Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יעקב’

תרבות השמות הישראלית מצטיינת במגוון רחב של שמות פרטיים. ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הלכי הרוח, ההשקפות והציפיות של הישראלים לאורך הדורות. בין היתר מעידים חלק מן השמות הפרטיים על העדה של בעל השם, או של הוריו. לפעמים אלה שמות ישראליים כלליים, אבל הם מאפיינים באופן מובהק יותר עדה כלשהי, ולפעמים הם מזוהים ממש עם העדה.

קבוצה משמעותית היא שמות לועזיים שאותם משמרים בעדה. עד לפני זמן, כמעט לא ניתנו שמות כאלה לילדים שנולדו בארץ, אבל יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה החזירו את הנוהג הזה באופן חלקי. ככלל, שמות עבריים המאפיינים יוצאי עדות נמצאים במרחב שבין השמות הישראליים הגנריים, שהם רוב השמות, לבין שמות מסורתיים גנריים כמו משה, יעקב, שרה ורבקה, יוסף ודוד ועוד.

האם היו ליוצאי מרכז אירופה שמות ייחודיים? כאן יש להבחין בין השמות העבריים שניתנו לעולי גרמניה, שבדרך כלל תורגמו לעברית, לבין שמות בניהם הצברים. הנס הפך בדרך כלל לחנן, כמו שמו של אבי, שאותו העברנו גם לבני הבכור. סבי קורט נקרא בעברית גרשום. פריץ היה לפרץ. פנחס רוזן היה במקור פליקס. ארנסט היה לעיתים אלי, אלברט ואלפרד היו לאברהם, גיאורג לגיורא וסימון לשמעון. במקרים אלה, המעבר לעברית היה באמצעות הצליל הקרוב. אצל הנשים הייתה לוטה, שם נפוץ ולעתים קיצור של שרלוטה, ללאה. לעיתים השם תורגם לעברית: וולף הוא זאב, ליאו אריה, הירש צבי או נפתלי, בעקבות ברכת יעקב.

קבוצה גדולה וחשובה הם שמות עבריים שאומצו על-ידי תרבויות לא יהודיות, בעיקר בעקבות המקרא, והם נפוצים ביותר גם בין יהודים: רות ונעמי, דניאל ועמנואל, אברהם ודוד. כמה מהשמות האלה נפוצים גם בין יוצאי גרמניה, וגם בין בניהם: מיכאל, חנה, רות ועוד. במקרה זה יש לגרמנית יתרון, בהיותה שפה פונטית ששמרה כמעט במדויק על ההגייה המקורית. רות ולא רות' (נשמע רוס) האנגלי, מיכאל ולא מייקל, וכך גבריאל ודניאל, יוחנן, רחל וחנה, למרות הקושי בהגיית ח' ועוד.

מה המצב בעדות האחרות? כמה שמות סלאביים קנו אחיזה בין הישראלים, ואיבדו את המאפיין העדתי: מיה, אלכסנדר ועוד. ד"ר ויקטור חיון העוסק במורשת יהודי תוניסיה חקר את השמות הפרטיים שהעניקו יהודי תוניסיה לבניהם. חיון מספר שהשמות שניתנו בעבר לילדים היו יהודיים לכל דבר, אבל עם הזמן, הם התגלגלו לשמות בערבית-יהודית מרוקאית, שהם היום הרוב. לכל שם כזה נמצאה גם חלופה בצרפתית או באיטלקית. השם האירופי נסמך על המשמעות או על הצליל של אחד משמות המקור. טבלת שמות מדגמית מספרת על המשולש המרתק הזה:

שם עברי-יהודישם ערבי-יהודישם צרפתי/איטלקי
אהרוןאָרוּןהנרי
בנימיןבְּנִיני (שפירושו גם טוב)בנג'מין
אברהםבְּרָהָם, בַּרְמִלי, בָּאטוֹ ועודאלברט, בֶרטי, רוברט
ברוך, מבורךברָכָהבֶּני או בֶּנוּאי
יעקביעקוב, ז'קי, קיקי (קיצור בהשפעת הצרפתית)זַ'קוב
רחמיםרחמין; ח'מאיינוקלֶמֶנט

קבוצת שמות חשובה היא שמות שניתנו בתרבויות אלה נגד עין הרע. השם מחלוף, שאריה דרעי טרח להחזיר אותו לשמו הציבורי כשם אמצעי, פירושו 'המחליף', והוא ניתן לילד שאחיו מת בצעירותו לפני שנולד. מכאן גם שם המשפחה הנפוץ חלפון. השם הצרפתי המקביל הוא רֶנֶה, קיצור של הפועל renaitre, להיוולד מחדש. מסעוּד הוא בר מזל, והשמות המקבילים בצרפתית הם פליקס ופרוספר. מסעודה משדרות, עוד מותג מרוקאי, היא בעצם מזל, ושמה האיטלקי: פורטונה. יש גם שמות ילדים רבים שהם במקורם שמות דגים, רמז לתפקידו המרכזי של הדיג בחיי היהודים ובחייה של מרוקו.

קבוצה קטנה אבל מעניינת היא שמות כלל ישראליים שיש להם צליל מזרחי. הם נפוצים, אבל הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות במדינה שבה רבים כל כך באים מארצות המזרח. בולטים ביניהם יסמין, עדן ושירז אצל הבנות, עדן ועידן אצל הבנים. שמות אלה נדדו עם הזמן למאגר השמות הכלל ישראלי.

התימנים התאפיינו בשמות ייחודיים, רבים מהם בצליל מזרחי ובהשפעה ערבית, כמו יחיא, שהוא שם מוסלמי. כך גם רחמים וניסים. שמות כמו סעדיה וזכריה שהיו נפוצים בעבר בין התימנים אפשר למצוא דווקא אצל יוצאי ארצות הברית, שאימצו את השם מן המקרא בלי תיווך מזרחי.

אהרון גימאני חקר את השמות שנותנים בני עדתו, התימנים, לילדיהם בעשרים השנים האחרונות. בתקופה הזו היגרו תימנים לא מעטים לישראל או לארצות הברית ואירופה. גימאני סיפר שבשנות הארבעים ואילך, סביב הקמת מדינת ישראל ועליית יהודי תימן, הרבו התימנים בשמות המתייחסים לבשורת המדינה החדשה. בראש ובראשונה ניתנו השמות ציון וציונה, גואל, ינון, גאולה ועוד. השמות האלה חוזרים בקרב השמות שניתנו לילדים תימנים בשנות התשעים, סביב האפשרות לצאת מתימן, וגימאני מדווח על גם על ילדה בשם בשורה. קבוצה מעניינת של שמות ילדים תימנים מתארת את כיסופי ההגירה או את ההגירה עצמה. וכך אפשר למצוא ילדים תימנים ששמם אמריקה, אלמניה (גרמניה), לָנְדָן (לונדון), פְרַנְסָא (צרפת) וגם סוריה ולוביה. הילדה סוריה התעשתה, וכאשר היגרו הוריה לניו יורק שונה השם לשרית.

התימנים חובבים שמות של אישים ידועים, תופעה המזכירה את נטיית יהדות עירק לקרוא לילדיהם בשמות כמו הרצל, בלפור או ויצמן. גימאני גילה בקבוצת הילדים החדשים כמה ילדים בשם ציון, אבל הסתבר כעדות ההורים שהם נקראו על שם הזמר הישראלי הנערץ עליהם ציון גולן. ג'מיל שחדארי שעלה ארצה קרא לבנו בשם החריג יואל, על שם הרבי מסאטמר, האדמור יואל טייטלבוים. לבנו השני קרא נתניהו, אבל אחרי שהיגר לארצות הברית שינה את השם. ילד תימני אחר קרוי זלמן, על שם שליח שסייע ליהודי תימן בשם שניאור זלמן.

עם הזמן הולכת מגמה הפוכה ותופסת את מקומה. את השמות המייחדים יוצאי עדות שונות תפסו שמות שאינם רק כלל ישראליים, אלא בעלי צליל גלובלי: שרון, קרן, נטעלי, תום, בן ושון הם כמה דוגמאות מני רבות. כאלה אנחנו, היהודים, יש לנו מדינה משלנו, אבל מקל הנדודים מונח בבוידם, על כל צרה שלא תבוא.


Read Full Post »

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »