Feeds:
פוסטים
תגובות

אחת המילים הבולטות בחדשות בחודש האחרון הייתה המילה סִפּוּחַ. לא כאן המקום לדווח על תוכנית הסיפוח, ובוודאי שלא לדון בדעות השונות הנושא זה, אבל זה המקום המתאים לבדוק את המשמעויות השונות של המילים שנגזרו מהשורש ספ"ח.

מהשורש ספ"ח נגזרו כמה פעלים בבניינים שונים, וכל אחד מהם מופיע פעם אחת במקרא. הפועל סָפַח בבניין קל מופיע במובן 'צירף': "וְאָמַר סְפָחֵנִי [=צָרֵף אותי] נָא אֶל-אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת-לָחֶם" (שמואל א ב, פס' ל"ו). בבניין נפעל נגזר משורש זה הפועל נִסְפַּח, המופיע במובן 'הצטרף, נוסף אֶל': "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם [על בני ישראל] וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד א). בבניין התפעל נגזר הפועל הִסְתַּפֵּחַ באותה משמעות: "כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א כו, פס' י"ט); וכן – בלשון חז"ל: "שנשאו נשים מואביות ושהניחו ישראל ונסתפחו בִּשְׂדֵי מואב" (רות רבה ב). בבניין פֻּעַל נגזר הפועל סֻפַּח, המופיע בפסוק בספר איוב (ל, ז) המתאר נוודים: "תַּחַת חָרוּל [צמח קוצני] יְסֻפָּחוּ", ופירושו 'התאספו, התקבצו'. דווקא הפועל סִפֵּחַ בבניין פיעל מופיע במקרא בצורה שיש ספק בעניינה: "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר" (חבקוק ב טו). חז"ל והפרשנים המסורתיים פירשו צורה זו במשמעות דומה לזו של אותו שורש בבניין קל: 'צירף, הוסיף', למשל: "אתה מספח בו דברים בחמתך" (אסתר רבה ג). ואולם לפי חוקרים מודרניים, המילים המקוריות בפסוק היו "מִסַּף  חֲמָתְךָ", וה-ח' מיותרת. כך או כך, מפסוק זה נתגלגל הפועל 'סיפח' ללשון חז"ל ולעברית בת-זמננו. שם הפעולה 'סיפוח' הופיע לראשונה בלשון הפיוט.

בלשון המקרא נגזרו מהשורש ספ"ח גם שמות עצם, אך הדעות חלוקות האם הם קשורים למשמעות של הפעלים משורש זה, שעניינם חיבור, צירוף והוספה. ראשית, המילה סָפִיחַ פירושה במקרא תבואה או גידול אחר הצומחים מאליהם מן הגרגירים שנשרו או שנתפזרו בשעת קציר קודם, בלי חרישה וזריעה, לדוגמה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" (ויקרא כה ה). לפי חלק מהדעות, שם עצם זה נגזר מאותה משמעות של השורש ספ"ח במובן 'צמחים נוספים'. ואילו דעות אחרות קושרות את המילה הזאת לפועל סַפַחַ בערבית שפירושו 'שפך', מאחר שהספיחים צמחו מהגרגירים שנשרו ו'נשפכו'.

שנית, במקרא מופיעה המילה סַפַּחַת ברשימה של נגעי עור שונים: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרַעַת" (ויקרא יג ב). לימים נקבעה מילה זו כשמה העברי של מחלת העור פסוריאזיס. חז"ל ופרשנים מסורתיים קישרו את המילה הזאת למשמעויות אחרות של השורש ספ"ח, בנימוק שנֶגע הספחת נלווה לסוגי הנגעים האחרים, ולחלופין, בדבריו של ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא): "חולי שיתחבר אל מקום אחד". ואילו אחרים גוזרים את המילה הזאת משורש היסטורי נפרד, למשל המילונאי ארנסט קליין, המקשר את המילה הזאת לפועל סַחַ'פַ בערבית, שפירושו 'היה חלוש'. בלשון חז"ל נוצר הביטוי קָשֶׁה כְּסַפַּחַת (בין היתר: יבמות מז ע"ב), שפירושו: מטריד ומרגיז ביותר. בעברית נוצר הביטוי הספרותי דָּבַק בּוֹ כְּסַפַּחַת, וגם המילה 'ספחת' עצמה החלה לשמש ככינוי למי שנטפל לאחרים.

בלשון חז"ל הופיע שם העצם סֶפַח, והוא משמש בתחום החקלאי באותה משמעות כמו המילה 'ספיח'. שתי המילים האלה משמשות לחלופין, למשל: "רבי שמעון אומר: כל הספחין מותרין חוץ מספיחי כרוב […], וחכמים אומרים: כל הספחין אסורין" (ירושלמי, ברכות ו ע"ב). בעברית החדשה משמעותה של המילה 'סֶפח' עברה מתחום החקלאות לתחום הניירת המשרדית, והיא מציינת חלק המצורף אל העיקר; תוספת בשולי תלוש, כרטיס וכד', שבדרך כלל אפשר לתלוש אותה. גם משמעותה של המילה 'ספיח' התרחבה, והיא מציינת דבר שהוא תולדה, תוצר או תוצר לוואי של דבר אחר, לדוגמה: ספיחיה של פרשת הרצח הוסיפו להעסיק את החוקרים זמן רב אחרי שהתגלה הרוצח עצמו.

בעברית החדשה קיבלה המילה נִסְפָּח, צורת ההווה של הפועל 'נִסְפַּח', שתי משמעויות מיוחדות: האחת – תוספת למסמך, לספר או לחומר כתוב אחר, המובאת לאחר סיומו כחלק נפרד, למשל: נספחים לעבודה או למאמר; והשנייה – אחד מבעלי התפקידים בסגל הדיפלומטי של מדינה אחת במדינה אחרת, המופקד על טיפול בעניינים שבתחום מומחיותו (כגון: נִסְפָּח צְבָאִי, נִסְפָּח תַּרְבּוּתִי).

כמו כן, המילה סְפִיחָה (שם הפעולה של הפועל 'סָפַח') קיבלה משמעות מיוחדת בכימיה: תהליך שבו אטומים או מולקולות של גז או נוזל מתקשרים לפני השטח של חומר מוצק ויוצרים מעטה דק. משמעות זו נוספה גם לפועל, לדוגמה: " סיליקה ג'ל משמש כחומר סופח לחות".

כך נספחו לשורש ספ"ח תחומי משמעות שונים: חקלאות, כימיה, דיפלומטיה, כתיבת מסמכים והוצאה לאור, וכן התחום הגיאופוליטי שבו משמשת המילה 'סיפוח'.

פעלים גנריים, כי שנכתב ברשימות קודמות, הם פעלים הנוהגים להחליף פעלים ספציפיים. 'הביא סטירה' מחליף את 'סטר', 'שם גרביים' את 'גָרַב', 'עשה מקלחת' – 'התקלח'. פעלים מסוג אחר נפוצים, מתרחבים ומתפשטים באמצעות דימויים. דוגמה מובהקת לקטגוריה הזו היא הפועל 'לעלות': עלה, עליתי, עלינו. לכאורה הוא פשוט וברור: לעבור ממקום נמוך למקום גבוה. המשמעות הבסיסית הזו פורייה מאוד, ואפילו הולידה מילת יחס נפוצה: 'על', ומילים כמו 'למעלה', 'מעלה' במשמעות תכונה או מדרגה, 'עליון', 'עילאי' ואחרות. על הפועל הזה אמר קהלת: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". זו תשובה ניצחת לטוענים ש'עלה למעלה' היא עודפות או חלילה שיבוש לשוני.

'עלה' הוא אחד הפעלים הנפוצים במקרא, בבניין קל יש לו כ-600 הופעות, ולשורש עוד כ-300 הופעות בהפעיל (העלה) וכמה בנפעל. המשמעות הבסיסית היא פיזית: כאמור, מן הנמוך אל הגבוה. אבל הדימויים מרחיבים את תחולת הפועל לתחומים שונים. 'עלה באש'? דימוי האש העולה, ולוקחת אתה מה שהיא מאכלת. 'עלה השחר'? תחושה שהאור הולך ועולה מתוך החושך. 'עלה על הבמה': כפשוטו, וגם במשמעות הפקה חדשה. 'עלה לאוויר' – שידור אלקטרוני. 'עלה על גדותיו' – המים עולים, וכדימוי, דבר מה מגיע לרוויה ואין לו עוד מקום. הישן עולה על יצועו, הנדון למוות עולה לגרדום, והמתאבל עולה לקבר אהוביו.

גוף האדם בנוי כידוע אנכית, מכף רגל ועד ראש. לא מעט ביטויים הקשורים בגוף מתארים עלייה כל שהיא. הריח 'עולה באפנו', עניין מטריד 'עולה על העצבים'. על מהיר החֵמָה נוהגים לומר בשפות שונות ש'הדם עלה לו לראש', ועל מי שהתהילה השחיתה אותו אומרים ש'השתן עלה לו לראש'. המקור בצרפתית: ne plus se sentir pisser. בשפת מעשני הסמים נהוג לומר על מי שנתון לתחילת ההשפעה של האקסטזי, שהכדור או הסם 'עלה לו'. ויכוח שהתלהט 'עולה לאוקטבות גבוהות', עניין הנקשר לצלילי המוזיקה הגבוהים, שאליהם 'עולים', לעומת הנמוכים. הוא יכול גם 'לעלות טורים', ביטוי הלקוח מתחום הרכב.

לצד העלייה במעלות הגוף יש לפועל הופעה מרשימה בענייני מחשבה ונפש. המחשבה נתפסת כמעין עלייה של רעיון ממקום נמוך נסתר למקום גבוה: התודעה. במסכת בבא קמא שואלים: "וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות?" והמתפלאים אומרים, לעיתים בהתחסדות, שדבר מה 'לא יעלה על הדעת'. עניין אחר 'עולה בזיכרוננו' או 'עולה על רוחנו', ונושא חשוב 'עולה על הפרק', כלומר, הופך חלק מהשיח הציבורי, ואפילו 'עולה לכותרות'. הבלש או החוקר מחפש רמזים, ובשלב מסוים מכריז: 'עליתי על משהו', הרחבה של 'עליתי על עקבותיו', שהוא תיאור פיזי של הליכה בעקבות מישהו.

היהדות משתמשת בפועל לצורכי הידור וכבוד. המברך ברכת כוהנים בבית הכנסת 'עולה לדוכן'. הקורא תורה בציבור 'עולה לתורה', וכזהו גם חתן הבר מצווה. מי שמכבד את מצוות הרגלים 'עולה לרגל', לירושלים או למֶכָּה. ובל נשכח את אליהו הנביא, אשר "עלה בסערה השמיימה".

העלייה זכתה למימוש מיוחד בז'רגון הציוני. לארץ ישראל 'עולים'. לא מהגרים, עולים. לשימוש הזו משמעות ערכית, ומקורו בתנ"ך, כמו בספר שופטים: "לְמִיום עלות בני ישראל מארץ מצרים". מי שעוזב את הארץ אינו עושה רילוקיישן אלא 'יורד', גם זה מסיפורי המקרא. גם באתוס ההתיישבותי 'עולים על הקרקע', לנקודת יישוב חדשה. עם זאת, דווקא הנגב נתפס כמקום נמוך, כמו בקריאה נשכחת "נוער הזהב, רד לנגב!" ואפרופו נוער: סיסמת הנוער והעובד והלומד היא "עֲלֵה והגשם" בהשפעת הביטוי המקראי "עֲלֵה והצלח", סיסמת המחנות העולים היא "עָלֹה נַעֲלֶה", מספר במדבר.

תחום שבו הפועל עָלָה מתפקד בהצלחה הוא הצבא. בצבא לא יוצאים או מתארגנים אלא 'עולים למסדר'. קיבלת תלונה, אתה עולה על טופס, עולה על מדים ועולה למשפט. נכשלת כישלון של ממש? עלית על טיל. 'טיל' הוא דימוי לעונש כבד, גירוש או מאסר. בלשון הקשר הצבאי מוכר הצירוף 'עלה מול', כמו בציטוט הבא: "מג"ד עלה מול סמי ואמר לו להתכונן ליציאה להסתערות לפי התוכנית".

עָלָה משמש בצבא גם בתחום ההיררכי, העלייה בדרגה. השימוש הזה מאפיין כל היררכיה, אזרחית כצבאית, ולפעמים גם לא פורמלית. לא עוברים מכיתה ג' לכיתה ד'. עולים כיתה. האלמוני 'עולה לגדולה', העני 'עולה מאשפתות' בעקבות ספר שמואל: "מֵקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון". וכאשר מתרחש דבר מה דרמטי זו 'עליית מדרגה'.

אחד השימושים הגורמים לנו להרים גבה הוא תחום הכספים והמסחר. מדוע השמלה 'עולה' חמש מאות שקל? מה הקשר בין מחיר מוצר לבין עלייה, פרט לעליית היד האוחזת בארנק או בשטרות מן הכיס? לשימוש הזה שורשים במקרא, שם נכתב בספר מלכים א': "שש מאות זהב יעלה על הצינה האחת", כשהכוונה לכסף המוּצא או המוּעלה מן האוצר. במשנה משתמשים גם ב'עולים לחשבון'. השימוש הפיננסי זוכה גם לדימויים הקשורים למחיר כלשהו. טרדות וסבל 'עולים בבריאות', ולפעמים 'עולים בחיים'.

ונקנח בצרור ניבים המייצגים דימויי עלייה. ברקע הניב יש מהלך כלשהו של מעבר למקום גבוה, אבל הדימוי הופך אותו לרעיון כללי.

"וַיאמֶר יהודה לשמעון אחיו: עֲלֵה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני" (שופטים א 3). הגורל הוא חפץ שאותו מעלים כדי להגיע להחלטה כלשהי או לגזור משפט, ומכאן 'עלה בגורל'.

"על בריקדות, קומו העפילו, קומו עלו נא צבא עמלים". שיר פועלים ישן. 'לעלות על בריקדות' משמש בשפות שונות במשמעות דומה: להתקומם.

מי שמשתלב במהלך אופנתי 'עולה על הגל', בדומה לגולש הגלים. מי שדרכו ברורה ורבת הצלחות 'עולה על דרך המלך'. מַעֲבָר לדרך מרכזית משמש גם בתחום התחבורה המודרנית: 'תעלה לאיילון', 'תעלה על כביש אחת'. מי שמתאושש ממשבר 'עולה על הפסים'. רצוי אגב שייזהר מן הרכבת. האופורטוניסט המצטרף אל מהלך מצליח או אישיות מובילה 'עולה על הרכבת'. לניב הזה כמו גם 'לקפוץ על העגלה' שורשים במערכות בחירות בארצות הברית במאה ה-19.

ויש גם עליות שהן כישלונות, ואולי עליהן נאמר 'ירידה לצורך עלייה'. מי שתוכניותיו השתבשו ולא הצליח להתקדם 'עולה על שרטון', המקור מתחום הימאות. במקרה אחר נאמר שמאמציו 'עלו בתוהו', היישר מספר איוב. על מי שדינו נחרץ להישמד נאמר כי 'עלה עליו הכורת', היישר מספר ישעיהו. הניב לקוח מתחום היערנות.

ונקנח בביטוי הנאה 'עלו בקנה אחד', כלומר, התאימו לדפוס או לכוונה מסוימת. המקור בחלום פרעה: "וַיַּחלום שנית, והנה שבע שיבולים עולות בקנה אחד, בריאות וטובות" (בראשית מא 5), וכאן כפשוטו: השיבולים עולות בקנה תבואה אחד. ההוראה המושאלת מופיעה בספרות הפרשנית מן המאה ה-18.

יש משפטים המספרים משהו על המציאות, החיים, העתיד, כל מה שתרצו. לאלה אנחנו קוראים 'משפטי חיווי'. יש משפטים שבהם אנחנו מבקשים לדעת משהו על המציאות, או על החיים, או על העתיד. אלה הם 'משפטי שאלה'. משפט השאלה מבקש לקבל בתגובה משפט חיווי. סידור העבודה הפשוט הזה אינו מספר את הסיפור המלא, בוודאי לא כאשר מדובר בשאלות. שאלות רבות אינן חיפוש אחר תשובה, אלא דרך להביע רעיון, טענה, תמיהה. השם הכללי שניתן להן הוא 'שאלות רטוריות'.

למשל, כאשר האם המודאגת שואלת את בנה "הכנת כבר שיעורים?", היא מצפה לתשובה: כן או לא. אבל כשהיא משנה מעט את הטון, או פונה בנוסח "עוד לא הכנת שיעורים?!" ואפילו "מתי כבר תבין שבלי שיעורים לא יוצאים לבילוי?!", ניתן להבין שהיא יודעת שהנער לא הכין עדיין את השיעורים. היא אינה מצפה לתשובה, אלא דורשת שיכין את השיעורים. מדוע היא פונה בשאלה? לשאלה יש כוח, היא מציגה אתגר, היא מעבירה את האחריות לנער, היא משיגה בדרך עקיפין יותר מפקודה בנוסח "עכשיו שב להכין שיעורים".

השאלה הרטורית היא אמצעי שיח עתיק. למעשה, היא אחת השאלות הראשונות בתנ"ך, המלא וגדוש בשאלות רטוריות. אלוהים שואל את קין "אֵי הבל אחיך?". התשובה היא "השומר אחי אנוכי?", ובכך הוא אומר "אינני שומר של אחי". השאלה הרטורית הזו הפכה למטבע לשון במגוון שפות.

השאלה הרטורית היא אסטרטגיה מקובלת להטחת עלבונות. פרעה המאוים על ידי משה שואל: "מי ה' אשר בקולו אשמע?" מכאן קצרה הדרך לשאלה מעליבה בדיבור ישראלי עכשווי: "למה מי אתה?", או התוספת המזלזלת 'מי' אחרי שם של אדם כלשהו כדי להדגיש שאין לו מעמד ואין מכירים אותו, על פי דפוס אנגלי. העלבונות הם חלק משגרת מלחמות ודו-קרבות. כך בדו-שיח המקדים בין דוד לגוליית:" מי הפלישתי הערל הזה, כי חירף מערכות אלוהים חיים?!"

בספר מלכים ב' מופיע סיפורו של אלישע הנביא. המלך עובר על החומה, ואשה מבקשת שיושיע אותה. הוא עונה לה: "מאין אושיעך, המן הגורן או מן היקב?" כלומר, אין לי מושג איך להושיע אותך. הצירוף 'מן הגורן ומן היקב' צלח את משוכת הדורות, והוא מרמז על היעדר שיטה.

ירמיהו שואל שאלה רטורית כואבת: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים?" ובמקום אחר: "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?", עוד פסוק שצלח את משוכת הדורות. בני ישראל הספקנים שואלים בלגלוג: "הגם שאול בנביאים?" אברהם שואל את אלוהים בתמיהה ובהתרסה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" בעלי עמדה יונית אוהבים לצטט שאלה רטורית מספר שמואל ב: "הלנצח תאכל חרב?".

גם חז"לינו אהבו שאלות רטוריות, והרי הרטוריקה הפולמוסית היא אומנותם. למשל, שרשרת השאלות של הלל הזקן ממסכת אבות: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" בר קיפוק, החכם התלמודי, אומר/שואל: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר?" אלוהים כועס על המלאכים השמחים על תבוסת פרעה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

ויש עוד: מה הועילו חכמים בתקנתם? מה לכוהן בבית הקברות? מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מי יגלה עפר מעיניך? כל אלה מציגים לא רק את האפקט המיידי של השאלה הרטורית אלא גם את המעמד היציב שלה בשפה, ואת כוחה להפוך למטבע לשון לדורות.

אחת השאלות הרטוריות המפורסמות בהיסטוריה היא זו של יוליוס קיסר, המגלה שברוטוס הוא בין המתנקשים בו: "הגם אתה, בני?" או בנוסח שייקספיר, "הגם אתה, ברוטוס?" שאלה רטורית, שהפכה תגובה לבוגדים לאורך כל הדורות.

"איפה הפרחים כולם?", שואל בוב דילן. "מתי הם ילמדו?" השאלה הרטורית כמשפט מחאה.

"אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש. איה אותה ארץ? איפה אותה שמש?" שואל בכאב ובאכזבה שאול טשרניחובסקי.

"לנשכחים ירווח, ולחיים ירפא, ושמש עוד תחליף קיצה וגם חורפה, אבל לאן נוליך את החרפה?" שואל נתן אלתרמן.

"למה פירקו את הפלמ"ח?" לכאורה שאלה לגיטימית, למעשה התרסה, אכזבה וכעס.

"אתם נוער אתם?" שאל אברהם שפירא. וגם השיב.

"סנוֹבּ, באילת כבר היית?" שאלת התרסה שהתפשטה כאשר ישראלים החלו לנסוע לחו"ל.

"תעשה מזה שבת?" שאלת התרסה אירונית שמקורה ביידיש: יש פרנסה מזה? גם: "מהיכן צמח זה חי?", נאמר על מי שאינו מצליח להתפרנס.

על אדם הרץ למשרה ציבורית עם קופת שרצים אומרים: "היית מוכן לקנות ממנו מכונית משומשת?"

הגשש הפגוע שואל: "מה אני, עז?"

ועל כל אלה אמרו אנשי חבורת לול בחידון התנ"ך שלהם: "מה הוא קופץ?"

פוליטיקאים מרבים להשתמש בשאלות רטוריות. הן נחשבות כלי דמגוגי וגם סוג של התחמקות מאמירה ברורה. עם זאת נשק השאלה הרטורית בפוליטיקה עלול להתגלות כחרב פיפיות. "אני לוזר?!" שאל שמעון פרס, והקהל הגיב בשאגה: "כן!" השאלה הזו רדפה את פרס כמעט עד סוף ימיו. "באנו לחלק ג'ובים?" שאלה לימור לבנת את חברי מרכז הליכוד. "כן", ענו לה. במקהלה.

שאלות רטוריות מקובלות בחיי היומיום, ורבות מהן הפכו למעין מטבעות לשון. חלקן נועדו להביע בוז וזלזול באדם שעשה דבר מה, לפעמים בן השיח. כך בשרשרת הבאה:

איזה זבוב עקץ אותו? איזו צורה יש לזה? איפה אתה חי? בשביל מה זה טוב? מה זה השטויות האלה? מה הוא חשב לעצמו? מה הסיפור שלו? מה העניינים אתו? מה הקטע שלו? מה יש לו? מה נפל עליו? מה עובר עליו?

קבוצה פורייה של שאלות רטוריות מזלזלת בעצם האמירה או השאלה התמימה ששאל הצד השני.

איזו שאלה?! כאילו דָה? מה השאלה? איפה זה כתוב? אתה מספר לי? נראֶה לך? מאיפה שלפת את זה? מה הסיפור? מה הקטע? מה הקשר בין מחט לתחת? מה הרעש? מאיפה לך? מה בוער? מה הלחץ? מה אתה רוצה מהחיים שלי? מה זה עסקך? נִרְאָה לך? מה כואב לך? אין לך בית? אין לך חיים? רוצה מכות?

ולקינוח, השאלה הרטורית של הרברבן. רברבנות ישירה אינה מתקבלת בסבר פנים יפות, אז מסווים אותה כשאלה.

איך אני בשבילך? איך אני? איפה מחיאות הכפיים? לא ככה? מה רע?

אתה הבנת את זה, ברוך?

בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות. אחת הסיבות המוצעות לכך היא שהעלילה במגילה זו מתרחשת בתקופת "קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים" (רות ב כג). השורש לק"ט חוזר על עצמו כמה פעמים במגילה זו, הן בבניין קל: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר" (ב, ח); והן בבניין פיעל: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד-הָעָרֶב" (ב, יז). הדבר מבוסס על מצוות הלֶקֶט, המצַווה להשאיר שיבולים שנפלו על האדמה בשעת הקציר לעניים שיבואו ללקט אותן: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט ט-י). כעת אציג לקט של מילים וביטויים מעניינים במגילת רות.

המגילה מתארת את הקשר המיוחד בין רות לחמותה נעמי. המילה חָמוֹת מופיעה במקרא רק במקום אחד אחר מחוץ למגילה (מיכה ז ו), וחוזרת במגילה פעמים רבות, למשל: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (ג, א). במקרא מילה זו מציינת רק את אֵם הבעל, אך בלשון חז"ל היא מציינת גם את אֵם האישה.

הפועל צָבַט מופיע רק במגילה: "וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי [=גרגירי תבואה קלויים המיועדים למאכל]" (ב, יד). פועל זה אינו משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, אלא במובן הגיש, הושיט. בערבית יש פועל קרוב שפירושו  אחז, תפס. הפסוק המצוטט לעיל מתאר את בועז אוחז במנת האוכל ומושיט אותה לרות. בלשון חז"ל הפועל 'צבט' משמש במובן 'אחז', לצד הצירוף ' בית הצביטה' במובן ידית שבה אוחזים בכלי: "מאי בית הצביטה? א"ר יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו, וכן הוא אומר: 'ויצבט לה קלי'" (חגיגה כ״ב ע"ב). גם כיום משמש הפועל הזה במובן  אחז או תפס משהו, בעיקר בין האצבעות, ולקח אותו (לדוגמה: "איכרים שישבו סביב השולחן צבטו באצבעותיהם גושים מן הלחם"). ואולם משמעותו העיקרית היא תפס משהו, בדרך כלל חלק של הגוף, ומעך אותו בחוזקה, בייחוד בין קצות האצבעות, למשל: "דוד משה צובט אותי בלחי". באופן מטפורי אפשר לומר שסיפור הליכתה של רות אחרי נעמי צובט את הלב.

בארמית השורש המקביל הוא צב"ת. משורש זה נגזרה מילה יחידאית נוספת במגילה – צֶבֶת, קבוצה של שיבולים,  הנתפסת ביד אחת: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ [=תשאירו עבורה] מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ " (ב, טז).

בלשון חז"ל נגזר משורש זה שמו של כלי האחיזה צְבָת, למשל: "בצבת של עץ" (משנה, עירובין י טו). במסכת אבות (ה, ו) לאחר תיאור עשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת בין השמשות", נכתב: "ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה". זהו מקור הביטוי צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. ביטוי זה  אומר שאין דבר שנוצר יש מאין, ולכל גוף או עניין יש גורם או סיבה (כפי שלשם עשיית צבת יש צורך להשתמש בצבת אחרת). לפי משנָה זו,  את הצְבָת הראשונה בעולם אכן ברא הקב"ה יש מאין. ביטוי זה משמש גם ככינוי לעניין סבוך שמרכיביו אחוזים זה בזה כשלשלת. מהשורש צב"ת נגזר גם הפועל צָבַת, המשמש בלשון הספרות במובן אחז אחיזה חזקה כאחיזת צבת, וכן במשמעות דומה לזו של 'צבט'.

במגילת רות מופיעה המילה מוֹדָע במובן קרוב משפחה (מהשורש יד"ע): "וּלְנָעֳמִי מידע (קרי: מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (ב, א). מילה זו מופיעה רק פעם נוספת במקרא, במשמעות מופשטת: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא (משלי ז ד). כמו כן, צורה נוספת יוצאת דופן מופיעה במגילה באותה משמעות:  "וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ" (ג, א). למרות סיומת הנקבה, צורה זו מתייחסת לבועז. בימינו המילה 'מוֹדע' משמשת כמילה ספרותית למכר, ידיד. במגילה מופיעה מילה נוספת במשמעות קרובה: "וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ"  (ב, יט). המילה מַכִּיר מופיעה רק פעם אחת נוספת במקרא, במשמעות מופשטת:  "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה, וְאֵין-לִי מַכִּיר" (תהלים קמב ה).

המגילה היא מקור גם לכמה ביטויים בעברית. לאחר המפגש של רות ובועז בגורן, נעמי אומרת לרות: "שְׁבִי, בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר" (ג, יח). ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא) פירש כך את הביטוי הזה:  "בעבור שכל הגזירות באות מן השמים, על כן יפול". זה מקור הביטוי נָפַל דָּבָר –  קרה דבר מה, אירע מאורע.

לאחר הולדת הנכד של נעמי, אומרות לה עליו נשות העיר: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ" (ד, טו). הפועל המקראי כִּלְכֵּל מופיע כאן במובן 'פִּרנס'. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי כִּלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתוֹ (של מישהו) – תמך בו ודאג לכל מחסורו לעת זקנה.

בפרק ד' מסופר כיצד בועז קונה את הנחלה של אלימלך (בעלה המנוח של נעמי) ובסוף תהליך הקנייה נכתב: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (ד, ז); כלומר: זאת העדות, ההוכחה לתהליך הקנייה. מפסוק זה נוצר נוסח הפתיחה המקובל לתעודות רשמיות וְזֹאת לִתְעוּדָה.

אפשר למצוא במגילה גם כמה ביטויים שמופיעים מעט גם בספרים אחרים במקרא. כאשר רות מזדהה בפני בועז, הוא אומר לה: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ג, יא). הביטוי אֵשֶׁת חַיִל מוכר לנו מפרק ל"א בספר משלי (והוא מופיע פעם נוספת באותו ספר, בפרק  יב, פס' ד ), אך רות היא הדמות המקראית הספציפית היחידה שזוכה להיקרא כך.

במקום אחר במגילה בועז ניגש אל "הגואל", קרוב המשפחה היחיד הנוסף של נעמי, שיכול למכור לו את הנחלה של אלימלך ולוותר על הזכות לשאת את רות לאישה: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (ד, א). הביטוי פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי מופיע עוד פעמיים במקרא, אך בהן הוא מציין מקום ולא אדם:  "אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי" (שמואל א, כא ג; וגם במלכים ב, ו ח). המילה 'פלוני'  נגזרה כנראה ממקור שמי המשותף לכמה שפות, כמו המילה פֻלָאן בערבית שפירושה 'מישהו'. פרשנים נטו לקשר את המילה הזאת לשורש פל"א, המתאר דברים לא ידועים ולא מובנים, כמו התואר 'פִּלְאִי' הנגזר משורש זה. גם האטימולוגיה  של המילה 'אלמוני' אינה ברורה לחלוטין. יש הגוזרים מילה זו מהשורש אל"ם שעניינו חוסר יכולת לדבר (וממנו נגזרה המילה 'אִלֵּם'), למשל ראב"ע בפירושו: "שאין לו שם ידוע אצל המדבֵּר".

אליעזר בן-יהודה התנגד לפירוש זה במילונו (כרך א', עמ' 255), והציע שאולי אין למילה זו משמעות מיוחדת, והיא נועדה רק להיות "לבת זוגה של פלוני", כמו בצמד המילים 'שצף קצף'. ואילו נ"ה טור-סיני, שערך את הכרך העשירי במילון, המכיל את המילה פלוני (עמ' 158),  סבר אחרת: לדידו, המילה 'אלמוני' היא הלחם של "אַל-מָן" במובן "אַל-מי, לא ידוע מי" (המילה 'מָן' פירושה 'מי' בערבית ובארמית).

אסיים באיחולי חג קציר שמח!

ברשימה הקודמת עמדה על הפרק הסוגיה הרחבה והמטרידה של המגדר העברי. הסוגיה הזו אינה רק לשונית אלא גם חברתית. היא קשורה לשאלה איך פונים לקהל מעורב, האם בדרך הדקדוקית הזכרית (ויש אומרים, הכללית או הסתמית), או בדרכים נוספות, והפתרונות רבים ויצירתיים.

סוגיה נוספת היא שאלת בעלי התפקידים ממין נקבה. האקדמיה ללשון קבעה כבר לפני שנים רבות שתפקידים ציבוריים יזכו לצורת נקבה כאשר בעל התפקיד הוא אשה: מנכ"לית, נשיאה. מרים נאור, שנבחרה למשנֶה לנשיא/ת בית המשפט העליון קראה לעצמה משנָה, וכפתה את השינוי גם על האקדמיה. בעקבות זאת נקבע גם כי ראש עיר או כל אשה העומדת בראש ארגון תיקרא 'רֹאשה'. ההחלטה עוררה ויכוחים סוערים. הנימוק החוזר נגד 'ראשה' הוא ש'ראש' הוא איבר בגוף, ועל כן אין לקבוע לו צורה נקבית. כנגד זה טוענים התומכים בשינוי, ש'ראש' היא מילה רבת משמעויות, פוליסמיה בלשון הבלשנים. המקור הוא אכן איבר בגוף, אבל המילה הרחיבה את משמעותה למשמעות בעל תפקיד, מנהיג, וזאת כבר בעשרות הופעות בתנ"ך, כגון "ונשוא פנים הוא הראש" (ישעיהו), 'ראש המטה' בבראשית, 'ראש הקהל' ו'ראש הממשלה' בלשון ימי הביניים, וכך עד ימינו.

גם בתחומים אחרים החלו לחדור צורות נשיות. בצבא יש לנו סמלת ורב-טוראית או רב"טית וסג"מית, ואפילו אלופה, אבל לא סרנית או סגנית. בבתי כנסת אורתודוקסיים כיהן רב ואשתו, שלא היה לה מעמד דתי, נקראה רבנית. בבתי כנסת רפורמיים יש גם נשים שהן באותו תפקיד. יש ארגונים או זרמים יהודיים המעדיפים את 'רבה', ואחרים את 'רב'. בעניין חזן ממין נקבה מקובלת הדרך הפשוטה – חזנית, אפילו בקהילות אורתודוכסיות.

לצד סוגיית התפקידים עומדת סוגיה קרובה, מקצועות. כאן מספקת העברית תשובה. אשה בעלת מקצוע תזכה בדרך כלל לצורת נקבה. רופא – רופאה, זמר – זמרת. צורות הרבים של משקל המקצועות מגוונות, ואין ביניהן העדפה דקדוקית. מול השַדָר והנגן פועלים שַדָרית ונגָנִית, מול הזַמָר והכתב עומדות כַּתֶּבֶת וזַמֶּרֶת. טַבָּח יכול להוביל גם לטבחית וגם לטבַּחַת, כמו בשירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ" הכותב על "נשיקת טַבַּחַת".

ויכוח סוער התגלע כאשר מירי רגב הכריזה על עצמה שהיא "לא גַנָּבָה". יש לומר שצורות נקבה במשקל גַנָּבָה אכן קיימות בעברית דוגמת מַכָּרָה, רַוָּקָה ואווזה. בראשית תחיית השפה היו התלבטויות האם המילים בנקבה בקבוצת בעלי המקצוע והעיסוק ייקראו בצורה המקובלת היום (חיילת, תיירת) או חַיָּלָה ותַיָּרָה. כמו כן כשהשורש הוא ל"ה או ל"א הסיומת היא -ה: רופאָה, מורָה. מילון בן-יהודה מביא לצד גַנֶּבֶת המופיעה בספרות ימי הביניים צורות נוספות: גַנָּבִית מן המדרש, הקרובה לצורות הנהוגות היום כמו נגנית, זבנית, סַפָּרית ועוד, וכן הצורה הנדירה גַנַבְתָּה. עם זאת הצורה התקנית והמקובלת היחידה הנהוגה היום, כמו ברוב מילות העיסוק והמקצוע, היא גַנֶּבֶת, כמו צַיֶּרֶת, פַּסֶּלֶת, זַמֶּרֶת, כַּתֶּבֶת וגַנֶּנֶת. ל'גַנָּבָה' אין קיום בעברית, לכל היותר אפשר לשמוע אותה בשפת ילדים.

העניין המגדרי במקצועות חורג מתחום הלשון, ומוביל אותנו לסיפור העמוק יותר: מה מספרת השפה על השוויון המגדרי. בתחום המקצועות, למשל, מוגדרות בחוק "פקודת הרופאים" מול "פקודת האחיות"; מראש נקבע שהמקצוע הנחות לכאורה הוא נשי. במוסדות שונים ובקיבוצים עמדו זה מול זה 'טבח' והיום 'שף' מול 'מבשלת'. 'גנן' עובד בטיפוח צמחייה – 'גננת' מטפלת בילדים. 'מזכיר' הוא בעל עמדה בכירה – 'מזכירה' עושה קפה ומתקתקת דוחות. מתוך רגישות לעניין קבעה האקדמיה ש'משיבון' תהיה חלופה ל'מזכירה אלקטרונית'.

צירופי לשון מציבים גם הם את אתגר המגדריות. כך, הביטוי "שבת שלום ומבורך" הטריד חוקרים רבים, שהרי השבת היא נקבה, ויש לומר "שבת שלום ומבורכת". על פי כמה בלשנים הצירוף "שבת מבורך" תקין. כאשר בודקים את מעמדה של השבת במקורות מגלים שלעתים השבת מקבלת צורת זכר, כמו בפסוק הידוע והמשפיע "שומר שבת מֵחללו" בספר ישעיה.

גם הביטוי 'מצח נחושה' מעורר שאלה, שהרי 'מצח' הוא שם בזכר. המקור בספר ישעיהו: "ומצחך נחושה", וכאן כבר התשובה לשאלה. 'נחושה' איננו שם תואר, נקבה של 'נחוש', אלא מילה נרדפת לנחושת, ויש כאן משפט שֵמָני פשוט האומר: מצחך הוא נחושת, ובהשאלה: אתה אדם עקשן.

בטלוויזיה נשמע, בפי שדרית ידועה, המשפט: "אני בנושא הזה בורה ועמת הארץ". לכאורה, אם גבר הוא עם הארץ, האשה היא עמת הארץ. אלא ש'עם הארץ' הוא צירוף בדרגת כבילות גבוהה, ולכן במקרה זה הוא מתייחס לגברים ולנשים כאחד. דווקא הריבוי אפשרי: 'עמי הארץ'. כך גם 'בר מינן' בהתייחסות לנפטרים, כאשר 'בת מינן' לנפטרת אינו קביל. ומה בדבר 'איש רוח'? האם ניתן לומר על אשה שהיא 'אשת רוח'? לכאורה, אין מניעה. אבל בפועל ביטוי כזה אינו מקובל.

יש גם צירופי לשון היוצרים בלבול מגדרי מאחר שמושמטת מהצירוף אחת המילים, שהיא הקובעת את מין הצירוף. התופעה הכללית קרויה אליפסיס, ועליה יורחב ברשימה נפרדת. בהיבט המגדרי נשמע למשל בתחום הספורט ש"הפועל אשקלון ניצח את…". צריך לומר: הפועל ניצחה, כיוון שמדובר בקבוצה, אבל 'הפועל', שהוא שם בזכר, מאפיל על מין הצירוף. ומדוע אומרים 'חנוכה שמח'? כאן דווקא נשמר מין הצירוף: "חג חנוכה שמח", בדיוק כפי שאיננו אומרים "פורים שמחים".

לקיבוץ מתייחסים גם כזכר וגם כנקבה. כשמזכירים את המילה קיבוץ נאמר: "קיבוץ ברעם שומר על עקרונות השיתוף". לעומת זאת, כאשר מוזכר רק שם הקיבוץ, הנטייה היא ללשון נקבה: "ברעם שומרת על עקרונות השיתוף". על מה ולמה? לא תמיד ההסברים הם בתחום הלשון.

נציב תלונות הציבור של השפה העברית מוצף בתלונות על כך שהשפה מדגישה שוב ושוב את ההבדל בין המינים, מעדיפה את הזכרים על הנקבות, מגלה חוסר רגישות לרוח הזמן ועוד כהנה. כל התלונות נכונות. יש רק בעיה אחת: אין נציב כזה. זו השפה העברית. ממוגדרת לאורכה ולרוחבה. לכל שם עצם מין מוגדר, הפועל ממוגדר, שם התואר הנלווה ממוגדר, נטיות הקניין, המושא ומילות היחס ממוגדרות, הריבוי ממוגדר, ועל כל אלה שולט חוק התאם המין והמספר, הקובע שהיסודות הנלווים לשם העצם יתאימו לו במינם ובמספרם.

המגדר הדקדוקי הוא תופעה חוצה שפות, אך במינונים משתנים. הונגרית ופינית, למשל, נטולות מגדר. בשפות ההודו-אירופיות המגדר הוא חלקי. באנגלית הפעלים נטולי מגדר, בני אדם ממוגדרים אך לא שמות התואר הנצמדים אליהם. בספרדית וצרפתית המִגדור רב יותר. בגרמנית יש גם לשמות עצם לא אנושיים מגדר, וה' הידיעה זוכה לשלוש גרסאות – זכר, נקבה וסתמי. בשפות הסלאביות המגדר מתבטא ביחסות בסוף המילה. אבל כל אלה אינם מתקרבים לרמת המִגדור של העברית ושל אחיותיה ממשפחת השפות השמיות.

איך מבחינים בעברית בין זכר לנקבה? כאן מעניקה לנו השפה קולב להיתלות בו: הסיומת. סיומת הנקבה בשפות השמיות היא ת'. בעברית היא מתממשת בשלוש דרכים. דרך הריכוך, ת' הופכת ה': ילד-ילדה, הת' חוזרת בסמיכות: ילדתי. דרך הסֶגול: תרנגול/לֶת, גבר/גברֶת. דרך החיריק: -ית: משאית, כפּית. אבל מה קורה כאשר אין סיומת, ובכל זאת מדובר בנקבה? צריך פשוט לדעת ש'אבן' או 'עיר', מסיבות השמורות ליוצרי העברית הקדומה, הן שֵם בנקבה. ואולי אפשר להיעזר בצורות הרבים: -ים לזכר, -ות לנקבה? כאן הבלגן חוגג. בעברית המקראית מילים רבות שמינן נקבה אבל הריבוי שלהן הוא זכרי, כמו עיר/ערים, אבן/אבנים, ואפילו כאלה שעוסקות בנשים או בנקבות בעלי חיים, כמו אשה/נשים, פילגש/פילגשים, נמלה/נמלים ועוד. ומצד שני: 'שדות' ל'שדה' הזכרי, 'אבות' ל'אב' הזכרי (כמובן) ועוד.

בקהילת שמות העצם גם חבורה מכובדת של מילים דו-מיניות: שמש, רוח, לשון, פנים, מטבע ועוד. בדרך כלל הדוברים מעדיפים להשתמש באחת האופציות. 'שמש' היא בדרך כלל נקבה, וכמוה 'מטבע' ו'לשון'. 'רוח' נשמרת בזכר בעיקר בשירה (רוח עצוב, רוח עזוב), ואילו בדיבור ובתקשורת הרוח נושבת והרוחות עזות. 'קרקע' נחשבת במקרא כנקבה, בתלמוד היא מופיעה גם כזכר וגם כנקבה, אך בעברית החדשה היא בעיקר נקבה, שלא לדבר על "קרקע בתולה". 'אות' היא מילה דו-מינית. בשלב מאוחר יותר של העברית החל להיווצר בידול בשימוש. 'אות' בזכר היא סימן כללי ("ניתן האות"), ברבים: אותות, 'אות' בנקבה היא סימן במערכת כתב, ברבים: אותיות.

לרוב בעלי החיים אין מילים נפרדות לזכר ולנקבה. זה בוודאי המצב בחרקים, שלאדם מן השורה אין דרך להבדיל ביניהם על פי המין. נקבת 'גמל שלמה' אינה 'נאקת שלמה'. 'זבובה' ו'יתושה' הן חידוש חביב אך לא תקני. השם 'צפרדע' חל על שני המינים. בתנ"ך 'דוב' מתייחס לשני המינים, ככתוב "שתיים דובים". היא מוגדרת על ידי מאיר שלו ומורתו "השגיאה הכי יפה בתנ"ך", אבל זו לא ממש שגיאה. 'דובה' היא כבר יצירה חז"לית.

המכשלה העיקרית המשגעת את דוברי העברית היא סוגיית המספרים. כאן סיומת הנקבה חלה דווקא על הזכר. למה? נציב התלונות לא עובד כבר, שכחתם? הבלבול רב, ולכאורה מקיף עד כדי כך שהגיע הזמן לשנות את כללי הדקדוק העברי. עם זאת, בדיקות ומחקרים מעידים שהיקף תופעת הדיבור הזו אינו עולה על שליש. בשפה הצבאית שיבושי מין ומספר בולטים מאוד כשמדובר בספירת זמנים: "שלוש חודש". עם זאת, גם המחקר על השפה הצבאית מגלה שבשני שלישים ממופעי הדיבור של חיילים המספר נכון, ובכל מקרה כמעט תמיד זהו מספר נקבי הנצמד לשם זכרי (עשר בתים), ולא להפך (עשרה אבנים).

ומה עושים עם מילים לועזיות, שלא ירדו מן השמים עם תו מין עליהן? בדרך כלל מילים לועזיות הן בזכר. אינטרס משותף, סופרמרקט עירוני, חומוס אסלי, הומור שחור. סיומת -ה במילים לועזיות רבות מאפשרת לראות במילים אלה נקבה דקדוקית. האנציקלופדיה עברית, הפסיכולוגיה קלינית, הטחינה גולמית, הבסטה בשוק פתוחה משמונה בבוקר, והזברה לובשת פיג'מה.

שני עניינים נוספים המענים את דובר העברית הן צורות הזוגי וכינויי הרמז. צורות זוגיות יוצרות אי הבנה ותחושה של טעות מתמשכת. מינו של שם תואר זוגי הוא בדרך כלל בנקבה, בעיקר באיברי הגוף, אך לעיתים הוא בזכר, בדרך כלל על פי מינה של הצורה ביחיד. 'משקפיים' ו'אופניים' הם זוגי זכר. 'גרב', מילה שחידש בן-יהודה בעקבות הערבית, היא שם בזכר, ומכאן 'גרביים עבים'. השימוש הרווח יותר בציבור, בשפה המדוברת וגם בפרסומים כתובים רבים הוא בנקבה: 'גרב לבנה', 'גרביים שחורות'. נתן אלתרמן כתב על המשקפיים, בביצוע אריק איינשטיין: "בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכול תמים". למשוררים מותר.

ומה בדבר כינויי הרמז? זה או זו? אלה או אלו? התשובה פשוטה: כאשר איננו יודעים מהו האובייקט שעליו מצביעים, השימוש יהיה בצורת הזכר, הנחשבת הצורה הסתמית או הניטרלית. כאשר אנחנו יודעים במה מדובר, ובעקבות זאת אם מדובר בזכר או בנקבה, חל כבר חוק ההתאם. "אמא, מה זה?" (שואל הילד שאינו יודע במה מדובר); "זאת פיצה" (עונה האם). לעומת זאת אין כל  הבדל בין 'אלה' ו'אלו'. 'אלה' היא מילה מקראית נפוצה לרבים ולרבות, שחדרה פה ושם גם לספרות התלמוד. 'אלו' היא מילה תלמודית באותו שימוש דו-מיני, והיא אינה מופיעה במקרא. בעברית של ימינו אלה ואלו דברי אלוהים חיים.

ועוד הודעה, חברים. כן, אין כל בעיה עם "הבנות ילכו", או "הערים יתפתחו". צורות הנוכחות והנסתרות בעברית אפשריות בשתי דרכים: בדרך הזכרית-כללית, ובדרך הנקבית. לשתי הצורות שורשים במקורות, ולשתיהן תו תקן מדאורייתא.

ברשימה הבאה: על בעלי מקצוע וצירופי לשון בין זכר לנקבה.

בעקבות מגפת הקורונה כולנו מְצֻוִּים להקפיד שבעתיים על ההיגיינה של כפות הידיים, גם בעזרת רחצה וניקוי בג'ל וגם בעזרת כפפות. את המילה 'כְּפָפָה' טבע אליעזר בן-יהודה, והיא נגזרה מן המילה המקראית 'כַּף' (במובן 'כף יד').

למילה 'כף' יש מקבילות בשפות שמיות רבות. היא מופיעה פעמים רבות במקרא במובן 'כף יד', וכן בצירוף 'כף רגל'. היא מציינת במקרא גם כף רגל של בעל חיים, למשל: "וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא כד). ברבדים מאוחרים יותר של העברית, גם המילה כַּפָּה משמשת במובן זה. המילה 'כף' מופיעה במקרא גם במובן כלי קיבול קעור, לדוגמה: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז יד). ברבדים מאוחרים יותר החלה מילה זו לשמש גם במובן כלי לאוכל, למשל: "ניטל המזלג, טמאה מפני כַּפָּהּ" (משנה, כלים יג ב). בעברית החדשה נגזרה מהמילה 'כף' המילה 'כַּפִּית'. צורת הריבוי של המילה 'כף' במובן 'כף יד' היא 'כַּפַּיִם', ובשאר משמעויותיה – 'כַּפּוֹת'. במקרא מופיע פעם אחת הצירוף  'כַּפּוֹת תְּמָרִים' (ענפי תמר, לולבים) בתיאור ארבעת המינים של חג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [של החג] פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג מ). ענפי התמר מכונים 'כַּפּוֹת' כי צורתם דומה לכף יד פתוחה. בדומה לכך, בלטינית המילה palma משמשת הן במובן 'כף יד' והן במובן 'עץ תמר', ומכאן נתגלגל כפל המשמעויות הזה למילה palm באנגלית. גם האות 'כָּף' נקראת כך כי בכתב העברי הקדום הייתה צורתה כצורת כף יד.

המילה 'כף' במובן 'כף יד' מופיעה בביטויים רבים במקרא. מפאת קוצר היריעה נזכיר כאן רק את אלה הרלוונטיים ביותר לתקופה זו. בביטויים אלה שמירה על ידיים נקיות משמשת כמטפורה להתנהגות מוסרית נאותה. בתואר "נְקִי כַפַּיִם" (תהלים כד ד) מכנים מישהו ישר, הגון, שאינו מושחת. תכונות אלה מכונות 'נִקְיוֹן כַּפַּיִם', לפי הפסוק: "בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ ה). הביטוי 'רָחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּיו' פירושו במקרא 'נשמר מחטאים', בין היתר: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (תהלים כו ו). ואולם בלשון ימינו משמעות הביטוי השתנתה, ופירושו הוא טען שהוא חף מפשע, התנער מכל אשמה. דברי דוד במזמור תהלים (ז, ד) "אִם-עָשִׂיתִי זֹאת, אִם-יֶשׁ-עָוֶל בְּכַפָּי" הם מקור הביטוי  עַל לֹא עָוֶל בְּכַפּוֹ (כלומר: בהיותו חף מפשע).

בלשון חז"ל נוסף הצירוף 'כַּף הַמֹּאזְנַיִם': כל אחד משני המשטחים (בדרך כלל דמויי צלחת) הנתלים משני צידי המאזניים שאיזונם בשעת השקילה מורה על שיווי משקל, למשל: "כדכתיב בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מִסּוּבִּין" (בבא בתרא צח ע"ב). צירוף זה מופיע גם במובן מטפורי של השוואה והכרעה באמצעות שקילה: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם" (משנה, אבות ב ח). כפות המאזניים משמשות כמטפורה גם לשקילה של נימוקים בעד ונגד מעשיו של פלוני. המִשנָה שצוטטה לעיל מפרקי אבות היא מקור הביטוי  'הִכְרִיעַ אֶת הַכַּף': הביא מחלוקת או מצב שקול לידי הכרעה. המילה 'כף' משמשת כקיצור ל'כף מאזניים' מטפורית מעין זו בביטויים חז"ליים, כגון: דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת (שפט אותו לחיוב): "והֱוֵי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א ו); והביטוי ההפוך דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה (ברכות לא ע"ב); הִטָּה לְכַף זְכוּת/ חוֹבָה: "אף הקב"ה אינו דן יחידי, שנאמר: 'וכל צבא השמיים עומדים עליו מימינו ומשמאלו' [לפי דברי הימים ב יח יח], אילו [=אֵלּוּ] מַטִּין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה" (ירושלמי, סנהדרין א א); וכן הִכְרִיעַ לְכַף זְכוּת/ חוֹבָה (למשל קידושין מ ע"ב). הביטוי 'כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם מְעֻיָּנוֹת' (כלומר: מאוזנות, שקולות) פירושו  מצב של איזון ושקילות בין דברים מנוגדים, לדוגמה במשל חז"לי על יום הכיפורים: "והקדוש ברוך הוא פורט את זְכֻיּוֹתֵיהֶם של ישראל, מהו עושה נוטל קנה של מאזניים [ושוקל] את העונות [=הָעֲווֹנוֹת] כנגד הַזְּכֻיּוֹת, והם נשקלים, העונות והזכיות, אילו כנגד אילו, ושתי הכפות של מאזנים נמצאים מעויינות"  (פסיקתא רבתי, מ"ה).

בלשון חז"ל המילה 'כף' מופיעה גם במובן כפפה המגינה על מי שמלקטים קוצים בידם: "כף לוקטי קוצים – טהורה" (משנה כלים כו ג).

חלק מהמילונים ההיסטוריים מקשרים בין המילה 'כף' לשורש כפ"ף, בגלל צורתם העגולה והכפופה של החפצים המכונים 'כף'. ככל הנראה, מהשורש כפ"ף נגזרה גם המילה 'כִּפָּה'. במקרא מילה זו מופיעה במובן ענף כפוף (כנראה של עץ תמר), בדומה לביטוי 'כפות תמרים', למשל: "וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה" (איוב טו לב). בלשון חז"ל היא משמשת במובן מבנה (בעיקר תקרה או גג) בצורה כפופה וקמורה של חצי כדור: "הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, אסור לבנות" (משנה עבודה זרה א ז). בין היתר, מילה זו מציינת גם מעין תא בבית הסוהר שתקרתו הייתה בנויה כך: "בית דין מכניסים אותו לכיפה" (משנה  סנהדרין ט ה). מילה זו מופיעה גם בביטויים  'כִּפַּת הָרָקִיעַ' (במדבר רבה ב יב) ו'מָלַךְ בַּכִּפָּה' – במקור, שלט בכל העולם שתחת כיפת הרקיע: "שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר" (מגילה יא ע"א). המילה 'כיפה' משמשת כבר בכתבי חז"ל במובן  'כיסוי ראש קטן ועגול' (שאף הוא בצורה כפופה וקמורה), אך במשמעות רחבה יותר מזו המקובלת כיום – כסוגים שונים של כיסויי ראש, גם לנשים: "לוקחין מן האשה בחמשה דינרין כדי שתקח בהן כפה לראשה" (תוספתא בבא קמא יא ג) וגם לגברים: "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ" (חולין קלח ע"א). בימינו, הכיפה היחידה המוכרת לנו כפריט לבוש לכיסוי הראש שלא למטרות דתיות היא 'כִּפָּה אֲדֻמָּה'.

סלנג על פי טבעו והגדרתו הוא שפה יתומה. למילת סלנג אין אבא ואמא, היא נולדת במה שקרוי "שורשי העשב", בשבת משמימה בבסיס צבאי, בשיח דוברי יידיש בינם לבין עצמם, בפאבים ובישיבות. ובכל זאת קיימת בסלנג הישראלי משפחה קטנה של מילים וביטויים שנקלטו היטב, שממציאם ידוע, וגם תאריך לידתם רשום. כל יצירה כזו קשורה בסיפור אישי של ממציאה, או בתוכנית כלשהי בכלי התקשורת, בדרך כלל סטירית, שבה הופיעה לראשונה.

גבר גבר. תוכנית הסטירה-פרודיה "ארץ נהדרת" תרמה לאורך שנותיה ביטויים ומילים לא מעטים שנקלטו בשיח, אבל רובם לא שרדו יותר מאשר עונה של הסדרה. זה מה שאירע ל"משלוחה" של לובה הקופאית, "דבר חלש" של חזקי המדריך ועוד. הביטוי העמיד והמצליח ביותר של מורשת התוכנית הוא "גבר גבר". במקור הוא נאמר על דמותו של שאול מופז, ולגלג על הגאווה הגברית-מאצ'ואית של הרמטכ"ל לשעבר. מאז הפך לביטוי מעצים ואירוני כאחד של המאצ'ו הישראלי. הצלחת הביטוי קשורה גם לדגם ההכפלה המוכר בשפה העברית מאז "האדום האדום" ו"סחור סחור" במקרא, ועד "משהו משהו" ו"שחקן שחקן" בסלנג העכשווי.

הכול דבש. ביטוי המציין מצב מושלם, לפעמים באירוניה, וניתן גם לסדרה בערוץ 2. את הביטוי הזה הגה דני בר שי, איש אופנה בעל שם, שההאנגר שלו ביפו קרוי באותו שם, "הכל דבש". בר שי ביקש להנציח את שמו בביטוי, ועל כן החל להפיץ את השימוש בראשי התיבות "דני בר שי": דבש, והפיתוח: הכול דבש. הביטוי תאם את רוח האור והאהבה של ימי הניו אייג', ונקלט היטב בשפה.

זרח מפרחוני. שייקה אופיר הביא למשחקי הלשון הישראליים את הספונריזמים, הביטויים המשוכלים, נוסח "חצי צוחה חצי בוחקת", "זהג נהיר" ועוד. מבין כל אלה הביטוי "זרח מפרחוני" בעקבות "פרח מזכרוני" הפך למטבע לשון עצמאית, והוא נשמע בתדירות רבה בשיח.

חשמלטור. אפרים קישון היה בין שאר מעלותיו אמן שפה. הוא יצר את הפועל 'גמז' שהפך למעשה לפועל עברי תקין, ואת הנטייה בריבוי 'אמשים' שהפכה סימן היכר של כתיבתו. אחד הביטויים שנכנסו לשפת היומיום היה 'חשמלטור'. קישון העביר את הדימוי של האינסטלטור כאיש תחזוקה המגיע באיחור, מבצע תיקון רשלני וגובה מחיר מופרז לתחום החשמל, וכך נוצר החשמלטור.

ישראבלוף. שלישיית הגשש החיוור על כותביה, נסים אלוני, יוסי בנאי ושייקה אופיר ואחרים, השאירה אחריה יצירה לשונית מתוחכמת ועשירה. היא גם השאירה חותם מסוים בסלנג הישראלי. לצד ביטויים כמו "שאלה שאלתית" ו"נשרוף את המועדון", הביטוי הנפוץ והמשפיע ביותר שלה הוא 'ישראבלוף', מילה המופיעה במערכון "השליח בבנק". המילה משמשת בכותרות עיתונים, בבלוגים, בתגובות ברשת ובשיחת יומיום. היא מופיעה כערך במילונים שונים, וביניהם במילון לעניינים פיננסיים, כשם להגדרת רכיבי שכר בעלי שמות פיקטיביים. 'ישראבלוף' הופיעה אפילו בפסיקה של בית המשפט העליון בפסיקת בג"ץ בעניין בתי העסק בשבת, מפי כבוד השופט אליקים רובינשטיין: "לעירייה … זהו פתרון של 'ישראבלוף' ברשות התורה".

לברבר. אחת המילים הנפוצות בסלנג הישראלי היא הפועל לְבַּרְבֵּר, לדבר ולפטפט ללא תועלת, ועל כך כתב נסים אלוני לגששים את "שירת הבירבור". על הולדת המונח כתב ביומנו עוזי נרקיס בספרו "חייל של ירושלים", השנה היא 1955: "באותה תקופה רשמתי לעצמי שורה של חידושים לשוניים. אחד מהם נולד לאחר מינויו של סא"ל שמואל גלינקא כראש ענף מבצעים. באחד הימים חיבר גלינקא פקודת מבצע לפעולה ושמה "ברבור", שהתבטלה במהרה. חיים לסקוב, שהיה ראש אג"ם, דרש שנשלים בכל זאת את עיבוד הפקודה. אגב כך השתרבבה לניירותיו של גלינקא אות יו"ד מיותרת, ושם המבצע נשתנה ל'בירבור'. לסקוב התקצף, ואילו אני קפצתי על המציאה וגזרתי מן הבירבור של גלינקא את שם הפועל 'לברבר', דהיינו, לעסוק בעניין חסר תכלית וחסר תוחלת. החידוש נקלט במהרה בעגה הצבאית וחדר לימים גם לעברית היומיומית. זכורני שדיין היה מקפיד להגות את המילה על פי הכללים – בבי"ת ראשונה רפויה אחרי אותיות השימוש".

לפלף. אחיו הצעיר של היורם העברי, ואביו מולידו של החנון. ברנש חיוור פנים וחסר תעוזה המתגאה בהישגים אינטלקטואליים. את הביטוי המציאו אנשי חבורת "קומדי סטור", שפעלה בראשית הערוץ השני בשנות התשעים, בכיכובו של צביקה הדר. ה'לפלף' הולך עם 'עיגולָדים', הלא הם המשקפיים העגולים שהיו באופנה באותה תקופה.

שטרודל. הסימן המפריד בין שם המשתמש והדומיין בכתובת האינטרנט. השם הרשמי הוא at, או at-sign, אך בשפות שונות נקרא הסימן בשמות משונים, מזנב חזיר ועד אוזן חמור. 'שטרודל' במשמעות זו היא יצירה ישראלית, וממציאה הוא מהנדס מחשבים ותיק ושמו משה לוביאניקר, תושב גבעתיים. לוביאניקר עלה ארצה מפולין בשנות החמישים, החל לעבוד בחברת איי.בי.אם סמוך להיווסדה, נשלח ללימודי הנדסה בגרמניה, ולאחר זמן מה הפך מדריך בקורסים ללקוחות שלמדו את יסודות הטכנולוגיה החדשה. אחד הסימנים ששימשו בה היה הסימן @, שנקרא בשפה המקצועית small at-sign. במהלך אחד השיעורים, בשנת 1965, ניסה להקל על התלמידים לקלוט את שם הסימן ואמר להם: "תסתכלו, זה נראה כמו בצק של שטרודל, נקרא לזה שטרודל". "זו היתה הברקה רגעית", מספר לוביאניקר, "אבל תוך זמן קצר התפשט הכינוי החדש כמו אש בשדה קוצים". מאוחר יותר, בראשית ימי האינטרנט, חיפשו ברחבי העולם סימן המפריד בין המשתמש והשרת, וניתנו סימנים שונים, עד שהוסכם על @. השטרודל של לוביאניקר נדד משפת התכנות העברית לשפת משתמשי הרשת, והפך נחלת הכלל.

תכמן. תכונה ישראלית מצויה של מי שמצטיין במניפולציות ובהשגת מטרותיו בדרכים בנוסח "כשר אבל מסריח". הפועל נטבע על ידי איש חיל האוויר שלמה ברק בשנת 1958. בחיל היה נהוג אז הווי של מתיחות מתוחכמות. ברק חיפש לכך שם ויצר את ראשי התיבות 'תכמון', ראשי תיבות של הצירוף 'תכנון מכמונת'. המילה החדשה זכתה לטקס השקה חגיגי בבסיס חיל האוויר שבו שירת ברק. בעקבות 'תכמון' נולד הפועל לתכמן, וכן התכמן והתכמנות. המילים נכתבות גם בחי"ת, תחמן ותחמון, אך המקור כאמור בכ"ף. מאז סובבים חיינו סביב משולש רב-עלים: התכמן, הפרייער – והקומבינה שביניהם.

 

אלפים רבים של שירי זמר נכתבו בעברית מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. אלה זכו לכינוי מטרייה: "הזמר המוקדם". מאגר היצירה האדיר הזה גם מצא מערכת מסורה שעוסקת בשימור ותיעוד שלו: זֶמֶרֶשֶת.

לזמר המוקדם היה תפקיד, ואפשר לראות בו אפילו חטיבה מגויסת. השירים נועדו ללוות את המפעל הציוני המתגשם, להשתלב במערכת החינוך של הדורות החדשים, וגם להוות סוכן לשוני, אמצעי להנחלת השפה. כאן מצוי הבדל ברור בין המוזיקה הישראלית מקום המדינה, שנטתה בעיקר לשפה פשוטה ונגישה. בזמר המוקדם המצב הפוך: מילים גבוהות הועדפו על פני מילים נפוצות, והזמר חידש צורות ארכאיות, בעיקר מהתנ"ך. כך, סברו הכותבים, יחזור הנוער לשפה העתיקה דרך המוזיקה והחוויה.

השירים הראשונים שנכתבו רוכזו בשנת 1895 בשירון בשם 'שירי עם ציון'. מתוך קרוב לאלף שירי הזמר המוקדם, כ-10% הם הלחנות של פסוקי תנ"ך, רובם משיר השירים, תהלים וישעיהו. השירים החדשים שנכתבו היו, רובם ככולם, שירי 'אנחנו', ולמעשה – שירי 'אנו'. עולים יחד ארצה, עובדים יחד, רוקדים יחד – ושרים יחד. שיר המפתח היה "אנו באנו ארצה", ולאנשי העליות הראשונות קראו בלגלוג מסוים דור ה"אנו באנו". לאנשים בשירים אלה אין שמות, וכמעט לא נכתבו שירים על היחיד ועל אהבותיו ומצוקותיו. לצד "אנו באנו" העולים נסחפו בשירים כמו "אנו נהיה הראשונים", "נבנה ארצנו, ארץ מולדת", "אנו כובשים את החוף והגל", " אנחנו, החלוצים, נבנה את תל אביב" ועוד ועוד.

המילים המרכיבות את שירי הזמר המוקדם הן ברובן המכריע מהתנ"ך. למעשה, רק כל מילה עשירית בזמר המוקדם אינה מן התנ"ך. חלקן משרתות באופן ישיר את המפעל הציוני. כך, למשל, אירע למילה 'חלוץ', שנשאלה מהתנ"ך במשמעות מי שהולך לפני המחנה. על פי הזמר המוקדם לא היה קל להיות חלוץ, וגם לא לקלוט את החלוצים שהסתערו על המולדת הנכספת: "חלוץ הנני, חלוץ רועה רוח, בלי בגד ובלי נעל, ובלי דג מלוח". 'דג מלוח' היה כינוי לעניבה, סמל הבורגנות, שם שניתן לה בעקבות דימוי דומה ברוסית.

המילה 'מעפיל' היא יצירה של הזמר המוקדם שהפכה למותג ציוני. הפועל 'להעפיל' מופיע פעם אחת בתנ"ך, "ויעפילו לעלות אל־רֹאש ההר" (במדבר יד 44). את המשמעות החדשה הקנה לו לוין קיפניס. בשנת 1919, והוא בן 25, כתב את השיר "אל ראש ההר", בעקבות טיול לצוקי מדבר יהודה, וברמז לקשיי העלייה בימי הטורקים: "אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי? מֵעֵבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צֶבי. העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!" לאחר שנים הפך השיר להמנון העלייה להתיישבות בחניתה, ואחר כך להמנון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל והוא אף העניק לה את שמה: העפלה.

שירי זמר רבים נכתבו בשפה גבוהה. הכותבים השתמשו במכוון במילים נדירות מן התנ"ך, גם כשעמדו לרשותם מילים פשוטות יותר. בשיר המכונן "משאת נפשי" כותב מרדכי צבי מאנה "זיו חכלילי הוצק שמה", 'חכלילי' במשמעות בעל גוון אדום.  בשיר "את אדמה" נכתב: "תהי זיעתנו למטר רביבים". 'רביבים' היא אחד השמות המקראיים לגשם. במקרים של מילים נרדפות בחרו הכותבים להשתמש באפשרות הנדירה יותר. "שוב ירדנו אל העין לשאוב מים בשׂשׂון, כי הניבו שׂדותינו, ובֹרכו עשתרות הצאן". 'עין', ולא מעיין. 'ששון', ולא שמחה. 'גיל' היא בזמר המוקדם שמחה, ולא שנות חיי אדם. 'כר' היא שדה ולא מצע מיטה.

התרומה הלשונית המובהקת יותר של הזמר המוקדם היא הצורות. בתנ"ך כמה וכמה צורות דקדוקיות שכמעט אינן משמשות בעברית החדשה, בזמר המוקדם הן מופיעות שוב ושוב. הבולטת ביותר היא העתיד והציווי המוארך נוסח "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר" משיר השירים, "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" מישעיהו ועוד. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס בשיר "עלי עין שוקֵקָה" כותב "גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי שילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל: "קום התנעֵרָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס משתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עורה" בשירו "עוּרָה ישראל". מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לאלה אין בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא" ובו השורה: "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". בשיר המאוחר יותר, "מלאך מסולם יעקב", כותב יורם טהרלב: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". לצורות האלה אין כאמור בסיס דקדוקי בתנ"ך.

קבוצה נוספת של צורות שהתיישנו והתחדשו בזמר המוקדם, בעיקר בפעלים, היא צורות ההפסק. בתנ"ך כשמן כן הן: הן מופיעות בסוף פסוק. בעברית החדשה הן נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ. הן חוזרות בזמר המוקדם. כך בשיר "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". בשיר המרפאה של יהודה שרת לכבוד חנוכת המרפאה ביגור נכתב: "חברים וטף נכסָפו/ עד שבא זה היום/ כי שנים רבות חלָפו/ עד שקם היכל פתאום". לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

יש גם צורות מקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור". רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַך". אריה יחיאלי: "תְהִי זיעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". לשימוש ב'הך' אפקט אונומטופאי, המזכיר את צליל המכה.

בתנ"ך נפוץ מאוד השימוש בה' המגמה. השימוש הזה התיישן ונשאר רק במילים קבועות כמו 'הביתה', 'קדימה', צפונה, העירה ועוד.  בזמר המוקדם אפשר למצוא רבות כאלה: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה".

לצד הצורות המיושנות הרימה ראשה בגאווה בזמר המוקדם ההגייה האשכנזית, שנדחקה מפני ההברה הספרדית. לא מעט שירי זמר אהובים נכתבו והושרו בהברה אשכנזית, מ"משאת נפשי" ו"שחקי שחקי", דרך "אנו נהיה הראשונים" ו"במחרשתי", ועד ההמנון הלאומי, התקווה. ציונה רבאו מספרת כי כאשר השמיעה לרופא הגימנסיה העברית שאול טשרניחובסקי את השיר "שחקי שחקי" בהברה ספרדית נזף בה בזעם וטען: "אני כתבתי שיר, את נואמת נאום".

לצד השפה הגבוהה, הפאתוס והרומנטיקה, הזמר המוקדם המתועד בזמרשת מלא הומור משגע, ויש בו חטיבה נכבדה של שירי שטות. אחד מהם אף יצר מונח זמר ישראלי: צימרמן, כתיבה נטולת מקצב, שאין בה התאמה בין המילים והמנגינה, בעקבות "השיר על צימרמן".  כמה דוגמאות מני רבות:

"אני מכיר ג'קג'וק קטן/ ג'קג'וק מאוד יפה./ בבוקר הוא אוכל דייסה/ ושותה קפה".

"מגרד לי פה, מגרד לי שם, מגרד לי בישבן". בגירסה לא מתועדת: בקטן.

"חורני חורני/ הולך ברחוב ושר/ ואחריו כושי קטן,/ קטן כמו עכבר".

חטיבה אהובה במיוחד המתועדת בזמרשת היא שירי הג'יבריש.

"גּוּנִימָא, גּוּנִימָא, אַמְבָּוֶוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה".

"גַּלְדֶּן גַּלְדֶּן גִּידִי גִּידִי גַּלְדֶּן/ גַּלְדֶּן קָרָיוּ, קָרָלָיוּ".

והמוכר מכולם: "צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונג/ הה צ'ו צ'ו צ'ו ברל'ה/ ברל'ה, שמרל'ה/ הו הו הו הו".

כבר נכתב כאן בעבר לקראת פורים על מילים המופיעות במקרא רק במגילת אסתר, אך טרם עסקנו במילה שימושית מאוד, הן בכתבי הקודש והן בענייני חול, שגם אותה תרמה לנו המגילה – המילה פָּרָשָׁה.

מילה זו מופיעה פעמיים במגילה: בפעם הראשונה – בשיא המתח, כאשר מרדכי מספר לסריס המלך על גזירתו של המן, כדי להעביר את הידיעה לאוזניה של אסתר: "וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת  פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (קרי: בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם" (פרק ד, פס' ז);

ובפעם השנייה – בסיכום הספר בפרק י': "וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי" (פס' ב).  משמעות המילה בפסוק זה היא 'עניין, נושא, השתלשלות והתפתחות של דבר', והיא משמשת כך גם בלשון ימינו, כאשר אמצעי התקשורת מסקרים "פרשה חדשה" בכל פעם. עם זאת, יש המפרשים את הצירוף "פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף" במגילה במובן 'כמות/סכום הכסף'.

למילה זו יש משמעויות נוספות בעברית שלאחר המקרא: 'פסקה קטנה בספר התנ"ך'; 'חלק בספר מספרי המקרא שהוא נושא בפני עצמו', כגון פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה; וכן פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, שהיא חלק מספר התורה. פרשת השבוע נחלקת לשבע פָּרָשיות (פסקאות), כמניין העולים לתורה בשבת.

במשמעות זו נפוצה אפוא צורת הריבוי 'פָּרָשיות', הנהגית לעיתים גם 'פַּרְשיות', וממנה נגזרה גם צורת היחיד  פַּרְשִׁיָּה. למילה זו נוספו גוני משמעות מיוחדים בלשון ימינו: אירוע או התרחשות, בדרך כלל בעלי אופי מיוחד או שערורייתי, כגון "פרשיות גבורה", ולהבדיל, "פרשיית שוחד"; וכן כקיצור של הצירוף  פַּרְשִׁיַּת אֲהָבִים.

רוב המילונים מציגים ביחד את המשמעויות השונות של המילה 'פרשה', אך מילון בן-יהודה מפריד ביניהן בהנחה שהן נגזרו משורשים היסטוריים שונים: לפי הנחה זו, המילה 'פרשה' במגילת אסתר  נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'אמירה ברורה' (וממנו נגזרו המילים פֵּרוּשׁ ומְפֹרָשׁ); ואילו המילה 'פרשה' במובן 'חלק בספר' נגזרה מהשורש פר"שׁ שעניינו 'פילוג וחלוקה' (וממנו נגזרו המילים פְּרִישָׁה, הַפְרָשָׁה ועוד).

ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, אך גורס שיש קשר ביניהם:  לדבריו, המשמעות הראשונית הייתה 'להפריד, לחלק', וממנה נגזרה המשמעות 'להבחין, לומר בבירור'.

לדעת חלק מהחוקרים, השורש פר"שׁ במובן 'אמירה ברורה' קשור בהיפוך אותיות לשורש פש"ר (שממנו נגזר שם העצם פֵּשֶׁר). מילון בן-יהודה אף מקשר אותו לשורש פר"שׂ (בשין שמאלית), ומסביר זאת בכך שמשמעותו הבסיסית של הפועל היא "פשט ושטח את הדבר".

השורש פר"שׁ במובן  זה מופיע מעט פעמים במקרא. הוא מופיע פעמיים בצורתו הסבילה בבניין פֻּעַל: הראשונה:  "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ [אדם שנתפס מקושש עצים בשבת] בַּמִּשְׁמָר  כִּי לֹא פֹרַשׁ [כלומר: לא נאמר בבירור] מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו לד); והשנייה: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל" (נחמיה ח ח).

הדעות חלוקות האם המילה 'מפורש' בפסוק זה באה במובן 'באופן ברור וחד-משמעי' או במובן 'שהסבירו אותו'.

פסוק זה מתאר את קריאת התורה באוזני בני ישראל ששבו ארצה לאחר גלות בבל, ולכן חז"ל (מגילה ג ע"א) פירשו את המילה 'מפורש' כתרגום התורה לארמית, השפה שבה דיברו השבים לציון. השורש פר"שׁ מופיע במשמעות זו במקרא גם בבניין קל: "וַיַּנִּיחֻהוּ [אדם שעבר עבירה] בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'" (ויקרא כד יב), כלומר: כדי שיוגד להם בבירור מה יהיה עונשו.

בלשון חז"ל השורש הזה מופיע גם בבניין פיעל, בפועל פֵּרֵשׁ, הן במובן 'אמר בבירור', לדוגמה: "אף הוא פירש בשפתיו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'" (בראשית רבה צח ג); והן במובן 'הסביר, ביאר, הבהיר', למשל: "ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה" (ברכות כח ע"א).

בלשון חז"ל המשמעות הסבילה של הפועל מופיעה גם בבניין נִתְפַּעֵל (חלופה לבניין 'התפעל'), למשל: "לעולם אין תורה מתפרשׁת אלא למי שאינו קפדן" (מסכת כלה רבתי ה). שֵם הפעולה 'פֵּרוּשׁ' מופיע במגילות מדבר יהודה, לדוגמה: "אם לא ישמרו לעשות כְּפֵרוּשׁ התורה לקץ הָרֶשַׁע" (מגילת ברית דמשק), וכן בלשון חז"ל, בין היתר לאחר ב' היחס, כתואר הפועל  בְּפֵרוּשׁ באופן ברור וחד-משמעי, למשל: "אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריה, ואין מוציאין לחוצה לארץ" (משנה, שביעית ו,ה).

המילה 'פירוש' מופיעה בכתבי חז"ל גם במובן 'הסבר, ביאור': "רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים [=מהתקנות שתיקנו חכמי התורה שבעל-פה]" (סנהדרין פז ע"א). בימי הביניים החלו לפעול המְפָרְשִׁים, שכתבו פירושים למקרא, לתלמוד ולשאר מקורות היהדות.

הידוע מכולם היה רש"י, שאף חידש את המילה פַּרְשָׁן, בהתייחסו למפרשים אחרים בפירושו לתלמוד: "גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש" (פירוש רש"י לכריתות ד א, הכתיב במקור).

המשורר והפרשן אברהם אבן-עזרא כתב בשירו 'כּוֹכָב דָּרַךְ' לזכר רש"י: פֵּרוּש נוֹרָא [במשמעות חיובית] / שָׂם לַתּוֹרָה/ עַל כֵּן נִקְרָא/ פַּרְשָן דָּתָא", כלומר: 'פרשן הדת'.

זה משחק מילים על השם הפרסי הפרטי "פַּרְשַׁנְדָּתָא", המופיע במגילה (פרק ט, פס' ז) ברשימת שמות בני המן. לימים, עם תחיית העברית נוצר מהמילה 'פרשן' גם שם העצם המופשט פַּרְשָׁנוּת, ובימינו נגזר ממנה הפועל הדיבורי פִּרְשֵׁן.

הפועל הִפְרִישׁ מופיע פעם אחת במקרא: "אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" (משלי כג לב). יש המקשרים את משמעות הפועל בפסוק זה למשמעויות מאוחרות של המילה 'הַפְרָשָׁה', אך מילון בן-יהודה מקשר אותו עם שם העצם המקראי פֶּרֶשׁ, שמשמעותו היא צואת בעלי חיים,

למשל: "וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא" (שמות כט יד). לפי הקשר זה, משמעות הפועל 'הפריש' בפסוק לעיל היא 'הוציא צואה'.

מילה זו מקבילה למילה הערבית פַרְת' ולמילה הארמית 'פרתא', ואילו המשמעויות המאוחרות של השורש נוצרו בלשון חז"ל בהשפעת השורש פר"שׁ בארמית. (ככלל, העיצור ת' בערבית, הנכתב באות ث ונהגה בדומה להגיית th במילה think, מקביל ל-ת בארמית, ואילו  העיצור שׁ בארמית, מקביל לעיצור שׂ/ס בערבית, הנהגה כ-s).

לפי מילון בן-יהודה, רק בעברית החדשה החלו להשתמש במילים 'הפריש' ו'הפרשה' בהקשר הפיזיולוגי, כנראה בהשפעת השורש פר"שׁ בשתי המילים המקראיות האלה. כמו כן, המילה המקראית 'פָּרָשׁ' במובן 'רוכב סוסים' נגזרה ממקור אחר של השורש פר"שׁ.

ואלו המילים שנגזרו בלשון חז"ל מהשורש פר"שׁ במובן 'פילוג וחלוקה': הפועל פָּרַשׁ בבניין קל משמש במובן 'עזב מקום או נפרד מאדם', למשל: "הרי זה פורש למקום טהרה" (ירושלמי, ברכות ב ג); "לשניים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו [=נתקלו] זה בזה בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין" (שם, ט ה).

במסכת אבות (ב, ד) אמר הִלֵּל  הזקן : "אל תפרוש מן הצבור", וזה מקור הביטוי פָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּרלא השתתף עם הציבור כולו ולא נשא בנטל המוטל על הכלל (בעיקר בעת צרה, מחסור וכד'), העמיד את עצמו מחוץ לכלל. שם הפעולה פְּרִישָׁה מופיע בלשון חז"ל במובן 'התבדלות, התרחקות' (למשל: יומא ח ע"א-ע"ב), והשם המופשט פְּרִישׁוּת מציין צניעות וסגפנות, לדוגמה בצירוף "פרישות דרך ארץ",  המופיע בהגדה של פסח במובן 'הינזרות מאישה'.

הפועל 'הפריש' ושם הפעולה 'הפרשה' מציינים בלשון חז"ל, בין היתר, הקצאת חלק מיוחד מהרכוש לקבוצות מיוחדות, כמו כוהנים ולוויים, ולכן הם מופיעים בשמות המצוות הַפְרָשַׁת חַלָּה (הוצאת כמות כלשהי מן הבצק המיועד לאפייה, כמות שבעבר הוקצתה לכוהנים)   והַפְרָשַׁת  תְּרוּמוֹת  וּמַעַשְׂרוֹת  (של חלק מיבול הפירות והירקות).

הפועל 'הפריש' מופיע במשנה (גיטין ג ז) גם בהקשר של רכוש כספי: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן", ובלשון ימינו מדברים על הפרשת חלק מהמשכורת לקרן פנסיה. המילה הֶפְרֵשׁ מציינת בלשון חז"ל הבדל, למשל: "כשם שיש הֶפְרֵש בין חלון לחרך, כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות" (במדבר רבה יא ב), ובעברית החדשה נוספה לה המשמעות המתמטית 'התוצאה של פעולת החיסור'.

 לפי מילון בן יהודה, גם המילה 'פָּרָשה' במשמעותה כ'חלק מספר במקרא' נגזרת ממשמעות זו של השורש פר"שׁ: "לשון פרישה והתפלגות חלק מחלק".

בדומה לכך, הביטוי  פָּרָשַׁת דְּרָכִים (שמקורו גם בלשון חז"ל, למשל: ירושלמי סנהדרין ח ז) מציין מקום שהדרכים נפרדות ומסתעפות ממנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: