Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מורה’

לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.

לפועל הוֹרָה  יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר,  בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה  מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה  דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.

במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.

משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש  במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.

מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה  דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).

כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.

הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל:    "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי  פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.

המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.

המילה  תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה  תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: