Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מקור’

חוקרי טבע למיניהם מספרים לנו שוב ושוב שהשליטים האמיתיים של היקום הם החרקים, וכי הם היו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו. נקמת האדם בחרקים היא הצבתם בתחתית ההיררכיה של בעלי החיים. הזבוב, היתוש והג'וק נתפסים כיצורים מאוסים. לדבורה ולחיפושית  יש מעמד טוב במקצת, אבל עדיין הם רחוקים ממעמד האריה והפיל, הכלב והסלמון השוחה במעלה הזרם.

מה מספרת השפה על החרקים? דומה שמי שזכה למירב הטיפול הלשוני הם הזבובים. הסיבה לכך היא כנראה שהם בני הבית הנאמנים ביותר. מעצבנים אך עקשנים. כבני בית הם עדים אילמים למתרחש בו, ומכאן המונח האנגלי שזכה לתרגומים רבים "זבוב על הקיר". הזבוב על הקיר הוא המתעד הנסתר, ומכאן הביטוי האמריקני "סרטי תעודה של זבוב על הקיר". גברים מזילי ריר מתים להיות זבוב על הקיר בחדר השינה של דוגמניות מפורסמות, ועיתונאים סקרניים משתוקקים להיות זבוב על הקיר בדיון צפוף בקבינט או בבית הלבן.

אחד משיאי כהונתו של ברק אובמה היה הצלחתו לבצע סיכול ממוקד בזבוב, וזאת על רקע הטענות שהוא נשיא פייסן ש"אינו מסוגל לפגוע בזבוב על הקיר". מטבע הלשון הזו מצויה בשפות רבות, ביניהן אנגלית, יידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית וערבית ומקורה ברומן "חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן", מאת הסופר האנגלי לוֹרנס סטרן מן המאה ה-18. הרומן מתאר אדם שקט, בעל מזג טוב, שאפילו אינו מסוגל לפגוע בזבוב. כאשר זבוב גדול הטריד אותו, הוא תפס אותו ושחרר אותו בחוץ, באומרו: "העולם בוודאי גדול מספיק כדי שיהיה בו מקום גם לך וגם לי". לעומת יפה הנפש הנ"ל הביטוי "נפלו כמו זבובים" מספר לנו על מצב שבו בני אדם נקטלים בהמוניהם במהלך מלחמה. הוא מופיע ביידיש: פֿאַלן ווי פֿליגן, ובשפות רבות נוספות.

ההיררכיה בין החרק והחיות הגדולות  מגולמת בביטוי "עשה מזבוב פיל", כלומר הגזים, עורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. מקורו ביידיש: מאַכן פֿון אַ פֿליג אַ העלפֿאַנד. מסתבר שדוברי היידיש החליפו את היתוש בזבוב. בגרמנית אומרים 'לעשות מיתוש פיל' בעקבות אמרה מקורית בלטינית. ויש גירסאות נוספות|: לעשות מפרעוש גמל (לדינו). לעשות מזבוב גמל (יהודי עירק), לעשות מתל החפרפרת כיפה של מסגד (גרמנית), ועוד. ועל כך אמר מוטה גור: לא דובים ולא זבובים.

הזבוב מככב בפתגם חשוב בענייני דיבורים מלדינו: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום!

היתוש נאבק על מקומו בעולם הפתגמים. "יתוש בראש" מזכיר את הסיפור המדרשי על היתוש שהרג את טיטוס לאחר שהתיישב בתוככי קודקודו.  הביטוי התלמודי הנפלא ממסכת שבת מספר: "חמשה אימות הן, אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת שממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן". על מי שמפעיל כוח רב ומיותר לצורך השגת מטרה פעוטה נאמר שהוא "הרג יתוש בתותח", אִמרה שיש לה גירסאות רבות, המיוחסת לקונפוציוס, ומזהירה בפני שימוש בכוח יתר בלתי נדרש. בתאילנד אומרים: "רכב על פיל כדי לתפוס חגב".

מהיכן הגיע אלינו הג'וק? מן החשוד המיידי: יידיש, ששאלה אותו מן השפות הסלאביות. שמו העברי החדש הוא  'תיקן', מפני שהחרק הנ"ל מטיל את ביציו לתוך מעטפת דמוית תיק, וככל הנראה גם בעקבות צליל המלה המקבילה ברוסית וביידיש 'טרקן'. באנגלית הוא נקרא בשם המרתק cockroach, שיבוש של השם הספרדי לאותו חרק, cucaracha.  השם העברי הנפוץ יותר לג'וק הוא 'מקק'. בתלמוד נכתב על מקק הספרים ומקק התפילין. פרשנים רבים ראו כאן מילה נרדפת לריקבון (מק). רש"י סבר שמדובר בסוג של חרק: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". זהו גם מקורו של הביטוי "תולעת ספרים" שמקורו ביידיש, "ביכערוורמען".

ביידיש נקרא המקק בין היתר 'פרנצויז', כלומר, הצרפתי, והצרפתים לא לבד. באוצר לשון יידיש של נחום סטויצ'קוב סידרת שמות לאומיים נוספים שניתנו ביידיש לג'וקים: 'רוס', כלומר רוסים, 'פרוסק', דהיינו, פרוסים, ו'שוואב', גרמנים. רפול דיבר על "ג'וקים מסוממים בבקבוק" כשהוא מתכוון למחבלים. חרקים מבחילים במיוחד, המוציאים ריח רע כשהם נמחצים, נקראו בהווי הקיבוצי 'פשיסטים'. לאחר המהפכה האירנית ובזכות צבעם החום הוסב שמם ל'חומיינים'. היהודים זכו כידוע לדימויי חרקים בספרות האנטישמית.

דימוי החרקים ליצורים אנושיים בדויים מלווה אותנו מן המקרא. בספר שמואל א' נכתב: "אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?" לפי הפרשנים "פרעוש היא כינה שחורה הקופצת ממקום למקום". הרמב"ן טוען שהפרעוש הוא "מין רמש שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה". 'ברגוט' קרוב פונטית גם לשמו של יצור דוחה אחר שהטריף את דעת החלוצים בקיבוצים, הברחש. הפשפש הפך בזכות רביעיית מועדון התיאטרון שם נרדף לאיש קטן המטפס במעלות השלטון, כשכוונת המשורר הייתה לאדם מסוים מאוד. המקבילה הערבית ל'פשפש' היא 'פספאס', שפירושה גם קטן, ומכאן נולד 'פספוס' העברי לילד קטן. יש סברה שכך נולד הפועל התלמודי 'לפשפש': גירוד על מנת למצוא ולסלק פשפשים התרחב לחיפוש בכלל. "שוק הפשפשים" הוא תרגום שאילה מהמונח האנגלי flea market, אבל אינו מדויק, flea הוא פרעוש ולא פשפש. הטענה הרווחת היא שזו אינה אלא הגייה סינית של הביטוי האנגלי הסביר יותר free market.

החיפושית היא האזרח הנחמד בממלכת החרקים, לפחות על פי נוכחותה הלשונית. 'חיפושית' היא מלה תלמודית, אבל בתרגומי שאילה היתה שם למכונית גרמנית פופולרית וללהקת קצב אלמותית, ה-Beatles. הלהקה נקראה בראשיתה "חיפושיות הכסף", Silver Beetles, השיבוש beatles קשר את שם הלהקה לbeat. bug, השם הנוסף לחיפושית, זכה למשמעויות רבות בסלנג האמריקני: תקלת מחשבים, מכשיר ציתות, חולה נפש ועוד ועוד.

החרק הנקרא בעברית פרת משה רבנו נקרא בצרפתית 'קוקסינל'. איך הפך החרק הסימפטי הזה כינוי לטרנסוורטיסט? אמן/ית הדראג המפורסמ/ת ז'ק שארל דופרנסנוי קרא לעצמו/ה קוקסינל, ושם הבמה הזה היה לשם כללי לבן המין שלישי. השם פרת משה רבנו בא מן היידיש: 'משה רבנו קייעלע' (פרונת משה רבנו), אבל היא נקראה גם 'בהמונת משה רבנו' ו'משיחון משה רבנו'. ח"נ ביאליק כותב בשירו "זוהר": "זבוב הומה, 'בן סוסו של משה רבנו' – כולמו חמדתי ויהיו לי רֵעים". דוברי היידיש העניקו לחיפושית עם הנקודות האדומות את כבוד האלים לו זכתה לפניהם בשפות רבות. באנגלית היא קרויה 'חרק הגבירה הקדושה' (ladybug), ברוסית 'פרת אלוהים', בגרמנית 'חיפושית מרים' (Marienkafer) , ובצרפתית, לצד קוקסינל,  bete a bon dieu, החרק של אלוהים הטוב.

ולסיום, שיר ילדים הזכור פה ושם לילדים מדורות שונים: "איציק ביציק עכביש הלך לו על הכביש/ פתאום ירד הגשם שטף אותו בוויש". ככה זה עם חרקים. כאשר יענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אחת המילים המכוננות של שנות החמישים, שהודחה מן השפה מטעמי תקינות פוליטית, היא 'חתיכה'. חתיכה היא בחורה סקסית (ולא בהכרח 'יפה'). הדרתה אינה אומרת שגברים הפסיקו ללטוש עיניים לנערות העוברות ברחוב פנורמה או מתחת לתריסים. להפך. את ה'חתיכה' החליפה לאחר גלגולים בתה הצעירה (ויש אומרים נכדתה) ה'כוסית', מילה שכבר זכתה לקיתונות של זעם ועד לבית המשפט הגיעה. 'חתיכה' נשמעת ליד 'כוסית' מילה תמימה וכמעט לגיטימית.

אז מה ההבדל בין 'חתיכה' לבין 'כוסית'? ההבדל מתבטא בכך שעל 'חתיכה' נכתבו שירי זמר שהושרו על ידי מיטב הלהקות. המוכר והמושר ביניהם הוא שירם של התרנגולים, שירשו אותו מרביעיית מועדון התאטרון: "יש בחיפה חתיכה/ היא גרה ברחוב פנורמה/ את הלב היא מרתיחה/ גם פה בנמל של פנמה". כדי שלא יהיו אי הבנות מספר השיר כי "זוג שדיה כגלים/ שני שיבר ושליש ירכתיים". לא נראה ששיר בנוסח "הכוסית מרחוב פלורנטין" היה עובר היום תחנת רדיו כלשהי.

יוסי גמזו כתב מעט מאוחר יותר לשלישיית הגשש החיוור "כשפורחת חתיכה ברחוב סוף סוף/ זו פרובוקציה מהלכת (עם מחשוף)/ אך כשעוברת היא מתחת לתריסינו/ אנחנו כלל לא אחראים למעשינו". כמו זאת מרחוב פנורמה גם החתיכה של גמזו היא פרובוקציה מהלכת: "כי מלפנים ומאחור ומסביב/ כל חתיכה היא הוכחה שיש אביב/ כי הנופים אצלה לפתע מתגלים/ כמפרעה פורחת על חשבון הקיץ/ והפירות אצלה הולכים ומבשילים/ ומוציאים לך ממש את העיניים". ג'קי מקייטן בוטה יותר,  ואצלו בשיר על "המענטזת" הוא שר: "במדרכה ממול עוברת חתיכה/ את שני הישבנים שלה היא מנדנדת/ חציתי את הכביש וכך אמרתי לה// מספיק עם זה ודי, איתי זה לא כדאי/ קיבלתי כבר ממך לחץ דם גבוה/ שיגעת אותי כל כך עם העינטוז שלך/ איני יכול יותר בך שלא לנגוע". מאיר אריאל הפך את החתיכה לסמל פואטי ב"דוקטור התחכמות": "אז כל מה שצריכים זה יד/ ברגע של סחרחורת/ עם יד ביד כל חושך עד/ הוא חתיכה שחרחורת". ולקינוח, ספרו בן האלמוות של דיימון רניון  “Guys and Dolls”  תורגם ל"ברנשים וחתיכות". תרגום חלופי נוסח "ערסים וכוסיות" לא היה עובר היום בשלום.

מהיכן הגיעה לשפה החתיכה? האסוציאציה היהודית-תלמודית מביאה אותנו ל"חתיכה ראויה להתכבד" לפי מסכת חולין, אבל כאן מדובר, רחמנא ליצלן, על פיסה של דג טמא שהתגלגלה למאכל כשר. העקבות הישירים מוליכים אל מלכת הסלנג הישראלי, הערבית הפלסטינית. הבלשן אהרן בר-אדון כתב בכתב העת של האקדמיה ללשון "לשוננו לעם" ב-1963 כי מקור "חתיכה" הוא תרגום-שאילה מן הערבית הפלסטינית, שבה משמשת המילה "שקפה" ופירושה גם "חתיכה" סתם: "שקפה חובז" היא חתיכת לחם, וגם  בחורה מושכת. בר-אדון מביא ביטויים מפי ראשוני הפלמ"ח בנוסח "פלוני מצא לו שקפה". במילון החדש לערבית המדוברת כותב יוחנן אליחי במפורש בערך שקפה: "חתיכה, גם במובן המקובל בסלנג העברי". הביטוי "אָמָא שקפה" הוא "איזו חתיכה".  המבצר הצלבני בופור בדרום לבנון קרוי בערבית "קלעת א-שקיף" שמשמעותו בעברית "מבצר היפהפיות" ובתרגום מילולי, מבצר החתיכות. אולי זכר לבנות הצלבנים הבלונדיניות של פעם. "שקפה" זחלה אל הסלנג העברי והתממשה בצורה 'שאפה', שהרי בחלק מן הדיאלקטים הערביים ק' נעתקת לא'.

בשנות הארבעים נעלמה שקפה מן הסלנג הישראלי, שאפה נותרה, והחלה למלוך החתיכה. לפי בר-אדון השימוש בה היה חיובי, ובחורה שלא נקראה "חתיכה" נעלבה, תגובה המזכירה אימוץ חלקי של 'כוסית' על ידי נערות שנות האלפיים. הוא מצטט נערה בת 17 משנות החמישים מחיפה, שכשביקשו ממנה להוריד את המשקפיים אמרה, "במשקפיים אני בכלל לא חתיכה". ילד בן שבע מקניט את סבתו ואומר לה, "את החתיכה של סבא". בר-אדון רואה בכך מעבר של שפת המבוגרים לשפת הילדים, מה שעשה את ה"חתיכה" לביטוי מעודן יותר ועמיד יותר לשיני הזמן. בני ישראל המציאו אז מערך פעלים ותארים בנוסח "להתחתך",  והביטוי "חתיכה מחותכת".

הערבית היא אם כך החשוד המיידי, אבל מסתבר  ש"חתיכה" הוא כינוי סלנג מקובל לאשה מושכת בשפות רבות. בר-אדון עצמו מגיב במאמרו על מאמר  שטען שמקור הביטוי ביידיש, מן המילה "שטיק". כותב אותו מאמר אף מצביע על שימוש דומה ברוסית שבה הכוונה ב"חתיכה" הוא לאשה זונה. גם האנגלית אינה חפה מאחריות.  באנגלית העתיקה נהגו להשתמש ב-piece ככינוי מזלזל לאדם בכלל ולאשה בפרט. הביטויים הרלוונטיים בסלנג האנגלי המתייחסים לבחורה מושכת הם piece of ass וגם piece of meat: "חתיכת תחת" ו"חתיכת בשר". בסלנג הצרפתי אישה יפה מכונה un beau morceau, כאשר morceau פירושו חתיכה. מי יודע, אולי יש חתיכות גם בקירגיזית ובסינית עתיקה?

אז החתיכה מתה, אבל לא לגמרי. היא נדדה אל מחוזות הגברים, על פי העיקרון שכינוי פוגעני לנשים הופך את עורו וזוכה ללגיטימיות מלאה כשהוא מיוחס לגברים, מ'כוסון' ועד 'שרמוט' ו'בלֶרין'. חתיכה אאוט, חתיך – אין. ה"חתיך" נולד כבר בשנות השישים, ויוסי גמזו כתב בשיר שצוטט למעלה: "נסיח ילדה בנושא הפיקנטי, בזה המכונה חתיכים וחת'כות". כמו החתיכה, גם כאן השירים הם נייר הלקמוס של התקינות הפוליטית. שנות השמונים הביאו לנו את השיר המכונן "שיר הפרחה" של אסי דיין ועפרה חזה. וכך היא שרה: "רוצה לאהוב כמו בסרטים,/ חתיך שיבוא באנגלית וצבעים./ come on baby המטוס מחכה,/ ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה". יוסי גיספן כתב לליאת בנאי שיר ושמו "חתיך אטומי":  "בחור חתיך שפגשתי/ בחור חתיך איך התרגשתי/ בחור חתיך לא ניגשתי/ בחור חתיך איך התביישתי". קובי אוז כתב לשרית חדד שיר על אשליות מתוקות:  "אם אביר חתיך על סוס לבן, ידהר ימתין בפתח,/ אז אני אהיה לנסיכה ולו יהיה ארמון". זהבה בן מצפה למאהב לטיני שיאסוף אותה  בלמבורגיני ויהיה "תמיד לבוש בלי דופי/ חתיך ואלגנט/ אף פעם לא פגשתי/ בחור כזה שרמנט". כך הפכה החתיכה הפרובוקטיבית לחתיך העדין והרגיש. הו, רוח הזמן, מי יבין אותך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הנוכחות המרשימה של הארמית במילון שהוצגה ברשימה הקודמת אינה מתמצית במילים בודדות. יש לה נוכחות רחבה בעולם הצירופים. קחו למשל את המשפט הבא שנקלט משיחת אייפון ברחוב: "אמרתי לך מדֵיי וָואן: הוא טַבָּח ותו לא". 'מִדי וואן' הוא אנגלית: מן היום הראשון, 'ותו לא' – ארמית, מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף. ולהלן (!) משפט נדיר מעט יותר אבל מובן לדובר עברית סביר: "אחרי שקלא וטריא שילמתי לו טבין ותקילין". שקלא וטריא: משא ומתן; טבין ותקילין: [כספים] טובים ושקולים. וכך צצים בשפה ביטויים פשוטים גם אם נדירים יחסית כמו 'כל אימת' ש…', 'לא בכדי' (לא בחינם), וביטויי הפניקה 'רחמנא ליצלן' (הרחמן יציל אותנו), ו'בדחילו ורחימו' (בפחד ובאהבה).

אחת מיצרניות הצירופים הארמיות הפעילות היא המילה 'בר', שהוראתה 'בן'. היא התאזרחה בעברית רק כחלק מצירופים. חלקם חצי עבריים כמו 'בר-מצווה', 'בר-כיבוש', 'בר הסגרה' וכדומה. רבים מהם שמרו על הנוסח הארמי השלם: 'בר סמכא', מי שניתן לסמוך עליו; 'בר קיימא' – שיש לו קיום, ממשי; 'בר-אוריין' – בן תורה. 'אוריין' קרובה ל'אורייתא' הארמית שפירושה תורה, ומכאן 'אוריינות'. בר-נש הוא פשוט בן אנוש, והצירוף התאחד למילה אחת: ברנש.

'בר' פירושו גם חוץ, ומכאן הזוג "מלבר ומלגו". ואיך אומרים הגששים? "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה". 'בר מינן' פירושו המילולי: חוץ מאתנו, והמשמעות בפועל: חס וחלילה.  ממנה התגלגלה מאוחר יותר 'בר מינן' במשמעות של מי שנפטר מן העולם.  במסורת הטורקית של הלדינו היתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.

הביטוי 'בזעיר אנפין' משמש במשמעות קנה מידה מקטין. מקורו בלשון הקבלה, והוראתו המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הוא נחשב סמל לתפארת ולפרקים למלכות, חלק מהחמישייה אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא.  ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה. 'לעילא ולעילא' למעלה ולמעלה, הוא סוף הדרך הארמי, דבר שבח מופלג הלקוח מלשון ימי הביניים, ויש לו מתחרה ארמי נוסף: 'משופרא דשופרא' (מהמיטב שבמיטב). צירופים כפולים נוספים בארמית הם 'קמעא קמעא' (לאט לאט, ומילולית: קטן קטן), וכן 'סחור סחור' (סביב סביב). על אדם שאינו מצליח להירדם אומרין במסכת פסחים שהוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר" [ישן ולא ישן, ער ולא ער].

'מאן דהוא' הוא מישהו, הפלוני-אלמוני הארמי. יתכן שהמאן דהוא שלנו מתפרנס מ'נכסי דלא ניידי', שראשי התיבות שלהם הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן. ממבחן לא מדעי מתברר שרוב האנשים חושבים שמדובר במילה באנגלית גלובלית. ועל מה הוא מדבר עם חבריו במשרד ובבית הקפה? על הא ועל דא, (על זאת ועל זאת). הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ,  אנגלית: talk about this and that, גרמנית: erzählen dies und das, צרפתית: parler de ceci et cela.

ארמית היא שפת הפלפול התלמודי ומכאן כמה ביטויי התנצחות וסתירה. 'איפְּכא מִסתַבְּרא' (ההיפך מסתבר) מופיע למשל בטענה המתנצחת הבאה:  "מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא! תשעה – נראין כעשרה, שניים אין נראין כשלושה!" 'תרתי דסתרי' (שניים נוגדים) מצביע על סתירה, 'תרתי משמע' על דו משמעות. 'דו' היא מילה ארמית, ועל כן שרשרת הצירופים נוסח דו-פרצופי, דו-חוגי וכו' הם דו-לשוניים. דו-סטרי כמעט ארמי לגמרי – סטרא פירושו בארמית צד, ומכאן הסטרא אחרא. הצד האחר, השטן.

הארמית תרמה לאוצר העברי גם ביטויי גנאי. 'אוכל קוּרצה' הוא מלשין, בעקבות ספר דניאל. 'בוקי סריקי' הם דברים טפלים, והפירוש המילולי בארמית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”. 'ביש גדא' הוא מילולית רע מזל, ומכאן הביטוי הדו-לשוני 'ביש מזל'.  'עורבא פרח' הוא דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף, שהוא במסכת ביצה דרכו של המתפלפל התלמודי להחליף נושא כשנגמרו לו הנימוקים: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח".

לחילונים הגמורים שאינם יודעים עדיין מהם ראשי התיבות בס"ד, נגלה שמדובר בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת שמיים.  בהגדה של פסח הארמית מככבת: הא לחמא עניא (זה לחם העוני), כל דכפין (כל מי שרעב), וכמובן, האורח המאוחר בהגדה, חד גדיא. כל דכפין התגלגל למשמעות גנרית, "כל אחד", והרעב נשכח. הפונה לקהל מכובד בבית הכנסת לא ישכח את "מרנן ורבנן" (אדונינו ורבותינו), והמרן עליו השלום עובדיה יוסף היה פשוט "אדוננו".

ביטוי ארמי נדיר, וחבל שכך, הוא 'כתר לי זעיר', חכה לי  עוד זמן מה, היה סבלני, מספר איוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לעומת זאת הגיע הזמן להדיר מהשפה את הביטוי המגושם "מחד גיסא ומאידך גיסא". ממילא הוא כבר שובש ל"מחד … ומאידך", ויש לו חלופה עברית פשוטה בתרגום ישיר: מצד אחד, ומצד שני.

כמו במילים הבודדות גם בתחום הצירופים השתלטה שפת המשפט על הארמית והיא צצה מכל פינה, צריך או לא צריך. 'אליבא דכולי עלמא', אומר עורך הדין, כלומר, כל העולם יודע. הרוצח רצח את אשתו "בעידנא דריתחא", תוך כדי כעס. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים. הדברים נאמרו 'בריש גלי', בפומבי. מילולית: בראש גלוי.  ביטוי אהוב במיוחד על משפטנים הוא 'דא עקא'  המופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים. 'הא בהא תליא', אומרים אנשי המשפט שוב ושוב, דבר תלוי בדבר. 'הא ראיה', מתעקש התובע, או הסנגור: זאת הראיה המרשיעה!  ויש ביטויים במשפטית הזקוקים למתרגם צמוד, כמו 'כהאי לישנא' (בזו הלשון, כך נאמר), 'לָא דק פורתא' (עמיתי המלומד לא דייק בדבריו – לא דקדק מעט), ואפילו 'לולא דמיסתפינא' (אם לא הייתי חושש), שהם דברי היסוס לפני הצגת רעיון נועז. ומה קורה לטייקון שפשט את הרגל?  לֵית מָאן דְּפָלִיג שהוא נפל מיניה וביה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או בגירסת רובן מ"כמעט שבת שלום", מאגרא רמא לבורקס עמיקם.

כמה וכמה ביטויים ארמיים נחתו בעברית בזכות תרגום. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי, אבל בעברית החדשה זכתה למשמעות 'בלי כוונה תחילה'. 'אגב אורחא' התלמודי זכה ללבוש העברי הנפוץ 'דרך אגב'. 'בין השיטין' התאזרח בעברית, לצד הביטוי העברי המקביל 'בין השורות'. מקור הביטוי מדיון על כתיבת ספרי תורה. הביטוי 'יחיד בדורו' הוא תרגום מן הצירוף הארמי תלמודי 'חד בדרא'. 'קוטל הקנים' הבזוי הוא תרגום של 'קטלא קניא'. 'עינא בישא' הפכה לעין הרע. אבל למה לחשוב מחשבות רעות? מה שהיה היה, או כדברי מסכת יומא: "מַאי דַהֲוָה, הֲוָה" ובעקבותיה ביידיש: וואָס געווען איז געווען. ואידך, זיל גמור.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּהחתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

 

נגה פורת / מכתתים רגליים לכיתה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: