Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פנים’

לסלנג הישראלי פנים רבות. יש פנים מחייכות וידידותיות: אהלן אחי. יש מילים נוטפות אהבה: נשמה מאמי כפרה עליך. יש מילים בוטות: לך חפש את החברים שלך, יה זבל. ויש קבוצה של פעלים המייצגת את הצד האלים של הסלנג. חלקם אינם בהכרח אלימים במשמעות המקורית שלהם, לפני שעברו לטיפולה של שפת הרחוב, אבל היסוד האלים הגלום בהם מעצים אותם והם הופכים לגורם סיכון גבוה. ביניהם פעלים אלימים במהותם כמו הרג, קטל ורצח, קרע שבר ושרף, אבל גם פעלים ניטרליים כמו אכל, הכניס או נתן לוקחים חלק בחגיגה הלשונית האלימה.

מה הופך את הפועל 'אכל' לפועל אלים? ביסוד האכילה עומדת פעולה של השחתה: השחתת המצרך הנאכל, לעיסה וכתישה שלו. הדימוי מופיע בתחומי חיים ושפה שונים. מישהו גבר עליך? אכל אותך בלי מלח. מישהו רימה אותך? אכלת אותה, ביטוי שמקורו כנראה מביטוי בוטה בלדינו, כאשר 'אותה' מתייחסת לאיבר המין הגברי. ומה מספר שמעיה אנג'ל בכתבה עיתונאית: "אחד אכל דקירה, אחד אכל חתך, אחד אכל השפלה". הסובל אוכל חרא או חצץ, מי שעובר חוויות קשות אוכל סרטים, ובעלי ריב אוכלים אחד את השני, ואת זה למדנו כבר בספר ירמיהו: "ואיש בשר רעהו יאכלו", ובעקבותיו במסכת אבות: "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בָּלָעו".

'גמר' הוא פועל תמים, שאכל לא מעט סרטים בימי חלדו. הוא עבר לממלכת האורגזמות. לגמור מישהו פירושו לחסל, לגמור על מישהו – לנצח, ויש גם רמז לפועל האלים-מעודן של אפרים קישון: לגמוז.

פועל מוביל ורב שימושים, שהאלימות נעוצה כבר במשמעותו המקורית, הוא 'דפק'. במילון הסלנג המקיף מופיעים שישה שימושים כאלה. דופקים מישהו, כלומר, מרמים אותו וגורמים לו רעה, ובאסוציאציה אתנית: דופקים את השחורים; דפיקה היא פועל מוביל בסלנג המיני הסקסיסטי. 'לדפוק' הוא גם שם נרדף ל'להרוג', ולמחבל פצוע דופקים כדור בראש. באופן פרדוכסלי 'דפק' משמש גם במשמעות חיובית: מה שנעשה בדרך מוצלחת, בארגון מופתי, ובקיצור, דופק כמו שצריך. מי שמשתכר 'דופק את הראש', הסטלן 'דופק ראש', מי שמאחר 'דופק ברז', הפקח 'דופק דוח', העריק 'דופק נפקדות' והמפקד 'דופק תלונה'. ובל נשכח משפט בלתי נשכח מן הקולנוע הישראלי: "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

נפילה היא עניין כואב, פיזית ומטאפורית, וכמוה הפועל 'הפיל'. הפיל מישהו פירושו – הכשיל אותו, ביטוי המקובל מאוד בשפת העבריינים. הביטוי 'הפיל אותו לקרשים' לקוח מתחום האגרוף, 'הפיל עליו תיק' מתחום המשפט.

בעוד 'דפק' תרגם את המשמעות האלימה של הפועל למשמעות מינית, הפועל 'זיין' עבר את המסלול ההפוך. ביסודו הוא מציין משגל מנקודת ראות סקסיסטית, וממנו צמחה המשמעות האלימה: פגיעה  מכוונת, פיזית או מטפורית, והעצמה: זיין לו את הצורה. באנגלית נרשם מעבר דומה לפועל הנפוץ fuck. ומה עושה מי שמדבר הרבה, ודברי הבל? מזיין את השכל. נו, שוין.

שלא במפתיע נכנס 'חטף' לחבורת הפעלים האלימים. חטף הוא ביסודו פועל יוצא: פלוני חוטף אלמוני, וכך זה בשלוש הופעות הפועל בתנ"ך. השימושים הסלנגיים אינם מתייחסים לפעולת החטיפה אלא למכה כלשהי הניחתת על אדם או קבוצה. אחד חוטף דלקת ריאות, שני חוטף מאגרוף בפרצוף, שלישי חוטף כדור ורביעי חוטף את שוק חייו. קבוצת הכדורגל חוטפת רביעייה מיריבתה העדיפה, המכור לסמים חוטף כאפות, העומד בחניה לא חוקית חוטף רפורט, ומי שעשה מעשה לא ראוי חוטף על הראש.

הפועל האלים הפורה ביותר בסלנג הישראלי הוא 'טחן'. במקורו הוא קשור לכתיתה וקיצוץ של מזון: חיטה, שומשום ובשר. הפעולה הקוצצת דבר מה עד דק מתאימה לייעודם של הפעלים האלימים. 'טחן' זוכה במילון הסלנג ללא פחות מתשעה שימושים, רובם אלימים: לאכול ברעבתנות, לעבוד קשה, להתעלל (בעיקר בצבא, כמו בביטוי 'לטחון צעירות' המוכר כמעט לכל חייל) או להיות קורבן להתעללות מפקדים (כנ"ל), לשגול, להרוג בשפת העבריינים, לשבת בבית הכלא, לדבר הרבה (טחן לו את המוח), או סתם לטחון מים. ומיהו עשיר: טָחוּן. למה? טחון בכסף, כאילו דה?

הפועל 'נתן' הוא דוגמה מובהקת לפועל ניטרלי, שאין במשמעותו רמז לאלימות, אבל החבורה האלימה העמידה אותו בחזית. 'נתן' יופיע במקרים אלה בצירוף הפעולה האלימה, כפי ששר אריק איינשטיין על הילדה היפה נורא: "לפני שעוד הבנתי היא הסתובבה/ וישר נתנה לי סטירה ובעיטה". ובשנות החמישים שרו ילדי ישראל כשצפו במאבק אלים בין שני ילדים "תן לו בשיניים". כשנוזפים במישהו 'נותנים לו על הראש', או ביתר עידון "נותנים לו מנה". הביטוי העדכני בכל אלה הוא 'לתת בראש', שיש לו משמעות חיובית: להתאמץ כדי להשיג מטרה, ומצד שני: להביס. ובעולם הסמים, חובב הפעלים האלימים, מספר לנו עיתון העיר המנוח כי  "כולם נותנים באף, בג'י, באפדרין, בספיד, בגת".

הפועל 'קרע' מכיל במקורו את המשמעות האלימה. קסיוס קליי אומר לחלפון בקרב אגרוף גששי: "תעמוד ישר, אקרע אותך בחיאת רבק". גרסה מועצמת: 'קרע לו את הצורה', המזכיר ביטויים דומים עם פעלים אחרים: הרס לו את הצורה, זיין לו את הצורה ועוד. בדרך כלל הוא נקשר לעבודה קשה. קרע את התחת, כלומר, עבד קשה, שאול משפות אירופה. ביידיש אומרים: צערײַסן זיך אויף שטיקער, קרע את עצמו לחתיכות. 'קרע' נדד לתחום הנהיגה הפרועה שבה "קורעים את הכביש", וגם הפך שם תואר לעניין מצחיק במיוחד: ראיתי אתמול את אדיר מילר בסטנד אפ. קורע. קיצור של "קורע מצחוק".

'שבר' הוא פועל אלים קלאסי. בכל אתר אליו תפנה שוברים משהו, כולל בחתונות יהודיות. אדם שבור הוא אדם מיואש, שבר את הלב הוא שאילה מאנגלית: break his heart. לפעמים הכוונה מילולית. קצינים בכירים בצה"ל איימו לא אחת לשבור ידיים ורגליים לפורעי סדר, דדו הבטיח ביום כיפור לשבור לאויב את העצמות, ויש כאלה ששוברים את הפרצוף של פלוני, ואת השיניים של אלמוני. לצד אלה מככבת המטאפורה. מי שמתאמץ לפתור בעיה 'שובר את הראש', מי שמגיע להישגים שובר שיאים, ומי שמפסיק תהליך באופן חד צדדי 'שובר את הכלים', בעקבות משחקי ילדים משנות החמישים. בצבא 'שוברים דיסטנס', כלומר, מקטינים את המרחק ההיררכי, מי שנמאס לו מן השירות בקבע שובר חתימה, ומי שמתבאס מפעילות הצבא בשטחים שובר שתיקה.

הפועל האחרון ברשימה מגיע היישר מקודשי היהדות. בתנ"ך תוקעים בשופר, אבל מכאן התגלגלה פעולת התקיעה לסוגיה, שהניעה פעולה אלימה למדי. כמו בפעלים אחרים גם כאן יש לפועל שימוש בתחום המיני, ובענייני חיים ומוות תוקעים כדור בראש. הבוגד תוקע סכין בגב, המשבש בזדון תוקע מקלות בגלגלים, הנודניק תוקע בדיחת קרש, החטטן תוקע את האף, מסי תוקע גול והמפקד תוקע תלונה. בעקבות השופר והחצוצרה, משמש הפועל לתקוע בתחום ההוצאה הבלתי רצונית של אוויר חם מנקבי הגוף. מי שלא מתקדם הוא תקוע, ואנחנו נתקענו עם סדרת פעלים המספרים לנו שהאלימות בשפה לא מתה, ויש לה אבות רבים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הנוכחות המרשימה של הארמית במילון שהוצגה ברשימה הקודמת אינה מתמצית במילים בודדות. יש לה נוכחות רחבה בעולם הצירופים. קחו למשל את המשפט הבא שנקלט משיחת אייפון ברחוב: "אמרתי לך מדֵיי וָואן: הוא טַבָּח ותו לא". 'מִדי וואן' הוא אנגלית: מן היום הראשון, 'ותו לא' – ארמית, מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף. ולהלן (!) משפט נדיר מעט יותר אבל מובן לדובר עברית סביר: "אחרי שקלא וטריא שילמתי לו טבין ותקילין". שקלא וטריא: משא ומתן; טבין ותקילין: [כספים] טובים ושקולים. וכך צצים בשפה ביטויים פשוטים גם אם נדירים יחסית כמו 'כל אימת' ש…', 'לא בכדי' (לא בחינם), וביטויי הפניקה 'רחמנא ליצלן' (הרחמן יציל אותנו), ו'בדחילו ורחימו' (בפחד ובאהבה).

אחת מיצרניות הצירופים הארמיות הפעילות היא המילה 'בר', שהוראתה 'בן'. היא התאזרחה בעברית רק כחלק מצירופים. חלקם חצי עבריים כמו 'בר-מצווה', 'בר-כיבוש', 'בר הסגרה' וכדומה. רבים מהם שמרו על הנוסח הארמי השלם: 'בר סמכא', מי שניתן לסמוך עליו; 'בר קיימא' – שיש לו קיום, ממשי; 'בר-אוריין' – בן תורה. 'אוריין' קרובה ל'אורייתא' הארמית שפירושה תורה, ומכאן 'אוריינות'. בר-נש הוא פשוט בן אנוש, והצירוף התאחד למילה אחת: ברנש.

'בר' פירושו גם חוץ, ומכאן הזוג "מלבר ומלגו". ואיך אומרים הגששים? "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה". 'בר מינן' פירושו המילולי: חוץ מאתנו, והמשמעות בפועל: חס וחלילה.  ממנה התגלגלה מאוחר יותר 'בר מינן' במשמעות של מי שנפטר מן העולם.  במסורת הטורקית של הלדינו היתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.

הביטוי 'בזעיר אנפין' משמש במשמעות קנה מידה מקטין. מקורו בלשון הקבלה, והוראתו המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הוא נחשב סמל לתפארת ולפרקים למלכות, חלק מהחמישייה אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא.  ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה. 'לעילא ולעילא' למעלה ולמעלה, הוא סוף הדרך הארמי, דבר שבח מופלג הלקוח מלשון ימי הביניים, ויש לו מתחרה ארמי נוסף: 'משופרא דשופרא' (מהמיטב שבמיטב). צירופים כפולים נוספים בארמית הם 'קמעא קמעא' (לאט לאט, ומילולית: קטן קטן), וכן 'סחור סחור' (סביב סביב). על אדם שאינו מצליח להירדם אומרין במסכת פסחים שהוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר" [ישן ולא ישן, ער ולא ער].

'מאן דהוא' הוא מישהו, הפלוני-אלמוני הארמי. יתכן שהמאן דהוא שלנו מתפרנס מ'נכסי דלא ניידי', שראשי התיבות שלהם הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן. ממבחן לא מדעי מתברר שרוב האנשים חושבים שמדובר במילה באנגלית גלובלית. ועל מה הוא מדבר עם חבריו במשרד ובבית הקפה? על הא ועל דא, (על זאת ועל זאת). הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ,  אנגלית: talk about this and that, גרמנית: erzählen dies und das, צרפתית: parler de ceci et cela.

ארמית היא שפת הפלפול התלמודי ומכאן כמה ביטויי התנצחות וסתירה. 'איפְּכא מִסתַבְּרא' (ההיפך מסתבר) מופיע למשל בטענה המתנצחת הבאה:  "מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא! תשעה – נראין כעשרה, שניים אין נראין כשלושה!" 'תרתי דסתרי' (שניים נוגדים) מצביע על סתירה, 'תרתי משמע' על דו משמעות. 'דו' היא מילה ארמית, ועל כן שרשרת הצירופים נוסח דו-פרצופי, דו-חוגי וכו' הם דו-לשוניים. דו-סטרי כמעט ארמי לגמרי – סטרא פירושו בארמית צד, ומכאן הסטרא אחרא. הצד האחר, השטן.

הארמית תרמה לאוצר העברי גם ביטויי גנאי. 'אוכל קוּרצה' הוא מלשין, בעקבות ספר דניאל. 'בוקי סריקי' הם דברים טפלים, והפירוש המילולי בארמית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”. 'ביש גדא' הוא מילולית רע מזל, ומכאן הביטוי הדו-לשוני 'ביש מזל'.  'עורבא פרח' הוא דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף, שהוא במסכת ביצה דרכו של המתפלפל התלמודי להחליף נושא כשנגמרו לו הנימוקים: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח".

לחילונים הגמורים שאינם יודעים עדיין מהם ראשי התיבות בס"ד, נגלה שמדובר בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת שמיים.  בהגדה של פסח הארמית מככבת: הא לחמא עניא (זה לחם העוני), כל דכפין (כל מי שרעב), וכמובן, האורח המאוחר בהגדה, חד גדיא. כל דכפין התגלגל למשמעות גנרית, "כל אחד", והרעב נשכח. הפונה לקהל מכובד בבית הכנסת לא ישכח את "מרנן ורבנן" (אדונינו ורבותינו), והמרן עליו השלום עובדיה יוסף היה פשוט "אדוננו".

ביטוי ארמי נדיר, וחבל שכך, הוא 'כתר לי זעיר', חכה לי  עוד זמן מה, היה סבלני, מספר איוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לעומת זאת הגיע הזמן להדיר מהשפה את הביטוי המגושם "מחד גיסא ומאידך גיסא". ממילא הוא כבר שובש ל"מחד … ומאידך", ויש לו חלופה עברית פשוטה בתרגום ישיר: מצד אחד, ומצד שני.

כמו במילים הבודדות גם בתחום הצירופים השתלטה שפת המשפט על הארמית והיא צצה מכל פינה, צריך או לא צריך. 'אליבא דכולי עלמא', אומר עורך הדין, כלומר, כל העולם יודע. הרוצח רצח את אשתו "בעידנא דריתחא", תוך כדי כעס. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים. הדברים נאמרו 'בריש גלי', בפומבי. מילולית: בראש גלוי.  ביטוי אהוב במיוחד על משפטנים הוא 'דא עקא'  המופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים. 'הא בהא תליא', אומרים אנשי המשפט שוב ושוב, דבר תלוי בדבר. 'הא ראיה', מתעקש התובע, או הסנגור: זאת הראיה המרשיעה!  ויש ביטויים במשפטית הזקוקים למתרגם צמוד, כמו 'כהאי לישנא' (בזו הלשון, כך נאמר), 'לָא דק פורתא' (עמיתי המלומד לא דייק בדבריו – לא דקדק מעט), ואפילו 'לולא דמיסתפינא' (אם לא הייתי חושש), שהם דברי היסוס לפני הצגת רעיון נועז. ומה קורה לטייקון שפשט את הרגל?  לֵית מָאן דְּפָלִיג שהוא נפל מיניה וביה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או בגירסת רובן מ"כמעט שבת שלום", מאגרא רמא לבורקס עמיקם.

כמה וכמה ביטויים ארמיים נחתו בעברית בזכות תרגום. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי, אבל בעברית החדשה זכתה למשמעות 'בלי כוונה תחילה'. 'אגב אורחא' התלמודי זכה ללבוש העברי הנפוץ 'דרך אגב'. 'בין השיטין' התאזרח בעברית, לצד הביטוי העברי המקביל 'בין השורות'. מקור הביטוי מדיון על כתיבת ספרי תורה. הביטוי 'יחיד בדורו' הוא תרגום מן הצירוף הארמי תלמודי 'חד בדרא'. 'קוטל הקנים' הבזוי הוא תרגום של 'קטלא קניא'. 'עינא בישא' הפכה לעין הרע. אבל למה לחשוב מחשבות רעות? מה שהיה היה, או כדברי מסכת יומא: "מַאי דַהֲוָה, הֲוָה" ובעקבותיה ביידיש: וואָס געווען איז געווען. ואידך, זיל גמור.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: