Feeds:
פוסטים
תגובות

התרנגול ובת זוגו התרנגולת מלווים את בני האדם מזה אלפי שנים. הם בעלי הכנף המבויתים מכולם, המשמשים למאכל כבשר או כביצים. בדרך האבולוציה גידלו הללו גוף העונה לצרכיו של האדם הרעב: הרבה בשר, מעט עצמות ושומן במינון מדויק.

העובדה שהתרנגול מוכר כבר בתרבות הקדומה מוכחת באמצעות השפה. באכדית נקרא התרנגול tar lugallu, והיא קיבלה אותו מן השומרית, שפה שאינה שמית: tar lugal, 'ציפור המלך'. מכאן מופיע שם העוף בארמית תרנוגלא, במנדעית תארנאגאלא ועוד.

התרנגול העברי צץ כבר במשנה. במסכת כלים עוסקים בענייני טומאה וכשרות ונאמר שם "תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאוויר, התנור טהור". בתוספתא דנים בענייני כלאיים, ושם נאמר: "תרנגול, טווס ותרנגול פסיאני, אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה".

התרנגול משמש בלשון חכמים כדימוי לבני אדם. במסכת ברכות נכתב: "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", וזאת כאזהרה כנגד נטישת הלימוד לצורכי הגוף. דימוי בוטה יותר מופיע במסכת יומא: "בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה". הדימוי אינו חביב במיוחד גם במסכת יבמות: "כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא, ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו".

דימוי התרנגול לאדם מתממש במילה הנרדפת לתרנגול, אף היא משנאית: גבר. באותה מסכת יומא המדברת על הלכות יום הכיפורים נאמר "בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו … ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל". וכאן מתפתח ויכוח סוער בתלמוד, למה הכוונה ב"קריאת הגבר". רב אומר שמדובר באמת בגבר, אדם המכריז על כניסת השלב הפולחני. רבי שילא אומר 'קרא תרנגולא!". מכאן התגלגל ויכוח על ההיררכיה, אבל לא עולה ממנו הכרעה האם 'גבר' הוא אכן גבר, או תרנגול. הסוגיה הלא פתורה הביאה את נעמי שמר לכתוב את השיר החביב "סמוך על התרנגול": "כל היום תרנגול בן גבר, התרגש כאפרוח בן שעה". השיר נכתב לכבוד חתונה של זוג צעיר בכינרת.

'תרנגול' שימש בעבר בסלנג הישראלי ככינוי לגברבר יהיר, עוד קישור ל'גבר'. קישור דומה מצוי גם באנגלית שם cock הוא גם תרנגול וגם גבר, בדרך כלל חובב נשים, ומכאן גם כינוי לאיבר המין הגברי. בלקסיקון סצינת הפיק-אפ מוכר הביטוי 'קוֹקבְּלוֹק', גבר העומד בטווח העין והפיתוי בין ה'צייד' וה'אובייקט'. מזכיר במידה רבה את המשחק העתיק 'קרב תרנגולים', משחק שבו מנסים שני שחקנים הקופצים על רגל אחת להפיל זה את זה. פחות מחמיא לגבר הלוחמני הוא "משקל תרנגול" באגרוּף ובהרמת משקולות, מעט יותר מ"משקל זבוב" ו"משקל נוצה". המפסידים יוכלו להתנחם ב"סוכריית תרנגול", סוכרייה על מקל של פעם, הדומה בהחלט לתרנגול.

מילה נרדפת נוספת לתרנגול היא 'שכוי', המופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר איוב: "מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָֽה?" (לח 36). על משמעות המילה יש מחלוקת. חלק טוענים שזהו איבר בגוף, בהקבלה ל'טוחות' שפירושה כנראה כליות. התרגום לארמית קובע ששכוי הוא תרנגול בר, והמשמעות הזו התקבלה גם בתלמוד, והתרחבה לתרנגול בכלל. בתפילת השחר נכתב: "ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום לבין לילה". בלשון חכמים מופיעה גם צורת הנקבה: שכווייה.

מהיכן הגיעה אל הלול הפרגית? גם היא מילה תלמודית שפירושה עוף צעיר. וכפי שהתרנגול הוא גברבר, הפרגית היא כינוי לבחורה צעירה. דבר דומה קיים גם באנגלית וככל הנראה יובא משם: chik פירושו גם עוף צעיר (קיצור של chicken) וגם בחורה צעירה. באנגלית chicken הוא גם כינוי גנאי לפחדן, מקבילה של השפן העברי.

התרנגול מככב בכמה וכמה ביטויים ופתגמים יהודיים וכלליים. המוכר בהם הוא הביטוי "תרנגול כפרות". יום הכיפורים הוא חג כפרת העוונות, תרנגול הכפרות הוא השעיר לעזאזל בגרסת הקהילות היהודיות באירופה, הקורבן התמים האמור לכפר על חטאי האדם. ביידיש הוא קרוי כּפּרה-הינדל (אפרוח כפרות). התרנגול, יצור נחות ערך וזול המסתובב בחצרות, הפך את הכפרה לעניין קל ערך. מכאן הביטוי "צריך אותו לְכַפָּרוֹת", וביידיש: דאַרפן אויף כּפּרות. בפולקלור היהודי במרוקו מופיע הביטוי 'יְ'תְכּוּן כְּפָּארָא פְחָאל דְ-דְזָ'אזָ'א דִי כְּפוּר': שתהיה כפרה כמו התרנגול של יום כיפור, ובמקרה זה מדובר בקללה. "תרנגול כפרות" של אלי עמיר הפך סמל לכפרת היישוב האשכנזי על חטאיו כנגד עולי ארצות ערב.

תרנגול הכפרות הוליד ביטוי נוסף: "הסתכל כתרנגול בבני אדם", כלומר, התנהגותו והבעת פניו מעידות שאינו מבין את המתרחש סביבו. יידיש: קוקן ווי אַ האָן אין בני-אדם. הצירוף מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור שנזכר לעיל. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה, ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין דבר.

הביטוי 'עומד על כרעי תרנגולת", כלומר, רעוע, חסר בסיס וכושר הישרדות, התגלגל לעברית מיידיש: שטיין אויף הינערשע פֿיס. לביטוי הזה שורשים בתנ"ך. בספר דניאל מסופר על חלום המלך נבוכדנצר, שראה פסל גדול, ראשו זהב, חזהו כסף, ירכיו נחושת, שוקיו ברזל ורגליו ברזל וחרס. אבן פגעה ברגלי הברזל והחרס והפסל התמוטט ונהרס. בלשונות אירופה נוצר מכך ניב: עמד על רגלי חרס, וככל הנראה המילה הגרמנית tönernen (עשוי חרס) שובשה ביידיש להינערשע (של תרנגולת). מקור אפשרי אחר לניב הוא בסיפור באבא יאגא, המוכר ליהודי מזרח אירופה ומקורו באגדות סלאביות, על אודות מכשפה הגרה בבית העומד על כרעי תרנגולת. רוסית: na kuryikh nozhkakh.

ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת? הניב מייצג גישה ביקורתית כלפי הסכולסטים הנוצרים מימי הביניים, שעסקו בוויכוחי סרק. מאין הגיעה אלינו התרנגולת המטילה ביצי זהב? מקור הסיפור במשל של איזופוס על איכר, שהיתה לו תרנגולת שהטילה בכל יום ביצה של זהב. עפרה מאירסון, בת זוגו של רפול, סיפרה ש"אמא שלו לימדה אותו שאנשים הגונים צריכים ללכת לישון עם התרנגולות ולקום עם התרנגולות". הביטוי הזה מופיע בשפות רבות, וכמוהו הביטוי "גם תרנגול עיוור מוצא לעיתים גרגר".

אז מה נאחל לנשות עם ישראל המצפות לחסידה? שֶתהיה לידה קלה כתרנגולת. האיחול הוא של המקובל שמעון כהן, שחיבר תפילה לאשה בהיריון, ובה כתוב בין היתר: "ובבוא השעה ואשב על האובניים, תשמרני ברוב חסדיך מכל צער ומכל כאב, ואלד בשעה קלה כתרנגולת". זאת בעקבות רש"י, שכתב בפירושו למסכת שבת: "הרה ויולדת יחדיו: ביום שהרה זה – יולדת ולד אחר, כמו תרנגולת". מזל טוב.

שבוע הספר חזר. בספרים המודפסים אנו מציינים היכן הפסקנו את הקריאה בעזרת סימניות. גם בדפדפני האינטרנט שבהם אתם קוראים טקסט זה, אפשר לשמור אתרים מועדפים בתור bookmarks, או סימניות בגרסה העברית. אי-אפשר לקרוא טקסטים בלי סימני פיסוק, ובמילון כל ערך מלווה גם בסימני ניקוד. כעת אבחן את סימני הדרך שהותירה אחריה המילה סִימָן בתולדות העברית.

ככל הנראה, מקור המילה 'סימן' במילה היוונית sēmeion, וכמו מילים יווניות רבות אחרות, היא נשאלה לעברית בתקופת חז"ל. למשל, בהגדה של פסח נכתב: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב". בלשון המקרא המילה המקבילה ל'סימן' הייתה 'אות' (בלשון זכר, בריבוי 'אותות'), וזו מילה מעניינת בפני עצמה לדיון בפעם אחרת.

המילה היוונית נגזרה מהמילה sēma, שפירושה גם 'סימן'. מילה זו הותירה את אותותיה במילים סמיוטיקה (תורת הסימנים: חקר המשמעויות המיוחסות לסימנים השונים) וסמנטיקה – התחום הבלשני העוסק בחקר משמעויות המילים או צירופי המילים ובשינויי המשמעויות שעברו במרוצת הזמן, ובמילים אחרות: הנושא של רוב החיבורים שנכתבו בפינה זו, כולל החיבור שאתם קוראים כעת.

המילה 'סמנטיקה' נכתבה בעבר גם 'סימנטיקה', אולי כעדות למקור היווני של המילה – המילה sēmantikos שפירושה 'משמעותי, בעל משמעות'. ב-1897 פרסם הפילולוג הצרפתי מישל בריאל ספר שבכותרתו הופיעה המילה sémantique. כך קיבלה המילה היוונית העתיקה את משמעותה המודרנית.

גם למילה 'סמיוטיקה' יש היסטוריה מעניינת: מקורה במילה היוונית sēmeiōtikos שפירושה גם 'משמעותי' וגם 'מי ששם לב לסימנים'. משמעותה המקורית של המילה semiotic באנגלית הייתה בתחום הרפואה: "שקשור לסימנים ולסימפטומים של מחלה". הראשון שהשתמש במונח semiotics במשמעותו המודרנית היה הפילוסוף ג'ון לוק בספרו "מסה על שכל האדם" (1690). המילה הלועזית 'סמיוטיקה' הוצאה מההקשר הרפואי, אבל בעברית נגזרו משורש המילה 'סימן' המילים הרפואיות תִּסְמֹנֶת (סינדרום) ותסמין (סימפטום, סימן היכר של מחלה).

המילה סיסמה נשאלה אף היא מיוונית בתקופת חז"ל. מקורה במילה היוונית syssemon, שנוצרה מהתחילית syn- (ביחד, עם) ומהמילה semeion. במקור 'סיסמה' שימשה במשמעות מילה, ביטוי או משפט סודיים המשמשים אות מוסכם על מנת לקבל רשות להיכנס למקום מסוים או לעבור בו. לדוגמה: "ראית מימיך אדם אחד יוצא מן הצפון ואדם אחר יוצא מן הדרום ומזדווגין זה לזה [=מצטרפים זה לזה, נפגשים] אילולי שעשו סיסמא ביניהן [=אילולא תיאמו ביניהם מראש סימן מוסכם]" (מדרש שמואל, פרשה ט). בעידן הדיגיטלי התרחבה משמעות המילה 'סיסמה' לרצף התווים שעלינו להקליד כדי להתחבר למחשב או לאתר אינטרנט, ורבים נוטים לשכוח אותו. נוסף לכך, בעברית החדשה החלה לשמש המילה 'סיסמה' גם במובן 'מוטו, אמירה תמציתית המביעה השקפת עולם', או 'סלוגן, אמירה קליטה המלווה מסע פרסום'.

המילה היוונית העתיקה sēma משמשת כרכיב הראשון במילה השאולה סֶמָפוֹר  (מיוונית, 'נושא סימן'). בעבר שימשה מילה זו במובן שיטת איתות להעברת מסרים בין נקודות גיאוגרפיות מרוחקות, בעזרת מוטות ודגלונים המוּנָעים בזוויות שונות; תמרור איתות לרכבות, לאוניות וכדומה. כיום היא משמשת בתחום המחשבים במובן מנגנון למניעת שימוש בו-זמני במשאב משותף על-ידי מספר תהליכים הפועלים במקביל.

מהמילה 'סימן' נגזר השורש סמ"ן, שמשמש גם בהקשר כללי, וגם בצמד המונחים הסמנטיים מְסַמֵּן – סימן לשוני (כמו מילה או צירוף) ומסומן העצם, הנושא או הרעיון במציאות שמילה כלשהי או מבע כלשהו מסמנים אותם ומתכוונים אליהם. המילה סַמָּן מציינת סימן ספציפי במסך המחשב (cursor), וגם לה יש משמעות מיוחדת בבלשנות, כחלק מהביטוי סַמַּן שִׂיחַ (discourse marker). בקבוצה הגדולה של סמני השיח נכללים מילים וביטויים שאינם משמשים במשמעותם המילונית, אלא בתפקידים מיוחדים, כגון: בדיקת הקשבה, הבעת אישור או אי-הסכמה, הבעת ביטחון בנכונותם של הדברים או הסתייגות מהם, הבעת היסוס ומבוכה ועוד. למשל, ביטויים רבים בתחילת מבעים הם סמני שיח, כגון: 'אתה שומע?', 'את יודעת?', 'בוא הנה' בשפה המדוברת, 'לעניות דעתי' בשפה הכתובה ועוד.

המילה 'סימן' מופיעה גם בצירוף סִימָנֵי הַמַּזָּלוֹת באסטרולוגיה. באנגלית המילה sign פירושה גם 'סימן' וגם 'מזל (אסטרולוגי)'.

ונסיים בביטוי האופטימי בסימן טוב. ביטוי זה מופיע בתפילת ברכת החודש (הנאמרת בבית הכנסת בשבת שלפני ראש חודש, ובמסגרתה מכריזים ומודיעים על היום בשבוע שבו יחול ראש החודש) בנוסח ספרד: " בְּסִימָן טוֹב יְהֵא לָנוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ (פלוני) בְּיוֹם (פלוני)". גרסה מורחבת שלו מצויה בקידוש לבנה: "סימן טוב ומזל טוב יהֵא לנו ולכל ישראל".

השפה הרוסית נוכחת בשלל השפות הישראלי, אבל לא תמיד היא זוכה לכבוד הראוי לה. היידיש, הערבית והאנגלית, ובמידה רבה גם הגרמנית, מעיבות עליה, ולא בצדק. למעשה אנחנו מדברים ברוסית סמויה בהרבה תחומים של חיינו. יש להוסיף לכך שגם הפולנית חזקה בתמונה, ובמקרים רבים מגיעים ביטוי, מילה או רעיון משתי השפות במקביל.

ההסבר לכך פשוט. רבים ממעצבי התרבות הישראלית החדשה הגיעו מארצות דוברות רוסית, או שפות קרובות אליה כמו אוקראינית, בלארוסית, ליטאית, וכאמור, פולנית. ביאליק הגיע מאודסה. בן-יהודה מפלך וילנה, היום בלארוסיה. ברנר מאוקראינה של היום וכמוהו ברל כצנלסון וטשרניחובסקי. בן-גוריון הגיע מפולין.

ולשאלה המתבקשת: כל זה נכון לחיתולי העברית החדשה. את השפה עיצבו אז מעט עולים, האליטה התרבותית הייתה מצומצמת, ועם זאת השפעתה הייתה רבה, ולא רק בחדירת הרוסית. לעומתם מאות אלפי העולים מברית המועצות בשנות השבעים, וכמיליון עולי חבר העמים שהגיעו בשנות התשעים, כמעט שלא הותירו חותם על השפה, והסיבות לכך רבות.

השפה הרוסית היא שפה הודו-אירופית, בענף הסלאבי. ככזו יש בה לא מעט מילים הקרובות לשפות מרכז ומערב אירופה. בזכות הראשוניות של עולי הארצות הסלאביות נקלטו מילים רבות המוגדרות "לועזיות" בצורה הסלאבית שלהן, שהייתה לעיתים קרובות דומה מאוד או זהה למקור הקדום שלהן: היוונית העתיקה.

דוגמאות? בבקשה. קיבלת אלרגיה? זה מרוסית. allergija. נשלחה דיוויזיה לקרבות אמיתיים ומדומים? רוסית: divizija. עשית חלטורה להשלמת הכנסה? רוסית, באותה משמעות. ישבת על הטריבונה בטדי או בסמי עופר? 'טריבונה' היא מילה רוסית. החותנת עשתה לך סצינה בליל הסדר? רוסית. שלחת שאילתה לאקדמיה ללשון למה קוראים לה בשם לועזי? התשובה באתר, המילה, מה לעשות, רוסית. נכון שגם בכמה שפות לטיניות חלק מן המילים דומות, אבל גלגולי המקור מובילים אל השפות הסלאביות.

כל המילים שהוצגו כאן הן בסיומת –יָה, שהיא סיומת יוונית טיפוסית, ואליה מצטרפים מקצועות הפסיכולוגיה, האינטואיציה והכימיה. הסיומת הזו נתפסת בעברית כסיומת נקבה, למרות שבעברית מילים אלה הן במלרע, וברוסית היוונית: במלעיל. לאלה מצטרפות הפירמה והפלטה, הפלנטה והטכניקה, הדמוקרטיה והקואליציה. חלק נעלמו מהשימוש או לפחות זכו לתחרות הולמת מהחלופה העברית: קולֶגה (עמית), קולטוּרה (תרבות), קונקורֶנציה (יריבות). יש גם מילים מן הרוסית שלא בסיומת –יה כמו, למשל, פוגרום. בישראל של פעם חוללו בנים ברובשקה ובנות בסרפן לצלילי הגרמושקה.

לצד התרומה הנאה של הרוסית לאוצר המילים הלועזי התקני, הרוסית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי. חלק גדול מן התרומה הוא בתיווך הבלתי נלאה של היידיש, כמו 'סֶמָטוחה', שפירושה בשפות הסלאביות מהומה, או הצ'ימידאן הרוסי-יידי שפירושו מזוודה, ולאחרונה זכה בשם העברי הנאה ציודן. עם זאת, חלק גדול מהמילים הרוסיות שהשתלבו בסלנג התיישנו. לאף ילד כבר לא קוראים צוּציק או סמרקץ' (בעברית נאה: זב חוטם), הפרחח בעל הפוטנציאל הקרימינלי כבר לא נקרא פושטָק כמו פעם, מילה שפירושה ברוסית בטלן. מילים שנעלמו לחלוטין הן קוּלאק – איכר או מי שמתנהג כאיכר, וצ'וּדאק, אדם תמים, כפי שכותב על עצמו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "הייתי בסך הכל רק צ'ודאק קטן". מילה מרכזית בסלנג העברי עד היום עברה מסע מפרך דרך הרוסית, והיא 'בלגן'. bala chane היא בפרסית גזוזטרה, ומכאן התגלגלה לרוסית, שם הייתה במה גבוהה שעליה מוצגות הצגות פרועות. הבמה וגם ההצגות נקראו 'בלגן'. המילה נישאה על כנפי היידיש לעברית, ואף זכתה לפועל 'לבלגן', לשם התואר 'מבולגן', ולבעל התואר, 'בָלָגניסט'.

אחת התרומות הייחודיות של הרוסית לעברית החדשה נקשרה לאופי השיתופי-פועלי של התנועה שעמדה בראש הגשמת המעשה הציוני. מן הרוסית קיבלנו את הקומונה והקואופרטיב. גם כמה ביטויים ספוגי אירוניה הגיעו משם, או נספגו באירוניה במקומותינו. ביניהם הסטֶכנוביץ, העובד המצטיין והמשקיע, המורעל של שנות השלושים. סטכנוביץ היה שמו של פועל שהפך סמל ליצרן מצטיין ברוסיה הסובייטית. טיפוסים שדאגו לשמור על המורל ועל הנאמנות לרעיון כונו בלגלוג מה פוליטרוקים. זה היה שמם של קציני התרבות בברית המועצות, וכך כונו קציני התרבות של הפלמ"ח. המפורסם בהם היה בני מהרשק. העיתונים "דבר" ו"על המשמר", עמודי התווך של עיתונות מפלגות הפועלים, כונו על ידי קוראיהם הנאמנים "פראוודה", על שם עיתונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. פירוש המילה ברוסית, למרבה האירוניה: אמת. מרכז המפלגה או בית ההסתדרות כונו "הקרמלין", על שם בניין הממשל הרוסי המרכזי במוסקבה.

ברית המועצות כונתה "אמא רוסיה", ללא אירוניה. הכינוי ביטא אהבה ואמונה ברעיון הקומוניסטי, כפי שהוגשם בברית המועצות. הביטוי נקבע ברוסית: mat’ rossiya. השלושרים שרו את מילותיו של יונתן גפן: "את הצחוק הרוסי לא תשמע שם, אמא רוסיה שותקת מאוד". בשנות הארבעים והחמישים עבר הכינוי מעתק אירוני. בין היתר נשמע שיר הלעג "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". אמירת הלעג הזו היתה נהוגה כבר ברוסיה בין אסירי המשטר, ומבוססת על בדיחה יהודית. המפקח המבקר בבית הספר שואל את משה: "מי אמנו?" – "רוסיה." – "ומי אבינו?" – "סטאלין." – "יפה מאוד. ומה תרצה להיות כשתגדל?" – "יתום". ומי היה "שמש העמים"? יוסיף ויסריאנוביץ סטאלין, הרודן הנצחי, שאותו כינו solnce narodov. השמש כבתה מזמן.

ואי אפשר בלי קללות. הקללות הרוסיות הבוטות פרנסו ומפרנסות עד היום את ארסנל הקללות הישראלי. שפת הקללות הזו קרויה ברוסית 'שפת mat’' (שפת אמא), וממנה זכינו לשלוח פלוני ואלמוני לקיבינימט, לסנן בין השיניים יוטפויומט ועוד. אלה קללות הקשורות למה שייעשה לאמו האהובה של המקולל בדרכים שונות ומשונות. לאלה הצטרפו קללות שחלקן נעלמו כמו חוּי, ברוסית xuj, שהיא איבר המין הגברי בכבודו ובעצמו, קיביני חוי, פיתוּך, שהוא ברוסית תרנגול וכינוי לאדם מהיר חימה ועוד. הקללה ששרדה את הדורות וחזרה לשימוש בזכות המפגש עם הרוסים החדשים היא בלאט, bliad', כינוי גנאי קשה לאשה שהפך לקללה גנרית. קללה אחרת, בעברית דווקא, שמקורה ברוסית היא "חלאת אדם", וברוסית: otbrosy roda chelovecheskovo.

ברשימה הבאה: על השפעת הרוסית על עולם הביטויים ומעתקי המשמעות בעברית החדשה

לקראת האירוויזיון צפויים להגיע לתל אביב תיירים רבים מכל רחבי אירופה, וההכנות בעיצומן. בלועזית 'תייר' הוא טוּרִיסְט. כעת אתור אחרי מקורותיהן של המילים 'תייר' ו'טוריסט'.

המילה  תַּיָּר נגזרת מהשורש תו"ר. שורש זה מופיע גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית  ואכדית, במובן 'הסתובב, הלך חזור ושוב'. במקרא מופיע הפועל לָתוּר במובן 'לְרַגֵּל' (להגיע למקום כדי לאסוף מידע עליו), בעיקר בסיפור שבו נשלחו מרגלים לסייר בארץ כנען: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג א). משמעות זו נגזרה מהמשמעות הבסיסית של הליכה ושיטוט במקום. הפועל 'תר' מופיע במקרא גם במובן 'חיפש', למשל: "וַאֲרוֹן בְּרִית-ה'  נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (שם, י לג). בתיאור עושרו של שלמה המלך מוזכרים "מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים" (מלכים א, י טו). נהוג לפרש את המילה 'תרים' בפסוק זה כנרדפת ל'רוכלים'. הפרשן מצודת ציון פירש זאת כך: "הם הסוחרים הקטנים המחפשים ומרגלים אחר סחורה לקנות במקום הזול, והוא מלשון (במדבר יג טו) לתור את הארץ".

בספר קהלת הפועל 'לתור' משמש במובן של חיפוש מטפורי וחקירה שכלית של העולם: "וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (א, יג). שימוש מטפורי אחר בפועל 'תר' מצוי בפסוקים הידועים המצווים על לבישת ציצית: "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו לט). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "כמו (במדבר יג כה) מִתּוּר הָאָרֶץ, הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות."

יש המניחים שגם המילה תּוֹר (הזמן שבו אדם אמור לעשות משהו לפי תורנות או לפי סדר מסוים) נגזרה משורש זה. מילה זו מופיעה במקרא רק במגילת אסתר (בין היתר, בפרק ב, פס' יב), ויש המקשרים בין משמעותה ובין המשמעות הבסיסית של השורש תו"ר, שהיא "חזר וסבב".

המילה 'תַּיָּר' מופיעה לראשונה בלשון חז"ל במשמעות 'מדריך, מורה דרך', למשל: "התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך" (ירושלמי, יומא א, א). בעברית החדשה קיבלה המילה את משמעותה המודרנית בהשפעת המילה הלועזית טוּרִיסְט. בימי הביניים נגזר ממילה זו הפועל תִּיֵּר, שגם הוא שימש בהתחלה במובן של 'הדריך, ליווה מישהו בדרך כדי לשמור עליו'. למשל, רש"י פירש את המילים " אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא אֶל-יְהוּדָה" (נחמיה ב ז) כך: "ויתיירוני לשלום". גם שֵם הפעולה תִּיּוּר שימש באותה תקופה במשמעות 'ליווי', וכן – במובן 'דרכון'. בעברית החדשה הפועל הזה קיבל משמעות דומה לזו של הפועל 'תר': 'סייר, טייל'.

המילה הלועזית tourist (באנגלית ובצרפתית) נגזרה משם העצם tour. פירושו המקורי היה 'משמרת, תור'. כיום הוא משמש בעיקר במובן 'טיול, סיור' (וגם 'סיבוב הופעות'). נגזר ממנו גם הפועל to tour- לטייל, לסייר. שם עצם זה נגזר מהמילה tourn בצרפתית עתיקה, שפירושה 'סיבוב, מעגל'. מאותו מקור נגזרו גם שם העצם turn (סיבוב, פנייה, תור) והפועל to turn. כך, גם בעברית וגם בשפות אירופאיות נתגלגלה המשמעות מ'סיבוב' ל'טיול'.

התנ"ך הוא ספרות. אפילו ספרות הנחשבת גבוהה, ולעיתים קשה להבנה. מילים רבות בו לא מוכרות לישראלי שלא שקד על לימוד התנ"ך. לכן מפתיע לגלות חוטים מקשרים בין התנ"ך לבין הקצה השני של השפה העברית – הסלנג הישראלי.

הקשר הזה אינו מוזר כפי שהוא נראה בקריאה ראשונה. מפגש בין התנ"ך לבין הסלנג נוצר בחטיבה בסלנג הישראלי שבה מילים או צירופים בעברית זוכים להרחבת משמעות או לשימוש מיוחד בשפת הדיבור. הרחבת המשמעות נעשית בדרך כלל באמצעות דימוי. פעולה כלשהי, בדרך כלל פעולה פיזית, נתפסת כפעולה חברתית או כמהלך נפשי. שימוש מדמה כזה מופיע כבר בתנ"ך.

למשל, 'האכיל' משמש בסלנג במשמעות אלימה. אדם כופה על הזולת בכוח דבר מה שזה אינו מעוניין בו. ומה אומר ירמיהו, שליח האל, לנביאי ירושלים? "הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַֽעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ" (ירמיהו כג 15). הפועל 'לחץ' הוא פועל אלים במשמעות הפיזית, אבל השימוש בו התרחב. כאשר 'לוחצים' מישהו בלשון ימינו לחץ מטפורי, מנסים לגרום לו לפעול כנגד רצונו. זו גם המשמעות בסיפור סיסרא: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶֽכֶב־בַּרְזֶל לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָֽה" (שופטים ד 3).

'טחן' הוא פועל רב-שימושי בסלנג. פירוש אחד שלו הוא התעלל, בעיקר בסלנג הצבאי, ועל החייל החדש אומרים שהוא "טוחן צעירות". גם ישעיהו משתמש בפועל הזה, ובאותה משמעות: "מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ". משמעות אחרת של 'טחן' היא מינית, הפועל מתייחס לפעולת המשגל מצד הגבר. בספר איוב נכתב: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (לא 10). הפסוק כמעט שאינו מותיר מקום לדמיון, ורש"י קובע: "רבותינו פירשוהו לשון תשמיש, כמו ויהי טוחן בבית האסורין". רש"י מכוון לסיפורו של שמשון, שעליו נאמר לאחר שנכלא בידי הפלשתים: "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים טז 21), ועל פי המדרש נשות הפלישתים באו אליו כדי להתעבר. גם בפסוק ממגילת איכה משמש טח"ן במשמעות מינית: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָֽׁלו" (ה 13).

מטבע הלשון הסלנגית 'תפס אותו בביצים', או לחילופין 'החזיק אותו בביצים', שייכת לשדה האלימות, ומתייחסת למי שכופה על זולתו דבר מה לאחר שאיתר את נקודת תורפה שלו. המקור הישיר הוא באנגלית: get someone by the balls. לניב מקור בארמית בלשון חכמים: "האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [אוחזו בביציו התלויים בו עד שיתן לו טלית]" (בבא מציעא קא ב), והוא נשען על ספר דברים: "וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ, וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה 11).

לצד שדה האלימות יש נוכחות רבה בסלנג לתחום הרגש. כאשר גבר מבטא את אהבתו באמצעים המזוהים כפועלי סלנג הוא יאמר: אני דלוק עליה, שרוף עליה, הרוס עליה, משוגע אחריה, חולה עליה ומת עליה, ובהתאמה דבר האשה לגבר. המשמעות הרגשית של 'חולה' מופיעה בשיר השירים: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי" (ב 5). באשר ל'מת עליה', התנ"ך מציע כמה פסוקים המצביעים על הקשר בין המוות לאהבה, ובראשם הפסוק משיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (ח 6). הניב 'מת על (מישהו/משהו)' במשמעות הרגשית מקורו ביידיש: ער שטאַרבט נאָך עפּעס/עמעצן. לניב יש בסיס בפיוטי יניי מן המאה השישית: "ועל כן מתה רחל לנחול בנים", וזאת גם כן בעקבות רחל אמנו: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל 1).

הסלנג עוסק בהרחבה בתחושות מיאוס ותיעוב. הביטוי 'גועל נפש' מצביע על תחושת קבס ובחילה. הוא הגיע אלינו היישר מספר ויקרא: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כו 11). ניב דיבורי נוסף המבטא תיעוב וסלידה הוא 'יצא לו מהאף'. בימי הרעב במדבר ירד בשר מהשמים, "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא 20). רש"י מפרש: "יהא דומה לכם שאכלתם ממנו יותר מדאי, עד אשר נעל ויצא החוצה דרך האף". השימוש העכשווי מתווך באמצעות יידיש, ואליו הוסיפו הישראלים את 'יצא לו מהתחת', או 'יצא לו מכל החורים', שגם לו מקור בתנ"ך: "וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם" (שמואל א יד 11).

ירמיהו מתנבא: "כִּי־בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ: נְקֵבָה תְּסוֹבֵֽב גָּֽבֶר" (לא 21). היא 'סובבה אותו' או 'סובבה לו את הראש' הם ביטויים ששימשו בסלנג הישראלי במשמעות פיתוי וקניית לבו של גבר. שמה של האשה המפוקפקת גומר בת דבליים המופיעה בנבואת הושע מביא את חכמי התלמוד למדרשי שם: "גומר – אמר רב: שהכל גומרין בה … ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כדבלה". 'גמר' במשמעות הגיע לאורגזמה, קיים יחסי מין מלאים, אינו אפוא המצאה של צעירי ישראל החדשה.

כמה פעלים וצירופים נוספים חוברים לפעלים וניבים בעברית הישראלית. 'להשלים' פירושו בשפת הדיבור ובעיקר בשפת הילדים להגיע לפיוס, לעשות שלום. זו המשמעות המקורית בתנ"ך, כגון בסיפור הגבעונים: "וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּֽם" (יהושע י 1). לפסוק במגילת אסתר: "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי', אני ראוי לכך. קשר מובהק יותר עובר מפסוק אחר במגילת אסתר שבו אומר המן לאחשוורוש: "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ה 13). קו ישיר מוביל מדברי המן לניב הישראלי 'מה זה שווה לי', כלומר, מה ערכו של הדבר, מה זה ייתן לי.

על אדם חסר עכבות אומרים בעברית ישראלית ש"אין לו אלוהים". גם כאן היידיש היא המתווכת: אָן גאָט אין האַרצן (בלי אלוהים בלבו). המקור בתהלים: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: אֵין אֱלֹהִים" (יד 1). פלוני 'הולך עם האף למעלה', וזאת גם כן בעקבות תהלים: "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י 4). אדם אלים ופרוע או לחילופין נער שובב הוא 'פרא אדם', בדומה לישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז 12).

לעומת החבורה המרשימה הזו ניצב האפס. 'אפס' הוא גם בסלנג הישראלי וגם בתנ"ך דימוי לאדם חסר ערך. ישעיה אומר: "וְכָל־שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס" (לד 12) וכאן הכוונה להשמדת שרי הגויים. בפסוק אחר 'אפס' הוא האדם הבודד מול אלוהיו: "וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (מו 9). יש גם פיתוחים ישראליים: 'אפס גמור', 'אפס בריבוע' ו'אפס מאופס'. אדם משעמם וחסר השראה הוא 'יבש' או בהרחבה ספרותית 'יבש כחרס': "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב 16), וכאן כדימוי כללי ליובש.

דיון בסוגיות שיח דיבורי בעברית החדשה אינו יכול לדלג על הפנייה הגנרית 'אחי'. 'אחי' משקפת את הקרבה הסמנטית הוותיקה בין 'אח' ל'חבר'. הקרבה הזו מתבטאת במופעים שונים בתנ"ך, בין היתר בשימושי 'אחי' כשהכוונה לחבר, כמו בקינת דוד: "צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" (שמואל ב א 26). הפנייה 'אחי' אל אדם שאינו אח ביולוגי, ממש כמו בעברית של שנות האלפיים, מופיעה גם היא: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?" (שמואל ב כ 9). הפנייה כידוע הסתיימה בהריגת עמשא בשגגה. גם 'אחותי' משמשת, היום כמו בתנ"ך, בהקשר של קרבה וידידות: "אֱמֹר לַֽחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָֽא" (ז 4). שימוש זה כפנייה לאשה מתקיים גם בעברית הישראלית. אתם הבנתם את זה, אחים שלי?

הבחירות הקרבות טובלות באוקיינוס של מילים. בעוד שבחיי השגרה עמלים הפוליטיקאים בעבודה אפורה יחסית של חקיקה, ביצוע משימות ממשלתיות ותככים פנים-מפלגתיים, בימי בחירות נפתח מסך ענק לציבור, ועל הבמה הציבורית עולה הצגה רבת משתתפים שבה נואמים, מתראיינים בתקשורת, מדברים בחוגי בית, מצייצים בטוויטר, מנסחים סיסמאות, ובקיצור: משתמשים בשפה בכל דרך אפשרית. זוהי שעתה של חטיבת שפה שאפשר להגדיר אותה בהכללה גסה "שפת הבחירות". שפת הבחירות היא שפה פוליטית מוחצנת, המונעת על ידי יעד בלעדי: להטות בוחרים מתלבטים להצביע למפלגה אחת ולהעדיף אותה על אחרת.

עם השנים חלו שינויים בעיקר בפלטפורמות שעליהן ובאמצעותן פונים הפוליטיקאים אל הציבור, בימי בחירות וגם ביניהם. 'פלטפורמה' היא מטפורה. במקורה היא במה, ניידת או נייחת, שעליה ניצב הנואם ומשמיע את דברו. בעבר הרחוק היו מועמדים לנשיאות או למוסדות נבחרים בארצות הברית רחבת הידיים יוצאים למסע בחירות ברכבת עם קרונות פתוחים או במסע עגלות. על הקרון האחרון נהגו אוהדים נלהבים של המועמד לקפוץ ולהצטרף למסע, ומכאן הביטוי "לקפוץ על העגלה", שהיום זכה לקונוטציה שלילית משהו.

מהם השינויים? הפלטפורמה המרכזית בעשורים הראשונים למדינה ועד שנות השמונים וראשית שנות התשעים היו נאומי הכיכרות. בחירות 1981, למשל, הוכרעו בקרב כיכרות בין שמעון פרס למנחה דודו טופז עם פליטת הפה המפורסמת שלו מול מנחם בגין, המנצח הרשום בהיסטוריה הישראלית לָנצח. ככל שעלה מעמד הטלוויזיה כאמצעי התקשורת החזק והמשפיע ביותר, עברו נאומי הכיכרות לכיכר העיר החדשה, הטלוויזיה. לצד אלה, נדרשו הפוליטיקאים לענות על שאלות בזמן אמיתי בראיונות בשידור חי, ללא טקסט שהוכן מראש על ידי כותב נאומים. הפוליטיקאים למדו לשוטט ברחבי הארץ מול מצלמות ולשוחח עם "הציבור". לצד הכיכרות נפתחו במות רבות של מפגשי פנים אל פנים, בבתים פרטיים, בבארים ובפאבים. במערכות האחרונות, כולל זו הנוכחית, עלה מאוד השימוש ברשתות החברתיות.

כל אחת מהפלטפורמות דורשת סוג אחר של רטוריקה, כישורים שונים, סגנון דיבור אחר ושימוש בכלים מגוונים. עם זאת יש כמה עקרונות משותפים המבחינים בין הרטוריקה הפוליטית לסוגים אחרים של טקסטים. כלי ראשון במעלה הוא הסיסמה הקליטה, אמירה מהודקת בת שלוש או ארבע מילים המשמשת גם בשלטי חוצות ובפרסומות ממומנות וגם באמירות פומביות. דוגמה מובהקת היא הקריאה "ביבי או טיבי" שטבע נתניהו בבחירות האחרונות, אבל יש לה גם גילויים דומים בבחירות קודמות.

הכלי השני הוא הטיעון הרטורי הפוליטי. הטיעון הרטורי בנוי על פי כללי הטיעון בכלל, היינו סדרה של טענות שאחת מהן מובילה לאחרות באמצעות מילות קישור לוגיות, בדומה לטיעון מדעי, פילוסופי או משפטי. הייחוד של הטיעון הרטורי הפוליטי היא שהוא מגמתי. המסקנה משרשרת הטענות תהיה בהכרח המסקנה הרצויה לפוליטיקאי הדובר. הרטוריקה הפוליטית עמוסה מטבעה בכשלים לוגיים סמויים וסמויים פחות, הנחות המבוקש, והתייחסות להשערות ודעות כאילו היו עובדות. המבנה הלוגי של הטיעון הפוליטי הוא מסגרת פורמלית ולא מהותו של הטיעון.

אחד הכלים המרכזיים של הטיעון הרטורי הפוליטי הוא ה'ספין', ובעברית של האקדמיה ללשון: סחריר. ספין הוא כלי מרכזי של מערכות פוליטיות וציבוריות לא רק בימי בחירות. השימוש בספין בנוי על הנחה שאינך יכול לשקר לציבור ולתקשורת באופן גלוי, שכן השקר עלול לצוף ולפעול נגדך. על כן משתמש הרטור הפוליטי בעובדות שאין עליהן לכאורה ויכוח, אבל מציג אותן בדרך שתשרת את המטרה פוליטית, תבליט יסודות נוחים ותסתיר יסודות לא נוחים. יצירת ספינים הפכה למקצוע מבוקש, ובעל המקצוע מכונה דוקטור ספין, או פשוט, ספינולוג. ובעברית, למעוניינים: סחריראי.

לצד הסיסמה המהוקצעת והטיעון הלוגי-לכאורה פועלת דרך שלישית, הפונה עורף לדרכים המקובלת ושוברת אותן. הנואם, כמו גם המרואיין וכותב הציוצים, שובר את השיטה בתנועת מלקחיים. הוא מתעלם מהצורך בטיעונים מסודרים ברמת הצורה, ומתעלם מהתקינות הפוליטית וממוסכמות חברתיות ברמת התוכן. שבירת הכלים אפיינה את דרכו של דונלד טראמפ לנשיאות.

מכאן ואילך מתפצלים הפוליטיקאים לטיפוסים רטוריים שונים, וכאן כבר קובעים אופיו המיוחד של הפוליטיקאי ונטיית לבו. בין הפוליטיקאים המקומיים ניתן להצביע על שבעה טיפוסים. לעיתים מערב אותו אדם טיפוסים רטוריים מגוונים.

המשכנע. הפוליטיקאי המשכנע בונה את הופעותיו על טיעונים, על פי עקרונות הטיעון הרטורי. הטיעונים המסודרים מעניקים לו אמינות ומאפשרים לו להטמין מלכודות ספין וכשלים לוגיים שהמאזין או הצופה יתקשה לזהות. המשכנע הגדול של הפוליטיקה הישראלית כבר שנים רבות הוא בנימין נתניהו. גם נפתלי בנט משתמש בטיפוס השכנוע בהופעתו, בהצלחה פחותה. משכנע שהצטיין גם בלשון עשירה, בשונה מרוב הפוליטיקאים, היה יוסי שריד.

הסמכותי. הרטור הסמכותי אינו נזקק לטיעונים. הוא מציג את עמדותיו במשפטים קצרים, באש בודדת או בצרורות, ומכסה על היעדר הטיעונים בנימת קול בטוחה. לא רק שאינו זקוק לטיעונים, הם עלולים מבחינתו להחליש את הסמכות שהוא מבקש לשדר. הרטור הבולט ביותר בטיפוס הסמכותי הוא אביגדור ליברמן.

התוקפן. הרטור התוקפן משתמש בכלים רטוריים לעומתיים, המאתגרים את יריביו יותר מאשר מציגים את עמדתו. אחד הכלים המרכזיים של התוקפן הוא השאלה הרטורית, שהיא סוג מתוחכם יחסית של עימות. רטור מסוג זה הוא אהוד ברק. גם לשמעון פרס היו יסודות תוקפניים, אם כי הרטוריקה שלו הייתה מגוונת מאוד, ולא מאוד יעילה.

המשוחח. הרטור המשוחח מעניק לרטוריקה שלו אופי של שיחה יומיומית אמפתית. הוא פונה אל המראיין או אל קהל השומעים והצופים כאל ידידים, ומתבל את דבריו בשימוש בגוף שני כגון "תקשיב… תראה… אני ואתה… תבינו". לעיתים יסודות השיחה משתלטים על הטקסט כולו ועוטפים תוכן דל בתחושה של אינטימיות, באמצעות משחק בשפת גוף ושפת פנים. משוחח טיפוסי בפוליטיקה הישראלית הוא אריה דרעי.

הפופוליסט. חוקרי הרטוריקה בעולם מצביעים על עלייה דרמטית של הרטוריקה הפופוליסטית ושל המנהיג הפופוליסט. הפופוליסט משתמש בכלים לשוניים פשטניים במכוון, בסיסמאות קליטות ובמיתוג שלילי מכליל של יריבים, במקרה הישראלי בנוסח "השמאל", "הערבים, "התקשורת". הנציגה הבולטת של הפופוליזם הישראלי היא מירי רגב.

המדקלם. הפוליטיקאי המדקלם נעדר יכולת רטורית טבעית, והוא מכסה עליה בסדרה של טיעונים, סיסמאות או מסרים מוכנים מראש. בני גנץ, למשל, מוצג על ידי יריביו כ"פוליטיקאי של טלפרומפטר", כלומר, הוא קורא מלוח זכוכית שקוף את מסריו ואינו מאלתר או מוסיף להם משלו. יריב לוין נשמע לעיתים קרובות כבעל רצף של משפטים באותה נימת קול ובאותו מבנה, באופן היוצר תחושה של דקלום. צירוף מאפיין שזכה לעדנה בבחירות 2019 הוא "דף מסרים". הביטוי כוון בעיקר למפלגות שבהן יש ריכוזיות רבה והעברה של מסרים משותפים מלמעלה למטה, כמו הליכוד או יש עתיד.

המטיף. המטיף הוא נואם הכיכרות, טיפוס שהתקשה לעבור אל העולם האינטרנטי-טלוויזיוני. הרטוריקה שלו בנויה על כריזמה אישית, להט ויכולת לתקשר עם הקהל לא באמצעות שיחה אינטימית, אלא במעין מפגש של נביא או כוהן דת. המטיף הגדול של הפוליטיקה הישראלית היה מנחם בגין.

כל אלה, יש לומר, מאבדים רלוונטיות בפוליטיקה הדיגיטלית, הבנויה על פלטפורמות המוניות אך שטוחות, ובראשן הטוויטר והאינסטגרם. הטוויטר, כלי שכבר כמה שנים מועדף על פוליטיקאים בעולם ובישראל, אינו נדרש לדמות סמכותית, לטיעונים או לשפת גוף ופנים המאפיינת את המשוחח. פוליטיקת הציוצים בנויה על משפטים קצרים, מסרים פשוטים ומילות מפתח, ומטשטשת את הבדלי הסגנון והשפה בין הדמויות המאכלסות את הבמה הפוליטית. עוד הוכחה לכך שבעולמנו, ככל שהטלפון חכם יותר, אנחנו נעשים טיפשים יותר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

פורים חזר ושוב קוראים במגילת אסתר, המכונה גם 'המגילה'. המילה מְגִלָּה נגזרת מהשורש גל"ל, כיוון שהיא מתארת טקסט הכתוב על רצועת קלף מקופלת בצורת גליל. משורש זה נגזרו עוד מילים רבות בלשון המקרא ולאחר מכן, וכעת נגולל את סיפורן.

המשמעות המקראית הראשונית של הפועל גָּלַל היא גִּלגֵּל, דחף או הניע משהו שיש לו צורת גליל או כדור, לרוב אבן עגולה כבדה ששימשה ככיסוי לבאר, לדוגמה: "וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן" (בראשית כט ג). בכתבי חז"ל החלו להשתמש בפועל זה בהקשר של הקריאה בספר התורה, שגם הוא עשוי כמגילה סביב שני עמודי עץ. פועל זה מציין את קיפול ספר התורה בצורת מגילה לאחר סיום הקריאה בו: "וגולל את התורה, ומניחה בחיקו" (משנה, יומא ז,א). גְּלִילָה היא הפעולה שעושה מי שגולל מגילה על מנת לעבור בה ממקום למקום (במקביל לדפדוף בספר). בהלכה מילה זו מציינת את פעולת סגירתו של ספר התורה, קשירתו ועטיפתו אחרי הקריאה בו בבית הכנסת. לפועל 'גָּלַל' יש גם משמעות כללית יותר: קיפל משהו (בדרך כלל ארוך) סביב עצמו או על גבי גוף כלשהו כמה פעמים עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "בעל החנות גלל את השטיחים". הפועל הזה מופיע בתיאור ציורי באחת מהברכות לאל בתפילת ערבית: "גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר".

בעידן הדיגיטלי זכה הפועל 'גָּלַל' למשמעות נוספת בתחום המחשבים: הניע (מעלה או מטה, ימינה או שמאלה) דף של מסמך, רשימה, תפריט וכדומה המופיע על הצג. הפועל המקביל באנגלית הוא to scroll, והוא קשור לשם העצם scroll, שפירושו 'מגילה'. באחד מצידיו של הדפדפן שבו אתם קוראים עכשיו את הדברים האלה, יש פס גלילה (scroll bar). כך עברה הטכנולוגיה מגלילת מגילת קלף כדי לעבור ממקום למקום בטקסט, אל גלילת דפי אינטרנט (וטקסטים אחרים בתצוגה דיגיטלית).

לפועל גּוֹלֵל יש משמעות קרובה לזו של הפועל גָּלַל: פתח ופרש מגילה או דבר מה הכתוב בצורת יריעה גלולה. מכאן נגזרה משמעות מופשטת: הציג בצורה מפורטת, סיפר את כל הפרטים (כפי שקוראים טקסט של מגילה ארוכה), למשל: "בסדרת מאמרים גולל מעל דפי העיתון את פרטיה של הפרשה".

הפועל הסביל של גָּלַל הוא נָגֹל (מגזרת הכפולים בבניין נפעל). אחת ממשמעויותיו היא: קופל או נכרך שוב ושוב סביב עצמו או סביב דבר אחר עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "לאחר הקריאה בספר התורה בבית הכנסת הספר נגול, נקשר ונעטף." במקרא פועל זה מופיע בתיאור מטפורי בנבואת זעם של ישעיהו (לד, ד) על הגויים : "וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם". רש"י פירש זאת כך: "יהיה דומה העולם חשך עליהם כאילו נגלל השמש והאור כגלילת ספר". לפועל 'נָגֹל' יש משמעות נוספת: גולגל סביב עצמו והוסר ממקומו, לדוגמה: "הסלע נגול מעל פי הבאר." משמעות זו מוכרת לדוברי העברית בת-זמננו בעיקר מהביטוי אֶבֶן נָגֹלָּה מֵעַל לִבּוֹ (כלומר: חש הקלה גדולה). בביטוי זה הלב מתואר כבאר שאי-אפשר לשתות ממנה בגלל מחסום כלשהו, עד להקלה המגיעה עם הסרת המחסום.

מהשורש גל"ל נגזר בלשון המקרא גם שם העצם גַּל. ככל הנראה, משמעותו הראשונית היא 'ערימה', בעיקר ערימת אבנים בצירוף "גַּל אֲבָנִים" (בין היתר, יהושע ז כו), כיוון שהיה צורך לגלול את האבנים ליצירת הערימה. משמעותו המקראית השנייה מוכרת יותר לדוברי העברית כיום: "כְּגַלֵּי הַיָּם" (ישעיהו מח יח). גם גל בים הוא מעֵין ערימה של מים המתרוממים ויורדים. המילה המקראית גַּלְגַּל נגזרה מהכפלת שתי אותיות השורש הראשונות של גל"ל. במקרא נגזרו ממילה זו הפעלים גִּלְגֵּל ("וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן-הַסְּלָעִים", ירמיהו נא כה) והִתְגַּלְגֵּל  ("הִתְגַּלְגָּלוּ", איוב ל יד).

הפועל הִתְגּוֹלֵל פירושו התגלגל בתוך משהו (בבוץ, ברפש וכד'), התבוסס או התפלש בו ("מִתְגֹּלֵל בַּדָּם", שמואל ב, כ יב). לצירוף 'התגולל עליו' יש משמעות מיוחדת: תקף אותו בטענות ובגידופים, התנפל עליו בהאשמות, בתלונות, בהכפשות וכד’; כמו בפסוק: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים [אחי יוסף] כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" (בראשית מג יח). רש"י פירש פסוק זה כך: "להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו". מכאן נוצר בעברית החדשה הביטוי גּוֹלֵל אֶת הָאַשְׁמָההטיל או טָפַל את האשמה על מישהו אחר.

לצד המילה 'גַּלְגַּל', בלשון המקרא נגזרו מהשורש גל"ל שמות של חפצים עגולים נוספים: המילה 'מגילה' עצמה (בין היתר, ירמיהו לו כט), המילה גָּלִיל, המופיעה בין היתר במגילת אסתר (א, ו) במובן ‘עמוד עגול’: "גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ"; והמילה גֻּלָּה (גוף כדורי קטן), המופיעה בתיאור מקדש שלמה: "וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים" (מלכים א ז מא), כלומר: הקישוטים הכדוריים בראשי העמודים. פסוק זה הוא מקורו של הביטוי גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת (השיא, החלק המרשים ביותר).

פחות ברור אם המילה בִּגְלַל נגזרה גם מהשורש גל"ל באותה משמעות, והאם המילה גֻּלְגֹּלֶת קשורה ל'גלגל'.

בתקווה שהצלחתם לגלול עד הסוף את המגילה שכתבתי, אאחל לכם חג פורים שמח!

%d בלוגרים אהבו את זה: