' בתוכה.

כך, דרך קשרי המשמעות בין השדות הסמנטיים השונים, נתגלגלה משמעות השורש זר"ח ממושגים פיזיים בסיסיים המוכרים לכול – אור השמש וצמיחת הפרחים – למושג מופשט כמו אזרחות. וכך הגענו מניצני הפרחים בפסח לאזרחי המדינה ביום העצמאות.

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

Read Full Post »

החורף הגיע השנה בסערה, תרתי משמע.  אף על פי שהאקלים בארצנו אינו סוער במיוחד, יש בעברית כמה מילים נרדפות לסערה. גם מהשורש סע"ר נגזרו מילים שונות. זו הזדמנות לדיון מסעיר במילים אלה ובמשמעויות שלהן.

המילה 'סערה' ונרדפותיה סַעַר וסוּפָה מצויות במקרא. הן מציינות גם 'רוחות עזות' (בעיקר המילה 'סופה') וגם את זעמו של האל (או את "חרון אפו", בלשון המקרא), למשל: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיהו כג יט). מזג האוויר הרועש והמבהיל מתאר באופן מטפורי כעס, כפי שניכר מהביטויים סערת רוחות וסערת נפש. כידוע, המילה 'רוח' עצמה משמשת גם כנרדפת ל'נפש', בין היתר – בביטוי 'מצב רוח'. ולא זו בלבד: לעיתים מזג האוויר הסוער מתואר במקרא כתוצאה של חרון האל, לדוגמה: "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו). כמו כן, לפעמים המילה 'סערה' מתארת התרחשות תופעות על-טבעיות שטיבן אינו ברור דיו: למשל, בסיפור על עליית אליהו הנביא "בַּסערה השמים" (מלכים ב, ב יא). במקום אחר האל מדבר אל איוב "מִן הסערה" (איוב לח א).

הפועל סָעַר (בבניין קל) מתייחס לים שגליו חזקים ותכופים, למשל: "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א יא). פועל זה משמש גם במשמעות מופשטת של 'התרגש, התרגז', לרוב בצירופים רוחו סָעֲרָה, סערו הרוחות. השורש סע"ר משמש בבניין נפעל רק במשמעות מופשטת – 'התרגש והתכעס מאוד'. במקרא מופיע פועל זה פעם אחת לצד המילה 'לב': " וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם עַל-הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב, ו יא). בלשון ימינו גם האדם עצמו יכול להיות נסער, למשל:"נסערתי כולי לשֵמע המקרה המזעזע". השורש הזה מופיע במקרא גם פעם אחת בבניין התפעל, אך בחילופי ס-שׂ: "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל יא מ), כלומר: התקיף אותו כרוח סערה,  במהירות ובעוצמה רבה. בימינו רווח הכתיב ב-ס': הסתער. ממשמעות זו של הפועל סע"ר נגזר השימוש במילה סַעַר בתחום הצבאי, כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון 'גשר סער', 'כוח סער', המציינת שיטת לחימה או אמצעי לחימה הכרוכים בהסתערות, בפריצה או בתקיפה מהירה.

ברבדים המאוחרים של העברית נגזרו מילים נוספות מהשורש סע"ר, וביניהן הפועל הסעיר (עורר סערת רוחות) והתואר מְסֹעָר (כמו נסעָר). בעברית החדשה נגזר משורש זה שמו של עוף הים יַסְעוּר, המסוגל להתעופף במרחבי הים גם בסערות חזקות.

כמו כן, למילים 'סערה', 'סופה' ו'סער' נוספו עוד מילים נרדפות: ראשית, במקרא מופיעה פעם אחת המילה סוֹעָה, בפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר" (תהלים נה ט). לפי השוואה לשורש המקביל בערבית, מקובל לפרש את הצירוף 'רוח סועה' בפסוק זה כ'רוח מהירה וחזקה מאוד'. בעקבות פסוק זה התואר סוֹעֶה משמש במובן 'סוער', ובמקביל המילה 'סועָה' קיבלה את משמעות הצירוף 'רוח סועה', והפכה לשם עצם שפירושו 'סערה' (כפי שהמילה 'תיכון' קיבלה את משמעות הצירוף 'בית ספר תיכון').

שנית, בלשון חז"ל נוספה גם המילה עַלְעוֹל כנרדפת ל'סערה', בהשפעת הארמית, לדוגמה: "אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון" (שיר השירים רבה, פרשה ג). בעברית החדשה נתייחדה משמעותה של מילה זו במובן 'מערבולת אוויר'.

מבין כל המילים הנרדפות האלה, זכתה המילה 'סערה' לשימושים המטפוריים הרבים ביותר. המעבר מתחום מזג האוויר לתחום הרגשות גרם לתוצאה אחת לא צפויה. המונח עֵין הסערה מציין במטאורולוגיה את האזור השקט במרכז הסערה, שלחץ האוויר בו הוא הנמוך ביותר; אבל בשימוש הכללי 'בעין הסערה' פירושו 'במרכז תשומת הלב, במוקד העניינים הסוערים, בליבה של סערה ציבורית'. בניגוד לסערה מטאורולוגית, בסערה מטפורית אין אזור שקט, וכנראה לכן נוצר כפל המשמעויות של צירוף זה.

נגה פורת / כרוח סערה

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: