Feeds:
פוסטים
תגובות

בחודש אב מרבים לעסוק בענייני הלב. בתשעה באב קוראים במגילת איכה (ג', פס' ס"ה) על מְגִנַּת הלֵב, כלומר על שברון הלב בעקבות החורבן; רק לאחר כמה ימים עוברים לחגיגת הלבבות של ט"ו באב.

שנים רבות ידוע לכול שהרגשות אינם שוכנים בלב, אלא במרכז העֲצַבִּי במוח. ולמרות זאת, גם בעברית וגם בשפות אחרות, עדיין מדברים על הלב כעל מרכז הרגשות, בניגוד ל'ראש' המייצג את הרציונליות. גם הצורה המקובלת שבה מציירים לב מסמלת בעיקר אהבה ורגשות אחרים, וקשה להאמין שהיא תוחלף אי פעם בצורה של ראש או מוח.

מעבר לכך, בעת התרגשות אנו מכירים את התחושה הגופנית של פעימות לב מואצות, וזו כנראה הסיבה להרגל הלשוני והתרבותי לזהות את הרגשות עם הלב. הדבר מתבטא בצירופים כמו לִבּוֹ הֶחְסִיר פְּעִימָה.

הדיכוטומיה בין ה'ראש' הרציונלי ל'לב' הרגשי אינה קיימת בלשון המקרא. המילה 'לב' והמילה הנרדפת מאותו שורש לֵבָב מופיעות במקרא מאות פעמים; בין היתר, לעיתים הן מציינות את מקומם של הרגשות השונים, למשל: "וַיַּעֲלֹז לִבִּי" (תהלים כ"ח, פס' ו'), "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ" (תהלים ק"ד, פס' ט"ו), " גַּם-בִּשְׂחֹק יִכְאַב-לֵב" (משלי י"ג, פס' י"ד), "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד" (דברים כ"ח, פס' ס"ו), "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" (קהלת י"א, פס' י'). במקרים אחרים המילים האלה מציינות את המיקום של המחשבות, הדעת והשכל: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי י"ט, פס' כ"א), "וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, פס' ג'), "וִידַעְתֶּם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם" (יהושע כ"ג, פס' י"ד),  "כִּי-תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ" (משלי ב', פס' י') ועוד.

המילה לִבָּה נגזרת אף היא מהשורש לב"ב. היא מופיעה לראשונה במקרא כנרדפת ל'לב': "מָה אֲמֻלָה [=אומללה] לִבָּתֵךְ" (יחזקאל ט"ז, פס' ל). בימינו היא משמשת במשמעות החלק האמצעי או המרכזי בדברים מסוימים, כמו אחת המשמעויות של המילה 'לב'.

המילה 'לב' היא 'שיאנית הצירופים' במילון רב-מילים: היא מופיעה בכ-300 צירופים. בעקבות השינויים שחלו במושג 'לב' מתקופת המקרא ועד לימינו, גם חלק מהביטויים שמקורם במקרא שינו את משמעותם. למשל, במקרא אדם חסר דעת או טיפש מכונה חסר לב, לדוגמה: "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף" (משלי י"ז, פס' י"ח), ואילו בלשון ימינו מכנים כך אדם חסר רגשות. הביטוי 'רוחב לב' מציין במקרא שכל רב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א, ה', פס' ט') ; בימינו הוא מציין נדיבות. כמו כן, בימינו 'טוב לב' הוא כינוי לאדם טוב, ואילו במקרא ביטוי זה מתאר אדם שמח, למשל: "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד" (מלכים א, ח', פס' ס"ו). מכאן נשתמר הביטוי המליצי שמח וטוב לב.

במקומות שונים במקרא הלב מתואר ממש כאדם. חז"ל מסכמים זאת במדרש יפה: "הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם." (פסיקתא דרב כהנא, "נחמו") ; והם ממשיכים ומביאים דוגמאות מהמקרא למילה לכל אחד מהפעלים האלה לצד המילה 'לב', למשל: "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי […] וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א', פס' ט"ז), "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א', ג', פס' ט'), "הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ" (יחזקאל כ"ב, פס' י"ד), "אַל-יִפֹּל לֵב-אָדָם עָלָיו" (שמואל א', י"ז, פס' ל"ב)" וכן הלאה.

ודאי שמתם לב לכך שהתייחסתי כאן רק לחלק קטן מאוד ממגוון המשמעויות והצירופים של המילה 'לב'.  נקבל את תגובותיכם על צירופים נוספים בחפץ לב.

valentines_day_hearts-wallpaper-1440x900

לשפת הקשר הצבאית הישראלית אפשר להעניק את התואר "השפה החשאית הגלויה ביותר בעולם". היא אמורה לשמש כשפת קוד מוצפנת בשיחות קשר בעת קרב, כדי שהאויב לא יבין את השיחה. בפועל השפה הזו גלויה לכל, מוכרת על ידי כל מי שקרוב לשפת הצבא, מתוארת בספרים וצצה בשירים, ופרושה בחלקים שונים שלה באינטרנט באתרים שונים כולל בוויקיפדיה ובאתר צה"ל. בצה"ל אין להשיג מילון של השפה הזו, אבל כל טירון יכול לדקלם אותה. שמה הרשמי הוא נדב"ר: נוהל דיבור ברשת, והיא אכן משמשת ברשת, אך תפקידה העיקרי הוא אחידות בדיווח ואפשרות לנהל שיחות קצרות ויעילות.

השיטה הנהוגה בקשר היא מילות קוד המייצגות אובייקט לשוני כלשהו, כגון 'עגולה' במשמעות שעה או 'קודקוד' במשמעות מפקד. בשיטה אחרת, ששימשה במקביל, יוצגו אותיות באמצעות מילים. המילה, שהיא בדרך כלל שם פרטי, ייצגה את האות העברית בה היא נפתחת: 'הגר' היא האות ה', למשל. בדרך כלל שימשה שיטה זו לצורכי איות, כדי למנוע קליטה לקויה של מילה או שם, אך היו לה גם שימושי הצפנה. השיטה נלמדה מן הצבא הבריטי, והייתה נהוגה בהגנה. כך נפתחו שידורי הרשת המחתרתית של ההגנה במילים 'תלם שמיר בועז', שהצפינו את שם התחנה: "תחנת שידור במחתרת".

בסלנג הצבאי נוצרו בעקבות שיטה זו כמה ביטויים. כשרצית להקטין ציפיות אצל מישהו היית אומר 'הגר משה' שפירושו "היית מת', וברגע של ייאוש זעק החייל השבוז 'נשבר הזאב' שפירושו 'נשבר הזין'. שריד לשיטה ניתן לראות בביטוי הקשר 'אלף נון אלף נון' במהלך מבצעי: אין נזק, אין נפגעים. שריד נוסף הוא הקריאה לשלבים במבצע על פי ארצות לפי סדר האלף בית, כגון אנגליה לראשית מבצע, בלגיה לשלב ב' ועוד. וכך שמענו בסרט "מבצע סבתא" את המשפט "שירלי, קבלי אנגליה". המבצע היה כזכור הבאתה של סבתא לקבורה מהירה בקיבוץ.

אז מה יש לנו בשיטת הקשר הקיימת? שפת הקשר נחלקת לשתי קבוצות: מילות תפקיד ומילות תוכן. מילות התפקיד משמשות ליצירת מבנה קבוע של העברת הודעה בקשר. המתקשר מודיע, למשל, 'כאן קודקוד לוף', והתשובה היא 'היישר', מילת אישור שהוראתה 'קיבלתי, הבנתי ואני מבצע את ההודעה'. 'עבור' מסמנת את המשך השיח. לעיתים קרובות מצורפת להודעה בקשה לאישור שההודעה נקלטה והובנה במילה המפורסמת 'רות': "כאן מברגיית הקטור רות עבור" (מתוך ספרו של יורם יובל "הלנה על הגג"). השימוש במילה רות הוא שריד מהשימוש בשיטת האותיות. רות מייצגת בלוח הצפנים את האות ר'. היא משמשת בתפקידה בתהליך העברת המסרים בעקבות המילה המקבילה בשיטה זו באנגלית: roger, המצפינה את receive, קַבֵּל.

במהלך השיחה ייאמר לעיתים 'עד כאן', או 'האם עד כאן?' כלומר, האם הכול הובן עד לנקודה זו. מילות קשר אחרות הן 'חיובי' לאישור ו'שלילי' לדחייה. אלה הפכו נכס צאן ברזל של השיח הישראלי, וזלגו לשפה האזרחית. להעצמה ניתן לומר גם 'חיובי בזנ"ט' או 'שלילי בזנ"ט', וכן 'שלילי חזק'. 'מוקי' פירושו בלשון הקשר מוכן: "מוקי ליֶרי"; "מוקי בעמדה".

ביטוי קשר פופולרי בימים עברו היה 'חמש!' או 'חמש חמש!' אישור שהתנאים לביצוע משימה טובים. הוא שימש בעבר בהרחבה ביטוי של שביעות רצון, שם למחזה וסרט על ההווי הצבאי, ונזכר בשיר הצ'יזבטים של יחיאל מוהר: "כשנגמר מבצע קדש/ ישבו הי"דטים/ מעגל סביב לאש/ צ'יזבטו חמש חמש/ עד שחקים אדמו מרוב צ'יזבטים".

רובו של מילון הקשר מכיל מילות תוכן, מילים המתייחסות לפעילות מבצעית, מפקדים, כלי רכב, כלי נשק, ענייני מרחב וזמן ועוד. לעיתים בחירת המילים זהה או קרובה מאוד למשמעות המילה המוצפנת. 'מיוערת' היא סביבה טבעית, 'מיושבת': סביבה עירונית. 'קודקוד' הוא מפקד בכיר, 'משנה' או 'משנה קודקוד' הוא סגנו. קודקוד הפכה מילה אזרחית לכל דבר, וכל מנהל בכיר או זוטר הוא כבר 'קודקוד'. בצבא יש פיתוחים: 'קודקוד עולם' הוא הרמטכ"ל, 'קודקוד אלוהים': הרב הצבאי הראשי.

שלישייה מסורבלת משהו בשפת הקשר היא 'נוזלים אדומים' (דלק בגירסה קדומה), 'נוזלים שקופים' (מים) ו'נוזלים שחורים' (קפה). 'פטיש' הוא פשוט תרגום מאנגלית: רכב מטיפוס האמר.

לעיתים המילה בקשר נבחרת כמעין דימוי. בראשית הצבא נקראו חיילים חדשים בצבא 'אפרוחים', היום נקראים קצינים צעירים בחיל השריון 'גורים'. במקרים אחרים מושמטת מילה בתהליך סמנטי הקרוי אליפסה. 'עגולה' היא שעה עגולה, 'קלה' היא אש קלה, אש מירי נשק קל.

לא תמיד יש הסבר לקביעת מונח קשר, והוא נראה שרירותי. 'פרח' הוא פצוע ו'דרדר' הוא מסוק, כמו בסרט בופור: "יש כאן פרח רציני, צריך דרדר במיידי". הרוג הוא 'הרדוף', אולי בעקבות שתי האותיות הראשונות של המילה. כך גם בשמות כמה בעלי תפקידים צבאיים. 'זרזיר' הוא רב סמל פלוגתי, 'כספית' הוא קצין קשר ו'כספיתון' הוא הקַשָר. רופא הוא תורֶן. למה? ככה. הכרתי כמה רופאים צבאיים נמוכים למדי.

הדרך הרווחת ביותר לקביעת מונחי הקוד בקשר היא מטונימיה. מטונימיה היא הרחבת משמעות של מונח בעקבות מרכיב מסוים במשמעות המקורית. כך 'כבד' הוא טנק, כי הטנק הוא כלי כבד, נגמ"ש הוא 'חצי כבד', 'קטנה' היא דקה ו'קטנטנה' היא שנייה. יש כאן הקבלה למקורה של המילה בלטינית: מינוטה, קטנה. 'ארוך' הוא קילומטר ו'קצר': מטר. כלי רכב קרוי 'גלגלים', וחיילת – 'חצאית', למגינת לבן של הפמיניסטיות, ככתוב בספרו של יורם יובל: "לקח לאסרף פחות מעשר דקות להתיידד עם כל חמש החצאיות שבבניין".

גם הצבעים לוקחים חלק במשחק המטונימיות. הים הוא 'כחול', הכביש 'שחור', ודרך העפר 'לבנה'. מטונימיות נוספות דורשות הסבר מורכב יותר. חייל פשוט הוא 'גפרור', ברמז לגפרורים רבים בתוך קופסה. 'מברג' הוא קצין מבצעים, אולי מפני שהוא אחראי להרכבת מבצעים יחדיו. סמל המבצעים הוא מברגון, ומשרד הקמב"ץ: מברגייה. בספרו של נדב בן-תור נאמר בקשר: "קבל שלא השגתי לכם אישור הרטבה". 'הרטבה' היא ירי חי, בעקבות 'תרגיל רטוב', בהנגדה ל'תרגיל יבש'.

קבוצה חביבה היא המטונימיות האירוניות, שבהן נוספת לקשר בין הצופן למוצפן עקיצה קלה. כך קרויים מגורי החייל 'מכלאות', המזון הצבאי 'חמים וטעים' (ובגִרסה חתרנית: קריר ומגעיל). החובש, על פי ספרו של סשה זיידמן הוא 'וטרינר', המטווח הוא 'חגיגה', מטען הוא 'מתנה', 'סוכריות" הן תחמושת, כנאמר בסרטו של רוני דניאל על בה"ד 1: "קבל, סוכריות נופלות במסגרת שלך איפה שאתה ממוקם עבור". הנהג אינו אלא 'עגלון', והרב הצבאי 'עוקץ'. האויב זוכה לשמות ישירים יותר: 'מלוכלך', 'מנוול', מכונית אויב היא 'לכלוכית', ונערי הארפיג'י נקראו בעת מלחמת לבנון בעקבות סדרה מצוירת 'קטקטים'.

שפת הקשר החדירה לשפה הצבאית תופעה מרתקת של הגבהה משלבית. בצבא לא מחכים, אלא 'ממתינים', לא זזים, הולכים או נוסעים אלא 'נעים', לא מפסיקים אלא 'חודלים', כנאמר 'חדל קשקשת ברשת'. רמז לאופייה הייחודי והיצירתי של השפה הצבאית באשר היא.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קודקוד

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהמות

 

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כפרה

קשה לדבר בשבחו של הברווז, ואת ההסבר לכך אפשר למצוא בחיל ההנדסה, הקורא לעצמו "חיל הברווז". ההסבר שלהם: "לא ממש עף, לא ממש הולך ולא ממש שוחה". אפשר להוסיף לכך את הקושי להכין ממנו סעודה של ממש, לא הרבה נשאר שם בין הררי השומן והעצמות הגדולות והקשות. עדיף להזמין "ברווז סצ'ואן"  במסעדה סינית.

ובכל זאת, הברווז משמש בתרבות הישראלית והעולמית מקור השראה בלתי נדלה לדימויים, שירים ופתגמים. ילדי כל העולם גדלו על דונאלד דאק של דיסני, ההומור הישראלי צמח על הברווז של דודו גבע, ואלה רק שתיים מתוך ים דוגמאות. מה סוד קסמו? דומה שחולשותיו הפכו ליתרונותיו. הוא פשוט עוף מוזר בצורתו, בדרך הילוכו ובקול הגעגוע המפורסם שלו, והמוזרות שלו מעוררת את הדמיון.

'ברווז' היא מילה חדשה, מן המאה העשרים. קדם לה הצירוף 'בר אווז', שצומצם ל'ברווז'. מחדשי העברית ראו בברווז מעין צאצא של האווז, המוכר היטב מן המשנה והתלמוד. במסכת בכורות במשנה פסול לעדות הוא בין היתר  מי ש"פניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז". במסכת ברכות בתלמוד נאמר: "הרואה אווז בחלום – יצפה לחוכמה, שנאמר חוכמות בחוץ תרונה". האווז התלמודי מוכר גם מארמית: אווזא, אך מקורות שמו הולכים עד האכדית והשומרית. בערבית נקרא האווז בשם זהה כמעט לזה העברי, אך לברווז יש בערבית שם עצמאי: בַּט. הפרדה בין האווז והברווז קיימת ברוב השפות, ורק בעברית הם נקשרו יחדיו. יצוין שהם אכן שייכים לאותה סדרה, הקרויה 'אווזאים', ולאותה משפחה: ברווזיים. לצד סוגי הברווזים השונים זכה יונק ביבים שרגליו רחבות כרגלי ברווז לכינוי ברווזן.

האווז ניצח איפה במילון, אבל בעולם הדימויים, הפתגמים והשירים הברווז שולט ללא עוררין. בצבאות שונים נהוגה ההליכה המוזרה 'צעידת ברווזים', צעידה בברכיים כפופות, ומכאן טבע מישהו את הפועל לאווזז: להדס כמו אווז. דוד גרוסמן השתמש בפועל 'להתברווז': ללכת כמו ברווז. מי שחש צמרמורת, בדרך כלל עקב פחד או התרגשות, חוטף "עור ברווז", ביטוי שמקורו בגרמנית, וגם הוא הוליד פועל, 'לברווז'. אגי משעול כתבה "מברווז לי את העור", ומרגלית צנעני סחה באוזני אחד מזמרי כוכב נולד: "אתה מברווז אותי".

הדימוי שהתפשט אל הפוליטיקה והכלכלה הוא "ברווז צולע", בעל תפקיד שמועד סיום כהונתו קרוב וידוע. מקור הצירוף במשלי איזופוס, על אנדרוקלס שהוציא קוץ מברווז שצלע, אך הברווז הצולע לא הצליח להתקדם עם הלהקה. המונח הופיע לראשונה בתחום הכלכלי במאה ה-18, והתייחס לסוכני בורסה שפיגרו בתשלומיהם. בראשית המאה ה-19 עבר לארה"ב והתייחס לחבר קונגרס שלא הצליח להיבחר פעם נוספת, ועבר תקופת המתנה לכניסת מחליפו. ב-1934 הוכנס תיקון לחוקה בשם "תיקון הברווז הצולע", שנועד לקצר את התקופה הזו.

דימוי אחר, הפעם מן העולם הצבאי, הוא "ברווזים במטווח". הוא מתייחס לחיילים המתבצרים במוצב ואינם יוצאים לפעילות קרבית יזומה, ונתונים בשל כך לפגיעה מצד הלוחמים הניידים של האויב. באנגלית אומרים: a sitting duck. הביטוי מוכר מעולם הפארקים לשעשועים, אבל במקורו הוא לקוח מלשון הציידים, שלהם קל יותר לפגוע בברווז היושב על הקרקע ללא תנועה.

על פי התלמוד האווז בחלום מייצג חוכמה, אבל בחיים האמיתיים האווז, ובעיקר האווזה, הם סמל לטיפשות דווקא. הברווז שלנו, ביידיש קצ'קה (כתיב: קאטשקע) הוא דימוי נפוץ לאשה קשקשנית, ומכאן המונח הישראלי קצ'קיאדה, חבורת נשים פטפטניות (ולפעמים גם גברים!).

יש גם חפצים הקרויים על שמו של הברווז. יתד ימאים המשמשת לקשירה, באנגלית  cleat או kevel קרויה במילוני האקדמיה ללשון המוקדשים לימאות וספנות 'ברווז', על פי צורתה. נראה שהאקדמיה אימצה כאן מונח ספנים שגור. גוזניק, אותה פתילה בוערת בתנאי שדה, היא קיצור של goose-neck, צוואר אווז.

כל אלה הוליכו לפתגם הנפוץ "אם זה נראה כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז זה כנראה ברווז". הפתגם, שנטבע על ידי המשורר האמריקני מן המאה ה-19 ג'יימס ויטקומב ריילי, שימש באמצע המאה העשרים במרדף אחרי קומוניסטים, וזכה גם לכינוי "מבחן הברווז". השימוש המפורסם האחרון שלו היה בנאומו של בנימין נתניהו בוועידת איפא"ק, באביב 2012, וכאן הוא התייחס לגרעין האיראני. הנאום היכה גלים, וזכה לכינוי "נאום הברווזים".

אי שם במאה ה-18 זכה הברווז למשמעות נוספת: שמועה חסרת שחר המופצת באמצעות העיתונות. בצרפתית היא נקראת canard, שהוראתה ברווז, ומכאן שמו של  העיתון הסטירי Le Canard Enchainé, הברווז הכפות. למקור הצירוף הסברים שונים. יש דעה שהוא התפתח בעקבות פתגמים שהיו מצויים בצרפתית במאה ה-16: "למכור חצי ברווז", כלומר, להונות. לפי גירסה אחרת מקור הצירוף באותיות הגרמניות NT, הנהגות ente, כלומר ברווז. אותיות אלה הן ראשי התיבות של הצירוף הלטיני non testatum (אין על כך עדות), ובעיתונות האנגלית not testified. האחים גרים הציעו הסבר המוליך לכתבי מרטין לותר, שטבע את הביטוי "ברווז כחול" בהוראת תורה כוזבת.

הברווז הוליד אירוע כפול בהיסטוריה הישראלית. "ליל הברווזים" בשנת 1959 הוא תרגיל לגיוס מילואים שהשמיע סיסמאות וקריאות לגיוס וגרם לבהלה רבתי. הפרשה זכתה לכינוי "פרשת הברווזים" על שם אחת הסיסמאות "ברווזי מים", אך הוא מתקשר למשמעות השמועה הכוזבת. כעשרים שנה אחר כך קיימה ממשלת בגין ישיבה כלכלית חשובה שגרמה לישראלים רבים לרכוש מוצרים לפני שיתייקרו. הישיבה הסתיימה בלא כלום, נשאר רק הכינוי.

על מי שמאיים איום סרק אומרים ביידיש שהוא "מפחיד את האווזים". הפוזל ביידיש הוא אחד ש"מסתכל על הברווזים ומתכוון לאווזים". באנגלית "להעמיד ברווזים בשורה" פירושו לארגן את העובדות בדרך נהירה ומסודרת. הניב "כמו התזת מים על גבו של ברווז" מתייחס לעלבון שאינו מותיר רישום אצל מי שאמור להיעלב.

המראה המוזר של הברווז הפך אותו לאחד מגיבוריו של וולט דיסני. אפשר לצחוק על דונלד דק, לזלזל בו, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. דודו גבע הפך את הברווז סמל לקיום האנושי: כולנו מובלים לשחיטה, אבל בדרך אפשר ורצוי לשמור על אופטימיות. הנס כריסטיאן אנדרסן כתב את יצירתו האלמותית "הברווזון המכוער" שהפכה מטבע לשון, המתייחסת למי שהכל מלגלגלים עליו, אבל דווקא הוא יהפוך לברבור, היפה והאצילי מכולם. לצד זה נאסף במאה ה-17 קובץ המעשיות הצרפתי "סיפורי אמא אווזה", שתורגם לשפות רבות, וביניהן גם לעברית, על ידי אורי סלע.

ויש גם שירים מיתולוגיים, בדרך כלל לילדים. לאה גולדברג כתבה את השיר שגם הולחן: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים, אחד לבן אחד אפור … ובשלולית המים, רחצו את הרגליים". יורם טהרלב שיחק על צליל שמו של דונלד דק: "ברווזון קטן יצא מהביצה, הלך לו לטייל לאורך הביצה; הברווזון היה כל כך רזה ודק, שההורים קראו לו דונלד דק". נחום לביא כתב את שיר השטות, שהושר בהתלהבות בתנועות הנוער: "ברווזים ברווזים בואו הביתה! – לא רוצים! – בואו לאכול! – לא רוצים! – בואו לשתות! – לא רוצים! – טוב, הזאב יטרוף אותכם! – לא פוחדים".

ונסיים בחידה: "איך תבדיל כאן, רז לי רז, בין אווזת לאווז?" ועל כך משיב שלונסקי ב"עלילות מיקי מהו": "התשובה היא מפורסמת: ניגשים אל זה הצמד, צמד חמד אווזים, ובלי הרף מרגיזים. ורואים: אם היא נרגֶזֶת, אז סימן שהיא אווזת, אם רואים שהוא נרגז, אז סימן שהוא אווז".

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קסמו המוזר של הברווז

 

לפני יותר משנה כתבתי כאן על המונח 'שנה מעוברת', והמגיבה בת עמי פישר שאלה אותי מה הקשר של מונח זה ל'זמן עָבָר'. עניתי שאין קשר כזה, אבל המילה עָבָר קשורה למשמעות אחרת של חלק מהמילים בשורש עב"ר: תנועה ממקום למקום. כתבתי שאוכל להרחיב על כך במאמר נוסף, ועתה הגיע הזמן לכך.

המשמעות הבסיסית של הפועל עָבַר היא: נע ממקום למקום. לפועל זה יש גם משמעות קרובה, והיא: עבר מן הצד האחד (של כביש, תעלה, גבול וכד') אל הצד השני, כמו בדבריו של יעקב: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית ל"ב, פס' י"א). שמו של נהר הירדן מופיע במקרא פעמים רבות לצד הפועל 'עבר' ולצד מילים אחרות מאותו שורש, כגון שם העצם עֵבֶר  ('צד, כיוון'). השטח שממזרח לנהר הירדן מכונה "עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה" (למשל: דברים ד, פס' מ"ט). משם עצם זה נגזרו מילות היחס מֵעֵבֶר ולְעֵבֶר.

מאותו שורש נגזרו שמות עצם נוספים, כמו מַעֲבָר (מקום שעוברים בו). מקורה המקראי של מילה זו אף הוא קשור בנהר הירדן: "מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית ל"ב, פס' כ"ג). בימינו לא זו בלבד שעוברים מגדה אחת של הנהר לאחרת, אלא גם עוברים את הכביש במעבר החציה. המילה מַעְבָּרָה מופיעה לראשונה במקרא בצורת רבים במשמעות קרובה לזו של 'מַעֲבר', למשל: "וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת" (המקומות שבהם עוברים את הנהר, יהושע ב, פס' ז).

מהשורש עב"ר נגזר הפועל העביר בבניין הפעיל, וגם לו יש משמעויות בסיסיות של הובלת חפץ או אדם ממקום למקום או מצד אחד לצד השני. מַעְבֹּרֶת היא הספינה המעבירה אנשים ומשאות מחוף לחוף.

גם הזמן מתואר כאובייקט שחולף ועובר, למשל בפסוק: "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, פס' י"א). גם בשיר העממי הידוע (המתורגם כנראה מגרמנית) נאמר: "הימים חולפים, שנה עוברת". הפועל 'עבר' משמש במובן זה גם בצירופים כגון 'בשבוע שעבר', 'בשנה שעברה' וגם במילה לְשֶׁעָבַר. המילה כַּעֲבֹר נגזרה מנטיית המקור של הפועל 'עבר' בצירוף כ' היחס. גם לפועל 'חלף' יש משמעות בסיסית של תנועה ממקום למקום, ומשתמשים בו גם כדי לתאר את הזמן. שם העצם עָבָר מציין את הזמן שעבר וחלף (וגם את אחד מזמני הפועל בדקדוק). בדומה לכך באנגלית שם העצם  past (עָבָר)  נגזר מאותו מקור של הפועל to pass (לעבור).

לפועל 'עבר' יש משמעויות רבות נוספות, וביניהן עָבַר עֲבֵרָה. מקורה של משמעות זו בלשון המקרא; פעמים רבות השופטים והנביאים מוכיחים את בני העם על כך שהם "עברו את ברית ה'" (למשל: יהושע ז, ט"ז; מלכים ב י"ח, פס' י"ב), כלומר לא צייתו לחוקיו. יש כמה הסברים המקשרים משמעות זו עם המשמעות הבסיסית של תנועה ממקום למקום. לפי הסבר אחד, מי שעובר על ברית או מצווה נחשב כמי שחולף על פניה, עובר על ידה מבלי לשים לב אליה. הסבר אחר מקשר את המשמעות הזאת למשמעות אחרת של אותו פועל: חרג מעבר לגודל מסוים, כמות מסוימת או גבול שנקבע, חרג ממוסכמות וכדומה, למשל: "אל תעבור את המהירות המותרת".

במעבר חד, אסיים בתקווה שקריאת דברים אלה עזרה לכם להעביר בנעימים את זמנכם הפנוי.

נגה פורת/בחזרה לעבר

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 961 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: