Feeds:
פוסטים
תגובות

אז מה אנחנו עושים עם המוני האנשים האלה, שזה אנחנו, או הורינו, או שנהיה כאלה בקרוב יותר או בקרוב פחות? איך נקרא להם בלי לפגוע בהם, או בעצמנו?

העולם כולו מתפתל סביב השאלה הזו, שהיא לשונית וחברתית גם יחד. הזקנים. 'זקֵן' היא מילה של כבוד וקדושה במקורות ישראל, ככתוב במשנה הפותחת של מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". איש לא העלה בדעתו שהמשפט אינו תקין פוליטית, וראוי היה לכתוב "יהושע מסרה לאזרחים ותיקים", או "יהושע מסרה לאנשי הגיל השלישי", ואולי "יהושע מסרה למאותגרים קָלֶנדָרית". ואם לרדת נמוך יותר, "יהושע מסרה לחבורת סנילים, והם שכחו למי למסור אותה הלאה".

לא. זקנים. פשוט זקנים. הזקנים הם הסמכות הרוחנית, בעלי הניסיון והחוכמה. הגיל הוא יתרונם ולא חסרונם. 'זקן' הוא 'חכם'. יש לזכור שהמילה 'זקֵן' הוראתה המקורית 'בעל זָקָן', הזקן נחשב סימן כבוד וכזה הוא עד היום בקרב אגפים רבים ביהדות הדתית והחרדית. הביטוי הביקורתי "זִקנתו מביישת את נעוריו" הוא היפוך הביטוי והכוונה של חז"ל במסכת סוכה: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה". את הביטוי "זקן משול לילד" לקחנו דווקא מהלטינית: senex bis puer – זקן הוא ילד כפול שתיים. הביטוי "חוכמת זקנים" נשאל לעברית מאנגלית וגרמנית, אבל הוא נרמז במסכת קידושין: "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה". ורק לפני שבעה עשורים כיכבו בשמי הציונות שלושה אנשים שכונו בהדרת כבוד 'הזקן': בן גוריון, יצחק שדה, ומנחם בגין בן הארבעים בפי חבריו באצ"ל.

מדוע אם כן הפך שם התואר "זקן" בחברה המודרנית לשם גנאי? מדוע אנחנו נזהרים מלהשתמש בו בנוכחות אנשים שבדורות קודמים כבר נחשבו ישישים? שני יסודות מתנגשים בחברה המודרנית תורמים לבלבול הזה. מצד אחד: חברה דינמית, הבנויה על התמחויות וידע פונקציונלי ומעריכה פחות ידע מקיף ותובנות עמוקות. הזקן אינו שייך לכאורה לעולם הזה, שהרי "העולם שייך לצעירים", סיסמה שהומצאה על ידי פרסומאים של מותגי אופנה. מצד שני, החברה המודרנית היא חברה ליברלית הבנויה על עקרון הקבלה והתמיכה של כולם, גם אלה שאינם עמוד השדרה של החברה. ה'זקנים' נחשבים קבוצה כזו, ולכן השפה אמורה להגן עליהם.

אז אם 'זקֵן' אאוט, חוזרת השאלה שבפיסקה הראשונה: איך נקרא להם, לנו, לכולנו היום או מחר? יחד עם 'זקן' נפל למלכודת הסטיגמה גם 'קשיש', מונח תלמודי שמסגרת הגילים שהוא מקיף היום אינה ברורה; ובוודאי 'ישיש'. 'חתיאר', זקן בערבית הוא הזקן החכם. בסלנג הישראלי הוא כינוי מלגלג. 'עובר בטל', או בהגייה אשכנית 'אוֹבֶרבּוֹטֶל' הוא פיתוח של מסכת אבות: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", ובקיצור, אַלְטֶה קָקֶר. 'תרח' הוא זקן שוטה, וכאן נעשה חשבון עם אביו עובד האלילים של אברהם באמצעות המילה הגרמנית הדומה töricht, אוויל. בעשורים האחרונים דבקו בקבוצה המדוברת כינויים סטיגמטיים מתחום הרפואה, כמו 'סֶנילי', 'אלצהיימר', ומעל כולם 'גריאטרי', מונח המקיף היום תחום שלם ברפואה, אבל בשפה הפך לכינוי פוגעני כמו 'הופעתי בפני קהל גריאטרי', 'האווירה במקום גריאטרית' ועוד.

בצידה השני של הסקאלה מצויה קבוצת כינויים ההופכים את הזקנה לפסגת החיים, גן עדן עלי אדמות, מעין פיצוי לשוני למכאובי הגיל. בראשם "גיל הזהב". המקור האנגלי golden age נשען על המיתולוגיה היוונית, שם מדובר על ימי הפריחה של האנושות, וכאן age פירושה תקופה או עידן. מאז המאה ה-16 מתייחס הביטוי גם לתקופת הפרישה והזקנה, ומכאן המעבר  למשמעות 'גיל'.

גם הביטוי "הגיע לגבורות", בעקבות מסכת אבות שקבעה "גיל שמונים לגבורה" נועד להעצים. הוא התגלגל מספר תהילים: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". רש"י מפרש: "ואם הרבה גברו ימיו, שמונים שנה הם". הביטוי המכבד "הַדְרַת שיבה" שנטבע בימי תחיית הלשון התגלגל ממסכת שבת, שבה נכתב "הדרת פנים – זקן, שמחת לב – אשה".

בדרך כלל הביטויים שמהם נוקה כל רמז ל'זקן' הם בעלי אופי נייטרלי. כך נקבע הביטוי 'הגיל השלישי', בעקבות אנגלית וצרפתית. תוחלת החיים כבר הולידה בעקבותיו את 'הגיל הרביעי'. המקרא מציע לנו את הצירוף הנאה 'בא בימים', הלא הוא אברהם. הרמב"ן מביא לביטוי פרשנות מעניינת: "כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו ייקרא 'בא בימים', מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום". נשמע קצת כמו הבדיחה על הסנילי שפוגש כל יום חברים חדשים.

המערכת הציבורית, שהתלבטה רבות בנושא בחברות שונות, טבעה את הצירוף האנגלי senior citizen, כאשר למילה סניור משמעות כפולה: ותיק וגם ראשון במעלה. היא תורגמה בעברית ל"אזרח ותיק". יש לזכור שבמקורות 'ותיק' הוא לא רק ראשון בסולם הגילים, אלא אדם נאמן וישר המדקדק במצוות. לצד אלה צמחו הכינויים המתייחסים לתחום התעסוקה והפרנסה: פנסיונר, ובעברית, גימלאי. גימלאי, יש לומר, לא חמקה לגמרי ממלכודת הסטיגמה, שכן היא משתמעת כאדם שכבר אינו תורם לחברה, מה שאין לומר על גימלאים רבים. המילה המנצחת, בוודאי בעברית, היא 'מבוגר'. ענייני, מכבד, וכל אחד מבין למה הכוונה.

סוכני השינוי הלשוני המרכזיים היום הם המוסדות שבהם מתגוררים בני הדור השלישי והרביעי בערוב ימיהם. פעם היו לנו 'בית אבות', 'מושב זקנים', ובמקרה הטוב 'בית הורים'. המוסדות האלה הוכתמו בסטיגמה הגריאטרית, ועל כן הם נעלמו כמעט מהשטח. היום יש לנו 'דיור מוגן', בתי האבות הפכו ל'אחוזות', והפרסומות מציגות לנו עולם של אושר, צחוק, ריקודים וסקס.

"כל השטוף בזימה – זקנה קופצת עליו", נאמר במסכת שבת. ועל כך יש סיפור שסופר ביום עיון על כינויים באוניברסיטת בר אילן. בכנס מחזור פנו הבוגרים שכבר הכריסו והאפירו לאחד הבאים בנוסח "מה נשמע, זקֵנה", " מזמן לא ראינו אותךָ, זקֵנה". לאשתו המבוהלת הסבירו שבכיתה ה', בשיעור קריאה, התקשה הילד לקרוא את הטקסט שניתן לו, וקרא "קפצה עליו זקֵנה". מאז דבק בו הכינוי זקֵנה, עד זִקנה ושיבה.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

baby-hand-parent

ברשומה קודמת עסקתי במעמד העל שיש לגוף האדם בשפה. הפה והעין, הבטן והראש הם מקדמת דנא בסיס למשמעויות רבות, ולמצבנו בעולם. בין כל אלה זורם מה שאינו איבר בגוף אלא מצוי בכל מקום בגוף, נשאב אל הלב ופורץ ממנו, הדם.

לדם ולשפה סיפור בשפות רבות, והוא פרץ מתפקידיו הביולוגיים אל עולמות הנפש, החברה, הפוליטיקה והמוסר. בשפות השמיות הוא צץ כמעט בכל שפה ידועה, ובאמצעות אותם שני עיצורים: דמ. כך בערבית, ובאוגריתית, ובארמית, וכמובן בעברית. השאלה העולה היא מה הקשר שלו למילים דומות כל כך: אדמה, אדם, אדום. הסברה המקובלת שהמילה דם היא הקדומה ביותר. הצבע האדום הוא צבעו של הדם, האדמה נקראת כך עקב צבעה האדום. המקבילה לקשר הזה בערבית היא אדמת החמרה, כאשר דבר שצבעו אדום הוא אַחְמַר. על האדם נאמר בספר בראשית "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָֽאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה", והמעגל נסגר. עם זאת יש חוקרים הסוברים שהקשר בין 'אדם' ל'אדמה' אינו ברור כל כך.

הדם הפיזי משמש בעיקר במונחי רפואה, כמו "לחץ דם", "שטף דם" או בלשון הילדים "ירד לי דם". הוא זוכה למעמד מיוחד בטקסים דתיים יהודיים. בעת ברית המילה מטפטף דמו של התינוק, ונקשר ל'דם הברית' שזרק משה על המזבח, שהיה דם פרים. במשנה נכתב: "דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם התמצית אין חייבין עליהן". התלמוד הירושלמי מבחין בין מיני דם שונים, שלכל אחד מהם מעמד הלכתי שונה: "בין דם לדם, בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת". הדם התגלגל אל אגדה נוצרית על אפיית מצות בדם ילדים נוצריים, ומכאן המונח "עלילת דם", המיוחס היום לעלילה קשה ומופרכת בכלל.

המעבר של הדם מנוזל גוף למשמעות רחבה יותר מתרחש כבר במקרא. הדם הוא בראש ובראשונה סמל החיים. מהו כל האדם על פי המשנה? "בשר ודם". מי שפועל במסירות למען דבר מה מקדיש את "חלבו ודמו", גם הוא מונח תלמודי. הדם הוא סמל החיים, ומכאן גם סמל המוות. "דמו בראשו יהיה", אומר הנביא יחזקאל, כלומר, ההרוג שפשע אחראי לכך שנהרג. כאשר מתירים דמו של אדם, שוב כקביעה תלמודית, מותר להרוג אותו. ומהו "דם נקי" על פי ספר דברים? מותו של אדם חף מפשע. בכל המקרים האלה נקשר המוות למעשה מוסרי או בלתי מוסרי. ומה עושה פוליטיקאי הגורף הון פוליטי מאנשים שמתו במלחמה או בפיגוע? רוקד על הדם.

הדם הוא, על פי גלגוליו בשפה, סמל לאדם עצמו, לאופיו ולהתנהגותו. המתחרה של הדם על המעמד הנכבד הזה הוא הראש. בדרך כלל הראש נקשר ליסוד הרציונלי שבאדם, והדם לרגשותיו ויצריו. מה שאנו רגילים אליו ומזוהים אתו "הוא אצלנו בדם". אדם הנוטה לכעוס הוא בעל "דם חם", ביטוי הקיים במגוון שפות. בלדינו אומרים אפילו על טיפוס כזה "לָה סָאנְגְרֵי בּוּיֵינְדוֹ", הדם רותח. אם האדם כועס באופן מזדמן נאמר ש"הדם עלה לו לראש", גם כאן מקור הביטוי במגוון שפות. על אדם אמיץ נאמר ש"יש לו דם", הפחדן "אין לו דם", והפוחד פחד מוות "דמו קופא בעורקיו". מי שנתון בצער עמוק "לבו שותת דם", ומי שמנצל אחרים, בדימוי לעלוקה, הוא "מוצץ דם". איבה מתמשכת בתוך משפחה או קבוצה חברתית היא "דם רע", על פי התפיסה שכעס וטינה נאגרים בדם. בצרפתית "דם רע" מבטא דאגה. על פי המסורת היוונית האדם הסנגוויני, שהליחה השלטת אצלו היא הדם, הוא דווקא אדם אופטימי ואוהב חיים.

הדם נחשב סמל לקשרי משפחה. 'קרבת דם' היא קרבת משפחה, וכמוה 'קשר דם'. בעניין זה קובעת האמרה הידועה כי "דם סמיך ממים": קשרי משפחה, בעיקר אלה העוברים מדור לדור בדרך ביולוגית, חשובים מכל קשר אחר. הצ'כים מעדיפים אמרה דרמטית פחות לאותו רעיון: "החולצה קרובה מן המעיל". שילוב הדם כסמל החיים והמוות עם סמל המשפחה יצר את הצמד "גאולת דם" ו"נקמת דם". מקור שני אלה במקרא, וגם להם עקבות בעוד לשונות. נראה שהדם מאחד תרבויות רחוקות יותר מכל חלק אחר של הגוף.

הדם הכחול, המייצג שייכות למעמד האצולה, מקורו בספרדית: sangre azul. בני המשפחות הוותיקות בספרד רצו להבדיל בינן לבין המוּרים שהשתלטו על קסטיליה, והצביעו על כך שוורידיהם כחולים יותר. הסיבה לצבע הכחול הבולט היתה שהם היו חיוורים מן המוּרים. התלמוד רואה בצבעו של הדם דווקא סימן לשוויון. לכל בני האדם אותו צבע דם, כנאמר בארמית: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?": האם ראית שדמך סמוק יותר?

הדם העומד על הגבול שבין החיים למוות נקשר למקומות שבהם המוות הוא אורח קבוע: המלחמה והפשע. "ונתתי מופתים בשמיים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן", אומר יואל הנביא. הלוחם האמיץ נלחם "עד טיפת דמו האחרונה", וצ'רצ'יל הבטיח לעמו במלחמת העולם השנייה "דם, יזע ודמעות". מקורו של הניב בשירה הבריטית, הן אצל המשורר ג'ון דן ("רכבנו בדמעותייך, בזיעה ובדם") והן אצל המשורר לורד ביירון. הקשר בין הזיעה והדם צץ בצירוף "להזיע דם", ובסיסמה הצבאית המנמקת מדוע יש להתאמץ באימונים: זיעה חוסכת דם.

המעבר מן המלחמה הצבאית לעולם הפשע אינו חד כל כך. המניעים אחרים, אבל הדם הוא חלק בלתי נפרד מעולם העבריינים הכבדים. הפושע המקראי הוא "איש דמים", ולהורג חפים מפשע יש "דם על הידיים". לביטוי הזה שורשים באירופה כבר בסמלי האבירים, שביניהם נמצאו "ידיים מדממות", bloody hand, אבל התנ"ך הקדים אותם: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", אומר ישעיהו הנביא, וגם "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן". "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה" אומרים הזקנים בספר דברים, בפרשת עגלה ערופה. היום הפך "הדם על הידיים" למונח משפטי במאבק בטרור.

הדם העניק השראה למי שהעניק שמות לפרחי ארצנו, והם הדומדמנית, הדמומית ודם המכבים, צמח רב שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא: 'דם המכבים האדום'. השם נטבע ב-1917 על ידי הבוטניקאי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרא, יש לומר, לא רק לבני האדם יש דם אלא גם לענבים, שנאמר בשירת יעקב "כיבס ביין לבושו, ובדם ענבים סותֹה". אז הבה נרים כוס סנגרייה, אותו יין אדום, ששמו הספרדי מעיד על צבעו: היין שותת הדם.

עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

dddddddddddd

בשבוע הבא שוב יתקיימו בחירות כלליות לכנסת. לקראת סיומה של מערכת בחירות סוערת במיוחד, נבחן כאן את המשמעויות השונות של השורש בח"ר.

בחירה היא העדפה של דבר אחד או אדם אחד על פני אחרים. בדרך כלל בוחרים את הדבר או את האיש הטוב יותר, ולכן מהשורש בח"ר נגזרו מילים רבות המציינות דרגה גבוהה של איכות. המילה מֻבְחָר פירושה: טוב במיוחד, משובח, מעולה. ועל דבר טוב עוד יותר אפשר לומר שהוא מִן הַמֻּבְחָר, למשל: "אין מביאין ביכורים… ולא מִזֵּיתֵי שמן שאינם מן המובחר" (משנה, ביכורים א, ג).  למילה האנגלית choice יש משמעות דומה לכך כתואר; choicest הוא 'הטוב ביותר'. התואר נִבְחָר משמש, בין היתר, באותה משמעות, למשל: "כתביו הנבחרים של הסופר".

שם העצם בָּחִיר משמש במשמעות קרובה: האדם הטוב והמעולה ביותר (בשטח מסוים), והוא מופיע בעיקר בנטיית ריבוי נסמך: בְּחירֵי, למשל: "פרס ישראל הוענק השנה לאחד מבחירי הסופרים העבריים". מקורו במקרא במשמעות שונה במקצת: מי שנבחר בידי האל, כמו משה בפסוק הזה: "לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו" (תהלים ק"ו, כ"ג). המילה 'בָּחִיר' מופיעה גם בצורת הנסמך יחיד שלה, בזכר ובנקבה, בצירופים: בְּחִיר לִבָּהּ ובְּחִירַת לִבּוֹ (ובימינו מדברים גם על 'בחיר לִבּו' ו'בחירת לִבָּהּ').  בדומה לכך, המילה נִבְחֶרֶת מציינת את השחקנים הנבחרים בספורט או את האנשים הטובים ביותר בתחום מסוים.

למילה מִבְחָר יש בימינו כמה משמעויות. ראשית, היא מציינת אוסף של דברים מסוג מסוים, היצע מגוון , לדוגמה: "בתערוכה יש מבחר עצום של רהיטים מתוצרת חברות שונות". שנית, צורת הנסמך שלה מציינת את המיטב מתוך קבוצה מסוימת, לדוגמה: "מבחר כתביו של הסופר התפרסמו בהוצאת ספרים זו". מבחינה היסטורית, המשמעות של 'מיטב' הייתה המשמעות הראשונה, והיא המשמעות היחידה המופיעה במקרא, למשל: "מִבְחַר בְּרֹשָׁיו" (ישעיהו ל"ז, כ"ד); "מִבְחַר הַצֹּאן" (יחזקאל כ"ד, ה'). בעברית החדשה המשמעות נהפכה מחיובית לניטרלית; כשמדברים על "מבחר של רהיטים" מתייחסים לכמות הסוגים השונים ולא לאיכותם.

במקרא המילה בָּחוּר, צורת הבינוני הפָּעוּל הנגזרת מהפועל 'בחר', משמשת כתואר כמו נִבְחָר (שבחרו בו כיוון שהוא טוב יותר). כאשר פרעה מחליט לרדוף אחרי בני ישראל שיצאו ממצרים, נכתב: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות י"ד, ז'), כלומר 'כלי הרכב הנבחרים שלו'. במקרים אחרים מילה זו מתארת איש נבחר. למשל, בספר תהלים מתוארים דברי האל, המספר כיצד בחר בדוד להיות מלך: "הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם" (פ"ט, פס' כ). פעמים רבות התואר הזה מציין אנשים שנבחרו להילחם, למשל: "הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר" (שופטים כ, ט"ו). כאשר המילה 'בחור' משמשת במשמעות 'איש שנבחר למלחמה', היא מופיעה לבד במקרים רבים, למשל: "וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת-כָּל-בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל ב, ו, פס' א). מכאן קצרה הייתה הדרך לשימוש במילה 'בחור' כשם עצם במובן 'גבר צעיר', אדם בגיל שבו מצויים רוב הלוחמים הנבחרים. ממשמעות זו נגזרו צורת הנקבה בַּחוּרָה והשם המופשט בַּחֲרוּת.

לעיתים קשה להבחין בין שני הפירושים של המילה 'בחור'. למשל, הביטוי 'בחור כארז', מקורו בשיר השירים (ה', ט"ו): " מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים". רש"י מפרש ביטוי זה כך: "נבחר בין הבנים כארז בין שאר עצים". כמו כן, בהמנון הפלמ"ח נאמר: "כל בחור וטוב לָנֶשֶק, כל בחור על המשמר". מקורו של ביטוי זה בתיאורו של שאול המלך במקרא: "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ" (שמואל א, ט, פס' ב(. גם בפסוק זה מדובר על איש נבחר, שהיה גם גבר צעיר.

נסיים בתזכורת לקוראינו: תבחרו, או שיבחרו בשבילכם!

bocher 12.3.15

הערבית הורישה לשפת הדיבור הישראלית לא מעט מטבעות לשון. חלקן  נלקחו כמות שהן מן הערבית, אחרות עברו את מסלול התרגום. לאלה וגם לאלה סיפורים וגלגולים.

אז מה לקחנו ישירות מן הערבית? בקבוצה הזו, יש לומר, חלה התיישנות מסוימת. חלק מן הביטויים היו אופייניים מאוד לימי המדינה הצעירה, ונסוגו מפני האנגלית האמריקנית. תופעה דומה אירעה גם לביטויים מן היידיש.

אחוּלמַניוקי. קללה ערבית שהפכה לדבר שבח, כגון בשם מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה "מילון אחולמניוקי לעברית מדוברת". מילולית: אחיו של המזדיין. גם אחו-שרמוטה, אחולבלועה ועוד.

אִילִי פָאת מָאת.  העבר מת, ובעברית מעודכנת: מה שהיה היה, או כמו שנאמר בפרסומות: what was was was.

אַכְּבָּר טוּל. אימת הטירונים: ריצה בנשק מורם מעלה. מילולית: הנפה גבוהה.

אַלְלָה יוּסְתוּר. תגובה ששרדה את השנים, ומשמשת למצבי התרגשות וחרדה. תרגום: אלוהים ישמור.

אַלְלָה יְרַחְמוֹ. אלוהים ירחם עליו, נאמר על המתים. הביטוי נכנס להיסטוריה בעקבות טבח כפר קאסם. אמירה נמהרת של אל"ם ישכה שדמי חרצה את גורלם של עשרות תושבי הכפר.

אָנָא כּוּרְדִי. ביטוי נפוץ שירד מעט מגדולתו, ומשלב אמירה גזענית על הכורדים באשר הם, עם משיכת כתף של הראש הקטן, שלידתו בצבא הישראלי דווקא.

אָנָא עָארֶף?! מילולית: אני יודע?! עוד ביטוי של ראש קטן.  

בּוּקְרָה פִיל מִישְׁמִישׁ. מילולית: בבוקר של המשמש, והכוונה לכך שהעניין שעליו מדובר לא יתממש לעולם, שכן קטיף המשמש אורך זמן קצר מאוד.

בִּחְיָאת אַבּוּי. דבר שבועה, מילולית: בחיי אבי. השבועות העבריות המתחילות ב'בחיי' (בחיי אדוני אלוהים בספר התורה, למשל) נוצרו כתרגום של השבועה הזו ואחיותיה: בִּחְיָאת אַלְלָה (בחיי אלוהים). בִּחְיָאת דִינָק (בחיי דתך או אמונתך), בִּחְיָאת זוּמְזוּם (בחיי הבאר הקדושה שבמכה, זַמְזַם). בִּחְיָאת עֵינִי (בחיי עיני). בִּחְיָאת רַבָּק (בחיי אלוהיך), וסתם בִּחְיָאת. 'בִּחְיָאת רַבָּק' קוצר ל'רַבָּק', והפך בצבא שם נרדף לרעל, התשוקה של הלוחם להיות חייל מסור ומחויב, ואף זכתה לראשי תיבות: ראש בקיר.

דָחִיל רַבַּק. תגובה מופתעת-מאיימת. מילולית: חשוש מאלוהיך. גם, במשמעות ובתרגום דומה: דָחִיל-אַלְלָה.

דִיר-בָּלָק! הערת אזהרה חמורה. מילולית: סובב את מחשבתך. אזרח ישראלי תמים איבד את חייו כשהעיר את ההערה הזו לאנשים הלא נכונים שנגעו במכוניתו.

חַרַבּ וּדַרַבּ. ביטוי יסוד בלשון העבריינים, שפירושו מהומה גדולה. מילולית: מלחמה ואלימות.

טִיז אָנָּאבִּי. מקום נידח. מילולית: ישבנו של הנביא.

יָא אַלְלָה. תגובת הפתעה, כעס או התרגשות. מילולית: הוי אלוהים. קוצרה ל'יאללה' וכאן היא משמשת לזירוז. בערבית ובעקבותיה בסלנג הישראלי נפתחת סדרת ביטויי התרגשות ב'יא': יָא בָּאבָּא (פנייה לבן או לבת), יָא בָּאיֵה (הוי אבי), יָא בָּלֵילִי (פיתוח ישראלי מקומי), יָא וֶולִי (אבוי לי), יָא חַלִילִי (הוי, חברי) יָא חָרָאם (אוי לבושה) יָא עֵינִי (הוי עיני), יָא רוּחִי (הוי נפשי), יָא שֵייך (הוי הזקן) ועוד. הקריאה 'יא וואראדי' התגלגלה משיבוש של המילה האיטלקית גווארדיה, ופירוש הביטוי הוא "הוי, השומרים".

יוֹם עַסַל יוֹם בַּסַל. החיים נעים בין טוב לרע: מילולית: יום דבש, יום בצל.

יַחְרַבֶּתָק. לכאורה מילה אחת, אבל חבויות בה שתיים: יחרב ביתך. בסלנג הפלמ"חניקי היא משמשת כמילת חיבוב, מעין צ'פחה מילולית.

יִנְעַל אָבּוּק. קללה גנרית שעברה שיבוש. הקללה המקורית היא 'יִלְעַן אַבּוּק', יקולל אביך. פיתוחים מקומיים: יִנְעַל אָבּוּק עַרְס, יִנְעַל רַבָּק.

כּוּס אֶמָּק. הקללה הישראלית הנפוצה ביותר, שלא נס ליחה. אין צורך בתרגום, יצוין רק שבשפות העולם כולו מככבת אמא בקללות הגסות ביותר, כולל בתנ"ך הקדוש: "לבושתך ולבושת ערוות אמך" (שמואל א כ 30). גם בגוף שלישי: כּוּס אֶמּוֹ, ובמעבר חד לאחות: כּוּס אוֹחְתָק.

כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ. דבר אזהרה. נשמע גם בגירסה העברית: כל כלב בא יומו. פתגם מקביל באנגלית טוען ההיפך: גם לכלב צפוי רגע של נחת.

כַּלָאם פָאדִי. דיבורים עקרים וחסרי תכלית. מילולית: דיבורי סתם.

מִן הוֹן לְהוֹן. ביטוי המציין את גלגולו של עניין או סיפור. מילולית: מכאן לכאן.

על הַכֵּיפָאק. ביטוי של עונג עילאי, עברות של הביטוי הערבי עַלַא כִּיפַכּ (מילולית: על פי רצונך, על פי הנאתך). ביטוי מעצים: עָלָא כֵּיף כֵּיפָאק.

עַלָא בָּאבּ אַלְלָה. יהיה מה שיהיה. מילולית: אל שער האלוהים.

עָלָא רָאסִי. באחריותי. מילולית: על ראשי.

רָאס בֶּן עָנָא. בכוח, על אפו ועל חמתו, או כמו שאמר שייקה אופיר במערכון על כבשה שהלכה לאיבוד: "הלכה בלי שוב, ראס בן ענא תשוב". המקור הערבי  הוא עָ'צְבָּן עָנָּא (לאלץ, לכפות), שעבר התאמה והוכיח את הידע הישראלי המצומצם בערבית.

שׁוּ אֶסְמוֹ. סתם בן אדם. מילולית: מה שמו? העובדה שאין זוכרים את שמו מעידה על כך.

שְׁווֹיֶה שְׁווֹיֶה. בהדרגה, במתינות. מילולית: לאט לאט. גם 'סְטַנֶה שווייה', חכה קצת. ביטויים כפולים המשמשים להרגעה מוכרים בשפות רבות: לאט לאט, קמעא קמעא, slowly slowly, וכמובן בשפת הייקים: לַנְגְסָאם לַנְגְסָאם אַבֶּר זִיכֶר (לאט לאט אבל בטוח).

שׁוּפוּנִי יָא נָאס. ביטוי-קריאה המייצג ראוותנות וניסיון לא מכובד להשיג תשומת לב. מילולית: הביטו בי, הוי אנשים. סאבלימינאל והצל שרו: "אין כסף, אין איפה לחיות ואין קלאס, זהב על הצוואר – שופוני יא נאס". קוצר גם ל'שׁוּפוּנִי', ומכאן גם שופונייה, מקום שבו אנשים באים לראות ובעיקר להיראות.

תִלְחַס טִיזִי. ביטוי גס של זלזול עמוק, מילולית: נַשֵּק את עכוזי. בימי טרום המדינה נהגו להעביר נשק במכוניות שעליהן ראשי התיבות TTG. חיילי המנדט התרשמו ונתנו למכוניות לעבור. ראשי התיבות היו דו לשוניים: תלחס טיזי געשעפט (עסקים, ביידיש).

תרומת הערבית הפלסטינית לאוצר הביטויים המתורגמים קטנה יחסית לשפות אירופה, אבל כמה מהביטויים הם נכסי צאן ברזל.

אלוהים גדול. הבעיות ייפתרו בסופו של דבר. ערבית: אָלָאהֻ כְּבִּיר.

הלך להביא. נפטר. הביטוי התיישן, מופיע בשיר של דן אלמגור: "זה הסיפור על יונה הנביא, יונה הנביא שהלך להביא". ערבית: רָאח יַגִ'יבּ.

יכול עליו. חזק ממנו, מסוגל לנצח אותו: ערבית: קַדַרַ עַלַא.

יצא גבר. עמד במבחן קשה. ערבית: טַלַעַ רַגֻ'ל, וגם טִלֶע זַלַמֶה. בדפוס הזה נוצרה חבורת 'יצא': יצא גדול, יצא ענק, יצא חומוס, יצא צדיק ועוד.

כל הכבוד! קריאת שבח מובילה. ערבית: כֻּלֶּ (א)לְאִחתִרָאם.

לא שווה יריקה. כינוי של זלזול עמוק. ערבית:  מַא בִּסְוַאש בַּזְקַה.

על הבוקר. בראשית היום, או כדברי חבורת כוורת: "על הבוקר צ'יק צ'ק היא קמה, מחליפה סדין ופיג'מה". ערבית: עַלַא צֻבֳּח.

שבר לו את המילה. הפריך הבטחה או טענה של אדם אחר. "אמרת, אמרת", שרה יהודית רביץ, "אנחנו לא נשבור לך את המילה". ערבית: בִּדַכּ תִכְּסֶר כַּלַאמִי?! (האם תשבור את מילותי?).

עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

pumped-up%5B1%5D_min[1]_min

הערבית הפלסטינית היא מלכת הסלנג הישראלי. רוב המילים שסיפקה לנו השפה האחות הזו הן מילים שקופות, כלומר, המשמעות שלהן במקור הערבי זהה לשימוש שיש להן בשפה הישראלית. קבוצה מעניינת ורחבה כוללת מילים שעברו שינוי במשמעות ובהגייה, ולהלן מדריך הגלגול הפלסטיני-ישראלי.

בָּאסָה. הכל מוליך אל השורש בא"ס. ריח הבאשה ופרי הבאושים העברי, השורש בו"ס במשלי: "נפש שבעה תבוס נופת", והשורש בא"ס שבערבית הספרותית, הנקשר לתחושות דכדוך. אז זהו שלא. אל תאמר באסה, אמור בַּעְצָה, צ' נחצית, מילת טאבו שפירושה תקיעת אצבע בעכוזו של גבר. המעשה הזה, המרמז על פעילות אנאלית, נחשב להשפלה הקשה ביותר לגבר. למותר לציין שהמילה שזכתה בסלנג הישראלי למשמעות מאיימת פחות הפכה לשורש חדש, ולפעלים כמו לבאס, להתבאס ומבואס.

דָאווִין. מהו דאווין כולם יודעים, דא עקא שאין מילה כזו בערבית. המילה המקורית ארוכה ומרשימה יותר: דאוואווין, והיא ריבוי של דיואן. דיואן הוא טרקלין, ובהרחבה, כינוי לטקסט ספרותי מסורתי. הטקסטים האלה מלאים דברי שבח, תפארת ומליצה ולכן זכו לכינוי דיוואן, ובריבוי כבר הפכו למשל ושנינה. אז למה אנחנו אומרים דאווין? כדברי ע. הלל: דבקה בנו מחלת העצלות.

דוּדָה. הצורך המכרסם הזה לצריכת סם, ולתשוקה בלתי ממומשת כלשהי, נוצר מדימוי. דוּדֶה פירושה בערבית תולעת, ד' כאן היא עיצור נחצי כבד. התולעת המכרסמת בתפוח עברה לכרסם בנפש.

דוּדֶס. משחק שעבר מן העולם, אלא אם כן תורגם כבר לאפליקצייה בסמרטפון. הנוער מקפיץ גזר עץ קצר באמצעות מקל ארוך, והמשחק נקרא בערבית "חַיֶיה דוּדֶה": נחש-תולעת. הנחש (חייה) ארוך, התולעת (דודה) קצרה.

ווָאסַח. מילה רבת גלגולים. במקורה הערבי היא מילת גנאי קשה ופירושה אדם מלוכלך בגופו ובמעשיו. בגלגול אחר היא משמשת לגינוי אדם מתנשא. בשפה הצבאית היא הפכה למילת שבח בתגובה על אמירה מעוררת התפעלות, ואף זכתה למדרש ראשי תיבות: וואללה סחטיין.

זוּלָה. זולה היא מקום מסתור. הוא יכול להיות תמים ולשמש למנוחה, ואילו בין העבריינים הזולה משמשת להסתרת נשק וסמים. אפשר גם לתפוס זולה, כלומר, לתפוס שלווה. בתרבות המזרחית זולה היא גם מתחם מרופד בשטיחים ובכריות לצורכי מנוחה. המקור כנראה מן המילה הערבית זַוואל שפירושה חידלון ואפס מעשה. ויש גם מדרש ראשי תיבות בשפה הצבאית, המתייחס למצב של אי פעילות מתמשכת: זיונים ולא אימונים.

זַפְּטָה. חבטה חזקה ומהירה, שבזכות סבתא זפטה נדמית כמילת יידיש, והיא לא. בערבית: זַבַּט פירושה טיט, וזַבְּטָה היא החבטה-מריחה של הטיט על הקיר.

חַנְטָרִישׁ. הרבה נכתב על מקורה של המילה הזו, שהפכה למילה גנרית של זלזול ובוז. ההשערה שהייתה מקובלת בעניין היא שמקור המילה בערבית: קִנְטָאר (מידת משקל, כ-300 ק"ג)+רִיש (נוצות). כלומר, הרבה נפח, מעט תוכן. הבלשנית חוקרת הפרסית תמר גינדין מצאה הסבר סביר יותר, מן הפרסית, שאולי התגלגלה דרך הערבית: ח'נדֶה-ריש, צחוּק זקן, אדם שמלגלגים על זקנו.

חַסַקֶה. כלי השיט השטוח הזה עבר כמה גלגולים. מקורו בפועל הערבי חַסַכּ שמשמעותו כעס, חַסַכַּה פירושה כעס ועוינות. בשלב הגלגול הבא היתה החסקה לשם של צמח קוצני, ומכאן לאידרה של דג. מכאן קצרה הדרך לחסקה דמוית הדג. אז שנחיה ושנזכה לשוט בחסקה.

חַרְמָן. הגבר שטוף הזימה ורודף הנשים הפך כבר לפועל עברי: לחרמן, להתחרמן ולהיות מחורמן, או מחורמנת. מהיכן הגיע? הדעות חלוקות והאופציות מגוונות. בטורקית חַ'רְמָאן הוא טועם יינות, ואין כמו היין לעורר את החשק. בערבית חַ'ארִם או חַ'רְמָאן הוא אדם בלתי יציב, כמצבו של החרמן. המקור הקרוב ביותר היא הערבית הספרותית, שבה חִרְמָאן פירושה געגועים למגע מיני.

טִיכוֹ. מילת העצמה שהתיישנה מעט, בדרך כלל למצבים שליליים: עייף טיכו, מבואס טיכו, זקן טיכו. על דוקטור טיכו הירושלמי נאמרו רק דברי שבח, כך שלא נראה שיש לו קשר לעניין. המקור כנראה מערבית. טִיחָ'ה הוא טיפש חסר דעת, ובגירסה אחרת עצלן.

לֶבֶּן. המאכל העתיק הזה, ששודרג ליוגורט, הוא גלגול עברי של המילה הערבית לַבַּנ, שבצורתה הנקבית היא הגבינה האהובה לַבַּנֶה. נשארו ממנו רק הלֶבֶּנִיוֹת של מפרץ חיפה. בעברית תקנית צריך היה לומר לֶבֶן, אבל זה ממש לא אותו דבר.

מַטְקות. הספורט הישראלי הפופולרי מקורו בערבית, והמקור הוא בד': מדקה, שפירושה עלי של מכתש שתפקידו לחבוט בגרגירים וצורתו מזכירה את מחבט המטקה/מדקה. השורש הוא דַכַּכְּ, לחבוט, והמילה המקורית היא מַדַכַּה.

מָזֶטִים. המנות הקטנות הללו שאחריהן אין לפעמים יכולת לגעת במנה העיקרית נשמעות יווניות משהו, אבל המקור בערבית. ביחיד: מָזָּה.

ניג'ס. הנודניק הזה נשמע כל כך יידיש, והוא ממש לא. ניג'ס פירושו בערבית הפלסטינית מלוכלך. מדוע דבקה בו היידיש: בזכות הפועל שהוליד את הנודניק, נודשען, לנדנד ולטַרחֵן.

סנאדה. ימי המחנות בתנועות הנוער מזכירים לכל מי שעבר אותם את הסנאדות, מוטות העץ המחודדים שאתם היו מקימים אוהלים וסככות. סַנַד פירושו לתמוך, לסמוך, לשמש מישען.

עָלֶּק. החלופה העברית ל'פסאודו' הלועזי היא יצירה ישראלית על בסיס ערבי. כאשר פלוני מספר על התרברבות של אלמוני לפלמוני, אומר לו פלמוני: אָאלַ לַכְּ, אמר לך. התשובה הספקנית הזו קוצרה אצלנו ל'אָלֶק', וכדי שתישמע ערבית הפכה א' לע'. צירוף מקרים משעשע הוא שבאנגלית מוכר הטיפוס smart alek, אלק הנוכל, המתבסס על אחד אלקס הוג, גנב בריטי מפורסם שפעל בשנות הארבעים של המאה ה-19. לפי הסיפורים הוא פעל עם זונה ושני שוטרים מושחתים, ונפל כשניסה לרמות גם את השוטרים. כאמור, צירוף מקרים.

פִינְגָ'אן. הפינג'אן הסובב לו בשירו של חיים חפר הוא הקנקן בעל הפיה המעוקלת. בערבית ובלדינו פינג'ן הוא דווקא הספלון נטול הידית שנועד ללגימת הקפה. מקור המילה בשתי השפות מן הטורקית.

פְרָאנְגִ'י. מילה של פעם שיצאה מהמחזור. אחד שהולך פראנג'י הוא מי שמהדר בלבושו, לא תמיד בהתאמה לסביבה. פראנג'י הוא בערבית צרפתי, שהתגלגל למשמעות אדם זר, אחד שלא מכאן.

קִישְׁטָה. עם הקריאה הזו נוהגים לגרש חתולים ואורחים לא רצויים, והיא נשמעת יידיש, אבל אין לה עקבות ביידיש. בערבית היא קיימת, אם כי הקשר קצת רופף. קַשְׁטַ הוא גירוד בערבית, קִשְׁטָה או קִשְׁדָה היא שמנת, אותה מגרדים מן החלב.

קָרָחֶנָה. המילה אומצה בהתלהבות בסצינת הטראנס והפכה למילה המתארת אירועים שיצאו משליטה. מקור המילה טורקי-ערבי. פירושה המוקדם הוא בית מלאכה, ומאוחר יותר הפכה כינוי לבית זונות.

שִׁיבֶּר. ככה מדדו פעם, בלי סרגלים, רק עם כף היד הפרושה. מקור המילה הוא במילה הערבית שִבְּר שפירושה זרת. אתרע מזלה והיא נשמעת בדיוק כמו מילה גרמנית: Schieber, ברז מרכזי. אבל אין קשר.

שִׁירְקֶס. שותפות, בדרך כלל לא כשרה, ובדרך כלל במסגרת הביטוי "לעשות שירקס". הנקודה המעניינת היא שמדובר כאן בחיבור דו לשוני. שִׁרְכֶּה היא חברה, הסיומת  –ֶס מקורה ביידיש.

שַׁרְלוּלָה, שַׁרְלִילָה, שַׁרְמוּטָה, שַׁרְשׁוּחָה. ארבעה כינויים לזונות. מקור המילים בערבית, וכל אחת מספרת סיפור שונה. שרמוטה פירושה במקור סמרטוט. שרלילה ושרלולה מקורן ככל הנראה במילה שֻרְל, עבודה, שהרי מדובר באשה עובדת. שרשוחה מקורה בפועל הערבי שַׁרְשָׁח שפירושו לזלזל וללעוג.

בטור הבא: על צירופי לשון בערבית הפלסטינית שחדרו לעברית.

עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

leopard_relaxation-wallpaper-1680x1050

הגלריה של בעלי החיים הלשוניים היא חלון הראווה של תכונות בני האדם. האריה הוא כוח, השועל הוא פיקחות, הכלב הוא שילוב של נאמנות, נקמנות ועליבות. השפן הוא פחדן וחרמן, הכריש אכזר והטווס גאוותן. בגלריה הזו לא שפר גורלו של העכבר. כמעט שאין נאמרת בשפה מילה טובה אודותיו. יצור קטן, פחדן, קמצן וצר אופקים.

היחס הרע לעכברים נעוץ כבר בתנ"ך. העכבר הוא חיה טמאה האסורה באכילה, בפסוק אחד עם החולד, הצב והחזיר. למזלם של החתולים לא חלים עליהם חוקי הכשרות. ההקשר השני מסתורי: לסרני הפלישתים, נכתב בספר שמואל, היו "טחורי זהב ועכברי זהב". הם נתקפו במגיפה ומתו בהמוניהם. מהם עכברי זהב? רד"ק מביא תיאור פלסטי ומעורר תיאבון: "כשהיה להם חולי התחתוניות והיתה יוצאת החלחוליות שלהם בפי הטבעת מתוך החולי והיו באים העכברים ושומטים את המעי ההוא … אמרו להם הכוהנים והקוסמים שיעשו אף בדמות הטחורים חמשה, ובדמות העכברים חמשה … לכפר להם ולהסיר אותו החולי מהם". עכברי הזהב הם אפוא מעין תרופה מאגית לחולי המעיים. הסיפור על פרעה דרמטי עוד יותר: "כשבאו האריות לפני פרעה רעדה אחזתו ומעיו רותחו כי היה צריך לנקביו, והלך מיד ונכנס בחדרו לעשות צרכיו, ובעת שעושה צרכיו בחדרו באו שני עכברים ונשכוהו מאחוריו, והיה צועק קול גדול מצרת העכברים. והשרים שמעו קולו והלכו אליו, ומצאוהו עושה צרכיו, ונתבייש מהם וחזר לדבר למשה ואהרן". ובקיצור, פדיחה.

העכברים, נאמר בפתגם ידוע, ראשונים לנטוש את הספינה הטובעת, רמז לכך שככל שאדם נמוך יותר בנאמנותו או בקומתו המוסרית כך הוא הראשון להימלט בעת צרה, במקום להושיט עזרה. הביטוי קיים בשפות רבות, וזאת בעקבות האמונה שחולדות ועכברושים משתדלים לנטוש את הספינה כאשר הם חשים שהיא עומדת לטבוע. לניב מקור קדום בכתבי פליניוס הזקן: "כשבית מט לנפול, כל העכברים נוטשים אותו". המשורר יהודה עמיחי שאב מהם השראה וכך כתב: "המילים מתחילות לנטוש אותי כמו עכברים את האונייה הטובעת".

בחיל הים נהוג הכינוי 'עכברתול', מן התקופה שבה לא התגברו על תופעת העכברים בספינות החיל. עכברתול היה עכבר-חתול, הגודל בהתאם, ומי שהצליח ללכוד אותו זכה לחופשה מיוחדת. יחסי החתול והעכבר, שהונצחו בסדרה האלמותית טום וג'רי, משמשים גם בשפה, ומספרים את סיפור המאבק בין יריב גדול מידות ומסורבל ליריב זריז וחמקמק. אם תרצו, דוד וגוליית של הקומיקס. 'משחק החתול והעכבר' מופיע כניב בשפות רבות, וביניהן גרמנית, צרפתית, וכמובן יידיש. ומה עושים העכברים כשהחתול מסתלק מהשטח? שמחים! גם כאן מדובר בפתגם רב שנים, שהתגלגל מצרפתית של המאה ה-14: כשהחתול לא נמצא העכבר רוקד. ביידיש זה נשמע מצוין: אַז די קאַץ גייט אַוועק, האָבן די מייז אַ מחייה.

העכבר חי בחורים קטנים, שם הוא גם מחפש את מזונו, ועל כך נאמר בתלמוד כי לא העכבר גנב, אלא החור. בסיפור על עכבר העיר ועכבר הכפר, המתגלגל עד למשלי איזופוס, מוצג העכבר כטיפוס פרובינציאלי. הסיפור העניק השראה ל"עכבר העיר", מוסף פנאי מבית שוקן. מכאן הצטמצם העולם העכברי עוד יותר ל'עכבר לילה', והכינוי 'עכבר בארים' הוצמד למי שמתחיל את חייו עם ערב בסצינת הבילוי המקומית. בשפה הצבאית זוכים המדריכים של חיל השריון לכינוי הגנאי 'עכבר בָּאח'. בא"ח הוא בהקשר זה בסיס האימונים החטיבתי של חיל השריון. בחיל הים משרת לעומתו 'עכבר מיק', זה השורץ במי"ק, מרכז ידיעות קרב.

ולמה נבחר דווקא העכבר כסמל לקמצנות? זו כבר רשעות אנושית לשמה, אבל לך תתווכח עם התלמוד. מיהו הקמצן, שלעולם ירצה עוד כסף אבל תמיד יחוש רעב? "ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי": אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים.

מחפשים דימוי למשהו קטן ולא חשוב? העכבר זמין: ההר הוליד עכבר! מן ההבטחות והציפיות נותר מעט מאוד, כותרת החביבה מאוד על עורכי עיתוני הספורט. הניב הרב לשוני הזה התגלגל מלטינית והוא נשען על משל של הממַשל הרומי פֶדרוּס, על ההר שבאו עליו צירי לידה, צרח בקול גדול וכל העולם ציפה ללידה; לבסוף ילד עכבר. משורר ההשכלה י"ל גורדון הציע גירסה עברית בשיר "הגבעה הרה ללדת", המסתיים במילים: "ותלד הגבעה הרמה, עכבר שחציו אדמה".

העכבר זכה לעדנה דווקא בעולם הטכנולוגיה המתקדמת. העכבר של המחשב הוא כבר בן חמישים שנה. סטיב ג'ובס, שיישם אותו מאוחר יותר במחשבי אפל,  מספר איך התקין קופסה פרימיטיבית וגולה בתוכה, שהחלה להתרוצץ על שולחן העבודה ולהפעיל את המחשב. הדימוי לעכבר מתבקש: גם קטן, גם מתרוצץ, גם עם זנב. במערכת הציוד הצבאי 'עכבר' הוא אמצעי לראיית לילה, ו'עכברוש' הוא אמצעי לראיית לילה, המבוסס על הגברת אור הכוכבים.

מהיכן באמת הגיע העכברוש? הוא צץ בספרות העברית אי שם בסוף המאה ה-19. עכברוש הוא עכבר גדול, ויש שקושרים את השם לצירוף הארמי-תלמודי עכברייא רשיעייא: עכבר רשע. בשפת הגנבים הגרמנית, שבה מילים רבות לקוחות מן העברית, אכברוש הוא נוכל וגנב.

העכבר זוכה לשדרוג מפתיע בהשראה רוסית. הספר המיתולוגי "דירה להשכיר" אינו לגמרי מקורי. לאה גולדברג שאבה את השראתה מסיפור עם רוסי. בגירסה של גולדברג מר עכבר מן הקומה העליונה ארז מזוודות ונסע, והדירה נותרה פנויה. לסיפור הזה נכתבה גירסה סטירית שצוטטה במאמר של ד"ר מריה ילנבסקיה בכתב העת "עיונים בחקר השפה והחברה". מסופר בו על דב רוסי, עולה חדש, העובר לגור בקומה האחרונה בבניין שבקומה הראשונה שלו גר עכבר, שהוא צבר מצליח. הרוסי מוכן לעבוד בכל עבודה, משפילה ככל שתהיה, למרות שהגיע עם דיפלומות, ידע מקצועי וגם כלי נגינה, אבל חולם להגיע למעמדו של העכבר בקומה הראשונה. בקומה השלישית, אגב, גר הסרטן השנוא קראבי-עראבי, שאיש אינו מתייחס אליו ואף אחד אינו רוצה להיות כמוהו.

ורק שאלה אחת נותרה ללא מענה: אם העכבר הוא פחדן, עלוב וחסר חשיבות, למה בני האדם פוחדים ממנו כל כך, ומדוע אנו בורחים בצווחה כשהוא מתרוצץ מתחת לרגלינו? מה זה אומר עלינו, האריות? הה?

גולשי רב מילים מוזמנים להיכנס לאתר הזירה הלשונית, www.ruvik.co.il, לגלוש במדורי האתר, לשאול שאלות שייענו ולהשתמש בתוכנת החיפוש.

8d6a37226f2b65842115b57e846503ba

העברית אינה מצטיינת באוצר מילים רחב ועשיר כמו השפות האירופיות המובילות, אבל לחסר הזה יש יתרון מפתיע: הוא הופך את אוצר המילים הקיים לעשיר יותר, רב שכבות וגוונים, ויוצר קשרים מפתיעים בין עניינים הנראים רחוקים זה מזה.

אחת המילים המדגימות את העיקרון הזה היא המילה העתיקה רוח, מילה שמית המוכרת לנו גם מן הערבית. כמה וכמה עניינים קשורים אליה. ביסודה עומדת תנועת האוויר, היא הרוח המערבית, או המזרחית, רוח קדים וסתם רוח נושבת, ובאנגלית: wind. למי שתהה, window האנגלית התגלגלה ממילה שפירושה "עין הרוח". מחלת אבעבועות רוח, תרגום משמה היידישאי ווינדפּאָקן, קרויה כך כי היא נוצרת על פי אמונה עממית כתוצאה מהצטננות מרוח קרה, אם כי גם לה גורם נגיף. ולמה קרויים הבּאנקעס כוסות רוח? באנגלית הם נקראים  ”cupping glass”, ביטוי שיש בו כפילות, שכן cupping נגזרה מ-cup, כוס. ככל הנראה יש למונח העברי קשר למובן נוסף ביידיש של באנקע: בועה.

האוויר הנע לעברנו צייר עבור הקדמונים את מפת העולם, וכך נולדו בספר זכריה ארבע רוחות השמיים. באנגלית הביטוי הנפוץ הוא גיאומטרי ולא מטאורולוגי: four corners of the earth, אם כי גם ארבע הרוחות קיימות בה, ככל הנראה בעקבות המקרא, וגם בהשפעת המיתולוגיה היוונית.

תנועת האוויר הזו מאפשרת לנו להתקיים, וכך הפכה 'רוח' למילה נרדפת לנשמת האדם, ליסוד הלא פיזי שלנו. גם המילים הקרובות 'נפש' ו'נשמה' קשורות לתנועת האוויר: זו לפועל הערבי נפשׂ, הוציא אוויר, ומכאן אחד משמותיו של החשיש, נפס, והנשמה היא הנשימה שאנו נושמים. לתזמורת כלי הנשיפה קראו בראשית תחיית הלשון "תזמורת כלי רוח". באנגלית המילה המקבילה לרוח בהוראת נפש היא spirit, שגם היא קשורה בגלגוליה אל הנשימה. Spiritus  בלטינית היא נשימה, spirare פירושו לנשום. ומה קורה למי שנגזל ממנו היסוד הפיזי ומת?  הוא זוכה לנר נשמה, ומופיע בחלומותינו כרוח רפאים, הקרויה באנגלית ghost, וגם, איך לא – spirit.

מצב הנפש העברית הוא "מצב רוח", שברירת המחדל שלו היא מצב רוח רע, נוסח המשפט "יש לי מצב רוח". מכאן התגלגל שם התואר מצוברח, אחת המילים העתיקות ביותר בסלנג העברי,  והפועל להצטברח. מצבי הרוח השליליים נטועים עמוק במסורת העברית: הרוח הרעה שבין אבימלך לאנשי שכם, הרוח הנכאה מספר משלי. מצב הרוח זכה לדימויים מתחום הגיאומטריה, מקוצר הרוח של בני ישראל שסירבו להאזין למשה, ועד דברי קוהלת: "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ".

'רוח' היא היסוד המניע של מה שאנו עושים וחושבים, המהות הפנימית שלנו. גם לכך יש בסיס במקורות, ואפילו בפסוק הראשון בבראשית. 'רוח אלוהים' המרחפת על פני המים היא מהותו של עולם, וכמוה 'רוח הקודש' של ישעיהו, ומכאן 'רוח הנבואה' של לשון חכמים. בעידן המודרני אנחנו מדברים על 'רוח הדברים', ועל 'אנשי רוח' הנוגעים במהות הקיום, ו'מדעי הרוח' שגם מקורם בגרמנית, וכמובן, 'רוח הזמן', היא ה-Zeitgeist הגרמני. המונח נטבע על ידי הפילוסוף הגרמני יוהן גוטפריד הרדר מן המאה ה-18, ונפוץ בזכות כתביו של הפילוסוף הגל. אחד העם קרא לכך 'רוח העת' וביאליק 'רוח הדור'. ולמי שתהה, Geist הגרמנית, שפירושה רוח במובנה הכללי, היא גם רוח רפאים, והיא הורישה לאנגלית את ghost.

בעברית הולידה המשמעות הזו של 'רוח' את שם התואר 'רוחני', המתייחס לענייני מהות, מוסר, ערכים ומה שתרצו. הרוחְניקים שלנו הוא כינוי לגלגני משהו לאנשי העידן החדש בנוסח עדות היידיש. "הוועדה הרוחנית" החרדית, לעומת זאת, טורחת להעמיד כל פורץ או פורצת גדר במקומם. ביטוי שעבר גלגולי משמעות הוא "הרוח החיה". מקורו ביחזקאל: "וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים", וכאן הוראתו רוח חיים, כוח עצמאי. בעקבות ביטויים בגרמנית ובאנגלית הוא זכה למשמעות שונה: הדמות המובילה והבולטת בארגון או בפרויקט.

כשקם הצבא הישראלי היתה אחת המילים הפופולריות שלו המילה "מוראל", המשמשת בגרמנית, אנגלית ועוד במשמעות הנכונות להילחם. "להרים את המוראל" פירושו לעודד רוחות נכאות. משה שרת, ראש ממשלה חובב עברית וידען, התקומם על כך וכתב מכתב לשר הביטחון ובו הציע במקום מוראל את המילה הוותיקה "רוח". ההצעה התקבלה, וכך נולדו לנו בצבא "רוח הלחימה", "רוח היחידה", "רוח החיל" ועוד. רוח הלחימה מצידה הפכה כמו כל דבר בצה"ל לראשי תיבות, רה"ל, וממנה התגלגלה מילת המפתח הצבאית "רעל", היא התשוקה להילחם, וממנה שם התואר "מורעל".

ואחרי כל אלה מגיע האיפכא מסתברא. רוח היא אוויר, היא היסוד הבלתי נראה בין ארבעת היסודות שטבעו היוונים, היא בכל מקום ובשום מקום, ועל כן היא משמשת גם בהוראת דברים חסרי משמעות, חסרי השפעה, באים והולכים. הבל ורעות רוח, אמר קוהלת, חלף עם הרוח, אמרו ויוויאן לי וקלארק גייבל. "מה אתה עושה רוח?" אנו אומרים היום לאדם קולני ונמרץ שלמעשיו אין חשיבות. באנגלית קוראים למה שנועד לעשות רושם ללא כיסוי  windy. ולאן הולך הקונפורמיסט? לאן שנושבת הרוח.

אז מי אמר שצריך הרבה מילים? שכבה על שכבה זכתה הרוח העברית לעוד פירושים, משמעויות, ובכל אחת מהן מנשבות חברותיה, מארבע רוחות השפה.

5065a4c22141ad2f34d054d6d0532bbf

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 949 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: