כיסוי הראש אינו רק פריט לבוש. הוא במקרים רבים הפריט הבולט ביותר בהופעתו של אדם, מגדיר אותו ומשמש סממן של זהות – דתית, תרבותית, צבאית או מקצועית. המגוון הלשוני העשיר הקשור בו מייצג מגוון עשיר של כיסויי ראש בשלל צורות וצבעים.
כיסוי הראש הגנרי הוא 'כובע'. המילה 'כובע' עצמה הגיעה לעברית עם בת זוג – 'קובע'. שתיהן מופיעות בתנ"ך, ולשתיהן אותה משמעות – כיסוי ראש שנועד להגן על ראשם של חיילים בשדה הקרב. השם מוליך לכמה שפות שמיות, ובעברית החדשה התבדל. כובע הוא כאמור כיסוי הראש הגנרי, קובע הוא הקסדה, כיסוי הראש הצבאי. במקור ההגייה של שתיהן מלרעית, אבל שתיהן, בעיקר כובע, נהגות בפועל במלעיל.
המילה 'מגבעת' נחשבת נרדפת לכובע. גם היא מופיעה בתנ"ך, ושימשה בו כיסוי ראש לכוהנים בדרגת חשיבות משנית. בעברית החדשה היא בודלה לכובע עגול בעל שוליים. זאת, גם בזכות השם הנקשר לגבעה ולצורתה הקמורה, וגם לגביע. יש סבורים של'כובע' ול'מגבעת' (שורש גבע) מקור דומה. ביידיש מכונה המגבעת 'שלאפּה'.
יידיש אוהבת כובעים, ולא במקרה. כיסוי הראש הוא מרכיב זהות יהודי שכמעט אף אדם המזדהה כשומר מצוות לא יוותר עליו. הכובע אף מבחין בין קבוצות דתיות לבין עצמן. כיסויי הראש הנפוצים הן הכיפות, וגם להן צבעים וגדלים שונים המבטאים מידת דתיות ושייכות קבוצתית. 'כיפה' עצמה התגלגלה מהמילה כף, שמקורה בכפות התמרים הקמורות וה'כפופות'. הכיפה הסרוגה היא סימן ההיכר ושמם השני של אנשי הציונות הדתית בזרם המרכזי, 'הכיפות הסרוגות'. אדם הרוצה לשמור על הסממן אבל אינו רוצה להבליט אותו חובש 'כיפה גרוש', כיפה זעירה. החרד"לים, המתקרבים אל דרך החיים החרדית, חובשים כיפה שחורה, והברסלבים, חסידי רבי נחמן, מעדיפים כיפה לבנה סרוגה גדולה. 'כיפת מגדל דוד' היא כיפה מחודדת, 'כיפת בר מצווה' היא כיפה פשוטה שנועדה לאורחים לא-דתיים באירועים שונים, ומכונה גם 'כיפת בית מלון'. ביידיש מכונה הכיפה הסרוגה 'ירמולקה', ובכתיב יידי 'יאַרמאָלקע'. המקור בארמית, שיבוש של "יראה דמלכא" – יראת המלך, הוא אלוהים.
החרדים חובשים כיפות, שחורות בדרך כלל, אבל נוהגים להניח עליהן כובעים משכנעים יותר. המוכר שבהם הוא השטריימל, כובע יקר המיוצר מזנבות שעירים של בעלי חיים שונים, והוא משמש חסיד נשוי בימי שבת, חג ומועד. על מקור השם יש שלל השערות. שם מוכר פחות הוא סְפּוֹדיק, כובע פרווה גבוה. קָאפֶּלוּש היא המגבעת החרדית. על מי שהלך לעולמו אומרים ביידיש "אויס קאפּעלוש מאכער" – הלך ואיננו עושה המגבעות, ובגרסה עברית: הוא כבר לא יתפור כובעים. מגבעת חרדית היא 'המבּורג', כובע לֶבֶד שחור ששוליו מורמים בקצותיהם מסביב, המיועד לרבנים ולראשי ישיבות. הנשים הולכות בשביס, וכאן מדובר באופנת שביסים מגוּונת מאוד. במקרא שביס הוא תכשיט ראש, במשנה – כיסוי ראש לנשים. ליצני היידיש מכנים את השביס 'קוּפְּקֶה', מילולית: ערימה.
ההתיישבות הציונית נטשה את הכיפה אבל לא את כיסוי הראש, בוודאי לא בארץ ישראל החמה וקפוּחת השמש. הפועלים של ראשית המאה נהגו ללכת עם כובעים אירופיים כמו קסקט וברט, שמקורם ומקור שמם צרפתי, אבל סימן ההיכר של החקלאי החדש היה הכובע המשולש, שעליו שרו בתנועות הנוער "לכובע שלי שלוש פינות". שלא בטובתו זכה הכובע לכינוי 'כובע טֶמבֶּל', כובע הטיפשים. בטורקית ובפרסית טֶמְבֶּל הוראתו עצלן, בערבית: טַנְבָּל, טיפש ותמים. השם ניתן במקורו לכובע המקוואי, שהיה מזוהה עם בית הספר לחקלאות 'מקווה ישראל' בשנות השלושים, על שום דמיונו לכובע השוטים האנגלי – dunce cap. יש קושרים את השם על פי הצליל למילה האנגלית dumbbell, שהוראתה משקולת לשרירי היד, והיא משמשת כינוי לטיפש, אם כי זו כנראה אטימולוגיה עממית. קישור אפשרי נוסף הוא לכובע הטמפלרים. בלדינו מכונה הכובע בגרסה ירושלמית 'כובע פָּאצָה': כובע של טיפש. כובע אופייני נוסף לתקופה הוא כובע גרב, שמקורו בריטי: stocking cap. הוא אכן גרב צמר עבה הצנופה מעל הראש, שהפכה סימן היכר ללוחם העברי שלפני קום המדינה.
כיסוי הראש הוא חלק מהמלתחה הצבאית. הכובע הגנרי הוא הכומתה, מילה שמקורה ארמי, והיא נועדה גם להבדיל על פי צבעה בין החילות. יש לא פחות מ-17 כומתות שונות על פי צבען, ביניהן אדום לצנחנים, חום לגולני, שחור לשריון, אפור לחיל האוויר, מנומר לחטיבת כפיר, סגול לגבעתי וכסף להנדסה הקרבית. כדי לרומם את יוקרת החיל הזה נולדה הסיסמה 'כומתות מכסף, אנשים זהב'. הקצינים והטייסים זוכים כבר לכובע מצחייה, שזכה לכינוי 'כובע דיסטנס', ומבטא ריחוק ואף התנשאות, יחד עם 'משקפי דיסטנס' כהי עדשות. הכובע הקשיח של החיילות מכונה 'כובע סירה'. הרמטכ"ל רפול (רפאל איתן) זכה שייקרא על שמו ה'רפולון'– כובע עבודה צבאי רחב שוליים שהיה אהוב על האיש. הכובע הזה קרוי גם 'פטרייה'.
יש כאמור גם כובעים המהווים סמל תרבותי. הטורבן הוא כובע מגולל דמוי מצנפת גדולה האופייני לטורקים. קוּלפּאק הוא כובע גדול עשוי פרווה הנהוג בין הרוסים, ושימש בעבר את הגפירים העבריים. חובבי המסורות האירופיות זוכרים בגעגועים את הצילינדר – מגבעת גבוהה עם שוליים, הפירוש המילולי: גליל, ואילו הקפוצ'ון הוא כובע משולש הצמוד למעיל, המקור בצרפתית, בעברית: ברדס. הוא הפך סימן היכר לטיפוסים מפוקפקים הרוצים להסתיר את פניהם מאימת רשויות החוק. בעקבות הברדס כונה מסדר נזירים שנהג לחבוש אותו המנזר הקפוצ'יני, שבהמשך נתן את שמו לקופי קפוצ'ון ולקפה קפוצ'ינו.
הכובע מככב במטבעות לשון בעברית, חלקן בעקבות שפות שונות. בראשן התשובה הישראלית לשאלה 'למה' – 'לָמָּה כובע'. למקור הביטוי השערות שונות. על פי עדות משנות החמישים מקורו בשיר חיילים סקסיסטי. השערה אחרת קושרת אותה לשאלת שטות בחרוז המופיעה בשיר ילדים: "למה כובע עף לגובה?".
מי ש'אכל את הכובע' הוא מי שנתפס והודה בפומבי בתחזית מוטעית. המקור באנגלית: eat one's hat. הניב האנגלי הופיע ככל הנראה לראשונה ביצירה מאת תומס ברידג'ס משנת 1797, שהיא בורלסקה בעקבות שירת הומרוס. הניב זכה לפרסום בהופעתו בספרו של הסופר האנגלי צ'רלס דיקנס "מועדון הפיקוויקים" (1836): "If I knew as little of life as that, I'd eat my hat and swallow the buckle whole". מקור הניב ככל הנראה בסיפור עם ממלוכי.
גם הביטוי 'על ראש הגנב בוער הכובע' מקורו בסיפור עממי, והוא הגיע למחוזותינו מיידיש: אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל. זה הסיפור: אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, נהג בתחבולה. הוא אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. סיפור דומה רווח בארצות ערב ובין יהודי פרס.
'שלף שפן מהכובע' נאמר על מי שהציע פתרון מפתיע במצב שנראה חסר תקווה. המקור באנגלית: pull a rabbit out of a hat. מקור הניב בעבודת הקוסם.
למי מורידים את הכובע? למי שמכירים בהצלחתו. המקור ביידיש: אַראָפּנעמען דאָס היטל, וגם באנגלית, רוסית, צרפתית ועוד. הניב מבוסס על הנוהג הקיים בארצות הנוצרים, ולפיו מברכים אדם על ידי הסרת הכובע לרגע, צעד המנמיך מעט את קומת המסיר ומבטא צניעות. בצרפתית נהוגה גם המילה chapeau (כובע) לבדה כגילוי של הערכה ושבח, והיא הפכה למילה בינלאומית המקובלת גם בישראל ונשמעת לא מעט: שאפּוֹ!
שאפו על המאמר!
אהבתיאהבתי
המאמר מעניין ומהנה. יש לי הערה לגבי "ירמולקה", לפי המילונים ירמולקה נכנסה ליידיש מן השפות הסלביות: רוסית: ермолка אוקראינית: ярмулка, ביילרוסית: ярмолка, פולנית: jarmułka, שאליהן הגיעה מן התורכית.
אהבתיאהבתי
יש כיסוי ראש יהודי מסורתי שנקרא סוּדָר (בארמית סודרא), והוא דומה לכאפייה או לטורבן. היה נפוץ אצל יהודי ארצות האסלאם.
דבר נוסף – יש עולם מושגים שלם בתחום כיסויי הראש של הנשים הדתיות…
אהבתיאהבתי