השפה העברית היא אחת, אבל יש לה היסטוריה עתיקה וחלו בה שינויים דרמטיים. בין היתר הם באים לידי ביטוי בשמות השונים שניתנו לשפה לאורך השנים.
יהודית. חוקרי העברית הקדומה מצאו שבארץ ישראל רווחו בימי יצירת המקרא לפחות שני דיאלקטים. ההבחנה המקובלת היא בין עברית דרומית יהודאית, העברית של אזור יהודה שירושלים במרכזו, הקרויה גם 'יהודית', לבין עברית ישראלית של הצפון, עבר הירדן והשומרון, הקרויה גם עברית גלילית. הסיפור המפורסם על מבחן השיבולת של בני אפרים מעיד אולי על דיאלקט נוסף או תת-דיאלקט ייחודי לבני אפרים. התנ"ך נכתב ברובו ביהודית, שהייתה גם שפת ספרות וגם שפה עממית. במאה השביעית לפני הספירה אומר אליקים בן חלקיה לרב-שקה: דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל־תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָֽה" (ישעיהו ל"ו, י"א). הם נושאים נשים שאינן מדברות יהודית, מתלונן נחמיה כמה מאות שנים אחר כך (פרק י"ג בספר נחמיה).
שפת כנען. בתנ"ך השפה היא אמצעי תקשורת ולא שפה קדושה בדרך מפורשת, פרט להופעה אחת שבה השפה נקראת "שפת כנען", בספר ישעיה (י"ט, י"ח): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת".
לשון עברית. 'עברית' כמונח טכני מופיעה לראשונה במגילות ים המלח. מכאן שהמונח 'עברית' ככינוי לשפה היה קיים גם בימי בית שני, ורק במקרה לא נכלל בתנ"ך. התואר 'עברי' ביחס לשפה מופיע גם בברית החדשה, ומתייחס למכלול הדיבור בארץ ישראל בשפה שמית כלשהי, בעיקר ארמית. שם התואר 'עברי' מופיע במקרא 34 פעמים, אבל לא כשמה של השפה. למקור השם כמה השערות. אחד: זהו אֶפּונים של 'עֵבֶר', נכדו הבכור של שם; השני: זהו מונח גיאוגרפי – עבר הנהר. השלישי קושר בין העברי לבין החבירו הנזכרים בתל עמרנה, אשר תקפו את ארץ ישראל באמצע האלף השני לפני הספירה. בלשון חכמים 'עברי' בהקשר הלשוני מתייחס לדיבור, לשון, כתב וכן בצירופים 'כתב עברית', 'לשון העברים', ומאוחר יותר 'לשון עברייה' בפיוטי אלחריזי. המונח המקובל היום, 'לשון עברית', מופיע לראשונה אצל רש"י.
לשון חכמים. לאחר גלות בבל השתלט על שפת בני הארץ הדיאלקט שכמעט לא נכנס לתנ"ך: הדיאלקט הגלילי או 'הישראלי'. על השפה הזאת השפיעה מאוד הארמית, אבל זו סוגלה לדרכי העברית ולא נודע כי באה אל קרבה. עליית עזרא ונחמיה ניסתה עדיין לשמור על גחלת שפת המקרא, הפעם משולבת בטקסטים ארמיים, אבל זו הייתה מלחמה אבודה. יהודית חדלה מלהיות שפת דיבור, והכול מדברים בעברית גלילית. היא גם התקבלה כשפת התרבות, ובה נכתבה המשנה, ספר שכולו עברית ונכתב בארץ ישראל. השם שניתן לה בדיעבד הוא 'לשון חכמים' או 'לשון חז"ל'. היא נחשפת גם במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן, ובמכתבי בר כוכבא הכתובים בלשון דיבורית-המונית. העלאת המשנה לכתובים מעידה על החשש של מנהיגי הציבור שהשפה לא תשרוד בסביבה שבה שלטת הארמית. בתקופה הזו נוצר טיפוס המכונה 'לועז בלשונו ויהודי בדתו'.
לשון הקודש. הביטוי 'לשון הקודש' העניק לעברית מעמד מקודש, וגם הטיל עליה מגבלות שבידלו אותה משפת הסביבה ובהמשך מלשונות היהודים. ההופעה הראשונה של המונח מופיעה במגילות קומראן, ושם היא נקשרת לפסוק בספר צפניה (ג, ט): "כִּֽי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָֽד". בתרגומי המקרא לארמית של הפסוק הראשון בסיפור מגדל בבל, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" מופיע הצירוף 'לישן קודשא'. המונח 'לשון הקודש' מופיע פעמים רבות במשנה ובתלמוד, גם בנוטריקון לה"ק. לעיתים הוא נועד להציג את שפת 'כתבי הקודש' כניגוד לשפת דיבור, וכנגדה עומדים 'לשון הדיוט', 'לשון סורסי' (ארמית), וכן 'לעז'. לצד לשון הקודש מופיעים גם הצירופים 'שפת הקודש' ו'לשון לוחות'.
עברית ימי ביניימית. לשון ימי הביניים לא הציגה מערכת לשונית עצמאית, אבל תרמה תרומה אדירה לחייה של העברית. הספרות והשירה צמחו בעיקר בספרד, בהשראת הפריחה של הספרות הערבית, וכן התפתחו סוגי כתב חדשים. לצד הטקסטים הדתיים משמשת העברית גם בתחומי העסקים והמנהל. היה בה עיסוק רב וחדשני בדקדוק. באיטליה של ימי הביניים צמחו כתבים בתחומי המדעים והרפואה, וזאת בהשפעה יוונית, שהייתה שפתם של היהודים בכמה תפוצות.
עברית משכילית. שלהי המאה ה-18 ולאורכה של המאה ה-19 הן שנות תנועת ההשכלה, הנצר היהודי של הנאורות. משה מנדלסון, מחולל ההשכלה היהודית, סבר שיש לשמור על העברית בתחומי הדת. ואולם, קבוצה לא גדולה של משכילים יהודיים פנתה אל שפת המקרא וחבריה אימצו אותה לצורך כתיבה פואטית, פרוזה והגות. ספרות ההשכלה מוגדרת כשפת מליצה ורבים בה יסודות מיושנים שלא שרדו.
עברית חסידית. לצד העברית הספרותית של המשכילים צמחה חלופה שזכתה לפחות יחסי ציבור: הסגנון הדיבורי-העממי של תנועת החסידות. האתוס העממי של החסידות יצר תרבות סיפור עממי בשפה הקרובה ללשון הדיבור, וכך יצר את החיבור הראשון של העברית לשפת דיבור חיה. באותה תקופה צמחה ספרות היידיש, וחלק מכותביה הפכו בשנות השמונים לכותבי עברית, כשהבולט בהם הוא מנדלה מוכר ספרים, שאף תרגם את כתבי עצמו מיידיש לעברית.
עברית חדשה. העברית המשכילית בישרה על שינוי בשימושיה ומעמדה של העברית, אבל השינוי הפך למהפכה באמצעות חזונו של בן יהודה, ומה שקרוי 'תחיית הלשון'. החזון נוסח על ידו בעשורים האחרונים של המאה ה-19, אבל החל להתממש בפועל בראשית המאה העשרים, עם העלייה השנייה. אנשי העלייה השנייה התעקשו על השלטת העברית במרחב הציבורי, אף כי שפתם הטבעית לא הייתה עברית. הם יצרו מערכת חינוך לתפארת ברחבי ארץ ישראל שבה למדו, שוב על פי חזונו של בן יהודה, עברית בעברית. מראשית המפעל ועד היום קרוי העידן הנוכחי בשפה 'העברית החדשה'.
עברית ישראלית. העברית החדשה לא קפאה על שמריה, ובהיותה לשון דיבור חיה החלה לעבור שינויים רבים. מי שעמד על המתח בין דימוי אידיאלי של העברית לבין מצבה בפועל היה חיים רוזן, שטבע בספרו "העברית שלנו" את המונח 'עברית ישראלית'. רוזן הצביע על שורה של עניינים שבהם הדובר הישראלי מתרחק מכללי השפה הסטנדרטית ויוצר סטנדרט חדש וקבוע. בלנק ניסה למצוא לשפה הזאת מגדיר בלשני ואחז במונח היווני 'קוֹינֶה', שפה שבה מדברים בני קבוצה, מדינה או אזור. הוא ראה בה תרכובת יסודות הבנויה על העברית הקלסית, השפעות זרות והתפתחות דוברים טבעית. בלנק אף עמד על היווצרות של דיאלקטים פנים-ישראליים, וקבע כי העברית הישראלית הלא מסומנת מעוצבת בתכונות אשכנזיות, ולצידה מתפתחת החלופה המסומנת, המזרחית. לתופעה זו קרא 'אירופאיזציה של העברית'.
פידג'ינית-קריאולית. כמה חוקרים טענו כנגד מעמדה האיתן של העברית הקלסית בעיצוב העברית החדשה, שמדובר בשפה חדשה. היו שהציעו לראות בעברית המשמשת בישראל שפת פידג'ין, שפת דיבור כאוטית, הלוקחת ממקורות שונים ומתקשה ליצור מערכת יציבה. המונח אכן מסביר תופעות שפה שצמחו בארץ ישראל במעבר המאות ה-19 והעשרים, הן אצל בני המושבות והן בערים המעורבות, אך תופעות אלה נעלמו כלעומת שבאו. הבלשן שלמה יזרעאל טען שהעברית המדוברת היא שלב מעל שפת הפידג'ין, הוא כינה אותה 'שפה קריאולית', שהיא שפת פידג'ין שיצרה מערכות דקדוק יציבות ועומדת לעצמה.
ישראלית. הבלשון פאול וקסלר הרחיק לכת וטען שהעברית היא שלוחה של שפות סלאביות, מעורבת ביידיש, ממומשת בצורנים עבריים, במילון עברי. גלעד צוקרמן זעזע בעקבותיו את אמות הסיפין כשהציע להמיר את 'עברית' ב'ישראלית'. ישראלית, אמר, היא שפה היברידית הניזונה ממקורות שונים, בעיקר יידיש, ואין לראות בה ממשיכה טבעית של העברית הקלסית.
התיאוריות המאתגרות זכו לביקורת רבה, חלקה בעלת אופי אידיאולוגי, אך ברובה היא נשענת על העובדות הלשוניות, המעידות שהעברית הקלסית הניחה יסודות מוצקים לעברית החדשה ומכאן גם העברית הישראלית. בלי הקשר הגורדי בין התקופות השונות אין כל דרך לספר את סיפורה של השפה המיוחדת הזאת, העברית שלנו.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 