בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

השפה העברית היא אחת, אבל יש לה היסטוריה עתיקה וחלו בה שינויים דרמטיים. בין היתר הם באים לידי ביטוי בשמות השונים שניתנו לשפה לאורך השנים.

יהודית. חוקרי העברית הקדומה מצאו שבארץ ישראל רווחו בימי יצירת המקרא לפחות שני דיאלקטים. ההבחנה המקובלת היא בין עברית דרומית יהודאית, העברית של אזור יהודה שירושלים במרכזו,  הקרויה גם 'יהודית', לבין עברית ישראלית של הצפון, עבר הירדן והשומרון, הקרויה גם עברית גלילית. הסיפור המפורסם על מבחן השיבולת של בני אפרים מעיד אולי על דיאלקט נוסף או תת-דיאלקט ייחודי לבני אפרים. התנ"ך נכתב ברובו ביהודית, שהייתה גם שפת ספרות וגם שפה עממית. במאה השביעית לפני הספירה אומר אליקים בן חלקיה לרב-שקה: דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל־תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָֽה" (ישעיהו ל"ו, י"א). הם נושאים נשים שאינן מדברות יהודית, מתלונן נחמיה כמה מאות שנים אחר כך (פרק י"ג בספר נחמיה).

שפת כנען. בתנ"ך השפה היא אמצעי תקשורת ולא שפה קדושה בדרך מפורשת, פרט להופעה אחת שבה השפה נקראת "שפת כנען", בספר ישעיה (י"ט, י"ח): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת".

לשון עברית. 'עברית' כמונח טכני מופיעה לראשונה במגילות ים המלח. מכאן  שהמונח 'עברית' ככינוי לשפה היה קיים גם בימי בית שני, ורק במקרה לא נכלל בתנ"ך. התואר 'עברי' ביחס לשפה מופיע גם בברית החדשה, ומתייחס למכלול הדיבור בארץ ישראל בשפה שמית כלשהי, בעיקר ארמית. שם התואר 'עברי' מופיע במקרא 34 פעמים, אבל לא כשמה של השפה. למקור השם כמה השערות. אחד: זהו אֶפּונים של 'עֵבֶר', נכדו הבכור של שם; השני: זהו מונח גיאוגרפי – עבר הנהר. השלישי קושר בין  העברי לבין החבירו הנזכרים בתל עמרנה, אשר תקפו את ארץ ישראל באמצע האלף השני לפני הספירה. בלשון חכמים 'עברי' בהקשר הלשוני מתייחס לדיבור, לשון, כתב וכן בצירופים 'כתב עברית', 'לשון העברים', ומאוחר יותר 'לשון עברייה' בפיוטי אלחריזי. המונח המקובל היום, 'לשון עברית', מופיע לראשונה אצל רש"י.

לשון חכמים. לאחר גלות בבל השתלט על שפת בני הארץ הדיאלקט שכמעט לא נכנס לתנ"ך: הדיאלקט הגלילי או 'הישראלי'. על השפה הזאת השפיעה מאוד הארמית, אבל זו סוגלה לדרכי העברית ולא נודע כי באה אל קרבה. עליית עזרא ונחמיה ניסתה עדיין לשמור על גחלת שפת המקרא, הפעם משולבת בטקסטים ארמיים, אבל זו הייתה מלחמה אבודה. יהודית חדלה מלהיות שפת דיבור, והכול מדברים בעברית גלילית. היא גם התקבלה כשפת התרבות, ובה נכתבה המשנה, ספר שכולו עברית ונכתב בארץ ישראל. השם שניתן לה בדיעבד הוא 'לשון חכמים' או 'לשון חז"ל'. היא נחשפת גם במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן, ובמכתבי בר כוכבא הכתובים בלשון דיבורית-המונית. העלאת המשנה לכתובים מעידה על החשש של מנהיגי הציבור שהשפה לא תשרוד בסביבה שבה שלטת הארמית. בתקופה הזו נוצר טיפוס המכונה 'לועז בלשונו ויהודי בדתו'.

לשון הקודש. הביטוי 'לשון הקודש' העניק לעברית מעמד מקודש, וגם הטיל עליה מגבלות שבידלו אותה משפת הסביבה ובהמשך מלשונות היהודים. ההופעה הראשונה של המונח מופיעה במגילות קומראן, ושם היא נקשרת לפסוק בספר צפניה (ג, ט): "כִּֽי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָֽד". בתרגומי המקרא לארמית של הפסוק הראשון בסיפור מגדל בבל, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" מופיע הצירוף 'לישן קודשא'. המונח 'לשון הקודש' מופיע פעמים רבות במשנה ובתלמוד, גם בנוטריקון לה"ק. לעיתים הוא נועד להציג את שפת 'כתבי הקודש' כניגוד לשפת דיבור, וכנגדה עומדים 'לשון הדיוט', 'לשון סורסי' (ארמית), וכן 'לעז'. לצד לשון הקודש מופיעים גם הצירופים 'שפת הקודש' ו'לשון לוחות'.

עברית ימי ביניימית. לשון ימי הביניים לא הציגה מערכת לשונית עצמאית, אבל תרמה תרומה אדירה לחייה של העברית. הספרות והשירה צמחו בעיקר בספרד, בהשראת הפריחה של הספרות הערבית, וכן התפתחו סוגי כתב חדשים. לצד הטקסטים הדתיים משמשת העברית גם בתחומי העסקים והמנהל. היה בה עיסוק רב וחדשני בדקדוק. באיטליה של ימי הביניים צמחו כתבים בתחומי המדעים והרפואה, וזאת בהשפעה יוונית, שהייתה שפתם של היהודים בכמה תפוצות.

עברית משכילית. שלהי המאה ה-18 ולאורכה של המאה ה-19 הן שנות תנועת ההשכלה, הנצר היהודי של הנאורות. משה מנדלסון, מחולל ההשכלה היהודית, סבר שיש לשמור על העברית בתחומי הדת. ואולם, קבוצה לא גדולה של משכילים יהודיים פנתה אל שפת המקרא וחבריה אימצו אותה לצורך כתיבה פואטית, פרוזה והגות. ספרות ההשכלה מוגדרת כשפת מליצה ורבים בה יסודות מיושנים שלא שרדו.

עברית חסידית. לצד העברית הספרותית של המשכילים צמחה חלופה שזכתה לפחות יחסי ציבור: הסגנון הדיבורי-העממי של תנועת החסידות. האתוס העממי של החסידות יצר תרבות סיפור עממי בשפה הקרובה ללשון הדיבור, וכך יצר את החיבור הראשון של העברית לשפת דיבור חיה. באותה תקופה צמחה ספרות היידיש, וחלק מכותביה הפכו בשנות השמונים לכותבי עברית, כשהבולט בהם הוא מנדלה מוכר ספרים, שאף תרגם את כתבי עצמו מיידיש לעברית.

עברית חדשה. העברית המשכילית בישרה על שינוי בשימושיה ומעמדה של העברית, אבל השינוי הפך למהפכה באמצעות  חזונו של בן יהודה, ומה שקרוי 'תחיית הלשון'. החזון נוסח על ידו בעשורים האחרונים של המאה ה-19, אבל החל להתממש בפועל בראשית המאה העשרים, עם העלייה השנייה. אנשי העלייה השנייה התעקשו על השלטת העברית במרחב הציבורי, אף כי שפתם הטבעית לא הייתה עברית. הם יצרו מערכת חינוך לתפארת ברחבי ארץ ישראל שבה למדו, שוב על פי חזונו של בן יהודה, עברית בעברית. מראשית המפעל ועד היום קרוי העידן הנוכחי בשפה 'העברית החדשה'.

עברית ישראלית. העברית החדשה לא קפאה על שמריה, ובהיותה לשון דיבור חיה החלה לעבור שינויים רבים. מי שעמד על המתח בין דימוי אידיאלי של העברית לבין מצבה בפועל היה חיים רוזן, שטבע בספרו "העברית שלנו" את המונח 'עברית ישראלית'. רוזן הצביע על שורה של עניינים שבהם הדובר הישראלי מתרחק מכללי השפה הסטנדרטית ויוצר סטנדרט חדש וקבוע. בלנק ניסה למצוא לשפה הזאת מגדיר בלשני ואחז במונח היווני 'קוֹינֶה', שפה שבה מדברים בני קבוצה, מדינה או אזור. הוא ראה בה תרכובת יסודות הבנויה על העברית הקלסית, השפעות זרות והתפתחות דוברים טבעית. בלנק אף עמד על היווצרות של דיאלקטים פנים-ישראליים, וקבע כי העברית הישראלית הלא מסומנת מעוצבת בתכונות אשכנזיות, ולצידה מתפתחת החלופה המסומנת, המזרחית. לתופעה זו קרא 'אירופאיזציה של העברית'.

פידג'ינית-קריאולית. כמה חוקרים טענו כנגד מעמדה האיתן של העברית הקלסית בעיצוב העברית החדשה, שמדובר בשפה חדשה. היו שהציעו לראות בעברית המשמשת בישראל שפת פידג'ין, שפת דיבור כאוטית, הלוקחת ממקורות שונים ומתקשה ליצור מערכת יציבה. המונח אכן מסביר תופעות שפה שצמחו בארץ ישראל במעבר המאות ה-19 והעשרים, הן אצל בני המושבות והן בערים המעורבות, אך תופעות אלה נעלמו כלעומת שבאו. הבלשן שלמה יזרעאל טען שהעברית המדוברת היא שלב מעל שפת הפידג'ין, הוא כינה אותה 'שפה קריאולית', שהיא שפת פידג'ין שיצרה מערכות דקדוק יציבות ועומדת לעצמה.

ישראלית. הבלשון פאול וקסלר הרחיק לכת וטען שהעברית היא שלוחה של שפות סלאביות, מעורבת ביידיש, ממומשת בצורנים עבריים, במילון עברי. גלעד צוקרמן זעזע בעקבותיו את אמות הסיפין כשהציע להמיר את 'עברית' ב'ישראלית'. ישראלית, אמר, היא שפה היברידית הניזונה ממקורות שונים, בעיקר יידיש, ואין לראות בה ממשיכה טבעית של העברית הקלסית.

התיאוריות המאתגרות זכו לביקורת רבה, חלקה בעלת אופי אידיאולוגי, אך ברובה היא נשענת על העובדות הלשוניות, המעידות שהעברית הקלסית הניחה יסודות מוצקים לעברית החדשה ומכאן גם העברית הישראלית. בלי הקשר הגורדי בין התקופות השונות אין כל דרך לספר את סיפורה של השפה המיוחדת הזאת, העברית שלנו.

Read Full Post »

הנושא המעסיק היום חוקרי טבע ואקלים, היסטוריונים וכלכלנים הוא התחושה שנכסים רבים הולכים ונכחדים, עד כדי כך שהדבר מאיים על עתיד האנושות וכדור הארץ. לחשש הזה, המגובה בעובדות ובתחזיות, מצטרפים גם נכסי תרבות. שימור התרבות הוא חלק ממפעל עולמי וגם ישראלי, והוא מתבטא בתחומים שונים. אחד מהם הוא תחום השפה.

על פי הערכות שונות מדוברות היום בעולם כ-6500 שפות. כמחציתן מוגדרות "שפות בסכנת הכחדה", ויש תחזית שעד סוף המאה הנוכחית ייכחדו מחציתן. בראש רשימת המדינות שבהן דוברים שפות שבסכנת היעלמות נמצאות הודו (196), ארצות הברית (192) ואינדונזיה (147). באוסטרליה נותרו 145 שפות ילידים, מתוך 250 שדוברו בה לפני כמאה שנה.

חשוב לזכור שהתופעה אינה חדשה, שפות עתיקות רבות נכחדו לאורך ההיסטוריה. ההערכה היא שב-5000 שנות הציוויליזציה נכחדו כ-30,000 שפות. באזור שלנו, שבו התפתחה משפחת השפות השמיות, התרוצצו לפחות עשרות שפות שונות. רובן נכחדו, ביניהן שפות חשובות כמו אכדית ופיניקית, שפות שהותירו מיתולוגיות כתובות כמו האוגריתית והאבלאית ועוד. מהמשפחה נותרו חמש שפות: עברית, ערבית, ארמית בדיאלקטים שונים, אמהרית ומלטזית. יש מונים עוד שפות באתיופיה במשפחה.

שפות נכחדות משתי סיבות מרכזיות הכרוכות זו בזו. סיבה בולטת היא שפות מדינות הלאום, בחברה שבה מדינת לאום היא המודל המרכזי. המדינה משליטה את השפה הרשמית, שפת הלאום, והשימוש בשפות הקטנות בשטחה הולך ומצטמצם. לכך מצטרפת הגלובליזציה, המאיימת בדרכה אפילו על שפות הלאום, קל וחומר על השפות הקטנות.

מכאן ואילך התהליך העובר על שפות המועדות להיכחד שונה משפה לשפה. העיתונות מביאה מדי פעם סיפורים על שפות שיש להן דוברים מעטים בשבטים נידחים שגם הם הולכים ונכחדים. כאשר אחרון הדוברים הולך לעולמו השפה מתה.

באמזונס שבפרו נותרה עד לפני כמה שנים שפה שבה מדבר אדם אחד: שפת הטָאוּשִירוּ. בשיחה איתו הוא שכב על ערש דווי. הוא סיפר שהשבט ברח למעמקי היערות כדי להינצל מהשמדה. בסופו נותרו 15  אנשי שבט, שהוכרעו על ידי חיות טרף, נחשים ומחלות. בּוֹאָה סֶניור, הדוברת האחרונה של שפת בּוֹ שדוברה באיי אָנְדָמָאן שבאוקיינוס ההודי מתה בשנת 2010 בגיל 85. השפה נחשבת אחת השפות העתיקות בעולם. במדינה בשם דַלְמָטיה באזור הסרבי לחוף הים האֶגֶאי דוברה שפה המגשרת בין האיטלקית והרומנית. אחרון הדוברים בה, טואָנָה אודֶאינָה, נהרג בשנת 1898 בהתפוצצות מכרה.

לעיתים הדובר האחרון הוא גם פעיל בשימור השפה, בכך שהוא עובד עם בלשנים המתעדים אותה. מארי סמית ג'ונס, שנפטרה ב-2008, הייתה הדוברת האחרונה של שפת איאק שדוברה בשפך של נהר הנחושת באלסקה. מרי וילקוקס כתבה את מילון ווקומְני, שפה שבה דיברה, אחת מכ-130 שפות של האמריקאים הילידים. הדובר האחרון של שפת אוּבִּיק שדוברה בצפון הקווקז לאורך הים השחור, טֶבְקִיק אֶסֶנְק, מת בשנת 1992. גם הוא שיתף פעולה עם בלשנים בתיעוד השפה. שפת אוביק מתועדת בשיאי גינס כשפה עם מספר העיצורים הגדול בעולם. ב-2004 נפטרה יאנג הואני בגיל 98, ועימה הסתלקה מן העולם גם הנוּשוּ, שפה סודית המוכרת בפי נשים בלבד במרכז סין ובדרומה במאות השנים האחרונות, הכתב שלה נשמר באמצעות רקמה.

לצד השפות שנכחדו, שפות לא מעטות נלחמות על הישרדות באמצעים שונים. השפה הבסקית, שהיא השפה העתיקה ביותר באירופה, נקראת אֶוּסְקָארָה, אין שום ידיעה מהיכן צצה ואין לה קשר לשפות מוכרות אחרות. יש לה מכון אקדמי ומדברים בה 700,000 איש. היום היא מופיעה בשלטי רחוב, וניכרות בה גם השפעות של שפות אחרות כמו ספרדית. גם השפה הצ'רקסית, שמקורה בקווקז, נאבקת על חייה וגם על הכתב המיוחד שלה. דווקא בישראל היא שורדת ועוברת מדור לדור. ואילו קהיליית הילידים האמריקנים מיקמאק שבקנדה זכתה למנהיג, הצ'יף לרוי דני. הוא מבקש להפוך את שפת האזור שלו לשפה רשמית, שתופיע בתרגומים רשמיים ובשלטים.

אחת התופעות הנלוות להיכחדות השפות היא היכחדות הדיאלקטים, תת-השפות הגאוגרפיות. אירופה הייתה גן חיות לשוני של דיאלקטים, ההתעוררות הלאומית של המאה ה-19 הביאה להכחדה שיטתית שלהם. דווקא באיטליה יש עדיין קיום לדיאלקטים. לאיטלקים מאות דיאלקטים, המקור לכך הוא חלוקת איטליה למאות נסיכויות ומחוזות. רוב התושבים היו אנאלפביתים והמרחק בין הדיאלקטים היה רב עד כדי מעמד של שפות נפרדות. הצרפתים מאוד גאים בשפתם, אבל עד לפני זמן לא רב דיברו הצרפתים בעשרות שפות. חלק מהן חיות עדיין.

במצרים, שבה שולטת הערבית, יש עדיין שרידים לשפה הקופטית, שהיא השלב האחרון של שפת מצרים הקדומה. במאה ה-19 נעשו ניסיונות לחדש את השפה בכנסיות ובהדפסת כתבי הקודש מחדש בכתב הקופטי, אלא שבעקבות המהפכה במצרים ב-1952, שלה היו שותפים קופטים צעירים, שבו הערבית והכתב שלה להיות דומיננטיים. הקופטית קיימת כיום רק בחלק מספרי התפילה. כיום מלמדים את הילדים את השפה הקופטית מגיל צעיר.

בין השפות העומדות בסכנת הכחדה מצויות גם שפות יהודיות שונות. היידיש והלדינו עדיין זוכות לדוברים ולתיעוד, אבל שפות יהודיות אחרות הולכות ונעלמות. הרשימה כוללת ניבים נוספים של ארמית. ביניהן 'חולאול' שדוברה בקהילות יהודיות של יוצאי חבל כורדיסטן באיראן ולה כ-10 אלפים דוברים בישראל, 'לישניד' הנקראת גם 'לחלוח' של יהודי צפון-מזרח איראן, 'בֶּרְבֶּרית' של יהודי הרי האטלס במרוקו (כ-30 אלף), 'ג'והוריק' של היהודים הטאטים מאזור הרי הקווקז וטוניסאית יהודית. יהודי כורדיסטן נהגו לדבר בשפת 'נאש דידן', ניב של ארמית חדשה צפון-מזרחית.

השפה היחידה שהומצאה על ידי בלשן על שולחן כתיבה היא כידוע אספרנטו. לאספרנטו חוגי אוהדים בעולם, אבל היא לא הפכה לשפה נפוצה או שפת מדינה, פרט להזדמנות יחידה. בנקודה שבה נפגשים גבולותיהן של הולנד, בלגיה וגרמניה, התקיימה מדינונת בת 3.5 ק"מ מרובעים בשם אמיקֶייוּ, שבה הייתה אספרנטו השפה הרשמית. הניסיון הזה החזיק מעמד כעשר שנים, בראשית המאה העשרים.

שימור השפות נעשה באמצעות עבודת בלשנים מתעדים, וכן ספרות של סיפורי עם ופתגמים. האם יש צורך או טעם בשימור שפות נכחדות? אולי עדיף לשמור על פחות שפות ולוותר על אלה שכבר אין להן בסיס של דוברים? הנושא אינו חד משמעי. מצד אחד, שפות משמרות זהות תרבותית ואתנית, משמרות תיעוד היסטורי וגם מעידות של שונוּת בין חברות ובני אדם. מצד שני, שפות נבדלות מגבילות את הקהילה הדוברת ופוגעות בלכידות המדינה. הדילמה מעסיקה את דוברי השפות הקטנות עצמן. כך בשבט הנאוואחו, עם אינדיאני בארצות הברית, חוקת השבט קובעת שמנהיגו חייב לדבר את שפת השבט המסורתית. אחד מאנשיה שרץ למנהיגות והתקשה בשפה הילידית, טען שאי ידיעת האנגלית היא אחת הסיבות למצבו החמור של השבט – 50% אבטלה, בעוד מתחרהו המבוגר ממנו סבור ששימור מסורת הנאוואחו הכרחית. גם באלסקה נערך מאבק דומה. עשרות שנים התקיים מאבק ממוקד של הממשל האמריקני לחיסול השפות המקומיות. לאחר מאבק נגדי נחקק חוק לשימור השפות האלה.

מאבק הזוכה להצלחה חלקית הוא במשפחת הלשונות הקלטיות וביניהן הקורנית, שפה קלטית עתיקה הקרובה לברטונית, לוולשית ולאירית, שפתו של חצי האי קורנוול. היא חדלה להיות שפה חיה כבר במאה ה-17, ממשלת בריטניה והאיחוד האירופי תומכים בהחייאה של השפה. בשוודיה נפתח גן ילדים שבו מדברים בשריד האחרון שנותר מהנורדית הקדומה, שפת הוויקינגים, היא השפה האַלְפָאדָאלית. באוסטרליה מתקיים פרויקט של שימור חלק מ-250 השפות האבוריג'יניות, שבו נוטל חלק גם הבלשן הישראלי גלעד צוקרמן. הוא מנסה להעביר את פרויקט תחיית העברית, שהוא קורא לה היום 'ישראלית', לפרויקט האבוריג'יני.

Read Full Post »

העברית החדשה ומנהיגיה נלחמו ביידיש. היא סימלה בעיניהם את הגלות, את היישוב הישן בארץ ישראל, את יהדות מזרח אירופה שממנה רצו לברוח. אבל זה היה ירי בתוך נגמ"ש הנפש היהודית האשכנזית. רוב העולים לארץ דיברו יידיש בילדותם, והמשיכו לדבר יידיש בביתם בתל אביב ובחיפה ואפילו בקיבוצים. המרחב הציבורי הקיא את היידיש, אבל השפה האירונית-ממזרית הזו, בת אלף השנים, חזרה דרך החלון לאחר שנזרקה דרך הדלת.

החזרה אל העברית המדוברת התבצעה באופן ספונטני ובכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא מה שקרוי 'שאילה ישירה'. מילים וביטויים ביידיש שחדרו לסלנג הישראלי, חלקם התיישנו וחלקם שרדו את משוכת דורות הילידים שלא שמעו יידיש מימיהם. הערוץ השני הוא ביטויים ומטבעות לשון ביידיש שתורגמו לעברית תרגום טבעי, מה שקרוי 'תרגום שאילה'.

היידיש היא שפה הודו-אירופית, המבוססת על שילוב בין הגרמנית העתיקה לשפות הסלאביות. עם זאת נטמעו בה לאורך הדורות מילים רבות בעברית. הטמיעה הותירה בהן שני סימנים: ההגייה האשכנזית, השונה מאוד מההגייה הספרדית המקובלת בישראל, והמשמעות האירונית-עממית, תוצר של חיי קהילות סגורות, שבהן כולם מכירים את כולם. כך למשל, המילה העתיקה 'חכמה' היא ביידיש חוֹכְמֶה, במלעיל, ופירושה אמירה מתחכמת. 'עייצֶס' הן עצות סרק, 'עמך', קיצור של 'עמך ישראל', מתייחס להמון הפשוט. חברָה ביידיש היא חברֶה, ובסלנג המקומי – קבוצה קרובה או חבורה. הממזר, במלעיל, משודרג מילד לא חוקי דחוי לגבר ערמומי. מילה המציפה את הסלנג הישראלי של שנות האלפיים היא תַכְלֶס, שאינה אלא המילה המקראית העתיקה תכלית, אבל היא אינה עוסקת בתכלית הקיום אלא בצרכים הבסיסיים של החיים: מה התכלס? מה יצא לנו מזה? וכשקהל דתי מברך אמן או מרצה ב'שְכֹויֶיח', זו אינה אמירה 'עדיף לשכוח אותך', אלא מחמאה עברית: יישר כוח. גם 'לעשות אפצלוכס', ביטוי שהתיישן, מכיל מילה עברית: אויף צו להכעיס.

ההעברה לעברית מאפשרת גם יצירת שורשים חדשים מיידיש ומהם פעלים. כאן לפעלים מאנגלית ומערבית יש תפוצה רחבה, אבל יש גם מיידיש. בראשם עומד הפועל 'לחרופ', לישון שינה עמוקה, על פי כראָפּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, הוליד את 'לקטר'. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַשן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים יידישאים הוא הפועל 'לפרגן', לעודד הצלחה של הזולת. ביידיש אומרים פֿאַרגינען, להסתכל בעין טובה.

אחת הקטגוריות החשובות בשפת הדיבור היא מה שקרוי 'קשרים ריקים'. גם כאן מציעה היידיש מאגר מרשים. בראשם 'עפּעס', שכיכב בעבר ופירושו ביידיש 'משהו', ואחריו 'נו', אותה מילה קצרצרה ורבת שימושים, מזירוז ועד נזיפה, היסוס וספקנות. גם 'אזוי' שלטה בעבר, וכן 'אָ קִיצֶר', שלה צאצא עכשווי: בקיצקץ. בין החרדים מקובל מאוד הקשר חְמֵיין, קיצור של 'איך מיין', אני סבור. ומהיכן הגיע 'או-טו-טו'? ביידיש אָט (מבטאים אוט) פירושה הִנֵה, ובהכפלה: אָט-אָט (הנה הנה).

היידיש היא שפת האנחות, שלהן שם מטרייה: קרֶכְץ, שפירושה אנחה. הרבה אנחות ביידיש, ואין להן מתחרים: אוֹי ווֵי. אוֹי ווַיזְמִיר. אוי אַ-ברוך. איזה צורעס (צרות). מאיר אריאל שר: "שיקשט את מצפוני / עת אני בקאקט". בקאקט, מחורבן, מזכיר, מה לעשות, את קקי וקאקֶר. כל יהודי נושא אתו 'פֶּקָלֶה', חבילה מטפורית של צרות. הקרכץ המוביל הוא קריאת השבר 'געוואלד', שפירושה ביידיש: אלימות. הפוליטיקה הישראלית אימצה אותה במה שקרוי 'קמפיין גוואלד', שהתגלה כיעיל ביותר. ויש גם אנחת הנאה מנצחת: אָ מְחָייֶה.

היידיש היא כאמור שפה רוויה אירוני, על גבול הסרקזם. על דבר מה שמתגאים בו מגיבים בביטוי חצי עברי 'אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה'. על אירוע מופרך מצקצקים 'אָ מָאיְסֶה', ואם כבר אז 'בּוֹבֶּה מָאיְסֶס', מעשיות סבא, ביטוי שיש לו היסטוריה עתיקה. רופאים קובעים דיאגנוזה של מתחזה שהגיע לחדר מיון באותיות הלטיניות ג'י אם ג'י, ראשי תיבות: גוּרְנִישְׁט מִיט גוּרְנִישְׁט, כלום עם כלום. על הצעה מעליבה מגיסים בביטוי שכולו עברית אשכנזית: 'מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס', מוחל טובֿות. ספינת הדגל של הזלזול היידישאי היא הקידומת 'שְׁמ', הנדבקת לכל מילה או שם. "נדבר על טקטיקות ועל שמקטיקות" אמר המאמן רן בן שמעון. "הדתה שמדתה", אמר נפתלי בנט.

לב הקהילה היהודית הוא המשפחה, ובאשכנזית: מִשְׁפּוּחֶה. הילד החמוד הוא אינגָלֶה, טאטע הוא האבא וגם כינוי לאב הגדול, אלוהים. טאטעלע ומאמעלע, אבאל'ה ואמאל'ה, הם כינויי חיבה לילדים. הסיומת 'לע' משמשת תוספת חיבוב עברית מובילה: חביבלֶה, שהוא שילוב ערבית ויידיש, דנהלֶה אכול את הבננהלֶה. אָ מְזִינִיק הוא בן זקונים, שְׁוִויגֶר הוא החותן או החותנת.

יידיש היא ללא עוררין מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, שחלקן מככבות עד היום. העקשן הוא אוֹקס (שור), הטיפש בּוֹק (תיש). המתבכיין הוא כאמור קוּטֶר (חתול זכר). אדם גס רוח הוא שטיק בְּהֵיימֶה (חתיכת בהמה), והאלים – וִילְדֶה חָיֶה (חיה פראית). הקשקשן הוא נודניק, הרברבן שוויצר. המתחכם הוא אוּבֶּר חוּכֶם, אדם הנוטה להתחכם ללא צורך. לרשעים מקציבה היידיש מבחר נאה: דרֶק (חרא במחילה), קאקֶר שנזכר לעיל, חוֹלֵירָה (המחלה שקטלה מיליונים), קנָאקר, שמֶגֶגֶה.

כל התכונות שליליות? כמעט כולן, אבל עם קריצה יהודית: הבן אדם הוא א שטיק נביילה, אבל פון אונזערער, משלנו. החפיפניק (מערבית) הישראלי נתמך על ידי החאפֶּר, הפרטצ'ניק והמאכרים למיניהם. אנשים מזולזלים ופחותי ערך ייקראו ביידיש ישראלית יוֹצמָך, לֵיימך (בעקבות התנ"ך אבל בתיווך היידיש), נֶבֶּך, קָליקר ושלימזל, שעל חולצתו שופך השלומיאל תה רותח. מי שקל לעבוד עליו הוא פְרָיֶיר, מילה שזכתה למעמד-על בשיח הישראלי. מעל כולם השילוש הקדוש: הצילייגר, הציפלויגֶנֶר והציקרוכֶנֶר. צילייגר היא סגי נהור, המשמעות המקורית: אדם חזק ומוכשר. לשם האיזון נתנה לנו היידיש את החֶבְרֶמָן ואת ה'מֶנְטְשׁ', אדם הגון ובוגר, מילולית: גבר, אדם.

יש גם עזרת נשים, והיא לא מחמיאה. עקרת בית קפדנית מדי היא בָּלֶבּוּסְטֶה, צעירונת קלת דעת היא צַצְקֶה או סתם 'מיידלה', מילה שהפכה למורשתו של הנשיא המנוח עזר וייצמן. ליברמן כינה את ראשות המפלגות בעבר 'ווַייבֶּרְס'. האשה המרושעת היא מָכָשֵׁיפֶה (מעברית) וקלפטֶע (מארמית: כלבתא). הפטפטנית היא קַצ'קֶה (אווזה), והאשה המופקרת קוּרבֶה – זונה. ומעל כולן, היַכנֶע והיֶנטֶע. אותו דבר? לא בהכרח. כל אשה יכולה להיות ינטע, אבל חולמת להיות יכנע: סופר ינטע.

עולם המזון הישראלי שזור במטבחי כל העולם, וגם המטבח היהודי לא טמן את לשונו בצלחת. יהודי טוב או סתם אורח לרגע במסעדה יהודית מתענג על בֶּבָּלָך (שעועית), גֶרְגָלָך (גרונות עוף), פופיקים (קורקבנים), קישקע (מעיים), גפילטע פיש, מרק קניידלאך או קרפלאך וטשולנט ליום חול. טובלים בחֵריין (חזרת, לא לערבב עם החריימה, הדג המרוקני), לוקחים שלוּק שנאפס, ומשמיעים גרֶפְּס לתיאבון.

בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקעס, שמונצעס, שמאטעס, מגהץ קקמייקה (עתיק יומין), מכרייקה חסרת שימוש, פַּנְטוֹפְלָך שיצאו משימוש. מעצורי החלון דמויי האדם בבתים תל אביביים של פעם קרויים מֶנְטְשָׁלֶך, אנשים קטנים. פעם לבשו כאן מכנסי דְרַיי פֶרְטֶל, מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָאטְקֶס, מכנסי ארוכים צמודים לגוף, וביידיש: תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקעס, הכותפות, שהפכו מותג גיל שלישי בתרבות התל אביבית.

עולם יידישאי ישראלי שלם מקופל בהווי הלשוני החרדי, שבו שימושי יידיש רבים שזר לא יבינם. אלה יטופלו בעתיד ברשימה נפרדת. וברשימה הבאה: על הים הגדול של ביטויים ומטבעות לשון שתורגמו מן השפה המתוקה-מרירה הזו, הדחויה והחצופה, היידיש.

Read Full Post »

לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.

לפועל הוֹרָה  יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר,  בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה  מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה  דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.

במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.

משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש  במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.

מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה  דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).

כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.

הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל:    "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי  פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.

המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.

המילה  תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה  תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).

Read Full Post »

כולנו מתעניינים בשמות משפחה, בעיקר בשם המשפחה שלנו, אבל מה אנחנו באמת יודעים על שם המשפחה? רוב שמות המשפחה ניתנו לפני מאות שנים, ואת הסיבות מדוע נבחר שם זה או אחר ומתי בדיוק ניתן רק לשער. האם רוזנטל – שם משפחתי – מעיד שמשפחתי גרה בעמק של שושנים? או הייתה חובבת שושנת העמקים? או שלאם המשפחה קראו רוזה? ואולי, כפי שטוענים החוקרים, זה היה פשוט שם משפחה יוקרתי שניתן למי שהרבה במחיר?

בתוך המגבלות האלה, מדובר בכל זאת בתחום רב עניין, וראוי להקדיש לו אפילו שלוש רשומות (פוסטים בלעז). הרשומה הזו עוסקת במקור המרכזי של שמות משפחה ברוב התרבויות המוכרות לנו: משפחה על פי שם האב, הקרויה גם "שמות פטרונימיים". בעבר הרחוק והפחות רחוק, לפני שניתנו שמות משפחה, בני אדם הוגדרו על פי שם אביהם. ישעיהו בן אמוץ היה בנו של אמוץ, ויחזקאל בן בוזי – בנו של בוזי. שמות מטרונימיים, על שם האם, היו ונשארו נדירים, אם כי על פי המחקר בסין של האלף השלישי לפני הספירה, בשושלת פו, הונהגו כבר שמות משפחה על פי האם. הנוהג הזה בוטל באלף השני ושושלת שאנג קבעה שהאב הוא מקור שם המשפחה.

וכך אנחנו מוצאים בפינות רבות של הגלובוס סיומות פטרונימיות חוזרות לשם המשפחה. בשלב מסוים בהיסטוריה הוקפא גלגול השם מאב לבן, ונותר שם המשפחה לדורות הבאים, בדרך כלל בהוראת השלטון שרצה לנהל ביעילות את גביית המיסים. זה לא קרה באיסלנד. איסלנדי מקבל שם פרטי חצי שנה לאחר שהוא נולד. השם השני שלו, עד היום הזה, הוא שם האב בתוספת סון (בן) או דוֹטִיר (בת). שחקן הכדורגל של מכבי תל אביב וידאר קיארטנסון הוא בנו של קיארטן. ראש ממשלת איסלנד קטרין יאקובסדוטיר היא בתו של יאקוב. פמיניסטיות איסלנדיות תובעות לאפשר קביעת השם גם על פי האם, בינתיים בלי הצלחה. ברוסית נהוגה שיטת ביניים, כאשר מוסיפים בין השם הפרטי לשם המשפחה הקבוע תוספת פטרונימית משתנה. איבן אלכסייביץ סרגייב הוא בנו של אלכסיי. באתיופיה שם האב הופך לשמו השני של הבן, המכונה גם "שם משפחה מזויף", אבל אינו עובר לדורות הבאים.

הסיומת 'סון' האיסלנדית מוכרת גם בשוודיה, אך שם היא כבר בשיטת ההקפאה. אחד מאבותיו של הסופר השוודי סטיג לארסון נקרא לארס. בנורווגיה הַתוסף הפטרונימי הוא 'סֶן'. שמות המשפחה המובילים שם הם יוהנסן, אולסן והנסן, זכר ליוהן, אולה והנס. 'סון' היא גם סיומת פטרונימית אנגלית, מניקסון ועד ג'ונסון. בספרדית הסיומת מצטנעת: ez. אלווארז הוא בנו של אלווארו, ודומינגז הוא בנו של דומינגו.

בין היהודים השתרשו שמות משפחה קבועים בשלב מאוחר. בארצות אירופה, שבהן הונהגו שמות משפחה כבר במאה ה-15 (ובאירלנד כבר במאה העשירית), העדיפו היהודים שלא לקבוע שמות משפחה. האופי העיירתי-קהילתי של היהודים לא דרש זאת. כשהשלטונות במדינות שונות, בדרך כלל במאה ה-18, התעקשו על שמות משפחה, התפצלה הרשימה לשתיים: שמות עבריים ושמות על פי שפת הסביבה. השמות הפטרונימיים העבריים, אשכנזיים כספרדיים, נפתחו בפתיח הקלסי 'בן', המוכר גם במזרח: בן יעקב, בן אביגדור, בן טולילה. לצידם מופיע הפתיח הארמי בר: בר הלל, בר משה. כמו כן יש שאימצו דווקא את סיומת התואר, הנִסְבה, והצמידו אותה לשם האב: אברהמי, שמעוני ויהודאי. מהלך כזה רווח גם כאשר העולים לישראל בחרו לעצמם שם עברי.

ואולם, ברוב המקרים הסיומת הפטרונימית היא על פי המקובל בארץ שבה חיו היהודים. הסיומת הגרמנית 'זון' שנוצרה במחוזות דוברי גרמנית ובקיסרות האוסטרו-הונגרית היא הנפוצה מכולן. אברמזון הוא בן אברהם, נתנזון הוא בן נתן. בשפות הסלביות נפוצו הסיומות –וֹב, שהיא במקורה סיומת שייכות, -סקי, וכן -ביץ' בתוספת תנועת עזר לפניה: אברמוב, אברמסקי ואברמוביץ', כולם בני אברהם. בורוכוב הוא בנו של ברוך, וכמוהו בורוכוביץ'. בין יהודי תוניסיה אפשר למצוא למשל את השם בֶלָאֵיש, שפירושו 'הבן של אֵייש', ובו מסתתרת 'בן'. פירוש השם בערבית תוניסאית הוא בן חי. הפתיח הפטרונימי הבֶרְבֶרי 'אוֹ' יצר בין יהודי מרוקו שמות כמו אוחיון, בנו של חיון, אוחנה, בנה של חנה, ועוד. גם התוספת העברית 'בן' הצטרפה למניין. 'בֶנָיוּן' הוא גלגול של בן חיון.

יהודי גיאורגיה הביאו לארצנו את הסיומת הייחודית 'שווילי', שפירושה בגיאורגית 'בן'. יעקובשווילי הוא בן יעקב, אברמשווילי בן אברהם. יש גם שמות מטרונימיים: בַתיאשווילי, בן בתיה. בקהילה הזו הבסיס הוא לעיתים המעמד הדתי של האב. לא מעט יוצאי גיאורגיה קרויים כוהֵנשווילי, לֵוישווילי וחָכָמשווילי. יש גם סיומת לבנות – גרי. חַכְמִיגֶרי היא בתו של החכם. בשנת 1968 נרשמה בבית ספר גיאורגי התלמידה מזלטוב חכמיגרי, יהודייה כמובן. שם המשפחה מתייחס לעיתים לתכונה של אבי המשפחה, לאו דווקא מחמיאה. פטראקאכישווילי הוא בנו של 'גבר נמוך', קוסאשווילי הוא בנו של הקירח, טַבדידישווילי הוא בנו של 'בעל הראש הגדול'. שמות אחרים מתייחסים למקצוע או לתפקיד. דאלאלישווילי הוא בן המתווך, נאקוואלישווילי הוא בנו של עוזר מושל הכפר.

אצל יוצאי פרס נמצא שתי סיומות המקובלות בפרסית. הראשונה היא 'פּוּר'. פרג'פור הוא בנו של פרג'. פרג' בערבית ובפרסית פירושה גאולה. כך גם בשמות כמו שאולפור, דוִדפור, חיימפור, מאירפור ועוד. הסיומת השנייה היא 'זָדָה' או 'זָדֶה', שפירושה בפרסית 'בן': אַבְרָהָמְזָדָה, סוֹלֵיימַנְזָדֶה (בן שלֹמה) ועוד. בשם הפרסי העתיק וייזתא מסתתר 'זאתה', במשמעות הבן, שלימים השתנה ל'זאדה'.

כמה הערות על שמות המשפחה של הנשים. לא תמיד הן היו חייבות לאמץ את שם הבעל. בימי הביניים כשאדם ממעמד נמוך התחתן עם אשה ממעמד גבוה יותר הוא אימץ את שם משפחתה. היום התופעה נדירה. במאתיים השנים האחרונות פשט בארצות רבות החוק התובע שאשה תקבל את שם בעלה והילד את שם האב, אלא אם כן האב אינו ידוע או מתעלם מאבהותו. בארצות הברית החלה בשנות החמישים תנועת נשים שתבעו לשמור את שם משפחתן, אך המגמה הזו בירידה. עם זאת יש תופעות בארה"ב של אימוץ שם חדש שאינו של אף אחד מהצדדים, שם כפול על פי שמות המשפחה של בני הזוג, וגם שם מעורבב: סמית+ג'ונס=סימונס. דווקא בארצות דוברות ספרדית נשים אינן נוהגות לשנות את שם משפחתן, מטעמי מעמד ונימוס.

בתרבויות מסוימות כגון יוון, בולגריה, רוסיה, צ'כיה ועוד סיומת שמות משפחה של נשים משתנית על פי האב או הבעל. יוונייה בת לפאפאדופולוס תיקרא פאפאדופולוּ. פולנייה שנישאה לפודבינסקי תיקרא פודבינסקה, וכמוה בנותיה. בליטא, כאשר שם האב הוא וילקאס, אשתו תיקרא וילקיינֶה, והבת וילקייטה.

המגמה הישראלית הבולטת היא נשים שלהן שם כפול: שם הנעורים ושם הבעל, כמו גאולה אבן-סער ואורלי וילנאי-פדרבוש. עוד לא אמרנו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ומה דעתכם על החברה "ציונית פתאל-קופרוואסר", שהייתה בשלב כלשהו יועצת הרמטכ"ל לענייני אתיופים? נשמע כמו קיצור תולדות הציונות. נשים שזכו למעמד ציבורי-תקשורתי שומרות לעיתים קרובות על שמן, מציפי לבני ועד שלי יחימוביץ ולימור לבנת.

מחקר שנעשה בנושא מגלה שנשים נוהגות להוסיף את שם הבעל לעיתים רק כאשר נולד הילד הראשון. ציטוט מהמחקר: "אני נורית הפנר נגיד, ובעלי הוא ניר דובנוב. אני באה לקחת את אביב דובנוב מהגן, מי זה אביב דובנוב? מה אני, דודה שלו?"

ברשומה הבאה: על שמות משפחה על פי מקומות יישוב ומקצועות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.

המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.

אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.

ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.

אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.

ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".

מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.

גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.

סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.

מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".

ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

המיתולוגיה היוונית מוטמעת בתרבות המודרנית המערבית, ואין כמעט תחום שהיא אינה משאירה בו סימן. הנוכחות של המיתולוגיה היוונית בעברית הישראלית יכולה להצביע על עוד היבט של אופן הצמיחה של העברית, וההתכתבות שלה עם תרבויות ושפות שכנות.

יש מעט מילים שהתאזרחו בעברית, מעמדן כ'מילה לועזית' נשכח, ואתו הרקע המיתולוגי. למשל, פיתון, הנחש הענק שחי בדלפי. השם האנגלי התגלגל לעברית כשם קבוצת נחשים וביניהם פיתון מתכדר, פיתון דם ופיתון שטיח, ואפילו הטיל הישראלי פיתון 3. יקינטון, העלם האומלל היקנטוס שאפולו התאהב בו, הפך לפרח עברי. אבל בדרך כלל חדרה המיתולוגיה לשפה באמצעות מילים שאולות שעדיין מהדהד מהן הסיפור המיתולוגי. המילה אודיסיאה משמשת לתיאור מסע גורלי ומפרך. סטודנט באוניברסיטת בן גוריון כותב בפייסבוק: "ממש אודיסיאה של רגשות – מתקווה, ליאוש, לסף הטירוף". אורקל הפך שם נרדף ל’אורים ותומים’ המקראי, ספינקס הוא תיאור רווח, בעיקר בדיבור, לאנשים שאי אפשר לנחש מה הם חושבים. פרומתיאוס הוא האדם המורד באלים, ובנושא זה כתב דוד אוחנה את ספרו "התשוקה הפרומתאית".

לנשים המיתולוגיות נוכחות עמוקה בעברית. ‘מוזה’ נטמעה בעברית והתחזקה בזכות ‘מוזיקה’ ו’מוזיאון’. סביב מילים אלה נסב אחד מפולמוסי ההגייה הוותיקים של העברית החדשה: האם יש להגות מוזיקה או מוסיקה. ההגייה מוסיקה מוכרת מהעברית התיבונית, שהלכה בעקבות המילה הערבית מוסיקי, ששאלה אותה מן היוונית, בה נהגית המילה מוסיקי, בעקבות מוסה, אלת האומנויות. ההגייה 'מוזיקה' בעקבות 'מוזה' הגיעה מהלטינית. הגייה זו תואמת את המעתק הפונטי היווני-לטיני ס>ז. המינוח המוזיקלי המודרני נשען רובו ככולו על המינוח המקובל בתרבות אירופה שאימצה את ההגייה הלטינית, ומכאן גם את 'מוזיקה'. עם זאת יש להגייה זו עקבות כבר בספרות ימי הביניים. רמח"ל, החיד"א והרמב"ן השתמשו בכתביהם בכתיב 'מוזיקה', וביטאו בכך גם עמדה המתנגדת לחדירת היוונית לעברית.

גרציות, אלות החן והחסד שנולדו לזאוס, זכו בהווי הישראלי לטוויסט אירוני. להלן תיאור של נשות גיל הזהב בכתבה ב-Ynet: "ארבע הגרציות נראות כמי שמקדישות את כל הזמן הפנוי שלהן לטיפוח הפיגורה והפריזורה, עוד יותר מנכדותיהן ומנינותיהן". דנה אינטרנשיונל דחסה לשיר "דיווה" שכתבו יואב גינאי וצביקה פיק נשים מיתולוגיות מתקופות שונות: אחת רומית, אחת יוונית, אחת מודרנית ואחת מצרית: ויקטוריה, אפרודיטה, דיווה וקליאופטרה. דיווה היא מילה לטינית שפירושה 'אלילה', דנה היא בעיני רבים דיווה בפני עצמה.

בראש טבלת הנשים המשפיעות מן המיתולוגיה עומדות ה’אמזונות’, מונח המשמש בשיח הישראלי בתפוצה רחבה, בדרך כלל לא באהדה, כשמדובר בנשים לוחמניות. אחד הרבנים מנתח את הפמיניזם הדתי ומסביר ש"לא מדובר באמזונות". כותב באתר ימני חושש שצה"ל יהפוך "צבא הפמיניסטיות וארבעת האמהות, צבא כרמלה מנשה, בילוי של אמזונות בגיל הנעורים". יש גם אירוניה. באתר של הפועל ירושלים מסופר על חבורה של אוהדות פנטיות: "האמזונות האדומות".

המיתולוגיה חודרת לעברית באמצעות שמות תואר כמו ‘סיזיפי’, ‘דמוני’ ובעיקר ‘אולימפי’, שם תואר כל ישראלי המבטא מצוינות, אבל נדבק דווקא לצירוף "שלווה אולימפית". שלווה היא אחד מאיפיוני האולימפיזם שטבע הוגה האולימפיאדות המודרניות דה-קוברטן. שם התואר ‘מיתולוגי’ עצמו נפוץ מאוד בעברית, והיום כל מישהו שעשה פעם משהו הוא ‘מיתולוגי’. משה דדש הוא "היו"ר המיתולוגי של בית"ר", משפצים את "חוף מציצים המיתולוגי", ומארחים בכנס מחזור את מאיר לוי, "הרס"ר המיתולוגי של חיל הים". יש כבר ניבים: "הצבר המיתולוגי", וכמובן, "האקס המיתולוגי" מבית היוצר של עירית לינור.

המיתולוגיה יצרה ניבים נפוצים המשמשים גם בעברית. הרמטכ"ל לשעבר יעלון דיבר בשעתו על הסכמי אוסלו כעל "סוס טרויאני". תולעת אימתנית שחדרה למחשבי העולם נקראה 'סוס טרויאני'. העקב של אכילס אמנם גרם למותו, אבל הנציח את אכילס לדורות. כך נכתב בדיון על הוראת לשון: "עקב אכילס של התלמידים במשימות השחבור הוא הבלבול בין משפט מורכב למשפט מאוחה". צודקים. מדי יום גם נפתחת איזו ‘תיבת פנדורה’, בדרך כלל היא נסגרת מיד. טומי לפיד המנוח המציא בימי הזקנה העליזים שלו ביטוי נאה: ‘תסמונת אנדרומדה", בו הוא מתייחס בלגלוג לחבריו הפנסיונרים חסרי התעסוקה, המספרים בהתלהבות שהם צועדים כל יום לסלע אנדרומדה בחוף תל אביב וחזרה.

המיתולוגיה נוכחת מאוד בשמות אנשים, מקומות ומוצרים. באשר לשמות פרטיים הם בדרך כלל של נשים. למרבית השמות של נשים בישראל שנלקחו מהמיתולוגיה יש אופי לועזי, ובדרך כלל מדובר בנשים שלא נולדו בארץ כמו לידיה, פורטונה, הלנה ולאריסה, ראיה לכך ששמות מהמיתולוגיה התפזרו לכל התפוצות, מסלוניקי ועד מוסקבה. שני שמות מיתולוגיים שניתנו לצבריות הם גאיה, היא אלת האדמה, הנפוץ בעשורים האחרונים, ומאיה הוותיק, על שם בתו של הטיטן אטלס. לגאיה צלצול ניו אייג'י והיא גם שם של להקת פופ. למאיה צלצול סלבי. השם הוענק לבנות רבות בידי הורים סוציאליסטיים לכבוד האחד במאי, ובגירסת עדכון מיה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

מוסדות ובתי עסק שונים קראו לעצמם בשמות מן המיתולוגיה. בית הקולנוע המנוח אוריון, המסעדות היווניות אולימפיה ואולימפוס, וכתב העת לשירה הליקון, על שם הר יווני שבו בילו המוזות. אתר היכרויות ברשת נקרא קופידון, ואפרודיטה היא רשת להלבשה תחתונה. לפני כמה שנים התקיים מסע פרסום לנקטר, מין מיץ המנסה באמצעות השם לשכנע אותנו שמדובר במשקה האלים. ציבור השותים לא השתכנע.

לצד המונחים הרבים האלה ואחרים רוויה השפה העברית מילים בינלאומיות שיצאו מזמן לעצמאות מן המקור המיתולוגי שלהן, ומוכרות כאבני היסוד של שפות רבות כל כך. רשימה חלקית: אוקיינוס, אטלס, אירופה, דרקון, היגיינה, היפנוזה, הרמוניה, וולקן, כריזמה, לירי, מטמורפוזה, מיסטי, פאן, פוביה, סטיכי, סטירה, פסיכי, ארוס. נראה שמיתוסים, בעיקר אלה היווניים, לא מתים. הם ממשיכים לחיות בשפה, גם בעברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

מדי פעם צצה הטענה ש"העברית היא אם כל הלשונות". הטענה הזו נסמכת על האמונה התמה והנחושה שסיפורי המקרא, כולל קורות אדם הראשון, נוח וממשיכיו אינם מיתוסים אלא תיעוד היסטורי. במסגרת האמונה הזו גם סיפור מגדל בבל היה וגם נברא, ומכאן שבימי קדם שלטה שפה אחת בעולם, עברית כמובן, ולאחר מגדל בבל השפות 'נבללו', העברית התפזרה בגירסאות שונות ברחבי העולם, וכל השפות עלי אדמות הן צאצאיה החוקיים.

לאמונה הזו, למותר לציין, אין ידיים ורגליים לא במדע הלשון, לא בידע המצטבר שלנו על התפתחות השפות, לא בהיגיון הפשוט, וכמו שאומרת הפרסומת: לא. פשוט לא. אלא שלצד האמונה לקחו על עצמם כמה אנשים חרוצים להוכיח את תקפותה באמצעים שהם מגדירים מדעיים. ההוכחה לכאורה נשענת רובה ככולה על דמיון בין מילים עבריות למילים משפות שונות. דמיון בין מילים הוא תופעה מוכרת ונפוצה. מילים משפות שונות דומות זו לזו כמעט תמיד – במקרה. כדי להוכיח קשר של ממש בין מילים דומות ואפילו זהות יש להציג מסלול סביר של השפעה. ברור לכל שהדמיון ולמעשה הזהות בין 'סנדל' ו'בסיס', הקיימות גם בעברית וגם באנגלית, אינו מקרי, אלא נובע מההשפעה היוונית הישירה על העברית בתקופת הכיבוש היווני, ועל האנגלית כשפה הודו-אירופית. ברור לכל שהדמיון בין מילים בעברית ובערבית השמיות אינו מקרי. ידוע על פי המחקר שהמילה העברית קָנֶה והמילה האנגלית cane דומות כי מקור שתיהן באכדית. הגמל העברי והגמל האירופי מקורם בגמל השמי הקדום. 'יין' העברית לצד wine האנגלי ומילים דומות בשפות רבות מקורן בהודית עתיקה.

אף אחת מהדוגמאות האלה אינה מצביעה על השפעתה של העברית. על השפעה זו נכתב כאן לאחרונה, אך היא מאוחרת הרבה יותר ומוגבלת למדי. ובכל זאת נכתבו טקסטים שלמים כדי להוכיח שהעברית היא אם השפות. בשנת 1989 פירסם יצחק מוסזון עבודה מקיפה ובה הביא דוגמאות רבות של דמיון בין מילים עבריות רבות מן המקרא  למילים בלשונות אחרות. המחקר זכה ללא מעט אוהדים, אף כי פחות מאלה המאמינים שכדור הארץ שטוח. אחת מהן כתבה לי: "העובדה שעשרות אלפי מילים בכל שפות העולם דומות יותר מדי לעברית מצריכה להתייחס לטענה הזאת ברצינות. לדוגמא: יגון ו-agony;  לבן ו-albino; נושן ו-ancient; עתיק ו-antique. האות השמינית חי"ת והספרה eight;  עין ו-eye;  פירות ו-fruit; גרעין ו-grain; חלול ו-hollow; ידיעה ו-idea; ילד ו-lad, שומר העברי וסמוראי היפני, ועוד". אוהד נוסף נחרץ יותר: "היכול להיות ויכוח כי earth בא מהמילה ארץ? הדוגמאות ממש זועקות לשמים!  theoria מהמילה תורה. chaise  (בצרפתית כסא) מהמלה כס. table (שולחן) מהמלה טבלה, ועוד אלפי דוגמאות של מונחים ומושגים בסיסיים".

מאמין נוסף מרחיב את תחולת ממצאיו של מוסזון למקומות נידחים: "מוסזון מצא שחלק מהמילים העבריות חדרו לאנגלית דרך שפה אמצעית כגון להגים אינדיאניים, שפת ילידי הוואי, צרפתית ועוד. גינזה, רובע העסקים במרכז טוקיו,  מקורו בגנזך, שפירושו אוצר המלך בעברית הקדומה. סקאנק הבואש מקורו במילה האינדיאנית צחנח, שיבוש של צחנה. לוייתן הוא leviathan. דורמיר הצרפתית, לישון, מקורה בשורש רד"ם העברי. ועוד: source הוא שורש, camel הוא גמל, aura היא אורה, side הוא צד, wine הוא יין ומקורו עברי,   evilהוא אוויל (במובן רע, רוע), suffix הוא סוף". באבוריג'ינית, מוסיף המאמין הנלהב בעקבות מוסזון, שפת ילידי אוסטרליה, דורוכו פירושה דרך. "האבוריג'ינים היו מנותקים דורות רבים משאר המין האנושי, ואין הסבר מדעי טבעי כיצד חדרו לשפתם מילים בעברית אלא אם כן נקבל שהעברית היא אם הלשונות, ובשפה זו דיברו בזמן הקדום של העולם, אך בגלל חוצפתם של בוני מגדל בבל כלפי ה', ה' בלל את שפתם, והפיצם בכל העולם. שפות היסוד של בוני מגדל בבל היו כולן פשוט שיבושים של העברית".

מוסזון, מוסיף הכותב, "מסיק שהעברית היא מדע מדויק", וכל מילה מבטאת רעיון, ואינה אוסף מקרי של הגאים כמו שבשפות אחרות. למשל, 'כלב' שווה 'כולו לב'. על פני הכלב יותר מאשר חיות אחרות ניתן לראות באופן בולט האם הוא שמח, עצוב, רגוע או כועס".

ספר נוסף בכיוון דומה הוא "שפת כל הארץ", מאת עמנואל גרנצ'ז. שלא כמו ספרים קודמים בנושא שהצטיינו בדמיון פורה בלבד, גרנצ'ז מלווה את ממצאיו בעיון בספרי מחקר רבים, והוא נחרץ פחות. בכך מסתכמות המילים הטובות, וכל קשר בין עיוניו של גרנצ'ז לטקסט שהנפיק מקרי בהחלט. גרנצ'ז תוהה למשל על הקשר בין 'שורש' לבין source, או בין 'סגור' ל-secure. כך בין  'נוגה', שפירושה אור, לבין nox הלטינית שפירושה לילה.

הקוראים שנשבו בקסם התיאוריה, והחוקרים מטעם עצמם מוסזון, גרנצ'ז ואחרים, חייבים להחליט אם עמדתם נשענת על  הבלשנות ההיסטורית, או שהם מתייחסים אליה רק אם היא נוחה לאמונה הדתית. ערבוב השתיים אינו אפשרי. הדוגמאות שמביא מוסזון הן ממש מגדל בבל של עניינים לשוניים בלתי קשורים. חלק מהמילים העבריות הן תלמודיות ומקורן ביוונית. 'טבלה' התלמודית ו-table האנגלית אכן באו מאותו מקור לטיני-יווני: tabula. גמל ויין אכן מקבילות כאמור למילים בעברית, אבל העברית אינה מקורן. לוייתן העברית הגיעה לשפות אירופה באמצעות תרגומי התנ"ך.  fruit לעומת זאת התגלגלה מהפועל הלטיני frui, שפירושו ליהנות, בעוד 'פרי' קשור לשורש השמי הנפוץ פרה, הקשור להתרבות המינים בטבע, וממנו נגזרו גם 'פרו ורבו' ו'פריון'. idea  פירושה מחשבה ומקורה מיוונית: idein, לראות, שום קשר ל'ידיעה', מן השורש השמי העתיק יד"ע או וד"ע. 

מוסזון  מתעלם מהמבנים השונים של השפות. כך נו"ן במילה "אלבינו" היא חלק מסופית –ִינו, בעוד ב'לבן' מופיעה נ' שורשית. suffix נולדה מחיבור לטיני של שתי מילים: sub+figere, תַת+להדק, שום קשר ל'סוף'. antique  בנויה מ-ante (לפני)+הסיומת que, בעוד 'עתיק' נגזרת מהשורש השמי עת"ק וכאן ק' היא שורשית. והרשימה חלקית.   

גם חיבורי המשמעות המובאים בשמו של מוסזון רופפים מאוד בדרך כלל. 'אוויל' איננו רשע, ו-evil איננו שוטה. המילה האנגלית  agony (סבל) נולדה מהמילה היוונית agon שפירושה תחרות, בעוד 'יגון' העברית מתקשרת ל'וג'י' הערבית שפירושה כאב. על הקישור בין רובע גינזה שבטוקיו ל'גנזך' אין להכביר מילים. באותה מידה אפשר לומר ששמו של רובע הארלם בניו יורק נקבע במקרא, והוא רובע "הערלים", מפני שיש בו פשיעה רבה. האבוריג'ינים ישמחו לדעת שבזכות מילה אחת באחת מעשרות השפות שלהם הדומה במקצת למילה עברית הם זכו לתואר צאצאי בוני מגדל בבל.  ובאשר לכלב, סופרי המקרא אהבו כלבים הרבה פחות מאשר מר מוסזון, והוא נחשב בדרך כלל יצור נקלה ובזוי. בכל מקרה בעניין 'כולו לב' מדובר במדרש לשון מפותל ולא ב'עובדה מדעית'. הטענה שהעברית היא 'מדע מדויק' (כלומר, מין פיזיקה או מתמטיקה לשונית-תאולוגית) לעומת יתר השפות היא כבר קשקוש מוחלט.

אין רע באמונות, גם אם הן חסרות כל בסיס עובדתי. זה טיבה של אמונה. יש רע במניפולציה של העובדות ושל התהליך המדעי בשירות האמונה. המניפולציה האמונית-פסאודו מדעית של שוחרי העברית כאם כל השפות נמצאת במקום הרע הזה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

השפה העברית עמדה וממשיכה לעמוד בקשר מתמיד עם שפות העולם. היא הגיחה מתוך משפחת השפות השמיות בשלב מאוחר יחסית, וספגה במשך חייה הארוכים השפעות משפות רבות: מילים, ביטויים, משמעויות חדשות. קיבלה וקיבלה וקיבלה, אבל מה נתנה העברית לשפות העולם? התשובה מורכבת. מצד אחד, לא הרבה. מצד שני, לא מעט.

ולמען הסר ספק: לא, העברית איננה "אם כל השפות". היא איננה "השפה בה דיבר אלוהים", או אדם הראשון, או שפת בוני מגדל בבל. היא איננה השפה הראשונה בעולם, ומבחינת התפתחות הלשונות היא נחשבת שפה בלתי חשובה. הניסיונות של מאמינים תמימים המתחזים לאנשי מדע להוכיח שכל המילים בעולם מגיעות מן העברית נשענים על משאלת לב וראיות מופרכות, לעתים משעשעות, לעתים מקוממות. כדי להבין את השפעת העברית חשוב אם כן לשמור על צניעות, ורצוי מאוד להסתמך על המחקרים הרבים שנעשו בתחום היחסים בין שפות על ידי גדולי הבלשנים ההיסטוריים.

שפה אינה רק אוצר מילים, אבל התרומה העיקרית של העברית לשפות העולם היא של מילים בודדות שפעפעו לשפות שונות שהיה אתן מגע. אוצר המילים הזה מתרכז בכמה קטגוריות:

• מילים מהמסורת היהודית, ובעיקר מן התנ"ך, שהגיעו לשפות העולם בעיקר דרך תרגומי התנ"ך.

• מילים שחדרו לשפת הדיבור, לסלנג של חברות וקבוצות שונות, ובעיקר לשפות גנבים  ברחבי הגלובוס.

• מילים שנקלטו במאה העשרים מהשפה הישראלית החדשה.

באילו שפות מדובר? רשימה חלקית: אנגלית, גרמנית, הולנדית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, ערבית, רומנית, הונגרית, רוסית, אמהרית, טיגרינית, וגם שפות אמריקניות-קריאוליות ושפות פולינזיות. לא הכנסתי לרשימה את שפות היהודים כמו יידיש, לדינו ויהודית-מרוקאית, הכוללות מילים עבריות כחלק מזהותן הלשונית. לא פעם הן מתווכות בין העברית לבין יתר השפות. השפעה עכשווית רחבה היא הנוכחות של העברית בשפת הערבים בישראל. למעוניינים מומלץ הספר "ואללה בסדר", המספר על התופעה, שנכתב על ידי עבד רחמן מרעי, ונערך בידי החתום מעלה. עניין מרכזי אחר שאינו נכלל ברשימה הם שמות פרטיים בתרבויות העולם שמקורם בתנ"ך.

מילים מן התנ"ך נקלטו בשפות העולם באמצעות תרגום לשפות השונות. המתרגמים שמרו במקרים אלה על המילים המקוריות, ואלה שימשו ללימוד ולתפילה. הגורם הוותיק בקבוצה זו הם התרגומים של התנ"ך ללטינית. המילים המובילות, הנפוצות מאוד בתפילות נוצריות, הן מתהילים: 'הללויה' ו'אמן'. לצידן גלשו לשפות השונות באמצעות התרגום מילים מן המיתוס המקראי-יהודי ומעולם הפולחן: יהוה בהגייה המקובלת בנצרות על פי ניקוד המילה (Jehovah), משיח, גיהינום, שרפים ותרפים, כרובים וקורבן.  כמו כן הועתקו כמות שהן  מילים מרכזיות פחות, כמו הראל, כדכוד ובורית. גם צמד המילים 'תוהו ובוהו' מצא את מקומו בתרגומים ובמילונים, כמו בגרמנית, צרפתית ואנגלית.

המילה הנפוצה ביותר מעברית בשפות העולם היא שבת. היא מופיעה בגירסאות שונות בעשרות שפות. ביניהן איטלקית, אנגלית, ארמנית, ספרדית, רומנית, ערבית, טיגרינית ועוד. בחלק מהשפות היא משמשת במשמעות יום החופשה השבועי או יום חופש בכלל. המילה השנייה הנפוצה מאוד היא גלגול של 'יהודי', שממנו הגיעו לשפות העולם Jude הגרמנית, Jew האנגלית, יַהוד הערבית וכינוי הזלזול הסלבי ז'יד. הביטוי Judas הפך שם נרדף לבוגד בעקבות יהודה איש קריות. גם מילים הנקשרות ל'עברי' ו'עברית' נקלטו בשפות רבות, ביניהן שמה של השפה: Hebrew.

בשפה האיטלקית נוכחות רבה למילים עבריות, לעתים בהתאמה לצורות מקובלות בשפה זו. כך נקראו הכרובים והשרפים cherubino ו-serafino. המילון האיטלקי התעשר במילים נוספות שמקורן בסיפורי המקרא והתלמוד. המילה התלמודית 'רבי' נקלטה במטבע הלשון far l’ave rabbi, לחלות את פני הרב, ומכאן שם העצם averabbo שפירושו חנופה. caino  פירושה באיטלקית רשע ומקולל, בעקבות קין המקראי, matusalemm הוא באיטלקית אדם זקן מאוד, על פי מתושלח, שגם הפך סמל לזקנה מופלגת בשפות נוספות. bacucco הוא אדם ההופך שוטה ככל שהוא מזדקן, בעקבות שמו של הנביא חבקוק. גם 'טלית', 'תלמוד' ואפילו הסימן 'שווא' מצאו דרכם לאיטלקית. המילה angelo, מלאך אלוהים, הרחיבה את משמעותה בעקבות העברית המקראית לשליח. ברוסית זכתה המילה 'תלמוד' למשמעות חדשה: ספר גדול וכבד.

השפה האנגלית שאבה כ-120 מילים עבריות מן המקרא למילונה. חלקן הן המילים הלטיניות לעיל, וכך גם שטן,  יוֹבֵל (jubilee), תופת ומוהל. העברית של ימי הביניים תרמה לשפות רבות את המילה קבלה, ואת נטיותיה, כגון 'קבליסטי'. מילה שהתאזרחה בכמה שפות היא 'הושענה', הנכתבת hosanna, ומשמשת להאדרת שם האל. השימוש הפולחני בה הוא מן התלמוד, ממסורת חיבוט הערבות, בעקבות הפסוק מתהילים "אנא ה' הושיעה נא". שפות העולם קלטו מן המקרא חיות מיתולוגיות כמו בהמות ולווייתן. האחרונה  שימשה השראה ליצירה המרכזית של הפילוסוף האנגלי תומס הובס. השפה ההונגרית, הרחוקה מרוב שפות אירופה, קלטה גם היא לא מעט מילים עבריות, בעיקר לאחר ההגירה הגדולה של יהודים אליה מארצות השלטון העותומני במאה ה-19. כך התעשר המילון ההונגרי במילים כמו כשר, טריפה, גלות, גוי, ציצית, פאות וסוכות. רוב המילים האלה, יש לומר, שימשו בהקשר היהודי ולא זכו למשמעות כל-הונגרית.

בין העברית לבין הספרדית לדורותיה התקיימה מערכת יחסים מורכבת. מילים רבות הגיעו כצפוי מתרגומי המקרא. חלקן זכו למשמעות מטפורית, המרחיבה את השם הפרטי. 'ירמיה' משמש בספרדית בהוראת מקונן, ומכאן המילה jeremiada, בכיינות, תלונה מתמשכת. 'בנימין' – במשמעות הבן הצעיר, 'יהודה' – בוגד.  'עדן' משמשת בספרדית דווקא במשמעות מקום ששורר בו אי סדר. שימוש ייחודי במילים עבריות התפתח בספרד עם השלטון הנוצרי המדכא. מצד אחד הוא שירת את השיח הפנים-יהודי שנאבק בתביעה להמרה. בטקסטים בספרדית שנותרו מהתקופה שילבו היהודים מילים המייצגות את התנגדותם להמרה, כמו משומד, שטן, טומאה, והביטוי מאוּס בר-הנידה. האינקוויזיציה שלחה מלשנים לבלוש אחרי מילים יהודיות הנשמעות בפומבי כדי לאתר יהודים השומרים בסתר על דתם וציידה אותם בידע מילוני עברי בסיסי. בספרות האינקוויזיציה נזכרות מילים כמו צדקה, סידור, גזירה וספר. השלטונות העלו מופעים אנטישמיים סטיריים, ובהם שורבבו מילים עבריות כמו צדיקים, מילה, פסוקים ועוד.

יש קושי מסוים לקבוע אלו מילים עבריות נשאלו לערבית, עקב הדמיון והקרבה בין השפות. עם זאת יש לא מעט מילים ערביות שנכנסו לקוראן ומקורן עברי, חלקן בתיווך הארמית. בקוראן אנו מוצאים את המילים תורה, תיבה, גיהינום (בהגייה ג'הנם), חברים, שכינה ומלכות. בשלב מאוחר יותר נכנסו מילים נוספות. הדעה הרווחת היא שהפועל דרש (הערבית דַרַס) במשמעות הלימוד מקורו בעברית, ומכאן מַדְרָסָה: מקום לימוד. גם המילה דרום – אל-דָארוּם – מקורה עברי. המילה הערבית מַמְזִיר המתייחסת לצאצאי נישואין לא לגיטימיים מקורה עברי.  שפות אתיופיה, שגם הן שמיות במקורן, שאבו מילים עבריות רבות בתיווך האתיופית העתיקה, הגעז. ביניהן מילים נפוצות כגון מלאך ומשיח, ולצידן מילים נפוצות פחות בשפות העולם כמו מזמור, טעות, שְאוֹל ואחרות.

ברשימה הבאה – על מילים בעברית שנדדו לשפות העולם באמצעות הסלנג ומדינת ישראל הצעירה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »