Feeds:
פוסטים
תגובות

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהמות

 

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כפרה

קשה לדבר בשבחו של הברווז, ואת ההסבר לכך אפשר למצוא בחיל ההנדסה, הקורא לעצמו "חיל הברווז". ההסבר שלהם: "לא ממש עף, לא ממש הולך ולא ממש שוחה". אפשר להוסיף לכך את הקושי להכין ממנו סעודה של ממש, לא הרבה נשאר שם בין הררי השומן והעצמות הגדולות והקשות. עדיף להזמין "ברווז סצ'ואן"  במסעדה סינית.

ובכל זאת, הברווז משמש בתרבות הישראלית והעולמית מקור השראה בלתי נדלה לדימויים, שירים ופתגמים. ילדי כל העולם גדלו על דונאלד דאק של דיסני, ההומור הישראלי צמח על הברווז של דודו גבע, ואלה רק שתיים מתוך ים דוגמאות. מה סוד קסמו? דומה שחולשותיו הפכו ליתרונותיו. הוא פשוט עוף מוזר בצורתו, בדרך הילוכו ובקול הגעגוע המפורסם שלו, והמוזרות שלו מעוררת את הדמיון.

'ברווז' היא מילה חדשה, מן המאה העשרים. קדם לה הצירוף 'בר אווז', שצומצם ל'ברווז'. מחדשי העברית ראו בברווז מעין צאצא של האווז, המוכר היטב מן המשנה והתלמוד. במסכת בכורות במשנה פסול לעדות הוא בין היתר  מי ש"פניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז". במסכת ברכות בתלמוד נאמר: "הרואה אווז בחלום – יצפה לחוכמה, שנאמר חוכמות בחוץ תרונה". האווז התלמודי מוכר גם מארמית: אווזא, אך מקורות שמו הולכים עד האכדית והשומרית. בערבית נקרא האווז בשם זהה כמעט לזה העברי, אך לברווז יש בערבית שם עצמאי: בַּט. הפרדה בין האווז והברווז קיימת ברוב השפות, ורק בעברית הם נקשרו יחדיו. יצוין שהם אכן שייכים לאותה סדרה, הקרויה 'אווזאים', ולאותה משפחה: ברווזיים. לצד סוגי הברווזים השונים זכה יונק ביבים שרגליו רחבות כרגלי ברווז לכינוי ברווזן.

האווז ניצח איפה במילון, אבל בעולם הדימויים, הפתגמים והשירים הברווז שולט ללא עוררין. בצבאות שונים נהוגה ההליכה המוזרה 'צעידת ברווזים', צעידה בברכיים כפופות, ומכאן טבע מישהו את הפועל לאווזז: להדס כמו אווז. דוד גרוסמן השתמש בפועל 'להתברווז': ללכת כמו ברווז. מי שחש צמרמורת, בדרך כלל עקב פחד או התרגשות, חוטף "עור ברווז", ביטוי שמקורו בגרמנית, וגם הוא הוליד פועל, 'לברווז'. אגי משעול כתבה "מברווז לי את העור", ומרגלית צנעני סחה באוזני אחד מזמרי כוכב נולד: "אתה מברווז אותי".

הדימוי שהתפשט אל הפוליטיקה והכלכלה הוא "ברווז צולע", בעל תפקיד שמועד סיום כהונתו קרוב וידוע. מקור הצירוף במשלי איזופוס, על אנדרוקלס שהוציא קוץ מברווז שצלע, אך הברווז הצולע לא הצליח להתקדם עם הלהקה. המונח הופיע לראשונה בתחום הכלכלי במאה ה-18, והתייחס לסוכני בורסה שפיגרו בתשלומיהם. בראשית המאה ה-19 עבר לארה"ב והתייחס לחבר קונגרס שלא הצליח להיבחר פעם נוספת, ועבר תקופת המתנה לכניסת מחליפו. ב-1934 הוכנס תיקון לחוקה בשם "תיקון הברווז הצולע", שנועד לקצר את התקופה הזו.

דימוי אחר, הפעם מן העולם הצבאי, הוא "ברווזים במטווח". הוא מתייחס לחיילים המתבצרים במוצב ואינם יוצאים לפעילות קרבית יזומה, ונתונים בשל כך לפגיעה מצד הלוחמים הניידים של האויב. באנגלית אומרים: a sitting duck. הביטוי מוכר מעולם הפארקים לשעשועים, אבל במקורו הוא לקוח מלשון הציידים, שלהם קל יותר לפגוע בברווז היושב על הקרקע ללא תנועה.

על פי התלמוד האווז בחלום מייצג חוכמה, אבל בחיים האמיתיים האווז, ובעיקר האווזה, הם סמל לטיפשות דווקא. הברווז שלנו, ביידיש קצ'קה (כתיב: קאטשקע) הוא דימוי נפוץ לאשה קשקשנית, ומכאן המונח הישראלי קצ'קיאדה, חבורת נשים פטפטניות (ולפעמים גם גברים!).

יש גם חפצים הקרויים על שמו של הברווז. יתד ימאים המשמשת לקשירה, באנגלית  cleat או kevel קרויה במילוני האקדמיה ללשון המוקדשים לימאות וספנות 'ברווז', על פי צורתה. נראה שהאקדמיה אימצה כאן מונח ספנים שגור. גוזניק, אותה פתילה בוערת בתנאי שדה, היא קיצור של goose-neck, צוואר אווז.

כל אלה הוליכו לפתגם הנפוץ "אם זה נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז זה כנראה ברווז". הפתגם, שנטבע על ידי המשורר האמריקני מן המאה ה-19 ג'יימס ויטקומב ריילי, שימש באמצע המאה העשרים במרדף אחרי קומוניסטים, וזכה גם לכינוי "מבחן הברווז". השימוש המפורסם האחרון שלו היה בנאומו של בנימין נתניהו בוועידת איפא"ק, באביב 2012, וכאן הוא התייחס לגרעין האיראני. הנאום היכה גלים, וזכה לכינוי "נאום הברווזים".

אי שם במאה ה-18 זכה הברווז למשמעות נוספת: שמועה חסרת שחר המופצת באמצעות העיתונות. בצרפתית היא נקראת canard, שהוראתה ברווז, ומכאן שמו של  העיתון הסטירי Le Canard Enchainé, הברווז הכפות. למקור הצירוף הסברים שונים. יש דעה שהוא התפתח בעקבות פתגמים שהיו מצויים בצרפתית במאה ה-16: "למכור חצי ברווז", כלומר, להונות. לפי גירסה אחרת מקור הצירוף באותיות הגרמניות NT, הנהגות ente, כלומר ברווז. אותיות אלה הן ראשי התיבות של הצירוף הלטיני non testatum (אין על כך עדות), ובעיתונות האנגלית not testified. האחים גרים הציעו הסבר המוליך לכתבי מרטין לותר, שטבע את הביטוי "ברווז כחול" בהוראת תורה כוזבת.

הברווז הוליד אירוע כפול בהיסטוריה הישראלית. "ליל הברווזים" בשנת 1959 הוא תרגיל לגיוס מילואים שהשמיע סיסמאות וקריאות לגיוס וגרם לבהלה רבתי. הפרשה זכתה לכינוי "פרשת הברווזים" על שם אחת הסיסמאות "ברווזי מים", אך הוא מתקשר למשמעות השמועה הכוזבת. כעשרים שנה אחר כך קיימה ממשלת בגין ישיבה כלכלית חשובה שגרמה לישראלים רבים לרכוש מוצרים לפני שיתייקרו. הישיבה הסתיימה בלא כלום, נשאר רק הכינוי.

על מי שמאיים איום סרק אומרים ביידיש שהוא "מפחיד את האווזים". הפוזל ביידיש הוא אחד ש"מסתכל על הברווזים ומתכוון לאווזים". באנגלית "להעמיד ברווזים בשורה" פירושו לארגן את העובדות בדרך נהירה ומסודרת. הניב "כמו התזת מים על גבו של ברווז" מתייחס לעלבון שאינו מותיר רישום אצל מי שאמור להיעלב.

המראה המוזר של הברווז הפך אותו לאחד מגיבוריו של וולט דיסני. אפשר לצחוק על דונלד דק, לזלזל בו, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. דודו גבע הפך את הברווז סמל לקיום האנושי: כולנו מובלים לשחיטה, אבל בדרך אפשר ורצוי לשמור על אופטימיות. הנס כריסטיאן אנדרסן כתב את יצירתו האלמותית "הברווזון המכוער" שהפכה מטבע לשון, המתייחסת למי שהכל מלגלגלים עליו, אבל דווקא הוא יהפוך לברבור, היפה והאצילי מכולם. לצד זה נאסף במאה ה-17 קובץ המעשיות הצרפתי "סיפורי אמא אווזה", שתורגם לשפות רבות, וביניהן גם לעברית, על ידי אורי סלע.

ויש גם שירים מיתולוגיים, בדרך כלל לילדים. לאה גולדברג כתבה את השיר שגם הולחן: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים, אחד לבן אחד אפור … ובשלולית המים, רחצו את הרגליים". יורם טהרלב שיחק על צליל שמו של דונלד דק: "ברווזון קטן יצא מהביצה, הלך לו לטייל לאורך הביצה; הברווזון היה כל כך רזה ודק, שההורים קראו לו דונלד דק". נחום לביא כתב את שיר השטות, שהושר בהתלהבות בתנועות הנוער: "ברווזים ברווזים בואו הביתה! – לא רוצים! – בואו לאכול! – לא רוצים! – בואו לשתות! – לא רוצים! – טוב, הזאב יטרוף אותכם! – לא פוחדים".

ונסיים בחידה: "איך תבדיל כאן, רז לי רז, בין אווזת לאווז?" ועל כך משיב שלונסקי ב"עלילות מיקי מהו": "התשובה היא מפורסמת: ניגשים אל זה הצמד, צמד חמד אווזים, ובלי הרף מרגיזים. ורואים: אם היא נרגֶזֶת, אז סימן שהיא אווזת, אם רואים שהוא נרגז, אז סימן שהוא אווז".

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קסמו המוזר של הברווז

 

לפני יותר משנה כתבתי כאן על המונח 'שנה מעוברת', והמגיבה בת עמי פישר שאלה אותי מה הקשר של מונח זה ל'זמן עָבָר'. עניתי שאין קשר כזה, אבל המילה עָבָר קשורה למשמעות אחרת של חלק מהמילים בשורש עב"ר: תנועה ממקום למקום. כתבתי שאוכל להרחיב על כך במאמר נוסף, ועתה הגיע הזמן לכך.

המשמעות הבסיסית של הפועל עָבַר היא: נע ממקום למקום. לפועל זה יש גם משמעות קרובה, והיא: עבר מן הצד האחד (של כביש, תעלה, גבול וכד') אל הצד השני, כמו בדבריו של יעקב: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית ל"ב, פס' י"א). שמו של נהר הירדן מופיע במקרא פעמים רבות לצד הפועל 'עבר' ולצד מילים אחרות מאותו שורש, כגון שם העצם עֵבֶר  ('צד, כיוון'). השטח שממזרח לנהר הירדן מכונה "עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה" (למשל: דברים ד, פס' מ"ט). משם עצם זה נגזרו מילות היחס מֵעֵבֶר ולְעֵבֶר.

מאותו שורש נגזרו שמות עצם נוספים, כמו מַעֲבָר (מקום שעוברים בו). מקורה המקראי של מילה זו אף הוא קשור בנהר הירדן: "מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית ל"ב, פס' כ"ג). בימינו לא זו בלבד שעוברים מגדה אחת של הנהר לאחרת, אלא גם עוברים את הכביש במעבר החציה. המילה מַעְבָּרָה מופיעה לראשונה במקרא בצורת רבים במשמעות קרובה לזו של 'מַעֲבר', למשל: "וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת" (המקומות שבהם עוברים את הנהר, יהושע ב, פס' ז).

מהשורש עב"ר נגזר הפועל העביר בבניין הפעיל, וגם לו יש משמעויות בסיסיות של הובלת חפץ או אדם ממקום למקום או מצד אחד לצד השני. מַעְבֹּרֶת היא הספינה המעבירה אנשים ומשאות מחוף לחוף.

גם הזמן מתואר כאובייקט שחולף ועובר, למשל בפסוק: "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, פס' י"א). גם בשיר העממי הידוע (המתורגם כנראה מגרמנית) נאמר: "הימים חולפים, שנה עוברת". הפועל 'עבר' משמש במובן זה גם בצירופים כגון 'בשבוע שעבר', 'בשנה שעברה' וגם במילה לְשֶׁעָבַר. המילה כַּעֲבֹר נגזרה מנטיית המקור של הפועל 'עבר' בצירוף כ' היחס. גם לפועל 'חלף' יש משמעות בסיסית של תנועה ממקום למקום, ומשתמשים בו גם כדי לתאר את הזמן. שם העצם עָבָר מציין את הזמן שעבר וחלף (וגם את אחד מזמני הפועל בדקדוק). בדומה לכך באנגלית שם העצם  past (עָבָר)  נגזר מאותו מקור של הפועל to pass (לעבור).

לפועל 'עבר' יש משמעויות רבות נוספות, וביניהן עָבַר עֲבֵרָה. מקורה של משמעות זו בלשון המקרא; פעמים רבות השופטים והנביאים מוכיחים את בני העם על כך שהם "עברו את ברית ה'" (למשל: יהושע ז, ט"ז; מלכים ב י"ח, פס' י"ב), כלומר לא צייתו לחוקיו. יש כמה הסברים המקשרים משמעות זו עם המשמעות הבסיסית של תנועה ממקום למקום. לפי הסבר אחד, מי שעובר על ברית או מצווה נחשב כמי שחולף על פניה, עובר על ידה מבלי לשים לב אליה. הסבר אחר מקשר את המשמעות הזאת למשמעות אחרת של אותו פועל: חרג מעבר לגודל מסוים, כמות מסוימת או גבול שנקבע, חרג ממוסכמות וכדומה, למשל: "אל תעבור את המהירות המותרת".

במעבר חד, אסיים בתקווה שקריאת דברים אלה עזרה לכם להעביר בנעימים את זמנכם הפנוי.

נגה פורת/בחזרה לעבר

אז מה אנחנו עושים עם המוני האנשים האלה, שזה אנחנו, או הורינו, או שנהיה כאלה בקרוב יותר או בקרוב פחות? איך נקרא להם בלי לפגוע בהם, או בעצמנו?

העולם כולו מתפתל סביב השאלה הזו, שהיא לשונית וחברתית גם יחד. הזקנים. 'זקֵן' היא מילה של כבוד וקדושה במקורות ישראל, ככתוב במשנה הפותחת של מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". איש לא העלה בדעתו שהמשפט אינו תקין פוליטית, וראוי היה לכתוב "יהושע מסרה לאזרחים ותיקים", או "יהושע מסרה לאנשי הגיל השלישי", ואולי "יהושע מסרה למאותגרים קָלֶנדָרית". ואם לרדת נמוך יותר, "יהושע מסרה לחבורת סנילים, והם שכחו למי למסור אותה הלאה".

לא. זקנים. פשוט זקנים. הזקנים הם הסמכות הרוחנית, בעלי הניסיון והחוכמה. הגיל הוא יתרונם ולא חסרונם. 'זקן' הוא 'חכם'. יש לזכור שהמילה 'זקֵן' הוראתה המקורית 'בעל זָקָן', הזקן נחשב סימן כבוד וכזה הוא עד היום בקרב אגפים רבים ביהדות הדתית והחרדית. הביטוי הביקורתי "זִקנתו מביישת את נעוריו" הוא היפוך הביטוי והכוונה של חז"ל במסכת סוכה: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה". את הביטוי "זקן משול לילד" לקחנו דווקא מהלטינית: senex bis puer – זקן הוא ילד כפול שתיים. הביטוי "חוכמת זקנים" נשאל לעברית מאנגלית וגרמנית, אבל הוא נרמז במסכת קידושין: "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה". ורק לפני שבעה עשורים כיכבו בשמי הציונות שלושה אנשים שכונו בהדרת כבוד 'הזקן': בן גוריון, יצחק שדה, ומנחם בגין בן הארבעים בפי חבריו באצ"ל.

מדוע אם כן הפך שם התואר "זקן" בחברה המודרנית לשם גנאי? מדוע אנחנו נזהרים מלהשתמש בו בנוכחות אנשים שבדורות קודמים כבר נחשבו ישישים? שני יסודות מתנגשים בחברה המודרנית תורמים לבלבול הזה. מצד אחד: חברה דינמית, הבנויה על התמחויות וידע פונקציונלי ומעריכה פחות ידע מקיף ותובנות עמוקות. הזקן אינו שייך לכאורה לעולם הזה, שהרי "העולם שייך לצעירים", סיסמה שהומצאה על ידי פרסומאים של מותגי אופנה. מצד שני, החברה המודרנית היא חברה ליברלית הבנויה על עקרון הקבלה והתמיכה של כולם, גם אלה שאינם עמוד השדרה של החברה. ה'זקנים' נחשבים קבוצה כזו, ולכן השפה אמורה להגן עליהם.

אז אם 'זקֵן' אאוט, חוזרת השאלה שבפיסקה הראשונה: איך נקרא להם, לנו, לכולנו היום או מחר? יחד עם 'זקן' נפל למלכודת הסטיגמה גם 'קשיש', מונח תלמודי שמסגרת הגילים שהוא מקיף היום אינה ברורה; ובוודאי 'ישיש'. 'חתיאר', זקן בערבית הוא הזקן החכם. בסלנג הישראלי הוא כינוי מלגלג. 'עובר בטל', או בהגייה אשכנית 'אוֹבֶרבּוֹטֶל' הוא פיתוח של מסכת אבות: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", ובקיצור, אַלְטֶה קָקֶר. 'תרח' הוא זקן שוטה, וכאן נעשה חשבון עם אביו עובד האלילים של אברהם באמצעות המילה הגרמנית הדומה töricht, אוויל. בעשורים האחרונים דבקו בקבוצה המדוברת כינויים סטיגמטיים מתחום הרפואה, כמו 'סֶנילי', 'אלצהיימר', ומעל כולם 'גריאטרי', מונח המקיף היום תחום שלם ברפואה, אבל בשפה הפך לכינוי פוגעני כמו 'הופעתי בפני קהל גריאטרי', 'האווירה במקום גריאטרית' ועוד.

בצידה השני של הסקאלה מצויה קבוצת כינויים ההופכים את הזקנה לפסגת החיים, גן עדן עלי אדמות, מעין פיצוי לשוני למכאובי הגיל. בראשם "גיל הזהב". המקור האנגלי golden age נשען על המיתולוגיה היוונית, שם מדובר על ימי הפריחה של האנושות, וכאן age פירושה תקופה או עידן. מאז המאה ה-16 מתייחס הביטוי גם לתקופת הפרישה והזקנה, ומכאן המעבר  למשמעות 'גיל'.

גם הביטוי "הגיע לגבורות", בעקבות מסכת אבות שקבעה "גיל שמונים לגבורה" נועד להעצים. הוא התגלגל מספר תהילים: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". רש"י מפרש: "ואם הרבה גברו ימיו, שמונים שנה הם". הביטוי המכבד "הַדְרַת שיבה" שנטבע בימי תחיית הלשון התגלגל ממסכת שבת, שבה נכתב "הדרת פנים – זקן, שמחת לב – אשה".

בדרך כלל הביטויים שמהם נוקה כל רמז ל'זקן' הם בעלי אופי נייטרלי. כך נקבע הביטוי 'הגיל השלישי', בעקבות אנגלית וצרפתית. תוחלת החיים כבר הולידה בעקבותיו את 'הגיל הרביעי'. המקרא מציע לנו את הצירוף הנאה 'בא בימים', הלא הוא אברהם. הרמב"ן מביא לביטוי פרשנות מעניינת: "כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו ייקרא 'בא בימים', מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום". נשמע קצת כמו הבדיחה על הסנילי שפוגש כל יום חברים חדשים.

המערכת הציבורית, שהתלבטה רבות בנושא בחברות שונות, טבעה את הצירוף האנגלי senior citizen, כאשר למילה סניור משמעות כפולה: ותיק וגם ראשון במעלה. היא תורגמה בעברית ל"אזרח ותיק". יש לזכור שבמקורות 'ותיק' הוא לא רק ראשון בסולם הגילים, אלא אדם נאמן וישר המדקדק במצוות. לצד אלה צמחו הכינויים המתייחסים לתחום התעסוקה והפרנסה: פנסיונר, ובעברית, גימלאי. גימלאי, יש לומר, לא חמקה לגמרי ממלכודת הסטיגמה, שכן היא משתמעת כאדם שכבר אינו תורם לחברה, מה שאין לומר על גימלאים רבים. המילה המנצחת, בוודאי בעברית, היא 'מבוגר'. ענייני, מכבד, וכל אחד מבין למה הכוונה.

סוכני השינוי הלשוני המרכזיים היום הם המוסדות שבהם מתגוררים בני הדור השלישי והרביעי בערוב ימיהם. פעם היו לנו 'בית אבות', 'מושב זקנים', ובמקרה הטוב 'בית הורים'. המוסדות האלה הוכתמו בסטיגמה הגריאטרית, ועל כן הם נעלמו כמעט מהשטח. היום יש לנו 'דיור מוגן', בתי האבות הפכו ל'אחוזות', והפרסומות מציגות לנו עולם של אושר, צחוק, ריקודים וסקס.

"כל השטוף בזימה – זקנה קופצת עליו", נאמר במסכת שבת. ועל כך יש סיפור שסופר ביום עיון על כינויים באוניברסיטת בר אילן. בכנס מחזור פנו הבוגרים שכבר הכריסו והאפירו לאחד הבאים בנוסח "מה נשמע, זקֵנה", " מזמן לא ראינו אותךָ, זקֵנה". לאשתו המבוהלת הסבירו שבכיתה ה', בשיעור קריאה, התקשה הילד לקרוא את הטקסט שניתן לו, וקרא "קפצה עליו זקֵנה". מאז דבק בו הכינוי זקֵנה, עד זִקנה ושיבה.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

baby-hand-parent

ברשומה קודמת עסקתי במעמד העל שיש לגוף האדם בשפה. הפה והעין, הבטן והראש הם מקדמת דנא בסיס למשמעויות רבות, ולמצבנו בעולם. בין כל אלה זורם מה שאינו איבר בגוף אלא מצוי בכל מקום בגוף, נשאב אל הלב ופורץ ממנו, הדם.

לדם ולשפה סיפור בשפות רבות, והוא פרץ מתפקידיו הביולוגיים אל עולמות הנפש, החברה, הפוליטיקה והמוסר. בשפות השמיות הוא צץ כמעט בכל שפה ידועה, ובאמצעות אותם שני עיצורים: דמ. כך בערבית, ובאוגריתית, ובארמית, וכמובן בעברית. השאלה העולה היא מה הקשר שלו למילים דומות כל כך: אדמה, אדם, אדום. הסברה המקובלת שהמילה דם היא הקדומה ביותר. הצבע האדום הוא צבעו של הדם, האדמה נקראת כך עקב צבעה האדום. המקבילה לקשר הזה בערבית היא אדמת החמרה, כאשר דבר שצבעו אדום הוא אַחְמַר. על האדם נאמר בספר בראשית "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָֽאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה", והמעגל נסגר. עם זאת יש חוקרים הסוברים שהקשר בין 'אדם' ל'אדמה' אינו ברור כל כך.

הדם הפיזי משמש בעיקר במונחי רפואה, כמו "לחץ דם", "שטף דם" או בלשון הילדים "ירד לי דם". הוא זוכה למעמד מיוחד בטקסים דתיים יהודיים. בעת ברית המילה מטפטף דמו של התינוק, ונקשר ל'דם הברית' שזרק משה על המזבח, שהיה דם פרים. במשנה נכתב: "דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם התמצית אין חייבין עליהן". התלמוד הירושלמי מבחין בין מיני דם שונים, שלכל אחד מהם מעמד הלכתי שונה: "בין דם לדם, בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת". הדם התגלגל אל אגדה נוצרית על אפיית מצות בדם ילדים נוצריים, ומכאן המונח "עלילת דם", המיוחס היום לעלילה קשה ומופרכת בכלל.

המעבר של הדם מנוזל גוף למשמעות רחבה יותר מתרחש כבר במקרא. הדם הוא בראש ובראשונה סמל החיים. מהו כל האדם על פי המשנה? "בשר ודם". מי שפועל במסירות למען דבר מה מקדיש את "חלבו ודמו", גם הוא מונח תלמודי. הדם הוא סמל החיים, ומכאן גם סמל המוות. "דמו בראשו יהיה", אומר הנביא יחזקאל, כלומר, ההרוג שפשע אחראי לכך שנהרג. כאשר מתירים דמו של אדם, שוב כקביעה תלמודית, מותר להרוג אותו. ומהו "דם נקי" על פי ספר דברים? מותו של אדם חף מפשע. בכל המקרים האלה נקשר המוות למעשה מוסרי או בלתי מוסרי. ומה עושה פוליטיקאי הגורף הון פוליטי מאנשים שמתו במלחמה או בפיגוע? רוקד על הדם.

הדם הוא, על פי גלגוליו בשפה, סמל לאדם עצמו, לאופיו ולהתנהגותו. המתחרה של הדם על המעמד הנכבד הזה הוא הראש. בדרך כלל הראש נקשר ליסוד הרציונלי שבאדם, והדם לרגשותיו ויצריו. מה שאנו רגילים אליו ומזוהים אתו "הוא אצלנו בדם". אדם הנוטה לכעוס הוא בעל "דם חם", ביטוי הקיים במגוון שפות. בלדינו אומרים אפילו על טיפוס כזה "לָה סָאנְגְרֵי בּוּיֵינְדוֹ", הדם רותח. אם האדם כועס באופן מזדמן נאמר ש"הדם עלה לו לראש", גם כאן מקור הביטוי במגוון שפות. על אדם אמיץ נאמר ש"יש לו דם", הפחדן "אין לו דם", והפוחד פחד מוות "דמו קופא בעורקיו". מי שנתון בצער עמוק "לבו שותת דם", ומי שמנצל אחרים, בדימוי לעלוקה, הוא "מוצץ דם". איבה מתמשכת בתוך משפחה או קבוצה חברתית היא "דם רע", על פי התפיסה שכעס וטינה נאגרים בדם. בצרפתית "דם רע" מבטא דאגה. על פי המסורת היוונית האדם הסנגוויני, שהליחה השלטת אצלו היא הדם, הוא דווקא אדם אופטימי ואוהב חיים.

הדם נחשב סמל לקשרי משפחה. 'קרבת דם' היא קרבת משפחה, וכמוה 'קשר דם'. בעניין זה קובעת האמרה הידועה כי "דם סמיך ממים": קשרי משפחה, בעיקר אלה העוברים מדור לדור בדרך ביולוגית, חשובים מכל קשר אחר. הצ'כים מעדיפים אמרה דרמטית פחות לאותו רעיון: "החולצה קרובה מן המעיל". שילוב הדם כסמל החיים והמוות עם סמל המשפחה יצר את הצמד "גאולת דם" ו"נקמת דם". מקור שני אלה במקרא, וגם להם עקבות בעוד לשונות. נראה שהדם מאחד תרבויות רחוקות יותר מכל חלק אחר של הגוף.

הדם הכחול, המייצג שייכות למעמד האצולה, מקורו בספרדית: sangre azul. בני המשפחות הוותיקות בספרד רצו להבדיל בינן לבין המוּרים שהשתלטו על קסטיליה, והצביעו על כך שוורידיהם כחולים יותר. הסיבה לצבע הכחול הבולט היתה שהם היו חיוורים מן המוּרים. התלמוד רואה בצבעו של הדם דווקא סימן לשוויון. לכל בני האדם אותו צבע דם, כנאמר בארמית: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?": האם ראית שדמך סמוק יותר?

הדם העומד על הגבול שבין החיים למוות נקשר למקומות שבהם המוות הוא אורח קבוע: המלחמה והפשע. "ונתתי מופתים בשמיים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן", אומר יואל הנביא. הלוחם האמיץ נלחם "עד טיפת דמו האחרונה", וצ'רצ'יל הבטיח לעמו במלחמת העולם השנייה "דם, יזע ודמעות". מקורו של הניב בשירה הבריטית, הן אצל המשורר ג'ון דן ("רכבנו בדמעותייך, בזיעה ובדם") והן אצל המשורר לורד ביירון. הקשר בין הזיעה והדם צץ בצירוף "להזיע דם", ובסיסמה הצבאית המנמקת מדוע יש להתאמץ באימונים: זיעה חוסכת דם.

המעבר מן המלחמה הצבאית לעולם הפשע אינו חד כל כך. המניעים אחרים, אבל הדם הוא חלק בלתי נפרד מעולם העבריינים הכבדים. הפושע המקראי הוא "איש דמים", ולהורג חפים מפשע יש "דם על הידיים". לביטוי הזה שורשים באירופה כבר בסמלי האבירים, שביניהם נמצאו "ידיים מדממות", bloody hand, אבל התנ"ך הקדים אותם: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", אומר ישעיהו הנביא, וגם "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן". "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה" אומרים הזקנים בספר דברים, בפרשת עגלה ערופה. היום הפך "הדם על הידיים" למונח משפטי במאבק בטרור.

הדם העניק השראה למי שהעניק שמות לפרחי ארצנו, והם הדומדמנית, הדמומית ודם המכבים, צמח רב שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא: 'דם המכבים האדום'. השם נטבע ב-1917 על ידי הבוטניקאי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרא, יש לומר, לא רק לבני האדם יש דם אלא גם לענבים, שנאמר בשירת יעקב "כיבס ביין לבושו, ובדם ענבים סותֹה". אז הבה נרים כוס סנגרייה, אותו יין אדום, ששמו הספרדי מעיד על צבעו: היין שותת הדם.

עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

dddddddddddd

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 959 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: