בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

השפה העברית הנאה אוהבת נשים. האשה יכולה להיות כלילת יופי, מצודדת, שחרחורת ונאוה. השירה קושרת לה כתרים. והיא לא רק יפה. היא גם חזקה ונמרצת, אשת חיל, אשת לפידות. לכאורה, שפה לפמיניסטיות ולמעריצי נשים.

המסיבה הפמיניסטית מסתיימת בקול נפיחה כשמגיעים לסלנג, כלומר, לשפה החתרנית האמורה לשקף מה אנחנו מרגישים באמת. מאחר שהסלנג ידו רב לו בתכונות אנוש, אִפיונים ותיוגים, אפשר לבחון את היחס לאשה באמצעות תכונות המיוחסות לנשים בלבד, וכקבוצת ביקורת, אלה המיוחסות לגברים בלבד. התוצאה מעוררת מחשבות רעות על טבע האדם, ובעיקר על טבע הגבר.

ביקור בממלכת התכונות הנשיות בסלנג מגלה שהאשה היא מקבץ של כל התכונות השליליות האפשריות: היא טיפשה, מכוערת, רעת לב, מופקרת ומוזנחת, וזאת במבחר שפות ומקורות.

עיקר הביטויים מתייחסים לאשה כדמות רכלנית שאיבדה את נשיותה, והיא מדיפה ריחות מטבח. אביגדור ליברמן דיבר במערכת הבחירות הזו על הווייברס, והתכוון לראשות המפלגות, שלי, ציפי וזהבה. וייברס, יש לומר, היא ריבוי כפול: וייב היא אישה, וייבר הן נשים, וייברס הן נשים בריבוע. בילדותי שמעתי גם את הצורה האשכנזית של המילה נשים: נוֹשים, במלעיל. האשה הרכלנית יכולה להיות גם קצ'קה, אווזה ביידיש, וחבורת נשים רכלניות היא קצ'קיאדה.

היידיש לא סיימה את חלקה. סתם אישה היא אַ יידענע, יהודייה. אשה שכל עולמה הוא המטבח והבית היא בלעבוסטה, צורה אשכנזית של "בעלת בית", ואשה רכלנית ומרושלת היא יֶנטֶה או יכנה. שני הכינויים האלה התגלגלו משמות פרטיים של נשים. יכנה היא ככל הנראה גלגול של ידוויגה, וינטה היא ללא ספק גלגול של השם האצילי והמעודן ג'נטילה. האשה המרושלת יכולה להיות גם דוברת לדינו: צ'פצ'ולה, מילה שמקורה טורקי.

גם תכונת הטיפשות מגייסת לשירותיה את הלדינו: המילה הנפוצה ביותר בסלנג העברי משפה נאה זו היא פוּסטמה, שפירושה פצע מעלה מוגלה, והיא נהגית במקור בחולם: פוֹסטמה. בעבר המילה יוחסה גם לגברים, אבל בזכות סיומת הנקבה לכאורה היא מתייחסת היום לנשים בלבד. האנגלית  קשרה את הטיפשות עם היופי, אבל התוצאה לא מחמיאה. פעם אמרו "בלונדינית מטומטמת", אחר כך "בובת בארבי" לאשה שיופייה חסר אופי ומוחה ריק, ונעשה גם שימוש במילה האנגלית בימבו. גם היא יוחסה בעבר לבני אדם משני המינים, בעקבות המילה האיטלקית לתינוק, ויוחדה אחר כך לאשה מושכת וטיפשה.

שילוב הריקות והטיפשות בכינויי נשים זכה לתגבורת מיהדות צפון אפריקה. הפרֶחה, שפרצה לעולמנו בזכות שירו של אסי דיין בביצוע עפרה חזה, היא נערה קלת דעת, וכזו היתה גם בהווי יהודי צפון אפריקה. היא מקושרת לשם הפרטי פַרְחָה שפירושו שמחה, וגם למילה דומה שפירושה פרגית. בעבר פרֶחה היתה בעיקר צעירה מזרחית, היום יש גם פרֶחות אשכנזיות, והרבה. הפרחה התגלגלה גם אל הדמות החדשה בשטח, הפָקָצָה. מקור המילה בראשי התיבות של "פקידה צעירה", חיילת חדשה במשרד הצבאי, ומכאן נדדה ככינוי לנערות יוצרות הבלוגים הוורודים, ממציאות השפה הפָקָצית, שזכו למדרש חדש של ראשי התיבות: פרֶחה קטנה וצעקנית. מי שמפסידה בכל העולמות היא הכונֶפָה, גם מכוערת, וגם מנסה לשדר מיניות ללא הצלחה. הכיעור הנשי עצמו זוכה למגוון גירסאות: מֶדוּזָה, דֶבָּה, נערת ריינס (שאותה לא לוקחים לדייט בדיזנגוף), מפזרת הפגנות, ובקיצור, עקומה.

הגברים יוצרי הסלנג מציעים סדרת שמות גם לאשה הארוטית, אלא שהן ספוגות ביקורת גברית צבועה: אם היא משדרת מיניות, סימן שהיא זנזונת, או שרמוטה. או שרלילה, ובמקרה הגרוע, בביטויים שאינם נשמעים היום, גַחבה או קַחבה. כל המילים האלה מקורן ערבי, שרמוטה פירושה בערבית סמרטוט. פעם אמרו את זה גם ביידיש, קוּרְבֶה, והאזהרה בכבישים dangerous curves תורגמה "זונות מסוכנות".

ומה בדבר הרשעות? התלמוד מכנה אשה מרשעת כלבתא, כלומר, כלבה. ממש כמו המרשעת האנגלית, bitch, או ביצ'ית. הכלבתא עברה את מטחנת היידיש והיא נהגית קלַפְטֶע, מילה שפרחה בסלנג של שנות החמישים, אך לא נס ליחה.

ומה עם הגברים? הגברים סידרו לעצמם באמצעות הסלנג את הטוב מכל העולמות.  הגבר הוא חזק, בריון קשקשים, ג'דע, ז'לוב, חברהמן, שאקל, אבדאי, ובקיצור, גבר גבר.  ז'לוב ובריון, יש להודות, הפכו עם הזמן לביטויים בקונוטציה שלילית. אפילו הביטוי הערבי עַרס, המיוחד היום לטיפוסים שאינם רצויים בחברה מהוגנת, היה בעבר כינוי חיובי לאדם ערמומי. את האבדאי והשאקל החליף הפטיש, שהוא כבר בתלמוד כינוי לגבר רב מעללים ואפילו בר אוריין. הגבר הוא גם טוב לב: יש בחור זהב, בחורה זהב יוק. ואם כבר אומרים על גבר מילה רעה, מייחסים לו בדרך כלל תכונות המיוחסות לנשים: יורם, חנון ולפלף במקרה הטוב, והכינוי הפוגעני ביותר: נקבה.

התופעה הלשונית המטלטלת ביותר במשחק המינים הזה היא הזיכור של תכונות נקביות, כאשר במהלך הזה השלילי הופך חיובי, הפוגעני למשבח. הכוסית, מילת שנות התשעים, הפכה לכוסון. החתיכה, שהיא תרגום של המילה הערבית שאפה (או שַקְפֶה) יצאה מהמחזור, חתיך הוא שם תואר שכל גבר בגילאים מסוימים ישמח לנכס לעצמו. השרלילה הפכה לשרלילון, הדוגמנית לדוגמן והפרֶחה לפרֶח.

וכדי שלא נסבול מרגשי אשם חובה לחזור אל התלמוד, שגם אותו כתבו כידוע גברים, וכך נאמר במדרש מבראשית רבה על בריאת האשה: "אמר לא אברא אותה מן הראש, שלא תהא מייקרת ראשה, לא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה, תהא אשה צנועה אשה צנועה". ומה קרה, שואל המדרש ומגבה בפסוקים? "לא בראתי אותה מן הראש, והרי היא מייקרת ראשה.  ולא מן העין, והרי היא סקרנית. ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית. ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית. ולא מן היד, והרי היא ממשמשנית. ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית". למה, למה לא נתנו לנשים לכתוב את התלמוד.

שורשים עבריים זקוקים בין היתר לטיפת מזל, וזה בדיוק מה שקרה לשורש פט"ר. זהו אמנם שורש פורה כמעט בכל שפה שמית עתיקה כחדשה, אבל בתנ"ך הפועל מופיע חמש פעמים בלבד, בשני בניינים ובארבע משמעויות שונות אף כי קרובות: פתח, התיר, שחרר והתחמק. התגלגל לו השורש בדרכי העברית, ועם אותה טיפת מזל נחת בנקודות הצומת של חיי האדם והציבור. פשוט אי אפשר להיפטר ממנו.

לבכור הנולד בלידה טבעית קוראים פֶטֶר רחם, כלומר, הוולד הפותח את הרחם, ויש לגביו הלכות שונות. גם בעלי החיים נהנים משירותיו בצירוף "פטר חמור".

הפטר וגם הבנים שבעקבותיו גדלים וצומחים, ומגיע זמן בר מצוה. ומה אומר על כך מדרש בראשית רבה: '"צריך אדם להיטפל בבנו י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מענשו של זה".  המדרש החביב הזה מתייחס ליעקב ועשו, והברכה היא אכן ברכה: לא הילד הוא העונש שממנו נפטרים. מגיל 13, אומר המדרש, הילד יקבל את עונשו על חטאיו, האב פטור. אלא שהביטוי הופקע משמחת הבר מצוה ועבר למחוזות חדשים. אפשר לשמוע אותו בפוליטיקה, בחיי המשפחה ועל הכביש: אנחנו נורא אוהבים להיפטר מאחרים, ואם אפשר מהר, ולומר בלשון רבים "ברוך שפטרנו". בגירסה החדשה מדובר בגידוף ולא בברכה, והעונש הוא הפעם האדם שממנו נפטרים. גם הדתיים, שלא שכחו את משמעות הברכה, אוהבים את הגידוף. הסופרת הדתייה אודליה ארביב פרסמה ב-2011 ספר על תלאות השידוך ברחוב הדתי בשם "ברוך שפטרני מעונשו של דייט".

אז הילד גדל, והתחתן, ואם הוא חרדי הוא קיבל פטוֹר משירות על פי מתווה או חוק או הסכם כלשהו. מה קורה אם הנישואין לא ממש הצליחו?  כאן נכנס בניין פיעל לתמונה. במסכת גיטין נאמר  "בית שמאי אומרים: פוטר אדם אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין". אונקלוס מתרגם לארמית את "ספר כריתות" מדברים כ"ד ל"גט פיטורין". בשיחה שלי עם נתיבה בן יהודה המנוחה אמרה לי בזו הלשון: "היה לי בעל, פיטרתי אותו". נשמע בוטה? לאו דווקא. הרי "פטר", או "פיטר", פירושו שחרר.

הפיטורין של אונקלוס עברו מתחום האישות לתחום יחסי עבודה. משפט האימים "אתה מפוטר" פופולרי מאוד בעולם הקפיטליזם החזירי, וכבר הפך למילה אחת: "תַמְפוּטָר". המילה פיטורין במשמעות הזו מתחילה להופיע בעיתונות העברית בשנות השלושים. בעיתון דאר היום נכתב ב-1932: "המורים היהודיים בבתי הספר כאן (בצ'רנוביץ') קיבלו הודעת פיטורין". גם בניין התפעל נכנס לתמונת יחסי העבודה ובעיקר אל הפוליטיקה, מעטים מתפטרים ורבים דורשים מאחרים להתפטר. השורש החביב הזה אחראי גם לבניין חדש בעברית: בניין התפוּעַל, שהוראתו דברים שאדם עושה לכאורה מרצונו החופשי אך למעשה הדבר נכפה עליו. התפוּטַר הוא מי שאילצו אותו להתפטר. עוד בבניין זה, שספרי הדקדוק מתעלמים ממנו: "התנוּדַב".

צורת ההפעיל, הפטיר, מופיעה כאמור בתנ"ך. הפטרה היא נוהג המוליך לראשית האלף הראשון: לאחר שגמרו לקרוא בתורה, קוראים פרשה מספר נביאים, ככתוב בתוספתא "הפטיר בנביא". בעוד פרשת השבוע היא עניין מקודש, על ההפטרה אוהבים דווקא ללגלג. על מי שנכנס מרצונו לעניין שגרם לו צרות אומרים שהוא "קנה לעצמו מפטיר", וזאת בעקבות הנוהג לקנות זכות לקנות את העלייה אחרונה בשבת לתורה. המקור הוא ביידיש: קויפֿן זיך מפֿטיר. צרות עולות גם מהביטוי הנרגן על אירוע מעצבן "סיפור מההפטרה", וגם כאן היידיש מככבת. הביטוי "אַ נאָמען פֿון דער הפֿטורה", שם מההפטרה, מלגלג על שם שניתן לילד מהנביאים ונשמע רע, כמו חבקוק או מלאכי, בניגוד לשמות קלאסיים כמו משה ויצחק. ביידיש אומרים גם, "אַ ראיה פֿון דער הפֿטורה": הוכחה מן ההפטרה, כלומר, ראָיה המצוצה מן האצבע.

אחרי שפט"ר התגרש והתפטר הוא מתעקש להישאר בתמונה, ומגייס את הבניין האחרון שלא נוצל עדיין, בניין נפעל. גם כאן השורש לא נחמד, וגרוע מזה. להיפטר ממישהו פירושו לשלח אדם שאין רוצים לראות את פרצופו. וכשאדם משולח מארץ החיים, בדרך כלל ממחלה או מזקנה, אומרים עליו שהוא נפטר. בעיתון דבר משנות השבעים אפשר אפילו למצוא כותרת בסוגיות חוקי עבודה: "עובד מתפטר ונפטר".

נפטר במשמעות מת היא צורת קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע כבר במשנה. על פי המדרש לא תמיד צריך להתאבל על המת, שהרי קהלת כבר אמר "טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום היוולדו". למה יותר טוב למות? במדרש קהלת רבה מסבירים: "נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין? ואינו כן, אלא נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע. ומת הם צריכין לשמוח, שנפטר בשם טוב, ויצא מן העולם בשלום". באמת, קהלת, הגזמת. הגיע הזמן לפטר את השורש הזה, ולשלוח אותו לפֶטרה. שהרי בלועזית פטרו- היא קידומת לענייני סלעים, ומהם לא נפטרים אף פעם.

תקופות של מהפכה ושינויים רדיקליים מטלטלות גם את הלשון. המצב החדש דורש מילים חדשות, מחפש משמעויות חדשות למילים ישנות, וגם יוצר צירופי לשון חדשים. המהפכה הציונית לא יצאה מכלל זה, וכאן באו לעזרתה סופרים, פוליטיקאים ועיתונאים. אחד הצירופים המכוננים האלה הוא "כור ההיתוך", ואליו חברו האנגלית והתנ"ך. הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, כתב בשנת 1909 את המחזה melting pot, דהיינו, כור היתוך, ובו תיאר את מצב המהגרים בראשית המאה העשרים. כור ההיתוך מקורו במקרא, וכבר שם הוא משמש דימוי. יחזקאל מתנבא: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ". הנבואה קטלנית למדי: החוטאים יגיעו לירושלים, ויהפכו לגוש מתכת בתנורו הזועם של אלוהים. זנגוויל מדגיש גם הוא את קשיי המהגרים להיקלט בחברה חדשה, אבל האידיאולוגיה הציונית, שאף התעצמה אחרי קום המדינה, ראתה בכור ההיתוך רעיון נכון: כולם יהיו ישראלים, רצוי בדמותם ובצלמם של המייסדים.
גם הברית החדשה תרמה לקבוצות החלוצים תרומה משלה: "מלח הארץ". הביטוי הזה מתייחס עד היום למי שפועל בגופו ובאורח חייו לבניין הארץ ומשמש במעשיו מופת. מקור הצירוף בברית החדשה: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל" (מתי ה 13). המלח נחשב יקר המציאות ונחצב מעפרות הארץ בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח ומכאן התגלגלה salary בהוראת משכורת. על פי ההקשר ייתכן שהכוונה בספר מתי הפוכה, וכוונתו למלח שהתערב באדמה ואיבד את המליחות שלו.
"מלח הארץ" התגלגל לעברית ממגוון שפות. באנגלית אומרים salt of the earth, בגרמנית das Salz der Erde, בצרפתית: le sel de la terre וברוסית: sol zemli. הסופרים וההוגים העבריים אימצו אותו כבר לפני מאה שנה. הוא מופיע אצל משה לייב ליליינבלום ומאוחר יותר אצל יוסף חיים ברנר, שכתב במאמרו "למה רגזו": "הם, אחרי ככלות הכל, חלוצים נאמנים, מלח-הארץ ופאר-האומה". ס. יזהר כותב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה", ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "הם היו זמרת הארץ. מלח הארץ. אדוני כל הארץ".
"מלח הארץ" נועד לרומם ולשבח, לעומתו "אבק אדם" נועד להציב רף תחתון בהיררכיה הציונית. מלח הארץ הוא האקטיביסט, החלוץ, "אבק אדם" הוא יצור חסר זהות, הנע כעלה נידף בתלאות ההיסטוריה היהודית. הביטוי נטבע ככל הנראה לראשונה על ידי הסופר דוד פרישמן בשנות העשרים. מנהיגי היישוב השתמשו בו תחילה ככינוי לניצולי השואה, ומאוחר יותר ככינוי לעולי ארצות המזרח. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, כתב: "הרצל הפך אבק-אדם הנישא על ידי רוח מצויה לעם המנסה לעצב את גורלו המדיני". ברל כצנלסון השתמש בביטוי לתיאור עולי העלייה השלישית, הרביעית והחמישית. הוא שאל: "כיצד ניתן להפוך אבק אדם זה למחנה עובד, בר-הכרה ובר רצון, לחטיבה חברתית מלוכדת ואיתנה". גם ניצולי השואה לא ניצלו מנחת לשונו של הביטוי. משה בַּיירַך, ניצול שואה, כותב על חבריו: "קשה היה לתאר שאבק אדם זה יהיה מסוגל להמשיך להתמודד עם הבעיות הקשות". מאוחר יותר כבר התגלגל מחזור אבק חדש לארצנו. בן גוריון חזר אל הביטוי האהוב עליו, ואמר על יהודי המזרח: "והגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם. הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית … היא מלאכה לא קלה".
האירוניה הלשונית היא ששני הביטויים הם דימויים קרובים. המלח מפוזר על הארץ ונאסף. האבק עולה מן הקרקע ומבקש לגבש אותו לגוש אדמה מלוכד. כל אלה גם דימויים אופייניים לתקופה שבה לא התביישו לדבר על קולקטיביים ולטשטש את פרצופו של הפרט, וזו אחת הסיבות שהם אינם בשימוש עוד. שריד למחשבה הזו אפשר למצוא בביטוי המפורסם של יצחק רבין "נפולת של נמושות", המתייחס לישראלים שירדו מן הארץ. רבין טבע את הביטוי בהיותו ראש ממשלה, בריאיון חגיגי בטלוויזיה ביום העצמאות 1976. הביטוי עורר התנגדות כבר כשנאמר, אבל עולם הדימויים נשאר: ליקטנו את המלח מן האדמה, הפכנו את האבק לרגבים, ואת הפסולת שלחנו חזרה לאומות העולם, והרי לכם פעולת מיחזור לתפארת.

כבר קרוב לעשרים שנה סובב בינינו "חבל על הזמן", ואנחנו מהללים ומשבחים באמצעותו עניינים גדולים וקטנים, ועדיין מתקשים לעכל אותו: "חבל על הזמן" נאמר על עניינים שלא ראוי להשחית עליהם זמן וכסף, מה כל כך טוב בזה? על כך יש להשיב שתי תשובות. האחת, ש"חבל על הזמן" היום הוא גם אמרת גנאי, והוא מייצג רע או טוב מובהקים; והשנייה, שאין שום חדש בכך שביטויים שליליים משמשים דברי שבח והלל, בעיקר בשפות הדיבור: של הישראלים, של האמריקנים, ובכל אתר ואתר. אפשר לקרוא לכך "פרדוכס השבח".
"חבל על הזמן" היא דוגמה תמימה למדי. דברי שבח נקשרים לעיתים קרובות לאלימות קשה. הסרט (או השחקן) היה "הורס", הספר היה "מַפִּיל" בעקבות ביטוי הזלזול "לא נפלתי", והמופע היה "קורע" (בדרך כלל מצחוק). הנאום או הניצחון היה "מוחץ". ביטוי שבח קרוב הוא "המחץ", אם כי הוא יכול לשמש גם לשלילה: "שיעמום המחץ". דבר שבח חדש יחסית הוא "לַפָּנים", קיצור אפשרי של "מכה לפנים", והוא דווקא היפוכו של "על הפנים" השלילי בעליל.
המוות מככב בביטויי שבח לא מעטים. "הרגת אותי" ייאמר לעיתים אחרי סיפור מעורר התפעלות, וכמוהו שם התואר "הורג". כאן כבר ניכרת השפעת הסלנג האמריקני, שבה killer הוא כינוי לדבר מה חזק ומשובח. בפוליטיקה ובעסקים 'קילר' הוא ברנש קשוח המביס את יריביו, סוג של דבר שבח, ובמערכת הבחירות האחרונה הוא תורגם ל"רוצח", בעיקר בתיאור התנהגותו של אביגדור ליברמן. המילה "רצח" הפכה מילת העצמה למקרים מגוונים, ובהחלט גם לחיוב, כמו בציטוט הבא מתוך ספר חיילים: "אנחנו מתגעגעים אליך רצח".
את הקבוצה המורבידית טלטל ביטוי השבח "סוף הדרך". הוא יכול להתפרש כרמז לכך ש"אין טוב מזה, דבר לא יבוא אחריו", אך ההתפתחויות מצמררות: סוף, סופני, סוף סופי סופני (תוצרת ארץ נהדרת), קטלני. יום אחד כתב לי תגובן אחד על מאמר שכתבתי: "המאמר – בית עלמין! – וזאת מחמאה". תודה, מתוק.
על הביטוי "למות עליו" (או עליה) כביטוי של אהבה כבר נכתב רבות. אהבה ומוות הלכו יחדיו כבר בשיר השירים האלמותי, אבל שימו לב לביטויי האהבה הבאים: גזור, קרוע, דלוק, שרוף, והרשימה חלקית. איך אומרים באנגלית התאהבות? crush. כלומר, התרסקות או מעיכה.
דברי שבח אלימים אפשר למצוא גם במגרש הדימויים הצבאיים, ועל המילה 'תותח' הרחבנו בעבר. אליה יש להוסיף את הביטוי האמריקני pistol, כלומר, אקדח, המיוחס לגבר מרשים, ואולי ממנו נולד הביטוי העברי "כלי", ובהכפלה: "כלי כלי". עיקר דברי השבח במגרש הצבאי לקוחים ממחסן התחמושת הכבדה. דבר השבח "פצצה" חל כמעט על כל דבר, לא רק על בחורות, עניין שהתיישן מעט מאז שורת הזמר "ואללה זאת ממול פצצה". מקורה של הפצצה הנשית הוא באנגלית, בביטוי blond bombshell, פצצה בלונדינית. פעם אמרו גם "פַּצָץ", היום נהוג יותר דבר השבח הנלהב "פיצוץ", וכמובן השלישייה ההזויה "פצצות לגבות, רסיסים לריסים, מרגמות לפטמות". אל הפצצה נלווה החל משלב מסוים ה"פגז", והוא אתנו: המסעדה היתה פגז, האוכל פגזי, והקינוח – פיגוז. העדכני ביותר במקומותינו, כנראה לא במקרה, הוא דבר השבח "טילים", הנאמר במלעיל. לעומתו דבר השבח "אטומי", שמקורו בעוצמתה של הפצצה האטומית, התיישן, ואת מקומו תפס ביטוי השבח "משהו חיל אוויר". ואיך אומרים את זה ביידיש? "היה שוֹס!" כלומר, ירייה.
ערבוב דברי שבח וגנאי מגיע לשיאו בביטויים מיניים בוטים. "אחול מניוקי", גידוף ערבי חמור שפירושו "אחיו של המזדיין", זכה להיות כינוי שבח עצמי נלהב של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ, מחברי המילון לעברית מדוברת. אחריו באו בשרשרת "אחושרמוטה" (אחי הזונה), "אחושלוקי" (כנ"ל), "אחול בלוע" (אחי הבולעת), והגירסה הלא מינית של ז'וז'ו חלסטרה "אחושילינג". העברית המקראית המתחדשת לא פיגרה אחריהם: "בן זונה" או "משהו בן זונה" היה לדבר שבח עליון, ובתפוצה נמוכה יותר "בת זונה". החשוד המיידי במהלך הזה הוא הביטוי האמריקני motherfucker, המוגדר במילון סלנג אמריקני באותו ערך "אדם נתעב", וגם "אדם נערץ ומופלא".
עולם הנפש מביא את פרדוכס השבח לשיאים חדשים. "היסטרי" פירושו משובח ביותר, פרויד היה אוהב את זה. שיגעון ושבח הולכים יחד: משגע, מטריף, מטורף, מחורפן, מופרע, מטמטם ואפילו "מפגר". גם כאן האנגלית ברקע: crazy. בתחום זה יש גם הפתעה: שני ביטויים יידישאים-אשכנזים מוכרים ברחוב החרדי וקשורים לפחד. דבר שבח נלהב כזה הוא "גֶוָואלְדִיק", כלומר, משהו שצועקים עליו "גוואלד", והביטוי המוקשה "מַבְהיל על הרעיון", פעמיים מלעיל, בבקשה.
יש גם יציאות מזדמנות, ובפרסומת בעיתונות מקומית מצאתי שיר הלל ל"הנחות שלא ברא השטן". על כל אלה מסוכך ומרחף דבר השבח העליון, המוחלט, האלוהי, שאינו נזקק לתוספות: אֵין! קיצור של "אין מילים", וגם של "אין עליו". אין עלייך, אחותי העברית.

עולם החי, בארץ ובעולם כולו, מגוון מאוד, וגם די מבלבל. אלה מאיתנו שלא סיימו תואר בזואולוגיה מתקשים להבדיל בין שפן לארנב, בין צבי לאייל, ובין קרוקודיל לאליגטור. עניין הנמרים הוא המבלבל מכולם. מה ההבדל בין נמר לבין ברדלס? מה מחפשים בחבורה הטיגריס והצ'יטה? ומיהם הפנתרים, והאם הם באמת לא נחמדים? ותודה לזואולוג אבי ארבל שסייע במידע מאלף.
הפנתר, שנתן השראה לתנועות מרי בארץ ובעולם, הוא שם מטרייה לכמה וכמה חתולים גדולים ובראשם דווקא האריה. לצידו נוהמים הנמר, הטיגריס, היגואר ונמר השלג. הנמר המקראי כשמו כן הוא: מנומר, וכזכור הוא אינו יכול להפוך את חברבורותיו. שמו בלטינית ליאופרד: האריה המנומר. בתלמוד צץ לצידו נמר חברבורות אחר, הברדלס. במסכת בבא קמא במשנה נכתב "הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש", ללמדך שהנמר והברדלס אינם אותה חיה. הברדלס על פי תיאורו הוא הצ'יטה של ימינו, היונק המהיר ביותר עלי אדמות. ברדלס הוא גלגול של המילה היוונית פרדאליס, החיה המנומרת, שהיא, יש אומרים, גלגול של מילים שמיות מסוג "ברוד", כלומר, מנומר. הנמר החי בארץ נקרא בשם המדעי פנתר פרדוס נימר, כשהמילה נימר היא המילה הערבית לנמר.
בלבול נפוץ אחר הוא בתחום הזוחלים הגדולים, הלא הם התנינים. התנין המקראי הוא שם לכמה סוגי חיות, וביניהן גם סוג של נחש. בעברית החדשה מצויים זה לצד זה התנין והתמסח, ובשמות לועזיים, לא בהתאמה: האליגטור והקרוקודיל. תנין הוא שם קבוצתי לקרוקודילים מסוגים שונים, ולצידו נוצרה בעברית החדשה המילה הנרדפת תמסח, שמקורה במילה ערבית סורית, והיא מוכרת גם בשמו של "אגם תמסח" שבצפון תעלת סואץ. "נחל התנינים" הוא תרגום השם הערבי "ואדי א-תמאסיח", שעד ראשית המאה הקודמת היו בו תנינים.
האליגטור דומה לקרוקודיל, אך יש לו ראש קצר ורחב יותר. הוא חי בעיקר בארצות הברית, ובגירסה מוקטנת בסין. ברשומות המדעיות הוא אינו מוגדר תנין, אבל בפי העם התאחדו שני הסוגים.
בלבול לא קטן מצוי בקבוצת בעלי החיים מקריני הקרניים. מה לעזאזל ההבדל בין אֱיָל אַיָּל ואַיִל? אז ככה. אֱיָל איננו בעל חיים, אלא מילה נרדפת לכוח, כמו בשיר העתיק "עוז ואייל, כל אחד בחור חייל". אַיִל הוא בן זוגה של הכבשה, ראש העדר, ומכאן כלי המלחמה העתיק "אֵיל הברזל", שראשו היה ראש אַיִל. גם הטייקונים המודרנים, אֵילי הון ואֵילי תקשורת נלקחו מהווי הדיר. אַיָּל קרוי באנגלית deer, והוא נושא קרניים מסועפות, הנושרות כל שנה. בגרמנית הוא קרוי Hirsch, ללמדך שהרשלה האוסטרופולי הוא בסך הכל איָיל מסועף קרניים. האיָיל דומה לצבי, אבל הם אפילו לא קרובי משפחה. הצבי, הגאזל הלטיני-אנגלי, הוא קרוב משפחתה של הפרה. בערבית קוראים לרעייתו הצבייה ר'זאלה, שהיא גם כינוי לנערה יפה. בתקופת התנ"ך לא ממש הבדילו ביניהם, ולכן נכתב בשיר השירים "דומה דודי לצבי או לעופר איילים", כלומר, עופר הוא גור צבאים וגור איילים גם יחד.
אז איך קרה שהמילים אֱיָל, אַיָּל ואַיִל דומות כל כך? לא במקרה. צירוף האותיות א-ל בשפות שמיות שונות קשור בכוח רב, ומכאן גם המילים אֵל ואלוהים.
בלבול בלתי אפשרי ממש הוא בין הארנב והשפן. מדובר בשלושה בעלי חיים שונים: ארנב (ובעיקר ארנבת), ארנבון ושפן. הארנבת שמה באנגלית hare, הארנבון rabbit. ארנבונים בארץ יש רק בכובעי קוסמים וכחיות מחמד, הם חובבי סקס בכל יום ובכל תנוחה, ועליהם נאמר שהם מתרבים כמו שפנים. לעומתם השפן הוא בעל חיים אפור ושעיר החי בין סלעים, שמו באנגלית coney וגם hyrax, והוא קרוב רחוק של הפיל. ישראלים כמעט אינם נתקלים בשפנים, ועל כן הם שרים על "השפן הקטן", ומתכוונים בעצם לארנבון. לשפנפנות המועדונים עטויות האוזניים הארוכות קוראים במועדוני לאס ווגאס bunny, בעקבות שמו העממי של השפן דווקא. לבלבול הזה שורשים במקרא, שם השפן והארנב מופיעים בסמיכות בקבוצת החיות מעלות הגירה.
הצמד המבלבל האחרון הם העיט והנשר, שניהם עופות מן המקרא. הנשר הוא אוכל נבלות, ובאנגלית vulture, ובספר איוב נכתב עליו: "כנשר יטושׂ עלי אוכל". מן הפסוק הזה, ההופעה היחידה של השורש טו"ס/טו"שׂ במקרא, גזר ביאליק את המילים מטוס, טיס וטייס. הנשר הוא מקריח, ועל כן נוהגים לומר ששמו נגזר מנשירת השיער שעל ראשו, אבל הטענה הזו שנויה במחלוקת. הנשר אמנם אוכל פגרים, אבל זה לא הפריע לו להיחשב עוף מלכותי כבר במצרים. הנשר רחב הכנפיים הרשים גם את סופרי התנ"ך, והעניק מכבודו לנבוכדנצר, שכונה בלשון חז"ל, בעקבות ספר יחזקאל, "הנשר הגדול". מאוחר יותר זכה בכינוי הכבוד הזה הרמב"ם.
ומיהו העיט? בתנ"ך העיט הוא שם קיבוצי לעופות דורסים אוכלי נבלות, שאחד מהם הוא הנשר. רש"י מצא קשר מתבקש בין שם העוף לתכונתו וכתב: "העיט – הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף הנבלות לטוש עלי אוכל", ומכאן שרש"י ראה בנשר ובעיט אותו עוף. העיט במובנו היום הוא עוף דורס הקרוי באנגלית eagle. שמו היווני דווקא מזכיר עיט: aetos, אף כי זה אינו מקורו. מקור השם העברי בפועל השמי עי"ט (ומכאן לעוט) שפירושו להתנפל תוך צרחה. המזרח מעריץ את הנשר. באירופה ובמערב בכלל, שם כמעט אין נשרים, העיט מוביל בסולם היוקרה. העיט הדו-ראשי הוא סמלה של האימפריה הביזנטית, והנשר האמריקני הוא בעצם עיטם, עיט ים.

בראשית היו המִספָרים. קדמוני השפות השמיות לא חיכו לשיטת השורשים כדי לספור מאחת עד עשר. ככל שהתפתחה שיטת השורשים שימשו המספרים בסיס לשורשים חדשים ולמילים חדשות. מן המספר שמונה נולדו השמיניות באוויר ובגירסה הארמית התמנון והמתומן. מן המספר ארבע נולדו הריבוע והרובע, וכן זכינו לראות שילֵשים, ריבֵּעים וחימֵשים. גם המספרים הסודרים התייצבו בעקבות המספרים המונים, שני, שלישי ורביעי, ורק ראשון קפץ בראש ודילג על "אחד".
כך הדבר ביחס לרוב גלגולי המספרים למילים, אבל קבוצה קטנה של שמות מספר זכתה לסוג של קפיצת דרך, ובמשמעות המילה הגזורה כבר קשה למצוא את הקשר למספר. נדרש מחקר, נדרשת מחשבה שנייה, והופ: יש קשר.
למשל, שנייה. מה הקשר בין השנייה כמידת זמן, כמו בביטוי "רק שנייה", או בגירסה המתפשטת "שניוֹנֶת", לבין המספר שניים? הרי מדובר בחלק השישים של הדקה, ולכל היותר אפשר היה לקרוא לה 'שישימייה'. ובכן, כבר הרמב"ם קרא לחלק השישים של הדקה שנייה, כמו גם לחלק השישים של הקשת בגיאומטריה. יוצרי העברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הלטינית כמו יתר השפות שהושפעו ממנה, כולל האנגלית. הלטינית קבעה את minuta לציון דקה, החלק השישים של השעה, כאשר משמעות המלה היא "קטן יותר", או "קטן מאוד". כשחילקו את הדקה קבעו כי מדובר בחלוקה השנייה (secunda) של הזמן. וכך התגלגלה "שנייה" במשמעות "מי שבאה אחרי הראשונה" ל"שנייה" במשמעות היחידה הקטנה של הזמן.
שניים הוא גם המקור לפועל לִשְנות במשמעות לחזור, to repeat, כלומר, ללמוד או לצטט פעם שנייה, ומכאן המשנה, ובגירסה הארמית התנאים; אך היזהרו מאטימולוגיה עממית! 'שנה' (year) קשורה כבר למשמעות השניה של שנ"ה: to change, ו'שינון' קשור אל השֵן, אל החדות וחידוד הידע.
גלגולים חביבים, אף כי שקופים מעט יותר, יש למספר שלוש. התלתן, מהמספר תלתא, שלוש בארמית, הוא צמח בעל שלושה עלעלים. ואילו שָליש היא מילה רבת פירושים. בתנ"ך היא מעין מפקד משני, ויש אומרים שהדבר נגזר מכך שהשָליש היה השלישי במרכבה. צה"ל לא התרשמו, והשָליש הוא קצין פקיד, ג'ובניק. השָליש התלמודי הוא נאמן, מעין צד שלישי בסכסוך. לצד אלה שליש היא גם מידת נפח, ככל הנראה שליש האיפה, וגם כלי הקשה חביב, הקרוי בעברית החדשה פשוט "משולש".
כל אלה אינם פותרים את חידת הביטוי "בדמעות שליש". מקורו במקרא: "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ 6). לניב פרשנויות שונות. רש"י כותב: "בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים". במדרש תהילים נכתב: "ר' אלעזר אומר: שלוש דמעות הוריד עשיו מעיניו, אחת של ימין, ואחת של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו… ר' ברכיה אומר: שליש דמעה הוריד".
הגלגולים המפותלים ביותר הם מנת חלקו של המספר המוביל, אחד, בגירסתו הזכרית. המילים שגזרו ממנו, ומהצורה השמית המקבילה המוכרת מן הערבית: וַחַד, טעונים פרדוכסים. 'אחד' הוא בודד ולעצמו, אבל 'אחדות' היא רבים המתקבצים יחד, ו'אחידות' היא רבים המבטלים את היות כל אחד מהקבוצה "אחד". מן המקור השמי, וחד, נולדה המילה יחד, כלומר, רבים הפועלים במשותף, אבל גם מילים הקשורות לבידול ולבידוד: יחיד, ייחוד, התייחדות, שנאמר בפסקי ריקנאטי מן המאה ה-13: "כתר עליון הודך והדר כבודך, אחד יחיד ומיוחד בנראה ובנסתר" (בראשית יז א). ועל כך אמרו הגששים במערכון "פגז קומפוט": אני יחיד, הוא יחיד, אנחנו יחידה.
הפרדוכסים האלה מוכרים גם בשפות אירופה השונות, וכך מסתופפות להן באנגלית המילים one, unity, unique, uniform ועוד מאותו מקור, unus הלטיני. one מושפע מהמילה הגרמנית ein, אך גם מקור המילה הגרמנית הוא לטיני, ובכל מקרה, בגרמני אחדות היא einheit. גם בערבית המצב דומה. הדיון הפילוסופי אמור להתיר כאן את הפרדוכס. הרעיון של "האחד" יכול להתייחס אל היחיד הנבדל, ויכול להתייחס אל היסוד המשותף לכל היחידים והופך אותם לאיש אחד, כנאמר: "וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד" (במדבר יד 15).
ומה עם המספר שבע? אולי הספקנו לשכוח ששבוע נקרא כך כי יש בו שבעה ימים, אבל הגלגול הרחוק ביותר הוא הקשר בין השבועה, הקריאה "אני נשבע!", והמילה הארמית "שבועי" הנזכרת בתפילת כל נדרי. סברה מקובלת היא שאכן השורש שב"ע ונגזרותיו, כמו 'נשבע' ו'שבועה', נולדו מהספרה שבע, שהוא מספר שנקשרו לו תכונות מאגיות. על פי האטימולוג קליין 'נשבע' פירושו: קושר עצמו באמצעות שבעה נדרים, או שבע שבועות. יש ויכוח האם זו התפתחות עברית, שהשפיעה גם על הארמית, או שמקורה נעוץ בשפות שמיות עתיקות יותר. בעניין אחד אין ויכוח. קודם ספרנו עד שבע (או שבעה). אחר כך התחלנו להישבע.

אז מה עושים עם הבג"ד כפ"ת הזה? יעקב פרוינד קבע את הצירוף "בֶגֶד כֶפֶת" כשם לכתונת משוגעים, ואכן, בגד כפת היא מין כתונת משוגעים המבלבלת את דוברי העברית היום על כל צעד ושעל. למעשה, לא כל הכתונת, אלא אותיות ב'כ'פ', כך שבהמשך לשעשועי המילים אפשר לומר שדוברי העברית לכודים בכַף הקלע של אותיות ב'כ'פ', והן ייקראו מעתה אותיות בְּכַף.
מה בעצם הבעיה? הבעיה היא שאפשר להגות אותן בשתי צורות, דגושה ורפה. בעוד בכל שאר העיצורים שאינם בחבורה המתבדלת של "הֶאָח רֵעַ" האוזן העברית היום אינה מבדילה בין הדגוש והרפה, באותיות בכף ההבדל נשמע היטב, ולא ניכנס כאן לדקדוקי ההסבר הפונטי לכך.
אותיות בכַף הן חוליית מיקוש. הסיכוי של דובר העברית שלא להיכשל באחד מכללי ההגייה המורכבים של אותיות בגד כפת שואף לאפס. היכן נמצאים המוקשים? קודם כל במפגש הבעייתי בין אותיות השימוש, בעיקר אותיות וכלב, עם אותיות בכַף. לכאורה אין בעיה. אומרים בְפועל, בְּכוסו ובְכיסו, ירקו בְּפרצופו. אלא ששפת הדיבור איננה אוהבת את החוק, ומעדיפה בדרך כלל לשמור על הדגש. החלטתי לעשות לבֵּיתי, יאמר הפוליטיקאי, זרקתי את זה לְפַּח אשפה, כ' רפה היא הקשה מכולם לעיכול. היא נשמעת כמו ח' ויוצרת מוזרויות, ומכאן הסיסמה הקבועה של נתיבה בן יהודה ז"ל נגד חוקי בגד כפת: "נזירה וחומר", ובהתחכמות, "כל קצין וחצין".
מוקש נוסף טמון בשורשים המכילים אותיות בכף, בעיקר בע' הפועל. למשל, מי עלֵי אדמות ארצנו אומר "לרַכֵּל"? המילונים פטרו עצמם בקביעה שמדובר בשפת דיבור. נו, באמת. ומי אומר ניכּוס, מלשון נכס? זה נשמע ממש גס. וגולת הכותרת: לכַכֵּב, או גרוע מזה, כּיכּוב. ומתי שמעתם לאחרונה את צורת הריבוי התקנית מָסַכִּים? גם הצורות למכור ולשכור נשמעות בכ' רפה, וכן לחבוש ולנפוש ועוד ועוד. במקרים מסוימים העמידה על דקדוקי אותיות בכף מביכה. הידעתם שיש לומר שְפַנְפַּנּוֹת וכְלַבְלַבִּים?
במקרי בכף רבים החוקים אינם ברורים, והמפלט של "לשון דיבור" נשמע מאולץ. מהיכן צצה המילה לֶבֶּן, אותו מאכל חלב פופולרי של פעם, ואחותו הצעירה לֶבֶּנִיָיה, המוכרת לדורות הצעירים רק ממתקני הזיקוק במפרץ חיפה? הרי זה משקל עברי לכל דבר, משקל הסגוליים. כאן יש גיור למחצה המלה הערבית המקבילה לַבַּנ, אחותה הבכורה של הגבינה הפופולרית "לַבַּנֶה". ב' דגושה במקומות לא צפויים היא סימן ההיכר של הניב הגלילי שהיה בשימוש בעיקר ביבנאל ובראש פינה, כמו במשפט המפורסם "שבעים זבּובּים נבזים על הקירות הלבּנבּנים". יש דוגמאות לא מעטות בעברית המדוברת למעבר מהרפה אל הדגוש: עבור למצב שכּיבה! שפּוֹך! שבּוֹר ימינה! ועוד ועוד, ומאידך תיקוני יתר ההופכים דגוש לרפה: בַפועל, מֵכֵיוון.
קבוצה מיוחדת של מילים ושורשים היא שוברת לשון סדרתית, קבוצת צמודי כ"ח. מי שמוכן לחזור פעמיים ברצף על המשפט 'הכחשתי שהמכחול נכחד' תוך שהוא שומר על הכ' הרפה יזכה בכדור נגד כאב שיניים. הבלשן יצחק אבינרי בא כאן למצוקת הדוברים העבריים לפני יותר מיובל שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". אבינרי מזכיר שכבר במקרא מופיע דגש במקרים דומים כמו במילה "להצּפינו" (שמות ב', סיפור משה בתיבה) הקרויים "דגש לתפארת הקריאה", ומוסיף: "לא אדע תפארתם מהי, אך דגש קל על להכּחיש ולהכּחיל – באמת לתפארת הוא, להקלת הדיבור".
תופעה נרחבת בעולם הממוקש הזה היא מילים לועזיות ושמות לועזיים המתחילים באותיות בכַף. הניסיון לאכוף עליהן (ולא לאכּוף, כפי שאומרים רבים גם בתקשורת) את חוקי בכף מגוחכים. כך הוא בשמות מקומות. אנחנו יודעים כבר מזמן שאין לומר בפָריז או בבֶרלין, אבל האם באמת יש מקום כזה, בת ים, בב' רפה, מושב בשם פדיה בפ' רפה, ועיר בשם חרמיאל? אין לומר פַּנטזיה או פּוספטים, אבל מה עם מילה חצי מגוירת כמו כימיה? על כך כותבת נתיבה בן יהודה בספר שיֵצא לאור בראשית 2013 בהוצאת כתר בעריכת כותב שורות אלה, בשם "מחברות נתיבה": "פעם היה אצלנו: חימיה! אז עשו כימיה, ומזה יצא כּימייה. נו, אז מה עם פיסיקה (או פיזיקה)? פּיסיקה?!" ומה עם פִרְגֵן? הפועל הזה, הכה נפוץ וכה חיוני שמקורו ביידיש, יישאר לנצח 'סלנג' בניגוד לחבריו טרפֵּד ודקלֵם, רק מפני שאתרע מזלו להיפתח בפ' רפה. זה גם גורלו של שם התואר המצוין 'פַלְצָני'. בכל השפות, כולל באחותנו הערבית, פ' רפה היא אות עצמאית המייצגת יצור פונולוגי עצמאי, ורק בעברית פ' רפה כפופה לפ' הדגושה.
בעניין זה כתבה לי אם עברית: "אני משתדלת ללמד את בני איתמר בן השבע לדבר נכון, ובמסגרת זו מסבירה לו כמה כללים. כשדיברתי על בגד-כפת בראש מילה נתתי דוגמאות להבהרה. איתמר חשב על זה רגע ואז אמר: 'אה, כן?? ומה זה פֵיָה???' האמת, נשארתי ספּיצ'לֶס". עניתי לה כי פֵיָה היא מילה שנולדה מדמיון הצליל ל-fee הגרמנית ו-fay האנגלית באותה משמעות. משקלה עברי, כמו במילה 'שֵיָה', אך במילונים היא מוגדרת לועזית. פֵיָה, ילד מתוק, היא מילה עברית יפהפייה, ולעזאזל הבֶּגֶד כֶפֶת.