Feeds:
פוסטים
תגובות

ברשומה הקודמת הוצגו המקורות של השימושים המגוונים ב'עשה', מהתנ"ך והתלמוד ועד האנגלית והיידיש, ללמדך שגם אבות אבותינו וגם הגויים באשר הם ראו בפועל הזה את פועל הפעלים, ועשו בו כראות עיניהם. ברשומה הזו רצוי להתעכב על עולמות התוכן שבהם פועֵל 'עשה' ועושה את מעשיו. המשפט האחרון הוא רמז לכך שמן השורש נגזרו גם מילים גנריות כגון 'מעשה', 'עשייה', 'מעשייה' ו'תעשייה'.

הישראלי החדש עושה כל דבר, מי ש'עושה שוק' מבקש ש'יעשו לו מחיר', ביום העצמאות וסתם שבת אנחנו 'עושים על האש', הרשלנים 'עושים צחוק מהעבודה', והיהודים מן התפוצות 'עושים עלייה', ביטוי שיש לו מקבילה דו לשונית באנגלית: make Aliyah. ומה אומרים הגששים במערכון 'קסיוס קליי נגד חלפון': "פעם באלף שנה נולד לנו צ'מפיון כזה שעושה שקשוקה מאזולאי". 'עשה שקשוקה' מושפע מביטוי שמקורו באנגלית ובגרמנית דווקא: 'עשה ממנו קציצות'.

ילדים בכל הדורות יצרו שימושים נרחבים ב'עשה', והם מוכרים כבר מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת. שיטת הבחירה המועדפת, בוודאי בעבר הלא רחוק הייתה 'לעשות אֶן-דֶן-דינוֹ', הגירסה המלאה: "אן דן דינו/ סו פה לה קטינו/ סו פה לה קטי קטו/ אליק בליק בום". כשרבים עם ילד אחר 'עושים ברוגז', וטוענים שהוא 'עשה בכוונה'. במשחק הפרסים והזהבים, במלעיל, 'עושים החלפות', במלעיל, וכששני ילדים לובשים אותו בגד 'עושים צמבל'. ואין לשכוח את משחק הילדים שגם הפך שם לספרם של דוד טרטקובר ואמנון דנקנר: "שלום אדוני המלך! שלום, בני היקרים!  איפה הייתם ומה עשיתם?"

ענייני הגוף חברו מאז ומתמיד ל'עשה'. ההפרשות, תחום רגיש למדי, הן תמיד משהו ש'עושים'. חנוך לוין כותב באחד משיריו על פלוני: "הוא קם בבוקר ותיכף עשה". יורם טהרלב כותב על צרכים מעודנים יותר ב"משק יגור טיוטה": "אפילו אם דבורקה כועסת, אני עושה מן הקצה של המרפסת". המקור בלשון חכמים: "לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי, ולא יקנח תרי, ולא יעשה צרכיו תרי" (ת"ב פסחים קט ב), וכאן בהוראת יחסי מין. מן הגרמנית אנחנו 'עושים פיפי', ומן היידיש 'עושים במכנסיים', אירוע מביך שהפך דימוי למי שנבהל ברגע האמת. חנוך לוין כתב גם: ”תקענו לה אחד בַפָּנים, והעליונים עשו בתחתונים", ובשיר ילדים שרנו "שתיתי מיץ, עשיתי פליץ". יש גם הפרשות דרמטיות פחות בנוסח 'עשה אפצ'י'.

תחום המין אוהב מאוד את 'עשה'. בסלנג המאצ'ו 'עשה' הוא גם שגל, ומקורו באנגלית: to do him/her. המתעלסים 'עושים סקס', וכמובן 'עושים אהבה'. מקור הניב באנגלית והוא מופיע לראשונה בעבודה של הסופר ג'ון לילי משנת 1590, ושימש למגוון פעילויות, משיחת אוהבים ועד מזמוטין. יש לו גם גילוי עברי מפתיע, בפיוט-חידה משנת 1773 מאת שלמה לוצינה על שיר חתונה: "כל הרים ובקעות הם מטרתנו/ ועל פני השדה ריפדנו ערשנו/ ובקולי קולות עשינו אהבתנו/ ופרינו ורבינו לעין כל רואינו". בהיבט התוצר של הפעילות המינית בני האדם 'עושים ילדים'. ומה עושה מי שאין לו פרטנר? עושה ביד, או באמצעות פועל גנרי אחר, 'מביא ביד'.

הטיפול בטיפוח הגוף מתאפיין גם הוא בצירופי 'עשה'. המקור מן התנ"ך, בספר דברים על אשה יפה שנשבתה: "וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ". הגברים (וגם נשים בעידן החדש) עושים כושר. הנשים (וגם גברים בעידן החדש) עושים גבות, שעווה להסרת שערות, וכדברי לימור ב"רק בישראל": "אני הולכת לעשות גבות, שפם ושחי".

נוכחות 'עשה' במקורות הכשירה את הקרקע לשימוש נרחב בשיח הדתי-חרדי העכשווי בצירופי 'עשה'. מי שמרגיש שחָטָא 'עושה תשובה', מי שפועל במסירות 'עושה השתדלות' (ובאשכנזית, במלעיל: השתדלֶס). כשמזמינים אדם שלישי לברכת המזון 'עושים זימון', המחזיר בתשובה מזמין את הכופרים 'לעשות אצלו שבת', והמאוננים, רחמנא ליצלן, 'עושים צניעות'.

בשפה הצבאית 'עושים' כל דבר, כל הזמן. בַכללי 'עושים צבא'. תחילה 'עושים טירונות', שבמסגרתה 'עושים שמירות', 'עושים מטבחים' ובמסדרים 'עושים הקשב'. באימונים 'עושים פזצטא', בהמשך המסלול 'עושים קו', 'עושים פטרולים', 'עושים שטחים', ובעבר הלא רחוק 'עשו לבנון'. הפשלונרים 'עושים פאקים', המתקשים 'עושים נפקדות'. מי שנענש 'עושה פק"לים', הלא הם שכיבות סמיכה, ובמקרה הגרוע 'עושה שבת', נשאר בבסיס בסוף השבוע. ומה עם הטבחים והאפסנאים? להם יש סידור מיוחד: 'עושים שבוע שבוע'. חייל שסרח בעיני חבריו זוכה לכך ש'עושים לו שמיכה'.

במעבר לא ממש חד, גם עולם העבריינים אוהב את הפועל, וגם שם עושים כל דבר. קודם כל הורגים, כלומר, 'עושים אותו'. גם כאן יש שאילת משמעות מסלנג הפושעים האמריקני, to do. גם מעשני הסמים הכבדים 'עושים', למשל 'עושים קוק', וגם זה תרגום מאנגלית. מכאן גם 'עשה שורות', צרך סמים באמצעות שאיפה דרך האף.

הסיפור העברייני בסדרת סיפורי 'עשה' נכנס לפרטים. 'עשה אותו צֶבַע': בייש אותו. 'עשה אתו פנים': התעמת עם עבריין אחר כדי להוציא ממנו את האמת. 'עשה לו פִּיקָאסוֹ': חתך את פניו. 'עשו לו הליקופטר': שכבו עם עבריין אחר בעל כורחו, ו'פתחו לו את השושנה'. כשמקליטים עבריין ומצלמים אותו לצורך הפללתו נאמר ש'עושים עליו סרט', ובגירסה למתקדמים 'עושים עליו פילם'.

כך השתלט 'עשה' על חיינו, בדומה למה שהוא עושה (!) לשפות אחרות. ונשאלת השאלה המרחפת, האם זה טוב או רע? מצד אחד, זה עושה (!) את החיים פשוטים יותר. מצד שני זה מרדד את השפה, מנוון את היכולות הלשוניות שלנו ומאפשר לנו לוותר על המאמץ למצוא מילים מדויקות למגוון מצבים שונים. למה למרוט גבות אם אפשר לעשות אותן? למה לחלוט תה אם אפשר לעשות תה? למה לצלות אם אפשר לעשות על האש? האמת נמצאת היכן שהוא באמצע, ונתונה לכל דובר ודובר. כדאי עם זאת לשוב ולשנן לזכותו של הפועל החבוט הזה: 'עשה' הוא פועל הפעלים, ובלעדיו העולם יקפא על עומדו.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / לעשות אהבה, צבא ותשובה

עולם הפעלים אינו עשוי מקשה אחת. יש בו פעלים נפוצים ופעלים נדירים, פעלים אצילים ופעלים החביבים על שפת הרחוב, פעלים ותיקים וחדשים. בעולם הזה שלטת קבוצה לא גדולה של פעלים שעשו להם מנהג מגונה: הם משתלטים על כל חלקה טובה, האימפריאליסטים של עולם הלשון. יש קוראים להם 'פעלי פקק', על שם הפקק הקיבוצי שמילא כל תפקיד שהטילו עליו. אני מציע לקרוא להם בפשטות 'פעלים גנריים'. כאלה הם, למשל, הפעלים 'לקח' (לוקחים הכול: מקלחת, מנהיגות, לוקחים ללב וגם לוקחים בחשבון), 'נתן', 'שׂם', 'הביא', ומעל כולם, ללא תחרות, פועל אחד רב מעללים: 'עשה'.

במילון אבן שושן שבע הגדרות שונות לפועל 'עשה'. ב"מילון הסלנג המקיף" של כותב שורות אלה שבע הגדרות לפועל עשה, ומדובר בשפת הדיבור בלבד. ב"מילון הצירופים" לא פחות מ-230 צירופי עשה. 'עשה' מתפשט על כל תחום אפשרי, ושואב את כוחו מכל מקור אפשרי: מן התנ"ך והתלמוד, מן היידיש והאנגלית, מחיי המעשה (!) ומחיי הרוח. אז הבה נעשה לנו נוח בכורסה, נעשה תה, ונעשה טיול קטן בעולמו המופלא של 'עשה'.

אז כשאנחנו אומרים 'עשה', או 'עשיתי', למה אנחנו מתכוונים? בראש ובראשונה לפעולה המייצרת דבר מה שלא היה קיים קודם לכן, וכמעט כל פעולה היא כזו מעצם טבעה. זו הסיבה ש'עשה' הוא הפועל הגנרי המוביל, פועל הפעלים, הפועל המתאים לכל פעולה. מכאן הביטוי התלמודי הבנוי במתכונת המושא הפנימי 'עשה מעשה'. כשמשהו משפיע עלינו  הוא 'עושה לנו משהו', או 'עושה לנו טוב/רע', מי שמתחזה 'עושה את עצמו', המחקה 'עושה' מישהו אחר, כדברי הגששים: "עושה אותך, אתה רואה ראי". כשאנו מצליחים נאמר ש'עשינו את זה', ואפילו הדיבור נכבש על ידי המעשה: 'עושה לי' פירושו בסלנג הישראלי גם 'אומר לי'.

'עשה' הוא פועל גֶנֶרי כבר מערשה של העברית. בתנ"ך הוא מופיע למעלה מ-2600 פעם. הפועל 'אמר' נפוץ הרבה יותר, אבל הוא משמש להבעה מילולית בלבד. 'עשה' לעומתו מתאים כאמור לכל עניין. "ַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, בעוד ירמיהו טוען: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". אלוהים 'עשה שפטים' בארץ מצרים, ובספר משלי נאמר: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה". "אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" אומר לוט לאנשי סדום. על 'עשה' כפועל סקסואלי ידובר בהמשך.

לא מעט צירופי 'עשה' ישראליים נפוצים מקורם בתנ"ך. מי ש'עושה לביתו' מצטט את דברי יעקב ללבן. מי ש'עושה טובה' מצטט את דברי שאול לדוד, על שלא הרג אותו. הנלחם 'עושה מלחמה' בעקבות ספר דברים, המיסיונר 'עושה נפשות' בעקבות אברהם אבינו, והמלגלג 'עושה צחוק' בעקבות שרה אמנו. מי ש'עושה שקר בנפשו' הולך בעקבות סיפור יואב ואבשלום.

גם התלמוד והמדרשים אוהבים מאוד את 'עשה'. המאזין לאחרים 'עושה אוזנו כאפרכסת'. על מי שמשתמש בנכסים ציבוריים למטרותיו נאמר "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". מי שבז לחוקים 'עושה דין לעצמו', 'עושה שבתו חול', 'עושה תורתו פלסתר', וכל מה שנשאר לו הוא 'לעשות תשובה'.

עם יד הלב, איך נכון לומר, עושה לילות כימים או עושה ימים כלילות? במדרש ספרא העוסק בדיני סוכה אין ספקות: "מה שבעה האמור באוהל מועד עשה בהם לילות כימים, אף שבעה האמורים כאן נעשה בהם הלילות כימים". 'עושה ימים כלילות' מתאר אדם הישן כל היום, כלומר, בטלן או עובד במשמרת לילה, אבל רוב מוחלט של הישראלים משתמשים בצורה השגויה. הביטוי, אגב, קיים גם בגרמנית: die Nacht zum Tag machen.

רש"י אהב גם הוא לשחק בצירופי 'עשה'. הוא חתום על הניב 'עשה את עצמו': "אשר לא ידע – עשה עצמו כאילו לא ידע", אבל המקור הוא ארמי-תלמודי דווקא: "רבי יוחנן הסנדלר עבד גרמיה [עשה עצמו] רוכל". הוא גם טבע את הצירוף 'עשה ברכה' ומכאן הפנייה 'תעשה ברכה', המקובלת בעיקר בעדה הספרדית. ומהיכן הביטוי 'עשה לה עיניים'? הוא קיים ביידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית, וגם בספר הקנה מהמאה ה-14 העוסק בדין איסור ריקודים: "בתחילה עושה לה עין, ומראה לה לתת דיבוק שניהם בריקוד".

צירופים ישראליים לא מעטים משלבים את 'עשה' עם מילה לועזית, וכל שפה אפשרית שותפת במשחק. הנהג שבלם 'עשה ברקס' ומיד 'עשה רברס', הקוסם 'עשה הוקוס פוקוס', המתפרע 'עשה אינתיפאדה', המתאבד הממשי או המטפורי 'עשה חרקירי', מי שנהנה 'עשה כיף', מי שנכשל בפומבי 'עשה פדיחות', ומי ששינה את הלך מחשבתו 'עשה סוויץ". מי שמחולל מהומה רבה על לא דבר 'עושה צימֶס', מי שהחליט לשכוח עניין לא נעים 'עשה ריסֶט', מי שחוזר לבמה 'עושה קַמְבֶּק'. יש גם מילות תצליל, כמו 'לעשות פוּ'. יוסף שילוח מתלונן ב'אלכס חולה אהבה':  "הבטן שלי עושה גולו-גולו".

'עשה' הוא פועל גנרי לא רק בעברית. בכל השפות המוכרות לנו והמשפיעות על העברית אוהבים את 'עשה'. באנגלית יש לו שתי חלופות: do וכן make. על פי הנוהג הרווח אנחנו מתרגמים צירופים כאלה והופכים אותם לביטויים עבריים, במהלך של תרגום-שאילה, והשמחה רבה. בעקבות האנגלית אנחנו 'עושים בעיות' או 'עושים שמח' (make merry), בעקבות יידיש 'עושים בושות' או 'עושים לו את המוות', ובעקבות הערבית 'עושים בשכל'. בכמה ביטויי יידיש הצירוף נשען על מילה עברית שהשתכנזה: 'לעשות דווקא', וגם 'לעשות ויברח'. באוסף בדיחות יהודיות נכתב: "א: הקופאי שלי, שעשה ויברח עם הקופה ועם בתי, מתחיל כנראה להתחרט. ב: מה פירוש, הוא החזיר לך את הכסף? א: לא, אבל הוא כבר החזיר לי את בתי".

לא מעט צירופי 'עשה' הם רב לשוניים, מצויים בכמה שפות כמו אנגלית, צרפתית, גרמנית ויידיש,  ולא ניתן לקבוע מהיכן הגיעו לעברית. כך 'עשה כסף' או 'עשה הון', 'עשה היסטוריה', 'עשה חיים' ואפילו 'עשה לו בית ספר'.  הביטוי 'עשה מזבוב פיל' הוא תרגום מיידיש, אבל יש לו חלופות בשפות נוספות: 'עשה מיתוש פיל' (בגרמנית, צרפתית ולטינית), 'עשה מפרעוש גמל' (ערבית); 'עשה מתל החפרפרת כיפה של מסגד' (גרמנית). ו'עשה מביב שופכין מבצר' (לטינית).

בחבורה הזו נולדו גם עילגויות, ביטויים שנכנסו לשימוש אבל המקור הלועזי מהדהד מהם, ומדובר במה שקרוי אמריקניזמים. ראש וראשון להם הוא 'עשה שכל' הנורא, בעקבות make sense, ואחריו 'עשה את ההבדל'. בעקבות האנגלית אנחנו 'עושים חברים', ואפילו 'עושים חושבים'. הביטוי 'עשה לו את היום' הוא תרומתו של קלינט איסטווד לשפה העברית.

ומי ששואל היכן נעלם 'לעשות אהבה', מוזמן לפרק ב': מה עושה 'עשה' בשפת האהבה, הילדים, הפושעים, החיילים, וכמה פינות נוספות של חיינו.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

make-a-wish-facebook-cover

בחודש אב מרבים לעסוק בענייני הלב. בתשעה באב קוראים במגילת איכה (ג', פס' ס"ה) על מְגִנַּת הלֵב, כלומר על שברון הלב בעקבות החורבן; רק לאחר כמה ימים עוברים לחגיגת הלבבות של ט"ו באב.

שנים רבות ידוע לכול שהרגשות אינם שוכנים בלב, אלא במרכז העֲצַבִּי במוח. ולמרות זאת, גם בעברית וגם בשפות אחרות, עדיין מדברים על הלב כעל מרכז הרגשות, בניגוד ל'ראש' המייצג את הרציונליות. גם הצורה המקובלת שבה מציירים לב מסמלת בעיקר אהבה ורגשות אחרים, וקשה להאמין שהיא תוחלף אי פעם בצורה של ראש או מוח.

מעבר לכך, בעת התרגשות אנו מכירים את התחושה הגופנית של פעימות לב מואצות, וזו כנראה הסיבה להרגל הלשוני והתרבותי לזהות את הרגשות עם הלב. הדבר מתבטא בצירופים כמו לִבּוֹ הֶחְסִיר פְּעִימָה.

הדיכוטומיה בין ה'ראש' הרציונלי ל'לב' הרגשי אינה קיימת בלשון המקרא. המילה 'לב' והמילה הנרדפת מאותו שורש לֵבָב מופיעות במקרא מאות פעמים; בין היתר, לעיתים הן מציינות את מקומם של הרגשות השונים, למשל: "וַיַּעֲלֹז לִבִּי" (תהלים כ"ח, פס' ו'), "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ" (תהלים ק"ד, פס' ט"ו), " גַּם-בִּשְׂחֹק יִכְאַב-לֵב" (משלי י"ג, פס' י"ד), "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד" (דברים כ"ח, פס' ס"ו), "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" (קהלת י"א, פס' י'). במקרים אחרים המילים האלה מציינות את המיקום של המחשבות, הדעת והשכל: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי י"ט, פס' כ"א), "וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, פס' ג'), "וִידַעְתֶּם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם" (יהושע כ"ג, פס' י"ד),  "כִּי-תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ" (משלי ב', פס' י') ועוד.

המילה לִבָּה נגזרת אף היא מהשורש לב"ב. היא מופיעה לראשונה במקרא כנרדפת ל'לב': "מָה אֲמֻלָה [=אומללה] לִבָּתֵךְ" (יחזקאל ט"ז, פס' ל). בימינו היא משמשת במשמעות החלק האמצעי או המרכזי בדברים מסוימים, כמו אחת המשמעויות של המילה 'לב'.

המילה 'לב' היא 'שיאנית הצירופים' במילון רב-מילים: היא מופיעה בכ-300 צירופים. בעקבות השינויים שחלו במושג 'לב' מתקופת המקרא ועד לימינו, גם חלק מהביטויים שמקורם במקרא שינו את משמעותם. למשל, במקרא אדם חסר דעת או טיפש מכונה חסר לב, לדוגמה: "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף" (משלי י"ז, פס' י"ח), ואילו בלשון ימינו מכנים כך אדם חסר רגשות. הביטוי 'רוחב לב' מציין במקרא שכל רב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א, ה', פס' ט') ; בימינו הוא מציין נדיבות. כמו כן, בימינו 'טוב לב' הוא כינוי לאדם טוב, ואילו במקרא ביטוי זה מתאר אדם שמח, למשל: "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד" (מלכים א, ח', פס' ס"ו). מכאן נשתמר הביטוי המליצי שמח וטוב לב.

במקומות שונים במקרא הלב מתואר ממש כאדם. חז"ל מסכמים זאת במדרש יפה: "הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם." (פסיקתא דרב כהנא, "נחמו") ; והם ממשיכים ומביאים דוגמאות מהמקרא למילה לכל אחד מהפעלים האלה לצד המילה 'לב', למשל: "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי […] וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א', פס' ט"ז), "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א', ג', פס' ט'), "הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ" (יחזקאל כ"ב, פס' י"ד), "אַל-יִפֹּל לֵב-אָדָם עָלָיו" (שמואל א', י"ז, פס' ל"ב)" וכן הלאה.

ודאי שמתם לב לכך שהתייחסתי כאן רק לחלק קטן מאוד ממגוון המשמעויות והצירופים של המילה 'לב'.  נקבל את תגובותיכם על צירופים נוספים בחפץ לב.

valentines_day_hearts-wallpaper-1440x900

לשפת הקשר הצבאית הישראלית אפשר להעניק את התואר "השפה החשאית הגלויה ביותר בעולם". היא אמורה לשמש כשפת קוד מוצפנת בשיחות קשר בעת קרב, כדי שהאויב לא יבין את השיחה. בפועל השפה הזו גלויה לכל, מוכרת על ידי כל מי שקרוב לשפת הצבא, מתוארת בספרים וצצה בשירים, ופרושה בחלקים שונים שלה באינטרנט באתרים שונים כולל בוויקיפדיה ובאתר צה"ל. בצה"ל אין להשיג מילון של השפה הזו, אבל כל טירון יכול לדקלם אותה. שמה הרשמי הוא נדב"ר: נוהל דיבור ברשת, והיא אכן משמשת ברשת, אך תפקידה העיקרי הוא אחידות בדיווח ואפשרות לנהל שיחות קצרות ויעילות.

השיטה הנהוגה בקשר היא מילות קוד המייצגות אובייקט לשוני כלשהו, כגון 'עגולה' במשמעות שעה או 'קודקוד' במשמעות מפקד. בשיטה אחרת, ששימשה במקביל, יוצגו אותיות באמצעות מילים. המילה, שהיא בדרך כלל שם פרטי, ייצגה את האות העברית בה היא נפתחת: 'הגר' היא האות ה', למשל. בדרך כלל שימשה שיטה זו לצורכי איות, כדי למנוע קליטה לקויה של מילה או שם, אך היו לה גם שימושי הצפנה. השיטה נלמדה מן הצבא הבריטי, והייתה נהוגה בהגנה. כך נפתחו שידורי הרשת המחתרתית של ההגנה במילים 'תלם שמיר בועז', שהצפינו את שם התחנה: "תחנת שידור במחתרת".

בסלנג הצבאי נוצרו בעקבות שיטה זו כמה ביטויים. כשרצית להקטין ציפיות אצל מישהו היית אומר 'הגר משה' שפירושו "היית מת', וברגע של ייאוש זעק החייל השבוז 'נשבר הזאב' שפירושו 'נשבר הזין'. שריד לשיטה ניתן לראות בביטוי הקשר 'אלף נון אלף נון' במהלך מבצעי: אין נזק, אין נפגעים. שריד נוסף הוא הקריאה לשלבים במבצע על פי ארצות לפי סדר האלף בית, כגון אנגליה לראשית מבצע, בלגיה לשלב ב' ועוד. וכך שמענו בסרט "מבצע סבתא" את המשפט "שירלי, קבלי אנגליה". המבצע היה כזכור הבאתה של סבתא לקבורה מהירה בקיבוץ.

אז מה יש לנו בשיטת הקשר הקיימת? שפת הקשר נחלקת לשתי קבוצות: מילות תפקיד ומילות תוכן. מילות התפקיד משמשות ליצירת מבנה קבוע של העברת הודעה בקשר. המתקשר מודיע, למשל, 'כאן קודקוד לוף', והתשובה היא 'היישר', מילת אישור שהוראתה 'קיבלתי, הבנתי ואני מבצע את ההודעה'. 'עבור' מסמנת את המשך השיח. לעיתים קרובות מצורפת להודעה בקשה לאישור שההודעה נקלטה והובנה במילה המפורסמת 'רות': "כאן מברגיית הקטור רות עבור" (מתוך ספרו של יורם יובל "הלנה על הגג"). השימוש במילה רות הוא שריד מהשימוש בשיטת האותיות. רות מייצגת בלוח הצפנים את האות ר'. היא משמשת בתפקידה בתהליך העברת המסרים בעקבות המילה המקבילה בשיטה זו באנגלית: roger, המצפינה את receive, קַבֵּל.

במהלך השיחה ייאמר לעיתים 'עד כאן', או 'האם עד כאן?' כלומר, האם הכול הובן עד לנקודה זו. מילות קשר אחרות הן 'חיובי' לאישור ו'שלילי' לדחייה. אלה הפכו נכס צאן ברזל של השיח הישראלי, וזלגו לשפה האזרחית. להעצמה ניתן לומר גם 'חיובי בזנ"ט' או 'שלילי בזנ"ט', וכן 'שלילי חזק'. 'מוקי' פירושו בלשון הקשר מוכן: "מוקי ליֶרי"; "מוקי בעמדה".

ביטוי קשר פופולרי בימים עברו היה 'חמש!' או 'חמש חמש!' אישור שהתנאים לביצוע משימה טובים. הוא שימש בעבר בהרחבה ביטוי של שביעות רצון, שם למחזה וסרט על ההווי הצבאי, ונזכר בשיר הצ'יזבטים של יחיאל מוהר: "כשנגמר מבצע קדש/ ישבו הי"דטים/ מעגל סביב לאש/ צ'יזבטו חמש חמש/ עד שחקים אדמו מרוב צ'יזבטים".

רובו של מילון הקשר מכיל מילות תוכן, מילים המתייחסות לפעילות מבצעית, מפקדים, כלי רכב, כלי נשק, ענייני מרחב וזמן ועוד. לעיתים בחירת המילים זהה או קרובה מאוד למשמעות המילה המוצפנת. 'מיוערת' היא סביבה טבעית, 'מיושבת': סביבה עירונית. 'קודקוד' הוא מפקד בכיר, 'משנה' או 'משנה קודקוד' הוא סגנו. קודקוד הפכה מילה אזרחית לכל דבר, וכל מנהל בכיר או זוטר הוא כבר 'קודקוד'. בצבא יש פיתוחים: 'קודקוד עולם' הוא הרמטכ"ל, 'קודקוד אלוהים': הרב הצבאי הראשי.

שלישייה מסורבלת משהו בשפת הקשר היא 'נוזלים אדומים' (דלק בגירסה קדומה), 'נוזלים שקופים' (מים) ו'נוזלים שחורים' (קפה). 'פטיש' הוא פשוט תרגום מאנגלית: רכב מטיפוס האמר.

לעיתים המילה בקשר נבחרת כמעין דימוי. בראשית הצבא נקראו חיילים חדשים בצבא 'אפרוחים', היום נקראים קצינים צעירים בחיל השריון 'גורים'. במקרים אחרים מושמטת מילה בתהליך סמנטי הקרוי אליפסה. 'עגולה' היא שעה עגולה, 'קלה' היא אש קלה, אש מירי נשק קל.

לא תמיד יש הסבר לקביעת מונח קשר, והוא נראה שרירותי. 'פרח' הוא פצוע ו'דרדר' הוא מסוק, כמו בסרט בופור: "יש כאן פרח רציני, צריך דרדר במיידי". הרוג הוא 'הרדוף', אולי בעקבות שתי האותיות הראשונות של המילה. כך גם בשמות כמה בעלי תפקידים צבאיים. 'זרזיר' הוא רב סמל פלוגתי, 'כספית' הוא קצין קשר ו'כספיתון' הוא הקַשָר. רופא הוא תורֶן. למה? ככה. הכרתי כמה רופאים צבאיים נמוכים למדי.

הדרך הרווחת ביותר לקביעת מונחי הקוד בקשר היא מטונימיה. מטונימיה היא הרחבת משמעות של מונח בעקבות מרכיב מסוים במשמעות המקורית. כך 'כבד' הוא טנק, כי הטנק הוא כלי כבד, נגמ"ש הוא 'חצי כבד', 'קטנה' היא דקה ו'קטנטנה' היא שנייה. יש כאן הקבלה למקורה של המילה בלטינית: מינוטה, קטנה. 'ארוך' הוא קילומטר ו'קצר': מטר. כלי רכב קרוי 'גלגלים', וחיילת – 'חצאית', למגינת לבן של הפמיניסטיות, ככתוב בספרו של יורם יובל: "לקח לאסרף פחות מעשר דקות להתיידד עם כל חמש החצאיות שבבניין".

גם הצבעים לוקחים חלק במשחק המטונימיות. הים הוא 'כחול', הכביש 'שחור', ודרך העפר 'לבנה'. מטונימיות נוספות דורשות הסבר מורכב יותר. חייל פשוט הוא 'גפרור', ברמז לגפרורים רבים בתוך קופסה. 'מברג' הוא קצין מבצעים, אולי מפני שהוא אחראי להרכבת מבצעים יחדיו. סמל המבצעים הוא מברגון, ומשרד הקמב"ץ: מברגייה. בספרו של נדב בן-תור נאמר בקשר: "קבל שלא השגתי לכם אישור הרטבה". 'הרטבה' היא ירי חי, בעקבות 'תרגיל רטוב', בהנגדה ל'תרגיל יבש'.

קבוצה חביבה היא המטונימיות האירוניות, שבהן נוספת לקשר בין הצופן למוצפן עקיצה קלה. כך קרויים מגורי החייל 'מכלאות', המזון הצבאי 'חמים וטעים' (ובגִרסה חתרנית: קריר ומגעיל). החובש, על פי ספרו של סשה זיידמן הוא 'וטרינר', המטווח הוא 'חגיגה', מטען הוא 'מתנה', 'סוכריות" הן תחמושת, כנאמר בסרטו של רוני דניאל על בה"ד 1: "קבל, סוכריות נופלות במסגרת שלך איפה שאתה ממוקם עבור". הנהג אינו אלא 'עגלון', והרב הצבאי 'עוקץ'. האויב זוכה לשמות ישירים יותר: 'מלוכלך', 'מנוול', מכונית אויב היא 'לכלוכית', ונערי הארפיג'י נקראו בעת מלחמת לבנון בעקבות סדרה מצוירת 'קטקטים'.

שפת הקשר החדירה לשפה הצבאית תופעה מרתקת של הגבהה משלבית. בצבא לא מחכים, אלא 'ממתינים', לא זזים, הולכים או נוסעים אלא 'נעים', לא מפסיקים אלא 'חודלים', כנאמר 'חדל קשקשת ברשת'. רמז לאופייה הייחודי והיצירתי של השפה הצבאית באשר היא.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קודקוד

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהמות

 

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כפרה

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 973 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: