Feeds:
רשומות
תגובות

שפות אוהבות להסתתר בתוך שפות אחרות. ההסתתרות היא משחק של מנצחים. השפה המסתתרת עשתה את שלה, השפה שחדר אליה גורם זר נשארה שלמה וטהורה. להסתתרות הזו קוראים בשמות שונים, כמו תרגום שאילה, תרגום בבואה ושאילת משמעות.

במהלך ההסתתרות בעברית החדשה משחקת הגרמנית תפקיד חשוב. כך, למשל, האחות בבית החולים היא יבוא גרמני, שם נקרא המקצוע Schwester, אחות בדם וגם אחות במקצוע, בעקבות אחיות המנזר שעסקו בעבר בטיפול בחולים. גם 'בית חולים', 'קופת חולים' ושמות המחלות שלבקת חוגרת ואבעבועות רוח הם תרגומים מגרמנית. ומהי רגל שטוחה? פְּלאטפוּס. גרמנית, אלא מה. המילה 'מעמד' במשמעות קבוצה חברתית-כלכלית היא תרגום מגרמנית: Stand. חזירות במשמעות מעשה נבלה, היא כאן בעקבות הגרמנית: Schweinerei . ביידיש זהו יצור כלאיים: חזיריי. ולמה אומרים על משהו שהוא "נורא יפה"? זה פשוט תרגום מגרמנית, למשל: furchtbar nett,  נורא נחמד.

למה קוראים לכיתות בבית הספר התיכון 'חמישית' עד 'שמינית'? המקור הוא בשיטת בתי הספר בגרמניה, שהשפיעה על שיטת הלימוד ביישוב הישראלי בראשית המאה העשרים. אז התקיימו כאן שתי מערכות לימוד. בבית הספר העממי   (Folkschule) שנועד לכל, למדו הילדים מכיתה א' ועד ח'. בגימנסיה, היא בית הספר התיכון, למדו בעיקר ילדים למשפחות אמידות, ורובם החלו את דרכם בה בגיל שש. בגימנסיות התקיימו ארבע מכינות לקראת התיכון, המקבילות לכיתות ה' עד ח', והן נקראו הכיתה הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית. הכיתה שבה החלו לימודי התיכון נקראה על כן הכיתה החמישית, ואליה הצטרפו חלק מאלה שסיימו שמונה כיתות בבתי הספר העממיים. עם קום המדינה בוטלה השיטה, אך שמות הכיתות חמישית, שישית, שביעית ושמינית השתרשו, במקביל לספירה מ-ט' עד י"ב. תחום החינוך הביא אלינו מגרמנית גם את תעודת הבגרות, שנקראה בגרמנית 'תעודת בשלות', את גן הילדים (המקור, שגם אומץ באנגלית: קינדֶרגַרְטֶן), וגם את הביטוי "מתחת לכל ביקורת". בגרמנית היה  unter aller Kritik הציון הנמוך ביותר בתעודה.

ההשפעה העיקרית של הגרמנית המסתתרת היא בתרגומים של ביטויים, דרך נפוצה מאוד של מעבר משפה לשפה. לפעמים אלה אמרות קצרות מיצירות גרמניות, כמו "הכושי עשה את שלו", שמקורה במחזה פיאסקו של פרידריך שילר. עליו שר חיים חפר: "כן הכושי יכול כבר ללכת, כי הכושי עשה את שלו". גם האמרה הידועה "הניתוח הצליח, החולה מת" מקורה בגרמנית. וכששואלים "למה התכוון המשורר?" מדובר בשאלה גרמנית אירונית, המלגלגת על המורה לספרות.

לצד האמרות מלאה השפה במטבעות לשון קצרות המתורגמות ישירות מגרמנית. כך "ייסורי תופת", במקור: höllische Schmerzen.  הביטוי "עִם הלשון בחוץ" הוא ביטוי גרמני המדמה מי שמתאמץ מאוד להתנהגות הכלבים בעת ריצה. את 'צער העולם' יש מבטאים גם בשפת המקור: וֶלְטְשְמֶרְץ, ונמצא אפילו פועל עברי מתוך בלוג מיוסר:  "אני חושבת שאני מוַולטשְמֶרְצֶת".

שיווי משקל? זה מגרמנית. שיחת נפש (ובשפת הכיפות הסרוגות שַׂחְנָשׁ): גרמנית. שכל בריא? גרמנית, רק הרבה יותר ארוך:  der gesunde Menschenverstand. גם השקפת עולם, וזווית ראייה, ורוח הזמן, כולם לובנו על סדן החשיבה הגרמנית המורכבת, לפני שהשתלטו עליה הברברים.

קבוצה קטנה ומעניינת של מטבעות לשון עבריות מקורה בסיפורי המקרא. בגרמנית ובעקבות זאת בשפות אחרות הן זכו להוראה חדשה, וכך חזרו אל העברית. כזה הוא הביטוי "אות קין", שזכה בגרמנית למשמעות אשמה נצחית, למרות שבתנ"ך פירושו דווקא אמצעי הגנה. כך "בשורת איוב", וגם "סדום ועמורה" כסמל לרשעות וחטא, בעקבות הסיפור המקראי.

הגרמנים חובבים סוסים, וגם דימויי סוסים. הניב 'עמד על רגליו האחוריות' המרמז על התעקשות יתר מקורו בגרמנית: sich auf die Hinterbeine stellen. הביטוי שהתיישן 'רק סוסים חושבים', המתייחס למי שמשמיע דברי ספקנות וביקורת, הגיע מגרמנית. בזכרונות אחד החיילים ששירת בצבא הגרמני בתקופה הנאצית הוא מספר איך החדירו בו את מצוות הציות: "אחד הביטויים המפורסמים באותה תקופה בפי מפקדים היה: 'אתה אינך חושב, אינך סוס, ורק סוסים חושבים, כיוון שיש להם ראשים גדולים יותר'". יתכן שכאן גם מקורו של הצירוף הנפוץ 'ראש גדול', לציון מחשבה ויוזמה.

הגרמנית המסתתרת תופסת מקום גם בשיחת יומיום.  'אם כבר, אז כבר' נשמע בגרמנית קצר ופסקני: wennschon, dennschon . 'לאט אבל בטוח' מוכר בין דוברי העברית גם במקור: 'לַנגזאם לַנגזאם אַבֶּר זיכער'. ככה זה? so ist es.  ככה ככה? so so.  מה השעה? Was ist die Uhr?. שטויות במיץ עגבניות? בגרמנית אומרים Quatsch mit Sosse (פטפוט ברוטב). רֶצַח בעיניים? ישר מגרמנית. שד משחת, שהוא דווקא מחמאה, התגלגל גם הוא מגרמנית: Teufelskerl, ברנש מן הגהינום.

הגרמנים הם עם של גינונים, ולא מעט מאלה מצאו דרכם לשפת הנימוס הישראלית, שהשימוש בה כידוע אינו רב. 'אדון נכבד' היא יצירה גרמנית, גם 'גברת נכבדה'. לפני הארוחה אומרים בתיאבון, במקור הגרמני: Mit Appetit, עם תיאבון.  לצערי הרב? גרמנית:  zu meinem größten Bedauern. רַב תודות? פִילְן דַנְק.

חוזה מדינת היהודים היה דובר הגרמנית תאודור הרצל, וגם מדינת היהודים היא גרמנית במקורה, כשם ספרו: Der Judenstaat. נורדאו טבע את הביטוי 'יהדות השרירים' בקונגרס הציוני השני, בעקבות הביטוי הגרמני 'נצרות השרירים', שנועד לעודד אנשי דת נוצריים לעסוק בספורט. 'מגן דויד אדום' נוסד בשנת 1915 ונקרא אז בשם הגרמני Roter Davidstern. זאת בהקבלה לשם הארגון הנוצרי  הצלב האדום. ב-1936 השם תורגם, והיה לשמו של הארגון הישראלי.

הגרמנים אוהבים מלחמות, והורישו לתורת המלחמה שלנו את המונחים 'אגרוף ברזל', 'מלחמת בזק' (בליצקריג), 'מלחמת מגן', ואיך לא, 'משמעת ברזל' ו'משמעת עיוורת'. ולשם האיזון, גן החיות, תרגום של הביטוי הגרמני Tiergarten המוכר לכל מי שמשוטט בברלין, מציג לראווה את דוב הנמלים: Ameisenbär, את סוס היאור: Nilpferd ואת קוף האדם: Menschenaffe. אַלְזוֹ, דָאס איסט ווּנדֶרבָּאר.

60d8fad0039a06e628ced83487e06df6

כולם מדברים על האנגלית החודרת לכל פינה בחיינו. אנחנו נוטים לשכוח שהאנגלית הזו, האמריקנית-הגלובלית, היא שחקן חדש בזירת ההשפעות הלועזיות. בראשית תחיית השפה העברית ועד שנות השבעים של המאה הקודמת היא שימשה בשוליים. כמה שפות אירופיות היו חשובות ממנה בהתפתחות העברית החדשה לצד הערבית השמית, וביניהן רוסית, צרפתית, ובראש ובראשונה – גרמנית

איך הגיעה אלינו הגרמנית? תגידו, ייקים. יפה, אבל רוב הייקים הגיעו לארץ ישראל בשנות השלושים, כשהשפה העברית החיה היתה כבר מעוצבת למדי. גרמנית היתה שפת תרבות מרכזית במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, ועקבותיה צצים בכל פינה של שפות התרבות של אז, כולל העברית החדשה. הרעיון ללמד גרמנית בטכניון לא צלח, וגם הניסיון להשליט את תרבות גרמניה באמצעות האוניברסיטה העברית נכשל, אבל עד היום מילות המפתח של החינוך הגבוה הן סטודנט, קורס, סימסטר, סמינר, דוקטור ועוד ועוד – כולן בדרך ההגייה הגרמנית.

בכמה תחומים בחיי היישוב השתלטה הגרמנית על המילון, והיא יושבת שם עד היום. הראשון בהם הוא תחום הבניין, האדריכלות והשיפוצים. את המונחים האלה הביאו מהנדסים גרמנים, שבנו כאן בסוף המאה ה-19 בניינים מפוארים בעקבות ביקורו של הקיסר וילהלם השני בירושלים, כמו כנסיות דורמיציון ואוגוסטה ויקטוריה. בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בישראל אדריכלים חשובים שהביאו אתם תוכניות בנייה מגרמניה, וגם מילון מונחים גרמני. כך נותר עד היום בשפת השיפוצניקים, שמעטים מהם מתהדרים בסבא מברלין או מווינה, אוצר מילים גרמני עשיר. הטייחים מבחינים בין וואש פּוּץ, קראצפּוּץ ושטיינפּוּץ, ואינם שוכחים למרוח שְליכטה באמצעות שפַּכְטֶל, או כמו שאמרה הייקית הידועה מרגול "עשית לי שליכטה בלב". מתקיני הבָּלָטות (מילה ערבית דווקא, שמקורה לטיני: פְּלאטה) מקדישים תשומת לב לפוּגֶה, החריצים שבין הבלטות. שטיכמוּס הוא פלס העשוי צינור מים ארוך וגמיש, שבעזרתו משווים את גבהי הקירות בעת בנייתם. שטח מחוספס מגרדים באמצעות שמארגֶל-פּאפּיר, הוא נייר הזכוכית, הקרוי גם נייר לֶטֶש. עובדי חברת החשמל מורידים לפעמים את השַלטֶר, ופקידי משרד האוצר סוגרים את השיבֶּר, הברז המרכזי. המילה שיבֶּר קיימת בסלנג הישראלי גם במשמעות אחרת: מידת אורך הנמדדת ביד, ומקורה בערבית, שבה פירוש המילה הוא זרת.

תחום נוסף שבו הגרמנית מפגינה נוכחות הוא תחום הרכב, אם כי כאן שולטת האנגלית המנדטורית. וישֶר (מגב), פּישֶר (כינוי מתחכם למתקן התזת המים על השמשה) וגם וֶנטיל הגיעו מגרמנית, וכמוהן המונח שיצא מהשימוש צווישֶן-גז, גז ביניים. גם הרופאים אוהבים גרמנית, וככה הֶר דוקטור קורצשלוס ירשום רֶצֶפְּט לפציינט נגד הֶקְסֶנְשוּס, יריית המכשפה, ובעברית: גב תפוס.

מה הותירה הגרמנית לסלנג העברי הכללי? כאן יש בעיה. יש מילים רבות מגרמנית, אבל הן קיימות כמות שהן בשפה ששאבה מן הגרמנית חלק נכבד מן הלקסיקון, יידיש. האם נוכל לומר שמילים כמו שווּנג, דְרֶק, דוּרְך, פַיינשְמֶקֶר וכדומה מקורן ביידיש או בגרמנית?  כל אמירה נחרצת במקרה כזה תחטא ביוהרה. ובכל זאת נמלא מילון הסלנג של שנות החמישים, לפניהן ואחריהן, במילים גרמניות ללא תיווך היידיש. גבר לעניין היה אייזְן בֶּטון, בעיטה עקומה בכדורגל היא בעיטת פָאלְש, ונתח בשר מתעתע באטליז קרוי פאלש פילֶה. כשילדים של שנות החמישים רצו לקלל ולהעליב הם עשו זאת בגרמנית: דֶבִּיל, אימבָּצִיל ואידיוט הן במקורן דרגות מנת משכל, בשפה הגרמנית. השיעור מתחיל פּוּנְקְט בעשר ורבע, המדינה קאפּוּט, וחנוך לוין שר לנו בזו הלשון: "אני אומללה, כי אני לא יכולה, לנשק לי לי לי, בפּוֹפּוֹ שלי".

לא הכל נעלם. עד שהמציאה רבקה מיכאלי את "להיט" כל שיר במצעד הפזמונים היה שלאגר, וביטוי האכזבה "לא שלאגר" מככב עד היום. בפרסומת אומרים: "תביא בּיס", בגרמנית: נשיכה. "גוּטֶה גוּטֶה" הוא פעמיים כי טוב,  ומערבבי הקלפים כמו גם מי שעושה סדר חדש בארגון עושה פְרִיש מִיש.

גורל מיוחד יש למילה שְלאפשְטְוּנדֶה, מנוחת הצהריים הייקית הקדושה,  מילולית: שעת שינה. יוצאי גרמניה רבים טענו באוזני שהמילה אינה קיימת בגרמנית, וזו המצאה ישראלית. בגרמנית אומרים מיטאג-שְלָאפֶה, שנת צהריים. אז זהו, שלא. המילה שימשה בדרום גרמניה, ואף מצויה במילונים מימי הזוהר של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

יש מאכלים הנושאים בגאווה את שמם הגרמני. בראשם השְניצֶל, שילדי ישראל סבורים שבני ישראל כבר אכלו ממנו במדבר, שלא לדבר על יצור הכלאיים הלשוני "שניצְלונים". במעדניות שאינן כפופות לבד"ץ אפשר למצוא שינקֶן ושפֶּק, ובחנויות העוגות טוֹרט וקרֶמשניט. גם הגוגל מוגל בא אלינו מגרמניה. המשקה, העשוי מחלמוני ביצים לא מבושלות, יין, דבש ועוד, ידוע גם ביידיש ויתכן שהגיע ממנה לגרמנית, כיוון שהיה מוכָּר בין יהודי רוסיה. ויש הפתעה: goggelmoggel  הוא שמו הגרמני של המפטי-דמפטי, זה שנפל מן החומה ונשבר לרסיסים, בתרגום לגרמנית של הספר "עליזה בארץ המראות". יתכן שדמות הביצה של המפטי-דמפטי חברה לביצים שבמשקה, שהיה ידוע לפני הופעת הספר. תרגום אחר של המפטי-דמפטי לגרמנית הוא ווירגֶל-ווארגֶל.

שתי מילים מובילות במצעד הגרמנית של ישראל בשנות האלפיים. הנופש הישראלי בנוי היום על מוסד הצימֶרים. צימֶר בגרמנית הוא סתם חדר. בעברית הוא חדר אירוח, הגובה ממשפחה ממוצעת אלפי שקלים לסופשבוע, פלוס יתושים. המילה הגרמנית המובילה ללא תחרות בשיח המקומי היא שְטְרוּדְל. במקור הגרמני: מערבולת. בשלב השני, עדיין בגרמנית מקורית, המילה הועתקה לשמה של עוגה המזכירה בצורתה מערבולת. בשנות השישים עמד משה לוביאנקר, מהנדס בחברת יב"ם ולימד פרחי תוכנה את שפת התכנות. שרטט על הלוח את הסימן @, הביט בו ואמר: זה נראה ממש כמו העוגה הזאת, שטרודל. המתכנתים אהבו וקלטו את המילה, ושלושים שנה מאוחר יותר היא פרצה לחיינו כסימן at באינטרנט. האקדמיה התחכמה והציבה מולה את כרוכית, שהוא שמה של העוגה. שטרודל, בינתיים, היא מילה מנצחת, והיא רק שלנו.

ברשומה הבאה: על הגרמנית המסתתרת בתרגומי שאילה, מרוח הזמן ועד שטויות במיץ עגבניות.

arroba7a5523e540cde0dcaede12d98c922b0c

מעט מילים בעברית נדדו לשפות העולם. חלקן מילים עבריות שהפכו לחלק מן היידיש, כמו כושר, גנב ודווקא. הקבוצה המשמעותית והוותיקה יותר היא מילים שנדדו לשפות העולם באמצעות ספר הספרים, התנ"ך. לא, העברית איננה השפה העתיקה בעולם, ולא, היא איננה אם כל השפות, אבל את התנ"ך אף אחד לא ייקח ממנה.

המילים שנדדו באמצעות התנ"ך הן רובן ככולן מילים מן הליבה התיאולוגית: הללויה, אמן, הושענא, תוהו ובוהו ואחרות, ומעל כולן המילה המובילה, ללא מתחרות: שבת. המילה שבת מופיעה במקרא 111 פעם, אבל לא בסיפור בריאת העולם. שבת מופיעה לראשונה בספר שמות טו, ובהמשך, בעשרת הדיברות, בצירוף "יום השבת". בפרק ב' בבראשית קרויה השבת "היום השביעי". על פי כמה מחוקרי היהדות, העובדה שהיא קיבלה מאוחר יותר שם שאינו מספר סידורי כמו יתר ימי השבוע מעידה על קדושתה. השורש הוא, כמובן, שב"ת, כנרמז מסיפור הבריאה.

התופעה יוצאת הדופן היא ששבת נדדה כבר בעת העתיקה לשפות שמיות אחרות. בדרך כלל התהליך הפוך: מילה עברית מצביעה על מילה שמית קדומה יותר, ארמית, אכדית או אוגרתית. שבת, כפי שמספר לנו האטימולוג ארנסט קליין, היא מילה עברית שהושאלה  לארמית: שַבְּתָא, לאכדית: שַבַּתוּ או סַפַּתוּ, למצרית: סמדת ולערבית: אֶלְסַבְּת. באכדית ובמצרית פירוש המילה הוא  "היום ה-15 בכל חודש".

מכאן נדדה השבת לעוד ועוד שפות על הגלובוס, ובכולן העבירה משמעות דומה: יום קבוע שבו חדלים מעבודה. היוונית אימצה אותה ראשונה: סַבָּתוֹן, הלטינית קראה ליום הקדוש סַבָּתוּם, ומכאן הדרך לשפות אירופה סלולה. סַבָּתוֹ באיטלקית, דִיסַפְּטֶה בקטלנית עתיקה, סַבָּדוֹ בספרדית ובפורטוגזית, סַמְבָּטוּם ברומנית, סוֹבּוֹטָא בסלאבית עתיקה, סוֹמבּאט בהונגרית, סָאמְדִי בצרפתית, זָאמְסְטאג בגרמנית ועוד ועוד. Sabbath האנגלית מוגדרת במילון אוקספורד כיום קדוש של מנוחה אצל היהודים, שנשמר מיום שישי בערב ועד מוצאי שבת, ואצל רוב הנוצרים – ביום ראשון. הסַבָּטָאריָאנים הם בני קבוצות נוצריות השומרות על השבת בדבקות כיום מנוחה קדוש. הביטוי האהוב על אקדמאים ברחבי העולם הוא סַבָּטִיקָל, שנת השבתון.

המילה שבת הפכה לחלק בלתי נפרד מן היהודים והיהדות. כך קראו היוונים בעת העתיקה לבית הכנסת סַבָּתֵיאוֹן, כי שם התכנסו היהודים כל שבת, וממנו התגלגל שמו של הנהר האגדי סמבטיון, שאינו מחלל את השבת. הסוֹבּוֹטניקים היו בני כת נוצרית-סלאבית ששמרה על השבת, וחלקה התגייר. הביטוי בראשי תיבות שה"י פה"י פירושו תירוצי קש. הוא נזכר במסכת מגילה, שם מספרים הגויים ימ"ש שבכל פעם שיהודי אינו עובד הוא מסביר להם "שבת היום, פסח היום". שלונסקי יצר מראשי התיבות האלה את הפעלים "שוהה ופוהה", כלומר, מתבטל. הביטוי מזכיר את הפתגם הצבאי על הרגלי החיילים הדתיים לעצור לתפילות באמצע מסע אלונקות: "קצת קשה אז דתיים".

סיפור מורכב מעט הוא שמו התלמודי של אחד מכוכבי הלכת, שבתאי. שבתַי מופיע כבר במקרא, בספרי עזרא ונחמיה, כשמו של אחד מראשי הלויים. אל החקלאות הרומי  סאטורנוס נתן את שמו גם לכוכב סאטורן, וגם ליום בשבוע: diessaturni, שהתגלגל באנגלית ל-Saturday.  בעקבות הלטינית קשרו חכמי התלמוד את היום בשבוע (שבת) לכוכב (שבתאי), בלי תיווך האל המיתולוגי. שמו הקדום האשורי של שבתאי הוא כַּיָוֻנ. השם הזה נשמר  בערבית והוא נקרא בשפה זו כיואן. לשם הכוכב הזה עקבות בתנ"ך: "וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם"(עמוס ה 26). אבן עזרא מסביר: "ומלת כיון ידועה בלשון ישמעאל גם כי הוא כיוא"ן, והיא שבתי, כי עשו לו צלם". הקשר בין שבתאי לבין יום השבת מפורט בכמה וכמה מדרשים תלמודיים. המקובל מן המאה העשירית שבתי דונולו כותב: "שבתאי, על אשר הוא קר ויבש למאוד, נתמנה על המיתה ועל העינוי, ונתמנה על יום השבת שאין בו כל מלאכה".

כמה וכמה שבתות זכו לשמות מיוחדים, בדרך כלל על פי פרשת השבוע שנקראה בהן. 'שבת בראשית' היא השבת הראשונה אחרי שמחת תורה. 'שבת הגדול' היא השבת שלפני חג הפסח. 'שבת זכור' היא השבת שלפני פורים, 'שבת נחמו' היא השבת שלפני תשעה באב ו'שבת שובה' – לפני יום הכיפורים. ב'שבת שירה' שבין עשרה לשבעה עשר בשבט קוראים את שירת הים. 'שבת חתן' היא השבת הסמוכה לחתונה, שבה החתן עולה לתורה. בימי הביניים זו היתה השבת שלפני החתונה, ואילו אצל הספרדים החתן עולה לתורה בשבת שאחרי החתונה. היום מקובל גם בקרב אשכנזים לכנות את השבת שאחרי קיום החופה כ'שבת חתן', והשבת שלפניה 'שבת כלה', בגירסה הדתית למסיבת רווקות. 'שבת כלה' היא גם השבת שלפני חג השבועות, שהרי עם ישראל קיבל אז את הכלה הנצחית, התורה.

היום מככבת השבת בביטויים המספרים על ההווי המיוחד של קבוצות ותחומי חיים. כאשר חרדי בא לבקר חבר חולה בשבת הוא מברך "שבת היא מלזעוק", על פי מסכת שבת בתלמוד. כשחרדי שואל חבר "תעשה מזה שבת?" הוא מתכוון לשאול אם יש בעניין שבו הוא עוסק פרנסה של ממש. אצל הקיבוצניקים שבת היתה יום חול שבו אין עובדים, בתמורה לתורנות מטבח או רפת בשבת. בצבא שבת היא היום הקדוש שבו אמורים לצאת לחופשה. 'שבת מטכ"לית' היא שבת שעל פי חוקי הצבא אין אפשרות לבטל אותה, ו'פין שבת', אותו חלק מתעתע של הרובה הנוטה ללכת לאיבוד, גורר אחריו ריתוק לשבת. ומה אומר המפקד לחייל שסרח עם היציאה לחופשה? לכל שבת יש מוצאי שבת.

ממתי מברכים 'שַבָּת שלום'? המקור הוא בתלמוד: "ורחמיו מרובין, ושבתו בשלום". על פי מילון גור הברכה מופיעה בספר של"ה (שני לוחות הברית) מאת ישעיה הלוי הורוויץ, שיצא בירושלים בשנת 1623. הברכה המוארכת 'שַבָּת שלום ומבורך' מופיעה לראשונה בספר "חמדת ימים", שיצא באיזמיר בשנת 1737. הנוסח עורר מחלוקת בלשנית, מאחר ששבת נחשבת מילה בנקבה. על פי חלק מהבלשנים הצירוף תקין, שכן במקורות השבת מקבלת לעיתים צורת זכר, כמו בפסוק הידוע מישעיהו 'שומר שבת מֵחללו'. אנחנו בעד שבת דו-מינית, יש מספיק ממנה לכולם.

Shabat

לכל מילה יש סיפור, אבל יש סיפורים ארוכים ויש סיפורים קצרים, והסיפור של המילה 'חולירע' ארוך למדי ומלא הפתעות. מדובר במחלה שהפילה חללים רבים גם במאה העשרים. מאות מיליוני חיידקים תוקפים את המעיים, מייבשים את החולה ואם אינו מטופל דינו נחרץ. חולירע שייכת לתחום המגיפות: כשהיא תוקפת היא מתפשטת במהירות ובתחומים רחבים. ירושלים הכירה את נחת זרועה במגיפה הגדולה של 1866.

שמה המדעי הוא כּולֶרָה אסיאתית, והיא נקראת על שם החיידק המפיץ אותה, Vibrio Cholerae. מקורה כנראה בהודו וסין, ומכאן שמה. כּולרה נהגית בהטעמה קדם מלעילית, בהברה הראשונה, ובכ' דגושה. יש גם סוגי כולרה התוקפים בעלי חיים וגורמים להם לאפאתיות ולצרות מעיים. הכולרה קשורה לאחת מארבע הליחות המפורסמות הקובעות על פי חוכמת יוון את המזג האנושי: הסנגוויני, המלנכולי, הכּולרי והפלגמטי. היוונים קשרו את המזגים לכל אחד מארבעת מיצי המרה. המזג הכּולרי, שהוא מזגו של הכעסן, קשור במרה הצהובה.

כשבאו חכמי ימי הביניים המאוחרים וסופרי ההשכלה לקרוא למחלת הכולרה בשם עברי נזכרו בצירוף עתיק: 'חולי רע'. הוא מופיע במקרא פעם אחת, בספר קהלת: "זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא". הדמיון בצליל ובמשמעות בין 'כּולרה' היוונית ל'חולי רע' המקראי היה מפתה, וכך החל להופיע בספרות העברית השם החדש למחלה: חולירע. הדמיון מתעצם עוד יותר בפולנית, שבה המילה נשמעה בכ' רפה ובמלעיל, ועוד נשוב אליה.

האפשרות לקרוא שם עברי למילה לועזית דומָה שיש לה גם קירבת משמעות הולידה מילים או צירופים נוספים, בעיקר בתקופת תחיית הלשון. כך נולד הצירוף 'דילוג רב' עבור הטלגרף, והוא אפילו שימש לא מעט בעיתונות התקופה, כמו בעיתון חבצלת משנת 1895: "שמועה מעציבה באה אלינו ביום השבת (ע"י דילוג רב) מעיר שוראן באונגרן".   למילה אילוזיה הצמידו ביטוי: 'אילו זה היה', והאגדה סיפרה שזה בכלל מקורה של המילה. אליעזר בן יהודה כותב שכמה מעמיתיו שחקרו את המילה היוונית כולרה העלו השערה שמקורה בחולי-רע העברי, אבל הוא מפקפק, ובצדק, ברעיון הזה. משחקי הלשון האלה, שגלעד צוקרמן כינה מאוחר יותר תשמוצים (תרגום שומר צליל ומשמעות), לא שרדו בדרך כלל. 'דילוג רב', אחיו של השחרחוק, זכה לקיתונות של לעג.

'חולירע' קדמה לכל אלה, והיא מופיעה כבר בכתבים מימי ההשכלה. אליעזר בן יהודה מצטט תיאור של נזקי המחלה מתוך כתב העת העברי 'כרם חמד' שיצא לאור במחצית הראשונה של המאה ה-19. את המחלה עצמה הוא מגדיר בפשטות "כינוי להמחלה המידבקת ומפלת חללים רבים, וסימניה הקאה מלמעלה ושלשול מלמטה". המילה שרדה והפכה למילה עברית לגיטימית, והיא גם מופיעה במילון הרפואי של  אהרון מזי"א. בעיתונות של שנות השבעים של המאה העשרים, שבה דווח על התפרצות המגיפה באזורים שונים בעולם, השתמשו בדרך כלל בצורה העברית. בעניין הזה פרץ ויכוח סוער בין שני לשונאים חשובים. אבא בן דויד, איש הלשון המיתולוגי של קול ישראל, התעקש על הצורה הלטינית, והשווה את חולירע למונח הכושל דילוג רב. ראובן סיוון יצא כנגדו במאמר בעיתון דבר, והגן על המילה העברית. גם הבלשן דב סדן יצא להגנתה.

השלב המעניין באבולוציה של החולירע הוא המעבר שלה משם של מחלה לכינוי גנאי. 'חולירע' הוא מנוול, או עניין רע ומתועב. במילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה הוא מוגדר "קריאת אכזבה", והדוגמה: "פיקששת את הבחינה – חולירע!" 'חולירע' כעניין מתועב נחקקה במשפט האלמותי מתוך "אלכס חולה אהבה": "בחורות ערומים זה חולירע".

עיקר השימושים היום במילה כסלנג עברי הוא כינוי לאדם בזוי. בספרו של דוד גרוסמן "מישהו לרוץ אתו" נאמר: "חולירה אחד שם לי בכובע שטר של עשרים שקל". בסרט הגששי "שלאגר" נשמע המשפט "אולי תסתמי את הפה, חולירע". חולירע חי וקיים כקללה נפוצה של טוקבקיסטים. לא מאמינים? רוצו בגוגל, ותזכו למלוא חופניים חולירות שקוראים לאחרים חולירע.

למה הפכה דווקא חולירע לקללה נפוצה ולא שחין או דבר? הפעם היידיש נקייה מאשמה. במילוני היידיש 'כאָלערע' הוא שם המחלה ותו לא. נראה שהפעם הפולנית שנזכרה לעיל היא האחראית. המילה נשמעת בשפה זו, כאמור, בצורה העברית המקובלת, בעוד הביטוי מן התנ"ך, חולי רע, נשמע אחרת לגמרי. בפולנית מדובר בקללה, שהתגלגלה משם המחלה. לקללה הזו שני מימושים שנשמעו ברחובות ארץ ישראל של פעם השכם והערב. הבוטה שבהם הוא 'פשַקְרֶף חולירע' שבפולנית פירושו 'דמו של כלב – חולירה': psa krew cholera. חנוך לוין, מחייה הפולנית העברית, שילב אותה באחד ממערכוניו: "פשקרף חולרה, שתיקבר מנוול, דרך צלחה". הגששים, במערכון של הפולני הידוע יוסי בנאי "יועץ לחיי הנישואין", שילבו את המשפט "אז קפוץ כבר נודניק, פשקרף חולירע". גם הקללה הפולנית 'חולירע יאסנה', ובפולנית חולירע בהירה וברורה, נשמעה בחוצות ישראל. בז'ז'יניה מזועזעת. אצלם בוורשה לא אמרו מילים כאלה, בטח לא על יד הילדים.

חולירע

באחת הרשימות הקודמות ירדו אלינו זוגות זוגות של מילים נרדפות, והתברר שהן תאומות לא ממש זהות. בתיבת נוח הפעם זוגות מסוג אחר: מילים זהות, או שיש להן שורש זהה או קרוב, אבל הקשר ביניהן מקרי. מאחר שאנחנו אוהבים למצוא סדר בחיים, בעולם ובעיקר בשפה, אנחנו נוטים לחשוב שהקשר אינו מקרי. דרך המחשבה הזו קרויה אטימולוגיה עממית, וזו אינה מילת גנאי. גם בלשנים נופלים לעתים קרובות בקישורים מהסוג הזה, ויש גם תחום אפור של מקרים מסופקים.

מה הקשר בין חוליה בשרשרת לאותה חוליה מפורסמת באמרה "אין הבור מתמלא מחולייתו"? שתיהן תלמודיות, אבל אין ביניהן קשר. החוליה האחת היא טבעת בשלשלת, ומכאן התגלגלה לאנטומיה, למכאניקה, למתמטיקה ועוד. בצבא היא קבוצה קטנה למשימות מיוחדות, חלק משרשרת הלחימה, ומכאן התפקיד הידוע 'סגן מפקד חצי חוליה', שהוא חייל המפקד על עצמו. החוליה שבאמרה היא אבן המונחת על פי בור המים, ולפי השקפה אחרת ערימת החול שנחפר כדי ליצור את הבור.

מה הקשר בין פיק ברכיים לבין פיקת הברך? את השאלה הזו שאל אותי, איך לא, רופא אורתופד, ולא נראהשיש קשר. 'פיק ברכיים' הוא צירוף מקראי והוא נגזר מן השורש השמי פו"ק, שפירושו התנודד או נכשל, ומכאן גם 'להתפוקק'. 'פיקה' הגיעה אלינו מהתלמוד ופירושה בליטה, ומכאן 'פיקת הגרוגרת' מן התלמוד, ו'פיקת הברך' של העברית החדשה, וייתכן שיש קשר בינה לבין פקק ואפילו פקעת. 'פיקה', במלעיל, היא מטען הנפץ בתחמושת הרובה.

האם יתכן ששורשה ומוצאה של המילה גולה היא משמו של תגלת פלאסר, השליט הזר הראשון בארץ שהוציא חלק מבני עמנו לגלות? התשובה שלילית, אבל הפציינט מעניין.גל"ה הוא שורש שמי המצוי בשפות רבות, וקשור גם להופעה ולגילוי, וגם לגָלוּת: מי שגולה מופיע במקום מסוים או בארץ אחרת. אמנם השפה האשורית היא שפת שמית, אבל הקשר למלך האכזר בהחלט מקרי.

האם 'בית-שחי' אינו אלא  'בית סחי', על שם הריח הרע העולה מהאזור ההוא?לא, ממש לא. 'שחי' היא מילה תלמודית המושפעת מארמית-סורית. 'סחי' היא מילה מקראית הקשורה לגריפה וניקוי.

מה הקשר בין 'סכין' לבין 'מסוכן' או 'סכנה'? נראה ממש קרוב, אבל הקירבה מקרית. 'סכנה', מהשורש סכ"ן, קשורה לשורשים קרובים בשפות שמיות במשמעות דומה, והיא מתייחסת למגוון מצבים ולאו דווקא לדקירת סכין. 'סכין' היא מילה  תלמודית ללא שורש, והיא מקבילה למילה המקראית שׂכין, המופיעה שם פעם אחת, בספר משלי:"ושמת שׂכין בלועך, אם בעל נפש אתה". ככל הנראה יש קשר בין סכין לבין השורש שכ"ך הקשור לשיפוד, למילה סיכה, ואולי גם לסיחים, שיפודי יום העצמאות.

מה הקשר בין פג שנולד קודם זמנו, לבין 'פג' בביטוי 'פג תוקף'? נראה הגיוני, אבלעל פי השוואה לשפות מקבילות אין קשר. 'פג' כשם עצם הוא פרי בוסר, בעיקר תאנה, גם בערבית ובארמית. 'פג' כפועל קשור לפועל הערבי פאג', שגם לו עניין בהתפוגגות, ושם הוא נקשר למזג אוויר ההולך ומתקרר.

ומה הקשר בין 'מחיר' ל'מכירה'? ברור שיש קשר, אומר האטימולוג העממי. ברור שאין קשר, אומר האטימולוג המקצועי.שני השורשים קיימים  כבר בתנ"ך, אבל לכל אחת מן המילים מקור שמי נפרד.  'מחיר' מקורה באכדית, וממנה נגזרה גם המילה מוהר. גם ל'מכירה' ו'מכר' מקבילה באכדית: מַקַרוּ, שפירושה רכוש.

ומה הקשר בין שתיקה לבין שקט? כפי שנכתב באחת הרשימות הקודמות, המלומדים חלוקים. חלק מהחוקרים סבורים שמדובר בשורשים קרובים שיש ביניהם שיכול עיצורים. אחרים סבורים שהשורש שק"ט קרוב אל שק"ע, וזאת על פי הערבית והאכדית. המחלוקת מתייחסת גם לביטוי 'שוקט אל שמריו' שמקורו בספר ירמיה. כמה פרשני מקרא מסבירים שהיין 'נח על שמריו', ואחרים שהיין 'שוקע אל שמריו'. וזו ההזדמנות להתוודע למילה האהובה על מקצועני האטימולוגיה (בעברית גיזרון), שאיננה מדע מדויק, בלשון המעטה: probably, ובעברית: ככל הנראה, סביר ש… אבל מה, לא בטוח.

מה הקשר בין 'תמלוגים' ל'תגמולים'? ברור שיש קשר. זה ממש אותו דבר. אז זהו, שלא. יש בהחלט קירבת משמעות בין השתיים. שתי המילים מציינות דרכים שונות של הנאה מהשקעה או מנכס, אבל המקור הלשוני שונה. 'תגמול' היא מילה מקראית שמשמעותה שכר על מעשה. 'תגמולים' בעברית החדשה הם סכומי כסף המגיעים לאדם תמורת סכומים שהשקיע בעבר. השורש ידוע לכל: גמ"ל, נתן דבר מה בתמורה, ומכאן גם גמילות החסדים. 'תמלוגים' קשורה למילה התלמודית 'מלוג', שפירושה הזכות להשתמש ברווחים מקרן או מנכס, אך לא מהנכס עצמו. 'נכסי מלוג' מופיעים לצד 'נכסי צאן ברזל' בחוקי הנדוניה. מאלה נולדו לנו היום התמלוגים. גבוהים או נמוכים, זה כבר תלוי בחוזה, ובמחיר המכירה.

ולסיום, מה הקשר בין ציפור השיר בולבול, לבין הבולבול שבין רגלי הגבר? השם העברי לציפור השיר נקבע בעקבות שמה הערבי של הציפור, בִּלְבֵּל. איך נולד הבולבול הגברי (או הבולבולים, שהם על פי מילון בן-יהודה-בן-אמוץ אשכים)? אולי בהשפעת 'פושפוש', כינוי לאיבר האשה, שהתפתח מהצורה האנגלית pussy. מי שקשר בין השניים הוא חנוך לוין, בשירו על ציפור המכנסיים הקטנה:"ציפור מכנסי השבת שלי, ציפור תחתוני המתוחים, זמיר מנגינת הלילות שלי, דרור חלומותי הנשכחים".

שקט

"סוף העולם", שרה להקת הנח"ל בשירה של נעמי שמר, "אמצע המדבר, בטלה אלוהית, שעמום". 'סוף העולם' הוא עוד מונח הקושר בין מקום וזמן. כביטוי זמן הוא מייצג את חרדת הקיום ואת ארעיותו. כביטוי מקום מדובר במקום נידח, מרוחק מהמון העיר ושאונה. יש כאלה שאוהבים את זה.

המקומות הרחוקים האלה זוכים בשפה לטיפול מגוון ומאוד רב לשוני. בעברית קוראים להם, בהרבה פחות רומנטיקה, פשוט 'חור', או בהרחבה 'חור נידח'. 'נידח' היא מילה מקראית, והיא נקשרת לגולה ולגירוש היהודים ברחבי העולם, כמאמר הנביא  ישעיהו: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".  'חור' במשמעות זו הגיע אלינו מצרפתית, מן הביטוי trou perdu שפירושו המילולי 'חור אבוד'. תאונת שפות משעשעת אירעה בארצנו לרוסית, שם חור היא dyra; העולים מרוסיה נזכרו בה כשחיפשו בארץ הקודש לא מעט דירות בלא מעט חורים נידחים.

העברית הגבוהה נתנה לנו גם את הביטוי המקראי הנאה 'אפסי ארץ', ככתוב בספר דברים: "בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ". אפס פירושו קצה, ועל כן הביטוי המקראי 'אפס קצה' הוא בעצם קצה הקצה. את המשמעות המתמטית קיבלה המילה 'אפס' בעברית החדשה, שהרי אפס הוא קצה המספרים, חיוביים מלמעלה ושליליים מלמטה. את הביטוי הנפוץ מכולם, 'סוף העולם', לקחנו מהגויים. האנגלים אומרים the end of the world, הגרמנים am Ende der Welt . בשתי שפות אלה 'סוף' ו'קצה' התאגדו במילה אחת. החשודה המיידית בהעברת הביטוי לעברית היא יידיש, שבה נאמר על מקום מרוחק: 'עס איז עק וועלט'. היידיש גם הורישה לסלנג הישראלי את הביטוי המקורי, שנשכח מעט: עֶקוועלט. ולאן הולכים כשמגיעים לסוף העולם? לסוף העולם שמאלה, והמהדרין מוסיפים: סוף העולם שמאלה ימינה. אבי נשר עשה על זה סרט.

גם את הביטוי 'שכוח אל' ירשנו מהגויים. האנגלים אומרים על מקום נידח שהוא godforsaken. לרוסים יש: bogom zabytyj. גם הביטוי 'באמצע שום מקום' הוא תרגום מאנגלית: in the middle of nowhere. ביטוי עברי ללא תרגום נוצר בתקופת תחיית השפה: 'אי שם'. "אי-שם יאבל עוף לילה: יום תמול עדיין לא שב", כותב חיים לנסקי. "אי משם, שר לו בדרך, אי משם, שר פעמון, אי משם, שובה הביתהבזמן הנכון", שר יהורם גאון למילות נעמי שמר.

הפולנית בסיוע אחותה הרוסית התגייסה לעזרה בכמה ביטויים נלבבים, ובראשם 'פיזְדְיוֹלוֹך'. זוהי מילה רב לשונית, שילוב של המילה הרוסית pizdez שפירושה סוף מר, ושל המילה הפולנית pizda שפירושה ערווה. 'פיזדאמאטי' פירושה בפולנית ערוות אמך.  Loch פירושה בגרמנית חור, ומכאן שפיזדיולוך פירושו חור בסוף העולם, ואולי אינו אלא קללה סקסיסטית בוטה. לאלה נוספו 'פיזדיניה' שזה אותו דבר, בלי החור, וכן 'פיזדנייץ'. הסלנג הצבאי אהב, וכך נוצרה בכמה שינויים המילה 'פּיסטין', שהיא המקום שאתה צריך להגיע אליו במסע ניווטים מפרך במיוחד.

גם הערבית תרמה את חלקה. ממנה ירשנו את הביטוי 'בָּאבּ אַלְלָה', שלו הוסיף דן בן אמוץ במילון העברית המדוברת את הציטוט "שָאַל איפה רחוב הרצל, שלחו אותו לבב אללה". הביטוי המלא הוא ' עָלָא בָּאבּ אַלְלָה': על שער האלוהים. הערבית נשארת בתחום הקדושה גם בביטוי הבוטה יותר 'טִיז אַנָּאבִּי', שפירושו המילולי הואישבנו של הנביא.

לא מעט ביטויי מקומות נידחים הם על שם מקומות ממש. ספרות היידיש של המאה ה-19 העניקה לנו כמה מקומות כאלה. הם אינם נידחים כל כך, אבל משום מה כך הם נשמעו לאוזן הצברית. וכך הפכה בּוֹיְבֶּרִיק למין מקום שכוח אל ומזולזל, מקורה כנראה בעיר בויברויסק שברוסיה הלבנה.  אחותה לגורל היא העיר יהופיץ, שאינה עיר נידחת כלל וכלל. מנדלה מוכר ספרים קבע אותה ככינוי לעיר קייב, בירת אוקראינה, וכך כתב ב"ספר הקבצנים": "ופתאם אני נעשה דו-פרצופים, ושני מנדלונים מתרוצצים יחד. אחד מושך ליהופיץ ואחד לבוֹבריק". הגדולה מכל המקומות הנידחים  היא קלושמערל, שם בדוי לעיירה פרובינציאלית. נשמע יידיש, אבל המקור הוא דווקא סרט צרפתי.

ירושלים תרמה למאגר החורים את הביטוי 'חָארת אֶלטַנק', שאינו אלא שמה הערבי של שכונת נחלאות, השוכנת דוקא במרכז ירושלים. הגורל המר מכולם נפל בחלקה של מעברת זרנוגה, שנקראה על שם כפר ערבי שבסביבתו הוקמה. אם רצית לומר שמקום מסוים הוא ממש, אבל ממש חור, זרנוגה היא המקום, למרות שהיא שוכנת במרכז, במתחם גדרה-חדרה, ליד רחובות. ככה זה. המוזיקה של השפה עשתה את קלושמרל, יהופיץ, זרנוגה וחארת אלטנק לחורים נידחים בסוף העולם, שאף אחד לא ממש רוצה לגור בהם.

barn-in-the-middle-of-nowhere-athena-mckinzie

תחיית הלשון היתה מפעל רב תכליתי, ואנשים רבים לקחו בו חלק. מילון ענק נכתב, ותחומי חיים נרחבים כוסו במילים חדשות, או במילים עתיקות שזכו לפירוש חדש. אחד התחומים האלה הוא התחום הצבאי. באלפיים שנות גלות לא קם צבא יהודי, והמילון קפא אי שם בין מלחמות יהושע בן נון למלחמות המכבים.

המילון הצבאי החדש החל להיכתב כבר במלחמת העולם הראשונה, שבה קמו הגדודים העבריים, שסייעו לבריטים במלחמה. כמה מהם נקראו "גדוד קלעי המלך". הרוח החיה מאחורי הגדודים האלה היה זאב ז'בוטינסקי, ובשנת 1917 הוא אף פרסם עם אדווין סמואל, בנו של הנציב הבריטי שלימים נשא לאשה את הדסה, בתו של המילונאי יהודה גור, רשימת מונחים צבאיים בעברית. הרשימה כללה סוגי יחידות כמו 'גדוד', 'פלוגה' ו'כיתה'. למחלקה הציעו לקרוא 'צרור', מילה שאומצה מאוחר יותר על ידי אצ"ל, וכן הציגו את המונח 'טור', המתייחס לתרגילי סדר.

המילונים הצבאיים התפתחו בעבודה של אנשי ההגנה ובמקביל בלח"י ובאצ"ל, ונגעו בכל תחומי הצבא. תשומת לב מיוחדת ניתנה לדרגות. אמנם לא היה עדיין צבא רשמי, אבל עניין הדרגות והתפקידים הצבאיים נדרש, והחלו להינתן להם שמות. להגנה היה רמטכ"ל כבר משנת 1939. כאשר קם צה"ל הפכו שמות הדרגות עניין דחוף ומכריע. המסמכים שנאגרו בארכיון צה"ל מספרים סיפור מרתק.

לחייל הפשוט, שנקרא באנגלית private, הוצע כבר במילוני המונחים של ההגנה לקרוא 'טוראי', זה העומד בטור,  שהוזכר לעיל.  כשקם צה"ל החלו בעניין דיונים והתכתבויות ולא כולם אהבו את המילה. סא"ל רפאל שפירא, שמונה על ידי הרמטכ"ל לעמוד בראש ועדת המינוח הצבאית, הציע כמה חלופות: 'שוּראי' או 'שוּרָן'; וכן בפשטות 'חייל'. חייל היא מילה שחידש בן יהודה, בעקבות המילה הערבית ח'יאל שפירושה פרש. לדרגה שמעל החייל הפשוט הציעו אם כן לקרוא "חייל ראשון" ועל כך בא ערעור שכן "חייל ראשון יכול להיחשב גם בעל דרגה גבוהה, אפילו הרמטכ"ל: הראשון בחיילים".

הצעה אחרת הגיעה מכיוון חיל האוויר, שם נקרא החייל שאינו קצין ב.ד.א., ראשי תיבות של "בן דרגה אחרת", וזאת בעקבות הצבא הבריטי שם הוא נקרא OR: ראשי תיבות של other rank. דניאל אור, שהחליף את רפאל שפירא שנפטר בפתאומיות, טען שהמונח אינו תואם את הרוח הדמוקרטית של צה"ל, כאילו העיקר בצבא הם הקצינים, והיתר "שאר ירקות".  כמו כן, הוסיף, לא יתכן שלחיילים הפשוטים יקראו "בָּדָאִים". גם הוא הציע את המונח חייל. לכלל המשרתים בצבא הציע לקרוא "חוגרים" בעקבות הפסוק הידוע במקרא "אל יתהלל חוגר כמפתח". בסופו של דבר 'טוראי' שמרה על מעמדה בסולם הדרגות. כמה עשורים מאוחר יותר הפך הביטוי "חייל פשוט" למונח צבאי מעין רשמי, ובראשי תיבות: חַפָּ"שׁ. חפ"ש והפיתוחים חפּש"ן וחפּ"שניק הפכו שם נרדף לחייל חסר יוזמה.

ויכוחים נרחבים התחוללו סביב דרגות הביניים בין החילים הפשוטים והקצינים, שזכו בצבא הבריטי לשם הכולל non commissioned officer, ובראשי תיבות n.c.o.. סביב המונח האנגלי הזה מתגודדים שלושה מונחים עבריים. סַמָּל, שהוא ראשי תיבות של "סגן מחוץ למניין", ובצה"ל הפך לדרגה שמעל רב טוראי. שני המונחים האחרים מתייחסים באופן כללי לדרגות של חיילים שאינם קצינים מעל דרגת הרב טוראי. דרגת נַגָּד נקבעה בעקבות המילה הארמית-תלמודית נָגָדָא, שפירושה האיש המושך את הספינה. מַשָׁ"ק הוא נוטריקון, ראשי התיבות "מפקד שאינו קצין". שפירא התנגד למונחים אלה. מש"ק, כך טען, יעורר את הרושם שמדובר באיש משק, ובמקומו הציע פַקָּד, דרגה שהתקבלה דווקא במשטרה. במקום נַגָּד הציע "קצין משנה", ובקיצור: קמ"ש. על הסַמָּל לא היו ויכוחים.

דרגות הקצינים התקבלו ברוח רגועה יותר, וכולן נסמכו על התנ"ך. דרגת סֶגֶן נקבעה בעקבות המילה סְגָן שהתייחסה במקרא לאנשים ששימשו כמשנים, אם בכהונה היהודית, ואם בממלכת אשור: "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים". דרגת סֶרֶן נקבעה בעקבות ספר יהושע: "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי, הָאֶשְׁקְלוֹנִי, הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים".  דרגת האלוף נקבעה בעקבות ספר בראשית: "אֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם: אַלּוּף תִּמְנָע, אַלּוּף עַלְוָה, אַלּוּף יְתֵת, אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה, אַלּוּף אֵלָה, אַלּוּף פִּינֹן". שפירא הציע לקרוא לרב סרן שָׂרָר.

המילה 'אלוף' הגיעה לשפה מן הבקר, ופירושה גם 'מאולף', וגם מנהיג יחידת האֶלֶף.  מכאן גם התגלגל שמה של האות הראשונה, אָלֶף, שצורתה בכתב הכנעני-פיניקי צורת שור. בגולה הלא מיליטריסטית אלוף היה ראש ישיבה ומנהיג רוחני, ו"אלופו של עולם" הוא על פי בראשית רבא המפקד העליון, אלוהים. המילה 'מְפַקֵּד' עצמה מופיעה פעם אחת במקרא במשמעות צבאית, וגם שם הכוונה לאלוהים.

בן גוריון חיפש מילה עבור גנראל, ופנה לנשיא ועד הלשון, נפתלי טור-סיני. טור-סיני הציע לו את המילה תַרְתָן המופיעה בישעיהו: "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ". במכתב הסביר כי המילה tartanu מופיעה בכתובות אשוריות פעמים רבות בדרגת גנראל. בן גוריון דחה את ההצעה בנימוס. במקרא, הוא כותב, זהו שמו של איש פרטי, והוא אינו רואה דרך לאשר שם פרטי אשורי לקצין בצבא הישראלי. גם שפירא התנגד לתרתן, והציע 'שַׂרְגִיוּס', 'שַׂרְגַיָּס' או 'שָׂרָר'. אנחנו נשארנו עם מלחמות הגנראלים.

נותר רק למצוא שם לחייל העברי לאחר שסיים את השירות. המונח "חייל משוחרר" לא מצא חן בעיני הלשונאי ראובן סיון (סילמן). במכתב מפורט  הציע לקרוא לחייל משוחרר "מְפַתֵּחַ", על פי אותו פסוק ממנו נגזר החוגר, החייל המגויס: "אל יתהלל חוגר כמפתח".  במקום 'לשחרר' את החייל הוא מציע 'להפתיח', ולמשרד המטפל בחיילים משוחררים הציע לקרוא "משרד התִפְתַחַת". בכך, ככל הנראה, חרץ את גורלה של ההצעה היצירתית.soldier1

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 892 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: