Feeds:
רשומות
תגובות

הערבית הורישה לשפת הדיבור הישראלית לא מעט מטבעות לשון. חלקן  נלקחו כמות שהן מן הערבית, אחרות עברו את מסלול התרגום. לאלה וגם לאלה סיפורים וגלגולים.

אז מה לקחנו ישירות מן הערבית? בקבוצה הזו, יש לומר, חלה התיישנות מסוימת. חלק מן הביטויים היו אופייניים מאוד לימי המדינה הצעירה, ונסוגו מפני האנגלית האמריקנית. תופעה דומה אירעה גם לביטויים מן היידיש.

אחוּלמַניוקי. קללה ערבית שהפכה לדבר שבח, כגון בשם מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה "מילון אחולמניוקי לעברית מדוברת". מילולית: אחיו של המזדיין. גם אחו-שרמוטה, אחולבלועה ועוד.

אִילִי פָאת מָאת.  העבר מת, ובעברית מעודכנת: מה שהיה היה, או כמו שנאמר בפרסומות: what was was was.

אַכְּבָּר טוּל. אימת הטירונים: ריצה בנשק מורם מעלה. מילולית: הנפה גבוהה.

אַלְלָה יוּסְתוּר. תגובה ששרדה את השנים, ומשמשת למצבי התרגשות וחרדה. תרגום: אלוהים ישמור.

אַלְלָה יְרַחְמוֹ. אלוהים ירחם עליו, נאמר על המתים. הביטוי נכנס להיסטוריה בעקבות טבח כפר קאסם. אמירה נמהרת של אל"ם ישכה שדמי חרצה את גורלם של עשרות תושבי הכפר.

אָנָא כּוּרְדִי. ביטוי נפוץ שירד מעט מגדולתו, ומשלב אמירה גזענית על הכורדים באשר הם, עם משיכת כתף של הראש הקטן, שלידתו בצבא הישראלי דווקא.

אָנָא עָארֶף?! מילולית: אני יודע?! עוד ביטוי של ראש קטן.  

בּוּקְרָה פִיל מִישְׁמִישׁ. מילולית: בבוקר של המשמש, והכוונה לכך שהעניין שעליו מדובר לא יתממש לעולם, שכן קטיף המשמש אורך זמן קצר מאוד.

בִּחְיָאת אַבּוּי. דבר שבועה, מילולית: בחיי אבי. השבועות העבריות המתחילות ב'בחיי' (בחיי אדוני אלוהים בספר התורה, למשל) נוצרו כתרגום של השבועה הזו ואחיותיה: בִּחְיָאת אַלְלָה (בחיי אלוהים). בִּחְיָאת דִינָק (בחיי דתך או אמונתך), בִּחְיָאת זוּמְזוּם (בחיי הבאר הקדושה שבמכה, זַמְזַם). בִּחְיָאת עֵינִי (בחיי עיני). בִּחְיָאת רַבָּק (בחיי אלוהיך), וסתם בִּחְיָאת. 'בִּחְיָאת רַבָּק' קוצר ל'רַבָּק', והפך בצבא שם נרדף לרעל, התשוקה של הלוחם להיות חייל מסור ומחויב, ואף זכתה לראשי תיבות: ראש בקיר.

דָחִיל רַבַּק. תגובה מופתעת-מאיימת. מילולית: חשוש מאלוהיך. גם, במשמעות ובתרגום דומה: דָחִיל-אַלְלָה.

דִיר-בָּלָק! הערת אזהרה חמורה. מילולית: סובב את מחשבתך. אזרח ישראלי תמים איבד את חייו כשהעיר את ההערה הזו לאנשים הלא נכונים שנגעו במכוניתו.

חַרַבּ וּדַרַבּ. ביטוי יסוד בלשון העבריינים, שפירושו מהומה גדולה. מילולית: מלחמה ואלימות.

טִיז אָנָּאבִּי. מקום נידח. מילולית: ישבנו של הנביא.

יָא אַלְלָה. תגובת הפתעה, כעס או התרגשות. מילולית: הוי אלוהים. קוצרה ל'יאללה' וכאן היא משמשת לזירוז. בערבית ובעקבותיה בסלנג הישראלי נפתחת סדרת ביטויי התרגשות ב'יא': יָא בָּאבָּא (פנייה לבן או לבת), יָא בָּאיֵה (הוי אבי), יָא בָּלֵילִי (פיתוח ישראלי מקומי), יָא וֶולִי (אבוי לי), יָא חַלִילִי (הוי, חברי) יָא חָרָאם (אוי לבושה) יָא עֵינִי (הוי עיני), יָא רוּחִי (הוי נפשי), יָא שֵייך (הוי הזקן) ועוד. הקריאה 'יא וואראדי' התגלגלה משיבוש של המילה האיטלקית גווארדיה, ופירוש הביטוי הוא "הוי, השומרים".

יוֹם עַסַל יוֹם בַּסַל. החיים נעים בין טוב לרע: מילולית: יום דבש, יום בצל.

יַחְרַבֶּתָק. לכאורה מילה אחת, אבל חבויות בה שתיים: יחרב ביתך. בסלנג הפלמ"חניקי היא משמשת כמילת חיבוב, מעין צ'פחה מילולית.

יִנְעַל אָבּוּק. קללה גנרית שעברה שיבוש. הקללה המקורית היא 'יִלְעַן אַבּוּק', יקולל אביך. פיתוחים מקומיים: יִנְעַל אָבּוּק עַרְס, יִנְעַל רַבָּק.

כּוּס אֶמָּק. הקללה הישראלית הנפוצה ביותר, שלא נס ליחה. אין צורך בתרגום, יצוין רק שבשפות העולם כולו מככבת אמא בקללות הגסות ביותר, כולל בתנ"ך הקדוש: "לבושתך ולבושת ערוות אמך" (שמואל א כ 30). גם בגוף שלישי: כּוּס אֶמּוֹ, ובמעבר חד לאחות: כּוּס אוֹחְתָק.

כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ. דבר אזהרה. נשמע גם בגירסה העברית: כל כלב בא יומו. פתגם מקביל באנגלית טוען ההיפך: גם לכלב צפוי רגע של נחת.

כַּלָאם פָאדִי. דיבורים עקרים וחסרי תכלית. מילולית: דיבורי סתם.

מִן הוֹן לְהוֹן. ביטוי המציין את גלגולו של עניין או סיפור. מילולית: מכאן לכאן.

על הַכֵּיפָאק. ביטוי של עונג עילאי, עברות של הביטוי הערבי עַלַא כִּיפַכּ (מילולית: על פי רצונך, על פי הנאתך). ביטוי מעצים: עָלָא כֵּיף כֵּיפָאק.

עַלָא בָּאבּ אַלְלָה. יהיה מה שיהיה. מילולית: אל שער האלוהים.

עָלָא רָאסִי. באחריותי. מילולית: על ראשי.

רָאס בֶּן עָנָא. בכוח, על אפו ועל חמתו, או כמו שאמר שייקה אופיר במערכון על כבשה שהלכה לאיבוד: "הלכה בלי שוב, ראס בן ענא תשוב". המקור הערבי  הוא עָ'צְבָּן עָנָּא (לאלץ, לכפות), שעבר התאמה והוכיח את הידע הישראלי המצומצם בערבית.

שׁוּ אֶסְמוֹ. סתם בן אדם. מילולית: מה שמו? העובדה שאין זוכרים את שמו מעידה על כך.

שְׁווֹיֶה שְׁווֹיֶה. בהדרגה, במתינות. מילולית: לאט לאט. גם 'סְטַנֶה שווייה', חכה קצת. ביטויים כפולים המשמשים להרגעה מוכרים בשפות רבות: לאט לאט, קמעא קמעא, slowly slowly, וכמובן בשפת הייקים: לַנְגְסָאם לַנְגְסָאם אַבֶּר זִיכֶר (לאט לאט אבל בטוח).

שׁוּפוּנִי יָא נָאס. ביטוי-קריאה המייצג ראוותנות וניסיון לא מכובד להשיג תשומת לב. מילולית: הביטו בי, הוי אנשים. סאבלימינאל והצל שרו: "אין כסף, אין איפה לחיות ואין קלאס, זהב על הצוואר – שופוני יא נאס". קוצר גם ל'שׁוּפוּנִי', ומכאן גם שופונייה, מקום שבו אנשים באים לראות ובעיקר להיראות.

תִלְחַס טִיזִי. ביטוי גס של זלזול עמוק, מילולית: נַשֵּק את עכוזי. בימי טרום המדינה נהגו להעביר נשק במכוניות שעליהן ראשי התיבות TTG. חיילי המנדט התרשמו ונתנו למכוניות לעבור. ראשי התיבות היו דו לשוניים: תלחס טיזי געשעפט (עסקים, ביידיש).

תרומת הערבית הפלסטינית לאוצר הביטויים המתורגמים קטנה יחסית לשפות אירופה, אבל כמה מהביטויים הם נכסי צאן ברזל.

אלוהים גדול. הבעיות ייפתרו בסופו של דבר. ערבית: אָלָאהֻ כְּבִּיר.

הלך להביא. נפטר. הביטוי התיישן, מופיע בשיר של דן אלמגור: "זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא". ערבית: רָאח יַגִ'יבּ.

יכול עליו. חזק ממנו, מסוגל לנצח אותו: ערבית: קַדַרַ עַלַא.

יצא גבר. עמד במבחן קשה. ערבית: טַלַעַ רַגֻ'ל, וגם טִלֶע זַלַמֶה. בדפוס הזה נוצרה חבורת 'יצא': יצא גדול, יצא ענק, יצא חומוס, יצא צדיק ועוד.

כל הכבוד! קריאת שבח מובילה. ערבית: כֻּלֶּ (א)לְאִחתִרָאם.

לא שווה יריקה. כינוי של זלזול עמוק. ערבית:  מַא בִּסְוַאש בַּזְקַה.

על הבוקר. בראשית היום, או כדברי חבורת כוורת: "על הבוקר צ'יק צ'ק היא קמה, מחליפה סדין ופיג'מה". ערבית: עַלַא צֻבֳּח.

שבר לו את המילה. הפריך הבטחה או טענה של אדם אחר. "אמרת, אמרת", שרה יהודית רביץ, "אנחנו לא נשבור לך את המילה". ערבית: בִּדַכּ תִכְּסֶר כַּלַאמִי?! (האם תשבור את מילותי?).

עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

pumped-up%5B1%5D_min[1]_min

הערבית הפלסטינית היא מלכת הסלנג הישראלי. רוב המילים שסיפקה לנו השפה האחות הזו הן מילים שקופות, כלומר, המשמעות שלהן במקור הערבי זהה לשימוש שיש להן בשפה הישראלית. קבוצה מעניינת ורחבה כוללת מילים שעברו שינוי במשמעות ובהגייה, ולהלן מדריך הגלגול הפלסטיני-ישראלי.

בָּאסָה. הכל מוליך אל השורש בא"ס. ריח הבאשה ופרי הבאושים העברי, השורש בו"ס במשלי: "נפש שבעה תבוס נופת", והשורש בא"ס שבערבית הספרותית, הנקשר לתחושות דכדוך. אז זהו שלא. אל תאמר באסה, אמור בַּעְצָה, צ' נחצית, מילת טאבו שפירושה תקיעת אצבע בעכוזו של גבר. המעשה הזה, המרמז על פעילות אנאלית, נחשב להשפלה הקשה ביותר לגבר. למותר לציין שהמילה שזכתה בסלנג הישראלי למשמעות מאיימת פחות הפכה לשורש חדש, ולפעלים כמו לבאס, להתבאס ומבואס.

דָאווִין. מהו דאווין כולם יודעים, דא עקא שאין מילה כזו בערבית. המילה המקורית ארוכה ומרשימה יותר: דאוואווין, והיא ריבוי של דיואן. דיואן הוא טרקלין, ובהרחבה, כינוי לטקסט ספרותי מסורתי. הטקסטים האלה מלאים דברי שבח, תפארת ומליצה ולכן זכו לכינוי דיוואן, ובריבוי כבר הפכו למשל ושנינה. אז למה אנחנו אומרים דאווין? כדברי ע. הלל: דבקה בנו מחלת העצלות.

דוּדָה. הצורך המכרסם הזה לצריכת סם, ולתשוקה בלתי ממומשת כלשהי, נוצר מדימוי. דוּדֶה פירושה בערבית תולעת, ד' כאן היא עיצור נחצי כבד. התולעת המכרסמת בתפוח עברה לכרסם בנפש.

דוּדֶס. משחק שעבר מן העולם, אלא אם כן תורגם כבר לאפליקצייה בסמרטפון. הנוער מקפיץ גזר עץ קצר באמצעות מקל ארוך, והמשחק נקרא בערבית "חַיֶיה דוּדֶה": נחש-תולעת. הנחש (חייה) ארוך, התולעת (דודה) קצרה.

ווָאסַח. מילה רבת גלגולים. במקורה הערבי היא מילת גנאי קשה ופירושה אדם מלוכלך בגופו ובמעשיו. בגלגול אחר היא משמשת לגינוי אדם מתנשא. בשפה הצבאית היא הפכה למילת שבח בתגובה על אמירה מעוררת התפעלות, ואף זכתה למדרש ראשי תיבות: וואללה סחטיין.

זוּלָה. זולה היא מקום מסתור. הוא יכול להיות תמים ולשמש למנוחה, ואילו בין העבריינים הזולה משמשת להסתרת נשק וסמים. אפשר גם לתפוס זולה, כלומר, לתפוס שלווה. בתרבות המזרחית זולה היא גם מתחם מרופד בשטיחים ובכריות לצורכי מנוחה. המקור כנראה מן המילה הערבית זַוואל שפירושה חידלון ואפס מעשה. ויש גם מדרש ראשי תיבות בשפה הצבאית, המתייחס למצב של אי פעילות מתמשכת: זיונים ולא אימונים.

זַפְּטָה. חבטה חזקה ומהירה, שבזכות סבתא זפטה נדמית כמילת יידיש, והיא לא. בערבית: זַבַּט פירושה טיט, וזַבְּטָה היא החבטה-מריחה של הטיט על הקיר.

חַנְטָרִישׁ. הרבה נכתב על מקורה של המילה הזו, שהפכה למילה גנרית של זלזול ובוז. ההשערה שהייתה מקובלת בעניין היא שמקור המילה בערבית: קִנְטָאר (מידת משקל, כ-300 ק"ג)+רִיש (נוצות). כלומר, הרבה נפח, מעט תוכן. הבלשנית חוקרת הפרסית תמר גינדין מצאה הסבר סביר יותר, מן הפרסית, שאולי התגלגלה דרך הערבית: ח'נדֶה-ריש, צחוּק זקן, אדם שמלגלגים על זקנו.

חַסַקֶה. כלי השיט השטוח הזה עבר כמה גלגולים. מקורו בפועל הערבי חַסַכּ שמשמעותו כעס, חַסַכַּה פירושה כעס ועוינות. בשלב הגלגול הבא היתה החסקה לשם של צמח קוצני, ומכאן לאידרה של דג. מכאן קצרה הדרך לחסקה דמוית הדג. אז שנחיה ושנזכה לשוט בחסקה.

חַרְמָן. הגבר שטוף הזימה ורודף הנשים הפך כבר לפועל עברי: לחרמן, להתחרמן ולהיות מחורמן, או מחורמנת. מהיכן הגיע? הדעות חלוקות והאופציות מגוונות. בטורקית חַ'רְמָאן הוא טועם יינות, ואין כמו היין לעורר את החשק. בערבית חַ'ארִם או חַ'רְמָאן הוא אדם בלתי יציב, כמצבו של החרמן. המקור הקרוב ביותר היא הערבית הספרותית, שבה חִרְמָאן פירושה געגועים למגע מיני.

טִיכוֹ. מילת העצמה שהתיישנה מעט, בדרך כלל למצבים שליליים: עייף טיכו, מבואס טיכו, זקן טיכו. על דוקטור טיכו הירושלמי נאמרו רק דברי שבח, כך שלא נראה שיש לו קשר לעניין. המקור כנראה מערבית. טִיחָ'ה הוא טיפש חסר דעת, ובגירסה אחרת עצלן.

לֶבֶּן. המאכל העתיק הזה, ששודרג ליוגורט, הוא גלגול עברי של המילה הערבית לַבַּנ, שבצורתה הנקבית היא הגבינה האהובה לַבַּנֶה. נשארו ממנו רק הלֶבֶּנִיוֹת של מפרץ חיפה. בעברית תקנית צריך היה לומר לֶבֶן, אבל זה ממש לא אותו דבר.

מַטְקות. הספורט הישראלי הפופולרי מקורו בערבית, והמקור הוא בד': מדקה, שפירושה עלי של מכתש שתפקידו לחבוט בגרגירים וצורתו מזכירה את מחבט המטקה/מדקה. השורש הוא דַכַּכְּ, לחבוט, והמילה המקורית היא מַדַכַּה.

מָזֶטִים. המנות הקטנות הללו שאחריהן אין לפעמים יכולת לגעת במנה העיקרית נשמעות יווניות משהו, אבל המקור בערבית. ביחיד: מָזָּה.

ניג'ס. הנודניק הזה נשמע כל כך יידיש, והוא ממש לא. ניג'ס פירושו בערבית הפלסטינית מלוכלך. מדוע דבקה בו היידיש: בזכות הפועל שהוליד את הנודניק, נודשען, לנדנד ולטַרחֵן.

סנאדה. ימי המחנות בתנועות הנוער מזכירים לכל מי שעבר אותם את הסנאדות, מוטות העץ המחודדים שאתם היו מקימים אוהלים וסככות. סַנַד פירושו לתמוך, לסמוך, לשמש מישען.

עָלֶּק. החלופה העברית ל'פסאודו' הלועזי היא יצירה ישראלית על בסיס ערבי. כאשר פלוני מספר על התרברבות של אלמוני לפלמוני, אומר לו פלמוני: אָאלַ לַכְּ, אמר לך. התשובה הספקנית הזו קוצרה אצלנו ל'אָלֶק', וכדי שתישמע ערבית הפכה א' לע'. צירוף מקרים משעשע הוא שבאנגלית מוכר הטיפוס smart alek, אלק הנוכל, המתבסס על אחד אלקס הוג, גנב בריטי מפורסם שפעל בשנות הארבעים של המאה ה-19. לפי הסיפורים הוא פעל עם זונה ושני שוטרים מושחתים, ונפל כשניסה לרמות גם את השוטרים. כאמור, צירוף מקרים.

פִינְגָ'אן. הפינג'אן הסובב לו בשירו של חיים חפר הוא הקנקן בעל הפיה המעוקלת. בערבית ובלדינו פינג'ן הוא דווקא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. מקור המילה בשתי השפות מן הטורקית.

פְרָאנְגִ'י. מילה של פעם שיצאה מהמחזור. אחד שהולך פראנג'י הוא מי שמהדר בלבושו, לא תמיד בהתאמה לסביבה. פראנג'י הוא בערבית צרפתי, שהתגלגל למשמעות אדם זר, אחד שלא מכאן.

קִישְׁטָה. עם הקריאה הזו נוהגים לגרש חתולים ואורחים לא רצויים, והיא נשמעת יידיש, אבל אין לה עקבות ביידיש. בערבית היא קיימת, אם כי הקשר קצת רופף. קַשְׁטַ הוא גירוד בערבית, קִשְׁטָה או קִשְׁדָה היא שמנת, אותה מגרדים מן החלב.

קָרָחֶנָה. המילה אומצה בהתלהבות בסצינת הטראנס והפכה למילה המתארת אירועים שיצאו משליטה. מקור המילה טורקי-ערבי. פירושה המוקדם הוא בית מלאכה, ומאוחר יותר הפכה כינוי לבית זונות.

שִׁיבֶּר. ככה מדדו פעם, בלי סרגלים, רק עם כף היד הפרושה. מקור המילה הוא במילה הערבית שִבְּר שפירושה זרת. אתרע מזלה והיא נשמעת בדיוק כמו מילה גרמנית: Schieber, ברז מרכזי. אבל אין קשר.

שִׁירְקֶס. שותפות, בדרך כלל לא כשרה, ובדרך כלל במסגרת הביטוי "לעשות שירקס". הנקודה המעניינת היא שמדובר כאן בחיבור דו לשוני. שִׁרְכֶּה היא חברה, הסיומת  –ֶס מקורה ביידיש.

שַׁרְלוּלָה, שַׁרְלִילָה, שַׁרְמוּטָה, שַׁרְשׁוּחָה. ארבעה כינויים לזונות. מקור המילים בערבית, וכל אחת מספרת סיפור שונה. שרמוטה פירושה במקור סמרטוט. שרלילה ושרלולה מקורן ככל הנראה במילה שֻרְל, עבודה, שהרי מדובר באשה עובדת. שרשוחה מקורה בפועל הערבי שַׁרְשָׁח שפירושו לזלזל וללעוג.

בטור הבא: על צירופי לשון בערבית הפלסטינית שחדרו לעברית.

עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

leopard_relaxation-wallpaper-1680x1050

הגלריה של בעלי החיים הלשוניים היא חלון הראווה של תכונות בני האדם. האריה הוא כוח, השועל הוא פיקחות, הכלב הוא שילוב של נאמנות, נקמנות ועליבות. השפן הוא פחדן וחרמן, הכריש אכזר והטווס גאוותן. בגלריה הזו לא שפר גורלו של העכבר. כמעט שאין נאמרת בשפה מילה טובה אודותיו. יצור קטן, פחדן, קמצן וצר אופקים.

היחס הרע לעכברים נעוץ כבר בתנ"ך. העכבר הוא חיה טמאה האסורה באכילה, בפסוק אחד עם החולד, הצב והחזיר. למזלם של החתולים לא חלים עליהם חוקי הכשרות. ההקשר השני מסתורי: לסרני הפלישתים, נכתב בספר שמואל, היו "טחורי זהב ועכברי זהב". הם נתקפו במגיפה ומתו בהמוניהם. מהם עכברי זהב? רד"ק מביא תיאור פלסטי ומעורר תיאבון: "כשהיה להם חולי התחתוניות והיתה יוצאת החלחוליות שלהם בפי הטבעת מתוך החולי והיו באים העכברים ושומטים את המעי ההוא … אמרו להם הכוהנים והקוסמים שיעשו אף בדמות הטחורים חמשה, ובדמות העכברים חמשה … לכפר להם ולהסיר אותו החולי מהם". עכברי הזהב הם אפוא מעין תרופה מאגית לחולי המעיים. הסיפור על פרעה דרמטי עוד יותר: "כשבאו האריות לפני פרעה רעדה אחזתו ומעיו רותחו כי היה צריך לנקביו, והלך מיד ונכנס בחדרו לעשות צרכיו, ובעת שעושה צרכיו בחדרו באו שני עכברים ונשכוהו מאחוריו, והיה צועק קול גדול מצרת העכברים. והשרים שמעו קולו והלכו אליו, ומצאוהו עושה צרכיו, ונתבייש מהם וחזר לדבר למשה ואהרן". ובקיצור, פדיחה.

העכברים, נאמר בפתגם ידוע, ראשונים לנטוש את הספינה הטובעת, רמז לכך שככל שאדם נמוך יותר בנאמנותו או בקומתו המוסרית כך הוא הראשון להימלט בעת צרה, במקום להושיט עזרה. הביטוי קיים בשפות רבות, וזאת בעקבות האמונה שחולדות ועכברושים משתדלים לנטוש את הספינה כאשר הם חשים שהיא עומדת לטבוע. לניב מקור קדום בכתבי פליניוס הזקן: "כשבית מט לנפול, כל העכברים נוטשים אותו". המשורר יהודה עמיחי שאב מהם השראה וכך כתב: "המילים מתחילות לנטוש אותי כמו עכברים את האונייה הטובעת".

בחיל הים נהוג הכינוי 'עכברתול', מן התקופה שבה לא התגברו על תופעת העכברים בספינות החיל. עכברתול היה עכבר-חתול, הגודל בהתאם, ומי שהצליח ללכוד אותו זכה לחופשה מיוחדת. יחסי החתול והעכבר, שהונצחו בסדרה האלמותית טום וג'רי, משמשים גם בשפה, ומספרים את סיפור המאבק בין יריב גדול מידות ומסורבל ליריב זריז וחמקמק. אם תרצו, דוד וגוליית של הקומיקס. 'משחק החתול והעכבר' מופיע כניב בשפות רבות, וביניהן גרמנית, צרפתית, וכמובן יידיש. ומה עושים העכברים כשהחתול מסתלק מהשטח? שמחים! גם כאן מדובר בפתגם רב שנים, שהתגלגל מצרפתית של המאה ה-14: כשהחתול לא נמצא העכבר רוקד. ביידיש זה נשמע מצוין: אַז די קאַץ גייט אַוועק, האָבן די מייז אַ מחייה.

העכבר חי בחורים קטנים, שם הוא גם מחפש את מזונו, ועל כך נאמר בתלמוד כי לא העכבר גנב, אלא החור. בסיפור על עכבר העיר ועכבר הכפר, המתגלגל עד למשלי איזופוס, מוצג העכבר כטיפוס פרובינציאלי. הסיפור העניק השראה ל"עכבר העיר", מוסף פנאי מבית שוקן. מכאן הצטמצם העולם העכברי עוד יותר ל'עכבר לילה', והכינוי 'עכבר בארים' הוצמד למי שמתחיל את חייו עם ערב בסצינת הבילוי המקומית. בשפה הצבאית זוכים המדריכים של חיל השריון לכינוי הגנאי 'עכבר בָּאח'. בא"ח הוא בהקשר זה בסיס האימונים החטיבתי של חיל השריון. בחיל הים משרת לעומתו 'עכבר מיק', זה השורץ במי"ק, מרכז ידיעות קרב.

ולמה נבחר דווקא העכבר כסמל לקמצנות? זו כבר רשעות אנושית לשמה, אבל לך תתווכח עם התלמוד. מיהו הקמצן, שלעולם ירצה עוד כסף אבל תמיד יחוש רעב? "ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי": אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים.

מחפשים דימוי למשהו קטן ולא חשוב? העכבר זמין: ההר הוליד עכבר! מן ההבטחות והציפיות נותר מעט מאוד, כותרת החביבה מאוד על עורכי עיתוני הספורט. הניב הרב לשוני הזה התגלגל מלטינית והוא נשען על משל של הממַשל הרומי פֶדרוּס, על ההר שבאו עליו צירי לידה, צרח בקול גדול וכל העולם ציפה ללידה; לבסוף ילד עכבר. משורר ההשכלה י"ל גורדון הציע גירסה עברית בשיר "הגבעה הרה ללדת", המסתיים במילים: "ותלד הגבעה הרמה, עכבר שחציו אדמה".

העכבר זכה לעדנה דווקא בעולם הטכנולוגיה המתקדמת. העכבר של המחשב הוא כבר בן חמישים שנה. סטיב ג'ובס, שיישם אותו מאוחר יותר במחשבי אפל,  מספר איך התקין קופסה פרימיטיבית וגולה בתוכה, שהחלה להתרוצץ על שולחן העבודה ולהפעיל את המחשב. הדימוי לעכבר מתבקש: גם קטן, גם מתרוצץ, גם עם זנב. במערכת הציוד הצבאי 'עכבר' הוא אמצעי לראיית לילה, ו'עכברוש' הוא אמצעי לראיית לילה, המבוסס על הגברת אור הכוכבים.

מהיכן באמת הגיע העכברוש? הוא צץ בספרות העברית אי שם בסוף המאה ה-19. עכברוש הוא עכבר גדול, ויש שקושרים את השם לצירוף הארמי-תלמודי עכברייא רשיעייא: עכבר רשע. בשפת הגנבים הגרמנית, שבה מילים רבות לקוחות מן העברית, אכברוש הוא נוכל וגנב.

העכבר זוכה לשדרוג מפתיע בהשראה רוסית. הספר המיתולוגי "דירה להשכיר" אינו לגמרי מקורי. לאה גולדברג שאבה את השראתה מסיפור עם רוסי. בגירסה של גולדברג מר עכבר מן הקומה העליונה ארז מזוודות ונסע, והדירה נותרה פנויה. לסיפור הזה נכתבה גירסה סטירית שצוטטה במאמר של ד"ר מריה ילנבסקיה בכתב העת "עיונים בחקר השפה והחברה". מסופר בו על דב רוסי, עולה חדש, העובר לגור בקומה האחרונה בבניין שבקומה הראשונה שלו גר עכבר, שהוא צבר מצליח. הרוסי מוכן לעבוד בכל עבודה, משפילה ככל שתהיה, למרות שהגיע עם דיפלומות, ידע מקצועי וגם כלי נגינה, אבל חולם להגיע למעמדו של העכבר בקומה הראשונה. בקומה השלישית, אגב, גר הסרטן השנוא קראבי-עראבי, שאיש אינו מתייחס אליו ואף אחד אינו רוצה להיות כמוהו.

ורק שאלה אחת נותרה ללא מענה: אם העכבר הוא פחדן, עלוב וחסר חשיבות, למה בני האדם פוחדים ממנו כל כך, ומדוע אנו בורחים בצווחה כשהוא מתרוצץ מתחת לרגלינו? מה זה אומר עלינו, האריות? הה?

גולשי רב מילים מוזמנים להיכנס לאתר הזירה הלשונית, www.ruvik.co.il, לגלוש במדורי האתר, לשאול שאלות שייענו ולהשתמש בתוכנת החיפוש.

8d6a37226f2b65842115b57e846503ba

העברית אינה מצטיינת באוצר מילים רחב ועשיר כמו השפות האירופיות המובילות, אבל לחסר הזה יש יתרון מפתיע: הוא הופך את אוצר המילים הקיים לעשיר יותר, רב שכבות וגוונים, ויוצר קשרים מפתיעים בין עניינים הנראים רחוקים זה מזה.

אחת המילים המדגימות את העיקרון הזה היא המילה העתיקה רוח, מילה שמית המוכרת לנו גם מן הערבית. כמה וכמה עניינים קשורים אליה. ביסודה עומדת תנועת האוויר, היא הרוח המערבית, או המזרחית, רוח קדים וסתם רוח נושבת, ובאנגלית: wind. למי שתהה, window האנגלית התגלגלה ממילה שפירושה "עין הרוח". מחלת אבעבועות רוח, תרגום משמה היידישאי ווינדפּאָקן, קרויה כך כי היא נוצרת על פי אמונה עממית כתוצאה מהצטננות מרוח קרה, אם כי גם לה גורם נגיף. ולמה קרויים הבּאנקעס כוסות רוח? באנגלית הם נקראים  ”cupping glass”, ביטוי שיש בו כפילות, שכן cupping נגזרה מ-cup, כוס. ככל הנראה יש למונח העברי קשר למובן נוסף ביידיש של באנקע: בועה.

האוויר הנע לעברנו צייר עבור הקדמונים את מפת העולם, וכך נולדו בספר זכריה ארבע רוחות השמיים. באנגלית הביטוי הנפוץ הוא גיאומטרי ולא מטאורולוגי: four corners of the earth, אם כי גם ארבע הרוחות קיימות בה, ככל הנראה בעקבות המקרא, וגם בהשפעת המיתולוגיה היוונית.

תנועת האוויר הזו מאפשרת לנו להתקיים, וכך הפכה 'רוח' למילה נרדפת לנשמת האדם, ליסוד הלא פיזי שלנו. גם המילים הקרובות 'נפש' ו'נשמה' קשורות לתנועת האוויר: זו לפועל הערבי נפשׂ, הוציא אוויר, ומכאן אחד משמותיו של החשיש, נפס, והנשמה היא הנשימה שאנו נושמים. לתזמורת כלי הנשיפה קראו בראשית תחיית הלשון "תזמורת כלי רוח". באנגלית המילה המקבילה לרוח בהוראת נפש היא spirit, שגם היא קשורה בגלגוליה אל הנשימה. Spiritus  בלטינית היא נשימה, spirare פירושו לנשום. ומה קורה למי שנגזל ממנו היסוד הפיזי ומת?  הוא זוכה לנר נשמה, ומופיע בחלומותינו כרוח רפאים, הקרויה באנגלית ghost, וגם, איך לא – spirit.

מצב הנפש העברית הוא "מצב רוח", שברירת המחדל שלו היא מצב רוח רע, נוסח המשפט "יש לי מצב רוח". מכאן התגלגל שם התואר מצוברח, אחת המילים העתיקות ביותר בסלנג העברי,  והפועל להצטברח. מצבי הרוח השליליים נטועים עמוק במסורת העברית: הרוח הרעה שבין אבימלך לאנשי שכם, הרוח הנכאה מספר משלי. מצב הרוח זכה לדימויים מתחום הגיאומטריה, מקוצר הרוח של בני ישראל שסירבו להאזין למשה, ועד דברי קוהלת: "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ".

'רוח' היא היסוד המניע של מה שאנו עושים וחושבים, המהות הפנימית שלנו. גם לכך יש בסיס במקורות, ואפילו בפסוק הראשון בבראשית. 'רוח אלוהים' המרחפת על פני המים היא מהותו של עולם, וכמוה 'רוח הקודש' של ישעיהו, ומכאן 'רוח הנבואה' של לשון חכמים. בעידן המודרני אנחנו מדברים על 'רוח הדברים', ועל 'אנשי רוח' הנוגעים במהות הקיום, ו'מדעי הרוח' שגם מקורם בגרמנית, וכמובן, 'רוח הזמן', היא ה-Zeitgeist הגרמני. המונח נטבע על ידי הפילוסוף הגרמני יוהן גוטפריד הרדר מן המאה ה-18, ונפוץ בזכות כתביו של הפילוסוף הגל. אחד העם קרא לכך 'רוח העת' וביאליק 'רוח הדור'. ולמי שתהה, Geist הגרמנית, שפירושה רוח במובנה הכללי, היא גם רוח רפאים, והיא הורישה לאנגלית את ghost.

בעברית הולידה המשמעות הזו של 'רוח' את שם התואר 'רוחני', המתייחס לענייני מהות, מוסר, ערכים ומה שתרצו. הרוחְניקים שלנו הוא כינוי לגלגני משהו לאנשי העידן החדש בנוסח עדות היידיש. "הוועדה הרוחנית" החרדית, לעומת זאת, טורחת להעמיד כל פורץ או פורצת גדר במקומם. ביטוי שעבר גלגולי משמעות הוא "הרוח החיה". מקורו ביחזקאל: "וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים", וכאן הוראתו רוח חיים, כוח עצמאי. בעקבות ביטויים בגרמנית ובאנגלית הוא זכה למשמעות שונה: הדמות המובילה והבולטת בארגון או בפרויקט.

כשקם הצבא הישראלי היתה אחת המילים הפופולריות שלו המילה "מוראל", המשמשת בגרמנית, אנגלית ועוד במשמעות הנכונות להילחם. "להרים את המוראל" פירושו לעודד רוחות נכאות. משה שרת, ראש ממשלה חובב עברית וידען, התקומם על כך וכתב מכתב לשר הביטחון ובו הציע במקום מוראל את המילה הוותיקה "רוח". ההצעה התקבלה, וכך נולדו לנו בצבא "רוח הלחימה", "רוח היחידה", "רוח החיל" ועוד. רוח הלחימה מצידה הפכה כמו כל דבר בצה"ל לראשי תיבות, רה"ל, וממנה התגלגלה מילת המפתח הצבאית "רעל", היא התשוקה להילחם, וממנה שם התואר "מורעל".

ואחרי כל אלה מגיע האיפכא מסתברא. רוח היא אוויר, היא היסוד הבלתי נראה בין ארבעת היסודות שטבעו היוונים, היא בכל מקום ובשום מקום, ועל כן היא משמשת גם בהוראת דברים חסרי משמעות, חסרי השפעה, באים והולכים. הבל ורעות רוח, אמר קוהלת, חלף עם הרוח, אמרו ויוויאן לי וקלארק גייבל. "מה אתה עושה רוח?" אנו אומרים היום לאדם קולני ונמרץ שלמעשיו אין חשיבות. באנגלית קוראים למה שנועד לעשות רושם ללא כיסוי  windy. ולאן הולך הקונפורמיסט? לאן שנושבת הרוח.

אז מי אמר שצריך הרבה מילים? שכבה על שכבה זכתה הרוח העברית לעוד פירושים, משמעויות, ובכל אחת מהן מנשבות חברותיה, מארבע רוחות השפה.

5065a4c22141ad2f34d054d6d0532bbf

ברשימה "הג'ינג'י נתן פנדל בפוקס" כיכבו מילים שנלקחו היישר מן האנגלית של האימפריה הבריטית ששלטה כאן שלושים שנה. למעבר הזה בין שפות נהוג לקרוא "שאילה ישירה" ובאנגלית loanword, מונח תמוה משהו, שהרי אין לאף שפה כוונה להחזיר את המילים ששאלה לבעליהן. ואולם, רוב ערוצי ההשפעה בין שפות נסתרים מן העין, ונבלעים בשפה המקבלת. קחו, למשל, את המילה שנזכרה זה עתה, ערוץ. ערוץ הנחל השוצף בתנ"ך הוא תופעת טבע. תחנה המשדרת בטלוויזיה נקראת גם היא "ערוץ". טכנולוגית יש לדימוי הזה היגיון, בטלוויזיה וגם ברדיו ניתן לכל שדרן או תחנה פס ברוחב מסוים שדרכו הוא יכול לשדר, ועל כן הוא נקרא ערוץ. המקור אנגלי, הבריטים קראו לתחנות הטלוויזיה השונות שלהן channels, ואנחנו בעקבותיהם. ברדיו התקבלה דווקא המילה הדינמית פחות, "תחנה", בעקבות station.

"סוללה" היא מילה מקראית ופירושה תל עפר מלאכותי, בדרך כלל לצורכי הגנה, אבל היא משמשת בעברית גם במשמעות בטרייה, סוללה חשמלית. מה הקשר בין הגליל שאנו תוחבים לשלט הטלוויזיה כדי לספק לו חשמל, ולתל העפר הקדום? הסוללה הקדומה באה מהשורש סל"ל, או כדברי רש"י: "על שם שסוללים וכובשין אותה במקבות כדי שיתקשה". עם השנים התרחבה המשמעות למערך מבוצר כלשהו, ומאוחר יותר למערך תותחים, ומכאן "סוללה ארטילרית", ובימינו גם "סוללת טילים". הסוללה הזו נקראה באנגלית battery, מערכת תותחים, מהפועל הצרפתי batter שפירושו להכות. battery התפתחה באנגלית למערכת של כלים הניצבים זה לצד זה, כמו מערכת כלי נגינה או כלי מטבח. נאשם רב-אמצעים מגייס לרשותו "סוללת עורכי דין".

אז מה הקשר לבטרייה החשמלית? הסוללה החשמלית הראשונה היתה מערכת דיסקיות של מתכות שונות הניצבות זו לצד זו, ולכן נקראה אף היא battery. כשחיפשו בעברית החדשה שם לסוללה החשמלית, העתיקו מאנגלית  את battery שפירושה כאמור במקורה סוללת תותחים, למשמעות הנוספת של battery – סוללה חשמלית.
לעיתים הקשר בין העברית והאנגלית אינו פשוט כל כך. אחת הדוגמאות המסופקות היא המילה 'משפט'. כידוע, למילה הזו שתי משמעויות, יורידית ודקדוקית: דין (משפט פלילי, משפט צדק) ופסוק (בתחום הדקדוק). זה מה שקורה גם באנגלית:  sentence הוא גם משפט דקדוקי וגם הכרעת דין במשפט. יש היגיון במעבר המשמעות הזה, שהרי משפט הוא אמירה נחרצת הקובעת גורל לשבט או לחסד. המעבר של המשפט מתחום המוסר והצדק לתחום הדיבור והלשון נעשה כבר בתנ"ך, בפסוק "אך משפטים אדבר אותך" ודומים לו בירמיה.

במילון אבן שושן מוצג המעבר ממשפט צדק למשפט דקדוקי כהתפתחות של  העברית החדשה, אך אליעזר בן יהודה מוכיח במילונו שמקורו כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט".  השימוש בהוראה הכפולה באנגלית של sentence נוצר באנגלית של ימי הביניים. מקורו מלטינית, והוא התגלגל מהפועל היווני sentire שפירושו הרגיש, וממנו נגזרה גם המילה sentiment. אז מי השפיע על מי, חכמי אירופה או אולי תרגום התנ"ך לאנגלית, ואולי יש כאן התפתחות מקבילה? תיקו.

ערוץ השפעה בין לשוני מתגלה בדרך שבה אנחנו משתמשים בפעלים מסוימים. כך חובבת שפת הדיבור הישראלית את הפועל "ללכת" כפועל עזר במשמעות "מתעתד" לפני שם הפועל: "אתה מה-זה הולך לאהוב את הסרט הזה", "אני הולכת להצטער על זה כל החיים". והמקור באנגלית, שבה going to משמש במשמעות 'עומד לעשות משהו'. you are going to love this film, או I’m going to regret it.  "הולך" משמש כפועל עזר כבר בתנ"ך, וכאן תפקידו שונה: הוא מציין התחלה או התמשכות של פעולה, מה שקרוי בבלשנות "אספקט": "כי הים הולך וסוער", נאמר בספר יונה. מקרה דומה אירע לפועל 'להרגיש'. עד לפני שניים-שלושה עשורים דוברי העברית הרגישו, מאז כל דבר מרגיש. “הבית הזה מרגיש לי פתאום לגמרי אחרת”, או "המסעדה הזאת מרגישה לי כמו אירופה". למה? כי ככה זה באנגלית: it feels או it feels like מעתיקים את ההרגשה מהאדם למה שמעורר את ההרגשה, ואנחנו לקחנו, שאלנו ותרגמנו. הבעיה היא שגם בעברית זה מרגיש ממש אנגלית.

מהיכן הגיע הביטוי "להעמיד קומקום" שפירושו להרתיח מים לקפה או תה? זהו תרגום של הביטוי האנגלי המוכר put the kettle on, והוא מתייחס לשיטה העתיקה שבה מעמידים קומקום מלא במים להרתחה על כירה בוערת. הוא עבר כמות שהוא לקומקום החשמלי, ואפשר להחיל אותו אפילו על מכונות קפה. מהתרגום הישיר "להעמיד קומקום" התגלגלה הגירסה הישראלית הנפוצה יותר "תעמיד לי מים". הפיזיקאי שיצליח להעמיד מים יזכה בפרס נובל.

 

ואם בענייני שתייה עסקינן, מה דעתכם להיפגש על כוס קפה? רצוי לשבת על הכוס בעדינות, שלא תישבר. הביטוי הזה הוא תרגום מצורת הדיבור המקובלת באנגלית over a cup of coffee. מילת היחס האנגלית over מתייחסת גם למקום (מעבר להרים, מעל הגדר), וגם לזמן (במהלך האירוע), כמו במקרה שלפנינו: "נשוחח על העניין במהלך הזמן שנקדיש ללגימת קפה".

ערוץ השפעה רב עניין הוא התשמוץ, על פי חידושו של גלעד צוקרמן, שכבר נזכר בעבר במדור בענייני גוזניק וסנפלינג. תשמוצים מגיעים משפות שונות, ונזכיר אחד מן האנגלית. כאשר מובקע גול בכיוון הנכון, או אראלה מודיעה שזכית במיליון שקל במפעל הפיס, הקריאה הספונטנית היא "יש!" אפשר לראות בה קיצור של  "יש אלוהים", ביטוי המופיע בספר שמואל אבל מושפע מערבית (פי אללה!); אבל לצד זה הוא מזכיר את מילת השמחה והעידוד האנגלית yes!, שפירושה "כן!", אך הצליל שלה מזכיר את "יש". יש מצב לקפה?

גולשי רב מילים מוזמנים להיכנס לאתר הזירה הלשונית, www.ruvik.co.il,לגלוש במדורי האתר, לשאול שאלות שייענו ולהשתמש בתוכנת החיפוש.

cup_of_coffee-t2

על הקשר בין העברית שאנו מדברים היום והאנגלית נכתב הרבה, אבל כדאי לעשות קצת סדר באוקיינוס הלשוני הזה. נכון, האנגלית כאן בכל פינה, אבל בדרכים שונות ובערוצים מגוונים וחלקם נסתרים מן העין.

ראשית, האנגלית היא שותף חדש יחסית לעברית. מחיי הלשון אולי ידעו מעט אנגלית, אבל השפות שהכירו היו גרמנית, צרפתית ובעיקר שפות סלאביות. האנגלית הגיעה הנה יחד עם הנציב העליון וחיילי המנדט, והשפעתה היתה מוגבלת עד שנות השבעים. גם מה שהותירה זכה לטיפול מיוחד על ידי הישראלים החדשים. מילים אנגליות למהדרין השתבשו להן, בתופעה הנקראת גם פינגליש: פלסטיניאן אינגליש.

המילה הנפוצה ביותר שהפינגליש הכניסה למילון היא ג'ינג'י, שהיא שיבוש של המילה האנגלית ginger, שפירושה צמח הזנגביל, ומכאן כינוי לאדם כתום שיער, שנקרא גם על שם צמח אחר "ראש גזר". בצירוף מקרים מוזר נקרא הכושי בערבית זינג'י. מקור המילה הערבית הוא אַ-זֻּנוג', השם שהעניקו גיאוגרפים ערביים בימי הביניים לאזור החוף המזרחי של אפריקה ולתושביו השחורים, ומכאן גם זנזיבר, ארץ הזינג'ים.

שני יצורי פינגליש הדומים זה לזה הם לֶיימֶן ולַיימֶן. הראשון בעקבותlayman  שפירושה באנגלית אדם לא מקצועי. השני הוא שופט הקו במשחק הכדורגל, lineman, שהיה לקוון. בעברית של שנות החמישים הפכו השתיים לאחת. ככלל, מונחי הכדורגל של אותן שנים היו באנגלית, חלקה משובשת, כאשר פנדל הוא ככל הנראה שיבוש של penalty, בהחדרת ד' בין נ' ול', בדומה למנדל ושיינדל.

אחת ממילות הפינגליש המרתקות היא "פוּקס", משהו שהתרחש כתוצאה ממזל עיוור. היא מופיעה גם כתואר פועל: בפוקס. בחיפוש אחר מקור המילה עלו השערות רבות. היה מי שניסה לקשור את המילה לאלי פוקס, שחקן הפועל חיפה משנות החמישים, שהתמחה כשחקן בהבקעת שערים ע"י בעיטות מסובבות שמצאו את דרכן לשער כאילו במקרה. טענה אחרת היא שהמקור הוא במילה הצרפתית  faux, שפירושה מזויף. הצורה הגרמנית המקבילה לה, "פאלש", התייחדה בכדורגל לגול שנכנס בבעיטה מטעה הנראית כטעות. כל אלה הן השערות מפוקפקות, והמקור הוא בשולחן הביליארד. "פוקס" במשחק הסנוקר הוא כדור תועה או מכה גרועה הפוגעת במטרה במזל. זהו שיבוש פינגליש של המילה האנגלית fluke, וברבים flukes, שפירושה מכה מקרית מוצלחת. עדות מכרעת למקור הזה היא הפועל "התפלק", המתייחס למשהו שאירע במקרה וללא כוונה תחילה. השורש פל"ק הוא תוצר ישיר של fluke.

'התפלק' מזכיר פועל פינגליש אחר, הקשור לכדורגל, הפריק, שהיה מקובל בכדורגל השכונתי בתיאור בעיטה חופשית באוויר, בעקבות האנגלית: free kick. המסורת של פעלים שהתגלגלו ממילים אנגליות ארוכה, וכך קיבלנו את 'לדסקס' מהפועל discuss, 'לפנטז' מ-fantasy, ובעידן הגלובאלי עשרות אם לא מאות שורשים בכל תחומי החיים, הטכנולוגיה, האומנות והפסיכולוגיה.

האנגלית המנדטורית השאירה לנו גם מונחים צבאיים, חלקם בשיבוש, כמו קיטבג, kit-bag, הקרוי בעברית "שק חפצים" ונהגה גם קיטבק. המסטינג שהוא שיבוש פינגלישי של mess-tin, פינך אוכל, הגוזניק שהוא שיבוש של  goose-neck  (צוואר אווז), וה'אַפְטֶר' הצבאי שהוא קיצור של after duty.  מילת יסוד מאותה תקופה היא טרמפ. מקור המילה אינו מובן מאליו, שהרי tramp פירושו באנגלית נווד, מי שיוצא לנדודים ברגליו, כשהפועל 'לצאת לנדודים' הוא to hike. את המילה "טרמפ" בהוראת מסע נדודים באמצעות כלי רכב לא תמצאו באנגלית הבריטית והאמריקאית. אצל האמריקנים שיטת המסע הזו נקראת hitch-hiking, ביטוי שפירושו המילולי "נדודים בחיפזון". באנגלית בריטית קוראים לזה to travel on thumb (לצאת למסע אגודל). מתברר שמקור השימוש הזה במילה הוא אוסטרלי,  והוא ירושה של חיילי אוסטרליה שלחמו כאן במלחמת העולם הראשונה.

הפינגליש השאירה בסלנג הישראלי כמה ביטויים מעורבבים. אחד הבולטים בהם הוא "נתן לו פור". fore היא מילה אנגלית שפירושה קדימה, לפני, ומכאן גם המילה before. בסלנג העברי היא בשימוש במשמעות יתרון: נותנים "פור" לחלש יותר, מה שקרוי אפליה מתקנת. ביטוי חביב אחר הוא "לא נתן דֶם" וגם בגירסה "לא שם דֶם", אביו הרוחני של "לא סופר אותו" או "לא שם עליו קצוץ". דֶם אינה אלא המילה האנגלית damn, חלק מהקללה הבוטה damn you. הביטוי המקורי הוא I don’t give a damn, כלומר, אין לי כוונה לבזבז על משהו או מישהו אפילו קללה.

ומה עוד קיבלנו מן המנדט? כמה וכמה ביטויים. "מימי המנדט" הפך בעברית חלופה ל"שנת תָרָפָּפוּ" ו"ימי קוקוס", משהו שהיה מזמן ואינו רלוונטי עוד. בז'רגון העבריינים "מנדטורית" היא זונה קשישה. לצד אלה העברנו את המנדט מן השלטון הבריטי לכנסת, ושם עוסקים יום וליל בחישובי מנדטים. מה הקשר? "מנדט" פירושו צו או הוראה, ובעצם, העברת סמכות באמצעות הוראה רשמית. זאת בעקבות המילה הלטינית mandatum, שבמקור פירושה "לתת יד" (man-date). "המנדט הבריטי" הוא חלק מן ההתארגנות של חבר הלאומים, שהעניקו בשנת 1919 סמכות זמנית למדינות אירופה על שטחים שקודם שלטו בהם הגרמנים והטורקים. בדומה לכך, "מנדט" בכנסת הוא מעין האצלת סמכות של הבוחר הישראלי למפלגה מסוימת לייצג אותו. השימוש הזה כמעט אינו מקובל בשפות אחרות, ובכנסת ישראל האמונה על העברית הוא בוודאי מיותר. אין כל סיבה שלא להשתמש ב"מושבים".

ברשימה הבאה: איך חדרה האנגלית אל העברית בלי שנרגיש באמצעות משחקי משמעות.

גולשי רב מילים מוזמנים להיכנס לאתר הזירה הלשונית, www.ruvik.co.il, לגלוש במדורי האתר, לשאול שאלות שייענו ולהשתמש בתוכנת החיפוש.

free-kick_v634497_img4

רינה צורף כותבת: "איני יודעת אם כבר כתבת/התייחסת להא הידיעה, אבל יש לנו חבר שפשוט מ-ש-ת-ג-ע כשהוא שומע שימוש שגוי, הנפוץ היום מאוד, בהא הידיעה בסמיכות כשהוא מוצמד לנסמך ולא לסומך, כמו למשל 'התינוק בן החמשת-חודשים', 'החופשת-מחלה', וכדומה".

הנושא שהעלתה רינה אכן מתייחס לתופעה מרכזית בעברית המדוברת, וזו הזדמנות להציץ לעולמה המסוכסך והמורכב של ה"א הידיעה. לכאורה ה' הידיעה נועדה לתפקיד מוגדר מאוד: שם עצם לא מיודע, למשל, ילד, מקבל ה' הידיעה וכך אנחנו יודעים מיהו הילד המסוים שאליו מתייחס המשפט. אלא שמראשית ימיה זכתה ה' הידיעה לשימושים נוספים, וזאת לצד אחיותיה ה' השאלה, ה' הזיקה ועוד.

תופעה ידועה גם בשפות אחרות היא מה שקרוי "יידוע סוגי". במקרה הזה ה' הידיעה אינה הופכת את מי שאנו מיידעים למסוים, אלא להיפך: מציגה אותו כקבוצה. וכך המשפט "הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם" פירושו אינו שהכלב רקסי של השכנה ממול (זה שנובח בדיוק כשמגיע זמן שלאפשטונדה) הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, אלא שזו תכונה של כל הכלבים. "התמר" הוא אחד מארבעת המינים. איזה תמר? כל התמרים בעולם. וכך "האדם" הוא כל האנשים בעולם: האדם הוא עץ השדה, ומותר האדם מן הבהמה (עוד יידוע סוגי) – אין. "ניצולי שואה" הם יחידים, "קורבנות השואה" הם קולקטיב. ה' הסוג היא המקור לשמות עשרות רחובות בערי ישראל: רחוב החלמונית, רחוב השקד, רחוב הצנחנים וסימטת המעגל.

לה' הידיעה תפקיד נוסף, והוא הולך ומתחזק: היא משמשת בתפקיד מעצים. באנגלית אומרים great-greater-greatest, בעברית העסק מסורבל: גדול, יותר גדול, הכי גדול. ה' הידיעה נקראה לעזרה והתייצבה לפני שם התואר, והדרגה השלישית יכולה גם להיאמר "הגדול ביותר", "הטוב ביותר", וגם "הגדול מכולם". בשלב הבא העסק מתקצר, ואנחנו אומרים על מיקי ברקוביץ' שהוא הַ-שחקן, בה' מודגשת, ועל אריק איינשטיין שהוא ה-זמר, וכל עניין ניתן לרומם ולפאר ולומר שהוא הַ-דבר. לפעמים ה'  מפארת את עצמה, וכך נאמר שסופר פלוני הוא "הסופר בה"א הידיעה". מן הדרך הזו להעצים ולהתלהב נולד היצור הלשוני החדש "אם לא הַ": "מאיר ויזלטיר הוא אחד המשוררים הטובים ביותר הכותבים היום, אם לא הַ". "זה היה אחד הסטייקים הטובים שבלסתי השנה, אם לא הַ".

ה' ממשיכה לכבוש שטחים נוספים, והיא מתייצבת כבר מימי התנ"ך (גם הוא בה' הידיעה, למרות שיש רק תנ"ך אחד) בראש שמות פרטיים. אפשר למצוא אותה כמעט בראש כל נהר או נחל עברי: "הירדן, הירקון וגם נחל קישון" שרו חנה מרון ויוסי ידין. הכרמל הוא ההר הירוק תמיד, החרמון הוא העיניים של המדינה, והעם עם הגולן. ועוד לא אמרנו כלום על הנגב והגליל, למרות שיש לנו רק גליל אחד ונגב אחד, ונתן אלתרמן שר "אורים השמים על נגב וגליל". וכך ב"רחוב האצ"ל" צצה ה' לפני שם פרטי, שהוא במקרה זה נוטריקון.

התמיהה כאן ברורה: הרי ירקון, נגב ואצ"ל הם שמות פרטיים המיודעים מעצם היותם פרטיים, למה ליידע אותם? יש טוענים שהמקור הוא בסמיכות: "נהר הירדן" ו"הר הכרמל" התקצרו ל"הירדן" ו"הכרמל", כפי ש"חצי המנשה" המקראי התקצר מ"חצי שבט המנשה". אבל התשובה אינה עומדת במבחן העובדות. "הירדן" מופיע במקרא עשרות פעמים וכמעט תמיד באופן עצמאי ולא בסמיכות. "הר תבור" היא צורה מלאה לא מיודעת, "התבור" המיודע הוא הצורה המקוצרת? וממה התקצרו "השרון" ו"השפלה"?

התשובה נעוצה בכך שאין כאן ה' הידיעה במובנה הקלאסי. זו ה' השדרוג. ירדן אינו עוד נחל, וחרמון אינו עוד הר, וגם כינרת אינה עוד אגם. הם חשובים, הם מגדירים את ארץ ישראל, הם יחידים במינם, ולכן הם ראויים לה' הידיעה שתשדרג אותם. ה' מספרת לנו שאנחנו יודעים שהם מיוחדים. במקרה של "האצ"ל" יש כאן מעין אפליה מתקנת בעקבות "הפלמ"ח" ו"ההגנה". חיילינו מפעילים את טנק המרכבה, טסים במטוסי האף שש עשרה ושטים בספינת הדבור. ואיזה דרגה מקבלת יידוע לצורכי שדרוג? רק אחת: אלוף. "ראש אגף המודיעין האלוף הרצי לוי", וגם סתם, בלי שם: "האלוף מגיע".

אז מה דינה של "החופשת מחלה"? כאן העניין שונה בתכלית. ה' הידיעה ממלאת כאן את תפקידה המקורי, היא מיידעת את צירוף הסמיכות, אבל היא אינה עומדת במקומה הנכון. במקום להתייצב בתווך ולדבוק בסומך (החלק השני של הסמיכות) היא מתייצבת לפני הצירוף ונדבקת לנסמך. מדוע זה קורה? בעיקר מפני שאנחנו תופסים את הסמיכות כיחידה לשונית אחת. התופעה אינה חדשה. יצחק אבינרי מצא אצל רש"י מקרים רבים של יידוע הנסמך החוזרים על עצמם, כמו "השטר חוב", "הבעלי דינים", "התלמידי חכמים", "הבית אב", "התלמוד תורה" ועוד.

יידוע הנסמך נפוץ כל-כך שהבלשנית אסתר בורוכובסקי מגדירה אותו כ"תופעת דיבור", והיא נפוצה לא פחות מ"שתי שקל". במחקר שלי על שפת הצבא שהושלם בימים האלה, יידוע הנסמך הוא הצורה הבלעדית בשפת הדיבור הצבאית. דוגמיות בודדות: "הקצינת ת"ש", "הקורס קצינים", "המסע כומתה", "הסיכת צניחה", "השק שינה", "הצו גיוס", "השלוש שעות שמירה" ואפילו "הגאוות יחידה".

בצה"ל מופיעה גם תופעה הפוכה: ה' הידיעה נעלמת בסמיכות, כמו בביטויים "חיל הספקה ידאג", "פיקוד מרכז ידווח". הלשונאי הצבאי שמשון הופמן ניהל מאבק איתנים להחזיר לצה"ל את ה' הידיעה, ולקרוא לו "צבא ההגנה לישראל", ולא "צבא הגנה לישראל".

האקדמיה ללשון העברית התירה אומנם את יידוע הנסמך בצירופים כבולים שבהם הנסמך משמש כבינוני כגון "היושב ראש" ו"היוצא דופן", אך לא העניקה תו תקן ל"העורך-דין". ובכל מקרה, אין לי בשורות לחבר של רינה. הוא ימשיך להשתגע, ועם ישראל ימשיך לומר "החבר כנסת", "הברית מילה" ו"השפת דיבור".

ה

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 937 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: