Feeds:
פוסטים
תגובות

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מודיע בהכנעה, גאון גדול הוא לא

 

אירוניה היא אמצעי רטורי המאפשר לנו להעביר מסר כפול: מסר מילולי ישיר, ומשמעות נסתרת החותרת תחת המסר המילולי, הופכת אותו על פניו או מחדירה בו ביקורת, לגלוג ואפילו בוז. למשל, הביטוי 'חוכמה גדולה' יכול להתייחס לדבריו של פילוסוף חשוב; אבל באירוניה זה יהיה לגלוג על מי שמתגאה במעשיו. בדרך כלל האירוניה נתפסת באמצעות ההקשר שבו נאמרים הדברים, או על ידי האופן שבו אנו מדברים. אם נוסיף למילים 'חוכמה גדולה' נגינה מתאימה, אפשר יהיה להבין שמדובר באירוניה.

כל מאמר בשפה יכול להפוך לאירוני על פי ההקשר והנגינה, אבל יש מילים וצירופי לשון שהמשמעות האירונית דבקה בהם, והפכה חלק מהדרך שבה הם מוגדרים או זוכים לשימוש קבוע. אלה בראש ובראשונה מילים וצירופים קצרים שהנגינה האירונית כמעט טבועה בהם, דוגמת 'חוכמה גדולה'.

למשל, 'בוקר טוב!', ברכה תמימה, ובנגינה חדשה: 'עכשיו נזכרת?!', שלא לדבר על 'בוקר טוב אליהו!'. אחד הסיפורים למקורו של הביטוי הוא על אודות השמשים בצפת, שהיו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכך  נהגו להעיר גם את המתפללים האחרים. כששואלים חולה 'טוב לך?' מנסים לעודד אותו. בנגינה מתאימה זו התרסה אירונית: "טוב לך?!". המילה 'יופי' חביבה מאוד על יצירת אירוניות. היא מבטאת שמחה, ובהנגנה מתאימה שילוב אירוני של כעס וקנאה: “יופי לך!”, “יופי חי!”, ותוצרת שייקה אופיר: “יופי, נחמה!”

מילות שבח והתלהבות מועדות לפרשנות אירונית. מילים כמו 'נהדר' 'נפלא' או שאלות מתפעלות כמו “מה אתה אומר?” יכולות להפוך משמעות בהינף כחכוח גרון או הרמת קול ולהישמע כעלבון. ברכת “תודה רבה!” יכולה להפוך מהבעת הוקרה לתלונה קשה. ביטוי אירוני טיפוסי ורב תרבותי הוא 'ביג דיל', big deal בשפת המקור, שהשימוש בו הוא כמעט תמיד אירוני: עניין גדול? ממש לא!

מלכת האירוניה היא היידיש, והשימוש האירוני בה הוא גם בשימוש המקורי ביידיש וגם בתרגום. אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה, מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. מוישה גרויס הוא איש קטן החושב עצמו גדול. אַ גרויסער גיבֶּר הוא גיבור קטן. החכם העברי הופך באמצעות החלופה ביידיש 'חוכם' לטיפש, או במקרה הטוב למתחכם. ומכאן התגלגלו החכם בלילה, החכם של מה נשתנה, והחכם המחוכם, שמקורו הלא אירוני בספר משלי. אם אומרים למישהו ביידיש 'שכל' מתכוונים לכך שאין לו שכל. "זַיי מִיר גֶזוּנְט!" אומר היהודי, והברכה הופכת לקללה. אפשר גם בעברית: "תהיה לי בריא!". גם הביטוי האירוני 'טוב לדעת!' מקורו ביידיש. 'שמחת זקנתי' אינו מבטא שמחה אלא חוסר עניין. וכשאומרים למישהו 'יישכוייח', יישר כוח, הכוונה לעיתים לנזיפה או לכעס. גם הביטוי התלמודי 'שישו ושמחו', שאותו שרים בהתלהבות בשמחת תורה, זוכה בתיווך היידיש למשמעות מהומה גדולה, ולא מאוד נחמדה.

הקבוצה המעניינת ביותר במרחב האירוני העברי היא ביטויים מן המקורות, בעיקר מן המקרא, המבטאים במקור גישה חיובית ואפילו נלהבת, והפכו בימינו לביטויים אירוניים. חלק מהם לקוחים ישירות מתחום הפולחן. בספר תהלים נכתב: "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים". בשפת ימינו 'כדרכו בקודש' מתייחס למי שחוזר על התנהגותו הפגומה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" אומר ספר תהלים, אך הביטוי 'נשגב מבינתי' משמש היום באירוניה: אני מבין היטב במה מדובר, ברמז לטיפשותו או נכלוליותו של מישהו. המדרש מספר: "שישה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה". היום 'הראה את זיו פניו' מתייחס למי שמואיל בטובו להופיע, רמז לגאוות יתר. "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, היום 'תעשה אתי חסד' היא צורה גבוהה של הביטוי האירוני 'תעשה לי טובה', עברית: צא לי מהחיים.

יש גם אירוניה ציבורית. "אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי" אומר בתהלים הכהן הגדול. היום הרוחץ בניקיון כפיו הוא מי שעשה מעשה לא ראוי ונחלץ מעונש. הביטוי הזה מזכיר את 'יד רוחצת יד' שמקורו לטיני. גם הוא שימש בעבר במשמעות חיובית, והיום במשמעות אנשי שררה המחפים זה על זה. "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" אומר יעקב ללבן, והיום מי ש'עושה לביתו' הוא מי שמתעשר במקום לתרום לחברה.  "וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" אומר ירמיהו, היום 'אנשי שלומנו' הם המקורבים לצלחת. גם הביטויים התלמודיים 'טלית שכולה תכלת' ו'כסף מטהר ממזרים' זכו היום לשימוש אירוני או ביקורתי. "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" נאמר בספר שמות, 'שיה תמימה' הוא אדם תמים לכאורה, אבל תוכו אינו כברו.

המחשבה האירונית דוחה מתיקות יתר. בספר שמות למדנו על המן היורד מהשמים "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". צפיחית בדבש, בתיווך היידיש, הפכה לתיאור של אדם המרבה במילים יפות וחסרות כיסוי. הביטוי 'מתק שפתיים' מיוחס לחנפנים, ומקורו הלא אירוני בספר משלי: "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". "יערב לכם, יבושם לכם", אמר בעל מרתף היינות לשודדים במדרש בראשית רבה, והתכוון לכך. בעברית החדשה אומרים 'יבושם לך' ומתכוונים לאחל לזולת מכות טריות ולא בושם יינות. גורל משונה יש לביטוי 'אחר כבוד', מספר זכריה: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם". הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוראתו אירונית. "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" נאמר בתהלים, נאום חוצב להבות הוא נאום מרשים אך מלא פאתוס, ביטוי שיש לו מקורות גם ברוסית, גרמנית ואנגלית.

אירוניה מבטאת לפעמים אי אמון. "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב" אומר הנביא חבקוק, ורש"י מפרש: "עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון". 'עוד חזון למועד' בלשון ימינו מבהיר שזה לא יקרה, לא אצלנו ולא בימינו. גם הברית החדשה תרמה את חלקה: "אשרי המאמינים ואינם רואים" אומר השליח יוחנן. 'אשרי המאמין' בפרשנות העכשווית הוא ביטוי אירוני: אי אפשר להאמין, זה לא יתגשם.

לא מעט ביטויים אירוניים המרמזים שעניין כלשהו עבר זמנו מסתמכים על דמויות מן העבר הרחוק: עניין אחד הוא 'מימי מתושלח', שני, בעקבות ביטוי בלדינו, 'מימי אנטיוכוס'. הביטוי המקראי הנאה 'נחלת אבות' התגלגל לביטויים מבטלים נוסח 'נחלת העבר' ו'נחלת ההיסטוריה'. ובכלל, כל זה קרה 'לפני המבול', או באנגלית: antediluvian.

בפוסט הבא: אירוניה עולמית ואירוניה ישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

תהיה לי בריא כדרכך בקודש

החורף הסוער מביא עימו ברקים ורעמים. המילה 'ברק' לקוחה מלשון המקרא. את הברקים הראשונים המתוארים בתנ"ך ראו בני ישראל לפני מעמד הר סיני: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר" (שמות י"ט, ט"ז). בשירת הנביאים ובמזמורי תהלים הברק מתואר כאחת מיצירותיו המופלאות של האל, למשל: "הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל" (תהלים צ"ז, ד). כמו כן, הברקים מתוארים במקרא כחיצים שהאל שולח, כמו בפנייה של דוד לאלוהיו באחד ממזמורי תהלים: "בְּרֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם, שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם [תביא עליהם מהומה]" (שם קמ"ד, ו). בפסוק זה מופיע הפועל בָּרַק במובן שלח ברק. פועל זה משמש גם במובן נצנץ, הבהיק, האיר, ולרוב הוא מתאר את נצנוץ העיניים: "עיניו ברקו לשמע הבשורה המרגשת."

בגלל אורו הנוצץ של הברק נוצרה משמעות נוספת למילה זו: אור מסנוור המוחזר מפני השטח של דבר מה או משתקף בו. גם משמעות זו מקורה במקרא, ובו היא מתייחסת תמיד לברק של חרב או חנית, לדוגמה: "וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית" (נחום ג, ג). כיום מדברים על ברק של חפצים שונים, כמו כלי כסף, נעליים וגם – על "שיער בריא ומְלֵא ברק".

הפועל הבריק נגזר משם העצם 'ברק' על שתי המשמעויות שלו: הוא משמש גם לתיאור ברק החולף בשמיים: "לפתע הבריק ברק שהאיר את פני כל השמיים", וגם במובן כללי של 'האיר באור חזק ומנצנץ', למשל "הרצפה הבריקה מניקיון". כמו כן, 'הבריק' משמש כפועל יוצא במובן 'צחצח וליטש משהו עד שהפך מבריק ונוצץ; החזיר למשהו את הברק הטבעי שלו', למשל: "להבריק פמוטים". הברק המופיע לפתע בשמיים משמש כמטפורה לרעיון או למחשבה המופיעים פתאום בתודעה האנושית, למשל: "לאחר שעות של התלבטויות ומחשבות הבריק במוחו רעיון נהדר". רעיון מוצלח מכונה 'רעיון מבריק' ואדם בעל כישורים יוצאי דופן נקרא 'מבריק'. תופעה זו קשורה לכך שהמושג 'אור' מציין הבנה וידיעה, כפי שכתבתי באחד הטורים הקודמים.

אליעזר בן-יהודה חידש את המילה מִבְרָק כחלופה ל'טלגרמה', ובמילונו (כרך ו', עמ' 2775) הסביר זאת  בכך שזו הודעה המגיעה "במהירות הברק". האם יש קשר בין מהירותו של הברק לבין הביטוי בִּמְהִירוּת הַבָּזָק? מסתבר שכן.

המילה בָּזָק מופיעה במקרא פעם אחת, בהקשר המסתורי של 'מעשה המרכבה' בספר יחזקאל (א, י"ד): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הפרשנים והחוקרים חלוקים לגבי משמעותה של מילה זו. יש הטוענים שמדובר בטעות העתקה: 'בזק' במקום 'ברק'. ואילו אחרים, כמו בן-יהודה במילונו, מציעים לפרש מילה זו כברק שאינו מלווה ברעם. תופעה זו מכונה "sheet lightning", ובעברית החדשה ניתן לה השם בְּרִיקָה בענן, מעין ברק המוחזר מן העננים ונראה כיריעה רחבה. ככל הנראה, אין קשר בין השורש בז"ק במובן זה לבין הפועל 'בָּזַק' במובן 'פיזר או זרה'. כך או כך, ההקשר המקראי מתאר את המהירות שבה רצות החיות הלוך ושוב, ומכאן נתגלגלה משמעות המילה 'בָּזָק' כדי לציין מהירות ופתאומיוּת, הן בצירוף 'במהירות הבזק' והן כמילה שנייה בצירופים נוספים: 'מבצע בזק', 'פעולת בזק'.

מן המילה היחידאית הזו במקרא נגזרו כמה מילים, והן קרובות במידת מה למשמעות המילים שהזכרתי לעיל מהשורש בר"ק. לפועל הבזיק יש אותה משמעות כמו לחלק מהמובנים של הפועל 'הבריק'. המילה  הֶבְזֵק פירושה נצנוץ פתאומי וקצר מאוד של אור בהיר. מילה זו מתורגמת למילה flash באנגלית. בתחום הצילום אנו משתמשים בה כמילה שאולה: פְלֶשׁ (במצלמה), ובעברית: מַבְזֵק. המילה flash באנגלית היא רכיב ראשון בצירופי מילים רבים בתחומים שונים, וחלקם מתורגמים לעברית במילים מהשורש בז"ק. בין היתר, 'פלשבק' הוא הֶבְזֵק לֶעָבָר או הֶבְזֵק לְאָחוֹר. הצירוף news flash  מתורגם כמִבְזַק חֲדָשׁוֹת.

משורש זה נגזרה גם המילה בֶּזֶק, החלופה העברית ל'טלקומוניקציה' (תקשורת על-ידי טלפון, טלגרף, רדיו, טלוויזיה, לוויין וכד'), המתארת תקשורת מנקודה לנקודת 'במהירות הבָּזָק'. ב'חוק הבֶּזֶק'  (התשמ"ב 1982( נכתב: "למדינה הזכות לבצע פעולות בֶּזֶק ולתת שירותי בֶּזֶק". זה גם מקור שמה של  חברת הטלפונים 'בזק'.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להוסיף 'הברקות' והערות כתגובות לדברים אלה, והכול יתפרסם ברשת במהירות הבזק.

שתי חיות המחמד המובילות הן כידוע כלבים וחתולים. כל אחת מהן מייצגת טיפוס יחסים אחר, מנוגד בתכלית. הכלב אוהב קרבה, חיבוק, ליקוק ובמקרים קשים נביחה מאיימת ונשיכה. החתול הוא הטיפוס המרוחק, המרוכז בעצמו, קר הרוח. אוהבי כלבים ואוהבי חתולים מאכלסים שתי קבוצות שכמעט אין ביניהן חפיפה.

כמו הכלב, גם החתול זכה להתנחל בלשון בדרכים רבות. המילה 'חתול' עצמה מופיעה בלשון חז"ל, לצד המילה הארמית 'שונרא', ומקורה במילה הארמית חתולא. מעבר לכך אין ל'חתול' עקבות בשפות המוכרות לנו. שונרא, שיש לה גם מקבילה בערבית, יוחדה מן החתול למשמעות חתול בר או חתול פרא כבר בתלמוד, שנאמר "הרואה חתול בחלום, באתרא דקרו ליה שונרא [במקום שקראו לו שונרא] – נעשית לו שירה נאה, שינרא – נעשה לו שינוי רע". בעברית החדשה יוחד השם 'שונָר' לחתול הבר, לינקס.

לצד אלה עורר החתול את דמיונם של מעניקי השמות לבעלי חיים ולצמחים. תת-משפחה של זוחלים היא חבורת נחשים הקרויה 'עיני החתול'. דג החתול הוא שמו העברי של הדג הגדול והמפחיד משהו catfish. רכיכות הקרויות גם מסרקיות נקראות 'מסרק כף החתול'. בעולם הצמחים 'זנב החתול' הוא סוג עשב המזכיר קנה סוף, ונקרא כך על שם מעין זנב אדום היוצא מן הגבעול שלו. הפרח 'ציפורני החתול' נקרא כך בעקבות צורת הפרי של הפרח.

החתול צץ גם בעולם הרפואה, וכך זכינו למחלת עור הקרויה 'שרטת החתול', ונגרמת בדרך כלל בעקבות שריטה של חתול, בעיקר אצל ילדים. 'תסמונת יללת החתול' היא תופעה גנטית של מחסור בכרומוזום 5 אצל תינוקות, הגורם להם בין היתר להשמיע יללה גבוהה המזכירה יללת חתול. בתחום הימאות אפשר למצוא את עוגן החתול המשמש למעגן כלים קטנים, ובתחום החינוך הגופני את התרגיל 'גבנון החתול', עמידה בגב קמור. הסברים מיותרים.

מעמד מיוחד יש לחתול כשמגיעים לעולם המין. בעוד האשה השנואה היא כלבה, כלבתא או ביץ', האשה הנחשקת היא חתולת מין. המקור, איך לא, בצרפתית: chatte en chaleur (חתולה מיוחמת). תנועותיה של האשה הארוטית 'חתוליות', ובאנגלית היא קרויה pussy-cat, כאשר pussy משמשת בסלנג גם ככינוי לאיבר המין של האשה, וגם לחתולה. ולמה נקראה כיכר ציון 'כיכר החתולות'? האם על שם נערות המסתובבות שם, ואולי עדרי חתולים? בכל מקרה, המילה נהגית במלעיל כיאה לירושלמים. החתול הזכר קרוי ביידיש קוטער, והוא הפך שם נרדף למתבכיין עקב נוהגו לבכות בעת הייחום, או כמו שאומרים ביידיש, ער טרענט און וויינט, הוא דופק ובוכה. החתול זכה גם לדימויים פחות מחמיאים כשמדובר באנשי הרחוב. 'חתול אשפתות' הוא דימוי לחסר בית המשוטט ברחובות, ועל אדם חסר השכלה אך שולט בחוקי המציאות אומרים שיש לו 'חוכמה של חתול רחוב'. בעולם הפשע זוכים לכינוי 'חתול' או 'חתול מטפס' פורצים המפליאים בטיפוס על קירות ומרזבים.

התלמוד מרבה לעסוק בחתולים, וביחסיהם עם חיות אחרות. רבי יוחנן אומר: "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל". מטבע הלשון "משחק של חתול ועכבר" נפוץ בשפות רבות, וגם מהווה בסיס לסדרה המצוירת המיתולוגית טום וג'רי. מכאן גם הפתגם הידוע, שיש לו גירסאות בשפות רבות: כשהחתול מסתלק העכברים שמחים.

המדרש מסביר מדוע עכברים פוחדים מחתולים. הסיפור מתחיל בימי אדם הראשון, שבהם חיו החתול והעכבר יחד בשלום. יום אחד, מספר המדרש, "נכנסה תחרות בלבו של עכבר על חתול, והלך אצל אדם. אמר לו: אדוני, תן לי רשות על החתול להורגו, שהוא גנב וקוביוסטוס. אמר לו אדם: הואיל וסיפרת עליו לשון הרע תהיה לו למאכל. מיד קפץ החתול על העכבר והרגו". בהמשך נמלט העכבר, אבל השניים נפגשו בתיבת נוח. החתול גילה את מקום העכברים בתיבה, נשך את העכבר, וזה רץ לנוֹח. נוח תפר את הקרע, ולכן על פי המדרש הוא נקרא איש צדיק. סיפור השנאה בין הכלב לחתול נובע על פי המדרש מקרב טריטוריות וקנאה עוד מימי אדם הראשון.

החתול צץ בכמה מטבעות לשון מובילות, רובן ככולן מתגלגלות בשפות ותרבויות שונות, וקשורות באמונה על כוחו של החתול, המוכרת גם מהתרבות המצרית הקדומה. הביטוי "עבר ביניהם חתול שחור" שמקורו ביידיש נובע מהאמונה התפלה על כוחו המאגי של החתול השחור. בפולקלור היהודי-ספרדי בירושלים נהגו לומר: "חתולה שחורה הנקרית בדרך היא סימן לסכנה קרובה". על כך שר יעקב שבתאי בשיר 'שונרא':  "יש אומרים שידוע כי חתול שחור מזל ביש הוא מביא, אך עד כה רבותי, המזל הביש הוא דווקא לחתול".

שתי אמרות משלימות זו את זו. האחת בנויה על הניסיון: "החתול תמיד נופל על הרגליים", ומכאן שיש אנשים הדומים בעניין הזה לחתול. השנייה היא שלחתול יש תשע נשמות, וגם היא דימוי לאנשים המצליחים לחזור ולקום על רגליהם לאחר כישלונות. האמרה הזו מוכרת באנגלית כבר מהמאה ה-16, ומקורה בכך שהחתול יכול ליפול ללא פגע מגובה רב בזכות הכריות על כפות רגליו.

האמרה 'קנה חתול בשק' מקורה בהווי השווקים במאות קודמות, שבהם נהגו נוכלים למכור חתולים בתוך שק, כאילו היו חזירונים, ומכאן הגירסה האנגלית a pig in a poke – חזרזיר באמתחת. מקור הניב בצרפתית והוא מופיע לראשונה בטקסט מהמאה ה-14, ומייחסים אותו לנישואין שבהם החתן אינו רואה את הכלה לפני החתונה. בשימוש הצרפתי קיימת דו משמעות, שכן בשפה זו כמעט כל צירוף הכולל את המילה חתול (chat) מקורו בחתולה (chatte), שהוא גם כינוי לאיבר המין הנשי, ממש כמו באנגלית.

ומה קורה כשנותנים לחתול לשמור על השמנת? ברור שלא יישאר ממנה הרבה, אם בכלל. לפתגם הזה גרסאות חלופיות שונות. ביידיש אומרים: אין שולחים משלוח מנות באמצעות חתול. יהודי תימן אומרים: אין שמים חתול שומר על ריאה. בפרסית: נותנים לחתול לשמור על הבשר. באנגלית מרחיקים לכת: נתן לדראקולה לנהל בנק דם. ובערבית: מפסיד מי שנתן לקוף לשמור על כרמו.

וזה הזמן לשאלה המסקרנת, איך זה ולמה הסקרנות הרגה את החתול. האמרה האנגלית הזו מתייחסת לנוהגו של החתול לתחוב את אפו בכל מקום, והיא לקוחה ממחזה של בן ג'ונסון "איש איש ומזגו" משנת 1598. האמרה שובצה במחזהו של שייקספיר "מהומה רבה על לא דבר", שבו נכתב: הדאגה הרגה את החתול. בנוסח המוכר היום היא צוטטה לראשונה בכתובים בסיפור של או הנרי. לאמרה המקורית חלק שני: "הסקרנות הרגה את החתול, שביעות הרצון החזירה אותו".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חתול

שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.

השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.

רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.

הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.

מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.

הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".

הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.

ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת  אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת  ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".

12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.

נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית

 

אחת המילים הבסיסיות ביותר בעברית היא 'שֶל'. גם האתר שבו כתובים דברים אלה נקרא "בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים". מעניין לגלות שמילה זו נוצרה בעקבות תהליך היסטורי של שינוי שיטתי בטקסט המקורי.
תהליך זה קשור בהבדל בין כתבי היד המוקדמים של המשנה, לבין מהדורות הדפוס שיצאו לאחר דורות רבים. כתבי היד עברו מדור לדור בשרשרת של העתקות, ועם הזמן נטו המעתיקים לשנות ולתקן חלק מהמילים כראות עיניהם. כשהחלו להדפיס את המשנה, התבססו המדפיסים על גרסאות ערוכות של כתבי היד; גרסאות אלה היו שונות מהטקסט המקורי מבחינה לשונית. בעקבות אחד השינויים השיטתיים האלה נוצרה המילה 'של'.
מילה זו מורכבת משתי אותיות יחס: שֶ (ש' הזיקה) ו-לְ (ל' היחס). ש' הזיקה היא חלופה של המילה 'אשר'. הצירוף של שתי אותיות היחס המיר את הצירוף 'אשר ל': "שיר השירים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א); "כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל" (שמואל א, כ"ד, ד) . ל' היחס מציינת שייכות  ,ומילת הזיקה 'אשר' מציינת למי שייך האובייקט – כנף המעיל אשר שייכת לשאול. רצף האותיות ש+ל מופיע פעם אחת במקרא באותה משמעות: " מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז).
גם בכתבי היד המהימנים של המשנה האותיות  'של' מופיעות כשהן צמודות למילה, למשל: "מסמר שֶלְּאֶבֶן" (כלים י"ב ה), "בחרסו שֶלַּתַּנּוּר" (פסחים ז, ב), "ידו שֶלֶּעָנִי" (שבת א, א); ואילו בדפוסים נכתב: "מסמר של אבן", "בחרסו של תנור", "ידו של עני" וכן הלאה. בכל אחת מהדוגמאות האלה ל' היחס מנוקדת בצורה אחרת, בהתאם לשאלה האם המילה הבאה אחריה מיודעת ולפי האות הבאה אחריה (רגילה או גרונית). בחלק מנוסחי סידור התפילה נשתמרה הצורה בברכת הדלקת הנרות בחנוכה: "להדליק נר שֶלַּחֲנֻכָּה" (ל' מנוקדת בפתח בגלל ניקוד האות שאחריה בחטף-פתח).

בתהליך העתקת כתבי היד, נטו המעתיקים לכתוב את האותיות 'של' כמילה נפרדת לפני המילה הבאה, ובהמשך נשתרשה צורה זו בדפוסי המשנה. עם הזמן הלכה ההגייה בעקבות הכתיב; רצף האותיות שהפך למילה לא נהגה עוד שֶלְּ, שֶלִּ או שֶלַּ, אלא 'שֶל'.
תהליך זה מסביר את השאלה מדוע אומרים 'ריבונו של עולם' ולא 'ריבונו של העולם'. הצורה המקורית בכתבי חז"ל הייתה ריבונו שֶלָּעולם. כידוע, כש-ל' היחס צמודה למילה מיודעת, ה' הידיעה נושלת. אחרי תהליך ההפרדה המלאכותי של המילה 'של' מהמילה הבאה אחריה, נוצרה הצורה "ריבונו של עולם".

צורות הנטייה 'שלי', 'שלך', 'שלו' וכו' לא נגזרו מהמילה 'של', אלא מצירוף ש' הזיקה ונטיית ל' היחס. נטייה זו מופיעה במקרא רק פעמיים, שתיהן באותו צירוף בשיר השירים: "כַּרְמִי שֶׁלִּי" (א, ו; ח, י"ב). במקרים אחרים מופיע הצירוף 'אשר'+נטיית ל' היחס: "הַחֶלְקָה אֲשֶׁר-לִי" (שמואל ב, י"ד, ל"א). שאר צורות הנטייה מופיעות בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר.

בעברית החדשה זכתה המילה 'של' לחיים משל עצמה. בין היתר, היא מופיעה בביטויי סלנג כמו 'יופי של…, 'מותק של…' ' ו'שיגעון של…'.  לאחרונה חדר ללשון הדיבור הביטוי 'סוג של' (מֵעֵין, בערך), תרגום שאילה של kind of או sort of. כמו בביטויים המקבילים באנגלית, יש המשתמשים בביטוי זה כתשובה לשאלה, ללא השלמה אחרי המילה 'של', לדוגמה: "תגיד, יש לך חברה? – סוג של". הטהרנים אינם אוהבים את השימוש בביטוי זה, אך דוברי העברית בשלהם.

המקרה המוזר של המילה שֶל

ברשימה הקודמת הוצג הנושא הראשון שבו השפיעו הצרפתים, ועדיין משפיעים על השפה המקומית באמצעות מילים שאולות, והוא הביגוד והאופנה.  התחום השני הוא יחסי המינים: רומנטיקה, סקס וכל מה שביניהם. "טרמינל ז'ה טם, איי לאב יו טרמינל" שר מאיר אריאל, רמז לכך שבצרפתית הצהרות האהבה נשמעות טוב יותר מכל שפה אחרת, בוודאי מן העברית. עם זאת, גם כאן כוכבה של הצרפתית דרך במחצית הראשונה של המאה העשרים, והועם ככל שחלפו השנים. הדייט של פעם היה רנדֶווּ, rendez-vous. ממנו גם נולד הפועל 'התרַנדְווּ'" האפשרי רק ברבים. ככל שמתמסדים היחסים הולכים השניים אַנְגָזֶ'ה, יחדיו, בדרך כלל בשילוב ידיים. הגבר, בן הזוג הנחשק והמוצג לראווה הוא הקאוואליר, גלגול של הפרש מימי האבירים. הגבר הנחשק או האשה הנחשקת הם בעלי 'שארם'. שייקה אופיר מספר במערכון הכבשה שחצתה את הגבול על הגנרל הצרפתי שרמנטייה, שהפך אצלו לשרמוטייה.

וכן, גם המקצוע העתיק בעולם ספוג אצלנו צרפתית. בית הזונות נקרא בורדֶל, והאשה העומדת בראשו היא המאדאם. המאדאם בהקשרים אחרים היא הרעיה הנאמנה, כפי ששרים הגששים למילותיה של נעמי שמר: "ובשבת הם מניחים את הסולם והפחים, לוקחים את המאדאם ואל הים הולכים". האהבה הצרפתית אינה אוהדת המונוגמיה והנאמנות. משולש האהבים נקרא גם אצלנו בשמו הצרפתי מֶנָאז' אֶ-טְרוּאָה, והאשה הלוכדת ברשתה גברים היא פאם פאטאל, אשת הגורל. הצרפתית היא גם מקורו של הכינוי לאשה מושכת 'פצצה', על פי המשפט המאצ'ואי הצרפתי C'est une bombe!. אשה מצודדת ואקזוטית היא 'קוקֶטית'. צרפתית, אלא מה.

בסצינה הלהט"בית לא אוהבים את המונח קוקסינל, אבל הוא עומד בערשם של הכינויים לגבר שהפך אשה, או מגדיר עצמו אשה, קודם למונח הטעון פחות טרנסג'נדר. בהווי הקהילה נהג הכינוי הצרפתי לגן העצמאות: ג'ורד ליבֶּרטֶה, והיוצאים בו למטרות חיפוש זכו לפועל לגַ'רדל. ועל כל אלה אמרו הצרפתים: חפש את האשה, ובשפת המקור: שֶׁרְשֶׁה לָה פאם.

תחום המזון הישראלי הוא כידוע רב לאומי. סעודה ישראלית מכילה ספגטי או פסטה איטלקית, חומוס ערבי, סטייק אנגלי, סושי יפני ושניצל גרמני, והרשימה חלקית. היכן מקומה של צרפת, הגאה במטבחיה, בשולחן הבינלאומי הזה? דווקא כאן יש עדכונים. בבתי הקפה תוכלו להזמין אומלֶט בשלל גירסאות. ברשתות השיווק מוכרים מקלות בָגֶט מוארכים. ובשדרות תל אביב חזרו למכור גזוז, צרפתית: eau gazeuse, מים מוגזים. למנה ראשונה אפשר להזמין פָּטֶה, למנה עיקרית בסגנון הנובֶל קוויזין תקבלו את הספֶציאליטה דֶלָה מזון, המנה המיוחדת של הבית, למשל, קורדון בלו, שהוא עוף ממולא בבשר בקר או אווז, וקרוי על שם בית ספר מפורסם לבישול. הוא ילווה אולי בפירֶה, המחית הצרפתית. לקינוח אפשר לקבל סופלֶה שוקולד או פַּרְפֶה חלבה, ולצידו גולת הכותרת של השוקולד: הפֶּטיפורים. ולמי ששכח, גם המיונֶז הפושטי הוא שם צרפתי.

הערים השונות פתחו לא מעט מוסדות הקרויים 'ביסטרו'. על מקור המילה יש ויכוח. יש המייחסים את המקור לחיילים רוסיים במלחמת רוסיה-צרפת בראשית המאה ה-19, כאשר הרוסים ביקרו במסבאות צרפתיות והשתמשו במילה הרוסית  bystro – מהר. אחרים טוענים שמדובר בשיבוש של  bistouille, שפירושה בצרפתית אלכוהול גרוע. במסעדות רבות עברו לשיטת הבופֶה, מילה צרפתית למהדרין, באחרות משרתים א-לה קארט. המומחה ליינות במסעדות נחשבות הוא הסומֶלייה, אבל אם תעזו לקרוא למלצר 'גרסון' הוא עלול להגיב בצורה מאוד ישראלית. ומי שעוד מפקפק בפריצת המטבח הצרפתי למסעדנות העברית, שינסה לחפש מסעדה עם טבח. אין. יש רק שֶפים, ושֶפיות, כולם אשפי מטבח, גם אם זה עתה סיימו קורס מזורז בבית הספר למלונאות.

וסוגיה לענייננו. מה מקור הביטוי 'פירות ים'? למה דווקא 'פירות', הרי מדובר ביצורים חיים? המקור הוא אכן צרפתי, הביטוי המקורי הוא fruits de mer. הוא נתקבל בשפות שונות, ובאיטלקית מגישים במסעדות frutti di mare. נראה שהדמיון הקולינרי הצרפתי עבד כאן שעות נוספות, ובכל מקרה נדרשה הפרדה יצירתית בין דגים לבין יצורי ים שאינם דגים.

הצרפתית צצה בתחומי חיים נוספים. בבתים של שנות החמישים האירו את החדר באבז'ור, אהיל, וישבו על פוטֶל, כורסה. עד היום קרויים השיפוצים 'רֶמונט'. בתחום הרכב, הנשלט על ידי האנגלית הבריטית, נדחקו גם מילים צרפתיות. מזוודות מכניסים לבָּגָז', לצורך תיקונים מגיעים לגָרָז', ושם בודקים לך את השאסי, שלדת הרכב. הצמיג מורכב על ג'אנט, והפגוש הוא טמבון, בעקבות המילה הצרפתית טמפון, בהגייה ערבית. וכן, זה אותו הטמפון. באופניים ובאופנוע מחזיקים בכידון, גם הוא שיבוש פונטי של המילה הצרפתית: guidon.

מילים רבות בצרפתית מככבות בתחומי האומנות והשפה, וביניהן אימאז', קולאז' והומאז'. גם האוואנגארד הוא צרפתי, וכן הז'רגון והז'ורנל.  ומי שמתגעגע לימי עברו מוזמן להחזיק בקָרָבּין, לצאת למאבק במחתרות של ימי הסֶזון ולגלות שְפְּיונים.

עולם הצירופים ניזון כידוע מהעברה של צירופים משפה לשפה באמצעות תרגום. למהלך הזה ניתן השם הצרפתי קאלק,calque . בעברית נוכחים מאות צירופים שיש להם מקבילה צרפתית. ואולם, רובם הגדול אינם צרפתים מקוריים, ואפשר למצוא אותם גם באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות. קבוצה קטנה מקורה צרפתי בלעדי, ולהלן כמה טעימות.

'העולם השלישי', הוא ביטוי צרפתי: tiers monde, והוא נטבע על ידי הדיפלומט הצרפתי ז'ורז' בלנדייה בשנת 1956, בעקבות כינוס המדינות הבלתי מזדהות מאסיה ואפריקה. בעקבותיו נשמעו גם החל משנות השישים הצירופים 'העולם השני' ו'העולם הראשון'. מקורו של הביטוי כנראה בביטוי 'המעמד השלישי', המתייחס לפשוטי העם.

הביטוי 'יחי ההבדל הקטן' אומץ אצלנו גם במקורו הצרפתי: Vive la petite différence!. הוא מיוחס לדיון בבית הנבחרים הצרפתי בראשית המאה העשרים, שם נאמה נציגה על השוויון בין המינים, ולבסוף רצתה להוכיח שלנשים יש אפילו יתרון על הגברים: "ויחד עם זה יש בין המינים הבדל קטן". באותו רגע נשמעה קריאת ביניים: "יחי ההבדל הקטן!". בעקבות זאת אומץ הביטוי גם בגרמנית, שבה משמש 'ההבדל הקטן' (der kleine Unterschied) ככינוי לאיבר המין הגברי.

הצרפתים חובבים צפרדעים, ועל כן יש להם בעלות על הביטוי 'בלע את הצפרדע': avaler des couleuvres. אם בעקבות הצפרדע שבלעתם חיכיתם למישהו בסיבוב על מנת להתנקם, עשיתם זאת בצרפתית:  attendre quelqu’un au tournant . אם לעומת זאת החלטתם לא לעשות מזה סיפור, גם כאן המקור צרפתי: en faire toute une histoire. אז אל תחכו לצרפתים בסיבוב, ואל תעשו מזה סיפור, זה לא הם, זה אנחנו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ללכת אנגזֶ'ה ולאכול סופלֶה

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 993 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: