Posted in רוביק רוזנטל, tagged א גרויסה מציאה, גוואלד, גרייז, וואס, וואס ברענט, וואס הרצאך, יידיש, סלנג, פרווה, שיכור כלוט, שמשון המסכן on אוקטובר 10, 2019|
9 Comments »
ברשימה הקודמת נפגשנו בתרומה המרשימה של היידיש לסלנג הישראלי. חלק לא קטן מהתרומה הזו עובר תהליך התיישנות מזורז, בעיקר מפני שהיידיש אינה נוכחת כמעט במרחב הישראלי, בניגוד לערבית ולאנגלית. לצד זה יש תרומה יציבה ומרכזית לקבוצת הביטויים המתורגמים, תרגומי השאילה או תרגומי הבבואה. מאחר שהם ביטויים עבריים, התיישנות היידיש לא חלה עליהם. ב"מילון הצירופים" של עבדכם כ-2500 ביטויים עבריים שיש להם מקבילה ביידיש. רבים מהם קיימים גם בשפות אחרות, אבל היידיש היא הסוכן הטבעי שלהם במעבר לעברית. ברשימה הזו יובאו דוגמאות לביטויים שמקורם ביידיש ללא השפעה נוספת, כלומר: נולדו ביידיש ומתוך ההווי המיוחד של הקהילות היהודיות.
יידיש היא שפת דיבור יומיומית, והעברית זרועה ביטויי שיחה מיידיש. מה נשמע? וואָס הֶרְצָאך. מה בוער? וואָס ברענט, ביטוי הקיים גם בגרמנית ובצרפתית. משפטי 'וואָס' ייצרו את כינוי העתיק לאשכנזים: ווּסווּס. תגובה על 'בבקשה': אין בעד מה, ניטאָ פֿאַר וואָס. ולסיום שיחה: שנשמע בשורות טובות. כשמברכים אבל מבקשים לקלל אומרים על מישהו בעקבות יידיש: שיהיה בריא, שיהיה לו לבריאות, ובפועל מאחלים לו מחלות משונות.
יידיש העניקה לאוצר הפתגם היהודי משפטי חוכמת חיים עממית. מה תעשה אם יורקים לך בפרצוף? אל תגיד שיורד גשם. בעל המאה – הוא בעל הדעה: דער וואָס האָט די מאה האָט די דעה. חוכמת היידיש והלדינו קובעת: נותנים לך? קח! ובהרחבה "נותנים לך, קח. מכים אותך, ברח". ביידיש אומרים גם: "נותנים לך, קח. לוקחים – צעק גוואלד!"
החכם העממי היידי חשדן מטבע בריתו. מציעים לך מוצר מושלם? הכלה יפה מדי, די כּלה איז צו שיין. מושכים אותך לעניין בעייתי: אל תכניס ראש בריא למיטה חולה. איש מקצוע או עסקן מתחיל את עבודתו בשירותך, זהירות: הוא מתגלח על הזקן שלך. אם יסתבך בבעיות הוא ימכור את האמא שלו. ואם תנסה להסתדר אתו, זה יעזור כמו כוסות רוח למת: העלפֿן ווי אַ טויטן באַנקעס.
יידיש היא שפה אירונית, והדבר מתבטא גם בניגון היידי המיוחד, המשלים את הטקסט. מישהו איים או התרברב? אז הוא אמר, האָט ער געזאָגט. פלוני מתחסד: הוא 'מגלגל עיניים כלפי שְמָיא'. פלמוני חושק בדבר מה שלא יוכל להשיג: יצאו לו העיניים. התייעצו עם האדם הלא נכון: מצאו את מי לשאול, געפֿינען וועמען צו פֿרעגן. מתלהבים ממישהו? ביידיש מרגיעים: הוא לא מציאה גדולה, ניט קיין גרויסע מציאה.
שתי דמויות מקראיות מככבות בביטויים אירוניים. על מי שטועה בכתיבה אומרים שהוא 'כותב נוח בשבע שגיאות': נח מיט זיבן גרײַזן. הוראת גרײַז היא גם זקן וגם שגיאה, ועל כן הובעה השערה כי במקורו עוסק הצירוף בשבעה זקנים או חכמים, בעקבות העובדה שנח היה שביעי ואחרון במניין מי שהגיעו על פי המקרא לזקנה מופלגת. 'שמשון המסכן' הוא כינוי אירוני לאדם או קבוצת אנשים הידועים בכוחם אך מתלוננים על חולשתם. ראש ממשלת ישראל לוי אשכול הציע למפקד חיל האוויר עזר ויצמן להציג את ישראל כמו 'שמשון הגיבער דער נעבכדיקר' כדרך להשיג מטוסי קרב.
בעברית יידישאית ביטויי דיכאון רבים. אחד הולך עם האף באדמה, ואחר נמצא עמוק באדמה: ליגן טיף אין דר'ערד, ובהרחבה: "שוכב באדמה ואופה כעכים". המטרידן עושה לך את המוות, הקשקשן רק עושה לך חור בראש. ועל המדוכא אומרים ביידיש ובלדינו שיש לו 'פרצוף של תשעה באב'. מצד שני, הביטוי 'חיים משוגעים' מקורו ביידיש: מאַכן אַ משוגענעם לעבן. עוגה משובחת היא 'עוגה מארץ העוגות', אַ קוכן פֿון קוכנלאַנד. הדפוס "דבר מארץ הדברים" בהוראה מעצימה מקובל ביידיש, למשל: אַ ייִד פֿון ייִדנלאַנד (יהודי מארץ היהודים).
אורח החיים היהודי מספק חומר רב למטבעות לשון ביידיש ולתרגומם לעברית. נאום או ספר 'ארוך כאורך הגלות': לאַנג ווי דער יידישער גלות. בודקים מישהו בקפדנות ובחשד: בודקים בציציות, בעקבות המנהג לבדוק מדי פעם את הציציות כדי לוודא שלא נקרעו ונפסלו. אדם או עניין חסרים עוקץ או עמדה ברורה? לא בשר ולא חלב, בעקבות ההפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב. באותו הקשר משמשת גם המילה היידית 'פרוֶוה'.
מטבע לשון מעניין הוא 'סיפור מההפטרה', עניין מטריד הכרוך בהתעסקות רבה ורוגז. הוא נטבע בעקבות 'אַ נאָמען פֿון דער הפֿטורה' (שם מההפטרה), המתייחס לשמות מוזרים שאינם מן החומש כמו אברהם ויצחק, אלא מנביאים וכתובים, כמו חבקוק ומלאכי.
גם ימי החג והמועד הותירו את רישומם בעולם הניבים היידישאים-עבריים. ראש וראשון הוא יום הכיפורים, שהוליד את תרנגול הכפרות. הביטוי 'הסתכל כתרנגול בבני אדם' מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין שקיצו קרב.
פסח הוליד את הביטוי החביב 'אומר את ההגדה וחושב על הכופתאות' על מי שעוסק לכאורה בעניינים שברוח, אך דעתו נתונה להנאות החומר. 'חכם של מה נשתנה' הוא חכם לכאורה, הנוטה לשאול שאלות סרק. הביטוי 'חושך מצרים', אפלה מוחלטת, התגלגל מהמכה התשיעית, ויש לו מקבילה גרמנית. ומה אומרים ביידיש ובלדינו כשדבר מה לא מסתדר? לא כל יום פורים.
בביטוים יידיים רבים מבצבץ הקשר מקראי. הניב 'יצא לו מהאף' מקורו אמנם בספר במדבר על אכילת בשר: "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא", אבל הוא חזר לעברית בתיווך יידיש: ס'גייט אים שוין פֿון דער נאָז/האַלדז (יצא לו כבר מן האף/מן הגרון). מי ששקע בשכרות עמוקה הוא 'שיכור כלוט', שיכּור ווי לוט, בעקבות הסיפור המקראי על לוט שהשתכר עד כדי כך, שלא הרגיש ששכב עם בנותיו. האיחול בימי הולדת 'עד מאה ועשרים' מקורו ביידיש. הוא התקדש בעקבות המקרא, שם נכתב כי זה היה מניין שנות חייו של אדם הראשון, ומניין שנות חייו של משה רבנו.
לצד התנ"ך יש גם ללשון חכמים השפעה על ניבים יידישאיים שהתנחלו בעברית. 'אַל תקשקש בקומקום', האַק ניט קיין טשײַניק, מזכיר את הביטוי הארמי-תלמודי הידוע 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא'. על מי שמתקשה למצוא בן זוג אומרים ביידיש ובעוד שפות יהודים 'לכל סיר יש מכסה'. הביטוי זכה להשראה ממדרש בראשית רבא, המתייחס לפסוק הראשון במקרא: "תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הילל, על בריית שמים וארץ, אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה (כסיר וכמכסה)".
ולסיום, כמה ביטויים שנוצרו מתוך סיפורים בפולקלור היהודי. האמרה 'על ראש הגנב בוער הכובע', אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל, מבוססת על סיפור עם. אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. 'כָשֵר אבל מסריח' מבוסס על בדיחה יהודית. אשה באה לרב ואומרת לו שהכניסה את חיתולי התינוק בטעות למרק במקום למים, ושאלה האם המרק כשר. תשובת הרב היא: "כשר, אבל מסריח." הביטוי 'לָרַבִּי מותר', דער רבי מעג, מבוסס על סיפור פולקלור. באו בשבת ושאלו את הרבי, אם מותר להוציא פרה שנפלה לתוך בור. הרבי אסר זאת, אך כששמע שהפרה היא שלו, מיד מצא היתר. מסקנה: לאנשי שררה מותר מה שאסור לאנשים הפשוטים. העיירה היהודית, גרסת ישראל שנות האלפיים.
Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged א גרויסה מציאה, א מאיסה, א מחייה, א קיצר, או-טו-טו, אובר חוכם, אוי א-ברוך, אוי ווי, אוי וייזמיר, אזוי, אט-אט, איך מיין, אינגלה, אפצלוכס, בובה מאיסס, גורנישט, געוואלד, חכמה, חמיין, טאטע, יידיש, לחרופ, לפרגן, מויחל טויבס, ממזר, משפוחה, נאשן, נו, סלנג, עברית, עייצס, עמך, עמך ישראל, עפעס, פארגינען, פקלה, צורעס, קאקט, קוטר, קיצקץ, קרכץ, שוויגר, שכוייח, תכלס on ספטמבר 22, 2019|
17 Comments »
העברית החדשה ומנהיגיה נלחמו ביידיש. היא סימלה בעיניהם את הגלות, את היישוב הישן בארץ ישראל, את יהדות מזרח אירופה שממנה רצו לברוח. אבל זה היה ירי בתוך נגמ"ש הנפש היהודית האשכנזית. רוב העולים לארץ דיברו יידיש בילדותם, והמשיכו לדבר יידיש בביתם בתל אביב ובחיפה ואפילו בקיבוצים. המרחב הציבורי הקיא את היידיש, אבל השפה האירונית-ממזרית הזו, בת אלף השנים, חזרה דרך החלון לאחר שנזרקה דרך הדלת.
החזרה אל העברית המדוברת התבצעה באופן ספונטני ובכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא מה שקרוי 'שאילה ישירה'. מילים וביטויים ביידיש שחדרו לסלנג הישראלי, חלקם התיישנו וחלקם שרדו את משוכת דורות הילידים שלא שמעו יידיש מימיהם. הערוץ השני הוא ביטויים ומטבעות לשון ביידיש שתורגמו לעברית תרגום טבעי, מה שקרוי 'תרגום שאילה'.
היידיש היא שפה הודו-אירופית, המבוססת על שילוב בין הגרמנית העתיקה לשפות הסלאביות. עם זאת נטמעו בה לאורך הדורות מילים רבות בעברית. הטמיעה הותירה בהן שני סימנים: ההגייה האשכנזית, השונה מאוד מההגייה הספרדית המקובלת בישראל, והמשמעות האירונית-עממית, תוצר של חיי קהילות סגורות, שבהן כולם מכירים את כולם. כך למשל, המילה העתיקה 'חכמה' היא ביידיש חוֹכְמֶה, במלעיל, ופירושה אמירה מתחכמת. 'עייצֶס' הן עצות סרק, 'עמך', קיצור של 'עמך ישראל', מתייחס להמון הפשוט. חברָה ביידיש היא חברֶה, ובסלנג המקומי – קבוצה קרובה או חבורה. הממזר, במלעיל, משודרג מילד לא חוקי דחוי לגבר ערמומי. מילה המציפה את הסלנג הישראלי של שנות האלפיים היא תַכְלֶס, שאינה אלא המילה המקראית העתיקה תכלית, אבל היא אינה עוסקת בתכלית הקיום אלא בצרכים הבסיסיים של החיים: מה התכלס? מה יצא לנו מזה? וכשקהל דתי מברך אמן או מרצה ב'שְכֹויֶיח', זו אינה אמירה 'עדיף לשכוח אותך', אלא מחמאה עברית: יישר כוח. גם 'לעשות אפצלוכס', ביטוי שהתיישן, מכיל מילה עברית: אויף צו להכעיס.
ההעברה לעברית מאפשרת גם יצירת שורשים חדשים מיידיש ומהם פעלים. כאן לפעלים מאנגלית ומערבית יש תפוצה רחבה, אבל יש גם מיידיש. בראשם עומד הפועל 'לחרופ', לישון שינה עמוקה, על פי כראָפּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, הוליד את 'לקטר'. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַשן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים יידישאים הוא הפועל 'לפרגן', לעודד הצלחה של הזולת. ביידיש אומרים פֿאַרגינען, להסתכל בעין טובה.
אחת הקטגוריות החשובות בשפת הדיבור היא מה שקרוי 'קשרים ריקים'. גם כאן מציעה היידיש מאגר מרשים. בראשם 'עפּעס', שכיכב בעבר ופירושו ביידיש 'משהו', ואחריו 'נו', אותה מילה קצרצרה ורבת שימושים, מזירוז ועד נזיפה, היסוס וספקנות. גם 'אזוי' שלטה בעבר, וכן 'אָ קִיצֶר', שלה צאצא עכשווי: בקיצקץ. בין החרדים מקובל מאוד הקשר חְמֵיין, קיצור של 'איך מיין', אני סבור. ומהיכן הגיע 'או-טו-טו'? ביידיש אָט (מבטאים אוט) פירושה הִנֵה, ובהכפלה: אָט-אָט (הנה הנה).
היידיש היא שפת האנחות, שלהן שם מטרייה: קרֶכְץ, שפירושה אנחה. הרבה אנחות ביידיש, ואין להן מתחרים: אוֹי ווֵי. אוֹי ווַיזְמִיר. אוי אַ-ברוך. איזה צורעס (צרות). מאיר אריאל שר: "שיקשט את מצפוני / עת אני בקאקט". בקאקט, מחורבן, מזכיר, מה לעשות, את קקי וקאקֶר. כל יהודי נושא אתו 'פֶּקָלֶה', חבילה מטפורית של צרות. הקרכץ המוביל הוא קריאת השבר 'געוואלד', שפירושה ביידיש: אלימות. הפוליטיקה הישראלית אימצה אותה במה שקרוי 'קמפיין גוואלד', שהתגלה כיעיל ביותר. ויש גם אנחת הנאה מנצחת: אָ מְחָייֶה.
היידיש היא כאמור שפה רוויה אירוני, על גבול הסרקזם. על דבר מה שמתגאים בו מגיבים בביטוי חצי עברי 'אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה'. על אירוע מופרך מצקצקים 'אָ מָאיְסֶה', ואם כבר אז 'בּוֹבֶּה מָאיְסֶס', מעשיות סבא, ביטוי שיש לו היסטוריה עתיקה. רופאים קובעים דיאגנוזה של מתחזה שהגיע לחדר מיון באותיות הלטיניות ג'י אם ג'י, ראשי תיבות: גוּרְנִישְׁט מִיט גוּרְנִישְׁט, כלום עם כלום. על הצעה מעליבה מגיסים בביטוי שכולו עברית אשכנזית: 'מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס', מוחל טובֿות. ספינת הדגל של הזלזול היידישאי היא הקידומת 'שְׁמ', הנדבקת לכל מילה או שם. "נדבר על טקטיקות ועל שמקטיקות" אמר המאמן רן בן שמעון. "הדתה שמדתה", אמר נפתלי בנט.
לב הקהילה היהודית הוא המשפחה, ובאשכנזית: מִשְׁפּוּחֶה. הילד החמוד הוא אינגָלֶה, טאטע הוא האבא וגם כינוי לאב הגדול, אלוהים. טאטעלע ומאמעלע, אבאל'ה ואמאל'ה, הם כינויי חיבה לילדים. הסיומת 'לע' משמשת תוספת חיבוב עברית מובילה: חביבלֶה, שהוא שילוב ערבית ויידיש, דנהלֶה אכול את הבננהלֶה. אָ מְזִינִיק הוא בן זקונים, שְׁוִויגֶר הוא החותן או החותנת.
יידיש היא ללא עוררין מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, שחלקן מככבות עד היום. העקשן הוא אוֹקס (שור), הטיפש בּוֹק (תיש). המתבכיין הוא כאמור קוּטֶר (חתול זכר). אדם גס רוח הוא שטיק בְּהֵיימֶה (חתיכת בהמה), והאלים – וִילְדֶה חָיֶה (חיה פראית). הקשקשן הוא נודניק, הרברבן שוויצר. המתחכם הוא אוּבֶּר חוּכֶם, אדם הנוטה להתחכם ללא צורך. לרשעים מקציבה היידיש מבחר נאה: דרֶק (חרא במחילה), קאקֶר שנזכר לעיל, חוֹלֵירָה (המחלה שקטלה מיליונים), קנָאקר, שמֶגֶגֶה.
כל התכונות שליליות? כמעט כולן, אבל עם קריצה יהודית: הבן אדם הוא א שטיק נביילה, אבל פון אונזערער, משלנו. החפיפניק (מערבית) הישראלי נתמך על ידי החאפֶּר, הפרטצ'ניק והמאכרים למיניהם. אנשים מזולזלים ופחותי ערך ייקראו ביידיש ישראלית יוֹצמָך, לֵיימך (בעקבות התנ"ך אבל בתיווך היידיש), נֶבֶּך, קָליקר ושלימזל, שעל חולצתו שופך השלומיאל תה רותח. מי שקל לעבוד עליו הוא פְרָיֶיר, מילה שזכתה למעמד-על בשיח הישראלי. מעל כולם השילוש הקדוש: הצילייגר, הציפלויגֶנֶר והציקרוכֶנֶר. צילייגר היא סגי נהור, המשמעות המקורית: אדם חזק ומוכשר. לשם האיזון נתנה לנו היידיש את החֶבְרֶמָן ואת ה'מֶנְטְשׁ', אדם הגון ובוגר, מילולית: גבר, אדם.
יש גם עזרת נשים, והיא לא מחמיאה. עקרת בית קפדנית מדי היא בָּלֶבּוּסְטֶה, צעירונת קלת דעת היא צַצְקֶה או סתם 'מיידלה', מילה שהפכה למורשתו של הנשיא המנוח עזר וייצמן. ליברמן כינה את ראשות המפלגות בעבר 'ווַייבֶּרְס'. האשה המרושעת היא מָכָשֵׁיפֶה (מעברית) וקלפטֶע (מארמית: כלבתא). הפטפטנית היא קַצ'קֶה (אווזה), והאשה המופקרת קוּרבֶה – זונה. ומעל כולן, היַכנֶע והיֶנטֶע. אותו דבר? לא בהכרח. כל אשה יכולה להיות ינטע, אבל חולמת להיות יכנע: סופר ינטע.
עולם המזון הישראלי שזור במטבחי כל העולם, וגם המטבח היהודי לא טמן את לשונו בצלחת. יהודי טוב או סתם אורח לרגע במסעדה יהודית מתענג על בֶּבָּלָך (שעועית), גֶרְגָלָך (גרונות עוף), פופיקים (קורקבנים), קישקע (מעיים), גפילטע פיש, מרק קניידלאך או קרפלאך וטשולנט ליום חול. טובלים בחֵריין (חזרת, לא לערבב עם החריימה, הדג המרוקני), לוקחים שלוּק שנאפס, ומשמיעים גרֶפְּס לתיאבון.
בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקעס, שמונצעס, שמאטעס, מגהץ קקמייקה (עתיק יומין), מכרייקה חסרת שימוש, פַּנְטוֹפְלָך שיצאו משימוש. מעצורי החלון דמויי האדם בבתים תל אביביים של פעם קרויים מֶנְטְשָׁלֶך, אנשים קטנים. פעם לבשו כאן מכנסי דְרַיי פֶרְטֶל, מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָאטְקֶס, מכנסי ארוכים צמודים לגוף, וביידיש: תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקעס, הכותפות, שהפכו מותג גיל שלישי בתרבות התל אביבית.
עולם יידישאי ישראלי שלם מקופל בהווי הלשוני החרדי, שבו שימושי יידיש רבים שזר לא יבינם. אלה יטופלו בעתיד ברשימה נפרדת. וברשימה הבאה: על הים הגדול של ביטויים ומטבעות לשון שתורגמו מן השפה המתוקה-מרירה הזו, הדחויה והחצופה, היידיש.
Read Full Post »
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 