Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שפות’

מדי פעם צצה הטענה ש"העברית היא אם כל הלשונות". הטענה הזו נסמכת על האמונה התמה והנחושה שסיפורי המקרא, כולל קורות אדם הראשון, נוח וממשיכיו אינם מיתוסים אלא תיעוד היסטורי. במסגרת האמונה הזו גם סיפור מגדל בבל היה וגם נברא, ומכאן שבימי קדם שלטה שפה אחת בעולם, עברית כמובן, ולאחר מגדל בבל השפות 'נבללו', העברית התפזרה בגירסאות שונות ברחבי העולם, וכל השפות עלי אדמות הן צאצאיה החוקיים.

לאמונה הזו, למותר לציין, אין ידיים ורגליים לא במדע הלשון, לא בידע המצטבר שלנו על התפתחות השפות, לא בהיגיון הפשוט, וכמו שאומרת הפרסומת: לא. פשוט לא. אלא שלצד האמונה לקחו על עצמם כמה אנשים חרוצים להוכיח את תקפותה באמצעים שהם מגדירים מדעיים. ההוכחה לכאורה נשענת רובה ככולה על דמיון בין מילים עבריות למילים משפות שונות. דמיון בין מילים הוא תופעה מוכרת ונפוצה. מילים משפות שונות דומות זו לזו כמעט תמיד – במקרה. כדי להוכיח קשר של ממש בין מילים דומות ואפילו זהות יש להציג מסלול סביר של השפעה. ברור לכל שהדמיון ולמעשה הזהות בין 'סנדל' ו'בסיס', הקיימות גם בעברית וגם באנגלית, אינו מקרי, אלא נובע מההשפעה היוונית הישירה על העברית בתקופת הכיבוש היווני, ועל האנגלית כשפה הודו-אירופית. ברור לכל שהדמיון בין מילים בעברית ובערבית השמיות אינו מקרי. ידוע על פי המחקר שהמילה העברית קָנֶה והמילה האנגלית cane דומות כי מקור שתיהן באכדית. הגמל העברי והגמל האירופי מקורם בגמל השמי הקדום. 'יין' העברית לצד wine האנגלי ומילים דומות בשפות רבות מקורן בהודית עתיקה.

אף אחת מהדוגמאות האלה אינה מצביעה על השפעתה של העברית. על השפעה זו נכתב כאן לאחרונה, אך היא מאוחרת הרבה יותר ומוגבלת למדי. ובכל זאת נכתבו טקסטים שלמים כדי להוכיח שהעברית היא אם השפות. בשנת 1989 פירסם יצחק מוסזון עבודה מקיפה ובה הביא דוגמאות רבות של דמיון בין מילים עבריות רבות מן המקרא  למילים בלשונות אחרות. המחקר זכה ללא מעט אוהדים, אף כי פחות מאלה המאמינים שכדור הארץ שטוח. אחת מהן כתבה לי: "העובדה שעשרות אלפי מילים בכל שפות העולם דומות יותר מדי לעברית מצריכה להתייחס לטענה הזאת ברצינות. לדוגמא: יגון ו-agony;  לבן ו-albino; נושן ו-ancient; עתיק ו-antique. האות השמינית חי"ת והספרה eight;  עין ו-eye;  פירות ו-fruit; גרעין ו-grain; חלול ו-hollow; ידיעה ו-idea; ילד ו-lad, שומר העברי וסמוראי היפני, ועוד". אוהד נוסף נחרץ יותר: "היכול להיות ויכוח כי earth בא מהמילה ארץ? הדוגמאות ממש זועקות לשמים!  theoria מהמילה תורה. chaise  (בצרפתית כסא) מהמלה כס. table (שולחן) מהמלה טבלה, ועוד אלפי דוגמאות של מונחים ומושגים בסיסיים".

מאמין נוסף מרחיב את תחולת ממצאיו של מוסזון למקומות נידחים: "מוסזון מצא שחלק מהמילים העבריות חדרו לאנגלית דרך שפה אמצעית כגון להגים אינדיאניים, שפת ילידי הוואי, צרפתית ועוד. גינזה, רובע העסקים במרכז טוקיו,  מקורו בגנזך, שפירושו אוצר המלך בעברית הקדומה. סקאנק הבואש מקורו במילה האינדיאנית צחנח, שיבוש של צחנה. לוייתן הוא leviathan. דורמיר הצרפתית, לישון, מקורה בשורש רד"ם העברי. ועוד: source הוא שורש, camel הוא גמל, aura היא אורה, side הוא צד, wine הוא יין ומקורו עברי,   evilהוא אוויל (במובן רע, רוע), suffix הוא סוף". באבוריג'ינית, מוסיף המאמין הנלהב בעקבות מוסזון, שפת ילידי אוסטרליה, דורוכו פירושה דרך. "האבוריג'ינים היו מנותקים דורות רבים משאר המין האנושי, ואין הסבר מדעי טבעי כיצד חדרו לשפתם מילים בעברית אלא אם כן נקבל שהעברית היא אם הלשונות, ובשפה זו דיברו בזמן הקדום של העולם, אך בגלל חוצפתם של בוני מגדל בבל כלפי ה', ה' בלל את שפתם, והפיצם בכל העולם. שפות היסוד של בוני מגדל בבל היו כולן פשוט שיבושים של העברית".

מוסזון, מוסיף הכותב, "מסיק שהעברית היא מדע מדויק", וכל מילה מבטאת רעיון, ואינה אוסף מקרי של הגאים כמו שבשפות אחרות. למשל, 'כלב' שווה 'כולו לב'. על פני הכלב יותר מאשר חיות אחרות ניתן לראות באופן בולט האם הוא שמח, עצוב, רגוע או כועס".

ספר נוסף בכיוון דומה הוא "שפת כל הארץ", מאת עמנואל גרנצ'ז. שלא כמו ספרים קודמים בנושא שהצטיינו בדמיון פורה בלבד, גרנצ'ז מלווה את ממצאיו בעיון בספרי מחקר רבים, והוא נחרץ פחות. בכך מסתכמות המילים הטובות, וכל קשר בין עיוניו של גרנצ'ז לטקסט שהנפיק מקרי בהחלט. גרנצ'ז תוהה למשל על הקשר בין 'שורש' לבין source, או בין 'סגור' ל-secure. כך בין  'נוגה', שפירושה אור, לבין nox הלטינית שפירושה לילה.

הקוראים שנשבו בקסם התיאוריה, והחוקרים מטעם עצמם מוסזון, גרנצ'ז ואחרים, חייבים להחליט אם עמדתם נשענת על  הבלשנות ההיסטורית, או שהם מתייחסים אליה רק אם היא נוחה לאמונה הדתית. ערבוב השתיים אינו אפשרי. הדוגמאות שמביא מוסזון הן ממש מגדל בבל של עניינים לשוניים בלתי קשורים. חלק מהמילים העבריות הן תלמודיות ומקורן ביוונית. 'טבלה' התלמודית ו-table האנגלית אכן באו מאותו מקור לטיני-יווני: tabula. גמל ויין אכן מקבילות כאמור למילים בעברית, אבל העברית אינה מקורן. לוייתן העברית הגיעה לשפות אירופה באמצעות תרגומי התנ"ך.  fruit לעומת זאת התגלגלה מהפועל הלטיני frui, שפירושו ליהנות, בעוד 'פרי' קשור לשורש השמי הנפוץ פרה, הקשור להתרבות המינים בטבע, וממנו נגזרו גם 'פרו ורבו' ו'פריון'. idea  פירושה מחשבה ומקורה מיוונית: idein, לראות, שום קשר ל'ידיעה', מן השורש השמי העתיק יד"ע או וד"ע. 

מוסזון  מתעלם מהמבנים השונים של השפות. כך נו"ן במילה "אלבינו" היא חלק מסופית –ִינו, בעוד ב'לבן' מופיעה נ' שורשית. suffix נולדה מחיבור לטיני של שתי מילים: sub+figere, תַת+להדק, שום קשר ל'סוף'. antique  בנויה מ-ante (לפני)+הסיומת que, בעוד 'עתיק' נגזרת מהשורש השמי עת"ק וכאן ק' היא שורשית. והרשימה חלקית.   

גם חיבורי המשמעות המובאים בשמו של מוסזון רופפים מאוד בדרך כלל. 'אוויל' איננו רשע, ו-evil איננו שוטה. המילה האנגלית  agony (סבל) נולדה מהמילה היוונית agon שפירושה תחרות, בעוד 'יגון' העברית מתקשרת ל'וג'י' הערבית שפירושה כאב. על הקישור בין רובע גינזה שבטוקיו ל'גנזך' אין להכביר מילים. באותה מידה אפשר לומר ששמו של רובע הארלם בניו יורק נקבע במקרא, והוא רובע "הערלים", מפני שיש בו פשיעה רבה. האבוריג'ינים ישמחו לדעת שבזכות מילה אחת באחת מעשרות השפות שלהם הדומה במקצת למילה עברית הם זכו לתואר צאצאי בוני מגדל בבל.  ובאשר לכלב, סופרי המקרא אהבו כלבים הרבה פחות מאשר מר מוסזון, והוא נחשב בדרך כלל יצור נקלה ובזוי. בכל מקרה בעניין 'כולו לב' מדובר במדרש לשון מפותל ולא ב'עובדה מדעית'. הטענה שהעברית היא 'מדע מדויק' (כלומר, מין פיזיקה או מתמטיקה לשונית-תאולוגית) לעומת יתר השפות היא כבר קשקוש מוחלט.

אין רע באמונות, גם אם הן חסרות כל בסיס עובדתי. זה טיבה של אמונה. יש רע במניפולציה של העובדות ושל התהליך המדעי בשירות האמונה. המניפולציה האמונית-פסאודו מדעית של שוחרי העברית כאם כל השפות נמצאת במקום הרע הזה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצגו מילים וביטויים מהווי הקהילות הדוברות לדינו, שחלקם זלגו לסלנג העברי. תרבות הלדינו יצרה במהלך הדורות אוצר בלום של פתגמי חוכמה. חלקם נשארו בהווי הקהילות, אחרים זלגו באמצעות תרגום אל דוברי העברית, גם אם לא ידעו מילה בלדינו.

כשהבת היפה של המשפחה אינה מצליחה למצוא חתן אומרים עליה: "אֶיל מַזָל דֶי לָה פֵ'יאָה, לָה אֶירְמוֹזָה לוֹ דֶיזֶיאָה", היפה מתאווה לגורלה של המכוערת. אחרי שהיפה או המכוערת הקימו משפחה, אומר הפתגם בלדינו: "אֶל מָארִידוֹ – קוֹמוֹ אוֹזָאטִיס, אִי אֶל אִיז'וֹ – קוֹמוֹ קְרֶיאָטִיס". תרגום: הבעל יתנהג כפי שהרגלת אותו, הבן – כפי שחינכת אותו.

פתגם חשוב בענייני דיבורים: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום! מלדינו בא גם 'בלע את הלשון': אֶינְגְלוּטִירְסֵי לָה אֶילוּאֶינְגָה.

עוד פתגם חוכמה: "לוֹס לוֹקוֹס אִי לוֹס נינְיוֹס דִיזֶן לָאס וֶרְדָאדֶס". ילדים ומשוגעים אומרים את האמת. פתגם לדינו אחר ממליץ על כוונות טובות: "בכפר ללא כלבים, האנשים הולכים בלי מקלות". על השלומיאל נאמר: "הוא הולך לים, ואומר שאין מים!"

לדינו אוהבת משלי חמורים, המתייחסים לטיפשים שהלדינו אוהבת להתעמר בהם. חמור נשאר חמור? בלדינו אומרים: "אַזְנוֹ נָאסְיוֹ, אַזְנוֹ קֶדוֹ", חמור נולד, חמור נשאר. אכלת קש? בלדינו אומרים: "אֶל אַזְנוֹ סֶה טְרָאיֶה לָה פָּאזָ'ה, אֶל סֶה לָה קוֹמֶה", החמור מביא את הקש וגם אוכל אותו.

הלדינו אוהבת מאוד את הגיבור העממי ג'וֹחָה, המוכר בכל רחבי המזרח והבלקן. בלדינו יש לומר ג'וֹחה במלרע, בניגוד לדרך הערבית, ג'וּחה במלעיל. ג'וחה, לפני שהתחתן – הזמין את העריסה. ג'וחה נזכר לנשק את אשתו, בהלוויה של אמא שלה, או לחילופין, בתשעה באב.

הלדינו מרבה בביטויי חוכמת חיים למגוון של מצבים מזדמנים. על עבודה רשלנית אומרים ש"הדביקו אותה בריר". מי שעבד ללא תמורה הולמת "עבד תמורת זנב מלפפון". על מי שיוצא למלחמה בלי ציוד ונשק אומרים שהוא "חמוש בגרגרי תורמוס" (אַרְמָאדוֹ דִי בִּילִיבִּיז). אדם המדבר בגסות הוא בעל "פה של בית כיסא", מקבילה של 'פה ג'ורה' וברמז ל'שפת ביבים'.

לא מעט ביטויים בלדינו לקוחים מן הטקסטים היהודיים ומחיי הדת, ומעניקים להם משמעות יומיומית. "שני יהודים בשלושה בתי כנסת" הוא גירסה של הביטוי "שני יהודים – שלוש דעות". "הבטיחו לו את רחל, נתנו לו את לאה" נאמר על המצב המוכר שבו הבטחות גדולות מתקיימות באופן צנוע ולעיתים כהונאה. "דיל דְיוֹ ברוך הוא", מילולית "מאלוהים ברוך הוא", הוא דבר שבח מופלג. "איסטאמוס אין מלכים אלף": עניין חשוב, גם במצב של מלכים, וגם סוג אלף. לעומת זאת "ולקח הכוהן" הוא כינוי לעג למי שחושב שהכול מגיע לו, ו"לב של עמלק" – קוֹראסוֹן דֶי עמלק – הוא כינוי לאדם אכזר.

חגים ומועדים מעניקים גם הם השראה לניבים ופתגמים. "משלוח מנות אחרי פורים" הוא גירסה של הביטוי "עבר זמנו, בטל קורבנו". 'לא כל יום פורים' בא גם הוא מלדינו: "קָאדָה דִיָא נוֹ אֶס פּוּרִים". ביידיש אומרים: "איין מאָל פּורים אין יאָר" – פורים בא רק פעם בשנה. 'פרצוף תשעה באב' הגיע אף הוא מלדינו: קָארָה דֶי תשעה באב. על מי שמרבה לגדף אומרים "מה שכתוב בפרשת כי תבוא", שבה קללות רבות.

אחת מדרכי ההשפעה והחדירה של שפה זרה לעברית (ולכל שפה אחרת) היא תרגומי הבבואה, ביטוי בשפה זרה העובר לשפה אחרת באמצעות תרגום. בעברית המדוברת לא מעט תרגומי בבואה של ביטויים בלדינו. חלק מהם קיימים גם בשפות אחרות, ובעיקר ביידיש. על כמה מהם ניתן לומר שלדינו היא המקור היחיד או העיקרי.

הדג מסריח מהראש: דֵי לָה קָאבֵ'יסָה פְ'יֵידֵי אָל פֵּישֵׁי.

עשה במכנסיים מרוב צחוק. דֶי פּישָאר דָי לה רִיזָה.

ביטוי התופס תאוצה ומופיע גם בפרסומות: "אם נותנים לך קח, אם מרביצים לך ברח", או בלדינו: "סִי טֶא דָאן – טוֹמָא, סִי טֶא אַחַ'ארְבָ'אן – פוּיֶה".

כמה וכמה ביטויים לקוחים משולחן האוכל, כולל 'פתח שולחן' (אַב'רִיר מֵיזָה). האכיל בכפית. כלומר, הסביר בפרטים רבים מדי מגיע מלדינו, וגם 'עשה סלט', בילבל את היוצרות: אָזֶיר טוֹדוֹ סָאלָאטָה. מכאן השימוש ב"סלט" במשמעות עניין מבולבל וחסר סדר. פרצוף חמוץ הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' (פני מלפפון). לאלה יש להוסיף את 'אכל אותה', כלומר, נפגע, איתרע מזלו, מקורו בערבית (אֵכַּלָהָא) וגם בלדינו: לָה קוֹמִיוֹ. ההסבר הוא שזהו חלק מביטוי שלם שמשמעותו "אכל את איבר המין", כלומר, עשו בו מעשה סדום. איבר המין הגברי בלדינו (לה פּאטָה) נתפס כמילה בנקבה.

יש גם ביטויי זלזול. 'שמחת זקנתי!' התגלגל מ'לָה גְרַסְיָיה דֶי טוּ מָאנָה' (מילולית: שמחת אמך). ביידיש נאמר 'דאגת הסבתא'. ביטוי בוטה יותר, ישראלי מאוד הוא 'עזוב אותו!', כלומר, אל תתייחס אליו, מי הוא בכלל. בלדינו: דֶישָׁאלוֹ. גם 'עזוב שטויות' – דֶישָׁה שָׁאקָאס.

אז שככה יהיה לי טוב (אָסִי טֶינְגָה בּוּאֶינוֹ), עיניים שלי (מִי אוֹז'וֹס), שתהיו לי בריאים (סָאלוּדוֹזוֹ קֶי מֶ'יסְטֶי), וביידיש: זיין מיר געזונט.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.

ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.

כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם,  ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".

מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות.   שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.

בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור  וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.

במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.

 אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח).  ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’  הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".

אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.

ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".

השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.

השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא,  הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית,  ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חשבז זבריר צועד במרעול

Read Full Post »

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מודיע בהכנעה, גאון גדול הוא לא

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: