טבח השבעה באוקטובר הפנה את הזרקור אל התנועה הקיבוצית הקיימת כבר 113 שנה. עד שנות השמונים של המאה הקודמת היא הייתה אחד הסמלים של החברה הישראלית המתחדשת, מאז ירדה קרנה וגם הייתה מקור לביקורת קשה, חלקה דמגוגית. החשיפה העכשווית לקיבוצי העוטף גילתה קהילות עובדות, היושבות על גבול הארץ ומנהלות את חייהן ביושר ובמסירות.
ההפרטה שהחלה לפני כשלושים שנה, ובקיבוצים רבים לא הושלמה עדיין, שינתה את פני הקיבוצים, וגם את שפתם. הקיבוץ השיתופי, שעדיין כעשרים אחוז מהקיבוצים דוגלים בו, יצר שפה ייחודית שמי שלא חי אותם יתקשה להבינה. זו הזדמנות לשוב ולהיזכר, מה גם שכאמור היא לא נעלמה לגמרי.
כבר בשנים הראשונות התקבעו לצורת ההתיישבות הזו שני מונחים: 'קבוצה' ו'קיבוץ'. 'קיבוץ' הושאל מהז'רגון החרדי, שם הכוונה לישיבה של אברכים נשואים. את הקיבוצים הקימו 'קומונות', מונח שנשאב מן המהפכה הצרפתית ומן המסורת המרכסיסטית.
'קבוצה' התייחדה לחבורה קטנה שהתעקשה לא להתרחב, עיקרון שנשבר כשהבנים הראשונים הגיעו לבגרות. לעומתה נולד 'הקיבוץ הגדול' הדוגל בהתרחבות ללא גבולות, וכך נוצרו קיבוצי ענק כמו גבעת ברנר ויגור. נוצרו שלוש תנועות על מרכזיות: 'הקיבוץ המאוחד', שנבנה בעיקר מהקיבוצים הגדולים, 'הקיבוץ הארצי' הקרוב לעמדות מפ"ם, ו'איחוד הקבוצות והקיבוצים' הקרוב למפלגת השלטון דאז, מפא"י. בקיבוץ המאוחד הושם דגש על הצד הכלכלי-חקלאי של היישוב, ולכן הקיבוץ נקרא למעשה 'משק'.
מילת השייכות המובילה במבנה הקיבוצי היא 'חבר'. מי ששייך לקיבוץ, מוסדית ואינטימית, הוא 'חבר קיבוץ', שהתקבל בטקס 'קבלה לחברות', לעיתים לאחר תקופת 'מועמדות'. לעומתו מי שאינו חבר הוא 'תושב', מונח שבשפה הכללית פירושו דווקא 'אדם השייך למקום באופן קבוע'. לצד זה היו גם 'זמניים', חסרי מעמד קבע, כגון מתנדבים, נערי חברת הנוער ועוד. בחלוף השנים נוצרה גם שכבה לא פורמלית: 'וותיקים', שהם מייסדי הקיבוץ, ובכמה קיבוצים התרוצץ המונח האירוני 'לוֹרד', ותיק שאיבד את השפעתו בקיבוץ.
לאורך שנים הייתה העבודה החקלאית ליבו של המשק הקיבוצי. בדרך כלל המונחים נלקחו מהמילון הכללי כמו לולן, רפתן וכדומה. לעובדי השדה קראו בשם הערבי פלחים, אך עם הזמן השם הוחלף לנוטריקון גד"ש, גידולי שדה, ובהרחבה 'גדשניק'. משמעות מיוחדת ניתנה למילה 'שבת'. פירושה היה מצד אחד הוא נקרא כך לתורנות השבת של החבר, מצד שני 'שבת' היה גם יום מנוחה באמצע השבוע – למי שעבד בשבת.
סידור העבודה, ובקיצור 'הסידור', היה מוסד רב השפעה, בעיקר על פי העיקרון שחבר אינו קבוע בענף, אלא משובץ מדי יום לענף אחר. גם 'סידור', אולי באופן לא מודע, נלקח מהמילון היהודי. 'הסידור' היה טבלת ענק המשלבת את רשימת חברים עם רשימת הענפים. הטור המשעשע והמבוקש ברשימת הענפים היה 'גשם והפרעות', שבו שובץ מי שלא נמצאה לו עבודה לאותו יום. חבר שנדד מדי יום מענף לענף נקרא 'פקק'. בקיבוץ בארי היה נהוג המונח 'ג'ו', שם קוד לחבר לא קיים המצורף על ידי הסדרן למשימות עבודה ושמירה בהיעדר חבר אמיתי.
אחוז מסוים של חברי הקיבוץ יצאו לפעילות במרכזי התנועות, והם נקראו 'פעילים' או 'שליחים'. כמה מהם היו עסקנים קבועים שהגיעו לקיבוץ רק בסופי השבוע. בספרון "המימרה בכפר" מאת מרדכי האלטר שיצא בשנות השלושים הובאו כינויים שדבקו בחבורה הזו: 'מאוהדי רעיון העבודה', 'מוסף לשבת' החוזר בסופי שבוע לקיבוץ, 'נע ונודניק' או 'מרצה נודד'.
הקיבוצים לא הצטיינו בשוויון מגדרי. תפקידי השירות והחינוך נדדו כמעט בלי בקרה אל הנשים. 'קומונרית' הייתה האחראית על מחסן הבגדים, ויש שקראו לה 'קומוניסטית'. 'אקונומית' הייתה ממונה על ניהול המטבח. הכנת האוכל הופקדה בידי 'מבשלת'. כאשר החלו להביא בעלי מקצוע לתחום הגיעו גברים, אבל הם נקראו 'טבחים'. חבֵרה האחראית על הכנת האוכל לילדים נקראה בביטוי שהיה למשל ושנינה: 'מבשלת ילדים'.
עד קום המדינה, וגם בימי הצנע, רמת החיים בקיבוץ הייתה נמוכה. מאותה תקופה נותר המונח הידוע 'רכבת', החזרה מאורגנת של הצלחות למטבח כשהארוחה לא הצליחה. הקפה של הבוקר נקרא בלעג בכמה קיבוצים 'מיץ שורשים'. מאבק עז ניטש על המעבר מהגשה לשולחנות להגשה עצמית. המגישים הציעו לצד המנה העיקרית גם 'בִּמְקום', במלעיל. במרכז השולחן עמד כלי לאיסוף השאריות שכונה 'כֹּלבּוֹיניק', וגם 'ציבורית'.
תחום הצריכה ההוא התחום הרגיש ביותר בחיי הקיבוץ. תחילה הונהגה 'קומונה א' שבה נדדו אותם בגדים בין החברים. בהמשך עברו מוצרי שונים מהמאגר הכללי אל החבר היחיד או המשפחה. בשנות השבעים ואילך כבר הוצעו שיטות חלופיות, שנעו בין 'תקציב כולל', מעין משכורת, מול 'חלוקה חופשית', שבה כל אדם לוקח על פי צרכיו ללא תקצוב.
מוסד רב חשיבות נקרא צרכנייה, מרכולית או מחסן חצר. למוסד הזה נקשר הביטוי שהיה מקובל בלא מעט קיבוצים 'סל פֶּן', אביזר אחסון מזון למטרות שונות, על פי הפסוק: "תמיד טוב שיהיה בבית, פֶּן יבוא הבן לביקור" שלישייה לאיסוף מזון, סימן היכר של החבֵרה המקוששת לביתה, נקראה מְנַשְקֶה, כנראה בעקבות הביטוי הצרפתי הידוע "מנאז' א טרואה".
תחום נוסף המבטא את הבידול מצורת החיים הלא שיתופית הוא תחום הדיור. מגורי חבר הקיבוץ נקראו 'חדר', ואילו לשם 'בית' זכה רק בית הילדים. הילדים היו בבת עינה של ההוויה הקיבוצית. הם זכו לכינויים 'ילדי שמנת', 'ילדי תנובה' או 'מרצ'יפנים', והקיבוץ השתדל שלא יחושו את אווירת הצנע הכללית. הפסיכולוג ברונו בטלהיים העניק לבני הקיבוץ את הכינוי 'ילדי החלום', ובסרט על החינוך הקיבוצי הם נקראים 'ילדי השמש'.
השיטה ששלטה בקיבוצים עם שנות השמונים הייתה 'הלינה המשותפת'. היום חולק בקפידה לפעילות הלימוד עם המטפלת או המורה הקבועה, 'הקמה' או 'הלבשה' בשעות אחר הצהריים המוקדמות, 'השכבה' לקראת הלילה, ובתווך כמה שעות בחדר ההורים, שנקראו, לפחות בקיבוץ הארצי, 'בילוי', ולעיתים 'טיול'. עם השנים רוככה השיטה, הורחבה נוכחות ההורים בחיי הילדים, ונולד המוסד המתוק-מריר "שעת אהבה", שבה נדדו הורים, בעיקר אימהות, להיות עם הילדים זמן קצוב במהלך היום. ילדים שהגיעו להתחנך ללא הוריהם נקראו 'ילדי חוץ' או 'עירניקים'. הילדים שהגיעו לחופשות ארוכות אצל קרובי משפחה בקיבוצים נקראו בשם האירוני 'ילדי החופש' או 'מבשרי הקיץ'.
היבט שהעסיק מאוד את הקיבוצים הצעירים הוא ריבוי הרווקים והצורך למצוא בני זוג, כשההיצע מצומצם ביותר. הספרון "המימרה בכפר" מתעד את מצבם בכמה ביטויים: ראשי התיבות 'ארז' היו 'ארגון רווקים זקנים', ולרווק קראו 'קבוצה אינטימית'. היו חדרים המיוחדים לרווקים שכונו 'חדרי תקווה', אחרים נידונו למעמד של 'פּרימוּס', חבר הנכנס שלישי לאוהל של בני זוג. לאלה היו שמות נוספים: שליש, תוספת ערב, מקרר, שניים חיים ואחד מת. עם השנים הוקמו מוסדות שידוכים, ובראשם מפגשים של רווקים בבתי מלון בנתניה, מה שנקרא 'נופש רווקים' או 'חָתַנְיָה', והוליד זוגות רבים.
כל זה התהפך, כאמור, במהלך הדרמטי של ההפרטה, שנולד אחרי משבר כלכלי שאיים לרסק את התנועה הקיבוצית כולה. מזכיר הקיבוץ הוחלף במנהל, בדרך כלל שכיר שהגיע מבחוץ. המזכירות הוחלפה ב'הנהלה', כשמעליה מפקחת הנהלת-על חיצונית שנקראה דירקטוריון, כאשר יו"ר הקיבוץ הוא מנכ"ל-על, בדרך כלל חיצוני.
בעקבות ההפרטה חדרו לשפת הקיבוצים מונחי יסוד מהשיטה הכלכלית השלטת: פרנסה, פיטורים, אבטלה, פנסיה, פערי שכר, וכמובן 'משכורת' או בשמה המכובס 'שכר דיפרנציאלי'. מז'רגון מדינת הרווחה נלקח המונח 'רשת ביטחון', דגם הפרטה שנועד לשמור על קיום מינימלי בכבוד לשכבות החלשות בקיבוץ. את ה'חדר' ו'השיכון' החליף המונח הכללי 'דירה', ובשפה המשפטית 'נכס'.
הקיבוצים התפלגו כאמור לרוב מופרט ומיעוט שיתופי. תומכי הקיבוץ המסורתי קראו לעצמם 'הזרם השיתופי', תומכי השינוי העדיפו את 'הקיבוץ המתחדש'. זוג מונחים יצירתי יותר הוא 'קיבוץ תמיד' המסורתי, מול 'קיבוץ עתיד'. קטגוריה ספציפית היא 'קיבוצי נדל"ן', קיבוצים במרכז הארץ בעלי פוטנציאל למכירת אדמותיו לבנייה.
בתוך כל אלה חזר לאופנה המונח הנשכח שנולד בימי "קהילייתנו" לפני כמאה שנה, 'קהילה'. 'קהילה' לא החליפה את 'קיבוץ', אבל השימוש הגובר בה מעיד על העברת הדגש מהשיטה השיתופית ליסודות של הווי משותף, סולידריות, ומידות שונות של שותפות בנכסים ובחלוקת המשאבים.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 