בט"ו בשבט נהוג לאכול פירות יבשים לצד פירות טריים. זהו גם חג סביבתי המזכיר לנו את משבר האקלים. בשנים האחרונות גרם משבר זה לבצורת וליובש בארץ ובעולם. אבחן כאן את מגוון המשמעויות של המילים שנגזרו מהשורש יב"ש, כגון: הִתְיַבֵּשׁ, יַבֶּשֶׁת, יַבְשׁוּשִׁי ועוד.
המשמעות הבסיסית של התואר יָבֵשׁ היא 'לא רטוב, לא לח' או 'ריק ממים', למשל במקרא: "כל עץ לח וכל עץ יָבֵשׁ" (יחזקאל כא ג). המילה 'יבש' מתארת במקרא גם פרי: "וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו ג), לצד המילה 'צימוק' המופיעה אף היא במקרא במובן 'עינב יבש'. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה שאין להם בשר לאכול במדבר, הם אומרים: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא ו). הרמב"ן הציע שני פירושים לביטוי זה. לפי הראשון, בני ישראל התחממו מרוב תאווה למאכלים אחרים ולכן נפשם 'התייבשה'. לפי הפירוש השני, חסר לבני ישראל מאכל שיש בו כדי "לחלח" את הגוף. בלשון ימינו בני ישראל היו אומרים למשה: "ייבשת אותנו" (על השימוש המיוחד הזה ארחיב בהמשך).
במקרא נגזרו כמה פעלים מהשורש יב"ש. בבניין קל נגזרה הצורה יָבֵשׁ (המנוקדת גם יָבַשׁ בימינו) במובן 'נעשה יבש, איבד את לחותו', לדוגמה: "אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (איוב יד יא). לפועל הזה יש גם כמה משמעויות מיוחדות במקרא. בספר מלכים א' (יג, ד) מסופר: "וַיִּשְׁלַח יָרׇבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ [את איש האלהים]; וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו". כלומר, ידו של ירבעם התאבנה והוא לא יכול להזיז אותה. דוד המלך אומר במזמור תהלים (כב, טז): "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי", כלומר כוחו אזל והוא נחלש מאוד. חרס נחשב לחומר קשה ויבש מאוד לאחר קלייתו בתנור. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי יָבֵשׁ כַּחֶרֶס במובן 'יבש לגמרי'.
הנביא יחזקאל (לז, ד) מתאר את חזון "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת" כמשל לשיבת ציון אחרי גלות בבל. הוא מסביר את המשל והנמשל: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (שם, פס' יא).
הפועל יִבֵּשׁ בבניין פיעל פירושו הפך משהו רטוב או לח ליבש, למשל: "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכׇל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב" (נחום א ד). במקור פועל זה משמש במשמעות פיזית של מניעת אספקת מים, שהם משאב חיוני. בימינו יש לו גם משמעות מטפורית של מניעת אספקה חיונית, תקציבים, סיוע וכד' מיישוב, מוסד, או ארגון, לדוגמה: "החברים טענו שההחלטה למנוע מהם את האשראי תייבש אותם לגמרי ותביא לחיסול המשק".
הפועל המקראי הוֹבִישׁ (מהשורש יב"ש בבניין הפעיל) משמש באותה משמעות כמו 'ייבש', למשל: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (יהושע ב י). צורות אחרות של הפועל 'הוביש' נגזרו מהשורש בו"ש במובן 'בִּיֵּשׁ'.
בלשון המקרא נגזרו גם כמה שמות עצם מהשורש יב"ש. יַבָּשָׁה היא שטח אדמה יבש שאינו מכוסה מים. בסיפור בריאת העולם נאמר: "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן; וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א, ט-י). המילה יַבֶּשֶׁת מופיעה במקרא פעמיים כמילה נרדפת ל'יבָּשה', בין היתר: "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ" (תהלים צה ה). בלשון חז"ל מילה זו מופיעה במובן 'ירקות מיובשים': "אין כובשין ואין מייבשין יבשת [..] מחוצה לארץ לארץ" (תוספתא שביעית ד י). בעברית החדשה החלה המילה 'יבשת' לשמש כחלופה למונח הגיאוגרפי 'קונטיננט' במובן כל אחד משטחי היבשה הגדולים של כדור הארץ: אסיה, אפריקה, אירופה וכו'.
במקרא מופיעה גם המילה יְבֹשֶׁת במובן 'היעלמות המים' בסוף סיפור המבול: "וַיְשַׁלַּח [נֹחַ] אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח ז).
בלשון חז"ל נוצר התואר יוֹבְשָׁנִי במובן 'יבש': "טובעני ולא יובשני" (תענית י ע"א). ברבדים מאוחרים יותר של העברית נוספו הפעלים יֻבַּשׁ והִתְיַבֵּשׁ. זה האחרון מופיע, בין היתר, במדרש שנתחבר בימי הביניים: "עד שלא תבוא תקופת תמוז [העשבים] מתיבשין ואחר כך נעשין קוצין" (מדרש תהלים לז ב, הכתיב במקור). בימינו יש לפועל 'התייבש' משמעות נוספת של אובדן נוזלים בגוף.
המילה יֹבֶשׁ מופיעה בלשון ימי הביניים, גם בכתבי רפואה מאותה תקופה וגם בספר הכוזרי ליהודה הלוי: "הַחֹם וְהַלַּחוּת וְהַקּוֹר וְהַיֹּבֶשׁ" (מאמר ג, כג). בעברית החדשה נוצר גם התואר יַבְשׁוּשִׁי שפירושו מעט יבש או לא עסיסי.
רוב המילים מהשורש יב"ש קיבלו בלשון ימינו משמעות נוספת מטפורית, חלקן בלשון הדיבור וחלקן בשפה ספרותית. כפי שכתבתי כאן בעבר לחלוחית נתפסת כסימן לחיים, למרץ ולרעננות; ואילו היעדר לחות, כלומר יובש, נתפס כסימן לשעמום או לחוסר מעוף. בחזון העצמות של יחזקאל שנזכר לעיל היובש מסמל את אובדן התקווה. התארים 'יבש', 'יבשושי' ו'יובשני' (בספרות) משמשים גם במובן 'משעמם', 'חדגוני' או 'חסר חיים'. הפועל 'התייבש' נאמר גם על מי שאיבד את החיוניות שלו. הפועל 'ייבש' משמש בסלנג גם במובן 'לשעמם מישהו' או 'לתת למישהו לחכות זמן רב מדי'.
שמות העצם 'יובש', 'יבושת' ו'יובשנות' משמשים גם במובן היעדר חיות או פיוטיות, היעדר נימה אישית או יחס רגשי. התואר 'יבש' מתאר גם סגנון כתיבה או דיבור ענייניים מאוד, ונאמר לאו דווקא בנימה שלילית, לדוגמה: "הכתיבה המדעית היא לרוב תמציתית ויבשה". עובדות יבשות הן פרטים 'נקיים' מפרשנות אישית. החוק היבש הוא לשון החוק כפשוטה, בלי להתחשב בנסיבות מיוחדות.
לסיום אאחל ט"ו בשבט שמח, בתקווה לימים טובים יותר של צמיחה מחודשת ולבלוב.
גם בישעיהו מופיע יבש כמשל לחוסר חיות. ישעיהו נ"ו ג-ה: "…ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש….ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"
אהבתיאהבתי
יש גם את "יבש ריקם" כלומר ישארו ללא רוק, או במילים אחרות, מתים
אהבתיאהבתי