בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש רג"ש. אם הרגשתם בחסרונן של חלק מהמילים מהשורש הזה, כעת אשלים את החסר. בימים אלה אנו חוגגים את חג החנוכה ברגשות מעורבים ובציפייה לחזרתם של כל החטופים. בינתיים הגענו לסיומה של השנה האזרחית, שהייתה קשה במיוחד מבחינה רגשית.

כזכור, המשמעות המקורית של השורש רג"ש קשורה בהמולה וברעש .המילה רִגּוּשׁ מופיעה בתרגום המקרא לארמית במובן 'רעש'. למשל, הביטוי "לְרִגוּשׁ קִרְיָתָא" מופיע כתרגום של הצירוף "לַהֲמוֹן קִרְיָה" (איוב לט ז), כלומר 'לרעש של העיר'. מילה זו מופיעה בעברית במדרש המיוחס לימי הביניים, בפרשנות על הפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם [=עמים] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב א): "אמר ר' איבו כל ריגושן של רשעים וכל יגיען לריק" (מדרש תהלים). ככל הנראה, המילה 'ריגוש' משמשת כאן במובן 'המהומה והרעש שהרשעים יוצרים'. המילה הזאת משמשת כיום במובן 'התרגשות רבה, סערת רגשות'. בלשון הפסיכולוגיה היא משמשת גם כחלופה למונח הלועזי 'אמוציה': מצב נפשי המלווה בהתרגשות רבה, בעוררות נפשית וגופנית ובתגובות גופניות מוגברות. ממילה זו נגזר התואר רִגּוּשִׁי כחלופה ל'אמוציונלי'.

הפועל הִרְגִּישׁ מופיע בכתבי חז"ל בכמה משמעויות, ובחלקן דנתי במאמר הקודם בנושא זה. בין היתר, פועל זה משמש גם במובן 'שם לב, הבחין', לדוגמה: "למה הרִבִּית דומה? למי שֶׁנְּשָׁכוֹ נחש, ולא הרגיש מי נְשָׁכוֹ" (שמות רבה לא ו). משמעות זו נשארה אחת ממשמעויותיו של הפועל גם בלשון ימינו.

שם הפעולה הַרְגָּשָׁה מופיע בלשון חז"ל הן במובן 'תחושה גופנית' (בין היתר: נדה נז ע"ב) והן במובן 'חוש': "חמש הרגשות" (במדבר רבה יד יב). מילה זו מופיעה גם במובן האמוציונלי בחיבור רבני מהמאה ה-13: "על היות יראתנו בלא הרגשה כמצות אנשים מלומדה" (יעקב אנטולי, הקדמת 'מלמד התלמידים', הכתיב במקור).

הפועל הסביל הֻרְגַּשׁ מופיע בלשון ימי הביניים, בעיקר בצורת ההווה 'מורגש', במובן 'נתפס בחושים', למשל בחיבור הבלשני 'תשובות על מנחם' מאת דונש בן לברט: "כי הזהימה והצחנה הם הריח הרע המורגש באף". המילה 'מורגש' משמשת גם במובן 'מובחן, שמבחינים בו', בין היתר בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והיא [=האומה היהודית] איננה מורגשת בין האומות ממיעוטה ודלותה וגלותה" (מאמר ב, סימן סד). גם כיום זו משמעותה העיקרית של המילה 'מורגש', לדוגמה: "הטעם של היין כמעט אינו מורגש בעוגה".

הפועל נִרְגַּשׁ בבניין נפעל (המוכר בעיקר בצורת ההווה 'נִרְגָּשׁ') מופיע אף הוא בלשון ימי הביניים במובן 'מורגש, נתפס בחושים'. פועל זה מופיע בפירושו הדקדוקי של אברהם אבן עזרא למילה "וִיהוּדָה" (שמות א ב). הוא מסביר שאחרי ו' החיבור ה-י' אינה נהגית: "כי עתה היו"ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה". משמעות זו אינה משמשת עוד בלשון ימינו.

בלשון ימי הביניים המילה 'רֶגֶשׁ' משמשת גם במובן 'חוש', למשל בשירו של יהודה הלוי 'התרדוף נערוּת': "וְסוּר מֵעַל חֲמֵשֶׁת הָרְגָשִׁים".

מילים אלה מהשורש רג"ש מעידות על הקשר הסמנטי בין תחושות גופניות, תפיסה בחושים והבחנה. קשר זה בא לידי ביטוי גם בקשר האטימולוגי בין המילים 'תחושה' ו'חוש'.

בעברית החדשה נגזרו עוד מילים רבות מהשורש רג"ש במשמעות המודרנית של המילה רֶגֶשׁ. התואר רִגְשִׁי משמש במובן 'אמוציונלי', לדוגמה: "התפתחות קוגניטיבית ורגשית". תואר זה מופיע בצירוף עֵרֶךְ רִגְשִׁי, כלומר ערך שאדם מייחס לדבר מה בגלל הקשר הרגשי שלו אליו (ולא בגלל מחירו). צורת הנקבה רִגְשִׁית משמשתגם כתואר הפועל, למשל: "ידידיו הרבים תמכו בו, רגשית וכלכלית, בתקופת המשבר הקשה". בסלנג הוגים את המילה 'רגשי' במלעיל, בין היתר במובן מניפולציה רגשית, לדוגמה: "הוא עשה לי רגשי כדי שאסכים לבוא איתו לסרט".

התואר רַגְשָׁנִי מתייחס להבעת רגשות מופרזת, בדומה למונח הלועזי 'סנטימנטלי', ונאמר לעיתים בנימה שלילית, לדוגמה: "מלודרמה רגשנית ומתקתקה". המילה רַגְשָׁן מתארת אדםהנוטה להתרגש בקלות או להביע רגשות, לרוב בצורה מופרזת. מתארים אלה נגזר שם העצם המופשט רַגְשָׁנוּת (סנטימנטליוּת).

לתואר רָגִישׁ ולשם העצם המופשט רְגִישׁוּת יש משמעויות רבות (בדומה למילים sensitive  ו-sensitivity באנגלית): הם מתארים פגיעוּת, הן מבחינה רגשית (לדוגמה: הוא אדם רגיש מאוד, וכל ביקורת פוגעת בו) והן מבחינה פיזית, למשל "עור רגיש לקרינת השמש". בתחום הרפואה המילה 'רגישות' משמשת במובן נטייה לתגובה שלילית בעקבות מגע או היחשפות לדבר מסוים. אלרגיה היא רגישות יתר לחומרים מסוימים. מהשורש רג"ש נגזרה גם החלופה העברית ל'אלרגיה' – רַגֶּשֶׁת.

המילה 'רגיש' מתארת גם הבחנה חושית חדה: "יש לו אוזן רגישה – הוא מבחין מייד בכל זיוף בנגינת התזמורת". מילה זו והמילה 'רגישות' מתארות גם כושר הבחנה ברגשות הזולת והבנה רגשית (לדוגמה: חברים רגישים ומבינים); וגם את יכולת ההבחנה של כלי מדידה, כלומר: עד כמה כלי מדידה יכול לאתר שינויים זעירים ולמדוד אותם (לדוגמה: "שיטות רגישות למדידת רמת ההורמונים בגוף"). משמעויות אלה קשורות למשמעות של הפעלים 'הרגיש', 'הורגש' ומילים נוספות מהשורש רג"ש בתחום ההבחנה והתפיסה בחושים. בדומה לכך, הצירוף דַּק רֶגֶשׁ מתאר מישהו המצליח להבחין בדקויות.

מהשורש רג"ש נגזרה גם המילה מַרְגָּשׁ, המופיעה רק בצירוף אֵיךְ הַמַּרְגָּש,ששימש בעבר בלשון הדיבור במובן 'מה שלומך'. כיום הנוסח המקובל בלשון הדיבור הוא "איך זה מרגיש [לך]", כלומר 'מה אתה מרגיש [במצב כלשהו]', בעקבות How does it feel באנגלית. נהוג גם להגיד "זה מרגיש לי [כמו/ש…]" במובן "יש לי תחושה ש…". ניסוח זה אינו נחשב לתקני בעברית.

תרגישו בנוח לכתוב תגובות!

Read Full Post »

חמשת החושים הם החלון שיש לנו לעולם. כמו איברי הגוף, גם הם מספרים סיפור רחב יותר באמצעות השפה, ומשמשים לדימויים רבים. יש לנו חמישה חושים, אבל השפה מגלה שיש לנו הרבה יותר. לאחדים יש 'חוש הומור' מפותח, זריזי הידיים מתגאים ב'חוש טכני', הנבונים ב'חוש מידה', ולרואי נסתרות מיוחס 'חוש שישי'. ומי שחווה תחושת אושר והתעלות מצוי ב'שיכרון חושים'.

הביטוי 'חמשת החושים', והשימוש במילה 'חוש' במשמעות הזו, מופיע לראשונה אצל סעדיה גאון. הפועל 'לחוש', שפירושו בדרך כלל 'למהר', מופיע פעם אחת בתנ"ך במשמעות להרגיש, בספר קהלת (ב' כ"ה): "כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי". הקשר הזה בין 'לחוש' לבין 'להרגיש' מלווה את השפה מאז. למילה 'רֶגֶש' הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים (נ"ה ט"ו): "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ". כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, כמו בפסוק אחר בתהלים (ב' א'): "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק". במסכת שבת כבר נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. נראה כי המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה גם האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

בדרך כלל 'לחוש' מתייחס לחוש המישוש, ומכאן גם שם התואר 'מוחשי'. גם השימוש בפועל קושר בינו לבין הרגשות, אנחנו "חשים בסכנה מתקרבת", ואכן יש קושרים בין הפועל לחוש לבין 'לחשוש'. בסלנג העכשווי אומרים על המתנשא "מה אתה חש?!", קיצור של "מה אתה חש את עצמך מעלינו". הפועל הקרוב ל'לחוש' הוא 'לגעת'. כשנוגעים במשהו ממששים אותו, אבל גם כאן המעבר לתחום הרגש טבעי. ירמיהו מקונן: "זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר, כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ" (ירמיהו ד', י"ח). מי שמתייחס לנושא כאוב או למצוקה נסתרת "נוגע בנקודה רגישה", או "בעצב רגיש". לעיתים הנגיעה היא פשוט קשר בין עניינים: "מה זה נוגע לי", בנוגע ל…".

חוש הראייה נחשב לחוש החשוב מכולם, ואובדנו מאיים יותר מאובדן השמיעה, הטעם או הריח. חוש הראייה מאפשר לנו לחוות את מה שמסביבנו. כבר בימי הקדמונים הראייה הפכה דימוי לתבונה, כפי שהעיניים נחשבות ל'ראי נפש'. לא במקרה 'פיכח', מי שאינו עיוור, היא מילה קרובה בכל היבט ל'פיקח', אדם חכם המתמצא בהוויית העולם. בשאלה הפשוטה "אתה רואה?!", הכוונה היא "אתה מבין?!" במשנה מסבירים לנו בפתגם המפורסם כי "איזהו חכם? הרואה את הנולד", ואכן 'רואה' הוא שם נרדף לנביא, מי שמזהה תהליכים עתידיים. מכאן גם הניב המתורגם "רואה בעיני רוחו". את הביטוי באיוב (ג', ט"ז) "כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" רש"י מפרש: "לא ראו חוכמה". במאה ה-18 הביטוי הצטמצם לעולם הדפוס והפרסום, אבל המאה העשרים עוסקת במי ש"ראה את האור", הגיע לתובנה על מהות הקיום. מכאן גם 'מואר' בהוראת מי שחווה תובנה קוסמית, או 'הארה'.

חוש הראייה הוא אמצעי לפרש את המציאות. האופטימיסט רואה באור ורוד או במשקפיים ורודים, הפסימיסט 'רואה שחורות' ותמיד 'ראה את חצי הכוס הריקה'. הרואה בטוב או הרואה חיים, אומר קהלת, חי את החיים הטובים, ומי שעובד קשה, מספר לנו התלמוד, "רואה ברכה בעמלו". ולכל אלה קדם על פי ספר בראשית אלוהים בכבודו ובעצמו, כאשר אחרי כל יום שברא נאמר "וירא אלוהים כי טוב". ומה שטוב ונכון הוא פשוט 'ראוי'.

לפועל לראות כמה פעלים נרדפים: לחזות, לצפות, להסתכל ולהתבונן. כל אלה מתרחבים לתחום החוכמה, ההבנה וצפיית פני עתיד. החוזה הוא נביא, מן התנ"ך ועד לחוזה המדינה, ויש לו 'חזון', כנאמר במשלי (כ"ט, י"ח) "באין חזון ייפָּרע עם". 'חזון נפרץ' הוא תופעה רחבת היקף, 'חזות קשה' היא מצב חמור וצופן סכנות, ו'חזיון תעתועים' הוא אשליה מסוכנת, דמיון שווא.

אירועי שבעה באוקטובר הביאו לקדמת הבמה את 'התצפיתניות'. 'תצפיתן' נחשבת בצבא למילה משנית למונח הרשמי 'צופה'. 'צופה' הוא התצפיתן המקראי. התצפיתן הראשון הוא "הנער הצופה" בסיפור אמנון ותמר. מפעולתו של הצופה התרחבה ה'ציפייה'. המבט אל העתיד המצפה לימים טובים. במקרה של 'התבונן' ו'הסתכל' התהליך הפוך, מן החוכמה אל הראייה. התבונן פירושו הביט אל הדברים תוך מחשבה ותבונה. הסתכל, המתייחס ל'שכל', פירושו הביט בדברים בחוכמה, הבין מה שהוא רואה.

חוש השמיעה התרחב לשני כיוונים. הבולט והקדום בהם הוא הציות. בספר דברים (כ"ז ט') נאמר: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". 'להסכית' הוליד את המגמה הנפוצה היום של ההסכתים, הפודקאסטים. שני פסוקי שמיעה במשמעות ציות הם מאושיות הדת היהודית. כך אומר משה רבנו: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז'). חז"לינו תוהים: "לפי שהקדימו בתחילה עשייה אמר להן משה, וכי אפשר לעשייה בלא שמיעה? שמיעה מביאה לידי עשייה! חזרו ואמרו: נעשה ונשמע, נעשה מה שנשמע". והכול מוביל אל תפילת "שמע ישראל" שמקורה בספר דברים (ו', ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".'מצווה שִמעית' במקורות היא מצווה שהגיונה אינו ברור, ויש לקיימה מתוך עצם האמונה, כגון מצוות פרה אדומה והאיסור על שעטנז, בניגוד ל'מצווה שכלית'.

כוונת הציות הולידה את המילה 'משמעת', כלומר, שמיעת הוראה או פקודה מחייבת לבצע אותה. היא חלה על כל תחומי החיים: משמעת אש בצבא, משמעת קואליציונית בפוליטיקה, משמעת מים במסעות ומשמעת עצמית בפסיכולוגיה.

הכיוון השני הוא פשר הדברים, המתגלם במילה 'משמעות'. כאן יש לארמית תפקיד מרכזי בשאלות הפלפול 'מאי משמע?', או 'מאי קא משמע לן?' – מה זה משמיע לנו. רש"י טבע את הביטוי 'פשוטו כמשמעו': מה שנאמר הוא הדבר, אין משמעות נסתרת. ומכאן גם תשובה האהובה על פוליטיקאים ועיתונאים: "חד-משמעי", ובקיצור, חַדְמָשׁ. דו-משמעות היא עניין לפילוסופים, או לפלפול תלמודי בביטוי הארמי 'תרתי משמע'.

ולא נותר אלא לחזור ולשאול את שאלת הפגישה הקלישאית מעולם: "מה נשמע?", המקור ביידיש: וואָס הערט זיך? וחסידי ברסלב מרחיבים: "מה נשמע בעולמות?".

חוש הריח זוכה אצל בני האדם להערכת חסר. לא בצדק. הריח מעניק חוויה חושית ייחודית. יש לו גם הרחבה במשמעות קליטה של התרחשויות לפני שנחשפו לעין כול, כישורים נדרשים אצל עיתונאים, בלשים ומקצועות נוספים. בכדורגל מחפשים חלוץ 'מריח שערים', והחשדן מטבעו 'מריח צרות'.

אברהם שלונסקי חרז את הפתגם הידוע "על טעם וריח אין להתווכח" המוליך אל הלטינית. גם על הפתגם הזה נוטים להתווכח, והוא מוליך אותנו אל החוש החמישי, חוש הטעם. בענייני אוכל הוא מובן מאליו, ומי שבעקבות בעיה רפואית ניטל ממנו חוש הטעם חש שעולמו חרב עליו. התואר המרכזי והכמעט בלעדי בהתייחסות לאוכל הוא 'טעים', או שלא. ואולם, הוא התרחב לכיוונים בלתי צפויים. כבר במקרא הוא מתייחס להבנה, תפיסה חכמה ולא רק לטעמו של המזון. "נזם זהב באף חזיר" הוא דימוי ל"אישה יפה וחסרת טעם" (משלי י"א כ"ב), והביטוי המקראי 'טוב טעם' מתייחס למשמעות המורחבת.  אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות, ומכאן הנרדפת למילה 'לדעתי': 'לטעמי'. לאלה נוספו עם הזמן 'טעמי המקרא'. אחד מתפקידיהם היא ההטעמה, הדגשת הברה במילה. מלרע או מלעיל?

ואם לשוב אל חוש הטעם המקורי, בל נשכח את המן שנפל מן השמים שעליו נאמר כי "טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות ט"ז ל"א). הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בעקבותיו את השיר "טעם המן" המרחיב מן המזון האלוהי אל היופי והחוכמה: "גזרתך – תבנית נוגה, ריחה נֵרְד ובמוֹר סוּגה, שפתותיך ארגמן, ניבן – בינות, טעמן – מן. טעם המן, המן, המן, אם יסופר לא יאומן".

Read Full Post »

המלחמה הממושכת עוררה בנו רגשות סוערים. בשנה האחרונה שמענו סיפורים מרגשים. באופן כללי, רובנו נהיינו רגישים יותר. נבחן כאן את השורש רג"ש. שורש זה מופיע בכל שבעת הבניינים בעברית. אולי העובדה הזאת תרגש את חובבי הלשון.

השורש רג"ש מופיע בעברית המקראית בשלוש מילים יחידאיות, שלושתן בספר תהלים. הפועל רָגַשׁ בבניין קל מופיע בפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם [=עמים] וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק" (תהלים ב א). רוב הפרשנים מפרשים את הפועל הזה במובן 'התקבצו, התקהלו'. יש גם המוסיפים 'התקהלו בחרדה או בהמולה', והמילונים ההיסטוריים תומכים בכך על סמך השוואה לשפות שמיות אחרות.

השורש רג"ש מופיע גם בארמית מקראית. הוא מופיע שלוש פעמים בספר דניאל פרק ו', בין היתר: "הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא" (פס' ז), ובעברית: "התקבצו על המלך" (לפי פירוש רד"ק בספר השורשים). יש המפרשים "נחפזו והתקבצו", או "התקבצו בסערה". לפי הקו הפרשני הזה, ההקשר של הפועל בארמית מצביע על תנועה מהירה, שקשורה לבהלה ולהמולה. לדברי נ"ה טור-סיני (עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה), משמעות הפועל הזה בארמית מקראית היא "חרד ונחפז ללכת", ויש לשורש הזה משמעות דומה בארמית סורית ובערבית. בערבית נגזר משורש זה הפועל 'רַגַ'שַׂ' שפירושו גם 'נע בחרדה' וגם 'רָעַם'.

המילה היחידאית השנייה משורש זה היא רִגְשָׁה, המופיעה בפסוק "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים, מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים סד ג). פרשנים ומילונאים נוהגים לפרש את המילה הזאת במובן 'התקבצות הומה ורועשת [של רשעים]'. בתרגום הנביאים לארמית, הצירוף "הֲמוֹן מִצְרַיִם" (יחזקאל ל י) מתורגם למילה מהשורש רג"ש: "אִתְרְגוּשַׁת מִצְרַיִם". המילה 'המון' במקרא פירושה גם 'קהל גדול של אנשים' וגם 'רעש, שאון'. בארמית התלמודית הצירוף "קוֹל רִיגְשָׁא" (מגילה כט ע"א) פירושו "קול רעש".

המילה רֶגֶשׁ היא גם מילה יחידאית במקרא, והיא מופיעה בו במשמעות דומה לזו של המילה 'רִגְשָׁה': "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי; אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה יד-טו). לפי מדרש חז"ל (סנהדרין ק"ו ע"ב), בפסוקים אלה דוד המלך פונה לאחיתופל, שהיה חברו הטוב ואחר כך בגד בו בזמן מרד אבשלום. חלק מהפרשנים פירשו את המילה 'ברגש' בפסוק זה במובן "בחבורה אחת" (ר' אברהם אבן עזרא, רד"ק), כלומר 'ביחד'. המילים 'רֶגֶשׁ' ו'רִגְשָׁה' משמשות בלשון ימי הביניים במובן 'רעש' בלבד, למשל : "כְּרֶגֶשׁ תופים, כְּרִגְשַׁת מתופפים" (אלעזר הקליר, קדושתות לסוכות).

בעברית החדשה הפועל 'רָגַשׁ' משמש בלשון הספרות במובן רָעַשׁ, סָעַר, הָמָה, למשל בשירתו של ביאליק: "תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה־פִיָּה" (מתי מדבר האחרונים). צורת ההווה 'רוגש' נאמרת על מקור מים שהוא לא שקט, סוער מעט, לדוגמה: "הים היום יהיה רוגש עד גבה גלי".

הפועל הִתְרַגֵּשׁ בבניין התפעל מופיע לראשונה באחת ממגילות מדבר יהודה, בהקשר של התקבצות וגלים סוערים: "וְעָלַי קְהִלַּת רשעים תתרגש. ויהמו כנחשולי ימים […]"; "ומשברי מים בהמון קולם ובהִתרַגשם […]" (מגילת ההודיות, הניקוד אינו במקור). בלשון חז"ל פועל זה בא בעיקר כחלק מהצירופים 'התרגש לבוא', 'התרגש ובא' כדי לציין צרות הבאות לפתע בהמון, לדוגמה: "ושאר פֻּרְעָנֻיּוֹת המתרגשות ובאות על הַצִּבור" (בבא קמא פ ע"ב). לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של הפועל 'התרגש' בצירופים האלה היא 'הסתער, התפרץ'. צירוף זה מוכר כיום בעיקר מתפילת הדרך:" ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם".

לסיכום, המשמעות המקורית של השורש רג"ש קשורה בהתקבצות, בהמולה וברעש. לדעת חלק מהפרשנים ומהחוקרים, נלווית לכך משמעות של חרדה וסערה. במילון בן-יהודה, טור-סיני מקשר בין התפתחות המשמעויות של השורשים רג"ש והמ"ה: ממשמעות של רעש ושאון של אנשים רבים למשמעות של תחושה נפשית. המילה 'המון' מופיעה במקרא גם במובן תחושה נפשית, בביטוי "הֲמוֹן מֵעֶיךָ" (ישעיהו סג טו). מילה זו נגזרה מהשורש המ"י. מילה אחרת שנגזרה משורש זה מופיעה בביטוי "הָמוּ מֵעָיו (למישהו)" (ירמיהו לא יט) שפירושו  התעורר בליבו רגש כלשהו (חיבה, חמלה וכד') כלפי מישהו. ראו גם כאן.

בלשון חז"ל הופיע לראשונה פועל מהשורש רג"ש במובן של תחושה נפשית. הפועל הִרְגִּישׁ מופיע בכתבי חז"ל בכמה משמעויות, בין היתר במובן הייתה לו תחושה (גופנית או נפשית).להלן דוגמה לשימוש במובן תחושה גופנית: "משל לעני, שהיה במדינה והיה עומד לפני המלך ולא הרגיש, כשנגעה המכה בגופו התחיל מרגיש" (שם טו י); ובמובן של תחושה נפשית: "כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מֵצֵר" (שם יט א). הפועל המקביל בארמית תלמודית משמש אף הוא במובן תחושה גופנית (בין היתר: שבת קכט ע"א).

בעברית החדשה המילה 'רֶגֶשׁ' החלה לשמש במובן תחושה נפשית, אמוציה. מילים אחרות מאותו שורש, כגון: 'התרגש', 'נרגש' ו'הרגשה', החלו לשמש אף הן בתחום הנפשי. המילה 'רִגְשָׁה' משמשת בלשון הספרות גם במובן 'שאון' וגם במובן 'סערת רוח'. צורת הריבוי של מילה זו היא רְגָשׁוֹת. שמא צורת ריבוי זו השפיעה על צורת הריבוי הרווחת כיום של המילה 'רֶגֶשׁ'. בלשון ימי הביניים צורת הריבוי הייתה 'רְגָשִׁים', ויש לה שרידים בצורת הנסמך רִגְשֵׁי, הרווחת בביטויים שונים (לצד צורת הנסמך רִגְשׁוֹת).

הפעלים רִגֵּשׁ בבניין פיעל ורֻגַּשׁ בבניין פוּעל מופיעים במקורות שונים בעברית ההיסטורית במשמעות שקשורה למובנים המקראיים של השורש רג"ש – התקבצות או רעש. בעברית החדשה גם הם משמשים בתחום התחושות הנפשיות. בבניין פוּעל רווחת בעיקר צורת ההווה מְרֻגָּשׁ.

לשורש רג"ש היו כמה גוני משמעות מקוריים, בין היתר של סערה והמולה. סערה משמשת כמטפורה למצב אמוציונלי טעון. מצבים אמוציונליים רבים מאופיינים גם בחוסר שקט פנימי. כל אלה מסבירים את המעתק הסמנטי שחל במשמעותו של שורש זה. במשמעותו המקורית הוא תיאר התקבצות של המון אדם, והיה בכך גוון קולקטיבי. כיום עדיין מדברים על 'רגשות הציבור', אך המושג 'רֶגֶשׁ' מתאר בעיקר תחושה פנימית אינדיבידואלית. לפי חלק מהפרשנויות, המשמעות המקורית הופיעה גם בקשר לתחושות שליליות כמו חרדה, ואילו במשמעות המודרנית המילה 'רגש' מתארת גם תחושות שליליות וגם תחושות חיוביות, כגון שמחה ואושר.

אולי הרגשתם שחסרות כאן עוד מילים מהשורש רג"ש, כגון: הֻרְגַּשׁ, ריגוש, רגיש, רגשי ועוד. המשך יבוא.

Read Full Post »

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

Read Full Post »

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »