Feeds:
פוסטים
תגובות

בעת כתיבת שורות אלה אנו מצויים בעיצומו של הסֶגר השלישי, ושוב חוזרים המראות העצובים של החנויות הסגורות ברחובות. המילה שגולשי מורפיקס חיפשו הכי הרבה בשנת 2020 הייתה סֶגֶר. בתחילת הגל הראשון של מגפת הקורונה בארץ, היו דיונים האם לכנות את הגבלות התנועה במילה 'סֶגֶר' או 'הֶסְגֵּר'. עם הזמן, הלך והתבסס השימוש במילה סֶגֶר בהקשר זה (המילה 'הֶסְגֵּר' יכולה לשמש גם במובן 'בידוד', אך המילה 'בידוד' נפוצה ממנה). הנושא כבר נדון בהרחבה במקומות אחרים, וכעת נעסוק במשמעויות של השורש סג"ר.

הפועל סָגַר מופיע במקרא במשמעותו הבסיסית, בהקשר של נעילת דלתות ושערים (למשל: דברי הימים ב כט ז). פועל זה מופיע גם בצירוף סָגַר בַּעֲדוֹ – סגר את עצמו מבפנים כדי למנוע כניסת אחרים, למשל: "וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל" (שופטים ט נא); או סגר על מישהו את הדלת והשאיר אותו בפנים, לדוגמה: "וְהַבָּאִים [אל התיבה] זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בראשית ז טז). הפועל מופיע גם בצירוף 'סגר על מישהו' –כיתר אותו, התקרב אליו מכל עבר והקיף אותו בצורה מאיימת, למשל: "סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד ג).

גם הצורה הסבילה סָגוּר מופיעה במקרא (למשל: יחזקאל מד ב), לצד מְסֻגָּר (בבניין פֻּעַל): "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת… אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע ו א). מפסוק זה נגזר בעברית החדשה הביטוי סָגוּר וּמְסֻגָּר, שפירושו סגור לחלוטין.

במקרא מופיע גם הפועל הסביל נִסְגַּר בבניין נפעל (למשל: יחזקאל ב מו). פועל זה מופיע גם במובן של 'סגר את עצמו', בדברים שנשמעים רלוונטיים מאוד לימינו: "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ" (שם, ג כד). במקום אחר במקרא, לאחר שמרים הופכת למצורעת ומשה ואהרן מתפללים לרפואתה, האל אומר להם: "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר יב יד); כלומר: הוא מצווה שמרים תיכנס לבידוד (בלשון ימינו) של שבעה ימים, כדי שלא תדביק אחרים בצרעת.

השורש סג"ר מופיע בהקשר של הרחקת חולים מצורעים מהמחנה גם בדיני הצרעת בספר ויקרא, בפועל הִסְגִּיר בבניין הפעיל: "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" (יג, פס' ד). לפי רוב הפרשנים, הכוהן צריך להרחיק את האדם שיש לו נגע ספציפי לשבעה ימים מהמחנה, למשל לפי פירוש רש"י: "יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו". בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם העצם הֶסְגֵּר, לדוגמה: "וימי הסגרו של מצורע" (משנה, נזיר ז ג). בן יהודה ציין במילונו (כרך ב, עמ' 1135), כי בתקופתו החלו להשתמש במילה זו בלשון העיתונות "להסגר שקובעת הרשות לכל חולה בְּחֹלי מתדבק לבלתי תדבק המחלה באחרים", כחלופה ל-quarantine בשפות אירופאיות.

לפועל 'הסגיר' יש בלשון המקרא משמעות נוספת – 'מסר מישהו לידי מי שרודף אחריו', לדוגמה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז). כאשר מסגירים מישהו לידי רודפיו, "סוגרים עליו", ובעקבות זאת הוא עלול להיכלא במקום סגור. בימינו התרחבה משמעות זו, והיא מציינת גם את מסירתו של אדם חשוד בעבירה לידי רשויות החוק המחפשות אחריו, או את העברתו לתחום שיפוטה של מדינה או רשות המבקשות לשפוט אותו. גם במשמעות המורחבת ההסגרה גורמת לסגירת האדם החשוד במעצר.

מהשורש סג"ר נגזרו גם כמה שמות עצם בלשון המקרא. המילה מַסְגֵּר מציינת בית סוהר, שסוגרים בתוכו אנשים, למשל: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" (תהלים קמב ח). מילה זו מציינת גם שם בעל מקצוע, בפסוק המתאר את אחת ההגליות לבבל: "וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ" (מלכים ב כד יד). היו פירושים שונים למקצוע זה, אך התקבל הפירוש שמדובר במי שעוסק במנעולים, ומכאן הקשר לשורש סג"ר. אחר כך התרחבה משמעותה של מילה זו, וכיום היא מציינת בעל מלאכה לעבודות מתכת. המילה מִסְגֶּרֶת מציינת מבנה חיצוני המקיף ותוחם משהו אחר, כלומר סוגר אותו, לדוגמה: "וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ [של השולחן] סָבִיב" (שמות כה כה). המילה סוּגַר, שפירושה 'כלוב', מופיעה פעם אחת במקרא, במשל על כפיר אריות: "וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר" (יחזקאל יט ט). אנשים רבים חשים כַּאֲרִי בַּסּוּגַר בזמן הסגר.

שם העצם סֶגֶר מופיע לראשונה בלשון חז"ל במובן 'התקן לסגירת פֶּתַח': "שהכניס בהמתו לדיר ונעל הַסֶּגֶר לפניה שלא תצא ותרעה את התבואה" (מדרש תנחומא חיי שרה ג).

מילים אחרות מהשורש סג"ר משמשות לתיאור חלקים שונים בתוך טקסטים ומשפטים. שם העצם סוֹגֵר מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, ומתאר את החלק השני בכל בית בשיר. בעברית החדשה הוא מציין את כל אחד מצמד סימני הפיסוק הקרויים סוֹגְרַיִם. למילה 'הֶסְגֵּר' יש משמעות מיוחדת בתחביר. היא מציינת מילה או קבוצת מילים המובלעות במשפט כהערה צדדית למשפט כולו או למילה כלשהי במשפט, כגון המילה 'כמובן' במשפט: 'אתה תקבל כמובן את כל המגיע לך'. גם הביטוי מַאֲמָר מֻסְגָּר משמש במשמעות זו.

המשמעות הפיזית של סגירת פתחים ומכלים התרחבה למשמעויות מטפוריות שונות. אחת מהן באה לידי ביטוי בפרשנות המסורתית למשל של הנביא הושע, הנאמר בשם האל: "אֶפְגְּשֵׁם [את בני העם] כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם" (הושע יג ח). רש"י פירש את הביטוי "סגור לִבָּם" במשל הקשה הזה כך: "את לבם הסגור מלהבין לשוב אליי". לפי פירוש זה, כאשר בני העם לא הבינו את דברי האל והנביאים, ליבם היה סגור ואטום, ודברי התוכחה לא הצליחו 'להיכנס' אליו, ולכן היה צורך 'לקרוע' את הלב הסגור. מכאן נוצר הביטוי סְגוֹר לִבּוֹהמחשבות והרגשות הכמוסים בליבו של אדם. ביטוי זה משקף את התפיסה של הלב כמכל מטפורי למחשבות ורגשות, מְכָל שנשאר לרוב סגור ואינו חשוף לבני אדם אחרים. כאשר אומרים על אדם שהוא 'סגור', הכוונה היא שהוא מופנם, מתקשה לדבר על הרגשותיו, מחשבותיו וכד', מסתיר אותם, ואינו פותח את סגור ליבו. התואר הנרדף מְסֻגָּר משמש אף הוא במשמעות מטפורית זו, וכך גם התואר סְתַגְּרָן, שנגזר בעברית החדשה מהפועל הִסְתַּגֵּר.

משמעותו של הפועל 'סגר' עברה מעתק מטפורי נוסף, מתחום המקום לתחום הזמן. בלשון הדיבור הפועל הזה משמש במובן סיים תקופה כלשהי: בסוף השבוע "סוגרים שבוע", ועכשיו סגרנו את שנת 2020. סגירה היא גם מטפורה להכרעה והחלטיות: באמירות כגון "ניפגש ביום חמישי בשבע בערב, סגרנו" וגם בביטויים סָגַר (אִתּוֹ) עִסְקָה וסָגַר עִנְיָן, פירושן של הפועל הזה הוא החליט, סיכם; סיים, חתם. התואר הסביל 'סגור' משמש אף הוא במובן מוסכם, שהגיעו להחלטה לגביו. כשמישהו סגור על משהו, הוא החליט סופית בעניין הזה ובטוח בעמדתו. הפועל הסביל 'נסגר' משמש גם במובן הוחלט סופית, סוכם: "בסוף נסגר שהם נוסעים במקומנו". ואילו במצבים של בלבול ואי-ודאות, שבהם לא ברור מה הוחלט, משתמשים בביטוי הסלנג מָה נִסְגַּר?. ביטוי זה מביע קוצר רוח, ולעיתים גם לעג וזלזול, בייחוד כשהוא מופנה לאנשים: "מה נסגר איתך?".

לסיום נקווה שגם בתקופה קשה זו הכול יהיה עדיין פתוח לשינויים לטובה, שנצא סופית מהסגר, שהמקומות הסגורים ייפתחו, ומסגרות הלימוד והפנאי יחליפו את המסגרות בזום.

ישראלים אוהבים כינויים. את השם הפרטי הרשמי משאירים בתעודת הזהות, והאדם מוגדר על ידי הכינוי שבו מכירים אותו חבריו והציבור כולו, לפעמים כל ימיו. לפעמים אפילו מאמצים את הכינוי והופכים אותו לשם הרשמי, כמו ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שלא כמו כותב שורות אלה שינה את שמו במשרד הפנים ונפרד סופית מ'ראובן'. התופעה התחזקה בחממות של הקולקטיב הישראלי: בית הספר, תנועת הנוער, הצבא והקיבוץ. נראה שישראלים רבים מאוד פשוט לא אוהבים את השם שקיבלו מהוריהם.

הכינויים אינם עשויים מעור אחד. חטיבת כינויים מרכזית בשמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, כאשר השם הרשמי המלרעי הופך לכינוי מלעילי. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. יוסי, יש לומר, הוא שם פרטי מימי התלמוד, המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בחטיבה הזו רותי, תמי וציפי, לעיתים בשינוי קל של המקור: רבקה לריקי, צביה לציקי.

תרבות הפלמ"ח טיפחה מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של ישראל ויסלר, המכונה פוצ'ו. פוצ'ו עצמו נוהג לספר מהיכן קיבל את כינויו, אלא שבכל פעם הוא מביא סיפור שונה בתכלית, שאותו בדה באותו רגע. וכך הובילו את מלחמות ישראל צ'יץ' (שלמה להט, ראש העיר העברית הראשונה), טליק (ישראל טל, שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם), ברן (אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו), רפול (רפאל איתן), צ'רה (צבי צור), ישכה (יששכר שדמי מפרשת טבח כפר קאסם), זארו (הוא האלוף זורע) ומוטה (גור). חלק מהכינויים התרחקו לגמרי מהשם המקורי, אחרים הם וריאציות על השם הפרטי או המשפחה.

בעקבות הצבא, גם הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום התקוטטו ביניהם בעבר מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בימי תהילתה האחרונים, בעוד אריק (שרון) גבר זמנית על ביבי (נתניהו). גנדי נקרא על שמו של מנהיג המתנגד לאלימות, רובי היה לנשיא, טומי (לפיד) ייסד מפלגה. מה קרה לאריאל, בנימין, רחבעם, ראובן ויוסף? הם נדחקו לנסיבות רשמיות בלבד. ומה עשה אהוד ברק כשרצה לפגוע בכבודה של חברת הכנסת לבני? הוא קרא לה בשמה הרשמי: ציפורה.

בדור המייסדים היה נהוג לקרוא לאדם בשם משפחתו. מנהיגי תנועת העבודה היו בן-גוריון, אשכול, טבנקין, נמיר וספיר, ובדרך כלל השם נהגה במלעיל ולא במלרע המקורי. הכינוי הציבורי סייע ליצור מיתוסים מנהיגותיים. גולדה היא גולדה, טדי (קולק) הפך לאיצטדיון, ברל (כצלנסון) היה אדמו"ר חילוני. למשה שרת ולמשה דיין קראו 'משה' במלרע, כראוי. ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו שמצא איך אומרים his excellency בעברית: "שְמַע מוֹשֶה", במלעיל כמובן. זה מה ששמע כאשר נהגו של ראש הממשלה פתח לו את דלת המכונית.

המנהיגים העתידיים של המחנה הלאומי זכו לכינויים שאותם קיבלו בימי המחתרת, לצורכי הסוואה. אברהם שטרן, מפקד הלח"י, נקרא יאיר. יצחק שמיר היה מיכאל. מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, 'אברם' על פי שמו המחתרתי. לבגין עצמו קראו פקודיו 'הזקן' גם כשהיה בן 40. בכינוי הזה זכו גם בן-גוריון ויצחק שדה.

תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מן העיירה היהודית שבה כולם הכירו את כולם, ועל כן יש בה נוכחות משמעותית ליידיש, כאשר ל' ו-ק' מעטרות סיומות של כינויים רבים. כך קיבלו גם הצברים ללא תלונה כינויים גלותיים כמו מוישל'ה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק וגם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. לפעמים הכינוי היה השם העברי בהגייה האשכנזית, כגון מוישה, דוּויד ועוד. הקרבה לחברה הפלסטינית, וכן שמות שנטבעו בארצות ערב, הכניסו לתמונה כינויים ערביים כמו  יוסוף ומוסא. מן הלדינו נולדו הכינויים לֵוִיקוֹ ומושיקוֹ, צ'יקו ואסתריקה. יש שמות שנצמדה להם הסיומת החביבה -וֹן, כמו מושון ודובון. שיטת יצירה אחרת היא קיצור השם המקורי: שרוּל, מוֹש, יוֹס, בֶנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילים, כמו ביבי ומימי ודידי וקיקי.

כאמור, בתחום הכינויים שולט המלעיל, שהוא תגובת הנגד הישראלית למלרע הספרדי התקני. כך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימים בסיומת הנקבה -ָה. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת. במלעיל אלה הילדות של פעם מגן רבקה המלעילית. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים: חולון ובת ים, רחובות ועכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ואפילו במלעיל כפול: קריית שמונה. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.

בהתרשמות כללית נראה שבדורות צעירים יותר התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה. תחקיר שעשתה לפני כמה שנים נועם, בוגרת כיתה י', מגלה עם זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי או שם חלופי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, ולעיתים הוא עובר שינוי. הנושא את שם המשפחה טף מכונה טופו, פוזנר הוא או היא פוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למלעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות – לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי. ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כמסורת אבותיהם ואימותיהן.

עולם הציפורים הוא עשיר ומגוון, אך רק יודעי ח"ן יכולים למנות יותר מעשר ציפורים, להבדיל ביניהן ולספר את סיפורן. דומה ששתי הציפורים המוכרות ביותר, וכבר ילדי הגן יכולים לזהות אותן, הן היונה והעורב. הן גם יוצרות מעין צמד. היונה הלבנה מול העורב השחור, היונה שוחרת השלום מול העורב המבשר רע. המפגש המפורסם ביניהם הוא כמובן בסיפור תיבת נוח. העורב נשלח ראשון לבדוק את מצב המים ולא הביא תוצאות. אחריו נשלחה היונה, והיא חזרה עם עלה זית בפיה. על כך מספר המדרש: "וישלח את העורב לידע מה בעולם, והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו. ושלח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא כשולח ביד כסיל, והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו". בפולקלור הערבי הפלסטיני מוכר הביטוי "הלך כמו העורב של נוח", ופירושו: הלך ולא חזר.

שם הציפור יונה קרוב למילה הארמית יונתא, ויש הקושרים אותה לפועל אנה – להיאנח. קולה של היונה מזכיר אכן אנחה, אבל כבר בתנ"ך הועדף הפועל 'המה', כבספר יחזקאל: "כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת". במקרא מופיעה גם הצורה 'הומיה', והצירוף "יונה הומיה" מזכיר את שירו של חיים נחמן ביאליק "מאחורי השער": "בת יונים הומיה/ בת יונים בהירה/ נחתני בים/ על כנפי הסירה".

כבר בתנ"ך היונה היא דימוי לאשה אהובה. זאת בעיקר בכמה פסוקים בני אלמוות בשיר השירים, כמו בצירוף "יונתי תמתי". לדימוי הזה נקשר מטבע הלשון הנפוץ "כמו זוג יונים", המתייחס לבני זוג אוהבים. הוא מוכר ביידיש: האָבּן זיי געלעבּט ווי אַ פּאָר טויבּן (הם חיו כמו זוג יונים), וכן בכמה גרסאות באנגלית ובצרפתית.

מגדלי יוני הדואר נקראים גם יונאים, וכן בתלמוד "מפריחי יונים". השם הזה אומץ על ידי אלי עמיר ברומן בשם זה. במסכת סנהדרין דנים בפרשת "מפריח היונים", שהוא פסול לעדות משום שהוא עוסק לדעתם בפעילות סתמית שאינה תורמת לעולם. מילון הסלנג של נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ מציע הוראה נוספת ל"הפריח יונים": "שיחרר גזים מבטנו דרך פי הטבעת".

פרשת מפריח היונים בסנהדרין היא אחת הפעמים הנדירות במקורות שבהן מופיעה צורת הזכר של היונה – יון. היונה היא אחד היצורים המעטים בעברית שבהם שם הזכר משני לשם הנקבה ונגזר ממנו. 'יון' צצה גם בשיר ילדים ידוע מאת שמואל בס, הנפתח במילים "שני אורחים לי בחלון, זוג יונים: יונה ויון", ומסתיים: "'יום יום בואו ואתן!'/ ראש הניעו: 'חן, חן, חן!'".

מקור הדימוי של היונה כסמל השלום הוא במיתולוגיה היוונית. היונה נחה על זרועה של אפרודיטי, אלת האהבה והיופי. דעה אחרת קושרת כאמור את הדימוי לסיפור נוח, כאשר היונה היא זו שהביאה את בשורת השלווה והביטחון לאחר המבול. הציור המפורסם של פבלו פיקאסו תומך בכך: פיקאסו הניח בפיה של יונת השלום את עלה הזית המקראי. היונה היא גם סמל נוצרי של שלום ואהבה. בספרי הברית החדשה מתי ולוקאס מופיעה רוח אלוהים בדמות יונה.

יונה הפכה כינוי לפוליטיקאי רודף שלום במשבר הטילים בקובה ב-1962. אז נולד הצמד הניגודי "יונים וניצים". לדימוי הנץ הפוליטי שורשים עמוקים במסורת האמריקנית. הביטוי "war hawks" נטבע על ידי הנשיא ג'פרסון ב-1789 כמונח ביקורתי נגד הסנאטורים שתמכו במלחמה נגד צרפת. מילון הסלנג הבריטי של אריק פארטרידג' קושר בין היונים והניצים מכיוון שונה במקצת, בביטוי בריטי מן המאה ה-19: hawk and pigeon, שפירושו "הנבל והקורבן".

מקום מגוריהן של היונים הוא השובך, מילה תלמודית הקשורה ל'שבכה' וכן למילה הערבית שֻבָּאכּ שפירושה חלון. ההגייה התקינה היא שוֹבָך במלרע, אבל בשירו של נתן אלתרמן "לבדך" נשמעת גרסה מקובלת לא פחות, ובמלעיל: "הלילה, סחרחר מיונים על השֹׁבֶך/ מדליק לך עצי דובדבן". המילה המקראית הקרובה בהוראתה לשובך היא 'ארובה', על פי ישעיהו: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם".

הקופסה המוצמדת לרגלה של יונת דואר נקראת 'טוטף', ובה מניחים פתק למשלוח. היא מזכירה את 'טוטפת', מילה מקראית שפירושה תכשיט שנקשר להנחת התפילין. הטוטף נקשר לרגלי היונה בעקבות פיוט של שמואל הנגיד: "שלח יונה מבשרת/ ואם אינה מספרת – / באיגרת קטנה אל/ רגליה מחוברת". הוא מסתיים במילים: "ושית אותה כטוטפת/ עלי ידך מקושרת/ ותיכתב בליבתך/ בעט ברזל ועופרת". המכתב המונח בטוטף קרוי גם 'פְתַקְיוֹן' (פתק+יון). מאיר שלו בספרו "יונה ונער" מעדיף את המילה 'יונוגרמה' (יונה+טלגרמה), המופיעה בספר היונאות של אברהם עץ הדר משנת 1939.

העורב מופיע בתנ"ך עשר פעמים. הדימוי המבשר רע שלו מיוחס גם לקריאה הצורמנית "קרע-קרע". על הקול הזה נאמר בעקבות אמרה צרפתית: "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר". גם מסכת בבא קמא אינה מפרגנת: "כל המחובר לטמא – טמא, כל המחובר לטהור – טהור … לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו". לעורב גם דימוי של שודד מזון, ומכאן משל העורב הלקחן, שזכה גם ליצירה מוזיקלית. לדימוי הזה רמז בספר מלכים: העורבים מביאים לאליהו המסתתר לחם ובשר.

לשמו של העורב מקבילה ארמית: עורבא, ומכאן הביטוי הידוע 'עורבא פרח', המתייחס לדברים חסרי בסיס או שחר. מקורו במסכת ביצה: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח [העורב עף]". הסיפור מתייחס לרב הונא, שרב אויא הציק לו בשאלות דקדקניות, עד שזה נאלץ להסיט את תשומת לבו לעורב העף בשמים.

לאיזון התמונה יש לומר שהעורבים במצרים העתיקה היו דווקא סמל לנאמנות ולחיי נישואין ארוכים. בשיר השירים תלתליו של האהוב "שחורות כעורב". ב"משחקי הכס" העורב הוא עוף מסתורי המופיע לעיני בראן, ומעביר לו מסרים מאגיים.

"עורב לבן" משמש בתרבויות שונות כסימן למזל רע, לחילופי העונות, לחיזוי העתיד, וכן כדימוי לאדם שהתנהגותו מנוגדת באופן מובהק לזו של סביבתו. הביטוי מופיע במדרש: "ואם תמצא עורב כולו לבן כן תמצא כשֵרה בנשים", וכן בלטינית: alba avis. בגרמנית פירוש הביטוי הוא דווקא אדם טוב בין אנשים רעים.

ולסיום, גם יונה וגם עורב הם בתנ"ך שמות פרטיים. יונה הוא נביא שנכלא בבטנו של הדג הגדול, ועורב הוא אחד מנסיכי מדיָן. יונה משמש כשם פרטי גם בישראל החדשה, הן לבנים והן לבנות, במלעיל, אם כי יש לומר שהתיישן. לפחות נשאר ממנו זכר בשיר רחוב עסיסי: "היי היי יונה, יונה פעמונה".

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש אס"ר והמילה אָסוּר, בצל איסורי הסגר. לאט לאט מתווספים הֶתֵּרִים והקלות ליציאה מהסגר, וכעת אבחן את גלגוליה של המילה ההפוכה מֻתָּר, לצד מילים נוספות מאותו שורש. סיפורה של מילה זו הוא מעין תמונת מראָה לזה של המילה 'אסור'.

במקרא מופיע הפועל הִתִּיר. פועל זה נגזר מהשורש נת"ר בבניין הפעיל, ולכן יש דגש ב-ת'. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי-היסטורי בין הפועל הזה לבין הפועל 'נִתֵּר', ולכן  'התיר' היא המילה היחידה במקרא מהשורש נת"ר במשמעויות הנוגעות לענייננו. המשמעות הראשונית של הפועל 'התיר' במקרא היא פָּתח קֶשר, שִחרר דבר שהיה מהודק או קשור היטב, למשל: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת [=קשרֵי, כבלֵי] רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת [=צרורות] מוֹטָה [=מוט המוטל על הצוואר כעול]" (ישעיהו נח ו). מכאן נגזרת משמעות קרובה של פועל זה: הסיר ממישהו או ממשהו את הכבלים; שחרר, שילח לחופשי, כמו בציטוט שנזכר ברשימה הקודמת "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמו ז); וכן – בפסוק המתאר את שחרורו של יוסף מכבלי המאסר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ" (תהלים קה כ).

הפועל 'התיר' מופיע באותה משמעות גם בלשון חז"ל, לדוגמה: "כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו" (משנה, שבת טו א). בכתבי חז"ל מופיע גם הפועל הסביל הֻתַּר, לדוגמה: "הותרו [..] חזרו וקשרום" (תוספתא, שבת יא ט). המילה 'מֻתָּר' מופיעה כצורת ההווה של הפועל הסביל, במובן 'משוחרר מקשר', לדוגמה: "קשורות ולא מותרות" (משנה, עירובין ב א).

בלשון חז"ל הפועל 'התיר' מופיע לראשונה גם במשמעות מופשטת: הרשה, נתן רשות לעשות משהו, לדוגמה: "ובית הלל מתירין" (משנה, שבת א ה). כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, המשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי נתגלגלה למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול הגבלות. יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה של הפועל 'שְרָא/שְרֵי' בארמית תלמודית: גם פועל זה משמש הן במובן של פתיחת קשר והן במובן של מתן רשות.

הפועל 'התיר' מופיע במשמעות זו בביטוי החז"לי הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. זהו כלל הלכתי שלפיו מי שהטיל איסור כלשהו רשאי גם לבטלו, למשל: "האישה שאמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני, נאמנת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" (משנה, כתובות ב ה). גם הביטוי הִתִּיר אֶת דָּמוֹ (של מישהו) מבוסס על כתבי חז"ל: "להתיר דמן של בעלי המחלוקת" (ירושלמי, פאה א א).

כזכור מהרשימה הקודמת, המילים 'אֱסָר' ו'אִסָּר' משמשות במקרא כנרדפות ל'נֶדֶר'. ואילו בלשון חז"ל משתמשים במילה 'התיר' בצירוף הִתִּיר נֶדֶר (ביטל את הנדר של מישהו), למשל: "והתיר לו נדרו" (תוספתא, פסחים ב ט).

גם הפועל הסביל 'הותר' משמש במשמעות זו בלשון חז"ל, הן בצורת העבר והן בצורת ההווה 'מותר', לדוגמה: "זה הכלל: כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת" (עירובין ע ע"ב). כמו המילה 'אסור', גם המילה 'מותר' מופיעה החל מלשון חז"ל במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "מותר לאכול בשר ולשתות יין"  (תענית ל ע"א). מילה זו מופיעה בצירוף מיוחד 'מותר ב', הנאמר על אדם שלפי הדין יש לו רשות לעשות דבר מה: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק" (משנה, נדרים ו א).

בלשון חז"ל מופיעה גם המילה הַתָּרָה – שם הפעולה של הפועל 'התיר', הן במובן הפיזי של פתיחת קשר: "עיקר חליצה התרת הרצועה" (ירושלמי, יבמות יב א) והן במובן המטפורי של מתן רשות, בין היתר בביטוי ההלכתי "הַתָּרַת נְדָרִים" (יבמות כה ע"ב). גירושין הם התרת נדר הנישואין, ולכן צורות הנקבה 'הותרה' ו'מותרת' מופיעות בדיני הגירושין ובנוסח הגט.

מהציטוט לעיל מהתלמוד הירושלמי, שהתייחס להתרה פיזית של רצועה, נגזר הביטוי הַתָּרַת הָרְצוּעָההסרת סייגים ומעצורים (כמו במצב שבו משחררים חיה שהייתה קשורה ברצועה). בכתבי חז"ל מופיע גם הביטוי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, במשמעות מופשטת – המשמעת נתרופפה או חדלה להתקיים, למשל: "אלא הותרה רצועה, לֵית דין ולֵית דיין" (ויקרא רבה כח).

לצד 'התרה' נוסף בלשון חז"ל גם שם העצם הֶתֵּר, בין היתר כהפך של 'איסור', למשל: "אמרו לו" מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו הֶיתר" (חולין ו ע"ב). דיני אִסּוּר וְהֶתֵּר עוסקים בדברים האסורים והמותרים בהלכה, בעיקר בענייני כשרות המזון, שבת וטהרת המשפחה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש נת"ר גם הפועל הסביל נִתַּר בבניין נפעל (בהבלעת ה-נ'), המשמש כפועל נרדף ל'הוּתר', בעיקר במשמעות המופשטת, למשל: "חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח" (עירובין יא ע"א).

בלשון ימי הביניים נטבע הביטוי הִתִּיר אֶת הַסָּפֵקהכריע בדבר שהיה נתון בחוסר ודאות, למשל: "פרק ששי: נתיר בו קצת ספקות [..]" (רלב"ג, מלחמות ה', מאמר שני), וכן הוחל להשתמש בפועל 'התיר' במובן 'פתר בעיה או שאלה', לדוגמה: " ולהתיר הקושיא" (פירוש ר' יצחק אברבנאל על בראשית ג כב) ובשם העצם 'הַתָּרָה' – במובן מציאת פתרון לבעיה או למצב סבוך, למשל: "וְהַתָּרַת זה הספק כבדה" (מורה נבוכים ב יח).

רבי עובדיה מברטנורא פירש כך את הכתוב במשנה (הוריות ב א) "הורה כהן משיח לעצמו" –"כהן גדול המשוח בשמן המשחה הורה היתר לעצמו". בעקבות פירוש זה נטבע הביטוי הוֹרָה הֶתֵּר לְעַצְמוֹהרשה לעצמו, התיר לעצמו, קבע כי מותר לו.

נסיים בתקווה שירבו ההיתרים וההקלות על האיסורים וההגבלות.

 

הרשימה הראשונה עסקה בגיבוש מונחי התנועה הציונית על פי התנ"ך בגולה. הצירוף שהתקבל לתיאור השיבה הוא 'עלייה לארץ', וכן הניב 'עלה ארצה'. בספר שופטים נכתב: "לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מכאן התקבעה התפיסה שהחזרה או השיבה לארץ ישראל היא עלייה מטפורית ממקום נמוך. ארץ ישראל היא המקום העליון, והפועל 'עלה' מעניק לפעולת המעבר או ההגירה משמעות מוסרית-דתית. השימוש במונח 'עולים' מוכר כבר מראשית המאה העשרים, ימי העלייה השנייה.

תמונת הראי של 'עלייה' היא 'ירידה'. הניב 'ירד מהארץ' נובע במקורו מן היציאה מרצון לגלות מצרים: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָֽרֶץ". 'ירידה' מַבְנה את היחס השלילי לעוזבים את ארץ ישראל.

הערך המכונן של השיבה לארץ התקבע עם הקמת המדינה בחוק השבות, הקובע שלכל יהודי זכות לעלות לארץ ישראל. ההשראה לשם החוק היא בספר עמוס: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ". בהקבלה היסטורית-אידיאולוגית תובעים הפלסטינים לממש את 'זכות השיבה'. קרבת המונחים בערבית מובהקת: 'קָאנוּן [חוק] אִלעַוּדָה' כנגד 'חָאק [זכות] אִלעַוּדָה'.

הפועל 'להעפיל' והשם 'מעפילים' זכו למעמד מרכזי באתוס השיבה. הם מתייחסים לעולים שהגיעו ארצה לאחר השואה בעלייה הבלתי לגאלית, למרות התנגדות השלטון הבריטי. המקור בספר במדבר: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר". את ההשראה לשימוש בפועל בהתייחסות לעלייה הבלתי לגאלית העניק בשנת 1919 לוין קיפניס בשירו "אל ראש ההר": "אל ראש ההר, אל ראש ההר/ הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?/ מֵעֵבר הר הן זה מכבר/ רומזת לנו ארץ צֶבי/ העפילו! העפילו!/ אל ראש ההר העפילו!"

אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. הגורמים המובילים של הגשמת הציונות בארץ ישראל שילבו בין רעיונות סוציאליסטיים לרעיונות לאומיים, והשילוב הזה עיצב את דמות היישוב והמדינה לאורך עשרות שנים. השילוב היה כרוך באימוץ שמות ופעלים מן התנ"ך.

מילת המפתח של המהלך הציוני-התיישבותי הייתה 'כיבוש'. דוד בן-גוריון היה ער לקונוטציה השלילית של המונח, וכך כתב ב-1915: "שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. … לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת". 'כיבוש' במשמעות הצבאית נמצא בפקודת יום של יאיר שטרן, לפני שהקים את מחתרת לח"י: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".

לצד כיבוש העבודה שימש מונח משלים: 'גאולת הארץ'. זהו עיקרון ציוני הדוגל ברכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. כן שימשו הצירופים 'גאולת הקרקע' ו'גאולת האדמה'. המקור בספר ויקרא, שבו נרמזת משמעות הרכישה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".

במרכז מהלכי כיבוש העבודה עמדו היישובים שהוקמו על ידי העליות השונות. השורש המוביל כאן היה יש"ב. עיקר השימוש בו בתנ"ך הוא במשמעות האִכלוס, ההשתכנות של קבוצה, שבט או עם בטריטוריה, כמו בספר ירמיהו: "וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל־עָרָיו יַחְדָּו". יש הופעה בודדת של 'יִשֵּב', ביחזקאל: "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם". מכאן החלו להשתמש בתלמוד במונח 'התיישבות'. הוא הופץ בעיקר על ידי בן-גוריון, שראה בהקמת יישובים חקלאיים יסוד הכרחי ומכריע במימוש הפרויקט הציוני. השימוש במונח החלופי 'התנחלות' היה בשולי השיח, למרות שהפועל 'התנחל' מופיע בתנ”ך מספר פעמים, ונקשר למיתוס ההתיישבות בארץ ישראל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". 'התנחל' ו'התנחלות' יוחסו לאחר מלחמת ששת הימים למפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והבדילו אותו מההתיישבות במדינת ישראל הוותיקה. מי שטבע את המושג 'מתנחלים' הם אנשי הקבוצה שהתיישבה בחברון בפסח 1968 בהנהגת משה לוינגר.

שגרירי כיבוש העבודה, שנועדו לממש אותה בגופם, זכו לשלושה מונחים: עובד, פועל וחלוץ. 'עובד' הוא גם שם גנרי המייצג את ערך העבודה, וגם מי שמעבד את אדמתו שלו, במקום שבו התיישב, בעקבות משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם". מכאן גם המונח 'מושב עובדים' שנטבע על ידי אליעזר יפה ב-1921, ומומש לראשונה בהתיישבות בנהלל שבעמק יזרעאל.

המילה 'פועֵל' מופיעה בתנ"ך 28 פעמים, אך תמיד בתחום המוסרי, כפועַל בבינוני המחייב מושא: 'פועֵל ישועות' כנגד 'פועלי אוון'. משמעות 'פועֵל' כ'אדם עובד' התבססה במסכת פאה במשנה: "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו". המשנה והתלמוד מציגים את הפועֵל כמי שנשכר לעבודתו, והוא אומץ להבדלה בין 'עובד' לבין 'פועל' בשיח הציוני. עובד הוא עצמאי, פועל הוא שכיר.

לצד 'עובד' ו'פועל' סיפק 'חלוץ' את ההיבט המיתי של כיבוש העבודה ובאמצעותה כיבוש הארץ. בתנ"ך 17 הופעות ל'חלוץ', רובן מתקשרות לצבא ומיעוטן לעבודת הקודש. 'חלוץ' הוא חייל החגור בכלי נשק. בשש מן ההופעות הוא שֵם לחַיִל ההולך לפני המחנה, ושימוש זה מרמז על המשמעות הציונית. בסיס איתן יותר לקישור נמצא בספר דברים: "ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל". השימוש החדש נשען גם על שאילת משמעות מן המונח האנגלי pioneer, שפירושו ההולך לפני המחנה, המוביל, והוא גלגול של המילה peon (פיון) במשמעות חייל בחיל הרגלים, ששימשה במאה ה-16.

כנגד החלוצים ניצבו, בעיקר בימי העלייה הראשונה, האיכרים, שרבים מהם לא גילו עניין בציונות. העימות יצר בידול הנמשך עד היום בין 'איכר', בעל אדמה המעסיק פועלים, לבין 'חקלאי', שהוא מקצועו של המתיישב הציוני. השם 'בועז', בעלה השני של רות המואבייה שהיה איכר, נטבע בפי הפועלים בימי העלייה השנייה בכינוי 'הבועזים', איכרים או פרדסנים אמידים שהעסיקו פועלים שכירים. מכאן נגזר גם התואר 'מתבעז', שיוחס לפועֵל המבקש להיות משגיח. אחד העם התוודה במכתב לקלוזנר שהוא זה שהציע את שם הגנאי בועז, והוא מצטער על כך, שכן בועז המקראי אינו דמות שלילית.

הציונות והשפה העברית קשורות ביניהן בקשר הדוק. הציונות הציעה פתרון לעם היהודי המפוזר והמעונה: לשוב לארץ התנ"ך. החזון המשלים שאותו ניסח בן-יהודה היה לשוב לשפת התנ"ך ולהפוך אותה לשפה מודרנית. מנהיגי התנועה, שהידע שלהם בעברית היה מוגבל בדרך כלל, לא התלהבו, אבל ככל שנקפו השנים והעליות היה ברור שזהו הפתרון היחיד, שאינו רק נכון, אלא גם היחיד שיש לו סיכוי להתממש.

לצד עצם חידוש השפה, נדרשה התנועה הציונית ליצור עולם מונחים שיגדיר אותה ואת רעיונותיה. גם כאן ברירת המחדל הייתה עברית, ובעיקר שפת התנ"ך. השמות והמונחים הגדירו את התנועה, הובילו אותה, וקשרו אותה קשר אמיץ עוד יותר למקור – התנ"ך.

התנ"ך הוא ההשראה לשמה של התנועה, 'ציונות' או 'התנועה הציונית'. במקור מדובר בשמו של אתר, מצודה שכבש דוד, הנמצאת מדרום להר המוריה שבירושלים. השם הורחב וניתן לירושלים כולה, מכאן לכל ארץ ישראל. מקור השם אינו מוסכם, ויש לגביו לפחות ארבע השערות שונות.

מדוע נבחר דווקא השם 'ציון' לשמה של התנועה? הסיבה לכך היא הופעות 'ציון' בנבואות הגלות. באלה ציון היא ארץ ישראל הסימבולית, הרעיון המגולם בארץ המובטחת, משאת הנפש ומושא הגעגועים בימי הגלות הארוכים. ישעיהו אומר: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם לֹא אֶשְׁקוֹט".  בתהילים מתפללים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". מציון שבים לארץ המובטחת: "בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הגלויות לאורך הדורות שימרו את החלום. יהודה הלוי כתב: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". שלום שבזי: "יוֹם אֶזְכְּרָה צִיּוֹן וַיֶּהֱמֶה לִבִּי".

תנועות יהודיות שונות שקמו במאה ה-19 בארצות אירופה ובארצות הברית בחרו ב'ציון' כחלק משמן: 'אחוות ציון', 'אוהבי ציון', 'בני ציון', 'שיבת ציון', 'אהבת ציון' ועוד. עשרות הקבוצות התאגדו למעין תנועת-על שנקראה 'חיבת ציון' או 'חובבי ציון', שהתכנסה לראשונה בראשית 1882 ברומניה. התנועה התפזרה, אך זרעה את זרעי התנועה הלאומית החדשה. בעקבות שמה הציע האינטלקטואל היהודי־וינאי נתן בירנבוים ב-1890 את המונח הגרמני Zionismus. עם ההתארגנות החדשה של התנועה הלאומית בהנהגת הרצל וכינוס הקונגרסים הראשונים תורגם השם ל'ציונות'.

קבוצה קטנה שהתארגנה בארץ ישראל ערערה על הבחירה ב'ציון', והיא התנועה הכנענית. החשיבות ההיסטורית שלה זעומה, אבל האתגר הרעיוני שהציבה חשוב. הקבוצה הטיפה לניתוק הקשר עם הגולה, וחיבור של תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים, בני העמים השונים שחיו בה לצד היהודים, הלא היא ארץ כנען. את הכינוי 'כנענים' נתן לה אברהם שלונסקי. הוא ראה בו כינוי גנאי, אבל הקבוצה אימצה אותו.

מילה מרכזית במילון הציוני החדש היא 'מולדת' או 'ארץ מולדת'. שיר מתקופת החלוצים מאת אברהם לוינסון, נפתח במילים: "נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת". המקור בקריאה לאברהם: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ובהמשך בדבר אלוהים ליעקב: "קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". בתנ"ך המילה משמשת בכמה הוראות: מקום שאדם נולד בו, מקום הגידול הטבעי והמקורי של צמח או בעל חיים, בני המשפחה, ויליד או נולד. המשמעות הראשונה, הנפוצה ביותר, היא קיצור של הביטוי המקראי 'ארץ מולדת'.

חוקר המקרא יהודה אליצור טוען שבתנ"ך ארץ-ישראל איננה 'מולדת' העם היהודי. 'מולדת' פירושה צאצאים, חמולה, משפחה, בית-אב. הוגים דתיים נוספים קבעו כי המושג מולדת בתנ”ך אינו יכול להתפרש כארץ ישראל, שכן על פי דבר הקב"ה לאברהם משתמע ש"ארצך אינה מולדתך". ואולם, בימי תחיית הלשון זכתה 'מולדת' למשמעות נוספת: לא רק בית גידולו של אדם, אלא גם טריטוריה לאומית נכספת או ממומשת, ארץ ישראל. שאול טשרניחובסקי ביטא את הכפילות של 'מולדת' בשני שירים שכתב בתקופות שונות. הראשון מכיל את השורה המוכרת "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כאן המולדת שעליה מדבר טשרניחובסקי היא נוף ילדותו באירופה. בשיר המאוחר "הוי ארצי מולדתי" כותב טשרניחובסקי על ארץ ישראל, ומגלה שה'מולדת', הארץ אליה נכסף, היא מקום קשה וצחיח.

העליות תכפו, עוד ועוד יהודים עלו לארץ ישראל, ובהדרגה עבר השיח מ'מולדת' רעיונית או היסטורית לטריטוריה קונקרטית. אברהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י, מעניק לכך ביטוי ארוטי בשיר משנת 1934: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל". טקסטים לא מעטים בתקופה זו מעגנים את המולדת בתיאורי טבע ונוף. א"ש שטיין כותב ברשימתו "קסמי מולדת": "הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קמה בשלה ושדות-חציר משובצי-פרחים עולים בנחיריה. סוער הלב בקרבה עם המגע באדמת המולדת".

חזון שיבת היהודים לארצם מופיע כאמור בתנ"ך בפסוקים רבים, כגון בירמיהו: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". הוא עומד כנגד המילים 'גולה' ו'גלות' והפעלים 'גלה', 'הִגלה' ו'הוגלה'. בסיפורי התנ"ך מתועדים אירועי גלות רבים שזכו לכינויים על פי התקופה שבה התרחשו: גלות יהויכין; היעד: גלות כוש; או המקום ממנו יצאו הגולים: גלות יהודה, גלות ירושלים. לימים הצטרפו לחטיבה גלות בבל, ובימי הביניים גלות ספרד, גלות פורטוגל ועוד. בימי הביניים התפתח התואר 'רבן של כל בני הגולה', ובראשי תיבות: רשכבה"ג.

שורש נוסף המשרת את תיאור היציאה לגלות הוא פו"ץ. כך ביחזקאל: "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָֽה", ובדברים: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים". המילה 'תפוצות' נגזרה משימוש ייחודי בשורש בירמיהו, ומכאן גם הצירוף 'תפוצות הגולה'. בשיח הישראלי היא נשמעת לפעמים כאמצעי אירוני: "מאיזה תפוצה אתה?"

המונח 'קיבוץ גלויות' מקורו במסכת פסחים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ". הוא מתייחס לפסוקים רבים שבהם מופיע הפועל קיבץ בהוראת השיבה לציון, כמו בישעיהו: "נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָֽיו". במקרה זה, כרבים אחרים, יצרו חכמי התלמוד מונח כללי, 'קיבוץ גלויות', כשהם נשענים על פועל מקראי.

ברשימה הבאה: איך עיצב התנ"ך את מילון העולים והמתיישבים בישראל החדשה

הנה מגיע יום ה'אסרו חג' שאחרי סוכות ושמחת תורה, אך איסורי הסֶגֶר עדיין בתוקפם. המונח אִסְרוּ חַג הוא שמו של היום שלמחרת כל אחד משלושת הרְגָלים – פסח, שבועות וסוכות. על-פי ההלכה נוהגים בו עדיין מעט שמחה. מהו מקורו של מונח זה, ומה הקשר בינו לבין משמעויות אחרות של השורש אס"ר?

המשמעות הבסיסית של הפועל אָסַר במקרא היא 'קָשַר (בחבל, בכבלים וכד'), חגר, רתם', למשל: "וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר [=חגורה] בְּמָתְנֵיהֶם" (איוב יב יח). פועל זה מתאר גם כבילה של בני אדם בחבלים, בשלשלאות וכו', לדוגמה: "וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם [=בכבלים] וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים [כתיב: האסירים]" (שם, פס' כא). בפסוק זה נטבע הביטוי בֵּית הָאֲסוּרִים במובן 'בית סוהר, כֶּלֶא'. מכאן קצרה הדרך לשימוש בפועל 'אסר' במשמעות 'כָּלָא' מבלי לציין את פעולת הכבילה, למשל:  "וַיַּעַצְרֵהוּ [את הושע, מֶלך ממלכת ישראל] מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא" (מלכים ב יז, פס' ד). משורש זה נגזר גם שם העצם אָסִיר (לדוגמה: בראשית לט כב).

הצורה הסבילה 'אסור' פירושה במקרא גם 'קשור': "כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר" (מלכים ב ז י) וגם 'כלוא', כמו בביטוי 'בית האסורים' שהוזכר לעיל. גם הפועל הסביל נֶאֱסַר משמש במקרא במובן נכבל, נקשר: "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן… עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר" (שופטים טז י); וכן – במובן 'נכלא' (למשל: בראשית מב טז).

מהשורש אס"ר נגזר גם שם העצם אֵסוּר, המשמש בלשון המקרא במובן 'שלשלת, אזיקים': "וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶר עַל זְרֹעוֹתָיו [של שמשון] כַּפִּשְתִּים…וַיִּמַּסּוּ אֲסוּרָיו מֵעַל יָדָיו" (שופטים טו יד)

בדיני הנדרים שבתורה מופיעה משמעות נוספת של הפועל 'אָסַר', לצד מילים נוספות מאותו שורש: "אִיש כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ […] כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). המילה 'אִסָּר' בפסוק זה פירושה 'התחייבות לא לעשות דבר מה, שאדם מקבל על עצמו בשבועה'. באותו פרק בתורה מופיעה גם המילה אֱסָר באותה משמעות: "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶר אָסְרָה עַל נַפְשָהּ לֹא יָקוּם וה' יִסְלַח לָהּ" (שם, פס' ו). פסוק זה מזכיר לנו את מילות הפתיחה בארמית של התפילה הידועה בערב יום הכיפורים: "כָּל נִדְרֵי [=הנדרים] וֶאֱסָרֵי [=והאֱסָרִים]". תפילה זו נתחברה, ככל הנראה, בתקופת הגאונים בבבל (במאות ה-6 עד ה-11). המילה 'אֱסָר' מופיעה במשמעות דומה של 'צו שלא לעשות משהו' כבר בארמית המקראית (דניאל ו, ח; ועוד באותו פרק).

בלשון המקרא חל מעתק מטפורי במשמעותם של הפועל 'אָסַר' והשורש אס"ר : מהגבלה פיזית באמצעות קשירה להגבלה מופשטת באמצעות שבועה להימנע מעשיית דבר מה. במילונים מקראיים באנגלית המילים 'אִסָּר' ו'אֱסָר' מתורגמות כך:binding obligation. בתרגום המלך ג'יימס למקרא, מתורגם כך חלק מהפסוק שצוטט לעיל (במדבר ל ג):  "or swear an oath to bind his soul with a bond". ואכן, גם באנגלית הפועל to bind פירושו הן 'לקשור' והן 'לחייב'; המילה binding משמשת כתואר במובן 'מחייב, מגביל'; שם העצם bond פירושו גם 'קֶשֶר' וגם 'הסכם מחייב' (וכיום – גם 'איגרת חוב').

בעברית המקראית הפועל 'אָסַר' מופיע רק בהקשר של התחייבות עצמית להימנע מעשייה, כחלק מהצירוף 'אָסַר על נפשו [=על עצמו]'. משמעות זו התרחבה בלשון חז"ל, ובה פועל זה משמש גם במובן 'לא הרשה (למישהו) לעשות משהו, ציווה (על מישהו אחר) שלא לעשות משהו'; למשל, במדרש הקושר בין המשמעות המקראית למשמעות החדשה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמו ז) – מה שאסרתי לך הִתַּרְתִּי לך, […] אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף" (ויקרא רבה כב י). הפסוק המצוטט כאן מתהלים מתייחס לשחרור של אסירים מכלאם, ואילו התוספת של חז"ל מתייחסת להלכות שונות. במדרש זה מופיע הפועל ההפוך ל'אסר' – הִתִּיר. גם בפועל זה חל מעתק מטפורי:  ממשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול נדרים. על כך אוכל להרחיב בהזדמנות אחרת, בלי נדר.

גם הפועל הסביל 'נאסר' מופיע בלשון חז"ל בקשר לדבר שיש ציווי שלא לעשותו, למשל: "משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים" (משנה, זבחים יד ד). בדומה לכך, גם המילה הסבילה 'אסור' קיבלה בלשון חז"ל את המשמעות 'שאין רשות לעשות אותו, להשתמש בו', למשל: "וכולן בפירוש אסורין" (משנה, שביעית ה ח). יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה מארמית, שבה המילה 'אָסִיר' משמשת בין היתר במובן זה. נוסף לכך, בלשון חז"ל מופיעה המילה 'אסור' לראשונה במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "אסור להתענות" (ירושלמי, תענית ב יב). גם למילה ההפוכה מֻתָּר יש משמעות פיזית: שאינו קשור, ששוחרר מכבליו.

בלשון חז"ל מופיע לראשונה שם העצם אִסּוּר, בעיקר במובן ציווי דתי להימנע ממעשה כלשהו, מצוות 'לא תעשה', למשל בדברי רבי ישמעאל על חזרתו של הציווי שלא לבשל גדי בחלב אִמו שלוש פעמים בתורה: "'לא תבשל גדי בחלב אִמו' ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בִּשול" (חולין קטו ע"ב).

וכעת נגיע לגלגוליו של הביטוי 'אסרו חג'. מקורו של ביטוי זה במקרא: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח כז), במובן: 'קִשְרוּ את קורבן החג'. חז"ל פירשו כך את הכתוב במקרא: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מ"ה ע"ב). המילה 'איסור' אינה מופיעה במשמעותה הרגילה בדברי חז"ל אלה, ויש לה פרשנויות שונות.

בפירושו לדברים אלה בתלמוד, רש"י מפרש את המילה 'איסור' במשמעות של קשירת קשר ויצירת "אגודה  [=צרור] לחג", וממשיך בפירושו: "שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים: יום שלאחר החג". המילה 'איסור' בפירוש זה משמשת במובן 'תוספת', קישור וחיבור בין יום החג ליום שאחריו. בעקבות עיון בנוסחים שונים של התלמוד, היו חוקרים שהציעו לקרוא את המילה 'איסור' בטקסט זה בניקוד 'אֵסוּר', כמשמעות מיוחדת של המילה המקראית המנוקדת כך, ופירושה 'שלשלת'. גם לפי קריאה זו, בטקסט הזה מילה זו משמשת במובן 'תוספת', כאילו יום נוסף נקשר לחג בשלשלת.

ארנסט קליין הציע הסבר אחר במילונו האטימולוגי. הוא קישר את הפועל "אִסְרוּ" בפסוק המקראי לביטוי המקראי אָסַר מִלְחָמָה (על מישהו) – 'פתח בקרב, התחיל מערכה', למשל:" וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת-הַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב יג ג). במקום אחר במקרא הפועל 'אָסַר' מתאר את רתימת הסוסים למרכבות המלחמה: "וַיֶּאְסֹר [פרעה] אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ [למלחמה נגד בני ישראל]" (שמות יד ו). לדבריו של קליין, הפועל 'אָסַר' משמש בביטוי 'אסר מלחמה' במובן 'הכין, ארגן, עָרַךְ', ולכן המשמעות המקראית של "אִסְרוּ חַג" היא 'הָכינו את החג'.

כך או כך, ברבות השנים החל לשמש הביטוי הזה בלשון ההלכה במשמעות המוכרת לנו כיום; בין היתר, בספר ההלכה 'אורח חיים' (תכ״ט), אחד מחלקי 'שולחן ערוך', נכתב: "ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג והוא אסרו חג".

הלוואי שנוכל גם השנה ליהנות ביום ה'אסרו חג' למרות האיסורים.

השפה, לא רק העברית, מלאה עודפויות, מצבים של 'גם וגם', וזה חלק מקסמה. אחת התופעות המרכזיות של העודפות המבורכת היא המילים הנרדפות: מילים שיש להן משמעות זהה, ואנחנו יכולים להחליף אותן זו בזו. המונח הלועזי לכך הוא סינונים, להבדיל מאנטונים – מילים הפוכות במשמעות.

הביטוי 'מילים נרדפות' מופיע בעברית לראשונה במאה ה-16, ומתורגם מביטוי דומה בערבית: כַּלִמָאת מֻתַרָאדִפָה. מה לרדיפה ולענייננו? נראה שיש כאן דימוי למילים הנאבקות זו בזו על מקומן בשפה.

המילים הנרדפות בעברית מוליכות, כמו בכל עניין כמעט, אל המקורות, בעיקר לשפת התנ"ך. בתנ"ך יש לנרדפות תפקיד פואטי. פסוקים רבים מאוד בנויים על תקבולות, המביעות רעיון דומה במילים אחרות, וכדי לאפשר זאת נדרשות מילים נרדפות. למשל, בשירו של למך: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי". איש=ילד (במשמעות נער), פצע=חבורה.

לפעמים מציע התנ"ך שרשראות של נרדפות: "פצע וחבורה ומכה טריה", או "בוקה מבוקה ומבולקה". כך בצמדים שהפכו למטבעות לשון כמו חי וקיים, לעולם ועד (שתי מילים במשמעות נצח), שישו ושמחו (במדרש, בעקבות ישעיהו), והמשולש שלפיו ליהודים הייתה "אורה ושמחה וששון ויקר". יְקָר פירושה כבוד.

ברוב המקרים, עם זאת, המילים הנרדפות אינן זהות ממש. השימוש בהן מגלה גווני משמעות, ניואנסים. למשל, 'אִמרה' לצד 'פתגם'. פתגם הוא אמרה עממית המשוקעת בתרבות ובדרך כלל לא ידוע מי הגה אותה. אמרה יכולה להיות גם אמירה חכמה של אדם מסוים, שאומנם לומדים ומצטטים אותה, אך היא אינה מוטמעת בתרבות הלשונית באותה מידה כמו הפתגם. כך גם 'יעד' לעומת 'מטרה'. 'יעד' הוא בדרך כלל מטרה מוגדרת ומסומנת, ולכן אומרת לנו נערת הווייז "הגעת ליעד" (ולא למטרה). מטרה יכולה להיות גם כללית ורחבה. כך יכולה עמותה חדשה להציב מטרות כלליות, ויעדים ספציפיים להגשמה מעשית. ההשוואה לאנגלית יכולה להבהיר את הבדלי השימוש. target היא גם מטרה וגם יעד, אבל purpose היא רק מטרה.

מקרה מבחן מעניין הוא הצמד אמת-שקר. בעוד ל'אמת' אין כמעט נרדפות, לשקר יש רבות, ממקורות שונים ובמשלבים שונים: הונאה, אחיזת עינים, בדותה, בלוף, כזב, כחש, מרמה, צ'יזבט, רמאות, רמייה, שקר, תרמית ועוד. כבר כאן מתחילים לנבוע סדקים בזהות המשמעות. 'כזב' הוא שקר לכל דבר, אבל בעברית פלמחאית הוא הפך שם נרדף לצ'יזבט, שהוא סיפור בדוי ומבדר שאינו מזיק לאיש. 'רמייה' ו'הונאה' הן מתחום המשפט הפלילי. 'בדיה' היא סיפור מומצא, ומכאן גם 'בדיון' כשם כולל לספרות הפרוזה.

במקרה של הצמד 'מזל' ו'גורל' מדובר ביותר מניואנס. שתי המילים מתייחסות לאירועים או להשתלשלות עניינים בחייו של אדם שנוצרו באופן מקרי, ללא התערבות של מעשיו או רצונו של האדם. המילה 'מזל' מתייחסת להתרחשויות נקודתיות, חיוביות או שליליות, המילה 'גורל' מתייחסת למכלול חיי האדם, ומרמזת על כוח שרירותי המכוון את החיים בלי השפעתנו. על כן לא נאמר "הוא זכה בפיס, סימן שיש לו גורל", וגם לא "איזה מזל אכזר".

'רכוש' ו'קניין' הן מילים נרדפות לכל דבר, אבל 'קניין' היא מונח בעל אופי משפטי המדגיש את הבעלות בהיבט המשפטי, בעוד 'רכוש' מתייחסת לממד החומרי של הנכסים. לכן נשתמש ב'קניין רוחני' במקום 'רכוש רוחני', ולעומת זאת נאמר 'יש לו רכוש רב' ולא 'יש לו קניין רב'.

תחום הרגש מאופיין בניואנסים. למשל, 'עצב' ו'צער' מייצגות רגש דומה, אך היום נהוג לראות ב'צער' רגש חלש או רדוד יותר מ'עצב', ולכן נוטים לפעמים לומר 'צער עמוק'. 'צער' משמשת במילות נימוס, מה שמעיד גם כן על רדידות מסוימת: "אני מצטער (ולא 'מתעצב') להודיע שהישיבה נדחתה", אבל "אני מתעצב (ולא 'מצטער') על מותו של ידידי הטוב". בלשון חכמים ההבדל ביניהן מובהק יותר. צער אינו רגש אלא סוג של כאב.

בעברית החדשה מילים נרדפות זוכות להתפצל למשלבים. למשל, 'עני' שייכת למשלב הבינוני, 'תפרן' בעקבות הערבית שייכת לסלנג, ואילו 'דל', 'דלפון', 'אביון', 'רש' וגם 'מך' הן במשלב הספרותי. 'דרור' ו'חופש' מופיעות במקרא ובתלמוד, אך 'דרור' נפוצה במקורות הרבה יותר מאשר 'חופש'. בעברית החדשה הפכה 'דרור' מילה גבוהה ונדירה, ו'חופש' למילה הגנרית. 'שמש' המקראית דחקה לספרות את 'חמה' המשנאית, וכך גם 'ירח' מול 'לבנה'. 'גשם' היא מילה המקובלת על הכול, 'מטר' גבוהה מעט יותר ומשרתת חזאים, וכן שימשה בסיס לפועל: 'להמטיר', ולא 'להגשים'. לצידה מילים רבות שנדדו למשלב הספרותי: 'זרזיף' בתהילים הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה מיוחסת היום המילה לגשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" נוצרו פירושים שונים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, 'שעירים' מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות.

במקרים מסוימים השימוש במילה נרדפת ודחיקת האחרת נובע מסיבות תרבותיות או חברתיות. כך דחק הפועל 'סיים' את הפועל הנרדף 'גמר', מאחר שהאחרון הזדחל לתחומי הטַבּוּ במשמעות מינית. מילים המתארות את בית הכבוד משתנות עם הזמן, בעקבות המבוכה סביב הנושא. 'בית שימוש' נדחק בפני 'נוחיות' שנוצרה בהשפעת restroom, או, שוב בהשפעה האנגלית, 'שירותים'.

השפה חיה בזמן, ולאורך השנים מילים שונות במשמעות מתלכדות למשמעות אחת והופכות נרדפות לכל דבר. כך קרה למילה 'תינוק', שפירושה בתלמוד ילד צעיר ("תינוקות של בית רבן"), ועם השנים התלכדה עם היונק והעולל מן המקרא במשמעות פעוט. המילים 'למה' ו'מדוע' נבדלו בעבר לתפקידים שונים: 'למה' היא שאלה לתכלית הדבר (למה אתה עובד כל כך קשה?), 'מדוע' היא שאלה לסיבת הדבר (מדוע נשרף התבשיל?). ההבחנה הזו איבדה את תוקפה, וגם בסיס ההבחנה במקורות רעוע. השאלה המקראית "למה נפלו פניך?", למשל, היא שאלה בדבר סיבה ולא תכלית. המילים 'עיגול' ו'מעגל' התלכדו בטעות. במשמעות הגאומטרית, עיגול הוא שטח המוקף על ידי מעגל, שהוא קו. עם הזמן המילים התלכדו, והשימוש בשתיהן הוא גם לשטח וגם לקו.

תופעה בולטת בעולם המילים הנרדפות היא הבידול. המשמעות המקורית שלהן זהה או קרובה מאוד, אבל בפועל אנחנו משתמשים במילים בהקשרים שונים. דוגמה לכך היא תחום הפחד, שיש לו בתנ"ך כעשרים מילים נרדפות. חלק מהמילים האלה יצאו משימוש, אך אחרות זכו לבידול. פחד היא המילה הגנרית, חרדה היא עניין לפסיכולוגים, בעָתָה או בַעַת – לפסיכיאטרים, יראה – לשומרי המצוות, אימה לבתי הקולנוע. רגש האהבה מזוהה במקורות עם רחמים, חמלה וחמדה. עם השנים רחמים ואהבה התרחקו מאוד. חמלה היא אמפתיה, חמדה וחמדנות הן תכונות שליליות, וזאת כבר בעקבות עשרת הדיברות.

'חבר', 'עמית', 'רע' ו'ידיד' הן במקור מילים נרדפות, המתייחסות לקשרים קרובים בין בני אדם שאינם בהכרח בני משפחה. עם השנים חל בידול. 'חבר' משמשת גם במשמעות member, חבר בארגון, ביישוב וכדומה. 'עמית' משמשת בעיקר בתחום המקצועי-ארגוני, במשמעות colleague, והתרחקה מהמשמעות הבין-אישית האינטימית. 'רֵעַ' ובעיקר 'רֵעוּת' התייחדו לחברוּת בין אחים לנשק או למפעל. 'ידיד' היא מילה נרדפת ל'חבר', אך בתחום הארגוני היא מיוחסת לאדם התומך, בעיקר כספית, במוסד כלשהו. בתחום הבין-אישי ידיד הוא שמקיים קשר קבוע עם בן המין השני, שאינו קשר מיני.

גם הסלנג תורם את חלקו לבידול. במקורן, 'פגר' ו'נבֵלה' הן מילים נרדפות, גופת בהמה. הסלנג, בהשפעת היידיש, העניק ל'נבלה' את משמעות האדם הרשע, 'פגר' הוא גם דימוי לאדם הישן שינה עמוקה. ואילו פַדְלֶה שפירושה ביידיש 'פגר', פירושה בסלנג אדם חסר כושר המפגר במסעות.

המין האנושי, ובוודאי העם היהודי, הוא קהילה של פטפטנים. אוהבים לדבר, הרבה, ועל כל דבר. ומן הצד השני, המין האנושי, וגם היהודים שבתוכו, הוא קהילה של עצלנים. העצלות היא מנוע של התפתחות השפה והשינויים שחלים בה לא פחות מן הפטפוט, או במילים יפות: הדיבור העשיר והמפורט.

לרשות הדובר העצלן עומד כלי מרכזי: הקיצור. יש הרבה דרכים לקצר את השפה, בכתב או בעל פה. על ראשי התיבות, נתיב קיצור מרכזי, כבר נכתב כאן בעבר. אבל יש דרכים נוספות לקיצור. באנגלית, בעיקר זו האמריקאית, יש נטייה גורפת לחתוך מילים ולהסתפק בחציין. דוקטור הוא דוק, אומנות פופולרית היא פופ, פְלוּ היא השפעת – אינפלואנזה. כמה מהקיצורים האלה התקבלו בסלנג הישראלי. סֶלֶבּ, קיצור של סלבריטי, הוא כל מי שהופיע רבע שעה בטלוויזיה, ויש ריבוי: סלֶבְּס או סלֶבּים. עם קורונה או בלי, חצי מדינה נמצאת באובֶר (דראפט). מי שיש לו הנחות סלב הולך לקאנטרי (קלאב). בטלוויזיה מרבים בשידורי פרומו(promotion) , וילדי שנות החמישים שיחקו ב"עץ או פָלִי" (פָּלֶשְׂתַיין).

בעברית יש מעט קיצורים כאלה, שכן המילים קצרות ממילא. עם זאת 'כן' הפכה זה מכבר ל'כֶּה', ודיבור מקוצר נוסח מַתַרְצה (מה אתה רוצה), מַזְתוֹמֶרֶת, זוֹבוֹתְךּ בְּאִמָשְךָ (עזוב אותך באמא שלך) וכדומה הם חלק מהדיבור העברי כבר מימי בר כוכבא. ומה נאמר על "אני, אין לי שֶמֶץ"? מה קרה למילה מושג? זנב הצירוף קופד.

דרך הקיצור המרכזית היא מעין השתלטות של מילה מתוך צירוף, בדרך כלל בן שתי מילים, על הצירוף השלם, וספיגה של המשמעות שלו. לתופעה הזו קוראים אליפסיס או בעברית הֶשְמֵט. דרך הקיצור הזאת נפוצה כל כך שכמעט איננו שמים לב אליה. בדוגמאות הבאות החלק המושמט יופיע בסוגריים. למשל, "קבענו ל(יום)ראשון". "נפגשים ל(ארוחת)צהריים". "אני מתכוננת ל(בחינת)בגרות במתמטיקה". "אני (אחראי, שולט) על זה".

הצלחה של הקיצור בנויה על כך ששני הצדדים מבינים ללא הסברים במה מדובר. "דבר אתי בנייד": ברור שהכוונה לטלפון הנייד, וגם "תתקשר אלי בקווי". "אנחנו מקיימים ראיון ב(שידור)חי". "זרקתי את הבקבוק לפח (האשפה)", ועוד. אליפסיס עתיק הוא המילה 'כסף'. בתנ"ך המילה מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף', כאשר שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל'. 'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הנה נתתי אֶלֶף כסף לאחיך". בעברית בת ימינו הצבע משתנה, ולפעמים משלמים ב(כסף)שחור.

בלא מעט צירופים, הקיצור הניטרלי לכאורה סופג כוונה שלילית, או חיובית. כשאומרים "היה לו מצב רוח" הכוונה היא שמצב רוחו היה גרוע. ספיגה שלילית כזו נמצא ב"עשו לו תרגיל (מלוכלך)", "היא עשתה לי פרצוף (מסתייג, ביקורתי)", "הוא ממש טיפוס (מפוקפק, או מיוחד)". ויש גם אליפסות עם קונוטציה חיובית. "יש מצב (לביצוע, לפגישה וכדומה)". "הסרט היה ממש שווה (צפייה)". "איזה נשמה (טובה, נדיבה)". 'נשמה', 'שווה' וכדומה מקובלות כל כך שהקונוטציה החיובית דבקה בהם. אף אחד לא יחשוב שהסרט היה שווה לתחת, או שלזולת יש נשמה שחורה.

גם דברי שבח רבים בנויים על עקרון החיתוך והקיצור. "הוא הכי הכי (טוב)". "חבל על הזמן (שנקדיש לכדי לדבר בשבחו, הוא מדבר בעד עצמו)". "המסעדה הזו ליגה (לאומית)", "הנאום היה (מַכָּה) לַפָּנים", כלומר, מצוין ומרשים. ומעל כולם: "אין (מילים)".

לשבח ולגנאי מצטרפות גם הקללות והברכות, ובראשן 'בחיַי', או בערבית 'בחיאת'. המקור בערבית משלים את הצירוף שהוא לשון שבועה: בחיאת רבך (בחיי אלוהיך), בחייאת דינך, וגם בחיאת זמזם (הבאר הקדושה במֶכה), שהפכה ל'בחיאת זומזום'. וגם "(אני נשבע) באמא שלי". ברכת הבוקר קוצרה ל"בוקר", ברכת הפרידה קוצרה כבר במקורה האנגלי ל"ביי". כשרוצים להיפטר ממישהו עושים זאת בקיצור: לֵך (לעזאזל, ועוד קללות), שַק לי (בתחת), עזוב אותך (משטויות).

פעלים הדורשים השלמה מוותרים עליה בלשון הקיצורים. 'אהבתי' מככב ברשת. חתמנו. סגרנו. מיצינו. צנזר. שמענו. סִקְרַנְתָ. הִפתעת. קניתי. תתפלא! תחלום! תרגיע! יש גם שמות פועל. להקיא. למות. להתעלף. וכך במסמכים רשמיים: "(מהי) תשובתך"; "(העניין נתון ל)טיפולך". "(העניין מובא ל)עיונך".

אחת הקטגוריות המרתקות בשפה היא מה שקרוי תחומי טאבו, ובראשם המין והפרשות הגוף. הנטייה לקיצור כאן היא דרך לשמור על לשון נקייה. (משגל) חפוז, קיבלה (מחזור), סוטה (מין), קיימו יחסים (יחסי מין). 'עשיתי' משמש לדיבור על צרכים. גם המוות כתחום טאבו זוכה לקיצורים שהפכו למונחים מובילים. על פלוני אומרים שהוא הלך (לעולמו), ועל פלמוני שהוא נפטר (מן העולם).

שפת הצבא חובבת קיצורים, והאליפסות בה מרובות. הבן או הבת משרתים ב(צבא)סדיר, הבן המורעל יתגייס לסיירת (מטכ"ל), יצא ל(קורס)קצינים, יחתום (לצבא ה)קבע, ואחר כך יצא  ל(שירות)מילואים. באימונים מתַרְגְלים (ירי) בבודדת או בצרורות, ב(תרגיל)יבש או רטוב. הטירונים עסוקים ב(עבודות)בסיסיות, אבל מתישהוא יזכו ל(חופשה)רגילה או אפילו מטכ"לית, שלא לדבר על מורשת המנדט, אפטר (דיוטי). ואליפסה בינלאומית: הגנרל, המפקד הגבוה, הוא קיצור של כמה דרגות כמו 'לוייטנט גנרל' ואחרות. גנרל פירושו 'כללי', אבל שם התואר הזה השתלט על שם הדרגה, והפך למונח עצמאי, מעין דרגה בפני עצמה.

פקודות לא מעטות בנויות על עקרון הקיצור. עונש שכיבות הסמיכה ניתן באליפסיס מספרי: "לרדת לעשרים". פקודה רווחת היא 'שעון', אליפסיס של 'לפתוח שעון', המורה להיצמד לזמן שנקבע לביצוע הפקודה. מפקד קוראת "שעון!", והחיילים עונים: "שעון, מפקד המחלקה".

הז'רגון הדתי עמוס אליפסות. 'המגילה' היא מגילת אסתר, קריאת התפעלות היא 'מה רבו (מעשיך ה')', קריאת הסתייגות היא 'מה שייך (עניין אחד למשנהו)', ומקללים בנוסח מי שברך בעקבות משפט תלמודי: "שיהו אומרים: מי שבירך את אברהם יברכך". שואלים "חלבי או בשרי", קיצור של שאלה מפורטת: האם אתה מחויב באוכל חלבי או בשרי, על פי עקרון שש השעות?

ויש עוד. מויסר (לשלטונות) הוא מלשין. מחמיר (במצוות) או עויבד (השם), שניהם במלעיל, הוא יהודי השומר על (מצווה) קלה כב(מצווה)חמורה. סֵדֶר הוא קיצור של סדר פסח, ומשמעותו הטכנית ספגה את סיפור החג. לומדים (תלמוד) בבלי או ירושלמי, מתפללים (תפילת) שמונה עשרה, והולכים בעקבות ה(שולחן)ערוך. גם כאן, כמו בצבא, ההיכרות עם השפה והמנהגים מאפשרת לצלוח את שפת הקיצורים.

מוסדות וארגונים זוכים בדרך כלל לקיצורים אליפסיים. מדי זמן אנחנו מתייצבים ל(מערכת)בחירות, או שולחים מכתב למערכת (העיתון). פותחים חשבון ב(בנק)לאומי, דיסקונט, פועלים. הילדים צועדים לגן (ילדים), לומדים ב(בית ספר)עממי, יסודי, תיכון. "הוא לומד בחטיבה": חטיבת הביניים. כיתה ט' היא (הכיתה ה)חמישית, והעצלנים זוכים ל(ציון)שלילי. במקרים רבים ה' הידיעה נדרשת כדי לוודא שהבנו למי הכוונה. בתי המשפט הם העליון, המחוזי והשלום, ופרקליטות המדינה היא בקיצור 'הפרקליטות'. קופות החולים הן הכללית והמאוחדת

ולקינוח, תרתי משמע, קיצורי אוכל. למי יש זמן לדבר כשרעבים? לארוחת הבוקר מטגנים (ביצה) מקושקשת או מבולבלת, או (ביצת) עין. שותים (קפה) ארוך, קצר, הפוך, שחור או נטול (קפאין). בפלאפל שמים (פלפל) חריף, ובמסעדה מזמינים (מנות) ראשונות ועיקריות. הקינוח הוא אליפסיס עתיקת יומין, קיצור של 'קינוח סעודה'. התלמוד מספר כי בסוף הארוחה היו הסועדים מקנחים את הצלחת, כלומר, מסיימים את המזון כך שתישאר נקייה. אז (אִכלו) בתיאבון! (נתראה) בשמחות!

אלה הימים הראשונים של חודש אלול, המכונה חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים (וְהַסְּלִיחוֹת). לפי המסורת, חודש זה מוקדש לחשבון נפש לקראת הימים הנוראים, ולבקשת רחמי שמיים. בחודש זה נהוג להתחיל להגיד את פרקי התפילה המכונים 'סליחות'. באמירת הסליחות חוזרים ואומרים את שלוש עשרה מידות הרחמים – שלוש עשרה תכונות שנמסרו למשה בסיני כמציינות את דרכיו של ה' בהנהגת העולם. מידות אלו מתבטאות על-פי תפיסת חז"ל במילים: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד ו-ז). בעבר כתבתי כאן על השורש חנ"ן שממנו נגזר התואר 'חַנּוּן', וכעת אעסוק בשורש רח"מ, שממנו נגזרו המילים רַחֲמִים ורַחוּם.

השורש רח"מ מציין הן בעברית והן בשפות שמיות אחרות רגש של חמלה (תחושה של השתתפות בצערו של מישהו ורצון לעזור לו) ולעיתים גם אהבה, למשל במילה הארמית 'רְחִימוּ', המוכרת לנו בביטוי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ –  'בְּיִראה ואהבה'. משורש זה נגזרו גם המילה רֶחֶם ומילים מקבילות בשפות שמיות אחרות, כגון: 'רַחֲמָא' בארמית ו'רַחִם' בערבית. לקשר אטימולוגי זה עלו הסברים שונים, ואפשר לקשר בין הרחם כמקור החיים וסמל האימהות לבין רחמים ואהבה.

נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, הציע הסבר אחר: לדידו, המשמעות הראשונית של המילה 'רַחֲמִים' היא "קרבי האדם ומעיו הנכמרים והומים בהתרגשות הנפש" (כרך י"ג, עמ' 6541); לצורת הריבוי 'רחמים' הייתה משמעות מקורית כללית של קרביים (איברים פנימיים), וצורת היחיד 'רחם' התייחדה לציון איבר הילודה הנקבי. צורת הריבוי מופיעה פעמיים במקרא בביטוי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו – בסיפור יוסף ואחיו: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו [בנימין]" (בראשית מג ל) ובסיפור משפט שלמה: "כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ"  (מלכים א ג כו). הפועל "נִכְמְרוּ" פירושו 'התחממו', והוא מופיע במובן זה במגילת איכה (ה, י): "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ". כלומר, הביטוי 'נכמרו רחמיו' מתאר הצפה של האדם ברגש חם כלפי סבלו של האחר. גם הביטוי הנרדף הָמוּ מֵעָיו מופיע במקרא בהקשר של רחמים: "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא יט). לפי טור-סיני, משמעותה של המילה 'רחמים' נוצרה כקיצור של הביטוי 'נכמרו רחמיו' המציין את "הֶמְיַת מעי האדם וקרבו, שהיא תוצאת התרגשות נפשית", כך שמילה זו לבדה מציינת את ההתרגשות הנפשית עצמה. טור-סיני מתבסס על קטע מפסוק נוסף: "הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ" (ישעיהו סג טו). בעקבות הפרשנויות המסורתיות לפסוק זה, הוא מפרש את הביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" במובן 'הֶמְיַת מֵעֶיךָ' כמעין שם פעולה של הביטוי 'המו מֵעֶיךָ' (למילה 'המון' יש במקרא משמעות נוספת: רעש, הֶמְיָה, מהשורש המ"י).

הסבר זה מבוסס על התחושה הגופנית בבטן כתגובה רגשית לאירועים חיצוניים. גם באנגלית המילה bowels פירושה 'מעיים', ובעבר היא שימשה גם במובן רחמים. בעקבות הפסוק שצוטט לעיל על רחמיו של יוסף על בנימין, עלה הסבר נוסף, שלפיו רחמים הם רגש אחווה, כמו רגש של שני אחים בני אותה אם, שנולדו מאותו רחם. בהנחה שהמילה 'רחמים' אכן נגזרה מהמילה 'רחם', מעניין להשוות זאת למילה שהיוונים הקדמונים גזרו מהמילה היוונית לרֶחֶם. המילה 'היסטריה' נגזרה ביוונית מיוונית מהמילה 'הִיסטֶרָה' שפירושה רֶחֶם, כיוון שבעבר ייחסו את ההיסטריה אצל נשים להפרעות בתפקודי הרחם.

הפועל המקראי רִחֵם מופיע, בין היתר, באנלוגיה בין רחמי האדם על בניו לרחמי האל: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו" (תהלים קג יג). פועל זה משמש גם במובן מחל, ויתר על עונש קשה מתוך רחמים, למשל: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן [= רשע, חוטא] מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיהו נה ז). במקרא מופיע גם הפועל הסביל רֻחַם, למשל בפסוק שהוא מקור לביטוי: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח יג), כלומר: מי שמודה בטעותו ואינו מתכוון לחזור עליה ראוי למחילה. במקרא מופיע גם התואר רַחְמָנִי ("נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת", איכה ד י). תואר זה מופיע בעברית החדשה בביטוי אָחוֹת רַחְמָנִיָּה. ביטוי זה נוצר בעברית כתרגום שאילה מרוסית לשמו של מִסְדֵָּר נוצרי שחברותיו התנדבו בסיעוד חולים במלחמת קרים במאה ה-19 (בנצרות נשים החברות במסדר מכונות גם 'אחיות').

במקרא מופיעה מילה נוספת שנגזרה לכאורה משורש זה, אך ככל הנראה אין קשר אטימולוגי בינה ובין שאר המילים מהשורש – שם העוף רָחָם (ויקרא יא, יח), עוף דורס הדומה לנשר. חז"ל קישרו את שמו של העוף הזה למשמעויות האחרות של השורש: "אמר רבי יוחנן: 'למה נקרא שמו רָחָם? כיון שבא רָחָם, באו רחמים לעולם" (חולין סג ע"א). ואולם לדעת החוקרים המודרניים, שמו של עוף זה נטבע כאונומטופיאה לצווחות שהוא משמיע.

בלשון חז"ל נוספו המילים רַחְמָן ורַחְמָנוּת משורש זה. בפיוטי ימי הביניים נוסף גם שם העצם רָחוּם (בניקוד שונה מזה של התואר המקראי רַחוּם) במובן 'מישהו אהוב ויקר ללב', בהשראת משמעות השורש בארמית, למשל: "יְרַחֶם-אֵל רְחוּמֶיךָ, וְגַם יָקִים יְקוּמֶיךָ" (ר' יצחק אבן כלפון). בספרות העברית החדשה, נוצרה מהמילה הארמית 'רחימא' שמשמעותה 'אהוב', המילה רְחִימָאִי כמילת פנייה במובן 'חבִיבִי, יקירִי', בעיקר בתרגומים מהספרות הרוסית או בכתבי סופרים שהושפעו מספרות זו, לדוגמה: "באתי להודיעךָ אנטוניא רחימאי, כי עוזב אני אתכם לאנחות" (י"ד ברקוביץ, תרגום שלום עליכם).

חז"ל גם טבעו את המונח מִדַּת הָרַחֲמִים, המתאר את הצד הסלחני ביחסו של האל כלפי בני האדם. מידה זו הנוגדת ל'מידת הדין', למשל: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, וְיִגּוֹלוּ רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במִדַּת הרחמים, וְתִכָּנֵס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז, ע"א). המילה 'רחמים' מופיעה בתפילות רבות כחלק מביטויים המשמשים ככינויים לאל, לדוגמה: "לכן בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו לעולמים" (מתפילת 'אל מלא רחמים'). הביטוי המליצי שַׁעֲרֵי רַחֲמִים הוא כינוי למקור הרחמים של אלוהים: "ופתח לנו ה' אלוהינו אב הרחמים… שערי רחמים" (זמירות למוצאי שבת).  גם מילים אחרות משורש רח"מ משמשות ככינויים לאל: "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא" (ברכת המזון). המילה הארמית רַחְמָנָא, שפירושה 'הרחמן' ככינוי לאלוהים, מוכרת מהביטוי רַחְמָנָא לִיצְּלַן, שפירושו המילולי הוא 'הרחמן יצילנו', והוא נרדף לביטוי השם ירחם. גם בערבית השורש רח"מ מופיע במטבעות לשון דומים, כגון: הביטוי 'אַלְלָה יְרַחְמוֹ (=ירחם עליו)', הנאמר על אדם שמת; והנוסח המקובל בפתיחת רוב פרקי הקוראן: "בִֵּסְמִ(א)לְלָה אַ-רחמן א-רַחים" ('בשם אללה הרחמן והרחום').

בימינו קיבלה המילה 'רחמים' קונוטציה של התנשאות, של ראיית האדם שמרחמים עליו כמסכן ונחות. תהליך זה משתקף בביטוי מְעוֹרֵר רַחֲמִים – מסכן, עלוב ביותר, ובמונח הפסיכולוגי 'רחמים עצמיים', המתאר תופעה שלילית. אפשר להסביר זאת בהשוואה למונחים המקבילים באנגלית: המילה 'רחמים' קיבלה יותר מגוֹן המשמעות השלילי של pity (מילה שגם באנגלית הייתה לה בעבר קונוטציה חיובית יותר), ונחלש הגוון החיובי של mercy. אולי תהליך זה נבע מהתפתחויות חברתיות, וביניהן המאבק לשוויון זכויות של בני קבוצות חברתיות שונות, כגון בעלי מוגבלויות, שדרשו מהחברה יחס צודק במקום רחמים.

אף על פי כן, בימים אלה אפשר להחזיר את כבודה האבוד של המילה 'רחמים', ולבקש רחמים על האחיות הרחמניות, האחים ושאר אנשי הצוות הרפואי, ועל כל העולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: