Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צדיק’

ד"ר רוביק רוזנטל / המרובע, המזגזג, רחב הלב וצר העין

לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.

הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.

הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.

'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.

'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.

הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.

הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.

הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.

אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.

דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.

'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.

ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.

יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.

לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.

עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.

אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כפרה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: