Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פתח תקוה’

בעת כתיבת שורות אלה העסקים ומוסדות התרבות פתוחים לפי הנחיות משרד הבריאות, ומומלץ לקיים פעילויות בשטחים פתוחים במידת האפשר. בעקבות המאמר שלי בשנה שעברה על המילה סֶגֶר, הוצע לי לכתוב גם על השורש ההפוך פת"ח. בעבר כתבתי כאן גם על המשמעויות המיוחדות של שורש זה בבניינים שונים: פִּתֵּחַ והִתְפַּתֵּחַ. כעת אעסוק במשמעות הבסיסית של הפועל פָּתַח בבניין קל ובמילים אחרות משורש זה.

לפועל 'פָּתַח' יש מקבילות בשפות שמיות רבות, והוא מופיע במקרא במשמעות הבסיסית של שינוי מצב של אובייקטים שונים שהיו סגורים, כגון: דלתות, שערים וחלונות (למשל: שמואל א ג טו) וגם כלי קיבול, כמו שק (בראשית מט כז) או תיבה (שמות ב ו). פועל זה משמש גם בהקשר של פתיחת הפה כדי לדבר (למשל: משלי לא כו). באחד ממזמורי תהלים (קט, פס' ב) דוד מתלונן על אויביו: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". שימוש מקראי זה קרוב במשמעותו לביטוי פָּתַח עָלָיו פֶּה (צעק עליו או גידף אותו) בלשון הדיבור של ימינו.    

בלשון חז"ל רווח השימוש בפועל 'פתח' ואחריו ב' היחס במובן 'התחיל', ובייחוד 'התחיל לדבר או להגיד משהו', לדוגמה: "שהיה פותח בדברים ודורשן" (משנה שקלים ה א). ניצניו של השימוש הזה מופיעים גם בתהלים (פרק עח, פס' ב): "אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי", כלומר: אפתח את פי כדי להגיד משל, ואולי גם בפסוק נוסף באותו ספר (פרק מט, פס' ה): "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" לפי חלק מהפירושים.

בלשון המקרא מופיע גם התואר הסביל פָּתוּחַ, לדוגמה: "וַיַּעַזְבוּ אֶת-הָעִיר פְּתוּחָה" (יהושע ח יז), כלומר: השאירו את שערי העיר פתוחים. בכמה מקומות במקרא הדמויות מתפללות לאל ומבקשות שעיניו תהיינה פתוחות (כלומר פקוחות), כלומר שישים לב, למשל בתפילתו של נחמיה (פרק א, פס' ו): "תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ". בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין כ ע"א) נכתב: "הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה". השימוש הזה במילה 'פתוח' קרוב במידת מה לאחד השימושים המקובלים בלשון ימינו, שבה אדם המוכן לשמוע את הזולת נחשב ל'פתוח'.

במקרא מופיע הפועל הסביל נִפְתַּח, גם במשמעויות מקבילות לאלה של 'פָּתַח' (למשל: יחזקאל מו א), וגם בהקשרים מיוחדים. בסיפור המבול נכתב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא). פסוק זה הוא מקורו של הביטוי נִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, שפירושו 'החל לרדת גשם חזק'. בנבואה נאמר: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה ה), כלומר: החירשים יתחילו לשמוע. פועל זה מופיע גם בדברי ההקדשה של ירמיהו (פרק א, פס' יד-יד) לנביא: "וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה; וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", ובהמשך מפורט שהממלכות הצפוניות תבאנה את הפורענות על ירושלים. יש פרשנויות והסברים שונים לפועל 'תיפתח' בפסוק זה. רד"ק פירש את הפועל הזה כ'הַתָּרָה [של קשר]', בדומה למשמעותו המקראית של הפועל 'פיתח': "כאילו [הרעה] הייתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל". נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הציע לגזור את הפועל הזה משורש אחר, נפ"ח או פו"ח, לפי המילה 'נפוח' המופיעה קודם לכן בחיזיון של ירמיהו. יש המפרשים את הפועל הזה במובן 'תתחיל', כמו אחת ממשמעויותיו בלשון חז"ל: "דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים" (בבא בתרא קכה ב).

גם שם העצם פֶּתַח (כניסה) מופיע פעמים רבות במקרא, לדוגמה: "פֶּתַח הַבַּיִת" (בראשית יט יא). מילה זו משמשת במובן מטפורי בביטוי "לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז) ששימש השראה לשם המושבה. בעקבות דברי הנביא מיכה (פרק ז, פס' ה) "שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ", נוצר הביטוי שָׁמַר פִּתְחֵי פִּיונזהר בדבריו, שמר סוד. ובימינו לא יזיק לשמור גם על פתחי המקלדת. בלשון חז"ל החלה המילה 'פֶּתַח' לשמש גם במובן 'אפשרות, הזדמנות', למשל: "אתה פתחת לי פֶּתַח, שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך" (ספרֵי דברים כז). כשם שפתיחה פיזית מאפשרת גישה למקום או לחפצים שנמצאים בכלי קיבול כלשהו, כך פתיחה מטפורית יוצרת עוד הזדמנויות וסיכויים.

במקום אחד במקרא מופיעה מילה זו בניקוד שונה מהרגיל:”פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר” (תהלים קיט קל). רוב הפרשנים פירשו מילה זו באותה משמעות של המילה בניקוד הרווח, במובן 'תחילת דבריך'. בימי הביניים נטבע בעקבות פסוק זה הביטוי 'פתח דבר' במובן הקדמה לספר.

הביטוי פִּתְחוֹן פֶּה מופיע פעמיים במקרא בספר יחזקאל, במובן היכולת או הזכות לדבר, בין היתר: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ" (פרק טז, פס' סג; ראו גם בפרק כט, פס' כא). החל מלשון חז"ל משמש ביטוי זה גם במובן אפשרות לבוא בטענה, הזדמנות לטעון נגד, למשל: "שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר: כל זמן שאנו חוטאים לפניו, אנו מצטערים לפניו" (ספרֵי דברים לב ה).

גם שמו של הכלי המשמש לפתיחה ולסגירה, מַפְתֵּחַ, מצוי במקרא (בין היתר: שופטים ג כה). בתלמוד נכתב על מפתחות מטפוריים המצויים בידיו של האל ומשפיעים על העולם: "אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב ע"ב). בלשון ימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מפתח' במובן רשימת העניינים המופיעים בספר. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש כמקבילה למילה הלועזית 'אינדקס', ונגזר ממנה הפועל מִפְתֵּחַ (הכין אינדקס).

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נוספת משורש זה: "וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים" (משלי ח ו), כלומר: הדברים הנאמרים כאשר שפתיי נפתחות הם דברי אמת ישרים. בכתבי חז"ל המילה מִפְתָּח מופיעה במובן פֶּתח החלוק (משנה, שבת טו ב; תוספתא, מקוואות ח א). כיום היא משמשת במובן מידת הפתיחה (של משהו), לדוגמה: "מִפְתַּח פה רחב" ובמשמעויות נוספות בתחומים ספציפיים.

המילה פְּתִיחָה משמשת בלשון חז"ל כשם הפעולה של הפועל 'פֵָּתַח' במשמעותו הבסיסית (למשל: בבא קמא מט ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש במובן הקדמה לספר או לחיבור, וגם במובן 'התחלה'.          

ואי-אפשר שלא להזכיר את שם סימן הניקוד פַּתָּח, שנטבע בספרות הדקדוק של ימי הביניים, על שום הגיית התנועה שהוא מסמן, תנועת a, בפה פתוח.

לסיכום, המשמעות הבסיסית הפיזית של מילים רבות מהשורש פת"ח התרחבה למשמעות של התחלה, בעיקר התחלה של דיבור או הקדמה של טקסט כתוב, וגם למשמעות של אפשרות. בכתיבת דברים אלה נפתחו בפניי עוד שימושים מעניינים של מילים מהשורש פת"ח וביטויים שבהן הן מופיעות, ולכן הנושא עוד פתוח להמשך בעתיד.

Read Full Post »

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Man pulling the curtain up to a new better world after coronavirus COVID-19.

Read Full Post »

הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.

"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57)  לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה  אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.

לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או  מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"

 קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת,  ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.

אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם  השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא:  ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’  נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".

ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל  ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה  גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.

המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל,  ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".

‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס,  מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.

מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: