Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהבה’

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

לסלנג הישראלי פנים רבות. יש פנים מחייכות וידידותיות: אהלן אחי. יש מילים נוטפות אהבה: נשמה מאמי כפרה עליך. יש מילים בוטות: לך חפש את החברים שלך, יה זבל. ויש קבוצה של פעלים המייצגת את הצד האלים של הסלנג. חלקם אינם בהכרח אלימים במשמעות המקורית שלהם, לפני שעברו לטיפולה של שפת הרחוב, אבל היסוד האלים הגלום בהם מעצים אותם והם הופכים לגורם סיכון גבוה. ביניהם פעלים אלימים במהותם כמו הרג, קטל ורצח, קרע שבר ושרף, אבל גם פעלים ניטרליים כמו אכל, הכניס או נתן לוקחים חלק בחגיגה הלשונית האלימה.

מה הופך את הפועל 'אכל' לפועל אלים? ביסוד האכילה עומדת פעולה של השחתה: השחתת המצרך הנאכל, לעיסה וכתישה שלו. הדימוי מופיע בתחומי חיים ושפה שונים. מישהו גבר עליך? אכל אותך בלי מלח. מישהו רימה אותך? אכלת אותה, ביטוי שמקורו כנראה מביטוי בוטה בלדינו, כאשר 'אותה' מתייחסת לאיבר המין הגברי. ומה מספר שמעיה אנג'ל בכתבה עיתונאית: "אחד אכל דקירה, אחד אכל חתך, אחד אכל השפלה". הסובל אוכל חרא או חצץ, מי שעובר חוויות קשות אוכל סרטים, ובעלי ריב אוכלים אחד את השני, ואת זה למדנו כבר בספר ירמיהו: "ואיש בשר רעהו יאכלו", ובעקבותיו במסכת אבות: "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בָּלָעו".

'גמר' הוא פועל תמים, שאכל לא מעט סרטים בימי חלדו. הוא עבר לממלכת האורגזמות. לגמור מישהו פירושו לחסל, לגמור על מישהו – לנצח, ויש גם רמז לפועל האלים-מעודן של אפרים קישון: לגמוז.

פועל מוביל ורב שימושים, שהאלימות נעוצה כבר במשמעותו המקורית, הוא 'דפק'. במילון הסלנג המקיף מופיעים שישה שימושים כאלה. דופקים מישהו, כלומר, מרמים אותו וגורמים לו רעה, ובאסוציאציה אתנית: דופקים את השחורים; דפיקה היא פועל מוביל בסלנג המיני הסקסיסטי. 'לדפוק' הוא גם שם נרדף ל'להרוג', ולמחבל פצוע דופקים כדור בראש. באופן פרדוכסלי 'דפק' משמש גם במשמעות חיובית: מה שנעשה בדרך מוצלחת, בארגון מופתי, ובקיצור, דופק כמו שצריך. מי שמשתכר 'דופק את הראש', הסטלן 'דופק ראש', מי שמאחר 'דופק ברז', הפקח 'דופק דוח', העריק 'דופק נפקדות' והמפקד 'דופק תלונה'. ובל נשכח משפט בלתי נשכח מן הקולנוע הישראלי: "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

נפילה היא עניין כואב, פיזית ומטאפורית, וכמוה הפועל 'הפיל'. הפיל מישהו פירושו – הכשיל אותו, ביטוי המקובל מאוד בשפת העבריינים. הביטוי 'הפיל אותו לקרשים' לקוח מתחום האגרוף, 'הפיל עליו תיק' מתחום המשפט.

בעוד 'דפק' תרגם את המשמעות האלימה של הפועל למשמעות מינית, הפועל 'זיין' עבר את המסלול ההפוך. ביסודו הוא מציין משגל מנקודת ראות סקסיסטית, וממנו צמחה המשמעות האלימה: פגיעה  מכוונת, פיזית או מטפורית, והעצמה: זיין לו את הצורה. באנגלית נרשם מעבר דומה לפועל הנפוץ fuck. ומה עושה מי שמדבר הרבה, ודברי הבל? מזיין את השכל. נו, שוין.

שלא במפתיע נכנס 'חטף' לחבורת הפעלים האלימים. חטף הוא ביסודו פועל יוצא: פלוני חוטף אלמוני, וכך זה בשלוש הופעות הפועל בתנ"ך. השימושים הסלנגיים אינם מתייחסים לפעולת החטיפה אלא למכה כלשהי הניחתת על אדם או קבוצה. אחד חוטף דלקת ריאות, שני חוטף מאגרוף בפרצוף, שלישי חוטף כדור ורביעי חוטף את שוק חייו. קבוצת הכדורגל חוטפת רביעייה מיריבתה העדיפה, המכור לסמים חוטף כאפות, העומד בחניה לא חוקית חוטף רפורט, ומי שעשה מעשה לא ראוי חוטף על הראש.

הפועל האלים הפורה ביותר בסלנג הישראלי הוא 'טחן'. במקורו הוא קשור לכתיתה וקיצוץ של מזון: חיטה, שומשום ובשר. הפעולה הקוצצת דבר מה עד דק מתאימה לייעודם של הפעלים האלימים. 'טחן' זוכה במילון הסלנג ללא פחות מתשעה שימושים, רובם אלימים: לאכול ברעבתנות, לעבוד קשה, להתעלל (בעיקר בצבא, כמו בביטוי 'לטחון צעירות' המוכר כמעט לכל חייל) או להיות קורבן להתעללות מפקדים (כנ"ל), לשגול, להרוג בשפת העבריינים, לשבת בבית הכלא, לדבר הרבה (טחן לו את המוח), או סתם לטחון מים. ומיהו עשיר: טָחוּן. למה? טחון בכסף, כאילו דה?

הפועל 'נתן' הוא דוגמה מובהקת לפועל ניטרלי, שאין במשמעותו רמז לאלימות, אבל החבורה האלימה העמידה אותו בחזית. 'נתן' יופיע במקרים אלה בצירוף הפעולה האלימה, כפי ששר אריק איינשטיין על הילדה היפה נורא: "לפני שעוד הבנתי היא הסתובבה/ וישר נתנה לי סטירה ובעיטה". ובשנות החמישים שרו ילדי ישראל כשצפו במאבק אלים בין שני ילדים "תן לו בשיניים". כשנוזפים במישהו 'נותנים לו על הראש', או ביתר עידון "נותנים לו מנה". הביטוי העדכני בכל אלה הוא 'לתת בראש', שיש לו משמעות חיובית: להתאמץ כדי להשיג מטרה, ומצד שני: להביס. ובעולם הסמים, חובב הפעלים האלימים, מספר לנו עיתון העיר המנוח כי  "כולם נותנים באף, בג'י, באפדרין, בספיד, בגת".

הפועל 'קרע' מכיל במקורו את המשמעות האלימה. קסיוס קליי אומר לחלפון בקרב אגרוף גששי: "תעמוד ישר, אקרע אותך בחיאת רבק". גרסה מועצמת: 'קרע לו את הצורה', המזכיר ביטויים דומים עם פעלים אחרים: הרס לו את הצורה, זיין לו את הצורה ועוד. בדרך כלל הוא נקשר לעבודה קשה. קרע את התחת, כלומר, עבד קשה, שאול משפות אירופה. ביידיש אומרים: צערײַסן זיך אויף שטיקער, קרע את עצמו לחתיכות. 'קרע' נדד לתחום הנהיגה הפרועה שבה "קורעים את הכביש", וגם הפך שם תואר לעניין מצחיק במיוחד: ראיתי אתמול את אדיר מילר בסטנד אפ. קורע. קיצור של "קורע מצחוק".

'שבר' הוא פועל אלים קלאסי. בכל אתר אליו תפנה שוברים משהו, כולל בחתונות יהודיות. אדם שבור הוא אדם מיואש, שבר את הלב הוא שאילה מאנגלית: break his heart. לפעמים הכוונה מילולית. קצינים בכירים בצה"ל איימו לא אחת לשבור ידיים ורגליים לפורעי סדר, דדו הבטיח ביום כיפור לשבור לאויב את העצמות, ויש כאלה ששוברים את הפרצוף של פלוני, ואת השיניים של אלמוני. לצד אלה מככבת המטאפורה. מי שמתאמץ לפתור בעיה 'שובר את הראש', מי שמגיע להישגים שובר שיאים, ומי שמפסיק תהליך באופן חד צדדי 'שובר את הכלים', בעקבות משחקי ילדים משנות החמישים. בצבא 'שוברים דיסטנס', כלומר, מקטינים את המרחק ההיררכי, מי שנמאס לו מן השירות בקבע שובר חתימה, ומי שמתבאס מפעילות הצבא בשטחים שובר שתיקה.

הפועל האחרון ברשימה מגיע היישר מקודשי היהדות. בתנ"ך תוקעים בשופר, אבל מכאן התגלגלה פעולת התקיעה לסוגיה, שהניעה פעולה אלימה למדי. כמו בפעלים אחרים גם כאן יש לפועל שימוש בתחום המיני, ובענייני חיים ומוות תוקעים כדור בראש. הבוגד תוקע סכין בגב, המשבש בזדון תוקע מקלות בגלגלים, הנודניק תוקע בדיחת קרש, החטטן תוקע את האף, מסי תוקע גול והמפקד תוקע תלונה. בעקבות השופר והחצוצרה, משמש הפועל לתקוע בתחום ההוצאה הבלתי רצונית של אוויר חם מנקבי הגוף. מי שלא מתקדם הוא תקוע, ואנחנו נתקענו עם סדרת פעלים המספרים לנו שהאלימות בשפה לא מתה, ויש לה אבות רבים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצג הנושא הראשון שבו השפיעו הצרפתים, ועדיין משפיעים על השפה המקומית באמצעות מילים שאולות, והוא הביגוד והאופנה.  התחום השני הוא יחסי המינים: רומנטיקה, סקס וכל מה שביניהם. "טרמינל ז'ה טם, איי לאב יו טרמינל" שר מאיר אריאל, רמז לכך שבצרפתית הצהרות האהבה נשמעות טוב יותר מכל שפה אחרת, בוודאי מן העברית. עם זאת, גם כאן כוכבה של הצרפתית דרך במחצית הראשונה של המאה העשרים, והועם ככל שחלפו השנים. הדייט של פעם היה רנדֶווּ, rendez-vous. ממנו גם נולד הפועל 'התרַנדְווּ'" האפשרי רק ברבים. ככל שמתמסדים היחסים הולכים השניים אַנְגָזֶ'ה, יחדיו, בדרך כלל בשילוב ידיים. הגבר, בן הזוג הנחשק והמוצג לראווה הוא הקאוואליר, גלגול של הפרש מימי האבירים. הגבר הנחשק או האשה הנחשקת הם בעלי 'שארם'. שייקה אופיר מספר במערכון הכבשה שחצתה את הגבול על הגנרל הצרפתי שרמנטייה, שהפך אצלו לשרמוטייה.

וכן, גם המקצוע העתיק בעולם ספוג אצלנו צרפתית. בית הזונות נקרא בורדֶל, והאשה העומדת בראשו היא המאדאם. המאדאם בהקשרים אחרים היא הרעיה הנאמנה, כפי ששרים הגששים למילותיה של נעמי שמר: "ובשבת הם מניחים את הסולם והפחים, לוקחים את המאדאם ואל הים הולכים". האהבה הצרפתית אינה אוהדת המונוגמיה והנאמנות. משולש האהבים נקרא גם אצלנו בשמו הצרפתי מֶנָאז' אֶ-טְרוּאָה, והאשה הלוכדת ברשתה גברים היא פאם פאטאל, אשת הגורל. הצרפתית היא גם מקורו של הכינוי לאשה מושכת 'פצצה', על פי המשפט המאצ'ואי הצרפתי C'est une bombe!. אשה מצודדת ואקזוטית היא 'קוקֶטית'. צרפתית, אלא מה.

בסצינה הלהט"בית לא אוהבים את המונח קוקסינל, אבל הוא עומד בערשם של הכינויים לגבר שהפך אשה, או מגדיר עצמו אשה, קודם למונח הטעון פחות טרנסג'נדר. בהווי הקהילה נהג הכינוי הצרפתי לגן העצמאות: ג'ורד ליבֶּרטֶה, והיוצאים בו למטרות חיפוש זכו לפועל לגַ'רדל. ועל כל אלה אמרו הצרפתים: חפש את האשה, ובשפת המקור: שֶׁרְשֶׁה לָה פאם.

תחום המזון הישראלי הוא כידוע רב לאומי. סעודה ישראלית מכילה ספגטי או פסטה איטלקית, חומוס ערבי, סטייק אנגלי, סושי יפני ושניצל גרמני, והרשימה חלקית. היכן מקומה של צרפת, הגאה במטבחיה, בשולחן הבינלאומי הזה? דווקא כאן יש עדכונים. בבתי הקפה תוכלו להזמין אומלֶט בשלל גירסאות. ברשתות השיווק מוכרים מקלות בָגֶט מוארכים. ובשדרות תל אביב חזרו למכור גזוז, צרפתית: eau gazeuse, מים מוגזים. למנה ראשונה אפשר להזמין פָּטֶה, למנה עיקרית בסגנון הנובֶל קוויזין תקבלו את הספֶציאליטה דֶלָה מזון, המנה המיוחדת של הבית, למשל, קורדון בלו, שהוא עוף ממולא בבשר בקר או אווז, וקרוי על שם בית ספר מפורסם לבישול. הוא ילווה אולי בפירֶה, המחית הצרפתית. לקינוח אפשר לקבל סופלֶה שוקולד או פַּרְפֶה חלבה, ולצידו גולת הכותרת של השוקולד: הפֶּטיפורים. ולמי ששכח, גם המיונֶז הפושטי הוא שם צרפתי.

הערים השונות פתחו לא מעט מוסדות הקרויים 'ביסטרו'. על מקור המילה יש ויכוח. יש המייחסים את המקור לחיילים רוסיים במלחמת רוסיה-צרפת בראשית המאה ה-19, כאשר הרוסים ביקרו במסבאות צרפתיות והשתמשו במילה הרוסית  bystro – מהר. אחרים טוענים שמדובר בשיבוש של  bistouille, שפירושה בצרפתית אלכוהול גרוע. במסעדות רבות עברו לשיטת הבופֶה, מילה צרפתית למהדרין, באחרות משרתים א-לה קארט. המומחה ליינות במסעדות נחשבות הוא הסומֶלייה, אבל אם תעזו לקרוא למלצר 'גרסון' הוא עלול להגיב בצורה מאוד ישראלית. ומי שעוד מפקפק בפריצת המטבח הצרפתי למסעדנות העברית, שינסה לחפש מסעדה עם טבח. אין. יש רק שֶפים, ושֶפיות, כולם אשפי מטבח, גם אם זה עתה סיימו קורס מזורז בבית הספר למלונאות.

וסוגיה לענייננו. מה מקור הביטוי 'פירות ים'? למה דווקא 'פירות', הרי מדובר ביצורים חיים? המקור הוא אכן צרפתי, הביטוי המקורי הוא fruits de mer. הוא נתקבל בשפות שונות, ובאיטלקית מגישים במסעדות frutti di mare. נראה שהדמיון הקולינרי הצרפתי עבד כאן שעות נוספות, ובכל מקרה נדרשה הפרדה יצירתית בין דגים לבין יצורי ים שאינם דגים.

הצרפתית צצה בתחומי חיים נוספים. בבתים של שנות החמישים האירו את החדר באבז'ור, אהיל, וישבו על פוטֶל, כורסה. עד היום קרויים השיפוצים 'רֶמונט'. בתחום הרכב, הנשלט על ידי האנגלית הבריטית, נדחקו גם מילים צרפתיות. מזוודות מכניסים לבָּגָז', לצורך תיקונים מגיעים לגָרָז', ושם בודקים לך את השאסי, שלדת הרכב. הצמיג מורכב על ג'אנט, והפגוש הוא טמבון, בעקבות המילה הצרפתית טמפון, בהגייה ערבית. וכן, זה אותו הטמפון. באופניים ובאופנוע מחזיקים בכידון, גם הוא שיבוש פונטי של המילה הצרפתית: guidon.

מילים רבות בצרפתית מככבות בתחומי האומנות והשפה, וביניהן אימאז', קולאז' והומאז'. גם האוואנגארד הוא צרפתי, וכן הז'רגון והז'ורנל.  ומי שמתגעגע לימי עברו מוזמן להחזיק בקָרָבּין, לצאת למאבק במחתרות של ימי הסֶזון ולגלות שְפְּיונים.

עולם הצירופים ניזון כידוע מהעברה של צירופים משפה לשפה באמצעות תרגום. למהלך הזה ניתן השם הצרפתי קאלק,calque . בעברית נוכחים מאות צירופים שיש להם מקבילה צרפתית. ואולם, רובם הגדול אינם צרפתים מקוריים, ואפשר למצוא אותם גם באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות. קבוצה קטנה מקורה צרפתי בלעדי, ולהלן כמה טעימות.

'העולם השלישי', הוא ביטוי צרפתי: tiers monde, והוא נטבע על ידי הדיפלומט הצרפתי ז'ורז' בלנדייה בשנת 1956, בעקבות כינוס המדינות הבלתי מזדהות מאסיה ואפריקה. בעקבותיו נשמעו גם החל משנות השישים הצירופים 'העולם השני' ו'העולם הראשון'. מקורו של הביטוי כנראה בביטוי 'המעמד השלישי', המתייחס לפשוטי העם.

הביטוי 'יחי ההבדל הקטן' אומץ אצלנו גם במקורו הצרפתי: Vive la petite différence!. הוא מיוחס לדיון בבית הנבחרים הצרפתי בראשית המאה העשרים, שם נאמה נציגה על השוויון בין המינים, ולבסוף רצתה להוכיח שלנשים יש אפילו יתרון על הגברים: "ויחד עם זה יש בין המינים הבדל קטן". באותו רגע נשמעה קריאת ביניים: "יחי ההבדל הקטן!". בעקבות זאת אומץ הביטוי גם בגרמנית, שבה משמש 'ההבדל הקטן' (der kleine Unterschied) ככינוי לאיבר המין הגברי.

הצרפתים חובבים צפרדעים, ועל כן יש להם בעלות על הביטוי 'בלע את הצפרדע': avaler des couleuvres. אם בעקבות הצפרדע שבלעתם חיכיתם למישהו בסיבוב על מנת להתנקם, עשיתם זאת בצרפתית:  attendre quelqu’un au tournant . אם לעומת זאת החלטתם לא לעשות מזה סיפור, גם כאן המקור צרפתי: en faire toute une histoire. אז אל תחכו לצרפתים בסיבוב, ואל תעשו מזה סיפור, זה לא הם, זה אנחנו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ללכת אנגזֶ'ה ולאכול סופלֶה

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: