בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

ברשימות קודמות הוצגו מעללי הפועל 'עשה', הממלא כמעט כל תפקיד בשפה ועשוי להחליף פעלים רבים. 'עשה' הוגדר כפועל גנרי. 'עשה' לא לבד. יש קבוצה קטנה ופעילה מאוד של פעלים גנריים בעברית, ובהחלט לא רק בה. הפעם יצטרפו לחבורה עוד שלושה: הביא, לקח – ושָׂם.

הפועל 'להביא', שורש בו"א בניין הפעיל, הפך למכת מדינה. הוא צץ בכל חור, מחליף פעלים אחרים, משתלט על ביטויים, ובקיצור, 'הביא' הוא הזֶליג של הפועל העברי. משמעותו הבסיסית היא "גרם לכך שחפץ או אדם יגיעו למקום מסוים", אבל על דרך הדימוי והאסוציאציה הוא מסוגל להחליף כמעט כל פועל שיש בו יסוד של תנועה ושינוי. להלן מקבץ פעלים ש'הביא' מחליף אותם בתפוצה הולכת ומתרחבת, בעיקר בשפת הדיבור, אבל יש גם ביטויים גבוהים, ולא מעט מן המקורות.

גאל: "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מסכת אבות)

גרם: "מה הביא לאסון המעבורת?" ויש גם תנ"ך: "הנני מביא רעה על ירושלים" (מלכים ב')

הגיש: "להביא את הקפה?"

היכה: "הביא לו מכות רצח"

הכניס: "תביאו אותו לחדר שלי תכף ומיד!"

העביר שיחת טלפון: "להביא לך את איציק?"

העביר: "תביא לי את המלח"

העלה ארצה: "הביאו החודש אלף עולים מארגנטינה"

הציג: "המנכ"ל הביא את הנתונים בפני מועצת המנהלים"

הצליח בהימור: "הבאתי 14 בטוטו!"

חיבק: "איזה חיבוק הביאה לו"

ילדה: "ראית את זאת, טיפול ראשון והביאה שלישייה"

נישק: "תביא נשיקה!"

נתן: "תביא ביס!" וגם, "הביא לך מתנה"

סטר: "הביא לך סטירה?"

סיפר, אמר: "אל תביאו לי את השטויות הרגילות שלכם"

ציטט: "הביא מדבריו", ומכאן "מובאה"

צעק: "הבאתי לה צעקה בבת אחת" (מתוך סיפור באינטרנט)

קירב: "תביא לי את היד שלך, מאמי"

קנה: "הבאתי טלוויזיה, היה מבצע מדהים"

שילם: "הבאתי לו מאה ש"ח בשביל הגרוטאה הזאת"

'הביא' הוא בסיס לביטויים, צירופים וניבים גבוהים ועממיים:

הביאו לו את הסעיף: התעצבן, ביטוי שנולד בצבא על שמו של 'סעיף עצבים' בספרות הרפואית הצבאית.

מביא עצבים: מעצבן, מרגיז. בסגנון שנות השבעים: הביא לו את הנֶרווים.

מביא לי פריחה: דוחה; פריחה פירושה כאן תגובה אלרגית.

מביא בחשבון: מתחשב, לוקח לתשומת לב, בעקבות "בא בחשבון" ו"לקח בחשבון" המושפעים מהביטוי האנגלי "take into account".

מביא לבית הדפוס: מוציא לאור.

מביא קבלות: מוכיח את עצמו.

הביא במשפט: תבע לדין, בעקבות ספר איוב.

הביא ראיה: הוכיח, ביטוי תלמודי.

הביא לו אותה בהפוכה: הפתיע אותו.

הביא אותה: הצליח.

הביא אותה ב(דמות מייצגת): הצליח בתחום מסוים. דוגמאות מן העבר: "הביא אותה בבניון" (הבקיע שער), "הביאה אותה במיקי חיימוביץ'" (עשתה פן), "הביא אותה באילנה דיין" (תיחקר אירוע), "הביא אותה בקטורזה" (סיפר בדיחה).

'לקח' הוא פועל גנרי בעל אופי שונה במקצת מ'הביא'. לא תמיד הוא מחליף פעלים קיימים, אבל הוא צץ כפועל מפתח בעניינים שונים. במקרה של 'לקח' ניתן לראות השפעה של שפות שונות שבהן הוא מקובל כפועל גנרי, בעיקר גרמנית ואנגלית, באמצעות מה שקרוי תרגום שאילה.

לקח אוויר: התכונן למהלך הכרוך במאמץ.

לקח אחריות: קיבל על עצמו לנהל דבר מה, או הודה בדיעבד שהוא אחראי למחדל כלשהו. המקור באנגלית, גרמנית ועוד.

לקח אישית: ראה בדבר מה שנאמר או נעשה פגיעה בכבודו, גם אם כוונת הדברים הייתה כללית. גם כאן, וכמעט בכל המקרים הבאים, מדובר בתרגומי שאילה.

לקח את גורלו בידיו: ביצע מהלך משמעותי בחייו באופן עצמאי.

לקח את דבריו בחזרה: חזר בו בפומבי.

לקח את הזמן שלו: השתהה, בדרך כלל לצורך מחשבה. בעיקר בנוסח "קח את הזמן שלך".

לקח את החוק לידיים: עשה דין לעצמו.

לקח את הסיבוב: הצליח להשלים פנייה או עיקול בעת נהיגה.

לקח את העניינים בידיים: קיבל על עצמו את הניהול וההובלה, לאחר תקופת דשדוש.

לקח את הרגליים: ברח. ביידיש אומרים: לקח את הרגליים בידיים, או על הכתפיים. בגרמנית: לקח את הרגליים תחת בית השחי. בצרפתית: לקח את הרגליים לצוואר.

לקח את כל הקופה: זכה להצלחה מפליגה. באנגלית אומרים, בעקבות משחקי ההימורים: hit the jackpot (היכה את מכונת המזל).

לקח את סודו לקבר: נמנע במהלך חייו ממסירת מידע חשוב או מסקרן.

לקח את עצמו בידיים: התאושש ממשבר.

לקח בחשבון: התייחס לדבר מה בשיקוליו. היישר מהשפה האנגלית: take into account.

לקח במשיכה: גנב. גם 'קנה במשיכה'.

לקח בקלות: לא התרגש, הגיב במתינות על אירוע קשה.

לקח ברצינות: התייחס בכובד ראש, שילב את הדבר בשיקוליו.

לקח בשתי ידיים: קיבל על עצמו בהתלהבות הזדמנות שנקרתה לו.

לקח דברים עם מישהו: יזם שיחה עם זולתו. מוכר בספרות התחייה.

לקח דוגמה: פעל על פי דרך פעולה קודמת של אדם אחר.

לקח החלטה: החליט.

לקח זמן: ארך, נמשך.

לקח חלק: השתתף. המקור בבראשית: "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (בראשית יד 24), וכאן בהוראה מוחשית. ויש גם ביידיש, גרמנית ועוד. גם בגרסת 'נטל חלק'.

לקח ללב: חש צער ואשמה בעקבות אירוע.

לקח מכל הבא ליד: חטף, אסף בחמדנות. המקור בבראשית: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב 14). וגם בשיר על החדר היהודי: "במקל, בסרגל, מה שבא ליד".

לקח מנהיגות: נכנס מיוזמתו לעמדת הנהגה, במצב של היעדר מנהיגות. אנגלית: take leadership.

לקח נקם: גמל על פשע או עוול שנגרם לו, המקור בישעיהו: "נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם".

לקח נשימה עמוקה: השתהה רגע לפני שהמשיך בדבריו.

לקח סיכון: הסתכן. בעבר נהגו לומר, בעקבות הגרמנית: 'לקח ריזיקו'.

לקח על עצמו: התנדב, נרתם למשימה. מקובל בשפות רבות, כולל רוסית.

לקח עם גרגר מלח: התייחס בספקנות.

לקח פסק זמן: הפסיק לזמן מה פעילות או תפקיד.

לקח צ'אנס: הסתכן, הימר. ניב דו-לשוני.

לקח צד: נקט עמדה.

לקח קשה: הגיב בצער מופגן על בשורה רעה.

בעוד 'הביא' ו'לקח' משמשים בעניינים רבים, 'שָׂם' משמש בעיקר כחלופה של 'הניח'. הוא זכה גם למשמעות 'גילה אכפתיות', בעיקר בצורת השלילה 'לא שם', שהיא קיצור של הניב הישראלי העתיק 'לא שם דֶם'. זהו ניב דו-לשוני הזכור משורת הסיום של רד באטלר ב"חלף עם הרוח": Don’t give a damn, שפירושו: אני מזלזל בך עד כדי כך שלא אבזבז עליך אפילו קללה (damn).

שָׂם הופך לפועל גנרי כאשר מדובר בחפצי לבוש, וזאת בהשפעה ישירה של האנגלית. זהו מקרה חריג יחסית, שבו העברית עשירה ומגוונת הרבה יותר מן האנגלית הכול יכולה.

שָׂם מכנסיים, חולצה וכו': לבש.

שָׂם נעליים: נָעַל.

שָׂם גרביים: גָרַב.

שָׂם עניבה: עָנַב.

שָׂם חגורה: חָגַר.

שָׂם משקפיים: הרכיב.

שָׂם כובע או מגבעת: חָבַש.

שָׂם צעיף: עטה, התעטף.

שָׂם שעון, טבעת או צמיד: עָנַד.

שכחנו משהו? אפשר לצאת לדרך.

 

Read Full Post »

המפגש בין אוכל לשפה יוצר עולם לשוני טעים, פריך, עפיץ, נימוח,  משביע ומרעיב לפחות כמו האוכל עצמו. ולהלן חידון קט, שאלות ותשובות בצידן.

איזה סומלי ממש לא סובל מרעב וצמא?

סומליֶה – האחראי על תפריט היינות במסעדה.

מה משותף לפטר הקדוש ולמשה רבנו?

על שם שניהם יש דגים. אמנון נקרא דג סן-פטר (וגם מושט), סול קרוי דג משה רבנו (וגם סנדל).

מה המשותף לטרין ולטאג'ין?

שניהם סוגי קדירות, וכן שמות תבשילים המתבשלים בקדירות הנ"ל. הראשון אירופאי, השני מרוקאי.

מי שותה מרק אנגלי?

האיטלקים, בדמות הקינוח ‘זופה אינגלזה’, עוגה המורכבת בין היתר מפירות מסוכרים ומרֶנג.

ומי אוכל קש יווני?

התימנים. שמה לטיני של החילבה הוא פֶנוּגְרִיק,  מילולית: קש יווני. הרומאים השתמשו בזרעי החילבה כמזון לבהמות.

מה המאכל היפני הכי סיני אצל ישראלים?

שיטאקי, הקרויה גם ‘פטרייה סינית’.

איזה מאכל בינלאומי נקרא על שמה של אשקלון?

הבצל המעודן הקרוי ‘שאלוט’ (ובעברית: ‘אֶשלוט’), שהתגלגל לאורך הדורות משמו הלטיני ascalon, היא אשקלון.

מנה לפחות שלושה יינות על שם מקומות?

דאקירי, על שם כפר בקובה בו הוכן לראשונה; טוקאי, על שם עיירה בהונגריה; ומדירה, על שם האי לחופי פורטוגל.

וגם לפחות שלושה מאכלים ישראליים על שם מקומות?

מעורב ירושלמי, חומוס אבו גוש וגבינה צפתית.

מה עוד יצא מווישי בצרפת מלבד משטרו של פטן?

מעדן גזר עם סוכר הקרוי ‘וישי’, מבושל במים מינרליים ממעיינות וישי.

מה ההבדל בין אפונת שלג לביצי שלג?

‘אפונת שלג’ היא מה שאנו קוראים אפונה סינית, ‘ביצי שלג’ הוא קינוח העשוי מחלבונים מוקצפים, וקרוי גם ‘איים צפים’.

איך אפשר לאכול שמיכה ולא להקיא?

‘בלאנקט’, שמיכה, הוא שמו של תבשיל בשר בהיר המבושל בציר בהיר, ירקות ארומטיים ושמנת מתוקה.

מי ועל שום מה נקראת מסעדה צרפתית ביסטרו?

‘ביסטרו’ היא מילה רוסית שפירושה ‘מהר’, והיא נוצרה על ידי חיילים רוסיים שנהגו להיכנס למסעדות בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולבקש שהאוכל יוגש במהירות.

האם אצבעות הגברת טעימות?

‘אצבעות הגברת’ הוא כינויה של הבמיה אצל האנגלים.

האם שערות המלאכים נועדו לאכילה?

‘שערות המלאכים’ היא  פסטה דמוית ספגטי.

על מה ולמה אומרים ‘טוֹסְט’ כשמרימים כוס יין?

מקור המנהג במאה ה-17, toast היה ברכה לבריאותה של גברת, על פי הנוהג להכניס פיסות לחם ליין כמזון בריאות.

למה ועל מה קוראים למנות הספרדיות המקדימות ‘טאפאס’?

‘טאפא’ פירושה מכסה בספרדית, ברבים: טאפאס; במאות קודמות נהגו לכסות את כוסות היין בפרוסות לחם  מרוחות כדי שלא ייכנסו לתוכן זבובים. אכלו גם את הלחם.

אז מה זה לעזאזל שטרודל? ולא תגידו עוגה.

שטרודל היא מערבולת בגרמנית, והעוגה האוסטרית נקראה כך על פי צורתה.

מה רוצה איטלקי רעב כשהוא אומר ‘הרם אותי למעלה’?

טיראמיסו. ‘הרם אותי למעלה’ הוא משמעות שמה של העוגה המופלאה.

ואיך יודעים שאיטלקי נהנה ממנת עגל משולב בהאם, מרווה, חמאה ויין לבן?

הוא קורא לה סַלטימבּוֹקה  – קופץ לפה.

פעם אחת ולתמיד, מאיפה הגיע שמו של נקניק הסלמי?

לא, זה לא בהונגרית. זה באיטלקית.  בלטינית salame פירושו: להמליח.

מיהי האיטלקייה הזועמת?

ארביאטה,  רוטב עגבניות  חריף, שפירוש שמו באיטלקית ‘הזועמת’.

ומה אוהב לאכול השטן?

בשר או דג מצופה ביצה ופירורי לחם. הבריטים קוראים לזה devilled, והצרפתים: a la diable.

מה ההבדל בין שַׁטְצָד לשַׁלְפָּח?

שטצד הוא דג ההליבוט. שלפח הוא פרי צהוב הקרוי  פיסאליס, וגם 'דובדבן היהודים'.

האם יש קשר בין קָלָמָרי וקלמר?

ועוד איך. מקור שתיהן במילה היוונית kalamos  שממנה נולדה המילה קולמוס, והמילה הלטינית calamarion, שפירושה קסת ודיו. ממנה נגזר הקלמר שלנו (דרך ‘קלמרין’ התלמודית, קסת הסופר) וגם פרי הים קָלָמָרי, המצוי בקונכייה ובה דיו.

מי היה קודם, כמון או cumin?

כמון. שמו הלטיני של התבלין התגלגל מהמקור השמי, המופיע גם במקרא.

מי היה קודם, הפיסטוקים שלנו או הפיסטאצ'יו של האיטלקים?

שניהם באו מאב קדמון אחד: הפרסית.

מה ההבדל בין חמישה תבלינים לארבעה תבלינים?

חמישה תבלינים היא תערובת סינית: אניס, שומר, ציפורן, קינמון ופלפל. ארבעה תבלינים היא תערובת אירופית: פלפל שחור, אגוז מוסקט, ציפורן וקינמון.

ומי הם ארבעת הקטנים?

הפטיפורים, מעדני השוקולד. petit four, באנגלית מצורפתת: ארבעה קטנים.

איזה ירק מכונה בעברית בארבעה שמות?

כרֵשה, פרָסָה, לוף, פורי.

ולאיזו עוגה מפורסמת יש ארבעה שמות?

עוגת נפוליון, קרם שניט, אלף עלים, מיל פיי.

למי קוראים לָאסי והיא לא נובחת?

לאסי הוא משקה יוגורט הודי.

מיהי לוֹלוֹ רוֹסוֹ ואיך נראה השיער שלה?

לולו רוסו היא החסה המתולתלת, ובאיטלקית כשמה כן היא.

מה עדיף, לשלהב או לטַמְפְּרֵר?

לטמפרר פירושו ליצור טמפרטורה נוחה להכנת שוקולד, לשלהב פירוש לבצע פְלַמְבֶּה, יציקת אלכוהול והבערתו על מזון.

ומתי עושים גימוּץ?

כשרוצים לעשות חור בקמח, גוּמָץ היא מילה תנכית נדירה שפירושה חור.

איש אחד חטף חָרָרָה פעמיים בארוחה ויצא בריא ושבע.

חָרָרָה היא גם  מרק ירקות מרוקני וגם עוגה דקה.

איש אחר קיבל קבס ולא נשאר צמא.

קבס היא בירה רוסית.

מיהם מאדאם ומיסייה קרוֹק?

מיסייה קרוק הוא סנדוויץ' צרפתי חם. מאדאם קרוק היא אותו סנדוויץ', כולל ביצת עין.

מה הבדל בין פִיסטו לפֶסטו?

פיסטו הוא פסטו בסגנון צרפתי, ואין בו צנוברים.

גלי המשוגעת עושה סקס על החוף עם רוסי שחור?

במשפט תמוה זה טמונים שלושה כינויים של קוקטיילים.

נפוליון רואה חיים מתוקים אחרי מותו?

‘נפוליון’ ו’דולצ'ה ויטה’ הן פשטידות.

מי לפעמים מלוכלך ולפעמים עוקץ?

מרטיני.

ולסיום, מה אתם מעדיפים שיהיה לכם, סיטומַניה או סיטופוביה?

סיטומניה היא תשוקה חולנית למזון. סיטופוביה – פחד חולני ממזון. לבחירתכם. בתיאבון!

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הפעם אעסוק בנושא דקדוקי ידוע מזווית חדשה. הנושא הוא פעלים חסרי פ"נ, כלומר: שורשים שבהם פ' הפועל (האות הראשונה בשורש) היא נו"ן (כמו השורש נפ"ל). כאשר מטים את השורשים האלה בבניין הפעיל, לרוב האות נו"ן נטמעת באות שאחריה, למשל: הפועל הִפִּיל היה במקור '*הִנְפִּיל', האות נו"ן נבלעה באות פֵּ"א, ובמקומה בא דגש חזק באות פ'. וכך נוטים רוב השורשים הפותחים בנו"ן בבניין הפעיל: הִגִּיעַ, הִכִּיר, הִסִּיעַ, הִזִּיק ועוד. יש יוצאים מן הכלל: ראשית, הנו"ן לא נשמטה לפני אחת מארבע האותיות הגרוניות (אהח"ע), וכך לפעלים הִנְחִיל, הִנְעִים ואחרים, יש נטייה רגילה, כמו זו של שורשים אחרים שאינם פותחים בנו"ן: 'הגזים', 'הכעיס' וכו'. שנית, עם התפתחות העברית נוספו גם פעלים שבהם נו"ן אינה נשמטת לפני אות שאינה גרונית: הִנְמִיךְ, הִנְצִיחַ, הִנְשִים ועוד. דברים אלה ידועים משיעורי הלשון ומספרי הדקדוק, אך כעת נבחן תופעה מיוחדת, והיא: שורשים הפותחים בנו"ן, והם נוטים בשתי הדרכים האלה.

לדוגמה, השורש נג"ד נוטה בבניין הפעיל גם בהבלעת הנו"ן – בפועל הִגִּיד, שראשיתו בלשון המקרא (ראו כאן) – וגם בשימור הנו"ן: בפועל הִנְגִּיד, שמקורו בעברית החדשה. לכל אחד מצמד הפעלים האלה יש משמעות שונה. כידוע, 'הגיד' פירושו 'אמר', והַקשר בין משמעות זו לבין משמעויות של מילים אחרות מהשורש הזה (נֶגֶד, התנגד) אינו ברור מאליו. מילונים היסטוריים מקשרים בין פועל זה לבין המשמעות המקראית של מילת היחס נֶגֶד– מול, נוכַח; בפני, בנוכחות (לדוגמה: "וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ", יהושע ג טז; משמעות זו נשתמרה במילה מִנֶּגֶד ובביטוי עֵזֶר כנגדו). לפי הסבר זה, אפשר לפרש את הפועל 'הגיד' כך: 'הציג עניין מול השומעים'. כמו כן, כפי שעולה מהשוואה לשפות שמיות אחרות, משמעותו הראשונית של השורש נג"ד היא 'היה בולט וברור', ולכן יש המפרשים את הפועל 'הגיד' כך: 'הפך עניין לבולט וברור (לשומע('. לעומת זאת, קל להבין את הקשר למשמעותו של הפועל 'הנגיד' – העמיד דבר כנגד דבר אחר, בייחוד לצורך השוואה; הבליט את הניגוד ביניהם. האות נו"ן אינה נשמטת בפועל 'הנגיד', פועל חדש יחסית בעברית, על מנת לבדל את משמעותו מהפועל 'הגיד'.

מעניין לבחון זוגות פעלים נוספים כאלה. הפועל הנפוץ הִבִּיט נגזר מהשורש נב"ט, ולצידו קיים הפועל הִנְבִּיט – גרם לזרעים להתחיל לצמוח בסביבה מתאימה. כמו בצמד הפעלים הקודם, גם כאן משמעותו של הפועל ה'וותיק' יותר, שבו הנו"ן נבלעת, רחוקה מאוד ממשמעויות אחרות של השורש, לעומת הפועל ה'חדש' שבו נשמרת הנו"ן, והַקשר בינו לבין משמעות השורש ברור הרבה יותר.

מהשורש נב"ט נגזרו עוד כמה פעלים ושמות עצם שמובנם ראייה והסתכלות, ובכולם הנו"ן נבלעת באות שאחריה, בין היתר: נִבַּט, הֶבֵּט ומַבָּט. לעומת זאת, הפועל 'הנביט' משקף משמעות אחרת של השורש נב"ט – צמיחה, והוא קשור לפועל נָבַט בבניין קל ולשם העצם נֶבֶט. ככל הנראה אין קשר היסטורי בין שתי המשמעויות של השורש הזה.

גם לפועל השכיח הִגִּיש יש 'תאום לא זהה' – הפועל הִנְגִּיש. במקרה זה המשמעויות של שני הפעלים אינן כה רחוקות זו מזו. המשמעות הבסיסית של מילים מהשורש נג"שׁ  (נִגַּשׁ , גִּישָׁה) היא התקרבות. כאשר מגישים דבר מה למישהו (למשל, כאשר מגישים אוכל לסועד), מקרבים את הדבר אליו. משורש זה נגזר התואר נָגִיש – שהגישה אליו נוחה. בשנים האחרונות עלתה חשיבותו של המונח נְגִישׁוּת (accessibility), בעיקר במובן של נגישות לבעלי מוגבלויות שונות – הן נגישות פיזית למקומות שונים והן נגישות לשירותים ולמידע. על רקע זה החלו להשתמש בפועל 'הנגיש' במובן 'הפך משהו (מקום ציבורי או שירות ציבורי, כמו אתר אינטרנט) לנגיש'.

ההבדל במשמעויות דק יותר בצמד פעלים נוסף: הפועל הִשִּׁיר מתאר נשירה פיזית של עלים או שערות (לדוגמה: עץ השקד משיר את עליו בתקופת השלכת), ואילו הפועל הִנְשִׁיר (הוציא מישהו ממסגרת לימודית-חינוכית) מתאר נשירה מטפורית של אדם ממסגרת כלשהי.

לבסוף, בשורש נז"ל הצורה הרגילה בהבלעת הנו"ן מוכֶּרת הרבה יותר: הפועל הִזִּיל שפירושו 'גרם לנזילה' (בעיקר בצירופים 'הזיל דמעות', 'הזיל ריר' וכד'). לצידו נוצר בעברית החדשה פועל נוסף המשמר את הנו"ן: הִנְזִיל. פועל זה משמש רק בשני תחומים ספציפיים; בתחום המדעי משמעותו היא: ביצע תהליך של הפיכת גז טבעי למצב צבירה נוזלי, (לדוגמה: הדרך היעילה ביותר לשנע גז טבעי למרחקים ארוכים היא להנזיל אותו); ובתחום הכלכלי הוא משמש במובן הפך נכס כלשהו לנזיל (כלומר: הפך אותו לנֶכס שאפשר להמיר אותו למזומנים בקלות).

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »