Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חכם’

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אירוניה היא אמצעי רטורי המאפשר לנו להעביר מסר כפול: מסר מילולי ישיר, ומשמעות נסתרת החותרת תחת המסר המילולי, הופכת אותו על פניו או מחדירה בו ביקורת, לגלוג ואפילו בוז. למשל, הביטוי 'חוכמה גדולה' יכול להתייחס לדבריו של פילוסוף חשוב; אבל באירוניה זה יהיה לגלוג על מי שמתגאה במעשיו. בדרך כלל האירוניה נתפסת באמצעות ההקשר שבו נאמרים הדברים, או על ידי האופן שבו אנו מדברים. אם נוסיף למילים 'חוכמה גדולה' נגינה מתאימה, אפשר יהיה להבין שמדובר באירוניה.

כל מאמר בשפה יכול להפוך לאירוני על פי ההקשר והנגינה, אבל יש מילים וצירופי לשון שהמשמעות האירונית דבקה בהם, והפכה חלק מהדרך שבה הם מוגדרים או זוכים לשימוש קבוע. אלה בראש ובראשונה מילים וצירופים קצרים שהנגינה האירונית כמעט טבועה בהם, דוגמת 'חוכמה גדולה'.

למשל, 'בוקר טוב!', ברכה תמימה, ובנגינה חדשה: 'עכשיו נזכרת?!', שלא לדבר על 'בוקר טוב אליהו!'. אחד הסיפורים למקורו של הביטוי הוא על אודות השמשים בצפת, שהיו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכך  נהגו להעיר גם את המתפללים האחרים. כששואלים חולה 'טוב לך?' מנסים לעודד אותו. בנגינה מתאימה זו התרסה אירונית: "טוב לך?!". המילה 'יופי' חביבה מאוד על יצירת אירוניות. היא מבטאת שמחה, ובהנגנה מתאימה שילוב אירוני של כעס וקנאה: “יופי לך!”, “יופי חי!”, ותוצרת שייקה אופיר: “יופי, נחמה!”

מילות שבח והתלהבות מועדות לפרשנות אירונית. מילים כמו 'נהדר' 'נפלא' או שאלות מתפעלות כמו “מה אתה אומר?” יכולות להפוך משמעות בהינף כחכוח גרון או הרמת קול ולהישמע כעלבון. ברכת “תודה רבה!” יכולה להפוך מהבעת הוקרה לתלונה קשה. ביטוי אירוני טיפוסי ורב תרבותי הוא 'ביג דיל', big deal בשפת המקור, שהשימוש בו הוא כמעט תמיד אירוני: עניין גדול? ממש לא!

מלכת האירוניה היא היידיש, והשימוש האירוני בה הוא גם בשימוש המקורי ביידיש וגם בתרגום. אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה, מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. מוישה גרויס הוא איש קטן החושב עצמו גדול. אַ גרויסער גיבֶּר הוא גיבור קטן. החכם העברי הופך באמצעות החלופה ביידיש 'חוכם' לטיפש, או במקרה הטוב למתחכם. ומכאן התגלגלו החכם בלילה, החכם של מה נשתנה, והחכם המחוכם, שמקורו הלא אירוני בספר משלי. אם אומרים למישהו ביידיש 'שכל' מתכוונים לכך שאין לו שכל. "זַיי מִיר גֶזוּנְט!" אומר היהודי, והברכה הופכת לקללה. אפשר גם בעברית: "תהיה לי בריא!". גם הביטוי האירוני 'טוב לדעת!' מקורו ביידיש. 'שמחת זקנתי' אינו מבטא שמחה אלא חוסר עניין. וכשאומרים למישהו 'יישכוייח', יישר כוח, הכוונה לעיתים לנזיפה או לכעס. גם הביטוי התלמודי 'שישו ושמחו', שאותו שרים בהתלהבות בשמחת תורה, זוכה בתיווך היידיש למשמעות מהומה גדולה, ולא מאוד נחמדה.

הקבוצה המעניינת ביותר במרחב האירוני העברי היא ביטויים מן המקורות, בעיקר מן המקרא, המבטאים במקור גישה חיובית ואפילו נלהבת, והפכו בימינו לביטויים אירוניים. חלק מהם לקוחים ישירות מתחום הפולחן. בספר תהלים נכתב: "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים". בשפת ימינו 'כדרכו בקודש' מתייחס למי שחוזר על התנהגותו הפגומה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" אומר ספר תהלים, אך הביטוי 'נשגב מבינתי' משמש היום באירוניה: אני מבין היטב במה מדובר, ברמז לטיפשותו או נכלוליותו של מישהו. המדרש מספר: "שישה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה". היום 'הראה את זיו פניו' מתייחס למי שמואיל בטובו להופיע, רמז לגאוות יתר. "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, היום 'תעשה אתי חסד' היא צורה גבוהה של הביטוי האירוני 'תעשה לי טובה', עברית: צא לי מהחיים.

יש גם אירוניה ציבורית. "אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי" אומר בתהלים הכהן הגדול. היום הרוחץ בניקיון כפיו הוא מי שעשה מעשה לא ראוי ונחלץ מעונש. הביטוי הזה מזכיר את 'יד רוחצת יד' שמקורו לטיני. גם הוא שימש בעבר במשמעות חיובית, והיום במשמעות אנשי שררה המחפים זה על זה. "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" אומר יעקב ללבן, והיום מי ש'עושה לביתו' הוא מי שמתעשר במקום לתרום לחברה.  "וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" אומר ירמיהו, היום 'אנשי שלומנו' הם המקורבים לצלחת. גם הביטויים התלמודיים 'טלית שכולה תכלת' ו'כסף מטהר ממזרים' זכו היום לשימוש אירוני או ביקורתי. "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" נאמר בספר שמות, 'שיה תמימה' הוא אדם תמים לכאורה, אבל תוכו אינו כברו.

המחשבה האירונית דוחה מתיקות יתר. בספר שמות למדנו על המן היורד מהשמים "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". צפיחית בדבש, בתיווך היידיש, הפכה לתיאור של אדם המרבה במילים יפות וחסרות כיסוי. הביטוי 'מתק שפתיים' מיוחס לחנפנים, ומקורו הלא אירוני בספר משלי: "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". "יערב לכם, יבושם לכם", אמר בעל מרתף היינות לשודדים במדרש בראשית רבה, והתכוון לכך. בעברית החדשה אומרים 'יבושם לך' ומתכוונים לאחל לזולת מכות טריות ולא בושם יינות. גורל משונה יש לביטוי 'אחר כבוד', מספר זכריה: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם". הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוראתו אירונית. "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" נאמר בתהלים, נאום חוצב להבות הוא נאום מרשים אך מלא פאתוס, ביטוי שיש לו מקורות גם ברוסית, גרמנית ואנגלית.

אירוניה מבטאת לפעמים אי אמון. "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב" אומר הנביא חבקוק, ורש"י מפרש: "עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון". 'עוד חזון למועד' בלשון ימינו מבהיר שזה לא יקרה, לא אצלנו ולא בימינו. גם הברית החדשה תרמה את חלקה: "אשרי המאמינים ואינם רואים" אומר השליח יוחנן. 'אשרי המאמין' בפרשנות העכשווית הוא ביטוי אירוני: אי אפשר להאמין, זה לא יתגשם.

לא מעט ביטויים אירוניים המרמזים שעניין כלשהו עבר זמנו מסתמכים על דמויות מן העבר הרחוק: עניין אחד הוא 'מימי מתושלח', שני, בעקבות ביטוי בלדינו, 'מימי אנטיוכוס'. הביטוי המקראי הנאה 'נחלת אבות' התגלגל לביטויים מבטלים נוסח 'נחלת העבר' ו'נחלת ההיסטוריה'. ובכלל, כל זה קרה 'לפני המבול', או באנגלית: antediluvian.

בפוסט הבא: אירוניה עולמית ואירוניה ישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

תהיה לי בריא כדרכך בקודש

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: